ביאור:תוספתא/פסחים/ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת פְּסָחִים (ליברמן) פֶּרֶק טעריכה

פסחים שנתערבועריכה

(א)
פֶּסַח שֶׁנִּתְעָרַב בְּחֻלִּין,


ראו משנה זבחים ח, א, וכן משנה ט, יא.
אם מספר המנויים גדול ממספר החבורות (שהוא מספר הפסחים) אין בעיה מיוחדת, כי כל חבורה שולחת נציג לכל פסח ואומרים את הנוסח שבמשנה, ראו משנה ט, י.
אבל אם מספר המנויים קטן ממספר החבורות אחד הפסחים יקרב שלמים, ועירוב החבורות יוותר עליו, למרות שבודאי אחת החבורות נמנתה עליו בתחילה.



יַקְדִּישׁ חֻלִּין לְשֵׁם פֶּסַח, וַהֲרֵי הֵן כִּשְׁנֵי זְבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ.
שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד.
זֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק.
זֶה בָּא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָּא אֵצֶל זֶה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אִם שֶׁלִּי פֶּסַח זֶה,
יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ, וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי,
וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי, וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ."
שְׁתַּיִם שתי חבורות שֶׁלִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה, שָׁלֹשׁ שֶׁלְּאַרְבָּעָה אַרְבָּעָה,
אַרְבַּע שֶׁלַּחֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, חָמֵשׁ שֶׁלְּשִׁשָּׁה שִׁשָּׁה,
שֵׁשׁ שֶׁלְּשִׁבְעָה שִׁבְעָה, שֶׁבַע שֶׁלִּשְׁמוֹנָה שְׁמוֹנָה,
שְׁמוֹנֶה שֶׁלְּתִשְׁעָה תִּשְׁעָה, תֵּשַׁע שֶׁלַּעֲשָׂרָה עֲשָׂרָה,
מַמְנִין לָהֶם אֶחָד מִכָּל חֲבוֹרָה וַחֲבוֹרָה, וּמֵחֲבוֹרָה אַחֲרוֹנָה שְׁנַיִם,
מַפְרִישִׁין פֶּסַח אֶחָד, וְאוֹמֵר: "כָּל מִי שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ פֶּסַח זֶה,
יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ, וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלּוֹ."
שָׁלֹשׁ חבורות שֶׁל שְׁנַיִם שְׁנַיִם, אַרְבַּע שֶׁלִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה,
חָמֵשׁ שֶׁלְּאַרְבָּעָה אַרְבָּעָה, שֵׁשׁ שֶׁלַּחֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה,
שֶׁבַע שֶׁלְּשִׁשָּׁה שִׁשָּׁה, שְׁמֹנָה שֶׁלְּשִׁבְעָה שִׁבְעָה,
תֵּשַׁע שֶׁלִּשְׁמֹנָה שְׁמֹנָה, עֶשֶׂר שֶׁלְּתִשְׁעָה תִּשְׁעָה,
נִמְשָׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוֹרָה וַחֲבוֹרָה,
וּמַפְרִישִׁין פֶּסַח אֶחָד, וְאוֹמֵר: "מִי שֶׁהָיוּ שֶׁלּוֹ פֶּסַח זֶה,
יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ, וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלּוֹ."
נִמְצְאוּ אוֹחֲזִין אֶת הַטְּפֵלָה וּמַנִּיחִין אֶת הָעִקָּר.

(ב)
אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין מִן הָרִאשׁוֹן.


הברייתא היא המשך למשנה ט, ט: היא מדגישה את היתרון של השתיקה על פני ההוראות המפורטות במקרה שאבד הפסח.
הפסוק הוא הפוך מהמימרה, אבל המשמעות זהה.



לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לַזֶּה.
מִכָּן: יָפָה שְׁתִיקָה לַחֲכָמִים, וְקַל וָחֹמֶר לַטִּפְּשִׁים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (משלי יז, כח) "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ, חָכָם יֵחָשֵׁב",
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָכָם מַחֲרִישׁ! "אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן."

(ג)
נִתְעָרְבוּ בָּעוֹלָה, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ,


ראו משנה ט, ח, וכן משנה זבחים ח, ב. התוספתא מפרטת שורה ארוכה של מקרים שבכולם חל אותו דין.
גם אם קרבו הפסח והעולה לפני שהבהמות הסתאבו, חלה על דמיהן קדושת הקרבן – קדושת עולה וקדושת מותר הפסח. בגלל הספק יש להקדיש את סכום הבהמה היפה פעמיים.
לגבי מותר הפסח ראו שקלים ב, ה.



וְיָבִיא בִדְמֵי יָפֶה שֶׁבָּהֶן פֶּסַח, וּבִדְמֵי יָפֶה שֶׁבָּהֶן עוֹלָה.
כְּבַר קָרַב פִּסְחוֹ, יָבִיא בְדָמָיו פֶּסַח אַחֵר. קרבן ממותר הפסח, שלמים
כְּבַר קָרְבָה עוֹלָתוֹ, יָבִיא בְדָמֶיהָ עוֹלָה אַחֶרֶת.

(ד)

נִתְעָרְבוּ בְתוֹדָה, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ,
וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן פֶּסַח, וּבִדְמֵי יָפֶה שֶׁבָּהֶן תּוֹדָה.
קָרַב פִּסְחוֹ, יָבִיא בְדָמָיו פֶּסַח אַחֵר.
קָרְבָה תּוֹדָתוֹ, יָבִיא בְדָמֶיהָ תּוֹדָה אַחֶרֶת.

(ה)

נִתְעָרְבוּ בְחַטָּאוֹת, בחטאות ציבור, שהם זכרים יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ,
וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן פֶּסַח, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן חַטָּאת.
קָרַב פִּסְחוֹ, יָבִיא בְדָמָיו פֶּסַח אַחֵר.
קָרְבָה חַטָּאתוֹ, יָבִיא בְדָמֶיהָ חַטָּאת אַחֶרֶת. כלומר מותר חטאת, שהוא נדבה לקיץ המזבח.

(ו)

נִתְעָרְבוּ בְאָשָׁם, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ,
וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן פֶּסַח, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן אָשָׁם.
קָרַב פִּסְחוֹ, יָבִיא בְדָמָיו פֶּסַח אַחֵר.
קָרַב אֲשָׁמוֹ, יָבִיא בְדָמָיו אָשָׁם אַחֵר. כלומר מותר אשם – נדבה לקיץ המזבח

(ז)

נִתְעָרְבוּ בִשְׁלָמִים, שְׁנֵיהֶן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ,
וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן פֶּסַח, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שְׁלָמִים.
קָרַב פִּסְחוֹ, יָבִיא בְדָמָיו פֶּסַח אַחֵר.
קָרְבוּ שְׁלָמִים, יָבִיא בְדָמָיו שְׁלָמִים אֲחֵרִים.

(ח)

שְׁלָמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִשְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת הַפֶּסַח, במותר הפסח יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ,

וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שְׁלָמִים, וְיֵאָכְלוּ לְיוֹם וְלַיְלָה עַד חֲצוֹת,


בן עזאי צמצם את זמן אכילת שלמים שהם מותר הפסח, אבל עדיין מתיר לאכול אותם ביום, ואילו את הפסח אוכלים רק בלילה.



וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שְׁלָמִים אֲחֵרִים, וְיֵאָכְלוּ לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
בֶּן עַזַּי אוֹמֵר: שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת הַפֶּסַח,
הֲרֵי הֵן כַּפֶּסַח לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה.

(ט)
נִתְעָרְבוּ בִבְכוֹר, שְׁנֵיהֶן יִרְעוּ וְיִסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כַּבְּכוֹר.


השוו משנה ט, ח. לדעת ת"ק, כיוון שאין זמן אכילת הבכור ומעשר הבהמה זהה לזמן אכילת הפסח, צריך גם במקרה זה להמתין עד שיסתאבו הבהמות. לדעת ר' שמעון אפשר לשחוט את שתיהן מייד בלי לפרט עבור מה שוחטים אותן, ולהחמיר באכילתן.



רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה יִשָּׁחֵט לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא, וְזֶה יִשָּׁחֵט לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא,
וּשְׁנֵיהֶם יֵאָכְלוּ כַּפֶּסַח וְכִמְנוּיָיו שֶׁלַּפֶּסַח.
נִתְעָרְבוּ בְמַעֲשֵׂר, שֵׁנִיהֶן יִרְעוּ וְיִסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כְּמַעֲשֵׂר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה יִשָּׁחֵט לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא, וְזֶה יִשָּׁחֵט לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא,
וּשְׁנֵיהֶם יֵאָכְלוּ כַּפֶּסַח וְכִמְנוּיָיו שֶׁלַּפֶּסַח.

(י)
בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָזֶה, שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ.


השוו משנה זבחים ח, ג. חכמים חששו כי ר' שמעון מקצר את זמן האכילה ובכך גורם לנותר רב, ומביא קדשים לבית הפסול.



רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה יִשָּׁחֵט לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא, וְזֶה יִשָּׁחֵט לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא,
וּשְׁנֵיהֶם יֵאָכְלוּ כְאֶחָד, לכהנים מִפְּנֵי שֶׁמַּתַּן דָּמָן שָׁוֶה.
וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּאָשָׁם וּשְׁלָמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָזֶה.
וְלֹא הוֹדוּ חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּמֵבִיא קֳדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.
בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁנִּתְעָרְבוּ חַיִּין,
אֲבָל בִּזְמַן שֶׁנִּתְעָרְבוּ שְׁחוּטִין, יֵאָכְלוּ כַחָמוּר שֶׁבָּהֶן.

(יא)

נִתְעָרְבוּ הקרבנות השחוטים בִפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין, אוֹ בְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה,
תְּעֻבַּר צוּרָתָן, וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.

פסח ותמורתועריכה

(יב)
הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָבַד, וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו,


השוו משנה ט, ו. ר' עקיבא כר' יוסי, וחכמים משאירים לו את הבחירה.
במקרה השני, שמדובר על מעות – יכול להשתמש באלו ובאלו, ולכן כך יעשה.



וְלֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבוֹ עַד שֶׁנִּמְצָא הָרִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶם עוֹמְדִין,
יָבִיא אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מִצְוָה לְהָבִיא אֶת הָרִאשׁוֹן,
וְאִם הָיָה הַשֵּׁנִי מִן הַמֻּבְחָר, יְבִיאֶנּוּ,
וְהָרִאשׁוֹן יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאַב, וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמָיו שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר.
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וְאָבָדוּ, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֵּיהֶן,
וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן פֶּסַח עַד שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת,
יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ פֶּסַח וְיִקְרַב, וְהַשְּׁאָר, יָבִיא בָהֶן שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר.
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וְאָבָדוּ, וְהִפְרִישׁ פֶּסַח תַּחְתֵּיהֶן,
וְלֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבוֹ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת,
הַמָּעוֹת, יָבִיא בָהֶן פֶּסַח וְיִקְרַב, וְהַפֶּסַח יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאַב, וְיִמָּכֵר,
וְיָבִיא בְדָמָיו שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר.

(יג)
הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָבַד, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתָּיו,


קדושת הבהמה עולה על קדושת המעות.
המקרה השני הוא השלמת ההלכה הקודמת, ראו משנה ט, ו.



וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן פֶּסַח עַד שֶׁנִּמְצָא פֶּסַח,
פֶּסַח יִקְרַב, וְיָבִיא מֵהַמָּעוֹת שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר.
הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָבַד, וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו וְהִקְרִיבוֹ,
וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא רִאשׁוֹן, הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר.

(יד)
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וְאָבָדוּ, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֵּיהֶן,


מובן מאליו. השלמת הטטראדרמה.



וְלָקַח בָּהֶן פֶּסַח וְהִקְרִיבוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת,
יָבִיא בָהֶן שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר.

(טו)

הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא בִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, ובכל זאת לא הוקרב כפסח בזמנו יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאַב.
בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִקְרַב שְׁלָמִים.
רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: קֹדֶם חֲצוֹת, יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאַב וְיִמָּכֵר,

וְיָבִיא בְדָמָיו שְׁלָמִים.


לדעת ת"ק זמן הקרבת הפסח הוא מהבוקר של י"ד, ולכן אם נמצא יותר מאוחר יקרב שלמים. לדעת ר' אלעזר זמנו הוא דווקא לאחר חצות, ואם נמצא קודם לכן ולא הוקרב – הבעלים דחה אותו ולכן לא ניתן להקריבו.
הקרבת השלמים במקום הפסח היא במהלך החג, או בחג השבועות ("השני") או בחג הסוכות ("השלישי"). וכן גם דין דמי הפסח והחגיגה.



לְאַחַר חֲצוֹת, הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב שְׁלָמִים.
הַפֶּסַח שֶׁלֹּא קָרַב בָּרִאשׁוֹן, יִקְרַב בַּשֵּׁנִי.
לֹא קָרַב בַּשֵּׁנִי, יִקְרַב בַּשְּׁלִישִׁי.
מָעוֹת שֶׁלֹּא קָרְבוּ בָרִאשׁוֹן, יִקְרְבוּ בַשֵּׁנִי.
לֹא קָרְבוּ בַשֵּׁנִי, יִקְרְבוּ בַשְּׁלִישִׁי.
חֲגִיגָה שֶׁלֹּא קָרְבָה בָרִאשׁוֹן, תִּקְרַב בַּשֵּׁנִי.
לֹא קָרְבָה בַשֵּׁנִי, תִּקְרַב בַּשְּׁלִישִׁי.

(טז)
הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, אִם הָיָה בְנוֹ מֻמְנֶה עִמּוֹ, יְבִיאֶנּוּ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח.


השוו משנה ט, ז. הבאת הקרבן כשלמים היא בתנאים שבהלכה טו, כשהפריש את הפסח ביום י"ד או לאחר חצות היום.



וְאִם לָאו, יְבִיאֵם שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר.

(יז)

הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וָמֵת, אִם הָיָה בְנוֹ מֻמְנֶה עִמּוֹ,
יָבִיא בָהֶם אַחֲרָיו פֶּסַח.
וְאִם לָאו, יָבִיא בָּהֶן שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר.

(יח)

תְּמוּרַת הַפֶּסַח, וְלַד תְּמוּרַת הַפֶּסַח, וַלְדָן, וְלַד וַלְדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם,

יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִדְמֵיהֶן שְׁלָמִים.


הדין דומה לדין התמורה שלא הוקרבה לפסח, לפי משנה ט, ו. והשוו תמורה ג, א, שם מתהפכות דעות ר' אליעזר וחכמים.



רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְלָדוֹת עַצְמָן יִקָּרְבוּ שְׁלָמִים.
תְּמוּרַת שְׁלָמִים, וְלַד תְּמוּרַת שְׁלָמִים, וּוַלְדָן וּוְלַד וַלְדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם,
יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִדְמֵיהֶן שְׁלָמִים.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: וְלָדוֹת עַצְמָן יִקָּרְבוּ שְׁלָמִים.

(יט)

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ, לְפִסְחוֹ, וְלַאֲשָׁמוֹ, עוֹשָׂה תְּמוּרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָתוֹ עוֹשָׂה תְּמוּרָה,


הנקבה אינה מתאימה לקרבן פסח ולאשם. לכן טוען ר' שמעון שהקדושה לא חלה עליהם כלל; אבל אם הקדיש לשלמים חלה הקדושה. רבי מדגיש את ההבדל בין פסח לשלמים. המשנה ט, ז, כת"ק.



לְפִסְחוֹ וְלַאֲשָׁמוֹ, אֵין עוֹשָׂה תְּמוּרָה.
אֵין לָךְ דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה תְּמוּרָה, אֶלָּא דָּבָר הָרוֹעֶה וּמִסְתָּאֵב.
אָמַר רַבִּי: רוֹאֶה אֲנִי דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּפֶּסַח,
שֶׁמָּה הִקְדִּישׁ פֶּסַח, בָּאוּ שְׁלָמִים?

(כ)
הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ,


תוצאה של ההלכה הקודמת: ת"ק והמשנה טוענים שניתן להקדיש נקבה לפסח, ואם עשה כך יש להמתין עד שתסתאב ויוכלו למכרה ולהשתמש בדמיה לפסח או למותר הפסח – שלמים. ר' שמעון אינו מקבל את הקדושה ומתיר למכור אותה בלי מום.
ולד הנקבה הנ"ל קדוש ממנה, לפי הלכה יח, והוא עצמו קרב כפסח או דמיו.



תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאַב, וְתִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמֶיהָ לְפֶסַח.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן: תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְמוּם.
יָלְדָה זָכָר,
יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאַב, וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמָיו פֶּסַח.
רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב פֶּסַח.