מ"ג במדבר ה כב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך ואמרה האשה אמן אמן
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּ֠בָ֠אוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְיֵיעֲלוּן מַיָּא מְלָטְטַיָּא הָאִלֵּין בִּמְעַכִי לְאַפָּחָא מְעִין וּלְאַמְסָאָה יִירַךְ וְתֵימַר אִתְּתָא אָמֵן אָמֵן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיֵיעָלוּן מַיָא בְּדוּקַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְיכִי לִמְנַפְחָא כְּרֵיסָן וּלְמַסְיָא יַרְכִינוּן וְתַעֲנֶה אִתְּתָא וְתֵימַר אָמֵן אִין אִסְתְּאָבִית כַּד מֵאַרְסָא אָמֵן אִין אִסְתְּאָבִית כַּד נְסִיבְתָּא: |
| ירושלמי (קטעים): | וְתֵימַר אִיתְּתָא אָמֵן דְלָא אִסְתַּאֲבִית אָמֵן אִין אֲנָא עֲתִידָה לְמִסְתְּאָבָא: |
רש"י
"לצבות בטן ולנפל ירך" - בטנו וירכו של בועל או אינו אלא של נבעלת כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה הרי של נבעלת אמור
"אמן אמן" - קבלת שבועה אמן על האלה אמן על השבועה אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה
ויראה דרש"י לא סבירא ליה תירוץ התוספות, אבל רש"י סבירא ליה דלא בעינן רק "אמן" אחד לכל מה שכתוב בתורה, דהיינו אמן על האלה אמן על השבועה, וכל זה מחד "אמן" נפקא, דכל זה אינו גלגול. ו"אמן" השני לגלגול אתי, ואין חילוק בכל גלגולים, דכיון דבכל דבר מגלגלים על הכל - הכל גלגול חדא הוא, דהא מהך גלגול נפקא (קידושין דף כז:) בעלמא דמגלגלים בכל שבועות, ואין חילוק בעולם, דבכל דבר מגלגלים, ואם כן אין קשיא כלל מנא לן כל הני, כיון דאלה ושבועה כתיבי בקרא, וחד "אמן" לגלגול אתא, ילפינן דמגלגלין הכל. ובהדיא מוכח כך מדברי רש"י, שפירש בפרק קמא דקידושין (שם ד"ה אמן) אהא דאמר שם 'מנין לגלגול שבועה מן התורה', שנאמר "ואמרה האשה אמן אמן", ופירש שם רש"י וזה לשונו 'אמן אמן יתירה, למדרש גלגול'. והמדקדק בדבריו [יראה ד]לא בא לפרש רק היכי נדרש מן חד "אמן" כל הני. לכך פירש דדרשינן מיניה גלגול, וכיון דדרשינן מיניה גלגול, כל ענין גלגול אחד הוא. ולכך מגלגלים מאיש זה ומאיש אחר - שלא סטית ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה:
אך קשיא, למה משנה רש"י סדר המשנה, דהא במשנה קאמר (סוטה דף יח.) 'אמן על האלה, אמן על השבועה', והדר קאמר 'אמן מאיש זה אמן מאיש אחר', ואילו רש"י מהפך, ונקט ברישא 'אמן מאיש זה אמן מאיש אחר'. ונראה לי, דרש"י סבירא ליה דודאי "אמן" קמא מוקמינן לגלגול, דהוא יותר חידוש ורבותא, רק דהוי מוקמינן ליה לאלה ושבועה, ולא לגלגול, לכך כתיב "אמן" השני לאלה ושבועה, ואם כן אמן הראשון לגלגול אתא. וכך מוכח מדברי רש"י בפרשת משפטים אצל "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כ"א, י"א), עיין שם (גו"א אות לח) ותמצא מבואר, כי דעת רש"י כי יתור בתרא מגלה איתור קמא, שהשני דוחק הראשון דאתא לטפויי. ובמשנה נקט השבועה כסדר - אותו שהוא יותר חידוש וצריך רבוי - בסוף:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ – בִּטְנוֹ וִירֵכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁל נִבְעֶלֶת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" (פסוק כא), הֲרֵי שֶׁל נִבְעֶלֶת אָמוּר (ספרי טו; סוטה כ"ח ע"א).
אָמֵן אָמֵן – קַבָּלַת שְׁבוּעָה (שבועות ל"ו ע"א). "אָמֵן" עַל הָאָלָה, "אָמֵן" עַל הַשְּׁבוּעָה; "אָמֵן" אִם מֵאִישׁ זֶה, "אָמֵן" אִם מֵאִישׁ אַחֵר; "אָמֵן" שֶׁלֹּא שָֹטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה, שוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה (סוטה י"ח ע"א).
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
סו. ואמרה האשה אמן אמן אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא דברי רבי מאיר. ואין חכמים מודים בדבר אלא אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבאו לה. אמן עם איש זה אמן עם איש אחר, אמן אם ארוסה אמן אם נשואה אמן אם שומרת יבם אמן אם משנתיבמתי. זה הכלל כל שתבעל ותהא אסורה לו על אותה השעה הוא מתנה עמה. הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינו אלה באלה ובשבועה כך פורטני בכל שבועות שבתורה שלא יהא אלא באלה ובשבועה, הואיל ופרט באחת מהם שאינה אלא ביו”ד ה”א אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינם אלא ביו”ד ה”א. והואיל ונאמרו שבועות סתם בתורה ופרט באחת מהם שאינה אלא באמן אף פורטה בכל שבועות שבתורה שאינם אלא באמן.
אבא חנן אומר משום ר' אליעזר להביא את שבועת הדיינים שהוא באמן, שאם אין אתה עונה אחריו אמן אתה עושה שבועת שוא. הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שמגלגלים עליה את הישן, אף פורטני בכל שבועות שבתורה שיגלגלו עליה את הישן. והלא דברים קל וחומר ומה סוטה שלא נתבעת מקודם מגלגלים עליה את הישן, גזילות שנתבעו מקודם אינו דין שיגלגלו עליה את הישן.
מלבי"ם - התורה והמצוה
סה. לצבות בטן ולנפול ירך , ממה שלא אמר בכנוי בטנך משמע שבא לכלול כל בטן שעסק בעבירה וכו' גם בטנו וירכו של בועל. ורש"י ז”ל בפי' כתב בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה הרי של נבעלת אמור. מבואר שכן היה גירסתו בספרי וכן הוא במדרש רבה. והגר”א הגיה כן את הספרי, אולם בריתא זו מובא בסוטה ושם גריס כגרסתנו. ונראה שהספרי רצה ללמוד מזה גם מה שנאמר בסוף דבריו כשם שהפורענות פוקדתה כך פוקדתו. רצונו לומר ששניהם שוים לצבות בטן תחלה ואחר כך לנפול ירך, אף על גב שבקללה הזכיר תחלה ירך ואחר כך בטן. ואם לא יביא הפסוק וצבתה בטנה ונוכיח בטנו וירכו של בועל ממה שאמר את ירכך נופלת, נאמר על כל פנים שאין הפורענות פוקדם בשוה שנבעלת ירך תחלה והבועל בטן תחלה. לכן הביא פסוק וצבתה בטנה שמזה מוכיח שני דברים א] שמה שאמר לצבות בטן זה בטנו של בועל ב] כשם שהפורענות פוקדתה ר”ל ששניהם בטן ואחר כך ירך.
סו. ואמרה האשה אמן אמן , כפל אמן על האלה ועל השבועה ועל מה שמגלגל עליו מאיש אחר ובעודה ארוסה או שומרת יבם. ור' מאיר סבירא ליה שמשביעה על העתיד וחכמים חולקים עליו. וכל זה מובא בסוטה (דף יח).
ומה שאמר הואיל ונאמר שבועה בתורה סתם וכו' כבר נתבאר ( נשא סג), והביאו כאן שנית מפני שחושב שלמדינן מכאן גם כן שצריך שיענה אמן, ושגלגול שבועה דאורייתא, כמו שמבואר בקדושין (דף סז). אמנם מה שאמר אבא חנן אומר משום רבי אלעזר זה מובא במכלתא משפטים ( משפטים קצו). לא תשא שמע שוא, אבא חנן אומר משום ר' אלעזר להביא שבועת הדין וכו' כמה שאמר כאן. וצריך להגיה פה לא תשא שמע להביא את שבועת הדינין וכו', ר”ל שלא מכאן למדינן רק מלא תשא שמע שוא.