ביאור:נדרים ב א - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
משנה
עריכה- כל כינויי נדרים כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות, ונזירות כנזירות.
- האומר לחבירו: "מוּדְרַני ממך", "מופרשני ממך", "מרוחקני ממך", "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך" – אסור.
- "מנודה אני לך", רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר.
מיוחס לרש"י
עריכהמשנה:
עריכה- כל כנויי נדרים כנדרים — דעיקר נדר דכתיב בתורה: "איש כי ידור נדר" (במדבר ל ג) — דאמר "קרבן שאני אוכל לך" או "קרבן שאני נהנה לך"; ואם אמר בלשון אחר - בכינוי נדר, כדקתני לקמן "קונם שאני נהנה לך" או "קונם שאיני נהנה לך" — דאם כינה לקרבן בהני לשונות, נמי מיתסר בהו בנדרים כמו שאסור גבי קרבן. וכן "כנויי חרמים כחרמים", וכן "כנויי שבועות" כו' מפרש לקמן.
- מודר אני ממך — כלומר, "הרי עלי כנדר מה שאני נהנה ממך", או א"ל "מופרשני ממך" בהאי לשון, או אמר "מרוחק אני ממך", דמשמע דמיתסר נפשיה ולא מיתהני מיניה. וכל הני — כיוון דלא מפרש ממש לנדר, דלא מידכר ביה שום לשון קרבן - הויין ידות.
- מנודה אני לך — כמו שאם היה בנידוי, דאסור ליה לישא וליתן בהדיה, כך אסר נפשיה עליה.
- ר"ע היה חוכך בזה להחמיר — הוה מחכך להחמיר, דאסור נמי, דעניין נדר הוא ולא בריר ליה.
ר"ן
עריכהמשנה:
עריכה- כל כינויי נדרים – נדר הוא באחד משני עניינים:
- אם נדרי הקדש, שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח; ובעניין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו, ואיסורו כולל כל אדם.
- או נדרי איסור, שאסר על עצמו דברים המותרים; ובעניין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו, ואין איסורו שווה לכל.
- ומסכת זו היא בעניין נדרי איסור. שמה ששנה כאן: חרמים כחרמים, היינו משום שלשון חרם, כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית, כך הוא כולל נדרי איסור, כדתנן לקמן (משנה נדרים ה ד; נדרים מז ב): "הריני עליך חרם – המודר אסור; הרי את עלי חרם – המדיר אסור". ומשום האי גוונא תנא חרמים הכא; דאילו חרמי בדק הבית – לא שייכי בהאי מסכתא, אלא בסדר קדשים.
- ונדרי איסור הם באחד משלושה דרכים: עיקר הנדר, וכינויו, וידות.
- עיקר הנדר הוא שיאמר: "דבר זה אסור עלי", ובין שהתפיסו בדבר אחר, בין שלא התפיסו, זהו נדר האמור בתורה.
- אלא דהיכא שהתפיסו, בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ ב): "מאי טעמא? דאמר קרא: 'כי ידור נדר לה' ', עד שידור בדבר הנדור. כלומר: שאף על פי שנדר חל בלא התפסה, אפילו הכי, אם התפיסו – בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, וכמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
- הלכך, היכא שהתפיס ואמר: "הרי ככר זה עלי כקרבן", חייל נדריה, ועיקר נדר הוא זה.
- וכינויו הוא שבמקום "קרבן" יאמר: "קונם", "קונח", "קונס". וכל שאמר כן, הרי הוא אסור כאילו אמר: "קרבן עלי ככר זה". והיינו דתנן (משנה נדרים א א): "כל כינויי נדרים כנדרים". ובהני כינויין פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בגמרא (נדרים י א), דרבי יוחנן אמר: לשון נכרים הם, וריש לקיש אמר: לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו.
- ולרבי יוחנן, דאמר לשון נכרים הם, ודאי הנודר בהם – כנודר בעיקר קרבן, שהנדרים נאמרים הם בכל לשון.
- ואפילו לריש לקיש נמי, דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים, הרי הם גם כן כנדר גמור מדאורייתא. שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה, ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם. הלכך הוו להו מדאורייתא. והכי נמי משמע בריש נזיר, דפרכינן אמתניתין: "פתח בכינויין, ומפרש ידות!" ומשני: "תנא כי פתח, פתח בעיקר קרבן, והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא". אלמא דלכולי עלמא כינויין דאורייתא לחיובי עלייהו קרבן. דאי לריש לקיש לא מחייב עלייהו קרבן, הוה ליה למימר התם: "הניחא למאן דאמר כינויין לשון נכרים הם; אלא למאן דאמר לשון שבדו להם חכמים, מאי איכא למימר?" כדאיתמר בסוגיין דהכא. אלא ודאי משמע דלכולי עלמא כינויין דאורייתא.
- ואיכא למידק: לרבי יוחנן, דאמר: לשון נכרים הם, מאי שנא דפריש הנך לישני ד"קונם", "קונח", "קונס", טפי משאר לישני? לימא: "הנודר בכל לשון נדרו נדר"!
- והנכון שראיתי בזה הוא מה שפירש החכם הגדול רבי יהודה ברבי חסדאי ז"ל, דרבותא אשמעינן; דלא מיבעי בלשונות נכרים, שהם לשונות גמורים, שהנודר בהם נדרו נדר; [אלא] שאפילו בלשונות שאינן גמורים, כגון אלו ד"קונם" "קונח", שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש, וסלקא דעתך אמינא שהנודר בהן לא יהא נדר, כיוון שאינן לשון גמור בפני עצמן – קא משמע לן, דכיוון שהנכרים מדברים בהם, אף על פי שאינו מעיקר לשונם, אלא משיבוש שהוא בידם, הרי הוא נדר גמור; וכל שכן שאר לשונות הנכרים.
- ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי. והיינו טעמא נמי דקרי להו "כינויין", כלומר שהם מלשון נדר, אלא שהוא מכונה, כמו "המכנה שם לחבירו" (בבא מציעא נח ב). אלו הם כינויי נדרים.
- וידות נדרים הוא, שמתחיל במקצת דיבורו של נדר, אלא שאינו גומר אותו. ואותו מקצת הדיבור [הוי כאילו] נודר כל השלמות הדבור, כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו, ומשום הכי חייל נדרא. ולקמן מפרש להו לידות.
- וחרמים כחרמים – כלומר, שהאומר: "נכסים אלו עליו חרק", "חרך", "חרף" – הרי אלו כאילו אמר: "נכסים אלו עליו חרם", והם אסורים עליו.
- ושבועות כשבועות – כלומר, דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה, וחיילא.
- ומהא שמעינן דשבועה לא בעיא שֵם, אלא כיוון שאמר: "שבועה" – או "שבותה", שהיא כינויה – "שלא אוכל ככר זה", אסור לאכלו. דמתניתין בכהאי גוונא עסקינן; דאי בשהזכיר את השם, מאי איריא משום כינוי שבועה? תיפוק לי משום הזכרת השם, דאפילו בלא שבועה ובלא כינוי הוי שבועה! והראיה, מדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כח א): "לאלהי ישראל לא מגלינא", וכדאיתא התם. ולקמן נמי במכילתין (נדרים כב ב) אמרינן: "מארי כולא לא טעימנא".
- ועוד, דלמאן דאמר: כינויין – לשון שבדו הם, להכי תקנו כנויין בשבועה, כי היכי דלא לומר: "שבועה לה'", כדמוכח בגמרא (נדרים י א). אלמא, כל שהזכיר שבועה או כינויה, אפילו בלא הזכרת השם, מהני.
- ואיכא לאקשויי, מדאמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות לה ב) דשבועת העדות בעיא שֵם, וכדילפינן התם "אָלָה" "אָלָה" מסוטה.
- תירץ רבינו תם ז"ל, דהני מילי במושבע מפי אחרים. דהא מסוטה גמרינן לה, שמושבעה מפי כהן. אבל במושבע מפי עצמו, לא בעיא שם.
- ותמהני עליו; פה קדוש, איך אמר דבר זה? דהא אמרינן בסוף פרק שבועות שתים בתרא (שבועות כט ב), דהמוציא "אמן" אחר שבועה – כמוציא שבועה מפיו דמי, וילפינן לה מסוטה, דכתיב: "ואמרה האשה אמן אמן", כלומר, והויא כמושבעת מפי עצמה, וכמו שפרש רש"י ז"ל שם (מ"ג במדבר ה כב) ובפרק שבועת העדות (שבועות ל א), דאי לא – אפילו מושבעת מפי אחרים לא הויא.
- והיינו טעמא דתנן התם, דאף על גב דבשבועת ביטוי דמושבע מפי אחרים פטור, כל היכא שענה אמן – חייב.
- וכיוון שכן, דמסוטה גמרינן, הוה לן למימר דאפילו מושבע מפי עצמו ליבעי שֵם. ולפיכך לא ירדתי לסוף דעתו בזה.
- ועוד הקשו עליו, דהתם משמע דאפילו במושבע מפי אחרים לא בעי שֵם. דתנן התם (שבועות פרק ד משנה יג; שבועות לה א): "משביעני עליכם", "אוסרכם אני" וכו' – הרי אלו חייבים. ומסיק אביי דהכי קאמר: "משביעני עליכם בשבועה". אלמא בלשון שבועה בלחוד סגי.
- ואף על פי שרש"י ז"ל פירש שם במילתיה דאביי דמיירי כשהזכיר את השם, אין זה במשמעות הלשון.
- אלא עיקרן של דברים, דההיא דאמרינן דשבועת העדות בעיא שֵם, רבי חנינא בר אידי היא, דגמר "אָלָה" "אָלָה" מסוטה; אבל רבנן לא בעו לא שֵם ולא כינוי, וכדמוכחא מתניתין.
- וכי תנן התם: "ובכל הכינויין – הרי אלו חייבין", לאו דבעיא שֵם או כינוי, אלא לומר דמשביע בכינוי כמשביע סתם ומהני, ולא כמשביע בשמים ובארץ דתנן התם דפטורין.
- אלא שהראב"ד ז"ל אמר, דלעניין מלקות – אינו לוקה אלא בהזכרת השם, דבכולהו לאוי דשבועה שֵם כתיב בהו: "לא תשא את שם ה'" (שמות כ ו); "ולא תשבעו בשמי" (ויקרא יט יב). אבל לעניין איסורא, בלא שֵם נמי איתא.
- ונזירות כנזירות – כלומר, שהאומר "הריני [נזיק]", "פזיח" – כאומר "הריני נזיר".
- האומר לחבירו מודְרַני ממך וכו' – מפרש בגמרא דהיינו ידות. ומפרשים נמי דהכי קתני: "מודרני ממך שאני אוכל לך", או "מודרני ממך שאני טועם לך", וכן במופרשני, מרוחקני. והוו ידות, משום דלא מסיק דבוריה למימר "כקרבן", אי נמי דלא אמר איסורא בהדיא.
- שאני אוכל ושאני טועם – אית דגרסי הכי בלא יו"ד, ואית דגרסי "שאיני" ביו"ד, ויתבאר בגמרא בסייעתא דשמיא (נדרים ד ב ד"ה "אלא").
ראו גם: נדרים פרק א משנה א