בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ג/דרוש ד

דרוש הקודם • בני יששכר • מאמרי חודש אדר • מאמר ג דרוש ד • דרוש הבא

דרוש ד'

במדרש (שמות רבה כו א), "ויבא עמלק" (שמות יז, ח), הדא הוא דכתיב: "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז" (איוב ג, כו). לא שלותי מבבל, ולא שקטתי ממדי, ולא נחתי מיוון, ויבא רוגז באדום. דבר אחר: לא שלותי מגזירה ראשונה שגזר פרעה עלי, שנאמר: "וימררו את חייהם" (שמות א, יד). והעמיד לי הקב"ה גואל, זו מרים, על שם המירור. ולא שקטתי מגזירה שניה: "אם בן הוא והמיתן אותו" (שמות א, טז), והעמיד הקב"ה גואל, זה אהרן, על שם ההריון. ולא נחתי מגזירה שלישית, שגזר ואמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב), והעמיד הקב"ה גואל על שם המים, זה משה שנאמר: "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י). ויבא רוגז זה עמלק, ויבא עמלק, עכ"ל.

מהראוי לתת לב על דברי זה המדרש. א. מה הוקשה לו, עד שהוצרך לומר הדא הוא דכתיב: לא שלותי וכו', ומה תירץ בזה? ב. הנה דרש זה הפסוק מקודם על הד' מלכיות, ומאי שייכות יש לזה ענין עמלק? ג. שוב דרשוהו על גזירת פרעה, מה שייכות יש לזה לביאת עמלק? ד. מהראוי להתבונן בשינוי הלשונות בפסוק, ואיזה יחוס יש ללשונות למלכיות, וכן לגזירת פרעה ולביאת עמלק:

ונראה לפרש, דהוקשה להם אומרו ויבא עמלק, לשון ביאה בלשון הקודש הוא מהירות [נלמד מגמרא יבמות (דף מח:): מפני מה הגרים מעונים בעולם הזה? על שאיחרו לבא תחת כנפי השכינה, ומביא ראיה שאמר בועז לרות: "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך וכו' אשר באת" וכו' (רות ב, יב), עיין שם ברש"י ותוס', באת משמע במהירות בלא איחור]. והוה ליה למימר "ויסע עמלק" או "ויצא עמלק", ומדקאמר ויבא משמע במהירות. ב. מהראוי להתבונן, בכל מקום שמדבר מאיזה מלך ומאיזה עם, מייחסים אותו על שם אביו או משפחתו ומקומו, ובעמלק לא נכתב כלל, רק שמו ימחה מתחות כל שמיא. ג. להבין סמיכות לפרשה הקודמת. ד. מהראוי לתת לב, מהו הרעה הגדולה שעשה הצר הצורר הזה יותר מכל האומות, אשר השם יתברך גזר עליו שממון ואבדון עד עולם, וכביכול אין השם שלם וכו', עד שיהיה הצר הזה לשממון ואבדון ונימח זכורו מלהזכירו? הלא כל המלכיות הרעו לנו יותר ויותר, אשר אילו כל הימים דיו וכל אגמים קולמוסים – אי אפשר לכתוב כל הצרות והתלאות אשר עברו על ראשינו בהמון המלכיות, וזאת עלתה על כולנה הרעו לנו מכל מלכי אדמה, ואף על פי כן לא נגזר עליהם שממות עולם כמו שנגזר על הצר הזה. ולהבין כל זה, נקדים איזה הקדמות הנצרכות אל הדרוש:

הקדמה א': ידוע עניין ד' מיתות בית דין לחוטאים המבוארים בתורה, הוא לתקן הפגמים שפוגמים החוטאים. והנה סקילה לפייס אות הי' מן שם הנכבד, שריפה לפייס אות ה' ראשונה, הרג לפייס אות ו', חנק לפייס אות ה' אחרונה, כל אחד כפי הפגם שגרם בחטאו, וגזרה עליו התורה העונש בכדי שיתוקן מה שפגם ויזכה לחיי העולם הבא.

והעניין הוא, שהאדם על ידי חטאו מעורר הקליפה ונדבקת בו, וישנם ד' קליפות כנגד ד' מיתות בית דין, ואינם סרים מן החוטא עד יקבל עונשו, כל אחד כפי המגיע לו. וזה לשון הזהר פקודי (זהר חלק ב רנז ב): וכד איתחברת ס"א בדינא שלטנא בקטרוגא, באינון ד' מיתות בית דין, סקילה שריפה הרג וחנק, כולהו שלטנותא דקטרוגא בישא. סקילה בגין דאיהו אבן נגף, שריפה בגין דאיהו צור מכשול, אשא תקיפא, הרג דא חרב תאכל בשר, תאכל בשר ודאי, דשלמא בבשרא, ודא הוא קץ כל בשר, חנק בגין דאיהו קללת אלהים, ההוא דשלטא על חנק על צליבו, עכ"ל. הרי לפניך שכל אלו הד' בחינות מן סט"א המקטרגים על חטאי האדם, עד אשר יקבל עונשו המבואר בתורה. וכשאדם דבוק בהש"י, כמא דאת אמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד), דכיון שהאדם דבוק בהשם הנכבד ית"ש, היינו ד' אותיות השם הוי"ה ב"ה [על ידי עסק התורה פרד"ס, ועסק המצוות, "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וכו' לחיותינו כהיום הזה" (דברים ו, כד)], אין מבוא לסטרין אחרנין הממונים על ד' מיתות ליגע בו. מה שאין כן כשחס ושלום מפריד את עצמו על ידי חטאיו מן ד' אותיות השם, הנה מעורר אותן הקליפות הנקראים מיתה הממונים על ד' מיתות. ולעתיד במהרה בימינו כשיתוקן העולם, אז יתבטלו כל הקליפות ותתקיים הנבואה: "בלע המות לנצח ומחה הוי"ה אלקים דמעה" וכו' (ישעיהו כה, ח), ויהיה השם שלם והכסא שלם, אלקי"ם בגימטריא הכס"א כנודע (תיקוני זהר דף עא), על כן כתיב "ומחה הוי"ה אלקים", הבן:

הקדמה ב': ידוע לך מה שאמרו רז"ל (סנהדרין לז, ב): אף על פי שבטלו ד' מיתות, דין ד' מיתות לא בטלו. ממילא כן היה הדבר בזמן הסנהדרין: מי שלא קבל עונשו ע"י הסנהדרין, כגון שלא היו עדים, או שמצאו לו איזה זכות, הנה עונשו אינו מסור בידם. אבל היודע תעלומות הוא יודע ועד, אם לא שב בתשובה, הנה הוא ממציא לו המיתה הראויה לקבלת עונשו כפי התורה. ותדע, שאלו ד' מיתות המבוארין בתורה הן המה כלל כל העונשים, דהנה בכל החטאים מפריד האדם מן דביקות השם הנכבד בבחינות שונות, והנה אלו הד' מיתות הן הנה לתקן הפגם ולייחד אותיות השם הנכבד ויתוקנו כל החטאים. וכפי הנראה גם עונשי עולם הבא הרוחניים הן המה על פי הדרכים הללו, אבל אין מבוא לאנוש לעמוד על הדבר. וראיה לדבר שבאלו הד' מיתות נכללין כל הייסורין, עיין נא במדרש תולדות דיקום איש צרורות, שקיים בעצמו ד' מיתות בית דין ונכנס תיכף לחיי עולם הבא:

הקדמה ג': כמו שהארבע מיתות הללו נמסרו לבית דין, לענוש בהן את היחיד המפריד את עצמו מן דביקות הש"י, שאחרי שיקבל העונש יבוא לחיי עולם הבא, כי הנה ית"ש חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. כן הוא על חטאי ציבור, להתם חטא ולהעביר פשע, וחש הש"י לתועלתינו, לטוב לנו כל הימים, והשלים עלינו הארבע מלכיות. והוא גם כן לפייס את השם הנכבד בד' אותיותיו, והד' מלכיות הללו הן הנה כנגד הד' סטרין המבוארין בזוהר הנ"ל, הממונין על ד' מיתות, על המפרידין את עצמם בחטאם מן דביקות השם הנכבד.

והנה תתבונן, גלות בבל היה לתקן הפגם של אות י'; מדי, לתקן ה' ראשונה; יון, לתקן אות הו'; אדום, לתקן ה' אחרונה. והוא דבר מפורסם בדברי המקובלים, נתבאר אצלנו במאמרי חנוכה עיין שם, עד בוא יום המקווה במהרה בימינו, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה להוי"ה המלוכה (עובדיה א כא), והיה הוי"ה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד (זכריה יד ט), אז יהפוך אל עמים וכו' לקרוא כולם בשם המיוחד (ע"פ צפניה ג ט):

הקדמה ד': ידוע מה שכתבו המקובלים, דהנה גלות מצרים לא נחשב בכלל הגליות, היינו ד' מלכיות. אמנם הוא היה גלות שרשיי, בכדי שיהיו ישראל ראויין להשיג דביקות גם בקוצ"ו של יו"ד [כמו שנאמר ויקוצ"ו מפני בני ישראל (שמות א, יב)] שהוא השורש לכל ד' אותיות, כן היה הגלות הזה כלול מן כל הד' מלכיות. עיין בכתבי האריז"ל ובמגלה עמוקות, מה שאמר פרעה: "הן רבים עתה עם הארץ" וכו' (שמות ה, ה), רבי"ם ראשי תיבות רומי בבל יון מדי, על כן היה בו ד' עניני גזירות כנגד הד' מלכיות, וכמו שיתבאר אי"ה:

הקדמה ה': מה שכתב הרב הקדוש הרמ"ע מפאנו בספר בעשרה מאמרות מאמר חיקור דין חלק ה' [פ"ח], שורש עמל"ק כלול מן כל הד' סטרין הממונים על ד' מיתות בית דין (המבואר בזוהר הנ"ל), וכולם נרמזין בשמו הרע, כאשר יוחסר בכל פעם אות משמו, ומתחילין בחסרון אות האחרון. [ויש לרמז בזה: "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד" (במדבר כד, כ) ויתבאר אי"ה], דהיינו כאשר תחסור האות האחרון נשאר אותיות עמ"ל [דא קליפת אבן נגף הוא הגורם לסקילה, כמבואר בזוהר הנ"ל, ומבואר בזוהר בלק (זהר חלק ג ריא א) שהוא הנקרא עמל, "ולא ראה עמל בישראל (במדבר כג, כא), עיין במפרש יד יהודה]. ובהחסר אות השלישית נשאר עמ"ק (הנרמז לקליפה השנית הגורמת לשריפה, שהוא כמו שריפת גיהנם בשאול עמוקה, כן כתב המפרש). ובהחסר אות השנית משמו נשאר על"ק (לשון עלוקה השואבת ומוצצת דם האדם, היא הקליפה השלישית הגורמת להרג, חרב מלאה דם, עיין במפרש). ובהחסר אות הראשון משמו נשאר מל"ק (מרמז לקליפה הרביעית הגורמת לחנק, שהוא במליקה בצוואר, עיין במפרש). עיי"ש היטב בדברי הרב ובמפרש יד יהודה ותראה פלאות:

ומעתה בין והתבונן, אשר עמלק הרע בכשפיו וזנוניו הנה הוא אחוז בהקליפות הכוללים כל המיתות וכל השעבודי מלכיות, אשר על ידי היסורין הללו מתיכים כל חלאה וזוהמא מישראל. כי הזוהמא נדבקת בקליפות ובאומות, וישראל עם קרובו ישארו כולם דבקים בשם הנכבד לחיי עולם, והקליפות והאומות יהיו לאבדון, ובלע המות לנצח וכו' ומחה הוי"ה אלקים דמעה וכו', שם שלם וכסא שלם כמו שנתבאר לעיל. והנה לפי זה בקל תוכל להתבונן את אשר גרם הרשע הזה לישראל הדבקים בשם הנכבד בד' אותיותיו, הנה הוא להיותו אחוז בד' הקליפות שהוא הניגוד, והן המה המפתים לעבירות וגורמים למיתות ושעבודים כנ"ל, הנה בא בכשפיו ובאחיזתו במרכבה טמאה ונלחם עם ישראל, וגרם מה שגרם בהתעוררו כל הנ"ל, והבן. והגורם לזה, כאשר ישראל ניסו את הוי"ה באמרם: "היש הוי"ה בקרבנו" וכו', והנה פגמו בעוונותינו הרבים את הד' אותיות, כאשר הפרידו דביקותם לשעה, אזי מיד "ויבא עמלק" שהוא כלול מן הד' הקליפות, ד' מיתות, ד' שעבודים, הבן כל זה, וילאה הקולמוס להאריך כל זה:

ועתה עמוד והתבונן מה שציוונו יוצרנו במצוה, "זכור את אשר עשה וכו' והיה בהניח וכו' תמחה את זכר עמלק וכו' לא תשכח" (דברים כה, יז), הנה באה הציווי "זכור" בפה, "והיה בהניח וכו' תמחה" וכו' במעשה, "לא תשכח" במחשבה. דהנה להיות כל זמן שישנו שליטה עדיין לקליפות עמלק כביכול אין התגלות כבודו ית"ש בשלימות. והנה הוא הניגוד, שהוא כלל המרכבה טמאה המנגדת לקודש כלל השיעור קומה, כמו שרמזתי לך בד' אותיותיו ניגוד וכו'. והנה כלל שיעור קומת הקדושה הן המה באותיות השם הנכבד ד' אותיות, כנודע, וכבר ידעת שיעור קומת הקדושה חב"ד מחשבה, חג"ת דיבור (היוצא באדם מן הלב וכנפי הריאה, אשר הם כזרועות ואמצע הגוף, הבן), נהי"מ במעשה כנודע (כמו שהוא באדם כלי המעשה גומרין). והנה נצטוינו להעביר הניגוד שמנגדת המרכבה הטמאה, נצטוינו להעביר על ידי מחשבה דיבור ומעשה, אז "והיה הוי"ה למלך על כל הארץ" ויבולע המות לנצח, הוא שיעור קומת הקליפות הנרמזים בעמלק כנ"ל, אז "ומחה הוי"ה אלקי"ם" (דייקא, שם וכס"א) "דמעה". ומעתה תבין הדבר בשכלך, אשר אין השם והכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, הכוונה כל שיעור קומת הס"א הסטרא אחרא, אז "ונשגב הוי"ה לבדו" (ישעיהו ב, יא), "והוי"ה לעולם ישב כונן למשפט כסאו" (תהלים ט, ח). ידידי הקורא, בקשתי להעמיק בדברים, ותראה פלאות ועניינים נפלאים:

ועתה הבוא נבוא לבאר דברי המדרש שהוא פתח דרושנו. ויבא עמלק, הנה קשה כל הקושיות שהקשינו לעיל: א. אומרו ויבא, לשון מהירות. ב. אומרו עמלק סתם, לא ייחסו בשם ומשפחה וממלכה ומדינה, ומשמע מזה שביאתו היה רק בכח שמו הנימח. ג. הסמיכות אל הקודם. ד. להבין הפלגת הרע אשר עשה הרשע הזה יותר מכל האומות, עד שנשבע הקב"ה בשם וכסא אשר יאבד זכרו מתחת השמים. והנה להתיר כל הקושיות האלה, הנה בעל המאמר ברוח קדשו הביא ממרחק לחמו (כדרך המדרשים בכל מקום), הדא הוא דכתיב: לא שלותי וכו'. הנה יש להתבונן בשנוי הלשונות בהפסוק (הגם שהפסוק הזה אמר איוב על עצמו, הנה הם בכתובים הנאמרים ברוח הקודש מלמדים גם כן עניינים אחרים, כנודע מדרשתם ז"ל בכמה מקומות), על כן דרש שהפסוק הזה אמר איוב ביסוריו, ורמז ליסורי ישראל בימי עניים ומרודם בגליות שונות. והיינו לא שלותי מבבל, הוא על פי מ"ש לעיל, גלות בבל היה על הפגם באות יו"ד של שם הקודש, הנה היו"ד הוא בחינת חכמה כנודע (זוה"ק ח"ב קכ"ג ע"ב). והנה שלוה הוא בחינת בטחון, כמד"א כמה דאת אמר: "ישליו אהלים לשודדים ובטוחות" וכו' (איוב יב, ו), הרי לך אשר שלוה הוא בבחינת בטחון. ובטחון הוא בחכמה, עיין במקדש מלך פרשת וארא. וזהו הנרמז לא שלותי מבבל, היינו היפוך השלוה. ולא שקטתי ממדי, הנה גלות מדי על הפגם בה' ראשונה, הוא בחינת בינה, כמו שאמרו רז"ל (מגילה יב ב, אסתר רבה ד א) בפסוק "ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים" (אסתר א, יג) ששאל לבני יששכר יודעי בינה לעתים, והשיבו לו שישאל לעמון ומואב שלא גלו מארצם ויודעים להבין, כדכתיב "שקט הוא מואב ושאנן על שמריו" ומתרגמינן "כחמר טב דיתיב על דורדייא". והנה עולם הבינה שם הוא סוד יין המשומר בענביו, היינו ולא שקטתי, היפך השקט. ולא נחתי מיון, הנה גלות יון היה על הפגם באות ו', הוא בחינת ז"א, נרמז במנוחה, כמד"א "ומצאן מנוחה אשה בית אישה" (רות א, ט), וכתיב (תהלים קלב, ח) "קומה י"י למנוחתך אתה וארון עוזך", כמד"א "ואתה תשמע השמים" (מ"א ח, לב), הבן, היינו ולא נחתי, היפך המנוחה. ויבא רוגז (במהירות ובפתאום) זה אדום שבא בפתאום, שהרי היה להם כריתות ברית בבית שני עם ישראל כמבואר ביוסיפון (פרק כ"ג), ובפתאום החלו להשתרר על ישראל עד אשר החריבו את בית המקדש. והנה נקראת מלכות עשו 'רוגז', שהיה לו רוגזה מאז ומקדם, "וישטום עשו את יעקב" (בראשית כז, מא). והנה גלות אדום על הפגם בה' אחרונה, מלכות, וכתיב ביה "וינאץ בזעם אפו מלך" וכו' (איכה ב, ו), על כן ויבא רוגז זה מלכות הד':

דרוש זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה