שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ב


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טו עמוד בעריכה

מתניתין יום טוב שחל להיות בערב שבת:    פירוש בין יום טוב ראשון בין יום טוב שני. לא יבשל לכתחילה מיום טוב לשבת. פירוש אפילו בקדרה אחת שיהא כונתו לשבת גם כן. אבל מבשל הוא ליום טוב אפילו בשתי קדרות ואין מדקדקין עליו לצמצום ובלבד שלא יערים. ורש"י ז"ל לא פירש כן לקמן גבי ממלאה אשה קדרה בשר שהוא סובר דמתניתן דקתני לא יבשל דוקא בשתי קדרות אחת לשבת ואחת ליום טוב. אבל בקדרה אחת מותר כיון שהכל בשול אחד וטרחא אחת. ואפילו לצורך שבת וחול ומתכוין שלא אסרו מערים אלא בשתי קדרות. וכן נראה שפירש הרשב"א ז"ל ואין הריטב"א ז"ל סובר כן.

ועושה תבשיל מערב יום טוב:    פירוש וזהו עירוב האמור בגמרא. וכתב הרמב"ם ז"ל כי נקרא בשיתוף השם מפני שהוא להכירא וזכרון שאין אופין מיום טוב לשבת ולא לחול כמו שעירובי חצרות משום הכר שאסור להוציא מרשות לרשות. ולא נהיר אלא דנקרא עירוב מפני שהוא כמערב יום טוב ושבת לעשותם כיום אחד וקדושה אחת לענין בישול כאילו מה שמכין לשבת הוא ליום טוב. וצריך שיאמר בדין יהא שרי לן למיפא ולבשול ולמעבד כל צרכינו מיומא טבא לשבתא לנו ולכל בני העיר או למי שירצה לכלול בעירוב זה. כן כתב הריטב"א ז"ל. ועוד כתב ז"ל וצריך שיאמר ולמעבד כל צרכין כדי שיוכל להטמין חמין ולהדליק נרות. שאם לא אמר כן לא יעשה אלא מה שפרט.

גמרא זכרהו מאחר שבא להשכיחו:    פירוש כיון שאסור לבשל מיום טוב לשבת הרי השבת נשכח שאין מכינין לו שום ענג ועל כן זכרהו בעירוב שיוכל לתקן ולא ישתכח.

דמערב יום טוב אין ביום טוב לא:    פירוש שהרי אסור לעשות שום בישול ותיקון מיום טוב לשבת ואם הוא עושה העירוב ביום טוב הרי מתקן מיום טוב לצורך שבת כן נראה לי.

גזרה שמא יפשע:    פירוש ואפילו עשאו מערב יום טוב ונאבד שאין כאן פשיעה אסור לפי שאין זוכר לברור מנה יפה לשבת אלא כשהעירוב קיים.

הללו בעלי פטסין:    פירש הריטב"א ז"ל שהלשון הזה כולל שני ענינים דאיפשר לומר שהיה משבחן על שהולכין לקיים עונג שבת. או איפשר לומר שהיה מגנה להם שהם גרגרנים שמניחין דברי תורה מפני שובע בטנם. וכן כשאמר בעלי מארה כולל שני ענינים דאיפשר לומר שהוא אמר להם בעלי מארה על שאיחרו כל כך לצאת ולא קיימו עונג שבת ואמר איפשר דאין להם סעודה ועל זה נתעכבו. או איפשר לומר שהוא גנאי לפי שבית המדרש היה מתרוקן והתלמידים סוברין דלא אמר להם אלא לשבח שהולכין לקיים עונג שבת. וכשאמר הללו בעלי מארה כסבורים שעליהם אמר שאיחרו כל כך ולא קיימו עונג שבת עד שאמר להם כי בדרך גנאי אמר להם. גרסת הספרים הללו בעלי מארה עד מתי הם יושבים. ורש"י ז"ל לא גריס ליה וטעמא דאם כן הוא במשמע שאומר כן על הנשארים ומאי האי דאמר להו לא לכם אני אומר. והריטב"א ז"ל כתב דשפיר גרסינן ליה. ופירש ועל הראשונים אמר אחר שלבם ועיניהם על האכילה למה איחרו לקיים עונג שבת עד עתה.

חלקהו חציו לאכילה וחציו לבית המדרש וכן הלכה:    ואלא מיהו אמרו המפרשים ז"ל דבראש השנה שהוא יום הדין אם רואה עצמו שצריך להתענות תענית תשובה הרשות בידו ואפילו בשבת בנתים. ועליו אומר כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ודוקא ביחידים ואנשי מעשה אבל שאר בני אדם לא שלא יבואו לזלזול ביום טוב של ראש השנה. וכן דעת רבותינו הצרפתים.

אי נמי אדרה כשמה:    פירש מורי נר"ו שקורין אותו אילן על שם מעשיו ולפי שמעמיד הארץ לדרי דרי קראוהו אדרה.

ופירותיה משתמרין:    פירוש בין שהוא אילן או עשב יש לו ריח שממית התולעים לכל פירות שבשדה.


דף טז עמוד אעריכה

כל מזונותיו של אדם קצובים לו כו':    פירש מורי נר"ו הקדוש ברוך הוא קוצב מזונותיו של כל אדם שימציא לו ריוח כשיעורן. ואין בכלל אותו ריוח הוצאת שבתות וימים טובים אלא שאם הוסיף כלומר שמוציא עליהם הרבה הקדוש ברוך הוא מוסיף לו על אותו ריוח הקצוב תוספת מרובה ואם פחת כלומר שלא עשה כראוי לשבת וליום טוב פוחתין לו כלומר אין ממציאים לו ריוח הראוי להוצאת שבתות וימים טובים אלא כשיעור שהוציא בצמצום מוסיפין לו על אותו ריוח הקצוב לכל ימות השנה. ונמצא שהוא פיחת מן ההוצאה הראויה לשבתות וימים טובים פוחתים לו מן הריוח הראוי לפרוע הוצאת שבתות וימים טובים. ואם מוסיף מוסיפין לו ריוח כנגדו עד כאן לשונו.

ורש"י ז"ל פירש דהקדוש ברוך הוא גוזר ופוסק מה ישתכר באותה שנה לצורך מזונותיו חוץ מהוצאת שבתות שלא פסק מה ישתכר לצרכן דאותה הוצאה ממציאין לו לאותה שעה או לאחר שעה. וכתב ז"ל ולפיכך יזהר מלעשות הוצאה יתירה בחול דאפשר שלא פסקו עליו כל כך מן השמים. וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי. וכתבו בתוס' דכולן רמוזים בהאי קרא. דלכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' מיירי בשבתות וימים טובים. חדות ה' היא מעוזכם זה מגדל בניו לתלמוד תורה כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. לחם חוקי פירוש ויליף מיניה תלמוד תורה וכל דבר מצוה. אי נמי דתלמוד תורה נקרא חוק דכתיב חקיו ומשפטיו לישראל.

שכל מעשיו לשם שמים:    פירוש ובוטח שיזמין לו השם יתברך. וא"ת ושמאי לא היה עושה לשם שמים והלא אינו חס על ממונו לכבוד שבת. ויש לומר דלשמאי פשיטא דעושה לשם שמים. ולהלל הוא שהוצרך לתת טעם מפני שנראה שאינו חושש לכבוד שבת לפי שאינו טורח להזמין יום או יומים.

מתן שכרן לא אודעינהו:    פירוש ואין להם פתחון פה על זה לפי שהם אינם חוששין אלא לכבוד העולם הזה. ושכרו נשמה יתירה פירוש ועל זה חל עליו שפע אלהי ושכל יותר לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה'.

ווי אבדה נפש:    פירוש ולפיכך תקנו להריח בבשמים במוצאי שבתות לשכח את הנפש מאבדתה. אבל במוצאי שבת ליום טוב לא שהרי יום טוב משיב את הנפש ומשמחה. אבל במוצאי יום טוב לחול לא תקנו בשמים לפי שאין נשמה יתירה ביום טוב.


דף טז עמוד בעריכה

קא משמע לן קמחא עיקר:    מכאן כתבו בתוס' דמותר לאכול אותן אובליאש של נכרים שנותנים ביצים ושמן וכרכום אף על פי שיש בהם משום בשולי נכרים משום דקמחא עיקר. ודוקא מנחתום אבל מבעל הבית אסור למי שנזהר מפת של נכרים. ואין לאוסרם משום שמא היה דם בבצים משום דרובן אין בהם דם ואזלינן בתר רובא. וגם לא משום ביצי טרפה דרובן לאו מטרפה נינהו. ולא לביצי עופות טמאין לפי שרוב הביצים המצויין בינינו הם של עופות טהורים. אבל פת של פנדיש של נכרים אפילו של דגים טהורים אסורים הדגים משום בשולי נכרים. וגם הפת שהדגים נאפים נאסרת דליכא למימר הכא קמחא עיקר לפי שהשומן של דגים שהוא אסור משום בשולי נכרים בלוע בפת שהוא נאסר קודם שנבלע. ויהודי שמתאכסן בביתו של נכרי בעינוי שלהם שאין אוכלין אלא דגים וצלה הנכרי דג כשר באיסקלה שלו אין לצלות אחריו ישראל. ומיהו בדיעבד שרי וכן התיר הרב ר' יחיאל מפריש.

הא דאמרינן אם צלאן נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין:    פירש מורי נר"ו דאתא לאשמעינן דאף על גב דהוי תרתי דסתרן להדדי דהא לגבי עירוב דבעינן תבשיל חשבינן ליה כתבשיל ולגבי בשולי נכרים לא חשבינן ליה כתבשיל כיון שהוא נאכל כמות שהוא חי. וסלקא דעתך אמינא לא לסמוך עליה משום עירוב כי היכי דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא וטלולא וכדאמרינן סוף פרק הדר קא משמע לן.

פשיטא דעת מניח בעינן:    פירוש דבעינן שיהא דעתו לערב ולזכות לאחרים בשעת הנחה. דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן. פירוש בעינן שימלך בו אם ירצה בעירובו או לא. וא"ת והא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ומאי קמיבעיא ליה. תרץ רב אחא ז"ל דכיון שאין צריך כזית לכל אחד ואחד פחות מכזית לא חשיבי זכות.

והקשה הריטב"א דמכל מקום הרי זוכה על ידי כן שיוכל לתקן צרכו לשבת. ותירץ ז"ל דכיון דאין עירוב זה אלא להיכרא שיברור מנה יפה לשבת אי נמי שידע שאין מתקנין מיום טוב לשבת הוה סלקא דעתין דבעינן שידע בו הזוכה מבעוד יום דאי לא לא הוי היכרא. ואתינן למיפשטא מדשמואל דאין צריך דעת מי שהניחן לו דהא שמואל מערב אכולה נהרדעא ומסתמא לא היה מודיע לכל מבעוד יום קודם שיניח. אי נמי והוא הנכון דפשטינן לה מדר' יעקב בר אידי שהיה מכריז ביום טוב מי שלא הניח ערובי תבשילין יבא ויסמוך אדידי דאלמא משמע דאף על פי שלא היו יודעים מבעוד יום קודם שיניחו הוי עירוב ובלבד שיודיעם למחר קודם שיכינו כלום. וכן המנהג שאין מודיעין לקהל ליל ערב יום טוב קודם הנחה אלא ליל יום ששי קודם הכנה.

ואומר ערובי תבשילין מונחים עד תחום שבת:    פירש רש"י דלעומדין חוץ לתחום לא היה דעתו מן הסתם ולא עלה על לבו לזכותם. פירוש לפירושו ואפילו יכולין לבא על ידי עירוב או בורגנין. ונראה מדבריו ז"ל שאם התנה בפירוש שהוא מזכה לאותן שחוץ לתחום שהן יכולים לבא מהני תנאו וכן דעתו של הרא"ה.

לדידך אסור:    פירוש ואף על גב דלא בעינן דעת מי שהניחו לו מכל מקום כיון דהאי סמיא הוה רגיל לערב ופשע ולא ערב אסר ליה לפי שלא היה דעתו אלא על הטרודים ולא על המזידין ועל הפושעים. ואפילו מתכוין זה הפושע לסמוך על ערובו מבעוד יום לא מהני ולא מידי. ויש מסתייעין מדאמר ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח. ואין זו סיוע דהתם מיירי שאין מצוה לשלוח להם מנות.

ויש מפרשים דאילו סמך על עירובו מהני והכי קאמר ליה כיון שאתה רגיל לערב ועכשו אתה עצב שלא עירבת גלית אדעתך שאין אתה רוצה לסמוך על עירובי ולא על אחרים ואין רצוני להוציא אלא על הסומך עלי או למי שאינו בקי. והראשון עיקר.

והרב זרחיה הלוי פירש דההוא סמיא לא הוה מנהרדעא אלא שעל ידי עירוב הוה אתי לפרקא ולעולם לא סמך על עירובו דשמואל. והאי דאמר לזה סמוך אדידי לא שיסמוך על עירובו אלא שיסמוך על המתוקן שלו ויאכל עמו כיון שלא עירב במקומו כי חשב שמואל דאנוס היה. ולשנה אחרת ראה שלא עירב גם כן אמר לו פושע אתה ולא תאכל עמי כההיא דאמר רב חסדא ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח. ואין פירוש זה נכון כל הצורך שלא אמר רב חסדא לעיל אלא למצוה אבל לא לאסור.

כיון דטעו בה רבים קלקולא הוא:    ומכאן למדנו שמצוה לערב עירובי חצרות ושתופי מבואות כדי לשמור הרבים מקלקול וכל שכן אם הורגלו בדבר.


דף יז עמוד אעריכה

אמר רב יוסף הלכתא כרבי וכדמתרץ רבינא:    וא"ת והרי לא ראה רב יוסף רבינא. וי"ל דתרי רבינא הוו. אי נמי דלאו רב יוסף הוא דאמר כדמתרץ רבינא אלא תלמודא הוא דאמר הכי כדמתרץ רבינא לעיל.

יום טוב שחל להיות בשבת כו'. מתחיל בשל שבת כו':    לפי הפשט משמע שאומר תפלת השבת ממש אלא שאין המנהג כן. ורש"י ז"ל פירש מתחיל בשל שבת שאומר ותתן לנו ה' אלקינו את יום המנוח הזה.

הא דאמרינן ערבית שחרית מנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה דהיינו יעלה ויבא:    אמרו רוב המפרשים ז"ל דאין אומרים ביעלה ויבא האמור בעבודה בשבת את יום המנוח הזה שכבר הזכיר מאורע של שבת. והוא הדין ביעלה ויבא דברכת המזון ועכשו לא בא להזכיר אלא מאורע של ראש חודש ושל חולו של מועד והוא הדין בברכת המזון שכבר הוא מזכיר נחמה של שבת ומנוחה של שבת. ואפילו ביום טוב שחל להיות בשבת. ואלא מיהו אם חזר והזכיר לא הפסיד כלום אלא דמברכותיו של אדם ניכר אם הוא חכם כדאיתא בברכות.

ואם לא אמר מחזירין אותו:    פירוש לא קאי אתפלת ערבית של ראש חודש דבההיא אין מחזירין אותו כדאיתא בפרק תפלת השחר.

ר' אליעזר אומר בהודאה:    פירוש דקסבר אף בחול אומרו שם כמו על הנסים בהודאה ולא קיימא לן כותיה.

אין הלכה כאותו הזוג:    פירוש אלא כתנא קמא ובלבד שיחתום בשל שבת וראש חודש כרבי. וכתב הריטב"א ז"ל וצריך שיאמר סמוך לחתימה מעין החתימה וחוקי ראשי חדשים להם קבעת ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. ואם לא אמרן חוזר לראש.

מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה:    פירש רש"י דאין צריך להתנות אלא ביום ראשון אבל בשני אין צריך להתנות דאם הראשון חול כבר עירב ואם הוא קדש אינו צריך כלום. אבל בעירובי חצרות ועירובי תחומין צריך לחזור ולהתנות ביום שני שהרי אם הראשון קדש אין לו עירוב ובמה יטלטל ויוציא למחר או יצא חוץ לתחום. וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם ז"ל.

והלכתא כרבא:    ודוקא עירובי תחומין אבל עירובי חצרות מותר. וכן כתב הרי"ף ז"ל. וטעמא משום דסגי ליה בביטול רשות והלכך לא אלימא קנייה דידיה. ועירובי תבשילין שאמרנו דוקא לעצמו אבל אינו מזכה לאחרים משום דלא התירו אלא בצנעא לעצמו. ואם יש בו תיקון צבור מזכה להם משום קלקולא ולמחר מכריזין סתם יסמוך על ערוב שהניח פלוני. ולא יערב אלא בתבשיל שעושה לצורך היום בין שנשאר לו מהיום בין שנשאר לו מאתמול אבל אינו מבשל לצורך זה. אבל רבינו אפרים כתב שלא יערב אלא במידי דבשיל מאתמול ולא נהיר.

ממלא נחתום חבית של מים כו':    פירש הרא"ה דכיון שהכל גוף אחד ממש אף על פי שאין בו שבח למה שצריך לו מכל מקום לעין יפה מיכוין. אבל לאפות אינו אופה כיון דהוו גופין מוחלקין דהא עריכה ואפיה דכל ככר בפני עצמו הוא ואיכא טרחא יתירה ולא התירו מפני עין יפה כיון שאין שבח במה שצריך לו. וגם לא התירו רבוי דקדרה מפני עין יפה אלא בקדרה אחת. ור' שמעון בן אלעזר התיר מפני השבח והלכה כמותו. וכתב הריטב"א ז"ל דבפורניות שלנו שאין שבח בפת מפני רבוי ככרות לא יאפה אלא כדי הצריך בהעדפה אבל לא ירבה על הצריך לו כפי השעה.

שמע מינה הוא נאסר וקמחו נאסר שמע מינה:    וכתב הריטב"א ז"ל לכולי עלמא לצורך האחרים יכולים אחרים לתקן לעצמן אפילו על ידי עירוב שלהם וגם הוא מותר במה שיתנו לו משלהם והם מותרים לתת לו משלהם ואפילו היה מזיד או פושע עד כאן. ואין הרב זרחיה הלוי ז"ל סובר כן כמו שכתבתי למעלה.

עבר ואפה מאי:    פירוש עבר במזיד ואפה או בשל מאי מי קנסוהו רבנן או לא.


דף יז עמוד בעריכה

ואם הערים אסור:    פירוש וקא סלקא דעתיה שראוי להחמיר לאופה במזיד שהוא עושה במתכוין יותר ממערים.

חנניה היא ואליבא דבית שמאי:    פירש רש"י ז"ל דהוא מחמיר בענין עירוב ולפיכך אוסר במזיד או במערים. אבל לבית הלל דלמא לא קנסו לא במזיד ולא במערים. ואנן קיימא לן כר' אשי דבמערים מיהא אסור לו ולבני ביתו.

אלא אם כן היה לו חמין טמונים מערב יום טוב:    וא"ת והא לקמן משמע דהדלקת הנר מיום טוב לשבת בעי ערוב ואם כן לחנניה מה יעשה להדלקת הנר דדמי להדלקה. ועוד היאך לא הזכיר זה בכאן. וי"ל דבהבערה שהוא עושה לתבשיל נכנס הדלקת הנר.

אי נמי אפשר בשאלה:    פירוש אבל פת ותבשיל אין דרך להשאיל לפי שכל אחד הוצרך לשלו מן הסתם.

איסורא דשבת שאני:    וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה. וי"ל דסבירא ליה דאף על גב דהא דאורייתא והא דרבנן מכל מקום כעין דאורייתא עשאוה חכמים כדי שלא ישתכח תורת עירוב.

הלכה כתנא דידן ואליבא דבית הלל:    פסק ר"ת ז"ל דאפילו לבית הלל אם רצה לאפות את הפת בעי עירוב בפת ולא אמרינן במתניתין אליבא דבית הלל דסגי בתבשיל אחד אלא דוקא בשאינו רוצה לאפות את הפת ולא הוצרך אלא לבישול. ובבישול גרידא לא סגי לפת ותבשיל משום דפת ענין אחר הוא ואינו בכלל בישול וכדחזינא בע"ז שלא נאסר פתן של נכרים בכלל שלקותיהן ולא שלקותיהן בכלל פתם מכלל דתרי אנפי נינהו. והא דאמרינן לקמן לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא היינו למי שאינו צריך לאפות אלא לבשל דתבשיל בעי ולא סגי ליה בפת. אבל לאפות פת בעינן פת. ואצטריך משום דסלקא דעתך אמינא דליהוי בישול בכלל אפיה וליסגי אפילו לאפות את הפת קא משמע לן אבל פת לא משום דאינו רוצה לאפות הא לאו הכי בעינן פת ולא הוי בישול בכלל אפיה כן נראה לי. והעיקר דבישול בכלל אפיה ובתבשיל אחד סגי דהא בהדיא אמר ר' יהושע בירושלמי אופים ומבשלים על המבושל. וקרא דאת אשר תאפו אפו דמשמע דאין אופין אלא על האפוי דריש ליה הרוצה אפוי מתאפה לו כלומר מעשה נסים היו נעשים בו. דהא אין המקרא הזה לעירובי תבשילין אלא לאסמכתא בעלמא. וההיא דגזרת פתן ושלקותיהן של נכרים טעם אחד הוא שלא היו גוזרים אלא כפי הצריך לשעתן ומה ענין הוא לזה שאינו אלא להיכרא בעלמא וסגי אפילו בכזית. אבל הלכה למעשה טוב להחמיר ולערב בפת.

אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר:    פירש רש"י התחיל לתקנה ולאפותה על ידי עירוב ואבד יגמור את הכל עד כאן. פירוש לפירושו יגמור אפילו שאר תבשילין. אבל מה שפירש התחיל לתקנה ולאפותה הוא תמה מנא ליה האי דהא מדנקט התחיל משמע דבתחלת לישה סגי. ולענין בעיין דעבר ואפה לא איפשיטא ומסתברא דאזלינא לקולא דאיסורא דרבנן הוא ומותר וכן פסק הרמב"ם. ומיהו ראוי לקונסו לפי ראות בית דין על מה שעשה. וכל שאפה ובשל ועשה כל צרכו אם רצה לאכול עירובו הרשות בידו.

מתניתין ושוין שמשיקים את המים:    פירוש מים טמאים ישקעם במים ויצופו ממי המעין או המקוה עליהן וטהורים מדין זריעה שהם זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וכעין תרומה שנטמאה וזרעה כדאיתא בפסח ראשון. ולא מדין טבילה דהא אין טבילה לאוכלין ולמשקין ולכלי חרס אלא מדין זריעה כדאמרן. ותדע דאילו מדין טבילה כשמשקע המים בתוך הכלי הוי הכלי חציצה. וגזרת הכתוב הוא במים בלבד לפי שחוזרים לטבעם ולמקורם. וכיון דאינן טהורין מדין טבילה אלא מדין השקה שמעינן מינה שמטבילין כלים בתוך אותן מים טמאים בשעה שהן במקוה והרי הן כאלו מעורבים עם מי המקוה ונפקי מדין מים שאובין.

אלא דקצת קשה דאמרינן בים שעשה שלמה שהמים היו באים לו מעין עיטם וכהנים טובלים באותו ים. ופריך בירושלמי ולאו כלי הוא כלומר ונעשו שם שאובים. ופריק נקוב היה במוציא רמון כלומר ויצא מתורת כלי. ואמאי דהא מעורב לעין עיטם. ותירץ ר"ת דהתם דהוציאוהו מתורת הכלי הוי טעמא כדי שלא יטמאו הטמאים הנכנסים שם לטבול את הים במגע. אבל בעלמא סגי כשפופרת הנד או כקליפת השום. והרא"ה פירש דלא התירו בשפופרת הנד או בקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם המקוה שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין אחד. אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעין שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושין ערוב להוציאן מידי שאיבה.

אמר רבה גזרה שמא יעבירנו:    פירוש כדגזר גבי לולב ושופר ומגלה דכיון דהוא בהול לקיים המצוה דטבילת כלים ברגל מצוה איכא למיחש. ובהא אין הלכה כמותו אבל בלולב ושופר ומגלה הלכה כמותו משום דהיא מצוה רבה ואיכא למיחש טפי. ומשום דלא ידעינן בקבועא דירחא מה שאין כן במילה בשבת וכדפרישית התם.

אמר ליה התינח בור ברשות הרבים בור בחצרו מאי איכא למימר:    וקשיא לי דמאי תינח דהא ברשות הרבים מדינא אסור מן התורה. ועוד מאי קאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים דהא מעיקרא נמי הכי סבירא לן דמתניתין אפילו בבור בחצרו קא אסרה וטעמא משום בור ברשות הרבים. ומדוחק קושיא זו פירש הריטב"א תינח כשהבור שהוא מטביל כלים כל השנה הוא ברשות הרבים דבהא איכא למיגזר אפילו להטביל בבור שבחצרו אבל כשהבור בחצרו וליכא בור כלל ברשות הרבים מאי איכא למימר דהא מתניתין סתמא קתני ואפילו בדליכא כלל בור ברשות הרבים. וליכא למיגזר עיר שאין בה בור ברשות הרבים אטו עיר שיש בה דזו ודאי גזרה גדולה היא וגזרה לגזרה היא. ופרקינן גזרה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים. כלומר אפילו בהא איכא למיגזר משום חברו שאין לו בור בחצרו שיבוא להטביל בחצר זו דרך רשות הרבים.

ונמצא לפי זה דאין כאן אלא גזרה אחת שזהו בבור בחצרו דאילו בחצר אחרת מדינא אסור מדאורייתא. והא דנקט שמא יעבירנו ולא נקט שמא יוציאנו פירשו בתוס' משום דהעברה שייך בכל מקום שהכלי שם אבל הוצאה לא שייך אלא אם כן הכלי מונח ברשות היחיד. ואקשינן התינח בשבת דאיכא למגזר בור בחצרו משום חברו כדאמרינן דאיכא איסור הוצאה. אבל ביום טוב דאין איסור הוצאה לצורך יום טוב מאי איכא למימר ולשתרי אפילו כשאפשר להטבילו מערב יום טוב כהולכת סכין אצל טבח. ופרקינן גזרה יום טוב אטו שבת. והשתא בור בחצרו ביום טוב הוי גזרה לגזרה. ומאי שנא דלא גזרינן בכל צורך אוכל נפש יום טוב אטו שבת. ותירצו בתוס' דבאבות מלאכות שהן בכרת ובסקילה מידע ידע שלא הותרו אלא ליום טוב. אבל בטבילת כלים דאין איסור אלא מדרבנן יתיר אפילו בשבת.


דף יח עמוד אעריכה

ואם איתא נגזור השקה כו':    ואם תאמר ובהשקה גופה לימא נגזור שמא יעבירנו ויום טוב אטו שבת. ויש מפרשים דחדא מינייהו נקט. ויש מפרשים דלא גזרינן גזרה לגזרה אלא בדבר מצוה דמתוך שהוא בהול עליה איכא למיחש והיינו בהטבלת כליו שצריך כל יום ויום לרגל ומצוה עליו לטהרן. אבל במים טמאים אין מצוה בטהרתן אלא שישפכם ויטול אחרים. וכן בולד הטומאה לא גזרינן משום דלא חמירא ליה כל כך ואינו בהול עליה וזכור הוא.

והקשה מורי דאם כן דכל היכא שהוא באב הטומאה בהול על הטומאה ואינו זכור ובכי הא גזרינן אם כן הא דאמרינן מדלין בדלי טמא ואפילו נטמא באב הטומאה אמאי לא אקשינן דנגזור שמא יעבירנו ויום טוב אטו שבת דכיון שבהול לקיים מצוה זו אינו זכור דהכא נמי הוו מקשינן בהשקה אי הויא מצוה. וכן נמי הוה לן לאקשויי אהא דכלי שנטמא ביום טוב שמטבילין אותו ביום טוב דנגזור יום טוב אטו שבת. על כן פירש דהכי פריך ומי גזרינן כהאי גוונא דהוי גזרה לגזרה. והתנן ושוין שמשקין וכו'. ואם איתא כלומר דגזרינן גזרה לגזרה הכא נמי אפילו לא משכחת שום גזרה בהשקה גופה הוה לן למגזר אטו הטבלה ואף על גב דהוי גזרה לגזרה. דאסיק אדעתיה דמקשה דמדשרי השקה ואסר הטבלה יש בהשקה טעם להתר דליכא למגזר יום טוב אטו שבת דהא אפילו בשבת שרי לרבנן דרבי כדלקמן. ולרוחא דמלתא אקשי ליה כיון דהוא אמר דגזרינן גזרה לגזרה הכא נמי נגזור גזרה לגזרה. ובפירוקא דאמר דלא שכיחא סליק לן דלית לן למגזר אפילו חדא גזרה יום טוב אטו שבת דאפילו בשבת שרי לרבנן. ובפירוקא דפריק מתוך שלא הותרה לו אלא על ידי דליו זכור הוא סליק נמי דליכא למגזר יום טוב אטו שבת דכיון דאיכא היכרא שלא התירו לו אלא כדרך הדולין זכור הוא. שאם תגזור בזה תגזור נמי שלא ידלה מבור שבחצר גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים לדלות מבור שברשות הרבים עד כאן לשונו. והריטב"א נשמר מזה כמו שנפרש בסמוך.

דלמא מטביל ליה בעיניה:    פירוש ומייתי ליה ארבע אמות ברשות הרבים. דבשלמא בשאיבה ליכא למיחש כיון שהוא מדלה בבורו ממש כמות שהוא עומד וזכור הוא.

הא דאקשי נגזור השקה אטו הטבלה:    קשיא לי דאם כן שלוש גזרות הן דבהטבלה גופה ביום טוב איכא שתי גזרות. ופירש הריטב"א דקושיין מבור ברשות הרבים ביום טוב אי נמי אפילו מבור בחצרו בשבת דגזור השקה אטו הטבלה דהוו שתי גזרות עד כאן.

אלא פשיטא דלית ליה מים יפים אחרים:    כלומר שהמקוה שהוא משיקן בו מימיו מלוחין כמו שפירש רש"י. וכיון דלית ליה מים יפים מיזהר זהיר שלא יתטמאו מימיו וכיון דזהיר בהו ועכשו נטמאו הויא לה טומאתן מלתא דלא שכיחא.

מדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו:    פירש רש"י ולא דמי כלל למטביל כלי אגב מימיו שאסרו במשנתינו דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר או את המים או את הכלי ומוכחא מלתא דלטבילה מכוין וטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי. אבל הכא אין הכל יודעין שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הוא צריך. ולהכי פרכינן נהי דבדלי גופה ליכא למיסר נגזור אטו הטבלה בעיניה בלא שאיבת מים. והקשה הרשב"א אם כן נדה שאין לה בגדים שטובלת בבגדיה אמאי דהא התם כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה והויא לה כהטבלה דמתניתין. ועלתה לו בקושיא.

ומורי תירץ דהיינו טעמא דנדה דמערמת וטובלת בבגדיה ואפילו בשבת מפני שיכולה ללכת כשהיא לבושה ולטבול לשם. מאי אמרת דלמא אתיא לאטבולי בעינייהו ואפילו ביום טוב נגזור אטו שבת שמא תביאם. שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא ואפילו בשבת שרי. אבל מטביל כלי אגב מימיו דבשבת אסיר שמא יעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אפילו ביום טוב אסור גזרה אטו שבת שאי אפשר לו להטבילם ברשות הרבים שלא יתחייב.

אלא דקצת קשה פירוש רש"י דהא כולה סוגיין מוכחא דלית באיסור טבילה משום תיקון כלי דאילו כן אפילו ביום טוב ובחצרו ליתסר מדינא ולא משום גזרה. ואמרו בתוס' שלא היה לו להזכיר שום תקון דאכתי לא ידעינן ההוא טעמא דרבא הוא דחדית ואכתי קיימינן לטעמא דגזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

נגזור דיום טוב אטו דערב יום טוב:    הא הוו להו שלש גזרות דהא דערב יום טוב אסור משום שבת ושבת שמא יעבירנו ארבע אמות. ופירש הריטב"א דהכי קאמר אפילו תימא דבטמאים ביום טוב לא שכיח טומאה ולא גזרו בהו מכל מקום כיון דגזרו על אותם שנטמאו מערב יום טוב גזרו בכללם אותם של יום טוב כיון שאף בהם יש גם כן גזרה של ארבע אמות ומאי שנא הא מהא. וכן נפרש הא דאקשינן בסמוך נגזר ולד הטומאה אטו דאב הטומאה ולא אטו ממש אלא שהיא בכלל הגזרה ובדידיה שייך גזרה דארבע אמות שאף הם מצוה לטהרם עד כאן. הרי שנשמר הרב ז"ל מקושיות מורי שהוקשה לו למעלה. אלא דקשיא לי קצת דאם איתא דכבר ידע המקשה רביום טוב לא שכיח טומאה ואפילו הכי אקשי ליה דנגזור מאי קא פריק ליה טומאה ביום טוב לא שכיחא. וצריך עיון.

בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב:    ואם תאמר והיכי משכחת לה דהא אין אדם וכלים מקבלים אלא מאב הטומאה. וי"ל כגון במשקין טמאין דגזרו רבנן משום משקה זב וזבה והוא משמונה עשר דברים שגזרו כדאיתא בריש פרק קמא דשבת.

היכי משכחת לה גבי כהנים:    וא"ת בחולין נמי משכחת לה שמקבלין טומאה משני וכגון משקין שהיו בכלי ונטמאו מן הכלי דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. ותירצו בתוס' דמיירי בכלים שאין משתמשין בהן משקין כגון כלי מנוקב וכיוצא והלכך ליכא למיחש שמא יתן בהן משקין וישתמש מהכלים בשתיית משקין.

מערמת וטובלת בבגדים:    פירוש בבגדים רחבים שאין בהן משום חציצה. וא"ת והאיכא משום דלמא אתי לידי סחיטה. וי"ל דהכא משום מצוה לא גזרו כדאיתא בפרק בתרא דיומא ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים. ואני שמעתי דבההיא דיומא ליכא למיחש לסחיטה לפי שאסור ליגע אצבעו במים והלכך לא יסחטם.

ואם איתא ליגזור דילמא אתי לאטבולינהו בעינייהו:    פירוש ונאסור בבור ברשות הרבים מיהת ביום טוב אטו שבת וגם בבור בחצרו בשבת אטו בור ברשות הרבים.

גזרה משום סחיטה:    פירוש והשתא אפילו בבור בחצרו ביום טוב איכא משום סחיטה ולא משום גזרה דאידך.

גזרה הני אטו הני:    פירוש וכולה חדא גזרה ולא הוי גזרה לגזרה. ואף על פי שהתירו להדיח קערות לאכול בהן התם לא גזרו כדי שלא ימנע משמחת יום טוב.

ושני להו בישנין:    פירוש והוא הדין דמצי לאקשויי מכלי שנטמא ביום טוב דנגזור דילמא אתי לידי סחיטה וכן מכולהו. אלא דבמה שפירש מורי נר"ו וגם הריטב"א ז"ל לעיל גבי אוקמתא דרבה איתרצא כולה סוגיין.

גזרה שמא ישהא:    פירוש ואיכא כמה איסורי חדא שהוא מכוין מלאכתו ליום טוב ומעכב טהרתו ונכנס מנוול לרגל ואיפשר שיבא בהם לידי תקלה שיהא טרוד ביום טוב ולא יטהרם.

ור' ביבי מפרק כל הני תיובתא כדשנינן להו וכדאמרינן גבי רב יוסף ולא הוצרך לומר זה כיון דהא אמרינן לה לעיל גבי רב יוסף. והא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהא התם הוא דכיון שהדלי שם בבור ושם טהרתו מילתא דלא שכיחא הוא שיהא משהא. והא דלא אקשינן בהשקה גופה שמא ישהא המים משום דלא אמרינן הכי אלא במקום מצוה. אי נמי כמו שתירץ מורי נר"ו לעיל.

רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי:    פירוש ואפילו ביום טוב ובחצרו אסור ולא משום גזרה. ודוקא בכלי אמרו אבל במים טמאים אין בהן משום תיקון דאין תיקון אלא בכלים ומשיקין אותם. ומה שהתירו כלי שנטמא ביום טוב לפי שעשאוהו כמכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב. וכלי שנטמא בולד הטומאה כיון דאין הטומאה אלא מדרבנן לא גזרו לפי שאינו נראה כמתקן.

אדם נראה כמקר:    ופירש הרא"ה ז"ל דטבילת גר שאסורה בשבת מפני שהוא מתקן גמור וכן פירש הרשב"א ז"ל.


דף יח עמוד בעריכה

כי תנן נמי מתניתין מגמע ופולט תנן:    פירוש והא דקתני מטבל כדרכו לאו בפתו דוקא קאמר אלא למגמע ובולע קרי מטבל כיון שעשה כדרך אכילה.

כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול:    פירוש קודם אכילה שרי דאינו ניכר דלרפואה עביד אלא כי היכי דליגרר לביה לאכילה.

לא סלקא דעתך דתנן כל חייבי טבילות וכו':    ואם תאמר דילמא הדר ביה מטעמא דנראה כמתקן ולית ליה הואיל גבי יום הכפורים ואפילו הכי מותר לרחוץ ביום הכפורים דסבירא ליה כר' ביבי דמשום שמא ישהה היא מתניתין דהא ברייתא מסייעא ליה לר' ביבי ושמיעה ליה. ויש מפרשים דלא מסתבר דנהדר רבא מטעמא דנראה כמתקן ועוד מטעמא דהואיל ולא סמינן תרתי מקמי חדא.

וא"ת אם כן לימא לא סלקא דעתך דלא סמינן תרתי מקמי חדא ולא הוצרך להביא ברייתא דכל חייבי טבילות. תירץ מורי נר"ו דאי אמר לא תסמי תרתי מקמי חדא הוה אמינא דדילמא רבא לא הדר מהא דאמר דנראה כמתקן אבל הדר מהא דשרא לטבול ביום הכפורים משום הואיל. ומשום הכי אייתי ברייתא דטובלין ביום הכפורים ואם כן לא תסמי תרתי מקמי חדא. והריטב"א ז"ל תירץ דרבא ודאי לית ליה כהני אוקמתי דלעיל דכיון דנאדי מכולהו אוקמתי אין ספק כי בטענה גדולה לא הודה לדבריהם וחלק על כולם.

והרא"ה ז"ל פירש דלדידהו אית להו גזרה לגזרה ועל זה רבא לא הודה לדבריהם. ורב ביבי אית ליה גזרה לגזרה דאפילו בשבת גרידא אסור אטו יום טוב שהרי בשאר ימות השנה אין דרכו להטביל כליו לא בחול ולא בשבת ואם כן אין האיסור לרב ביבי אלא משום גזרה לגזירה. ורבא לא שמיעא ליה וברייתא מוקי לה בולד הטומאה ומערב יום טוב דאסר שמא ישהא ולא משום מתקן כדפרישנא לעיל.

ולהאי פירושי הלכתא כרבא דהוא בתרא. ורוב הפוסקים ז"ל פסקו כר' ביבי דגזרה שמא ישהא דהא תניא כותיה. וכתב הריטב"א ז"ל דאפילו לדבריו כלים שנאסרו ביין נסך אפילו מערב יום טוב מותר להטבילן ביום טוב ולא גזרינן שמא ישהא דזו הדחה היא ולא גזרו אלא בטבילה. וכן פירש מורי נר"ו לקמן בשם הרשב"א ז"ל גבי שיורי כוסות. ולקמן אכתוב יותר בשמו בסיעתא דשמיא. ואין זה כמכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב דלא אמרו אלא בתיקון ממש שיש בו כעין מלאכה או מלאכה ממש. אבל הדחת כלים אינו נראה אלא כמדיח כליו הנותרים. ואף בצריכין הגעלה יש להתיר מהאי טעמא לפי שדרך להגעיל כליו ברותחים כדי לנקות. אבל לרבא הגעלה אסורה מפני שנראה כמתקן כיון שהיה הכלי אסור. אבל בהדחה בעלמא שדרך להדיח כל שעה ושעה כליו מותר אפילו לרבא וכן דעת הרא"ה ז"ל.

הכי גריס רש"י ז"ל אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי. וחכמים אומרים מטבילין כלי על גב מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. מני אי רבי קשיא השקה. אי רבנן קשיא הטבלה. אי בעית אימא רבי אי בעית אימא רבנן. אי בעית אימא רבי רישא ביום טוב וסופא בשבת ומתניתין כולה ביום טוב. ואי בעית אימא רבנן רישא ביום טוב וסופא בשבת ומתניתין כולה בשבת. ופירש ז"ל דרישא דברייתא אליבא דרבי ביום טוב ודוקא הטבלה אסירא אבל השקה שריא והיינו במתניתין דמיירי ביום טוב. וסופא דידיה דאסר השקה בשבת ותנא השקה וכל שכן הטבלה. ורבנן רישא דידהו איירי ביום טוב ותני הטבלה דשריא וכל שכן השקה. וסופא דידהו דשרו השקה דמשמע אבל הטבלה דחמירא לא איירי בשבת ומתניתין נמי בשבת. וכתב ז"ל דכהך פירושא איתא בהדיא בתוספתא דביצה ובשבת.

והגרסא הנכונה היא מה שגורסין ברוב הספרים אין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן ואין מטבילין את הכלי אגב מימיו. מני אי רבי קשיא השקה. אי רבנן הטבלה. אי בעית אימא רבי אי בעית אימא רבנן. אי בעית אימא רבי רישא בשבת וסופא ביום טוב ומתניתין כולה ביום טוב. כלומר רישא דמילתא (דידהו) דידיה וסופא דמילתא דידיה.

ואי בעית אימא רבנן רישא בשבת וסופא ביום טוב כלומר רישא דמילתא דידהו וסופא דמילתא דידהו ומתניתין כולה בשבת:    והכל עולה בדרך אחד עם גרסת רש"י ז"ל. ויש שטועים. בגרסא זו משום דגרסי בו ומתניתין רישא ביום טוב וסופא בשבת וכוליה מחלוקת דרבי ורבנן ביום טוב אבל בשבת כולהו מודו דבין השקה בין הטבלה אסירא. והוצרכו לאוקומה למתניתין כרבנן דוקא ולפרש דרישא דמתניתין דמשיקין ביום טוב והוא הדין שמטבילין. וסופא דמתניתין דאין מטבילין בשבת והוא הדין שאין משיקין. וזה אי אפשר לאומרו וכמו שדקדק עליהם רש"י ז"ל.


דף יט עמוד אעריכה

בפחות מכעדשה:    פירוש ששיעורו אינו מפורש דשיעורין הלכה למשה מסיני ורבנן אסמכוה מדכתיב מהם במותם מקצתם ולא כולם וגמירי דהוי כעדשה.

גתו אגב כדו:    פירש רש"י ז"ל שהטביל כליו בחול לשם גתו ונמלך ביום טוב לעשות בהן כדו טבילה זו שניה שבא להחמיר על עצמו שאינו צריך לחזור ולהטביל קתני מתניתין שמטביל. וכתב מורי נר"ו דמדפירש רש"י ז"ל שאינו צריך לחזור ולהטביל וחומרא בעלמא הוא משמע דאפילו רבנן לא אצרכוה להטבולי אלא רשות בידו הוא. דאי מעלה דרבנן הוא היכי לימא שאינו צריך והיכי קרי ליה חומרא אלא ודאי אינו צריך כלל. אם כן פשיטא דיכול להטביל ביום טוב. תירץ מורי נר"ו דאיצטריך דאף על פי שהוא מחמיר ולפי דעתו נראה כמתקן אפילו הכי שרי.

חגיגה אין עולת ראיה לא:    פירוש וכל שכן עולת נדר ונדבה דאיכא תרתי לגריעותא דאין בהן צורך הדיוט ואין קבוע לה זמן. והוא הדין שלמי נדרים ונדבות אף על פי שיש בהם צורך הדיוט כיון שאין קבועים חובה ליום. וא"ת הכא משמע לבית שמאי דדוקא משום דכתיב חג ומיתר לדרשא הוא דמפקינן עולה הא לאו הכי שריא אפילו עולה ואמאי דהא לית להו לבית שמאי מתוך ואפילו מהדיוט להדיוט ואין לנו ביום טוב אלא מה שהתיר הכתוב. ועוד לבית שמאי למה ליה למעוטי מרבויא דחג תיפוק ליה דהא דרשינן לקמן לכם ולא לגבוה. וי"ל דכיון דכתיב לה' וריבה אפילו עולה הוצרך חג למעט עולה. ואפילו כתיב חג הוה אמינא דלא בא למעט אלא נדרים ונדבות כיון דכתיב לה' דמשמע אפילו עולה כתב רחמנא לכם ולא לגבוה למעט עולת ראיה ודרשא דהכא על דרשא דלכם סמיך. ואשכחן כי הא בקדושין גבי ועבדו לעולם וכן בפסחים גבי תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם. אבל בית הלל דרשי לכם ולא לנכרים. וכן לבית הלל אף על גב דאית להו מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך איצטריך להו לה' לרבויי עולה ולומר כל דלה' הדומה לחג שהוא קבוע ליום חובה לאפוקי דרשא דבית שמאי דדרשי מהאי קרא חגיגה ולא עולה אי נמי דלא נדרוש לכם ולא לגבוה.

וא"ת אם כן נדרים ונדבות לבית הלל אמאי אינן קרבין נימא מתוך. וי"ל דאף על גב דאית להו מתוך מכל מקום אינן קרבין מדרבנן כל דלא אתי מייתורא דקרא כיון דאפשר לעשותן מערב יום טוב משום דלא נראה כדברים שיש בהן צורך יום טוב ועוד שאין זה שוה לכל נפש. והעיקר דעולה אין קרבין כלל ביום טוב אפילו דאורייתא קאמר וכן משמע לקמן. ולית להו מתוך לבית הלל בנדרים ונדבות לפי שהן כדברים שאין בהן צורך קצת דומיא דהוצאת אבנים. ולמאן דאמר קרבין אית להו מתוך.


דף יט עמוד בעריכה

סלותי מסלתינן:    יש מפרשים ביקוע עצים מן התלוש. וא"ת אם כן אפילו ביום טוב לישתרו נדרים ונדבות דהא ביקוע עצים נמי שרי ביום טוב. וי"ל דלא התירו ביקוע אלא לאותו יום עצמו מה שאין כן בנדרים ונדבות דאין יכול לאוכלן לאותו יום. ולא נהיר.

והנכון מה שפירש רש"י ז"ל דתולשין מן המחובר בחולו של מועד כדתנן קוצצין עצים במחובר לצורך המועד. והקשו בתוס' דהא איצטריך קרא למשרי נדרים ונדבות בחולו של המועד דגרסינן במסכת תמורה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם למד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד. ולמה לי קרא דהשתא סלותי מסלתינן כו'. וי"ל דהתם חיובא קאמר להרבות בשר לשמחת הרגל והשתא קא משמע לן דאפילו יש לו חייב להקריב. ולא נהירא לי דהתנן קוצץ עצים במחובר לצורך המועד ודוקא לצורך המועד הא לאו הכי אסור. אלא נראה לי איפכא דהכא מיירי כשהן לצורך יום טוב והכא לרוחא דמילתא לא בעי לאיתויי קרא דהתרא דשרי נדרים ונדבות אפילו אינן לצורך יום טוב כן נראה לי.

אית ספרי דגרסי לא יאמר בחג המצות שבו פתח הכתוב לומר שזה ראשון. ור' אלעזר בר' שמעון אומר לא יאמר בחג הסוכות (כ)לומר שזה גורם:    פירוש חג הסוכות גורם לעבור בבל תאחר שאפילו נדר לפני החג ועבר החג ולא הביא הרי הוא עובר. ולאו דוקא בחג המצות אלא הוא הדין לאידך ונקט חג המצות משום דקדים. ואידך תנא סבר שלכך פרטם לומר שזה שעומד בו הכתוב דהיינו חג הסכות גורם. ורש"י ז"ל גריס בכולהו לא יאמר בחג הסוכות שבו הכתוב מדבר ולמה נאמר לומר שזה אחרון. ולהך גרסא אתי שפיר הא דר' אלעזר בר' שמעון דאמר דחג הסוכות גורם דעל הסוכות דאיירי תנא קמא דידיה קאי. אלא דקשיא קצת דכיון שאמר שלש פעמים היאך יזכיר חג המצות וחג השבועות ולא יזכיר חג הסוכות אם כן שלש פעמים אפסח ושבועות קאי.

פשיטא דבר שבחובה הוא:    פירוש ואף על גב דשלמי שמחה נמי הוי דבר שבחובה ואפילו הכי יוצא בתודה. שאני התם דלהכי כתיב קרא סתם ושמחת בחגך לרבות כל שלמים לשמחה וכדכתב בהר גריזים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכן פירש רש"י ז"ל.

אף על גב דפריש:    יש מפרשים שאמר על מנת שאצא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים. ואם כן הא דבעא ר' שמעון מר' יוחנן דכותה נמי בשאמר על מנת הוא. ולא נהיר דאילו אמר על מנת אף הנדר בטל שלא נדר אלא על מנת כן. והנכון דמיירי באומר ואצא בהדי חגיגה שלא (חלה) תלה הנדר בזה לגמרי והיינו עובדא דההוא גברא.


דף כ עמוד אעריכה

ההוא גברא:    פירש רש"י ז"ל ומצוה מחמת מיתה היה.

אמר רב פפא ארבע מאה זוזי שקיל וכו':    יש מפרשים משום דהוי המעשה דהיינו נתינת המעות קודם התנאי דהיינו הנשואין ואנן בעינן תנאי קודם המעשה כדילפינן מבני גד ובני ראובן. ולא נהיר דהא קיימא לן כרבנן דלא בעינן דקדוקי תנאין דבני גד ובני ראובן ולא מוקמינן הא דרב פפא כר' מאיר דלית הלכתא כותיה. ועוד דשכיב מרע או מצוה מחמת מיתה כולי עלמא מודו דלא בעי תנאי כפול ודקדוקי תנאין כדי שלא תטרף דעתו עליו דהא מקילין עליה דמקנה באמירה בעלמא. והרא"ה פירש דהכא תרי מילי קאמר דכשהקדים מתנות המעות לנשואי בתו גלה דעתו שלא תלה זה בזה. אבל כשהקדים נשואי בתו ודאי גלה דעתו דבתורת נדוניא נתן לו המעות וכן כל כיוצא בזה.

דאמר לך מני בית שמאי היא:    פירוש דאמרי במתניתין מביאין שלמים של יום טוב שהם חובה ואין סומכין עליהם. ואמרו בתוס' דלאו דוקא ביום טוב דאפילו בחול נמי לבית שמאי אין סומכין. והא דפליגי ביום טוב להודיעך כחן דבית הלל דאפילו ביום טוב סברי בית הלל דסומכין. אבל רש"י שפירש במתניתין דאין סומכין לבית שמאי משום שבות דמשמע דאילו בחול סומכין פירש ז"ל כן אליבא דמאן דאמר דבית שמאי ילפי שלמי חובה משלמי נדבה.

דילמא מעולת חובה גמרי:    וקשיא לי כיון דשלמי חובה גמרי מעולת חובה ועולת חובה מעולה נדבה הוה ליה למד מלמד ואין למדין בקדשים למד מלמד. תירץ הריטב"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בה בפירוש וכאלו כתיבא סמיכה בה בהדיא.

וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה:    פירוש דהוא הדין דהוה מצי למפרך מברייתא דלעיל שלמים הבאים ביום טוב סומך עליהם מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב. בתוס'.


דף כ עמוד בעריכה

אינו דין שמותר לגבוה:    וא"ת ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה בשבת קרבנות צבור בלבד אף יום טוב כן. וא"ת מיפריך קל וחומר דקרבנות צבור בהדיא כתיב בהו. הניחא למאן דאמר לא אמרינן דיו היכא דמפריך קל וחומר אלא למאן דאמר אמרינן אף על גב דמפריך קל וחומר מאי איכא למימר. וי"ל דהכי דיינינן דכיון דבשבת הגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שיהא ביום טוב כמוהו וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו דין שיהא מותר לגבוה כל שהוא צורך גבוה.

אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה:    פירוש פתוחה לכל דבר ואפילו דנדרים ונדבות כשם שכירתך פתוחה לקדרות הרבה. ולהכי נקט כירה שהיא מקום שפיתת שתי קדרות. וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא כו'. הקשה מורי נר"ו אחר שדנו קל וחומר מאי וכן בדין דקאמר. ותירץ נר"ו דכלפי שאמר בלשון ראשון שהשיבו בית שמאי על בית הלל מנדרים ונדבות הוצרך אבא שאול לומר שלא השיבו בית הלל כלום אלא הקל וחומר שדנו בית הלל לא הקשו עליהם בית שמאי כלל אלא כך הדין בלא קושיא שלא תהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם וכמו שלמדו מקל וחומר. אבל הריטב"א כתב דמשום דמרבה האי קל וחומר אפילו נדרים ונדבות אמר דדין הוא שיהא שלחן רבך מלא במיני תבשילין כשלחנך.

אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזו:    וא"ת והא פריקנא לעיל דלבית הלל דאית להו מתוך מדאורייתא מיחזא חזו אלא דמדרבנן אינן קרבין. ויש מפרשים דהכי קאמר לא תימא דמדאורייתא חזו מרבוייא דקרא דכתיב לה' או מתורת קל וחומר אלא דרבנן אסרוהו שמא ישהא כו' דהא ליתא. ומיהו אין הכי נמי דאתו מטעם מתוך עולה מעולה ושלמים משלמים שהן מין אחד מה שאין כן בשתי הלחם דלית בהו מתוך. וזה דחוק מאד.

ואינה דוחה לא את השבת כו':    פירוש כיון דיכול לאפותן מבערב. והכא נמי בנדרים ונדבות כיון דיכול להקריבן מבערב לא חזו ביום טוב מדאורייתא.

על מנת להקטיר אימורין לערב:    פירוש דאילו ביום טוב אינן קרבין אבל בלילה שהוא חול קרבין.

לרבה לא זריק:    פירוש ואף על פי שאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסרוה מכל מקום בכהאי גוונא שעבר ועשה שלא כדין העמידו דבריהם אפילו במקדש.

איכא בינייהו כגון שנטמא בשר כו':    וא"ת ולימא איכא ביניהו כגון שנטמאו אימורים או שאבדו. וי"ל דבכי הא שהבשר קיים מודה רבה בר רב הונא דזורק הדם כדי לאכול הבשר בו ביום. ולא פליגי אלא בשהאימורין בעין והבשר נאבד דלרבא לא זריק ולרבה בר רב הונא זריק. וא"ת ואפילו לא נאבד הבשר לרבה היכי מצי זריק הדם כדי שיאכל הבשר בו ביום דהא לא מצי אכיל קודם שיקטיר האימורין. וי"ל דכיון דכי ליתנהו האימורין כגון שנטמאו או אבדו מצי אכיל בשרא בזריקת דם כדכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל והשתא ביום טוב דלא מצי מקטר להו כמאן דליתנהו דמי ושרי למיכל בשרא בלא הקטרה. והכי מוכח בפרק תמיד נשחט. כן אמרו בתוס'.

ואם היתה שבת לא יזרוק:    פירש רש"י כיון שאין ראוי לבשל ואין בו צורך הדיוט. ולא נהיר דהא חזי למיכל באומצא. והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני שעבר ושחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר משום אוכל נפש בשבת לא מזרקינן הדם להכשירו.


דף כא עמוד אעריכה

ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב הכי גריס רש"י ז"ל:    וקשה למורי נר"ו דבשלמא ההיא דלעיל שנאבד הבשר זריק הדם להקטיר אימורין לערב. אבל זה ששחט בשבת מיירי שהבשר קיים ואם כן מאי שנא דנקט זריקת הדם משום הקטרת אמורין לערב נימא דליזרוק כדי לאכול בשר לערב. ותירץ נר"ו דהכי קאמר זרק הדם בשבת הורצה אלא שצריך ליזהר שלא יקטיר אימורין בשבת עד הערב. והא דאמר על מנת לאו דוקא אלא להזהירו שלא יקטיר בשבת. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וברוב הספרים לא גרסי על מנת אלא ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב.

כהנים משלחן גבוה קא זכו:    פירוש והוא הדין בעלים וחדא מיניהו נקט ולישנא דמרגלא בפומיה טפי.

דהא איפשר למפלגה בלישה:    ואף על פי שהתירו למלאת התנור אף על פי שאינו צריך אלא פת אחת מפני שהפת יפה כשהתנור מלא וטרח טירחא דלא צריך. התם שאני דכל חדא וחדא חזיא ליה אבל הכא אי אפשר שלא יתן לגוי חלקו ולא שרינן למטרח בשל נכרי בשביל הכשר פת שלנו.

הואיל ואיפשר לפייסן בנבלה:    וא"ת ואפילו נימא הואיל ליכא למישרי אלא בדיעבד אבל לכתחלה איסורא דרבנן מיהא איכא ואפילו לרבה דאית ליה הואיל אסור לכתחלה. ובשלמא אי מוקמינן מתניתין כר' עקיבא דשרי מדאורייתא לאפות לכלבים אלא דאיסורא דרבנן מיהא איכא כיון דאיפשר להו בעיסה ניחא דשרינן טירחא כי האי היכא דאית ביה הואיל אפילו לכתחלה. אלא לר' יוסי הגלילי דאסר מדאורייתא אם כן היכי שרינן לכתחילה משום הואיל. וי"ל סתם עיסה כשטורח באפייתו עיקר כונתו לרועים אלא שמטפל בהם צורך כלבים כשלא יהא לו נבלה אבל כל שאיפשר להיות לו נבלה עיקר דעתו לרועים.

רבה אמר אינו לוקה:    פירוש ולא משכחת לרבה שיהא לוקה אלא במבשל סמוך לחשכה דאי איפשר דחזי לאורחים וכיוצא בזה. והלכתא כרבה.

כגון דאית ליה נבלה כו':    לפי מה שפירשנו לעיל מיירי הכא שאפילו עיקר אפייתו לכלבים דאי לא פשיטא דנאפית דעיסת הרועים היא.

כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי:    פירוש ואפילו לכתחלה מותר. אף על גב דלא שרינן אפילו למאן דאית ליה הואיל אלא בדיעבד הכא מותר שלא יהא להם איבה או דוחק אחר כן תירץ הריטב"א ז"ל.

שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרי לכם ולא לכלבים:    ורש"י ז"ל לא גריס לכלבים משום דהכא לא צריך. וי"ל דגרסינן ליה וקא סלקא דעתין דאשגרות לישן הוא. ובסמוך אמרינן דבדוקא נקטיה כדאמרינן היינו דקאמר לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים. ורש"י ז"ל לא גריס היינו דקאמר. אלא כי פרכינן והא חזי לכלבים פריק לכם ולא לכלבים תנאי היא.

והא חזי לעניים:    פירש מורי נר"ו אמאי אמר ליה שעבר על דברי תורה והא חזי לעניים ונימא הואיל וחזו לעניים ואי בעי להאכילם שרי השתא נמי שרי מדאורייתא. ופריק עגל של טרפה הוה. ופירש מורי נר"ו דמשום הכי אמר של טרפה הוה ולא אמר עגל טרפה לומר שקודם שחיטה היו יודעים שהיא טרפה כגון ניקב קרום של מוח ומשום הכי אמר לו שעבר על דברי תורה. שאם שחט ונמצא טרפה בסירכא וכיוצא בה היאך אמר לו שעבר על דברי תורה וכי מי ששחט בהמה ביום טוב ונמצאת טרפה עבר על דברי תורה עד כאן. וכן פירש הריטב"א ז"ל שנטרפה מערב יום טוב שמוכנה לכלבים. ועוד פירש הריטב"א ז"ל דמאי דאמרינן עגל של צדקה הואי הכי בעי למימר אלא דלא אסיק אדעתיה הכין דעל ידי שהיתה טרפה ולא חזיא לן היתה מוכנת לתת אותה לבני חילא ולאכסניא של מלך. וקרי ליה עגל של צדקה משום דכתיב ונוגשיך צדקה.


דף כא עמוד בעריכה

ופליגא דר' יהושע בן לוי:    פירוש הא דרב הונא דלעיל. ואף על גב דלעיל לא שרי רב הונא לכתחלה אלא משום דוחקא מכל מקום סבירא ליה לר' יהושע דלא שרינן משום דוחקא אלא מיום טוב לחול דלית ביה אלא איסורא דרבנן. אבל לצורך נכרים אפילו איכא הואיל איסורא דאורייתא איכא. ותדע דהא הואיל דר' יהושע עדיף מהואיל דרב הונא דאילו אכל ישראל כולה ליכא מאן דקפליג ובהא אפילו רב חסדא מודה מה שאין כן בהואיל דרב הונא. וכיון שכן כל שכן דלא שרי ר' יהושע בהואיל דבני חילא דהוי הואיל גרוע משום דסבר ר' יהושע דאפילו בהואיל גמור לא שרינן איסורא דאורייתא משום הואיל.

גזרה משום שיורי כוסות:    פירוש ונאסר הכוס מחמת היין האסור שיש בו דלא חזי בעודו עליו מיהת כיון שהונח שם לדעת ואף על פי שלא היה שם בין השמשות. ומיהו כל שנסתלק משם האיסור הותר הכוס שלא נאסר אלא היכא שהונח שם בין השמשות לדעת ומשום מגו דאיתקצי בין השמשות איתקצי לכולי יומא. ואפילו בעודן עליו אין לאסור אלא בכיוצא בזה שהוא כלי המיוחד ליין והוא בסיס לו גמור מה שאין כן בההיא דלעיל דסופלי אגב ריפתא דלא מיתסרא ריפתא משום דלא מייחד ריפתא לסופלי כן פירש הריטב"א ז"ל.

ועוד פירש הרא"ה ז"ל דאילו הונח שם יין שהוא אסור מתחלה קודם הנחה לא היה בסיס לו לפי שאין הכלי מיוחד ליין אסור. אבל מפני שהונח שם כשהוא יין מותר והוא כלי המיוחד לו נעשה בסיס בעודן עליו מיהת. ועוד אמר מורי נר"ו דמדלא שרי ליתן בכוס מים עד שיצאו אותן שיורין לחוץ נהי דלית בהו משום מבטל איסור לכתחלה כיון דאזיל כל האיסור לאיבוד כדשרינן גבי מלוי ועירוי לכתחלה שמעינן שאסור להכשיר בשבת כלי האסור ביין נסך ואפילו נתן כוס לנכרי לשתות ולא נשתיירו בו שיורין אסור להדיחו משום דמחזי כמתקן. ואף על פי שהתירו להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה שאני התם דמילתא דלא שכיחא היא ולפיכך לא גזרו בו חכמים אבל נתינת כוס לנכרי שכיחא טפי. ומשום הכי אמרינן הכא דאסור להזמין את הנכרי בשבת משום שיורי כוסות שהשמש מטלטלו בודאי עם אותן השיורין שהרי הוא זריז להצניעו וכיון שאי איפשר לו להצניעו בהיתר מצניעו באיסור.

זו היא פירוש רש"י ז"ל שכתב ומטלטלו השמש להצניעו עליו עד כאן. ואין כונתו של הרב ז"ל לומר דגזרי שמא יטלטלנו עם השיורין שבתוכו קודם שיתן בכוס מים דהא ליתא משום דאותו טלטול עצמו מדרבנן הוא ובדרבנן לא עבדינן גזרה. ועוד שאם אפשר לשפוך בתוכו מים ולהכשירו לא הוה אמר הכין. ואף על גב דקיימא לן כר' יהושע דמותר להזמין את הנכרי בשבת ולא חיישינן לנטילת השמש מכל מקום לפי מסקנת הסוגיא דאסיקנא משום איסורי הנאה כך הוא הדין שהכוס האסור אין לו תקנה להכשירו בשבת דהא לא אשכח בגמ' פתרי לכוס ששתה בו נכרי ויש בו שיורין.

ועוד פירש מורי נר"ו דמאן דאסר להזמין הנכרי משום שיורי כוסות טעמו מפני שנראה כמבטל כלי מהיכנו ואסור להשתמש לבו ביום שום דבר. ומיהו לית הלכתא כותיה דהא איהו לא מבטל ליה בידים. אבל ודאי כולהו מודו שאסור לטלטל הכוס דהכי אסיקנא בגמ'. אלא שאין הרשב"א ז"ל סובר כן שכתב בעבודת הקדש דכוס שיש בו שיורין של נכרים נטל בשבת דהא דדחי בגמרא הכא איסורי הנאה דחיה בעלמא הוא עד כאן. ולפי דברי הרב ז"ל כיון דמאן דשרי להזמין את הנכרי בשבת שרי נמי לטלטל הכוס עם השיורין ולנערם אם כן מותר להכשיר הכוס מפני שנראה כמדיח שכן דרכן של מדיחין שניים או שלש פעמים וכדאמרינן מדלין בדלי טמא מפני שנראה כדולה. וכן לכל הכשר כלי האסור שהוא מותר להכשירו ביום טוב אם הוא כדרך תשמישו של כלי. והא דלא אקשי בגמ' וימלאנו מים עד שיצאו השיורין מפני שאין דרך המדיחין להדיח כן ונראה כמתקן ובכי האי הוי אסור. עד כאן תורף דברי מורי נר"ו וכן פסק לעיל הריטב"א ז"ל. הרי שנתכוונו שניהם ז"ל בענין זה ונקבע בו מסמרות.

הוה מטלטלינן כנונא אגב קטמא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים:    פירש רש"י ז"ל כנונא כלי שנותנים בו גחלים והיה בו מערב שבת אפר והוכן מבעוד יום לכסות בו רוק או צואה. ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים דלא חזו כלל לשבת והם מוקצים מטלטלין ליה אגב קיטמא. ועוד פירש ז"ל בשבת דדמיא לכלכלה של פירות והאבן בתוכה. מדבריו נראה דהכלי בעצמו מותר דומיא דכלכלה וכוס לפי שאינו מיוחד להסיקו בלבד. וכדאמרינן פרק המביא תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הניטלין ופירש ז"ל משום דחזי למיתן בגוייהו מידי והא דנקט חדשים הוא לרבותא.

וא"ת אם כן מי דמי הא דכוס להא דכנונא דשאני כנונא לפי שהוא בסיס לדבר האסור והמותר. פירש מורי נ"ר דהא דמצריך שיהא בו אפר מוכן משום דאי לאו אפר לא הוה שרי לטלטל כנונא עם אותן שברי עצים אלא מנער הכנונא עד שיפולו כדאמרן פרק נוטל ולינערינהו נעורי. אבל השתא דאיכא אפר הצריך לו הוה ליה כנונא ככלכלה שיש בתוכה פירות דמיטנפי שמטלטלה עם הפירות ואף על פי שהאבן בתוכה. אלא דקשיא לי דמדאמרינן אגב קיטמא ולא אמרינן אגב כנונא משמע שהכנונא בעצמו אסור לטלטלו. וי"ל דזו אינה קושיא דודאי הכנונא בעצמו לולי האפר שהוא ראוי בפני עצמו לטלטלו היה אסור לטלטל הכנונא ולא משום לתא דידיה אלא משום שברי עצים שהם מוקצין וחשיבי נעשה כנונא בסיס להם דומיא דכלכלה שיש בה אבן ולא פירות שאסור לטלטלה. אבל השתא דאיכא אפר נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והיינו דקאמר מטלטלין כנונא אגב קיטמא וכן פירש רש"י ז"ל בשבת בשלהי פרק כירה.

ומורי נר"ו כתב דרש"י ז"ל פירש מטלטל להו אגב כנונא. ואם הוא כן שפיר פריך דלטלטל אותן שיורין על ידי הכוס כי היכי דשרי לטלטל שברי עצים אגב כנונא. אלא שאין הספרים מודים לו ולא מצאתי כן בפירוש רש"י ז"ל. ואפילו לדבריו נר"ו קשיא דנהי דהתם גבי כנונא לא מצי מנער ליה כי היכי דלא מפסיד ליה לאפר שהכין מכל מקום הכא דליכא למיחש למידי לינערינהו נעורי לאותם שיורין ואמאי מטלטלן. וי"ל דאין הכי נמי והא כדאיתא והא כדאיתא משום דלא דמי. והא דאקשינן וליטלטלנהו אגב כסא משום כנונא דדיניה בטלטול נקט ליה כן תירץ מורי נר"ו.

ועוד פירש נר"ו דדעת המקשה להשוותם לגמרי ומאן דפריק התם לאו איסורי הנאה הוא הדין דהוה מצי פריק דלא דמי דבכנונא איכא הפסד דאפר מה שאין כן בכוס. אלא דמסתפי דאכתי הוה פריך ליה ולנערינהו נעורי אלא במאי דפריק ליה מתרצא כולה מלתא דאסור לטלטל הכוס כלל. ואין לומר דהא דפריך וליטלטלינהו אגב כסא משום דצריך למקומו שאם כן הוה ליה לאתויי הא דמעות שעל גבי הכר דאתמר בגמרא דבצריך למקומן מטלטלן ועודן עליו דהא דמטלטלין כנונא היינו אפילו מחמה לצל והא דטלטול כסא כמחמה לצל הוא שהרי השמש מטלטלו להצניעו עד כאן דבריו נר"ו.

אבל בתוספות פירשו דהכי קא מדמה לה האי כנונא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים שהם חשובים ואפילו הכי בטלי חשיבותם משום קיטמא שהוא דבר התר אף על גב דלא חשיב כל כך הכי נמי היה לן לטלטל בהא דכוס שהוא חשוב ולא היה לנו (לבעל חשביתו) לבטל חשיבותו משום שיורי כוסות דלא חשיבי.

והרמב"ן ז"ל פירש שהכנונא ודאי בפני עצמו מותר לטלטלו אלא שהאפר ושברי עצים כמו מוקצין נינהו ונולד וכגון שהוסק ביום טוב ואפילו הכי כיון שלא היה עליו בין השמשות לא נתבטל הכלי מהיכנו ומטלטלין אותו בכל מקום הצריך לו משום דכנונא חשיב כל כך דלא בטיל לא משום אפר ולא משום שברי עצים כיון שלא הונחו שם אלא לדעת היתר. וכן נמי בכוס דלא בטיל משום שיורין דלא חשיבי. והא דאמרינן אגב קיטמיה לאו דוקא דאדרבה הקיטמא הוא דמטלטלין אגב כנונא אלא דומה לאותה שאמרו לקמן במכלתין מביאין הבהמה על גב עורה שפירושו מביאין הבהמה אף על פי שיש עמה עורה. ונראה שיש בפירוש הרב ז"ל קצת סיוע לפירוש מורי נר"ו שהוא מפרש לה משום ביטול כלי מהיכנו.

מידי דהוה אגרף של רעי:    פירוש דהא מאיסי שיורין משום לתא דעבודה זרה דאית בהו צד יין נסך דכתיב שקץ תשקצנו.

וכי עושין גרף של רעי לכתחלה:    פירוש שלא לצורך. אבל לצורך כגון זריקת קליפין ועצמות לפנינו בשעה שאנו אוכלין מותר ואפילו לכתחלה.

אדבריה רבא כו'. מזמנין את הנכרי בשבת:    ואם תאמר וכיון שאין מזונותיו עלינו אמאי שרי דהא מהך טעמא אסרינן ליתן מזונות לפני חזיר. ויש מפרשים דכיון שזימנו ודאי מזונותיו עליו. ואי נמי משום איבה הקלו עליו ואפילו לא זימנו וכן פירש הרשב"א ז"ל. והריטב"א פירש דודאי מזונות דחזו לדידן שרי אפילו לחזיר כל היכא דליכא אלא טלטול אבל מטרח לא טרחינן כלל. ולא אסרו אלא מזונות דלא חזו לישראל וכן כיוצא בו דלא חזו לישראל אסור לגבי נכרים וכן דעת הרא"ה ז"ל.

ואי לא טרחא יתירה אדעתא דידך לא טרחינן:    פירוש דכיון שאמר לו כן תו ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו.

מתניתן אלא אם כן ראויין לשתיה:    פירוש והוא ששותה מהם משום דלית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה לצורך הנאת הגוף כשהוא דבר השוה לכל נפש. ומיהו להחם חמין לכל גופו אסור אף על פי שהוא שוה לכל נפש דגזרו בו משום מרחץ שיש כמה מלאכות אסורות כדאיתא בשבת פרק כירה כן פירש הריטב"א ז"ל.

גמרא הא דבעינן האי מדורה מאן קתני לה:    איכא למידק ומה לנו לידע טעמן של בית שמאי דלית הלכתא כותייהו. וי"ל דמכל מקום כדאי הם בית שמאי לעמוד על דעתם כיון שהוזכרה מחלוקתם אף על גב דלית הלכתא כותייהו. וטובא איכא במכלתין.

הא דתניא בית שמאי אומרים לא יעשה אדם מדורה כו':    פירש הרשב"א דבמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך פליגי. והקשה מורי נ"ר דלא משמע הכי מסוגית הגמרא דאיבעיא להו מדורה מאן קתני לה וכו' ושאני להו לבית שמאי בין הנאת אבר אחד להנאת כל גופו כלומר דהנאת כל גופו בכלל אוכל נפש הוא. והראיה על זה דמספקא ליה אי מודו בית שמאי במדורה משום דהנאת כל הגוף הוא. ואי אפשר לומר שיאמר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהא אינהו אמרי אין מוציאין את הקטן דלית להו מתוך. אלא מאי טעמא סליק אדעתיה דלישתרי מדורה לבית שמאי משום דהוי אוכל נפש ממש. הכי נמי נימא לבית הלל דמשום הכי שרו להחם חמין לרגליו ולעשות מדורה משום דהוי כאוכל נפש ממש ובהא פליגי עלייהו דבית שמאי. ואף על גב דבריש כתובות התירו בעילה ומוגמר משום מתוך אפילו הכי איכא למימר שרחיצה ומדורה להחם דומין לאוכל נפש יותר מהם. וזהו כשלמד ר' יוחנן מתוך לעיל בפרק קמא גבי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל הביא ראיה מאין מוציאין את הקטן ואך רבה ורב חסדא לא סבירא להו מתוך וכמו שכתבנו לעיל ליישב דברי רש"י. אבל הרמב"ן כתב פרק כל הכלים דכולהו אית להו מתוך. עד כאן דברי מורי נר"ו.

ואי דלא אנח ערובי תבשילין מאי טעמייהו דבית הלל:    פירוש ואף על גב דלא אשכחן (ליה) להו לבית הלל במתניתין דפליגי גבי הא מלתא מכל מקום כיון דקתני רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי מכלל דפליגי בה בית הלל.

אמר רב הונא לעולם שלא הניח ערובי תבשילין:    פירוש ואפילו הכי לבית שמאי כדי חייו שרו. וכן הלכתא כותיה דהא תניא כוותיה ולא אשכחן מאן דפליג עליה.


דף כב עמוד אעריכה

ובית הלל סברי אין בנין בכלים כו':    ואף על גב דבשלהי פרק כירה אמרינן דבמנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה דוקא בשבת אסרו ולא ביום טוב. אי נמי דהתם מיירי דאית ביה חדקי חדקי דלכולי עלמא אסורה משום דמחזי כבונה.

הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר כו':    ונראה דלא התירו הדלקת נר ביום טוב אלא מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה הדלקת הנר שיש בה הנאת הגוף. וא"ת אם כן לבית שמאי דלית להו מתוך היאך מדליקין את הנר ביום טוב. וי"ל דבהא אפילו בית שמאי מודו כיון שיש בה הנאת הגוף ועוד שיש בה הכשר אוכל נפש דלפעמים יצטרך אותה לראות בה קדרתו אם היא מבושלת כל צרכה או לא. ותדע דהא על ידי עירוב מדליקין מיום טוב לשבת. ואם איתא דאסור לצורך יום טוב מי איכא מידי דביום טוב אסור ולישתרי לעשותו ביום טוב למחרתו.

אמר ליה לאו אדעתאי:    כלומר שלא מרצונו עשה. והלכך אסור ליטול ביום טוב מן השמן שבנר אחר שהוא דולק ואפילו ליתן אותו בנר אחר. ואם נטלו יש לו להחזירו קודם שיכבה. וכן אסור ליטול הפתילה מן השמן. ויש אומרים שאם נטלה מפני שצריך להדליק במקום אחר מותר. ודוקא לצורך יום טוב והוא שאינו יכול ליטול כל הנר כמות שהוא דכל גורם כבוי כיון דלצורך יום טוב הוא עושה מותר. ומכל מקום ראוי להחמיר. ונחלקו הראשונים ז"ל אם מותר להוסיף פתילות בנר הדלוק מבלי תוספת שמן מפני שגורם כבוי לפתילה הנדלקת קודם זמנה. ונראה דעת הראב"ד ז"ל שהתיר דכל שהיא עושה בדרך הבערה לצורך מותר שאם לא כן אסור להדליק בנר שתי פתילות בזה אחר זה ולא ראינו זריז בדבר זה. ומזה הטעם מותר לנפוח באור הדולק כדי להבעירו יותר ואף על פי שלפעמים מכבה בנפיחתו.

גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אמר רב יהודה קינסא שרי:    ופירשו הם ז"ל אבוקה שהיא עשויה מחתיכות קטנים של עצים ואחז במקצתן האור מותר ליטול מאותן עצים שלא אחז בהן האור ולא דמי למסתפק משמן שבנר שאסור דהתם כל השמן גוף אחד ודבר אחד אבל הכא כל חד וחד קאי באנפי נפשיה. וכיון שכן הוא הדין אם היו בנר חתיכות קטנות של חלב דמותר ליטול אחת מהן. ועוד אמר הרמב"ן דלפי זה אבוקה גדולה או קטנה של שעוה שקורין ברנדון שהיא דולקת שמותר לחתוך ממנה כדי שלא תדלק כולה לפי שהשעוה כל דבר ודבר הוא לעצמו ואף על פי שנעשה מן הכל אבוקה אחת ולא דמי לשמן. וכן נהגו במקצת מקומות באבוקה שהדליקו בבית הכנסת ליל שמחת תורה. ולולי שהרב ז"ל אמרה הייתי אומר שזה אינו דהא שעוה (לפתילה) לאבוקה כשמן לפתילה ובשמן אסור אפילו להטות הנר כדאשכחן גבי עובדא דשמעיה דעולא. וכן כתב הריטב"א דאינו נכון לפי שכל האבוקה גוף אחד. ועוד שהרב אלפסי ז"ל לא התיר בקונסא אלא מאותם עצים שלא אחז בהם האור אבל אם אחז בהן האור אינו יכול ליטול ואפילו לחתוך מהן אסור. וכתב הרא"ה שאם נטל אפילו מאותם שאחז בהן האור להדליק ממנו במקום אחר מותר ולא חיישינן לגורם כבוי כיון שעושה לצורך יום טוב. ואין צריך לומר אם חזר ומניחו שם שהוא מותר כמו שפירשנו למעלה. אבל רש"י ז"ל גריס קינבא שרי. ופירש למחוט את הנר לעדויי חושכא שקורין מוקיר שרי. ולא נהירא דאם כן לימא לישנא דמוחטין דמפרשינן מאי מוחטין עדויי חושכא. והנכון להסיר הפחם לאחר שניכבית. והתם מיירי בשעה שהיא דולקת.

אמר ליה אפשר בבית אחר:    פירוש דחייתא בעלמא הוא דקא דחי ליה שאם היה מותר לכבות אפילו היה לו בית אחר שרינן ליה לכבות ולא נטריחנו לשמש מטתו בבית אחר לפי שאין מדקדקין במלאכות של יום טוב אפילו אפשר זולתם.

אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה:    פירוש ואפילו דעתו להצניעה לצורך סעודה אחרת של יום טוב דכיון דהשתא מיהא (ח"נ) דעתו לכבוי חיישינן דלמא לא יהנה בה.

אם בשביל שלא יתעשן הבית כו'. מותר:    פירוש ומעישון הבית הוא דקא מקשי דאלמא לצורך יום טוב מיהא שיהנה מותר לכבות אף על פי שאין בו צורך הכשר אוכל נפש וכן נמי גבי תשמיש. דאילו מעישון קדרה לא מקשיי דההיא הכשר אוכל נפש הוא כדי שלא יפסד האוכל ומה לי הבערה ומה לי כבוי. אבל בעישון קדרה אפילו רבנן מודו.

משום אבוד ממון:    פירוש וכגון שיש בו כלים של צורך יום טוב וקא מספקא ליה אי שרינן במתוך כיון שיש בהן צורך מכשירי אוכל נפש וצורך יום טוב וכאידך בעיא דלעיל דתשמיש המטה. דאילו משום הפסד ממון בעלמא פשיטא דלא שרינן. ולהכי אמרינן דר"י היא אבל לרבנן אסיר. ויש מפרשים דמיירי בשאין בו אלא אבוד ממון גרידא ומעישון הבית הוא דקא מקשי דמיירי בבית שאינו דר שם. דאי דר שם מותר לכבות לכולי עלמא. ולא נהירא דכיון דלית ביה מתוך לא שרינן כבוי ביום טוב טפי משבת.

מהו לכחול את העין כו'. איתיביה אין מכבין את הבקעת כו':    ופירש רש"י ז"ל שמותר לו בהנאת הגוף כדי שלא יתעשן כו'. וא"ת ומה ענין זה אצל זה דהתם שאני לפי שאינו נהנה בגופו של כבוי אבל כאן נהנה גופו בכוחל ועיניו מאירים והרי זה כרוחץ רגליו בחמין ודבר השוה הוא לכל נפש. תירץ הרא"ה דכאן נמי אין ההנאה לו בגופו של כחילה וגורם הוא להביא לו הנאה ומסלק ממנו המונע ודומה לכבוי שמסלק עשן הבית. ותדע שהרי פצוחי עינא כבר נתרפא עיקר החולי ומה שנשאר מאליו היה מתרפא אלא שעושה כן להגיה אורו כדי שיראה ויתאוה לאכול וכעין הכשר הוא לאוכל נפש.

מסייע אין בו ממש:    ואף על גב דהתם במסכת מכות אמרינן גבי הקפה דיש בו ממש ענינו לפי מקומו היכא שהוא יכול בלא סיוע חברו אמרינן אין בו ממש. והכא אף על גב דלא אפשר למכחל אלא בדעמיץ ופתח מכל מקום לא מוכחא מלתא דבלאו כחל נמי אורחיה למעמץ ומפתח. והתם במכות אי איפשר בלא סיוע חברו ונראה מתכוין לסייעו.

אמימר שרא למכחל עינא ביום טוב שני:    פירוש על ידי ישראל ולא חיישינן לשחיקת סמנין כיון דביום טוב מותר לשחוק פלפלין ותבלין לצורך יום טוב ולא אסרו אלא בשבת ששחיקתן אסורה דבר תורה ולית בהו מתוך. ואילו ביום טוב ראשון אסרו כיון שאין בדבר שום סכנה ואינו יודע בבירור אם תהא ההנאה מגעת ביום טוב. הריטב"א ז"ל. וכתב הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן דכיון דלעיל מדמינן מכחל עינא לכבוי ושרינן מכחל עינא ביום טוב שני של גליות דהכי נמי שרי כבוי אפילו לתשמיש המטה ביום טוב שני וכל שכן שלא יתעשן הבית והקדרה.


דף כב עמוד בעריכה

וכמה פת עבה כלומר בכמה שיעור מתירין בית הלל דלא ניחוש לחימוץ. אמר רב הונא בטפח שכן מצינו בלחם הפנים. ופרכינן דליכא למשרי האי שיעורא בהדיוטות דאם אמרו בזריזין שהרי בית גרמי היו זריזין ובקיאין לעשות לחם הפנים מהר בלא חימוץ. ודחינן האי אוקמתא ואמרינן דפת עבה פת מרובה ולא איתפרש שיעורא דידיה בכמה מתירין בית הלל. וכיון שכן יזהר לעשותו דק ולא יהא עבה טפח. ועוד שמעינן מסוגין שיהא תנור חם שלא ישהה הרבה באפייתו שהרי הפת יכול להחמיץ אם אינו חם יפה.

מתניתין מכבדין בית המטות:    פירוש אורחא דמילתא נקט לפי שמסובין שם לאכול ודרכן לכבד שם תמיד. וחכמים אוסרים. ופירש הרי"ף דמאן חכמים ר' יהודה ואנן דקיימא לן כר' שמעון מותרין לכבד הבית. ואי משום מזיז עפר ממקומו כבר כתב הרמב"ן דכיון שהעפר מצער לבני הבית הרי הוא כגרף של רעי שמותר לסלקו לאשפה עד כאן. וכתב הריטב"א דלפי זה הטעם לא התירו לכבר אלא בבתים שיושבים שם בני אדם אבל לא בשאר מקומות וכל שכן ברחובות ובמבואות כמו שנהגו במקצת מקומות דהתם ודאי אסור.

גמן. אמרו לו אם כן אף בשבת מותר לעשות כן:    פירוש אם כן שזה בלבד מתיר רבן גמליאל דדוקא מבערב למה נחלקו עליו חכמים דבכהאי גוונא אפילו בשבת מותר לכולי עלמא. אלא ודאי ביום טוב עצמו היו מניחים ולפיכך נחלקו עליו חכמים. ומכל מקום שמעינן דפלוגתא דחכמים ורבן גמליאל בלהריח הוא.

ולימא מר מפני שהוא מבעיר:    פירוש שהוא מבעיר הבשמים והיא מלאכה חשובה שהיא צריכא לגופה מה שאין כן בכבוי ועדיפא ליה למנקטה. אמר ליה תחלתו מכבה וסופו מבעיר. ולהכי נקט המלאכה הראשונה אף על פי שהיא גרועה יותר.

על גבי חרס מותר:    פירוש דאפילו הבערה ליכא ממש כיון שאין האור אוחז בהם אלא שהם כלין מאיליהן. ורש"י לא פירש כן.


דף כג עמוד אעריכה

ורבא אמר על גבי חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא:    פירוש לעשן פירות. ורב יהודה דשרי סבירא ליה דבאוכלין לא שייך אולודי ריחא ובכלים הוא דשייך כגון שיראי וכיוצא בהן כדאמרינן סחופי כסא אשיראי כו'.

מידי (דהוא) דהוה אבישרא אגומרי:    פירוש אף על פי שמכבה הגחלים. הקשה הרשב"א ז"ל ומאי חדית רבא במאי דקאמר מידי דהוה אבישרא אגומרי הוה ליה למימר הלכתא כשמואל אי נמי על גבי גחלת שרי דדבר השוה לכל נפש הוא. ועלתה לו בקושיא. ומורי נר"ו כתב דאי אמר הלכתא כשמואל הוה אמינא הני מילי על גבי חרס דליכא משום כבוי ואף על פי (שהמבעיר) שהוא מבעיר ומוליד ריחא אפילו הכי בשל חרס עדיף טפי מגחלת של עץ דאיכא משום מכבה ומבעיר ואולודי ריחא. ולפום הכי איצטריך רבא לומר דאפילו בגחלת של עץ שרי והביא ראיה מבשרא אגומרי שאיפשר לו לבשלה בקדרה ולא יכבה האש ואפילו הכי התירו לצלותה אגומרי ממש ואף על פי שמכבה עד כאן.

וכיוצא בזה פירש הריטב"א דאי לאו דרבא הוה אמינא דעל גבי גחלים אסור משום דאין כבוי מכשיר האוכל ונמצא הוא כבוי שלא לצורך כיון דאפשר לו בלאו הכין כגון על גבי כלי חרס. ומשום הכי נקט דלא חיישינן להכי כי היכי דלא חיישינן בכבוי בשרא אגומרי שהוא מותר ואפילו איפשר (בשפור) בשפוד. ואף על פי שאין הכבוי הוא העושה הצלי כיון דבשעת הכבוי ממש נכשר האוכל שרי עד כאן. הרי שנתכונו שניהם בענין זה ונקבע בו מסמרות.

תריסר אלפי עגלא הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה:    פירוש אף על גב דר' אלעזר הוה אחר החרבן מכל מקום אחר החרבן נוהגין דין מעשר. ואחר מיכן בטלו דין מעשר כי היכי דלא ליתו לידי תקלה כדאמרינן בפרק א' דברכות. וזה קודם התקנה היה שעדיין היו נוהגין דין מעשר.

אמר רב נחמן הלכה כר' שמעון:    פירוש ואף על גב דעביד חבורה לאו פסיק רישיה הוא וגם אינו משיר השער אלא מה שכבר תלוש. ואתיא כר' עקיבא דאמר אפילו נפש בהמה במשמע. דאילו לר' יוסי אסור כיון דאיכא טרחא. ואילו לר' יהודה אסור אפילו לר' עקיבא דבגבי בהמה לא אמרינן מתוך. ואמרו בתוספות דדוקא שלהן שהיו של עץ שרו. אבל אותם שהם של מתכת ועושין חבורה ודאי אסורות אפילו לר' שמעון ופסיק רישיה ולא ימות הוא.


דף כג עמוד בעריכה

מתני' הרחים של פלפלין טמאין משום שלשה כלים כו':    ומפרש בגמרא תחתונה מקבלת טומאה משום כלי קיבול. עליונה משום כלי מתכות. אמצעית משום כלי כברה. ונראה מפירוש רש"י ז"ל שכך צורתן שהן עושין מכתשת של עץ חקוקה ונותנין מכתשת של עץ אחרת באמצעה והיא מנוקבת נקבים דקים כעין מכבר ומונחת שם בלי שום חבור אלא שמתהדקת שם יפה ומסלקין אותה כשרוצין ואין קרקעיתה מגעת לקרקעית התחתונה. אי נמי הוא נסר מנוקב שנותנין במכתשת והראשון עיקר. ועושין בוכנא של עץ לכתוש בו הפלפלין והוא מחופה מברזל בפניה במקום שכותשין בו והוא נכנס במכתשת החקוקה כעין בוכנא באסיתא ונותן הפלפלין באותה שהיא עשויה כמכבר ושוחקין אותה ויורד האבק דרך הנקבים במכתשת התחתונית ויש במכתשת התחתונה נקב שהוא סתום יפה ופותחין אותו ונוטלין דרך אותו נקב הפלפלין השחוקין. ותחתונה מקבלת טומאה משום כלי קבול. ועליונה אף על פי שהוא פשוטי כלי עץ מקבלת טומאה משום כלי מתכות שזהו הברזל הנתון בראשה שהוא עיקר מלאכתו ואזלינן אחריו לענין טומאה. ואמצעית משום כלי כברה. ופירש רש"י ז"ל משום כלי עץ אינה מטמאה לפי שאין קבולה קבול. אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום ארג. והקשו עליו בתוספות דלא אשכחן שמקבל טומאה משום טווי וארוג אלא בשק הבא מנוצה של עזים כדאמרינן פרק במה אשה. אבל הכברות שלנו שהם של חבלים ומשיחות לא מיטמאי משום אריג וכל שכן רחים של עץ. אלא טעמא משום כלי קבול גם כן ואתא תנא דמתניתין לאשמעינן דאף על פי שהם ככלי אחד לעשות מלאכה אחת דין שלשה כלים יש לה לענין טומאה. ופירש רש"י ז"ל שכל אחד מהם מקבל טומאה אף על פי שאין עמו חברו כי תורת כלי עליו. ועוד אמרו בתוס' דאם נגעה טומאה באחד מהם אפילו בשעת מלאכה היא טמאה (והאחרון) והאחרות שלא נגעה טהורות שאין כלי מטמא כלי. ולא דמי לזוג של מספרים שהם חבור בין לטומאה בין לטהרה בשעת מלאכה אף על פי שהם מתפרקין כדאיתא פרק במה טומנין. דהתם שאני שיש דבר שמחברן חבור יפה.

עגלה של קטן טמאה מדרס:    פירוש תינוק שהוא זב ועשו לו עגלה לשחוק ויושב עליה ומטלטלין אותו עליה.

סליק פרק יום טוב