ביאור:משלי ה יא

משלי ה יא: "וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ, בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ,"

תרגום מצודות: ובאחרית ימיך, ביום המיתה, בעת יכלה בשרך, אז תנהום מכאב לב.

תרגום ויקיטקסט: - ואתה תנהם (תיאנח מצער ומכעס על עצמך) כשתגיע התקופה האחרונה של חייך, כשיכלו (ייגמרו) תאוות הבשרים שלך ובריאות שארך (גופך), ותבין שבזבזת את כל חייך לשווא -

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ה יא.

דקויות

מהי האחרית?

מטרת הפסוק היא לגרום לאדם לצאת מההווה המפתה, ולחשוב על העתיד - על האחרית = תקופה עתידית (מאוחרת) שבה המציאות שונה (אחרת). באיזה עתיד מדובר?

1. העתיד הקרוב - כשהאדם עדיין בחיים, "בעת הזקנה" (רלב"ג). שני דברים כלים ונגמרים כאשר האדם מגיע לאחרית ימיו:

בשרך - כנראה סמל לתאוות הבשרים, שבסוף החיים נראית מיותרת וחסרת-משמעות.
שארך - כינוי לגוף האדם, שבסוף החיים מצטמק וכלה כתוצאה מזקנה ומחלות.

שני אלה גורמים לאדם לנהום = להיאנח מצער ומכעס; הוא מצטער שבזבז את זמנו על תאוות שנראות לו עכשיו חסרות משמעות, וכועס על עצמו שכילה את כוחותיו (ואולי גם חלה במחלות) על הנאות רגעיות (ראו נתיבות עולם, נתיב התורה, הקדמת המחבר).

2. העתיד הרחוק יותר, "ביום המיתה" (מצודות), או אפילו אחרי המוות, כשהבשר כלה לגמרי:

"אחרי שהחיים באו אל קיצם, אחרי שבעים שנה של אהבה ותשוקה למילוי חפצי הגוף; ולאחר שבכל תקופת החיים הסיח האדם דעתו מעניני הנפש, או-אז בעת פרידת הנשמה מן הגוף יתבונן הנפטר ויווכח כי כל ימיו עלו בתוהו, ועוד מעט יובא לפני כסא הכבוד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים. כמה גדול היגון וכמה עמוק הוא הצער באותה שעה! מתוך תחושות ומועקות אלו, תתעורר באותה שעה הכמיהה אחר תחבולות ועצות כדי להנצל מכוחות הדין. היא תוליד את הביקוש אחר הדברים שאהבה נפשו - תורה ומצוות. אך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות, לכן יבקשם ולא ימצאם. מי יוכל לשער גודל הצער והיגון שיפקדו את הנפש בעת ההיא. על זה נאמר: ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי."

"הגר"א לופיאן זצ"ל המשיל על פסוק זה משל לעני שרצה לקנות לבוש לכסות בשרו ולא היה בידו כסף לשלם עבורו. מה עשה? לווה בריבית וקנה את הבגד. מחמת עוניו לא הצליח לחסל את חובו. במשך שנים רבות שילם בכל חודש את הריבית שהצטברה, אך הקרן של ההלוואה נותר בעינו. חלפו שנים, הבגד נתבלה ונשחת וסופו שהושלך לאשפה, ועדיין נותר החוב של הקרן והריבית שולמה מידי חודש. וכך נמשך המצב עוד שנים ארוכות כאשר העני כבר שכח אפילו כיצד נראה הבגד. החוב בעינו עמד. כך גם בענינינו. העני הוא האדם; והלבוש הוא הגוף הבשרי. אמר שלמה: ונהמת באחריתך - כאשר תבוא לעולם הבא, בכלות בשרך ושארך - כשיגיעו שנים אשר הגוף כבר נרקב ונהרס ולא יוודע זכרו, ואתה עדיין משלם טבין ותקילין ריבית עבורו..." .

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/05-11