פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים תנד

טורעריכה

עושין מצה מסולת נקיה, ואפילו היא יפה כמצות שלמה, או מפת הדראה. ופירש"י אפילו כולה סובין, אבל הרמב"ם ז"ל אסר כולה סובין, שכתב: אין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסן, אבל לש הוא העיסה בסובין שבה ובמורסנן ויוצא בה. וכן דעת רב אלפס:

עיסת כלבים, בזמן שהרועים אוכלין הימנה, יוצאין בה. ואם לאו, אין יוצאין בה:

עיסה שבלילתה רכה וחלוטה ברותחין, לא מקרי לחם לברך עליה המוציא. ואי אפייה בתר הכי בתנור, מקרי לחם לענין המוציא וחלה, ויוצאין בה ידי מצה. ואם בלילתה עבה והלוטה ואפוייה, הוי לחם לענין חלה והמוציא, אבל אין יוצאין בו בפסח. ולרב האי יוצאין בו בפסח. וכל זה לדין הגמרא, אבל הגאונים אסרו כל חליטה:

מצה גזולה, אין יוצאין בה:

בציקות של עובד גילולים שניכר בהם שלא החמיצו, שאין בהן סידוק ולא הכסיפו פניהם, מותר לאוכלם, ובלבד שיאכל כזית ממצה שמורה לשם מצה באחרונה. ויש אוסרין לאכול אלא אם כן לשן העובד גילולים בפניו, ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עושין מצה מסולת נקיה וכו' בפרק כ"ש (לו:) יכול לא יצא אדם י"ח אלא בפת הדראה ת"ל מצות מצות ריבה ואפילו כמצות של שלמה ותניא תו התם (לז.) יוצאין בפת נקייה ובהדראה ופירש"י הדראה שניטל כל הדרה והיינו פת קיבר והרי"ף כתב גם כן פירוש פת הדראה פת סובין וכתב הר"ן עליו ונקראת פת הדראה שניטל כל הדרתו ול"נ דהא אין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה כדתנן במסכת חלה (פ"א) והרא"ש כתב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו אין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסן אלא לש הוא את העיסה בסובין ומורסין שבו ויוצא בו וכתב עליהם וכן דעת הרי"ף שכתב פת סובין כלומר שלא הוציא ממנו הסובין דאילו פת סובין לא מיקרי לחם ופטור מחלה וכתב ה"ה שכן פי' הרא"ה דברי הרי"ף והר"ן כתב שהרמב"ן מפרש שהדראה מלשון הכנה והדירה שבתבואה שאמר במסכת פרה (פ"ט) והיא התולעת הנעשית בתבואה והתבואה הנאכלת ממנה נקראת דראה:

עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' משנה בפ"ק דחלה (מ"ד) והובאה בפ"ב די"ט (כא.) ופירש הרמב"ם עיסת הכלבים הוא שלשין אותה במורסנה ודומה לו ומתכוין להאכילה לכלבים או זולתם ממיני החיות ושלא יאכל ממנה שום אדם אינה חייבת בחלה למאמר השם יתברך באכלכם מלחם הארץ: ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שחייב בחלה כמו שביארנו במה שקדם עכ"ל. נראה מדבריו שאע"פ שראויה למאכל אדם כיון שלא נתכוין להאכילה לאדם לא מיקריא לחם אבל רבינו שמשון כתב עיסת כלבים מפרש בירושלמי כל שעירב בה מורסן ופעמים שמתערב כל כך דלא חזיא לרועים חייבת בחלה דכי חזיא לחם קרינא ביה ורבינו כתב בטור י"ד סימן ש"ל עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת ואם לאו פטורה לכאורה משמע אם ראויה לרועים ואם לאו שאינה ראויה לאכילה והרמב"ן פירש ע"פ הירושלמי שאפילו אם היה סולת נקייה אם עשה לשם הכלבים פטורה ומיהו דוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשויה כצורת לחם הא לאו הכי חייבת עכ"ל:

עיסה שבלילתה רכה וחלוטה ברותחין וכו' בפ"ק כ"ש (לו.) ת"ר לחם עוני פרש לחלוט ואשישה ופירש"י חלוט אישקלדי"ר וחשיבות הוא וכתב הרא"ש משמע הכא דחלוט הוי לחם אלא דלא הוי לחם עוני וקשה דלקמן אמרינן דחלוט של בעלי בתים פטור מן החלה אלמא לא הוי לחם כלל ויש לומר דהכא מיירי בבלילתו עבה ומיהו קשה מדאמרינן בפרק החולץ (מ.) גבי חלוט אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינא ביה ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח וי"ל דהתם מיירי בבלילתו רכה דקודם אפייתו בתנור אפילו לחם לא הוי ואחר אפייתו חשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון דבלילתו רכה והכא איירי בבלילתו קשה דלחם הוי לענין חלה ולחם עוני לא הוי ל"ש אפייה בתר דחלטיה ל"ש לא אפייה ורבינו האי פי' האי דחלוט הוא לחם העשוי בשמן כחלות של בעלי בתים הלכך אין יוצאין בו לפי שהוא מצה עשירה וחלוט שחלטו ברותחין יוצאין בו אם חזר ואפאו:

ומ"ש רבינו אבל הגאונים אסרו כל חליטה כ"כ הרי"ף והרא"ש בס"פ כל שעה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה:

מצה גזולה אין יוצאין בה וכו' כן דקדק הרא"ש מהגמרא פרק כ"ש וכ"כ הרמב"ם דאין אדם יוצא במצה גזולה ובירושלמי גרסינן מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושעיא על שם שנאמר ובוצע ברך נאץ ה' הדא דתימא בתחילה אבל בסוף דמים הוא דחייב ליה אלמא משמע דאין בו איסור משום בוצע ברך אבל בדיעבד נפיק בה ותו מסיק בירושלמי רבי אומר אין עבירה מצוה רבי יוסי אומר אין מצוה עבירה וכו' אפשר דהני אמוראי פליגי ואית להו כיון דלא עשאה כמצותה אינה מצוה ולא יצא ידי חובתו וגם ה"ה כתב שיש אומרים דמצה גזולה יוצאין בה בדיעבד והוא כתב שאין נראה כן מסוף דברי הירושלמי וכתב עוד ה"ה דהיינו דוקא בשגזל מצה אבל גזל חטים או קמח ועשאו פת ודאי יוצא שקנאן בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו עכ"ל: כתב הגמיי' פ"ו בשם הרוקח שטוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן פרק לולב וערבה (מב.) מלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה :

בציקות של עכו"ם שניכר בהם בס"פ כ"ש (מ.) אמר רב הונא בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ופירש"י בציקו של עכו"ם שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פנים וכתב הר"ן ולא נהירא שהרי יש לחוש שמא עירב בה שאור כדרך שהנחתומין עושין לפיכך נראין דברי ר"ת שפירש שלשה העכו"ם בפני הישראל במים שלנו וראה שלא עירב בה שאור ואין בינה לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה אבל הרא"ש הסכים לדעת רש"י ומדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דבציקות העכו"ם משמע שהם מפרשים כדברי ר"ח ולכך לא הוצרכו לכתבם דמלת' דפשיט' הוא:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עושין מצה מסולת נקיה וכו' ומ"ש רבינו וכן דעת רב אלפס בפרק כ"ש כתב וז"ל פת הדראה פת סובין ע"כ ורש"י כתב פת הדראה שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר עכ"ל והרא"ש פי' דברי הרי"ף כלומר שלא הוציא ממנו הסובין דאילו פת סובין לא נקרא לחם ופטור מחלה עכ"ל והיינו כהרמב"ם וכ"כ ה' המגיד שכך פירש הרא"ש לדברי הרי"ף אבל הר"ן פי' לדברי הרי"ף כמשמען וכפי' רש"י וכן נראה לפע"ד ומיהו אין דעתם שאין שם אלא סובין דהא ודאי לא הוה לחם אלא דעתם שעירב בהן סובין הרבה עד שהיא ראויה לאכילת אדם ואית בה ה' רבעים קמח והא דתנן נטל סובן ומורסנן מתוכה וחזר לתוכה פטור מן החלה היינו לומר שאין הסובין מצטרפים לשיעור ה' רבעים אבל כשיש מן הקמח עצמו ה' רבעים אפי' עירב בהן סובין הרבה חייב בחלה כשראויה לאכילת אדם:

עיסת כלבים בזמן וכו' פי' בזמן שאין הרועים אוכלים ממנה היינו שעשאה משעה הראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ועיין בי"ד סימן ש"ל:

עיסה שבלילתה רכה וכו' כ"כ הרא"ש בפ' כ"ש בפי' הברייתא וע"ש מבואר שמ"ש רבינו בבלילתה עבה וחלוטה ואפוייה הוי לחם כו' דלאו למימרא דמקמי אפייה לא הוי לחם דודאי מקמי אפייה נמי הוי לחם אלא נקט אפייה לאשמועינן דאפילו בתר אפייה אינו יוצא ידי חובתו בפסח וצריך עיון בי"ד סי' שנ"ט:

מצה גזולה אין יוצאין בה פי' אפילו דיעבד כמו שנראה מסוף דברי ירושלמי כך היא מסקנת הרא"ש בפ' כ"ש וה' המגיד בפ"ה ואם גזל חטים או קמח ועשאו פת כתב ה"ה לשם דיוצא בה י"ח שקנאן בשינוי ודמים לבד הוא דחייב לו עכ"ל ור"ל דיצא בדיעבד אבל בתחלה אסור דהא למ"ד בירושלמי במצה גזולה דיוצא בה דדמים הוא דחייב ליה אפ"ה קאמר דלכתחלה אסור משום בוצע ברך ניאץ ה' וה"נ דכוותה וכה"ג כתב הר"ן בפרק לולב הגזול בדין לולב דאע"פ דקנאו בשינוי לא יברך עליו ומדברי רבינו ירוחם ח"ג יראה דאין לברך עליו בתחלה אבל בסוף חייב לברך ולפי זה יראה דהטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה וכ"כ הרוקח לגבי מצה לאותן שאופין יחד:

בצקות של עו"ג וכו' מימרא דרב הונא בפ' כ"ש והא דכתב הרא"ש דהיכא דאין לו אלא כזית מצה שמורה דיאכל אותו כזית בראשונה לתיאבון כדלקמן בסי' תפ"ב צריך לפרש הך מימרא דרב הונא כשלא היתה מזומנת לפניו כזית שמורה בראשונה דאז יוצא בה כשאכלה באחרונה אבל לכתחלה יאכלנה בראשונה וע"ש:

דרכי משהעריכה

(א) כתב מהרי"ו דאין יוצאים במרור הגזול וכתב עוד מהרי"ו דאין לעשות המצות רחבים הרבה דהוי כאשישה: