בן יהוידע/נדרים/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים

פרק שלישי

שם. אלו הות ידעת דפתחין פינקסך. מקשים והא תנן באבות הפנקס פתוח, דמשמע פתוח תדיר. ונ״ל בס״ד דיש שני מיני פנקסים אחד כללי שכתוב בו כל זכיות ועונות של כל ישראל, דעל זה אמרו לעולם יראה אדם כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות וכו', שבזה הפנקס כתוב עונות של רבים הכלולים ושייכים בכל ישראל, וזה הפנקס מוכרח שיהיה פתוח תמיד, דאין לך רגע שלא יהיה נכתב בו זכות או חובה, שאם אלו ישנים ובטלים אלו נעורים ועושים, אך יש מין פנקס אחר שהוא פרטי, שיש לכל אדם ואדם פנקס מיוחד ופרטי לו לשמו, שכתוב בו מעשיו הפרטיים, הנה זה פעם פתוח פעם סגור, כי האדם פעמים נעור ועוסק הן בטוב הן להפך, פעם ישן ופעם בטל מזה ומזה, וכאן אומרים לו על הפנקס הפרטי שלו :

שם. כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, אלא שלשון חכמים מרפא. קשא כיון דאמר ראוי לדקרו, א״כ לא נעשית החבורה עדיין, ואיך אומר לשון חכמים מרפא, דלשון רפואה יפול בהיכא דאיכא חבורה כבר. ונ"ל בס״ד ע״פ מ״ש בס״ד בפסוק תחת שלש רגזה ארץ, דארז״ל העולם נזדעזע בשביל עון השבועה כשאמר השי״ת לא תשא, והנה השבועה היא בפה, ואע״פ שבפה יש חמשה מוצאות, הנה השתים שהם חיך וגרון אינם ניכרים וגם אינם מתנועעים בדיבור, ורק השלש שהם לשון ושינים ושפתים הם ניכרים ונראין, וגם הם מתנועעין ואלו ר״ת שלהם שלש שהוא ר״ת שינים לשון שפתים, ולז״א תחת שלש שבהם נעשה דבור השבועה רגזה ארץ כשאמר לא תשא, והנה שלשה אלו כל אחד הוא חלק א׳ מן הפה, ושלשתם נקראים בשם פה, ונרמזים באות פ׳ של אלפא ביתא, והנה שלשה פעמים פ' היא מספר מר לכן הנשבע בהם בשקר מביא מר לעולם, גם נודע ע״י הנדרים של שוא מביאין אף לעולם, והיינו כי הנדרים הם בבינה, וידוע כי אלף ה״׳ס בינה, כמ״ש אלף חכמה אלף בינה, ולכן הכוונה ראוי לדקרו בחרב שהוא מספר עשרה פעמים אהי״ה שהם בבינה, והפוגם בנדר מביא אף לעולם, שמסלק אות ל׳ מן אלף וישאר אף, ולז״א כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב שהוא פוגם בבינה, אך לשון חכמים שתיקנו התרה לעקור הנדר מעיקרו, עושה מרפא שמצטרף אותיות מר שהם ג״פ פ', כנגד לשון ושינים ושפתים, עם אותיות פ״א שהם אותיות אף אשר הביאו לעולם, ויהיה בהם צירוף מרפ״א, וכמ״ש וממשבותיך ארפאך, שתתהפך הקללה לברכה. או יובן אומרו ידקר בחרב, ע״ד מש״ה בז לדבר יחבל לו, דזה הנודר הוא בז לדבר שאינו חושש אליו, כי חושב בדעתו במה נחשב הדיבור שצריך אני להזהר בו ולחוש אליו, ולכן ראוי לדקרו בחרב, כי דבור עולה מספר בחרב. ועוד נ״ל שרמז בזה על חרב אשר ביטול שלו הוא בדיבור של תורה, וזה הכוונה דכתיב הקול קול יעקב ואז אין הידים ידי עשו, וכח ידי עשו הוא החרב, דכתיב ועל חרבך תחיה, וא״כ זה הנודר דאינו חושש לדבור, ממילא מזלזל בדבור של תורה המבטל כח החרב של עשו, לכך ראוי לדקרו בחרב של עשו :

שם. כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו. י״ל מה הם מיני גיהנם. ונ״ל בס״ד יש גיהנם של אש, ויש גיהנם של ברד, ויש גיהנם של עשן בלבד, והכועס נראין בו ג' מראות אלו, יש כועס נראין פניו אדומים, ויש יתחוורו פניו, נמצא יש גוון אש שהוא אדום, ויש גוון ברד שהוא לבן, ויש כועס נופח הבל ורוח חזק, והרי זה כנגד גיהנם של עשן. ועוד נ״ל יש גיהנם בחיים והם יסורין שדומין לגיהנם, כמ״ש רז״ל שלשה אין רואין פני גיהנם, דקדוקי עניות, וחולי מעים, והרשות, דהיינו שיש לו נושים שתובעים אותו, ויש אומרים גם מי שיש לו אשה רעה, וכיון דאלו נצולין מן גהינם, ש״מ דיסורין אלו הם דומין לגיהנם, וזה הכועס ראוי שכל אלו היסורין שדומין לגיהנם ישלטו בו :

שם. אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. נ"ל בס״ד רבה בר רב הונא נקיט כנגד הפגם שפוגם בעשיה, ששם סוד השכינה, ורב ירמיה דאמר משכח תלמודו נקיט כנגד פגם היצירה, ששם עולה חלק התלמוד, ורב נחמן אמר עונותיו מרובין מזכיותיו נקיט כנגד הבריאה, ששם עולה הכונה והמחשבה, וידוע כי מצד עונות וזכיות של הרהור, יהיו עונותיו של אדם מרובין מזכיותיו :

שם. לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע, נמצא היתה תורה שבכתב ששה ספרים, כנגד תורה שבע״פ שהיא ששה סדרים, והשוואה זו רומזת לסוד הדבר אשר יהיו תפארת ומלכות שהם תורה שבכתב ותורה שבע״פ, שני מלכים בכתר אחד שהם שוים, ולכן הלוחות היו ששה על ששה, וזה רמז שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, אימתי יהיה זה אם היה איש ישראל מראהו כלבנון בחור כארזים. ומ״ש לפי שערכה של א״י הוא, היינו דכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו, נמצא א״י והתורה שייכי אהדדי :

ד ף כ״ה דאסיקו שמא לע״ז אלוק. פרוש קס״ד נוסח השבועה על קיום התורה והמצות היה כך שהשביעם שיעבדו את האלוק, ולכן חש מרע״ה פן יסיקו שם לע״ז לקראה בשם אלוק, ויתכוונו עליה בעת השבועה שנשבעים שיעבדו את האלוק, ולכן הוצרך לפרש להם על דעתי אני משביע אתכם, וא״כ ש״מ דמצי איניש לכנות שם חדש מדעתו לאיזה דבר וישבע ע״פ כונתו, ומשני לעולם לא מצי אינש למעבד הכי, ואם כינה שם חדש על איזה דבר ונשבע ע׳׳פ כונתו, כשם שחידש לאותו דבר לא תיקן כלום בזה, ולא הותרה השבועה בכך, דלא חלה קריאת שם החדש על אותו דבר כדי שיוכל להשבע בכך וכאן גבי שבועה דמרע״ה דחש לקריאת שם אלוק היינו טעמא משום דאין שם זה הוא חדש שחידשו אותו ישראל, אלא שם זה דאלוק ישנו בתורה גם בע״ז שקראה הכתוב בשם זה, ולכן חש מרע״ה פן יתכוונו בכך בשבועה שמשביעם שיעבדו את האלוק לכוין על ע״ז שנקראת בתורה בשם אלוק, וה״ה נמי דלא הוה אפשר להשביעם שיעבדו את האלקים, פן יתכוונו על ע״ז שנקראת בתורה בשם אלקים בסתם, דכתיב זובח לאלקים יחרם, וגם המלאכים נמי נקראים בשם אלקים דכתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם, וכן הדיינים נקראים בשם אלקים דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים, וכן אשר ירשיעון אלקים : ואין להקשות דהו״ל להשביעם שיעבדו את ה' כי שם הוי״ה לא נמצא בזולת, דאיך יזכיר את השם, אם יזכירו ככתבו אסור, ואם יזכירו באלף דלת שהוא שם אדנ״י גם אותיות שם זה נמצא בחול דכתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, דאיכא דס״ל שם זה חול הוא ולגדול שבהם אמר כן, ואין להקשות דהיה לו להשביעם שיעבדו את י״ה, דחצי השם יוכל לאומרו ככתבו זה אינו קושיא כי לא רצה להשביעם בחצי השם, פן תהיה השבועה קלה בעיניהם, לומר למה משביענו בחצי השם ואינו מזכיר השם כלו, והם לא ידעו את טעמו, ושו״ר לרבינו המאירי ז״ל בשיטתו שכתב ואפילו היה מזכיר שם, הרי אמרו כל השמות במיכה חול, אע״פ שיש בהם שם המיוחד עכ״ד, וקשיא לי על דבריו דהתם במיכה בעל הפסל הוא דאסיק לע״ז בשם זה, והכתוב מעתיק דברים שדיבר בעל הפסל שהיה חוטא לקרות את פסלו בשם המיוחד, כאשר העתיק בתורה מ״ש על העגל אלה אלקיך ישראל, וכל כה״ג לא אמרינן דע״ז אקרי בהכי בתורה, כדקאמר כאן תלמודא על שם אלוק, דהכתוב עצמו קורא את הע״ז בשם אלוק, אך התירוץ שתרצתי אנא עבדא מחוור טפי, כי מרע״ה לא היה רוצה לומר בפיו את השם ככתבו בשבועה, ובחצי השם ג״כ לא ניחא ליה להשביעם, כדי שלא תהיה השבועה קלה בעיניהם, ואם היה אומר השם באותיות אדני, הנה נמצאו אותיות שם זה גבי שרים ואדונים :

ברם הא קשיא לי בדברי הגמרא שהביא ראיה דע״ז, אקרי אלוק מן הכתוב ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים הכתוב בספר שמות, ואמאי לא הביא מפרשת וישלח, דכתיב הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם, ועוד שם כתיב ויתנו אל יעקב את כל אלקי הנכר, ובשלמא פסוק עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה דקאמר יעקב אע״ה ללבן בפרשת ויצא. אין להוכיח מזה, די״ל כיון דלבן קרא התרפים שלו בשם אלוק דא״ל למה גנבת את אלקי לכך השיב לו לפי דרכו, וא״ל עם אשר תמצא את אלקיך אשר אמרת עתה, וכן פסוק ואלקי נחור ישפטו בינינו, התם לבן הוא דקאמר כן, והכתוב מספר רשעתו ושטותו דלבן דקרי לע״ז בשם אלוק, אך מן פסוק הסירו אלקי הנכר דיעקב אע״ה הוא דקאמר כן, וכן פסוק ויתנו את כל אלקי הנכר דהכתוב קורא ואומר כן הו״ל לתלמודא להביא הוכחה מזה, ואמאי הביא הכתוב של אלקי מצרים מספר שמות בפרשת בא. ונ״ל בס״ד דעדיף ליה לתלמודא להביא פסוק אלקי מצרים, משום דתיבת אלקי אינה דבוקה עם תיבת מצרים, אלא היא מוכרתת ונפרדת ונמצאת תיבת אלקי היא שם תואר עומד בפ״ע, דקאמר אלקי של מצרים משא”כ אלקי הנכר לא אמר אלקי נכר אלא אמר אלקי הנכר, דע״י אות ה״א של הנכר נעשית תיבת אלקי דבוקה ומחוברת עם תיבת הנכר, כאלו כל אותיות אלקי הנכר הם תיבה אחת דאין תיבת אלקי נבדלת ועומדת שם בפ״ע, ונמצא בזה לא קרא לע״ז בשם אלקי בלבד, אלא קראה בשם אלקי הנכר כי שם הנכר הוא סיום השם שלה שקורא אותה בשם אלקי הנכר, כי אות ה״א של הנכר היא מחברת ומדבקת אותיות נכר עם אותיות אלקי ולכך הוכיח מן פסוק אלקי מצרים ששם שם אלקי אינו דבוק ומחובר עם מצרים, אלא הכונה הוא אלקי של מצרים :

שם. אזל ואייתי קניא ויהיב זוזי בגויה, והוה מסתמיך ואזיל. נראה ודאי כשא״ל רבא זיל אשתבע ליה דפרעתיה, לא נשבע באותה שעה, אלא לקח זמן לשבועה למחרתו, שבדה איזה סבה לעכב השבועה עד מחר, ובעת שבא למחר עשה עצמו חולה מעט ברגליו, שהיה מוכרח להיות מסתמיך על הקנה, ועשה מה שעשה. והא דקרו ליה קניא דרבא, ולא קרו ליה על שם בעליו, נ״ל בס״ד ע״ד שאמרו במשנה, פרתו של ראב״ע היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ואתמר בגמרא תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה, והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו ע״ש, וכן כאן יש קושיא על מסניה דרבא, דאיך לא הרגיש בערמתו של זה קודם שנשבע, שהיה שם דברים מוכיחין, חדא דהוה מסתמיך ואזיל על הקנה שהביאו עמו, הן אמת עשה עצמו חולה, עכ״ז אין דרך ליקח קנה להיות נסמך עליו, אלא מקל עץ, וכיון דראה שהביא קנה דאינו בר סמכא לסמוך עליו, הו״ל להרגיש שעשה ערמה בדבר, כי חכם עדיף מנביא. ועוד איכא דבר המוכיח למה מסר הקנה ביד התובע שלו עד שישבע, והו״ל להניחו בארץ, ואם היה רבא שם על לבו דברים אלו היה מרגיש שעשה ערמה בקנה, והיה לוקח הקנה בידו ומתברר הדבר, ולא היה זה נשבע, ולכן מפני דרבא לא שם לב על ערמה זו, ואשתבע זה בערמה זו של הקנה, קראו את הקנה על שם רבא. והא דקאמר תלמודא ואשתכח דקושטא אישתבע, היינו אשתכח לעיני הרואין ולפי דעתו, אבל באמת הוא נשבע בשקר, דלא אמר למלוה אלא נקוט האי קניא בידך, ולא נתן לו לפרעון כלל, כי אם נתן הקנה בידו בפקדון שיתפוס אותו בידו עד שישבע ויחזרנו לו, ורק לעיני המון העם ולעיניו אשתכח דבקושטא אישתבע, דלא כ׳׳ע גמירי האי דינא. והנה ודאי הא דלא הרגיש המלוה בכובד הקנה שהיה בתוכו הזוזי, יתכן הוא היתה תביעתו חמשיס דנרים של כסף, והוא הניח בתוך הקנה שנים דנרים של זהב, שהם עולין חמשים דינרים של כסף, שכל דינר זהב הולך בכ״ה דנרי כסף, ולכך לא הרגיש בכובד של שנים דנרי זהב :

ודע כי נסתפקתי בדבר זה, אי הוה עובדא הכי, דהם היו עומדים על שפת הים, ואחר שנשבע זה רגז המלוה והשליך הקנה לים, ואח״כ הורה הלוה שלא פרע למלוה, ורק עשה ערמה זו להניח מעות בתוך הקנה, ומסרו לפי שעה למלוה כדי שישבע שפרע, איך ידונו דייני להאי דינא, מי אמרינן כיון דהודה שלא פרעו נמצא עדיין חייב לו, ומסירת הקנה שמסרו לו אין זה פרעון שבאמת לא נתן לו הקנה לחלוטין, אלא א״ל שיאחזנו בידו עד שישבע ואח"כ יטלנו ממנו, ולכן המלוה אם אינו חייב לשלם בשביל היזק שהזיק ואיבד מעות שבקנה, במה יפטר הלוה מן החוב שהודה בו, או״ד המלוה חייב לשלם בשביל מה שאיבד המעות שבקנה, וממילא אין הלוה חייב לשלם לו החוב שהוא כנגד אותם המעות שבקנה :

והנה מצינו בב״ק דף ס״א ע״ב, המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו, ר״י אומר ישלם מה שבתוכו, וחכ״א אינו משלם אלא גדיש וכו', ופסק מרן ז״ל בשה״ט ח״מ סי' תי״ח סעיף י״ג, טמון באש פטור, שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בתוכו אפילו מורגים וכיוצא, שדרך להטמינם בגדיש פטור, בד״א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו, וכלו חציו, אבל אם הדליק בתוך של חבירו, או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו, חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש, וכן בבית חייב על כל דבר שדרך בני אדם להניח וכו', וכתב בש״ך משמע אם אין דרך להניחו, אפילו ידוע שהיה שם פטור, וי״ל דבריש סי׳ שפ״ח משמע להדיה אפילו אין דרכו להניח חייב, וצ״ל דהתם מיירי במזיק בידים, אבל הכא אע״ג דמיירי שהדליק בתוך של חבירו, היינו בפשיעה ולא בידים, דאילו מדליק בידים פשיטה דחייב ע״ש, ויש לפלפל בזה, ואכמ״ל : גם יש להסתפק בזה, אם יש למלוה דין שומר חנם בשביל הקנה, או דין שומר שכר, דיש לומר אין זה שומר חנם, כיון דהלוה אמר לו נקוט האי קניא בידך, כדי שאהיה אוחז הס״ת בידי ואשבע לך, והמלוה אחז הקנה בידו לצרכו, כדי שזה ישבע, ונ״מ בזה אם הקנה והמעות שבתוכו לא איבדם בפשיעה, ורשמתי ספיקות אלו למזכרת, ואי״ה במקום אחר נבאר בזה בעז״ה :

דף ל״א ע״ב, גדולה מילה שי״ג בריתות נכרתו עליה. כתב הרמב״ם בפירוש המשניות, י״ג בריתות הם מילת ברית ובריתי הנכפלים בפרשה, במצות השי״ת לאברהם אע״ה בברית מילה, ואתנה בריתי ביני וביניך, הנה אני בריתי אתך וכו', והמה עולים י״ג תיבות, כאשר מנאן הרמב״ם שם ע״ש. ונ״ל בס״ד טעס למספר י״ג בריתות, שהם מספר אחד, מפני כי ממקום המילה ניכר ונודע ונברר שהשי״ת הוא אחד, ולא כמו שאומרים המינין שיש ח״ו שתי רשויות, א' פועל טוב, וא׳ פועל רע, וכמ״ש בסנהדרין דף ט״ל דא״ל ההוא מין לאמימור מפלגך ולעילא דהורמיז, ומפלגך ולתתא דאהורמיז דהיינו דחושב פועל טוב לחוד, ופועל רע לחוד, ולכן חצי העליון של גוף האדם שהוא טוב מייחסו לפועל טוב, וחצי התחתון שהוא מקום טנופת מייחסו לפועל רע, ואמר לו אמימור א״כ היכי שביק פועל רע לפועל הטוב למעבר מיא בארעיה ע״ש, והנה באמת המשכיל יבין, שיש הוכחה אחרת מגוף האדם יותר חזקה וברורה מזאת, והוא ממקום המילה, שהסריס שנסתרס שם לא יהיה לו זקן בחצי העליון, ותקשי לך והלא הסירוס נעשה בחצי התחתון של הגוף, ואיך מגיע כוחו ופועל שלו בזקן שהיא בחצי העליון, אלא ודאי חצי העליון וחצי התחתון הם של אלוק אחד אשר יצרם, ואין כאן שתי רשויות. וב"ה מובן הטעם דנכרתו על המילה י״ג בריתות כמנין אחד, לרמוז כי ממקום המילה ששם עושין הסירוס, יש הוכחה ברורה דהשי״ת הוא אל אחד, ואין שתי רשיות שאומרים המינין שפועל הטוב אינו פועל הרע. ועוד נ״ל בס״ד במספר אחד לרמוז כי ע״י המילה יהיו ישראל גוי אחד בארץ שלא יהיו יכולין האומות להחליף אמונתם ולשונותם כמ״ש בגמרא דסנהררין דף ט״ל, דא״ל אותו מין לרבי תנחום, תא להוי כולן לעמא חד, א״ל לחיי, אמנם אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו, אתון מהליתו והוי כוותן ע״ש, נמצא ע״י המילה יהיו ישראל גוי אחד בארץ, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב :

שם, שלא נתלה למשה הצדיק עליה אפילו מלא שעה. הא דקרי ליה כאן בשם צדיק, והדרך לקראו בשם רבינו, נ׳יל בס״ד ע״פ מ״ש רבינו האר״י ז׳׳ל, דמרע״ה זכה ליסוד דחכמה. לכך ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וידוע כל יסוד נקרא בשם צדיק, ולכן כאן קראו בשם צדיק, לרמוז הטעם שדקדק עמו במצוה זו של מילה ביותר, מפני כי הוא היה היה צדיק כלומר ביסוד דחכמה, והמילה בסוד היסוד. ומ״ש אפילו מלא שעה אחה, קשה הול״ל אפילו שעה אחת, ולמה אמר מלא שעה, ונ״ל בס״ד, כי מרע״ה נשתבח בתורה במידת ענוה יותר מכל מדות, כי זה פסוק מפורש בתורה והאיש משה עניו מאד מכל האדם, ללמד כי זכה למדת ענוה יותר מכל הצדיקים, והנה הענוה רמוזה במלוי אותיות שעה כזה, שי״ן עי״ן ה״י המלוי עולה ק״ל, ועם הכולל קל״א, כמנין ענוה, ולז״א אפילו. מדת הענוה הרמוזה במלוי שעה אחת, לא הגינה עליו להצילו מעונש דבר זה :

שם. גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות. נ״ל בס״ד ע״פ מ״ש רבינו האר״י ז״ל, דהעטרה היא בסוד מ״ם של שם אלקים, גם כתבו המקובלים דהעטרה היא בסוד יו״ד של שם שדי, נמצא העטרה של אות ברי קודש אשר בה נעשית מצות המילה, שכורתין הערלה ונגלית העטרה, הנה היא אותיות מ״י, ונרמז זה באותיות מילה שהוא מ״ילה, והנה אותיות מי במילואם כזה מ״ם יו״ד, המלוי עולה תרי, כי מלוי המ״ם היא מם סתומה שמספרה ת״ר, ועם הכולל ג׳ אותיות עולה תרי״ג, לז״א גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות :

שם. באו אף וחמה ובלעוהו. נ״ל בס״ד הא דהוצרך לבא שנים כדי שיעשו שניהם מלאכתם בבת אחת, ובזה ניכר יותר מקום השיור שהוא מקום המילה, ובזה ניכר טפי ונתברר יותר, שבעבור המילה באו, משא״כ אם היתה הבליעה של שני חצאי הגוף בזא״ז, לא היה ניכר ומבורר דבר זה יפה. ונ״ל מ׳׳ש רשב״ג לא למרע״ה בקש השטן להרוג, אלא לאותו תינוק, מודה שהבליעה היתה אליו, ורק ס״ל מה שבלעו לאו משום דרצה להרגו, אלא רצה להודיע על חסרון המצוה של התינוק, כדי שתמול אותו אמו, וכן היה שהרגישה אמו ומלה אותו, אך מרע״ה היה בלוע, ולכן לא מל אותו בעצמו :

ועוד נ״ל בס״ד הטעם שבאו שנים, הא׳ בעבור עיכוב מצות המילה, והב' בעבור עיכוב מצות הפריעה, לכן תמצא אות שניה של חמה היא אות ראשונה של מילה. ואות שניה של אף היא אות ראשונה של פריעה, ונמצא מצות המילה קיימתה צפורה ע״י הצור שמלה התינוק בו, ובזה יובן מ״ש הקב״ה למרע״ה, והכית בצור ויצאו ממנו מים, כי המילה מספרה מים, והייינו בזכות מצות המילה שנעשית בצור, תכה עתה בצור להוציא ממנו מים :

שם. אלא כך אמר משה אמול ואצא סכנה, הקשה מהרש״א ז״ל בשם הרא״ם ז״ל, איך הותר לעבור על מצות עשה דמילה משוס סכנת הולד, והלא עדיין לא נתנה תורה דכתיב בה וחי בהם ולא שימות בהם ע״ש. ונ״ל בס״ד, דס״ל שב ואל תעשה שאני, שאינו עובר בידים. ובני ידידי כהר' יעקב נר״ו תירץ, כיון דלא מבטל לעשה לגמרי, אלא יקיימנה אח״כ בבואו למצרים, אין לחוש למהר לקיימה ולמעבד סכנה, ועוד תירץ הוא נר״ו, דס"ל כיון דעסוק במצוה לקיים דבר ה' ללכת למצרים, ובכל פסיעה הוא מקיים דבר ה׳ פטור מן המצוה, עכ״ד נר״ו : דף ל״ב, ולא נקרא תמים אלא על שם המילה, ני"ל בס״ד דידוע מ״ש רבינו האר״י ז״ל בע״ח, בקדושה הוא תם, וכנגדו בקליפה הוא מת, ובזה פירש אמ״ל ז״ל מאמר רז״ל יעקב אבינו לא מת, כלומר הוא בקדושה שהוא תם, ולא מת, דכתיב ויעקב איש תם. והנה האדם קוד שנימול שעדיין דבוק בו הערלה, שהיא זוהמת הנחש דרגא דמותא, אין האדם נקרא חי, וכיון שנכרתה הערלה נפרד מן חלק מת, ונכנס בחלק חי שנעשה תם, שהוא הכינוי שבקדושה בסוד ויעקב איש תם. גם ידוע מ״ש הרב ש״ש ז״ל, בקדושה יש חמשים שערי בינה, וכנגדן בקליפה חמשים שערי טומאה, אך החמשים של קדושה נרמזים באותיות מ״י, וחמשים של טומאה נרמזים באותיות טמ״א, ע״ש, נמצא קודם שנימול דעדיין דבוקה בו הערלה, שהיא דרגא טמא, כי על שם זה היצה״ר נקרא בכלל שבע שמותיו בשם טמא, כנז׳ בגמרא, הנה זה האדם דבק בו דרגא דטמא, ואחר שנימול שנכרתה הערלה נפרד מן חלק הטמא, ודבק בחלק הקדושה שנקרא באותיות מ״י, לכן המילה בשמיני כנגד ספירת הבינה שהיא ספירה שמינית, ואלו החמשים שערים שבקדושה הם בבינה, כי הם חמשים שערי בינה הנקראת מי, ולכן המילה שבה דבק האדם בדרגא דקדושה הנקרא מי, ניתנה ביום השמיני שהוא כנגד בינה. ובזה יובן בס״ד הטעם שנקראת מצוה זו בשם מילה, כי תחלק התיבה לשתים וקרי בה מי לה, דעל ידה האדם דבק במי שהוא חלק הקדושה, ונפרד מן טמא שהוא חלק הקליפה. וז״ש לא נקרא תמים אלא על שם המילה, כי תיבת תמים תחלקנה לשתים, וקרי בה תם ים, שהנימול יצא מחלק מת, ודבק בחלק תם, וגם יצא מחלק טמא ונדבק בחלק ים, שהיא חמשיס שערים שבקדושה, ולכן דקדקו רז״ל בלשונם ואמרו לא נקרא תמים אלא על שם המילה, שם דייקא, כי בשם המילה רמוז ענין של מי כאמור, דמילה קרינן בה מי לה :

ובאופן אחר נ״ל בס״ד, שנקרא תמים ע״י מצות המילה, דידוע אברהם אע״ה אחוז בחסד, גם ידוע ע״י המילה יהיה גילוי החסדים. ובזה פרשתי בס״ד מילה ר״ת הנה מלאכי ילך לפניך, והיינו מלאכי אותיות מיכאל שהוא שר החסד, ילך לפניך ע״י מצות המילה, וידוע כי החסדים נקראים בשם מים, והם המתגלים ע״י מצות המילה אשר נעשית באות ברית קודש, וידוע ת״ו רומז על ברית קודש. שנקרא אות, כי הוא אות המבדיל בין זכר לנקבה, ואות ת״ו הוא ר״ל אות כמו והתויתה תו על מצחות האנשים, ולכן נקרא אברהם אע״ה תמים ע״י מצות המילה, כי ת׳ רומזת לאות ברית קודש, ונשאר מים שה״ס החסדים הנקראים מים, וצירוף ת׳ עם מים הוא תמים, ולכן א״ל הקב״ה לא״א התהלך לפני, ר״ל כשר החסד שהוא מיכאל שהוא שר הפנים, וזהו התהלך לפני כשר הפנים שהוא מיכאל, והיה תמים, ת' מים שתמשיך חסדים במצוה הנעשית בתי״ו שהוא אות ברית קודש, והיה שלם באותיות תמים, ולכן א״ל השי״ת ואתנה בריתי ביני וביניך, שע״י המצוה של ברית קודש אתנה לך שפע חסדים שהם ביני וביניך, בסוד אהבה מסותרת, כי החיצונים אין להם יניקה מן החסדים :

שם. בשעה שאמר הקב״ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים, אחזתו רעדה. נ"ל בס״ד טעם לרעדה זו, כי ידוע מ״ש הגאון חיד׳א ז"ל בשם מרן ז״ל, דתואר תמים נאמר על הנשמר מע״ז, ותואר צדיק נאמר על הנשמר מג״ע ע״ש, ולכן כיון שא״ל והיה תמים אחזתו רעדה כי הוא כבר מסר עצמו לכבשן האש בשביל שלא לעבוד ע״ז, והרי נשמר היטב ומה בידו לעשות יותר מזה, וכיון שא״ל ואתנה בריתי ביני וביניך נתקררה דעתו, כי עתה הבין לעולם הוא נשמר מע״ז כראוי, אך ירצה השי״ת שיהיה בבשרו סימן מובהק וקבוע, שיהיה נודע לכל שהוא מובדל מן עובדי ע״ז, וזה יהיה ע״י המילה שכולם ערלים והוא נימול, וא"א להתערב עמהם, כי הנימול א״א להיות ערל להתערב עם הערלים עע״ז, ולכן כיון שא״ל ואתנה בריתי ביני וביניך, שהוא יעשה מצות המילה שבה יהיה ניכר שהוא עובד את ה׳ ואינו מתערב עם עע״ז, אז נתקררה דעתו, כי הבין דלא אית ליה מחסור בשמירתו מן ע״ז, ורק רוצה השי״ת שיהיה לו סימן מובהק בגופו להיות נבדל מן עע״ז :

ועוד צ״ל בס״ד, דיש שייכות למצות המילה עם מצות, שמירת האדם מע״ז, והבדלתו מן עובדי ע״ז, והוא כי עע״ז טוענים אם הקב״ה אינו חפץ בע״ז למה אינו מבטלה, ותשובה לדבריהם הוא דרוצה השי״ת שהאדם יבטלנה, דמעשה ידי אדם עדיף קמי שמייא, וכן הטעם הזה עצמו ישנו במצות המילה, דג״כ טוענים אם הקב׳׳ה אינו חפץ בערלה למה לא בראו מהול, וגם כן התשובה על זה מעשה ידי אדם עדיף, שרוצה השי״ת שהאדם יסיר הערלה : והא דאמר אחזתו רעדה ולא אמר פחד או יראה, או רתת, או חלחלה, או לשון אחר, נ״ל בס״ד כי תיקון המילה הוא למטרה, דצריך לכרות הערלה כדי לגלות העטרה, ולכן נקיט לשון רעד שהוא מספר עטרה, שנמשך ונתעורר לו רעד מצד העטרה, שהיא מכוסה בערלה, וצריכה עתה להתגלות :

שם. והא בלמ״ד אל״ף כתיב. קשא וכי אם הוה כתיב בלמ״ד וא״ו מי ניחא. ונ״ל בס״ד דהמקשן הבין כונת רבי לוי למילף זה מהאי קרא דקאמר, אם לא נחש ביעקב אין קסם בישראל, הא אם יש נחש אז פועל הקסם, וא״כ ש״מ כל המנחש לו נחש, כי נחש וקסם ענין אחד הם, ושורש יש להם, והכי מקשי והא קרא בלמ״ד אל״ף כתיב, דנקיט קרא למילתא על מי שאין לו נחש, ולכן גם רבי לוי הו״ל למנקש כסגנון הכתיב, לומר כל מי שאינו מנחש אין לו נחש, ולמה נקיט מילתיה על המנחש, ותירץ דאין כונת רבי לוי ללמוד דבר זה מגוף הפסוק הזה, דכתיב כי לא נחש, אלא קאמר כן מסברא, דכך הסברא מחייבת המנחש לו נחש משום מדה כנגד מדה, ואייתי האי קרא לאו למילף מניה כדי שתאמר הו״ל למנקט כמו סגנון הכתוב, דאיירי באינו מנחש, אלא אייתי האי קרא לדוגמה, לומר מצינו דוגמה למדה כנגד מדה זו, בהאי קרא דכתיב כי לא נחש וגו' שהוא ר״ל, כיון דלא נחש ביעקב לכן לא קסם בישראל : שם. מכניסין אותו למחיצה שאין מה״ש נכנסין בה. נ״ל בס״ד רמז לעולם הבריאה שאין המלאכים נכנסים בה, כי המלאכים שרשם ביצירה, כמ״ש רבינו האר״י ז״ל בסוד הכתוב הן אראלם צעקו חוצה, וידוע מ״ש רבינו האר״י ז״ל בסוד מ״ש ואין שכחה לפני כסא כבודך, דקאי על הבריאה הנקרא כסא הכבוד, וידוע שכחה היא שורש החיצונים, ולכן כל שאינו מנחש דמתרחק הוא מן החיצונים ששם הניחוש, אז מדה כנגד מדה מכניסין אותו למחיצה שאין מה״ש נכנסין בה, היא עולם הבריאה שאין שם שכחה, שהיא שורש החיצונים, והוי מדה כנגד מדה :

שם. כל המתמים את עצמו הקב״ה מתמם עמו. נ״ל בס״ד ע״פ מ׳׳ש רבינו האר״י ז״ל, שהאדם יש לו צלם בפנימיותו נמשך לו משם הוי״ה, ויש לו צלם בחיצוניותו נמשך לו מאותיות שם אלקים, וקודם שנימול בעוד שהעטרה מכוסה בערלה אינו מאיר בו אלא רק אותיות יה״ו משם הוי״ה בפנימיותו, ועדיין חסר ממנו הארת ה״א אחרונה, כי הארת אות ה״א אחרונה היא בפנימיות מקום העטרה, והיא עודנה מכוסה בערלה, ואין לה הארת אות זה, וכן בחיצוניותו אינם מאירים אלא רק אותיות אלק״י משם אלקי״ם, ועדיין חסר ממנו הארת אות מ״ם, כי היא הארתה בחיצוניות מקום העטרה, עדיין היא מכוסה בערלה, וכיון שנימול שהוסרה הערלה ונתגלית העטרה, אז נשלם בו הארת שתי אותייות משמותיו של הקב״ה שהם אות ה״א אחרונה משם הוי״ה בפנימיותו, ואות מ״ם משם אלקים בחיצוניותו. ובזה פירשתי בס״ד מ״ש אברהם אע״ה להשי״ת קודם שנימול אדני ה׳ מה תתן לי. ובזה פירשתי ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך, ועוד פירשתי בס״ד כמה מקראות ומאמרי חז״ל במ״א, וידוע שהאדם קודם שנימול הוא חסר, ואחר שנימול הוא תמים ושלם, כי הערלה היא חסרון בגוף, ולכן לא נקרא אברהם אבינו תמים עד שנימול, וז״ש כל המתמם עצמו, כלומר שנימול, דאז הוא תמים ואינו חסר, הנה הקב״ה מתמם עמו, פירוש משלים הארת שמותיו הקדושים עמו, שהם אות ה״א דשם הוי״ה, ואות מ״ם דשם אלקים :

ועוד נ״ל בס״ד, הכונה כל המתמם עצמו, שעובד את עבודת הקודש במעשה ודבור וכונה ומחשבה, אז הקב׳׳ה מתמם עמו, שמאיר לו מן ד׳ אותיות שמו, כי המעשה ודבור וכונה ומחשבה הם כנגד אותיות שם הוי״ה, וכנגד ד׳ מלואים מ״ב ס״ג מ״ה ב״ן. או אומרו עמו, ע״ד מ״ש המקובלים ע״פ כי חלק ה' עמו, כי השם מתמלא בארבע מלואים עם מ״ב שעולים רל״ב, וחצי רל״ב הוא מספר עמו, דדיו לעולם שישתמש בחצי השם, וזהו חלק ה' עמו, ר״ל מספר עמו, וחלק לשון חלוקה, והמתמם עצמו בשלימות העבודה נשפע גם מן חלק הב׳ של עמ״ו. או יובן מתמם עמו, ר״ל מתמם תורה ותפלה ומצות של אחרים שלא עשו אותם כראוי הוא יתברך משלים אותם על ידי שיצרפם עמו, כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה, ומגעת עמה ביחד, ובזה חולק עמהם. או יובן בס״ד מתמם עמו, ר״ל ששולח לו נשמות צדיקים בסוד העיבור, שיהיו לו לעזר, והם נשלמים בשכר המצות עמו :

ועוד נ״ל בס״ד ע״פ מ״ש רבינו האר״י ז״ל בשער הכונות בדרושי הלילה דף נ״ד ע״ד, וז״ל, הכלל העולה מכל זה הוא, כי נתבאר לך איך כמה גדולה ונפלאה מעלת האדם העושה בסדר שאמרנו, שיכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום, מתחלת תפלת ערבית עד סוף תפלת המנחה, ואין ספק שהיודע לכוין כל זה על אמיתותו גורם שהזווגים הנז' נעשים על ידו ממש ואין קץ ותכלית לשכרו ואין למעלה ממנו וכו' עכ״ל, וז״ש. כל המתמם עצמו לכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום, מתחלת תפלת ערבית עד סוף תפלת המנחה, אז הקב״ה מתמם הזווגים שנעשים בעולמות העליונים עמו, כלומר נעשים על ידו ממש כמ״ש רבינו זלה״ה. ובני ידידי כה״ר יעקב נר״ו פירש הקב״ה מתמם עמו, שתהיה הנהגתו ע״י יתברך ולא ע״י השרים, ורבי אושעיא פירש שעה עומדת לו, ר״ל משלים הכוכבים והמזלות עמו, שיהיו פועלים עמו לטובה, עכ״ד נר״ו :

שם. מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו למצרים. קשה אמאי פלגינהו דהא העונש של אברהם אבינו הוא זה שנשתעבדו בניו, וא״כ הכי הול״ל, מפני מה נענש אברהם אבינו שנשתעבדו בניו וכו', כי באומרו ונשתעבדו משמע דתרתי קאמר, דחלקנהו בוא״ו. ונ״ל בס״ד, כי באמת תרתי אינון, והוא כי השי״ת לא העלים דבר השעבוד של בניו ממנו, אלא גילה אותו לו, וא״ל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ובידיעה זו נעשה לו צער גדול אחר שידע שבניו יהיו גולים כמה שנים, וזה עונש בפ״ע לאברהם אע״ה :

שם. מפני שהפריש את בני אדם מלבא תחת כנפי השכינה. הכונה כיון שא״ל מלך סדום תן לי הנפש, משמע שהוא מודה שזכה אברהם אבינו בנפשות, אלא שהוא שואל אותם בדרך בקשה שיתנם, דאם לא זכה בהם למה אומר לו תן לי, ועל כן נתנו אשמה לשונאי אברהם אבינו בדבר זה, דהיה לו לומר לא אתן לך הנפש, שכבר זכיתי בהם ושלי הם, אך קשה דאע״ג דמלך סדום אמר תן לי, ודאי הוא דבר בדרך כבוד, ולא היה מודה לאברהם אבינו שנעשו הנפשות שלו, וא״כ אם אברהם אבינו היה אומר לו לא אתן לך הנפש, היה מוכרח להעיז פניו ולומר לא זכית בנפשות, ולא היה מרוצה בכך, ומה אשמה יש על א״א בזה. ונ״ל בס״ל דאה״ן, ודאי מצד הנפשות לא היה מתרצה מלך סדום ליתן לאברהם אע״ה דא"כ הוא בטל ממלכותו, ומה אהני ליה, אך האשמה מפני שא״ל והרכוש קח לך, ולא רצה (ב״א) [א"א] ליקח כלום, ואם היה לוקח הרכוש, אע״פ שלא היה תובע הנפשות, הם מאליהם היו רובם או חציים באים אצלו להתגייר, כדי שיתן להם הרכוש, ומתוך שלא לשמה היו באים לשמה, ועוד בכלל הרכוש הם העבדים והשפחות שהיה לאנשי סדום, ואם היה א״א לוקח הרכוש היה לוקחם והיה מגיירם :

שם. שהריקן בתורה. פירוש שא״ל דברי תורה קודם הליכתם בדרך, להיות להם שמירה בדרך כמו סדר לויה, והכתוב אמר וירק שהוא אותיות ירק, כי ד״ת נמשלו לירק, מה ירק מגרר גריר, שמרבה תאות האכילה באדם, כן ד״ת כל מה שירבה בה האדם יותר מגרר גריר, תרבה תאותו בתורה יותר, ולכן חזקיהו הע״ה היה מאכלו כל יום ליטרא ירק, לרמוז בזה לאנשי דורו להרבות בעסק לומר לחם התורה דומה לירק דמגרר גריר, ולמ״ד שהריקן בזהב נ״ל בס״ד שנתן להם זהב ירוק, כי שבעה מיני זהב הם, וחד מנייהו הוא זהב ירוק והרבה להם זהב להשביע עיניהם, כדי שלא יקחו מן רכוש סדום כלום :

שם. זהו אליעזר אליעזר בחושבנא הכי הוי. נ״ל בס״ד גם מ״ד זה מודה שלקח עמו מחניכיו ילידי ביתו, ורק את מספר של שי״ח דריש ליה על אליעזר, והכי קאמר קרא שלקח עם חניכיו שהם ילידי ביתו, את שמונה עשר ושלש מאות שהוא אליעזר :

שם ע״ב. בתחילה המליכו הקב״ה על רמ״ג איברים. פירש הר״ן ז״ל, בתחילה המליכו על רמ״ג איברים שהם ברשותו, ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו אינם ברשותו, שבעל כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה ע״כ, ולפי פשוטן של דברים. קשה, איך צדיק גמור ונביא להשי״ת כאברהם אבינו, לא היו אותם איברים ברשותו בכל משך תשעים שנה קודם שנימול. ונ״ל הכונה דודאי גם קודם לא היה רואה ושומע, אלא רק בדבר מצוה, אך הוא כבר ביטל את היצה״ר של רמ״ג איברים עד שעשאו כמו יצה״ט, וכמ״ש רז״ל ע"פ כי מצאתי את לבבו נאמן לפניך, לבו לא נאמר אלא לבבו, דהיינו שני יצירים, ולכן באותם חלקי היצר של רמ״ג לא היה צריך לעשות מלחמה, ורק בחלקי היצה״ר של חמש איברים היה צריך לעשות מלחמה, והיה נוצח בודאי, אך לא שלט בחלקי היצר של אלו לעשותם כמו חלקי יצה״ט, כאשר שלט בחלקי היצר של רמ״ג איברים, ואחר שנימול שלט גם ביצה״ר של אלו האיברים, לעשותו יצה״ט, שלא יצטרך עוד להלחם בו, וכל זה אני אומר לפירוש הר״ן ז״ל :

ועוד נ״ל בס״ד, מ״ש המליכו בהחלה על רמ״ג אברים וכו', היינו דידוע כל אבר שבאדם הוא מרכבה לאור א' שכנגדו, וזהו ענין אומרם המליכו על רמ״ג איברים, שנעשו כל אבר ואבר מרכבה שלימה לאור עליון המכוונים כנגדו ורמוזים אליו, ורק חמשה אברים אלו לא נעשו מרכבה בשלימות לאורות הרמוזים כנגדן אלא עד שנימול, וכבר ידוע בסוד המרכבה שבאדם, שהעינים ימין ושמאל הם מרכבה לחמשה הויו״ת חסדים, וחמשה הויו״ת גבורות, שהם ק״ל וק״ל, והאזניים מרכבה לשם הוי״ה במלוי זה יו״ד הי' וא״ו ה״ה, שעולה מספר אז״ן, וראש הגויה מרכבה לשם הוי״ה בשור״ק. ובזה מובן הטעם שיש שייכות לעינים במילה, כי עין ימין היא מרכבה לחמשה הויו״ת של חסדים שהם מספר עין, וכן עין שמאל הם מרכבה לחמשה הויו״ת של גבורות שהם גי' עין, וידוע דתיקון וגילוי חמשה הויו״ת שהם חמשה חסדים, וכן חמשה הויו״ת שהם חמשה גבורות הוא נעשה ע״י מצות המילה שהוסרה ונפרדה הערלה ונגלית העטרה ואז אתגליין עשר הויות הנז' בפומא דאמה כנודע, לכן שלימות המינים תלויה במצות המילה, וכיון דשייכי העינים שייכי נמי האזנים, כי הם כחדא נפקין וכחדא שריין ולכן תמצאם בגוף האדם כשורה אחת, ולכן נתאחרה אצל אברהם אע״ה שלימות האזנים עד שהגיעה שלימות העינים :

שם. בן שלשה שנים הכיר אברהם את בוראו. נ״ל בס״ד שלש שנים היו כנגד שלש שנים של ערלה, וכיון שנכנס ברביעית נכנס לקדושה, והיה פריו קודש הלולים, ונמצא שנים של ידיעת האמת הם מספר קבע, כי שנות הצדיקים הם שנות קבע, משא״כ הרשעים שנותיהם נקראים ערלה. גם נרמז בהם מדת ענוה שלו, שהיה רואה עצמו עקב בכל קע״ב שנים אלו : שם. עיר קטנה זה הגוף. נ״ל בס״ד קראו עיר אותיות יער בהיפוך אתוון שהוא בתחלתו כמו היער, שאין אילנות שבו עושים פירות, כן אבריו אין עושים פירות לא בענייני הגשמיות ולא בענייני הרוחניות. ואנשים בה מעט אלו אברים קראם מעט, לאו במספרם משתעי קרא, אלא באיכות שלהם, כי בתחלה אחר לידת הגוף כל אבריו הם חלושי הכח והיכולת, וקצירי ההבנה והידיעה בכל העניינים, ובא להם מלך גדול שהוא פקח, על כן נמצא דומה עניינם כאדם פקח שנושא ונותן עם אדם פתי, דודאי אין מעשיו כלום לפום דינא, דיש לפתי דין אנוס :

שם. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה היצה״ר. נ״ל בס״ד קרי ליה מלך גדול, כי כחות היצה״ר נמשלו לגלי הים, והאדם הוא כספינה ההולכת בים שבאים גלי הים עליה ומטבעים אותה, והיצה״ר יש לו ב׳ מיני כחות שהם שני גלים, הא׳ לצורך ביטול מ״ע שבו מבטל את האדם ממצות עשה, וא׳ להעבירו על מצות לא תעשה, ולכן קרי ליה גדול שהוא אותיות ד״ו גל, והיינו דו ר״ל שנים כמו טב למיתב טן דו. או ענין שני גלים אלו הם גל אחד מטביעו בעונות שבין אדם למקום, וגל א׳ מטביעו בעונות שבין ארם לחבירו. ואמר וסבב את העיר היינו קודם אותיות עיר יש אותיות קס״ט, ועם הכולל ג' אותיות הם קע״ב, ואחר אותיות עיר יש פכ״ש, ועם הכולל ג׳ אותיות הם מספר ת״ג, וסך הכל מכאן ומכאן קע״ב, ות״ג הם עולים מספר יצ״ר הר״ע, ולז״א וסבב אותה זה יצר הרע, ובנה עליה מצודות גדולים אלו מצודת העושר ומצודת העוני, כי יש נלכד להרע ולחטוא ע״י שיתעשר, ויש נלכד ע״י עוני שיעני. ומצא בה אדם מסכן חכם זה יצה״ט, קראו מסכן אותיות סמ״ך נו״ן, שהסמ״ך נרמז במסכן מלא, אך נו״ן נרמז בלא מילוי, כי היצה״ט סומך לארם מנפילתו סמיכה מלאה, והנון רומז לנפילה דכתיב סומך ה׳ לכל הנופלים. וקראו חכם מספר חיים, כי ממנו תוצאות חיים לארם. ומלט את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים :

שם. דבשעת. יצה״ר לית דמדכר ליה ליצה״ט. נ״ל בס״ד, יש עתים ביום ובלילה שהם מיוחדים לעסק הגשמי וחמריי שמתייחס ליצה׳׳ר, שהם עת אכילה ושתיה, ושינה, ומשא ומתן ומלאכה, ובעתים אלו אינו זוכר ליצה״ט כדי שיעשה כל מעשים גשמיים אלו לש״ש, ככתיב בכל דרכיך דעהו, אבל בעתים המיוחדים לעסק הנפשיי שמתייחס ליצה״ט דהיינו עת תפלה ועת תלמוד תורה ומצות, הנה הוא זוכר היצה״ר ועצותיו בהם לעשותם לשם פניה זרה וגשמית, כאשר מיעצו היצה״ר תמיד לכך, והרי זה עול למאוד :

שם. מעשרה שליטים אשר היו בעיר אלו ב׳ ידים וב' רגלים וכו'. נמצא אלו העשרה הם העיקרים והחשובים ששולטים בגוף, לכך קראם אנשים, כי כל אנשים ר״ל חשובין, ועליהם אמר ואנשים בה מעט , אנשים ר"ל חשובין, וקראם מעט כי הם עשרה כמנין יו״ד שהוא אות המעט, כמ״ש רז״ל ע״פ ונער יכתבם שהיו עשרה, מה דרכו של תינוק לכתוב אות יו"ד שהוא מעט. והנה כל אברים אלו הם עומדין כשורה זה לעומת זה, כי שני ידים הם חו״ג שבתפארת, ושני רגלים הם נצח והוד שבתפארת, ושתי עינים הם נצח והוד שבחכמה, ושני אזנים הם חסד וגבורה שבחכמה, ובפה יש שפתים שהם נצח והוד שבבינה, ושתי לחיים הם חסד וגבורה שבבינה, והלשון הוא יסוד שבבינה, וראש הגויה יסוד שבתפארת :

ברם איכא למידק, אמאי נקיט להו שלא כסדר, שהתחיל מאמצע הגוף וירד למטה עד רגלים, וחזר ועלה עד למעלה, ונקיט עינים ואזנים, וירד למטה ונקיט ראש הגויה, וחזר ועלה למעלה ונקיט פה. ונ״ל בס״ד, דנקטינהו כפי ערך הפעולות שלהם, והוא כי פעולת הידים ורגלים ממשית וגם נראית לעיני הכל, ואח״כ נקיט עינים ואזנים דאין פעולתם ממשית, ואין נראית ונרגשת לעיני בני אדם, כי יש עיניו פקוחות ואינו רואה, ואזניו פתוחות ואינו שומע, ובמה יכירו בני אדם לזאת, ואח״כ נקיט ראש הגויה שהוא עומד במקום מוצנע ונסתר, ופעולתו עושה בהצנע, אך פרי היוצא ממנו הוא ממשי, שמזריע ועושה פרי ממשי מן הזרע, ואחריו נקיט פה שהוא עומד במקום גלוי ואינו מכוסה, אך פרי היוצא ממנו שהוא הדיבור אינו ממשי, דאין ממשות בדיבור :

שם. לפיכך הוציא הכהונה מאברם. כתב הר״ן ז״ל אע״ג דאברה הוא מזרעו של שם, לא זכה בכהונה מחמת שם, אלא מחמת עצמו, וקשא על ישוב זה, כיון דאברהם אע״ה לא היה הוא עצמו כהן, אלא זרעו אחר כמה דורות בעת שניתנה הכהונה, וכיון דהכל הם מזרעו של שם, מאי חזית למתלי הזכיה באברהם, ולא תתלה אותה בשם שהוא אב הראשון, והיה כהן לאל עליון והתוספות ז״ל נמי הקשו קושיא זו, ותירצו בדוחק ע״ש, ונ״ל בס״ד, דידוע אברהם אע״ה היה עקר שאינו מוליד, וא״כ נפסק החבל של אבותיו המקשר התולדות זה בזה, ומה שהוליד אח"כ נתן לו הקב״ה כח חדש של הזרעה, שעשאו בריה חדשה מצד הזרעה, ולכן כל זרעו עד סוף כל הדורות לא יתייחסו אלא רק אליו, שחבל אביו נפסק ואין לו חלק ונחלה בזרעו של אברהם, ולא שום שייכות כלל. ובזה פירשתי בס"ד מ"ש על אברהם אבינו כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו, פירוש מתחיל בו מספר אחד מצד התולדה, כי חבל אביו נפסק כיון שילדו עקר, אך אני ואברכהו אח״כ בכח ההזרעה, וארבהו להוליד בנים. ובזה יתורץ הקושיא לנכון, שאם לא הקדים שם הברכה לא״א, לא היה א״א נולד עקר, ואז ממילא זרעו עד דור שניתנה להם כהונה וגם שאחריהם כולם יתייחסו לשם, מכח קשר התולדה שאז הכהנים נקראים זרעו של שם, שזכו לכהונה מכח ראש בית אב, הוא שם שהיה כהן לאל עליון, אמנם כיון שהקדים הברכה ניטלה כבוד הכהונה וניתנה לאברהם, כי א״א נולד עקר, ובזה נפסק החבל שהיה משוך בתולדה מן שם, ונעשה א״א הוא ראשון בתולדה, אחר שנתן לו הקב״ה כח הזרעה להוליד, ונמצא הכהנים יתייחסו לאברהם אע״ה :

שם. מקשים, איך ס"ד דשם להקדים ברכת עבד לקונו. ונ״ל בס״ד בתחלה לא עלה על דעתו לברך את השי״ת עם ברכה של א״א, אלא נתעורר לברך את א׳׳א בלבד, ואחר שבירך את אברהם אבינו אז בא לדעתו שצריך לברך את השם, ובירך, ושגה בזה דלא היה לו לסמוך ברכה של הקב״ה עם ברכה של א״א, אלא היה ראוי שישתוק עתה ויברך את הקב״ה אחר שעה אחרת, דאז לא תהיה ניכרת הקדימה. ובני ידידי כה״ר יעקב נר״ו פירש, שם חשב לברך אברהם אע״ה תחלה, להמשיך ע״י ברכתו שפע לארץ, ואח״כ בירך את הקב״ה להמשיך שפע ע״י ברכתו לשמים, כסדר דנקיט להו בבריאה אח״כ, כאומרו ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים, דארץ נבראת תחלה, ונענש מדה כנגד מדה, הוא הקדים ברכה של הנשפע קודם ברכה של המשפיע, לפיכך הכהונה שהיא משפעת לעולם, כי הכהנים הם המברכים לישראל, תלקח ממנו ותנתן לאברהם, ועוד נענש מדה מדה כנגד מדה, הוא לא הקדים ברכה של הקב״ה שדינה להיות היא ראשונה לכך הכהונה שנותנת לבעלה חלוקה ראשונה, דכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון ולפתוח ראשון וליטול מנה יפה ראשון, תלקח ממנו ותנתן לאברהם, שנתן כבוד לברכתו, שעשאה ראשונה, אע״פ שצריכה להיות אחרונה עכ״ד נר״ו :