ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ב
- למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ב
תמלול השיעור השייך לפרק ב מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]
תמלול השיעור פרק ב מפי הרב יהונתן בלאס:: [2]
הקשה לי איש חכם מלומד, זה לו שנים, קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה.
וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר: כי כבר ידע כל עברי כי שם אלוהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"כמלאכים או ראשי נמדינות ששניהם משתמשים בכוח הדמיון, כמלאכים כמו שכותב הרמב"ם בחלק ב ו כתוב במדרש קהלת: "בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך, ומלאך לכרוב". הנה כבר ביארו למי שיבין וישכיל, שהכח המדמה גם כן יקרא "מלאך" שהמלאכים מעבירים את הנבואה לתמונות כאשר הרמב"ם מדבר על ההבדל בין נבואות משה רבנו ובין נבואות שאר הנביאים, הוא אומר הנבואה של שאר הנביאים באמצעות מלאך, הכוונה שהמלאך מעביר את הדברים לתמונות. או כראשי המדינות כמו שכותב הרמב"ם בחלק ב לז ואם יהיה השפע על הכח המדמה לבד ויהיה קיצור הדברי הכח השכלי עם מעיקר היצירה או למיעוט התלמדות - זאת הכת הם מנהיגי המדינות רוצה בו העניין האחרון, אמר: "ותהון כרברביא" הכוונה כמלאכים ולא כשופטים ומנהיגי המדינות שהרי האדם היה יחיד בעולם ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא.
אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים.
זאת הייתה כוונת הקושיא ועניינה ואע"פ שלא הייתה בזה הלשון, ושמע ענייני תשובתנו.
אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים התורה, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מהשירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה.
אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון האדם נברא מושלם בשכלו גם ביכולת להבחין בין טוב לרע כמו שכותב הרמב"ם בשמונה פרקים החלק השכלי של הנפש הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל, ובו יקנה החכמות, ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות, אלא שכיוון שהוא התעסק בחלק היותר עליון של השכל בדעת אלוקים הוא לא שם לב לחלק היותר נמוך שזה ההבחנה בין המגונה והנאה שזה קשור לדמיון ממש כמו פרופסור מפוזר שלא שם לב לדברים חיצוניים וכמו שלא שמים לב לאור הנר ביום , הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר: (בראשית ב טז): "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר: השמיים כדוריים - נאה, ולא: הארץ שטוחה - מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל - אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה - טוב ורע.
ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בעניינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם (תהלים ח ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים", לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם שכיוון שהאדם התעסק בחלק היותר עליון של השכל בדעת אלוקים הוא לא שם לב לחלק היותר נמוך שזה ההבחנה בין המגונה והנאה שזה קשור לדמיון כך שבאמת האדם היה חסר בזה שלא היה לו את השליטה גם כן בנאה והמגונה היו לו את הכלים כמו שכותב הרמב"ם על השכל "ובו יבדיל בין המגונה והנאה" כך שהאדם יכול היה להגיע לזה כמו שצריך אבל הוא עשה את זה הדרך החטא קודם כל של האישה אחר כך שלו , עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערווה, לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו.
וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות,
כמו שאמר (בראשית ג ו): "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם" נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו, ומה שהופשט ממנו, ובאיזה עניין שב.
ולזה נאמר (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו (בראשית ג ז): "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו עניין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם.
ודע כי זאת המלה, ר"ל "פקח", לא תפול בשום פנים אלא על עניין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש.
- (בראשית כא יט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ"
- (ישעיהו לה ה): "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים"
- (ישעיהו מב כ): "פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע"
- כאמרו: (יחזקאל יב ב): "אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ"
אבל אמרו על אדם (איוב יד כ): "מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ" - פירושו וביאורו: כאשר שנה מגמת פניו שולח, כי פנים שם נגזר מן "פנה", כי האדם בפניו יכווין לדבר אשר ירצה כוונתו, ואמר אשר שנה פנותו וכוון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוון אליו, שולח מגן עדן, וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, ולהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו, נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ", ובאר ואמר: (בראשית ג כג): "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" והשווהו כבהמות במזוניו ורוב ענייניו, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", ואמר מבאר לזה העניין: (תהלים מט יג): "אָדָם בִּיקָר בַּל-יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ".
ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו!
- ^ תמלול השיעור:: הקשה לי איש חכם, זה לו שנים, קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה. וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר: כי כבר ידע כל עברי כי שם אלוהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו אז כאילו כשהוא מעמיד איש קש ואחר כך מפיל אותו אז אם הוא מלומד אז הוא לא עושה את זה אם הוא חכם הוא כן עושה את זה אבל נראה מהשאלה שהאדם החכם הזה היה חכם על פי תפיסתו שלו הקשה לי איש חכם, זה לו שנים, קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, עכשיו הוא מדבר על חטא האדם בגן עדן הוא מדבר על זה גם בפרק ב בחלק הראשון וגם לקראת סוף פרק ל של החלק השני וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר: כי כבר ידע כל עברי כי שם אלוהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו והיתם כאלוקים יודעי טוב ורע רוצה בו העניין האחרון, מה הכוונה? מה העניין הראשון? אלוהה, לא איך תהיה כמו האלוהה? מה זה האחרון? זה או למלאכים או לשופטים מה יכול להיות שיפתה אותו בין השניים שופטים או מלאכים? רק מלאכים כי הרי הוא היה לבד בגן עדן. מה יש למלאך שהאדם יכול לרצות בו? אז נראה נראה מה שיש במלאך שהיה חסר לאדם האבן עזרא אומר גם כן שהכוונה למלאך וגם התרגום יהונתן אומר שהכוונה למלאך. יוצא בו עניין אחרון אמרו ותהון כרברביא מה הוא רצה? אולי נראה את זה גם בצורה כזאת בחלק שני פרק ו עמוד רל כתוב במדרש קהלת על הפסוק עוף השמים יוליך את הקול שאסור לקלל מלך בשעה שהאדם ישן נפשו אומרת למלאך והמלאך לכרוב בשעה שהאדם ישן נפשו אומרת למלאך ומלאך לכרוב הנה כבר ביארו למי שיבין וישכיל, שהכח המדמה גם כן יקרא "מלאך", ושהשכל יקרא "כרוב".. בכל אופן הכרוב זה השכל והמלאך זה כוח הדימיון בחלק ב פרק ל"ז גם נראה את הקשר בין המלאכים לבין מנהיגי המדינות או השופטים עמוד ש"ל באמצע העמוד ואם יהיה השפע על המדמה לבד ויהיה קיצור הדברי כלומר אם יהיה השפע האלוקי שיכול להביא לנבואה יורד רק על כוח המדמה ולא על הכוח השכלי עם מעיקר היצירה או למיעוט התלמדות - זאת הכת הם מנהיגי המדינות מניחי הנימוסים והקוסמים והמנחשים ובעלי החלומות הצודקות; אז יש אנשים שהם לא נביאי אמת אבל יש להם לפעמים חלומות צודקות והם מנהיגי המדינות האמיתיים שיש להם את הכוח של השפע האלוקי שיורד רק על כוח הדמיון הם רואים תמונות זו הכוונה וזה מה שראינו בפירוש אונקלוס כרברביא לכן אומר רמב"ם שוהיתם כאלוהים זה או שופטים או מלאכים בגלל ששניהם מקבלים את השפע או מעבירים את השפע בכוח הדמיון דוגמה למלך שמקבל את השפע זה פרע כמו שראינו הוא לא הבין בדיוק, אבל הוא מרגיש את העם שלו מה הולך לקרוא למדינה שלו זה חוש אינסטינקטיבי שמקבל את השפע ואז הוא מרגיש את מה שהולך להיות בעניין הזה, הוא לא תמיד צודק. נביא אמת תמיד צודק אדם כזה צודק יותר מאחרים. הם צודקים פעם במאה הוא צודק פעם בעשרים אם כן אומר הרמב"ם הכוונה שאם תהיו כמלאכים אז יהיה לך כוח דמיון מה שהיה חסר באדם הראשון כפי שנראה. הוא לא היה לפועל בכוח המדמה וזה מה שהנחש הציע לו והייתם כאלוהים, שתוכל לקבל דברים גם דרך הכוח המדמה גם כאשר הרמב"ם מדבר על ההבדל בין נבואות משה רבנו ובין נבואות שאר הנביאים, הוא אומר הנבואה של שאר הנביאים הייתה באמצעות מלאך, מה הכוונה? מה עושה המלאך? הוא מעביר את הדברים לתמונות כלומר, המסר שעובר דרך מלאך זה כולל גם כן תמונות דברים ויזואליים משה רבינו אחרי הסנה, כמובן בסנה הוא היה דומה לשאר הנביאים בסנה היה מלאך שדיבר איתו מתוך האש אבל אחר כך כאשר הוא נכנס לאספקלריא מאירה אז הוא לא רואה על ידי מלאך, ואין שימוש בדימיון כלומר הוא לא רואה חידה ולא תמונה. אמנם נאמר תמונת ה’ יביט, אבל זה משהו אחר, אז מה שהרמב"ם מקדם זה שהפיתוי שאומר הנחש ו"היתם כאלוהים" זה שאתה תוכל להיתחבר גם כן דרך כוח הדימיון מה שאין לך. ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא. אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים כלומר, היינו חושבים שעד שהאדם חטא בעץ הדעת אז הוא היה פועל לפי אינסטינקט או משהו שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. אותו אדם חכם חושב שכאשר המרה זה מה שהביא לו את השלימות וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים. כלומר אתה עובר עבירה ומקבל פרס זאת הייתה כוונת הקושיא ועניינה ואע"פ שלא הייתה בזה הלשון, ושמע ענייני תשובתנו. אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים הכוונה לתורה, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מהשירים, מה הוא עושה החכם הזה רוב הזמן הוא משתכר ומתעסק עם נשים אז היה לו איזה רבע שעה פנויה אז הוא אומר טוב אני אכין דבר תורה אז מה הוא חושב שדי לעבור על דברי התורה כעוברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים זה מה שאתה חושב אתה יכול ככה לעזוב את רדיפת החומריות ואתה יכול להבין משהו התיישב, הסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחילת המחשבה אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון זה מזכיר דבר שהוא אומר בפרק ח בחלק שלישי ואלה האנשים הם עם האלוה תמיד והם אשר נאמר להם "אלוקים אתם ובני עליון כולכם"; וזהו המבוקש מן האדם - רצוני לומר שזאת היא תכליתו. אמנם האחרים הנבדלים מהאלוה והם המון הסכלים הם בהפך זה ביטלו כל מחשבה והסתכלות במושכל וישימו תכליתם החוש ההוא אשר הוא חרפתנו הגדולה - רצוני לומר חוש המישוש ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל לא בדבר אחר - כמו שנאמר ברשעים בהיותם שטופים במאכל ובמשתה ובמשגל. אמר "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו'" אלו הסכלים שרודפים אחרי התאבות וזה האדם שהוא קרא לו בהתחלה החכם, נחזור לפרק ב אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון , זה מה שהיה בו דעת אלוקים לא היכולת להשכיל ובשבילו נאמר בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו ובגללו דיבר איתו וציווה אותו כמו שאמר ויצו השם אלוקים ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר: השמיים כדוריים - נאה, ולא: הארץ שטוחה - מגונה, חלק גדול מהקדמונים ידעו שהארץ לא שטוח שזה כדורי גם פחות או יותר ידעו את ההיקף של קו המשוה אבל לא אומרו אהו זה יפה אלא אומרים זה מה שזה זה. אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל - אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה - טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בעניינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, עכשיו הוא שלם בשכלו אבל גם עכשיו יכול להיות גוי שהוא גאון הוא לא מצווה אלא בשבע מצוות בני נוח לא בגלל זה הדעת אלוקים שלו זה לא כמו הדעת אלוקים של היהודים אלא בגלל שזו לא היכולת לדעת אלא הדעת עצמה ו... מי שמצוווה הוא מי שיש לו את הדעת ולכן הוא ראוי שהוא יפעל לפי האמת האלוקית כי הוא יודע את ה’ והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ותחסרו מעט מאלוקים לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם מתוך לשון הרמב"ם משמע שזה חיסרון חסר לא הכוח לזה הוא ידע אמת ושקר בשלימות אבל והוא לא ידע לראות את הדברים היותר ארציים הוא שפט את הכל אך ורק על פי העניין של האמת ושקר עכשיו זה לא צריך להפתיע אותנו אם אתם זוכרים ואם אתם לא זוכרים אז תסתכלו שוב בפרק הראשון של 8 פרקים כאשר מדובר על החלק השכלי של הנפש כתוב, זה החלק שבו הוא ידע על האמת ושקר וגם מבדיל בין הנאה והמגונה זאת אומר החלק השכלי של הנפש יודע גם את האמת ושקר וגם את הנאה והמגונה אדם הראשון לא ידע את הנאה והמגונה כיוון שהוא היה צלם אלוקים והוא היה מחובר לשכל שזה הצורה של הנפש אז לא היה לו קשר עם הנאה והמגונה זה ממנו והלאה או ממנו ומטה אפשר להגיד זאת אומרת זה סוג של מישהו שלא רואה את הרגליים שלו הכוונה היא שהוא ידע את הדברים המוחלטים והוא לא ידע את הדבר שהוא הפשוט ביותר שמגונה שכל מי שיוש בו מצד הדימיון שזה מה שהציעה הנחש לאדם כפי שראינו בהתחלה יודע שזה לא בסדר. נראה עכשיו זה מה שראיתי שצריכים לדייק זה העניין הבא וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, מה לא בסדר עם המשפט הזה כאשר מרה ומפני זה מרה מה הסיבה ומה התוצאה כלומר בהתחלה כאשר מרה והביא לזה בגלל זה מרה אני חושב שכשקוראים את זה פעם ראשונה חושבים מה זה זה כמו כלב שרץ אחרי הזנב שלו ככה בעניין הזה אז הוא אומר וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים איזה חלק של האדם ראה את זה? והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו, ומה שהופשט ממנו, ובאיזה עניין שב. האשה. יש מי שאומר שהחטא של האדם הראשון היה בגלל שהוא לא בדק את הכשרות האישה נתנה לו והוא אכל בלי לבדוק איזה כשרות לא, אז וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה, מי מרה? האיש העניין הוא שכיוון שמדובר ביחידה אחת האיש והאישה כאשר היא אכלה זה פגע גם בזכר וכיוון שהזכר נפגע גם הוא אכל והוא ירד לא בגלל שהוא עשה את זה אלא בגלל שהפגם כבר נכנס על ידי החטא של האישה, אוקיי ?אז ראשית כל נסכם את הדברים עד עכשיו מה שהיה חסר לאדם זה לא עניין של השכל מה שהיה חסר לו זה העניין של הידיעה של הנאה והמגונה והוא היה כן צריך לדעת את זה אבל הוא עשה את זה בדרך לא נכונה ומה שקרה זה שהנחש מדבר עם האישה והאישה רואה שזה טוב כלומר היא יותר קרובה לצד הארצי לכן היא זה שרואה מצד הכוח המדמה שזה טוב היא אוכלת ויש 2 שלבים כמו שהרמב"ם כותב בפרק ל של חלק שני ראשית כל זה פוגע באדם ואחר כך זה הורג את האדם את הזכר כמו שזה הרג את האישה רק נגיד שיש גם יתרון לאישה כמו שהקדב"ה אומר לנחש ואיבה אשית מה כתוב? בין מי למי? בן זרעך ובין זרעה מה זה זרע? למה לא זרעם זה גם הזכר למה זרעה? בגלל שמי שצריכה לדרוך על ראש הנחש זה האישה נקודת המגע בין האדם לבין הנחש זה הראש של הנחש והרגל של האישה ככה זה נראה את זה בהמשך אבל מה שקורה זה האדם היה חסר הוא היה חסר בזה שלא היה לו את השליטה גם כן בנאה והמגונה וזה היה חסר לו היה דרך שהוא היה יכול להגיע לזה כמו שצריך אבל הוא עשה את זה דרך החטא קודם כל של האישה וזה הביא אחר כך לחטא של האיש זה שני צדדים של האדם השלם וכתוצעה מכך רואים את התיקון שאנו צריכים לעשות משך ההיסטוריה האישה לא הייתה חייבת עם דבר נפרד כאשר האיש צווה זאת אומרת הציווי היה לאדם וחווה כאשר הם היו נקודה אחת אז יחד הם צוו אבל היא לא שמעה את זה בנפרד וכשהם היו ביחד היא הייתה חלק ממנו אבל היא הייתה טפלה בתוכו בהמשך נראה שגם ידיעת הנאה והמגונה היה בטל בתוך הדעה של האמת והשקר זאת אומרת הידיעה של האמת והשקר היתה כל כך חזקה שהוא האפילה על הידיעה של הנאה והמגונה העניין של של לדבר עם הנחש כאשר אדם הראשון לא היה שם זה לא טוב שאלו איפה היה אדם רהאשון יש שתי דיעות אחד אומר שהוא עוד לא קם מהתרדמה, ואחד אומר שהוא טייל בכל העולם וקבע באיזה מקום יהיה ישוב ובאיזה לא יהיה ישוב
- ^ תמלול השיעור:: נחזור על עמוד כב', בחלק ראשון פרק ב', ראינו את הקושייה של האדם המלומד או החכם והוא בסוף אומר שהוא לא כל כך חכם אלא הוא רודף אחרי התאבות שלו ואני קורא עוד פעם מה שאמרנו בשעיעור הקדם, אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון , הכוונה השלמות האולטימטיבית שלו, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר ויצו ה’ אלוקים ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, כלומר עוד לפני שהוא אכל מעץ הדעת היה שיכלו בשלמות לא כמו שחשב השואל שהאכילה מעץ הדעת הביאה לו את זה השכל שלו היה עוד יותר טוב לפני שהוא אכל מעץ הדעת. שוב שכל זה לא הכוח ללמוד, שכל זה לדעת את ה’ אז הוא ידע את ה’ הוא את האמיתות הוא ידע את הדברים האלה והוא ידע מה לא כלול בזה מה טוב ומה לא טוב מה האמת ומה שקר. אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במשכלות כלומר יש דברים למשל כשמישהו בא עם עניבה שלא מתאימה לחולצה אומרים אה זה לא יפה אין לו טעם. זה לא עניין של אמת או שקר. שנה הבאה אןלי זה יהיה מקובל. אבל העניין הוא שיש דברים שהם לא מוחלטים לגמרי עכשיו יש דרגות בזה זאת אומרת יש דברים שהם באמת שכליים אבל הם פחות שכליים פחות אמיתיים ומוחלטים מאשר דברים אחרים. כאן הוא מדבר על עניין. החלוקה הבסיסית כלומר הוא נותן את הדוגמה מה הדבר יותר מגונה אבל קודם נמשיך את הקריאה לא במשכלות כי לא ייאמר השמיים כדורים נאה ולא הארץ שטוחה מגונה מי שאומר הארץ שטוחה לא אומרים או איזה מכוער אבל ייאמר. אמת ושקר כלומר אומרים לו זה לא נכון אפשר להוכיח שהארץ היא כדור. כן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל - אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה - טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר וזה יהיה בניינים המושכלים כולם עכשיו אנחנו צריכים לזכור דבר שקראנו לפני כמה שיעורים כאשר אנחנו אמרנו ועמדנו על ההבדל בין היכולת להשכיל לבין ההשכלה. אמרנו שבשמונה פרקים להרמב״ם שזה ההקדמה שלו למסכת אבות הרמב"ם כותב שיש שני דברים יש את החלק השכלי של הנפש החלק השכלי של הנפש. זה הדבר שבו ישכיל. יש את השכל עצמו שזה צורה של כל הנפש. הרמב"ם שם מדבר על הכוחות שיש לנפש החלק השכלי של הנפש הוא הכוח הנמצא באדם אשר בו ישכיל. אבל לא רק בו ישכיל. ובו תהיה ההתבוננות ובו יקנה החוכמות ובו יבחין בין המגונה והנאה בין הפעולות. כלומר יש משהו באדם במבנה של האדם שזה החלק השכלי של הנפש שגם משכיל אמיתות יש לו את הכוח להשכיל אמיתות. ויש לו גם כן כוח להבדיל בין מה שמגונה ומה שנאה. אז אחר כך הוא אומר כל זה חלק מהנפש ודע שזאת הנפש האחת שכוללת את כל הכוחות אשר קדם סיפור כוחותיה שאני כרגע הסברתי מה הכוחות של הנפש או חלקיה. היא כולה כחומר והשכל לה צורה. השכל זה האמת כפי שהיא בעיקר דעת אלוקים זה הצורה של כל זה כלומר כל החומר הזה כל חלקי הנפש של האדם זה כדי שהוא ידע את הקדוש ברוך הוא. שכל זה דעת לא היכולת לדעת. ואם לא תקנה לה הצורה תהיה מציאות ההכנה שבה לקיבול הצורה ההיא לבטלה. כלומר אם הוא לא קונה את זה אז כל מה שיש לו, הנפש של כל כוחותיה החיים של הנפש הם היו לבטלה כלומר הוא לא השתמש בזה לא מימש את היכולת שלו. עכשיו אמרנו כאן שלפני האכילה מעץ הדעת הוא ידע אמת ושקר. אבל הוא לא ידע את הנאה והמגונה. הוא ידע דברים מוחלטים מה האמת ומה השקר אבל הוא לא ידע דברים שהם לא מוחלטים הוא נותן דוגמה. כן וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ותחסריהו מעט מאלוקים כלומר שאדם הראשון היה מחובר לאמת נראה אחר כך שהעניין של ידיעת ה’ זה לא רק לדעת את הדברים ואתה יכול לקבל מאה במבחן כלומר אדם שאומר אני יודע את כל המידות האלוקיות תעשה לי מבחן על כל חכמי ישראל אני מקבל מאה אבל אני לא מאמין בזה אני לא עושה את זה זה לא בשבילי אז הוא לא באמת יודע כי יודע זה יודע בכל מהותו זה עניין של הזדהות עם האמת הזאת. השכל וידוע השכל זה הידיעה הראשונית. וידוע זה שאתה מתמסר לזה כלומר אתה מתמסר ועושה את זה האדם ידע את ה’ לכן נאמר עליו ותחסרהו מעט מאלוהים היה בו דעת אלוקים בשלמותו. לא היה לו כוח להשתמש במפורסמות בשום פנים הוא לא אומר שהוא התעלה ולכן הוא כל כך אצילי שהוא לא צריך את זה. הוא אומר לא היה לו כוח להשתמש במפורסמות בשום פנים כלומר זה נוטרל הושבת היכולת לדעת להבחין בדברים בהסתכלות ארצית יותר היתה מושבתת. ולא השיגם. הוא אפילו לא השיג אותם. זה לא שהוא לא משתמש בהם. הוא לא שם לב עליהם בכלל. הוא לא חי בתוך העולם של מפורסמות עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערווה, לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. הרמב"ם לא אומר זה לא היה מגונה. הוא אומר הוא לא השיג גנותו. הוא לא הבין את זה. הוא היה ממש עיוור בתחום הנמוך הזה. הוא לא ידע את זה. אז איך יכול להיות שהוא היה קרוב לאלוקים? התחלנו למעט מאלוקים ברמה כזאת. דיברנו על זה שיש לו את הכוח השכלי של הנפש זה הכוח גם כן לדעת בין הנאה לבין המגונה. למה הוא לא ידע? זה בגלל שהכל היה אצלו אמת או שקר הוא לא ראה דברים אחרים. הוא לא היה מחובר לחלק התחתון. הוא לא ראה את זה בכלל. זה לא שזה שלימות שהוא לא רואה את זה. השלימות זה שיהיה שלם גם בזה וגם בזה. אבל הוא היה שלם בדבר העליון המוחלט, כמו פרופסור שהוא כל כך עסוק בדברים שהוא נכנס לתוך הקיר, הוא לא רואה את הקיר, הוא חושב על הדברים הגדולים והוא צריך ללכת עם כלב נחיה או משהו כזה, הוא לא רואה את זה, הדבר הזה היה מושבת הוא לא ידע את העולם מצד העניין החיצוני, אתם זוכרים מה אמר הרמב״ם בהתחלה, מה היה היחצנות של הנחש, הוא אמר והייתם כאלוהים, לנחש היתה משימה קשה, הוא היה צריך למכור את המוות לאדם, שיגיד שזה טוב, והוא רוצה בזה, אני חושב שכל מי שעוסק בפרסום אומר וואו הוא מכר את זה, מה אמר הנחש, והייתם כאלוהים אבל האדם כבר היה כאלוהים, אז הרמב״ם, אמר שהכוונה לא כאלוקים, אלא כמלאכים, מלאך אמרנו שזה כוח המדמה, אז לא היה לאדם דמיון, דמיון זה עניין של לחשוב גם כן בתמונות בצורה יותר פלסטית, והעניין של המגונה זה חלק מהעניין הזה, כלומר לא היה לו את זה, לכן הדבר הזה היה פיתוי, והסיבה שהוא לא ידע את זה, זה בגלל ותחסריהו מעט מאלוקים, הוא היה מחובר מתחת כיסא הכבוד, לצלם אלוקים מאת ה’ מן השמיים, אז הוא לא ראה את הדברים האלה, הוא לא השיג אותם, לא היה כוח להשיג אותם, הלשון שלו מדויקת כלומר זה לא שהוא לא צריך כי היה כלכך אצילי שהוא לא היה זקוק לזה , אלא שהיה בו פגם, הפגם לא היה בשכל שלו, השכל שלו היה מטייל בעולמות עליונים, הוא לא ידע את המגונה והנאה, כי הוא לא שמת לב עליהם, כלומר בגלל שההשכל שהוא הצורה של הנפש היה כל כך חזק שהוא ביטל את הכלים שצריכים גם כן להיות חלק מהעולם של הצורה, כלומר מה שיכול להיות זה שהצורה לא איפשרה לכלים של הנפש עצמה להתפתח, הם לא היו שלמים, הוא לא ידע בין טוב ורע, ולכן הייתה כאן נפילה, ונראה איך זה קרה. זה סוג של שרגא בטיהרא, כלומר זה סוג של נר שאתה מדליק ככה באמצע היום שאתה לא רואה את הנר בכלל, כי מה זה? זה כלום. החטא של האדם היה בכמה שלבים, ראשית כל צריכים שלאדם, יש שני צדדים, ונבין אחר כך למה, יש שאלה בסיסית, למה יש איש ואישה, ההסתכלות של הרמב״ם ושל רבים אחרים שזה לא בגלל שזה נוח מבחינה ביולוגית, , העניין הוא שיש צד נשי בעולם וצד זכרי, גם גבר יש לו צד נקבי וצד זכרי, וגם אישה יש לה צד נקבי וצד זכרי, כמובן כשמסתכלים על האדם בגדול, אז האישה היא האישה, והגבר הוא הגבר,.נמשיך לקרא וכאשר מרה... כמו שאמר כי טוב העץ למאחר וכי תאווה היא הוא לעיניים נענש בששולל ההשגה היא השכלית ומפני זה מרה, כאשר קוראים את זה אתה רואה וכאשר מרה בהתחלה ואחר כך הוא מפני זה מרה בסוף ויש כאן שני חלקים וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות רמו שנאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים זה מה שמסופר על חווה כלומר אדם הראשון כאשר חוה הגישה לו את פרי עץ הדת לא כתוב שהוא מאוד התרשם מהיופי אז העניין הוא מכיוון שהם יחידה אחת אז כאשר הצד הנשי ירד זה גם כן הוריד את הצד הזכרי גם כן יחד איתו בגלל שזה לא היא פה והוא שם הם הולכים ביחד ואז הוא נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית כלומר כיוון שהיא הורידה אותו והוא נפגע אז שולל ההשגה ההיא ומפני זה הוא מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה כלומר הוא צוה בו בגלל השכל והשכל שלו נפגע כאשר הצד הנשי שלו נפגע. הרמב״ם מקדיש את כל פרק ל של חלק שני למעשה בראשית וכיוון שהאדם הוא האחרון הנבראים אז הוא מדבר עליו בסוף הפרק וממה שצריך שתדעהו - מה שבארוהו ב'מדרש'; וזה שהם זכרו שה'נחש' - נרכב ושהוא היה כשיעור גמל המדרש אומר שהנחש היה גדול כמו גמל והוא היה רץ מקצה העולם ועד קצה העולם ככה ואם לא היינו חוטאים אז הוא היה משרת טוב מאוד בשבילנו כי הוא היה מגיע מהר ממקום למקום גם עכשיו היצר הרע ככה. ... אבל בסדר ושהוא היה כשיור גמל ושרוכבו הוא אשר השיא את חוה ושהרוכב היה סמאל. וזה השם הם יאמרוהו סתם על ה'שטן'; תמצאם אומרים במקומות רבים שה'שטן' רצה להכשיל 'אברהם אבינו' בקיצר היו שניים וכך גם הפיתוי היה בשתי רמות גם העניין הבהמי של הנחש וגם העניין היותר שכלי של רוכבו שזה השטן אגב יש מושג של גמל ורוכבו בהלכה לגבי נר חנוכה ועוד כמה הלכות גמל ורוכבו זה הדבר הגבוה ביותר שברשות הרבים לכן בחנוכה אם הנר היה למעלה מזה לא היו צריכים להזהר אבל כשזה למטה אז גמל יכול לעבור עם רוכבו. זה לא מקרה כאן שזה היה בגובה של גמל בגלל שאיפה היה הנחש? הנחש היה ערום מכל חית השדה אז הוא לא היה בגן הוא היה בשדה אז הוא היה בחוץ וחוה הייתה בתוך הגן אז הוא בחוץ והיא בתוך הרשות היחיד שלה אז כדי שהוא ידבר איתה צריך הנחש להיות על הגמל צריך לראות את זה כאילו הוא מדבר עם מי שמסתכלת כלפי חוץ אל השדה מתוך הגן זו התמונה שצריך לראות לכן כמו שאחר כך הראש שלו יהיה תחת רגלה אז כך גם לפני כן אף פי שהוא היה גדול הוא דיבר אליה מלמטה למעלה נדלג עד לסוף הקטע הזה אבל היה שמאל רוכב עליו והקדוש ברוך הוא שוחק על גמל ורוכבו וממה שצריך שתדעאו ותתעורר עליו היות הנחש לא קרב כלל לאדם הנחש לא דיבר עם אדם הראשון כלל אין מגע בין הנחש ובין אדם הראשון כלומר עם הצד הזכרי של אדם הראשון רק עם הצד הנקבי של אדם הראשון ואמנם היה השתדלותו וקורבתו לחווה ובאמצעות חווה ניזוק אדם והמיתו הנחש זה שני שלבים ניזוק ואחר כך המיתו אז זה מה שראינו כאן בפרק ב אחרי שהיא מרתה מהצד הנקבי אז נפגע השכל ונענש בשולל ההשגה ההיא השכלית ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות כלומר גם הוא שקע בעולם הזה השקר והאמת היה מורם והוא חי בעולם הזה של דמיון למה זה היה כך למה קדוש ברוך הוא הכשיל את האדם בעניין הזה שלא היה שלם והיא נתתה לעניין של הנחש לפיתוי של הנחש אגב זה שיש שניים אני חושב שזה בגלל שיש כאן שני טענות הטענה של הנחש זה טענה בהמית כלומר תראי זה טעים זה יפה, אבל כאשר האישה שומעת ויהיתם כאלוהים זה טענה יותר שכלית שתקבלו גם את הכוח של הדמיון אז אני חושב שזה הסיבה שיש רק שני עמים שאנחנו צריכים להשמיד עמלק וכנען, אז הכנענים הם בהמיים עמלק הוא לא בהמי עמלק הוא בן של אליפז הוא נכד של עשיו הוא נין של יצחק ורבקה יש לו ראייה שכלית זה טענה שכלית כנענן זה עניין בהמי בן שוכב עם אביו וזה היותר ארצי רק אלה הם שצריכים להשמיד לא מי שקרוב להם אדום לא אסור לשנוא אדומי וגם כן מצרי לא כלומר זה רק אלה בכל אופן אנחנו כדי להשלים את התמונה לפחות כל אופן חלקי אחר כך נחזור לזה נראה בחלק ראשון בפרק יז עמוד לח ואתה יודע כי ההתחלות הנמצאות ההווות הנפסדות הכוונה שהדברים שבעולם הזה הארצי יש שלוש התחלות החומר והצורה וההעדר המיוחד אשר הוא מחובר לחומר לעולם ולולי התחברות ההעדר לחומר לא תגיע אליו הצורה כלומר החומר צריך צורה לא ראינו אף פעם חומר ללא צורה יש צורה ללא חומר לדוגמה מלאך יש לו צורה אין לו חומר אבל החומר זקוק לצורה למה? בגלל שיש חיסרון כלומר החומר דורש את ההשלמה מהצורה בגלל החוסר שיש בחומר לכן החוסר ההעדר שדווק בחומר זה מה שגורם גם כן להתקדמות יש באנגלית ביטוי שnecessity is the mother of invention כלומר צורך זה מה שמוליד את ההמצאות והליצים אומרים שזה לא צורך זה עצלות לפעמים אתה יכול להסתדר במה שיש אבל זה יותר מדי עבודה אז אתה ממציא משהו אבל בכל אופן העניין של ההעדר הוא גם כן גורם להמצאת הדברים והחסר הוא דווק לחומר כך שגם כאשר יש לחומר צורה הוא רוצה צורה אחרת בכל אופן וכך החומר כל הזמן מחליף צורה בצורה ובלעלי התחברות ההעדר לחומר לא הגיעה אליו הצורה ובזה הצד היה ההעדר מן ההתחלות ועם הגיעה הצורה יסור ההעדר ההוא כלומר ההעדר הצורה ההיא המגעת ויחובר אליו ההעדר אחר כלומר אין דבר חומרי שהוא שלם הוא תמיד צמא למשהו נוסף כלומר אם יש עץ אז חוטבים את העץ וזה מגיע להיות סוג של כיסא ואחר כך זה לא מספיק עושים ומוסיפים לו והוא מתבלה בקיצור הדברים האלה הם עניינים שתמיד דורשים יותר וכן לעולם כמו שהתבאר בחוכמת הטבע עכשיו יש את הצורה שצריך להלביש את החומר. מה שלוחץ את החומר זה ההעדר אז כאשר הרמב"ם אומר שהנחש לא דיבר עם האדם הראשון, הנחש דיבר עם האישה כלומר העניין הוא שהקשר של כוח ההעדר עם האדם זה לא ישירות עם הצורה של האדם אלא דרך הצד החומרי נראה מה זה הצד החומרי אנחנו יודעים שיש גברים מאוד שמינים ויש נשים שהן מאוד רזות וזה לא אומר שהאישה היא יותר חומרית בגלל שיש יותר משקל זה לא ככה. יש נשים מאוד רוחניות ויש גברים שכל מה שהם חושבים זה כסף אף על פי שהמהר"ל אומר שכסף זה עניין שכלי בגלל שכסף אין לו ערך בפני עצמו זה רעיון של כסף אבל זה עניין של רכוש בכל אופן האישה היא זו שבאה במפגש עם הנחש. נחזור לחלק שני לפרק ל. זה יעזור לנו להבין את המשך של פרק ב בחלק הראשון וכן ממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו היות הנחש לא קרב כלל. לאדם ולא דיבר עמו. ואמנם היה השתדלותו וקרבתו לחווה בגלל שהעדר תוקף את החומר ובאמצעות חווה ניזוק אדם והמיתו הנחש והשנאה השלמה אמנם היא קיימת בין הנחש וחווה. כלומר המאבק זה בין הצד החומרי של האדם מול הנחש ובין זרעו וזרעה ואין ספק שזרעה הוא זרע אדם. אבל למה קוראים לזה זרעה ולא זרעם? בגלל שהחלק של האדם שידרוך על הנחש זה החלק שנפגש עם הנחש. כאשר יש שלימות בין הצורה לבין החומר אז כאשר הם פוגשים את הנחש, הנחש לא ישרוד. זאת הכוונה אבל נקודת המגע גם לטוב וגם לרע זה בין העקב של זרע האישה לבין הראש של הנחש. עכשיו אני אגיד בתוך סגריים חז"ל אמרו לנו שבחטא זה הנחש בא על חווה. ועובדי עבודה זרה אמרו שהכוונה היא שמה נהיה הצורה? היצר, ההיעדר. ועובדי עבודה זרה ראו שהצורה של החומר זה ההיעדר היצרי זה מה שבונה את התרבות כלומר היצריות כלומר היצריות זה העניין הבסיסי בכל התחומים ואפשר לנתב אותו לדברים טובים אבל השורש של הצורה של האדם זה הנחש זו הכוונה בעניין והם ראו את זה כחלק מהיצירה. אז לכן הוא אומר ויותר נפלא מזה, יקשר הנחש בחווה, רצוני לומר זרעו בזרעה ראש ועקב בהיותה מנצחת לו בראש והוא מנצח לה בעקב. מה הצד הפגיעה שלה זה העקב ומה הפגיעה שלו זה הראש רק נראה עוד משהו וממה שצריך שתדעו אמרם עץ החיים מהלך חמש מאות שנה וכל מימי בראשית. מתפלגים מתחתיו. עץ החיים זה מהלך חמש מאות שנה זה מסוף העולם ועד סוף העולם וכל מימי בראשית מתפלגים מתחתיו וביארו בו כי הכוונה בזה השיעור הוא עובי גופו כלומר הגזע של העץ לא כולל הענפים. אמרו לא סוף דבר נופו אלא קורתו מהלך חמש מאות שנה שזה כגודל כל העולם. אנחנו יודעים שלפי חז"ל העולם אחד משישים מהגן והגן הוא אחד משישים מעדן. הגן היה מהלך חמש מאות שנה זה עובי הגזע אבל עצו עומד וזאת השלמה מהם להשלמת פירוש העניין וביאורו הנה כבר התבאר. אז זה התבאר שכל מימי עולם יוצאים מעץ החיים הגזע של עץ החיים מילא את כל הגן ובוודאי הנוף שלו ואין מה לדבר על העולם הקטן שאנחנו חיים בו וזה חשוב למה שהוא יגיד בהמשך וממה שצריך שתדעהו גם כן אמרו בבראשית רבא עץ הדעת לא גילה הקדוש ברוך הוא אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו. אדם הראשון לא ראה את עץ הדעת וזה אמת שטבע המציאות מחייב שלא רואים אותו. זה משהו איך זה שלא ראו אותו? ואיך זה שלא מגלה אותו? ולמה זה טבע המציאות זה ככה? רק אגיד לכם. גם כן חלק מהמפרשים אומרים כך. איך כתוב איזה עץ היה בתוך הגן. עץ החיים ואיפה היה עץ הדעת עץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת, אבל זה נספח בתוך עץ החיים, הוא מכוסה בתוך עץ החיים, לא רואים אותו. מזכיר משהו שדיברנו בראש השיעור היום? מה אמרנו? איך זה שהאדם לא ידע את הנאה והמגונה? זה היה בטל, נכון? אז מה שהוא אומר, עץ החיים היה גדול מאוד, ועץ הדעת היה מובלע בתוכו, אפשר להגיד אפילו, כמו שהרב כותב, סוג של צלע בתוך עץ החיים. הרב רומז למשהו אחר, כאשר הוא אומר שזה סוג של צלע כמובן לאשה,. עכשיו נחזור לפרק ב', ונתחיל להבין איך שהדברים הולכים. אז נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, , זה מה שנהיה חשוב לו. זה לא רק שהוא רצה להיות באופנה, אלא זה עניין של, טוב או רע, זה עניין של מוסריות, ולא עניין של אידיאלים. עניין של, ככה נאה, ככה יאה, אלו הן מידות טובות, בלי קשר עם משהו יותר מוחלט. ואז ידע שיעור מה שאבד לו, ומה שהופשט ממנו, זה משהו, למה הוא אומר הופשט ממנו? לרמוז שהם לא רק עירומים כמו שהם הבינו שהם עירומים, אלא הכוונה היא שהם נותרו עירומים מהשכל שהיה להם בהתחלה, ובאיזה עניין שב, ולזה נאמר, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, בגלל שזה היה להם בהתחלה יש הבדל בין משיג ויודע, יש שאומרים שאם הם היו משיגים טוב רע, זה לא היה בעיה, הבעיה היא שהם ידעו טוב ורע הכוונה כמו שאמרו שלדעת פירושו שהחיים מתנהלים על פי זה. ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו , ואין בהכרחי טובה כלל, דבר שהוא מוחלט, כמו אחד ועוד אחד זה שניים, לא שייך לומר זה יפה, זה עניין של שקר ואמת. והתבונן אמרו, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראה קודם, הוא אשר ראה אחרי כן, הוא ראה אותו דבר, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו עניין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם, זה לא היה, עכשיו הוא הוא חי בעולם, שיש שם מגונה ונאה, ודע כי זאת המילה, רצוני לומר פקוח, לא תיפול בשום פנים, אלא על עניין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש, ויפקח אלוהים את עיניה, אצל הגר, אז תפקחנה עיני עוורים, פקוח אוזניים ולא ישמע, כי אמרו אשר עיניים להם לראות ולא ראו, כלומר הכוונה היא שיש אפשרות לראות כי החוש קיים, אבל לא מבינים, אבל זה שהוא ירד משיכלו זה לא הסיבה שבגללה הוא גורש מגן עדן, אבל אמרו על האדם משנה פניו ותשלחיהו פירושו וביאורו: כאשר שינה מגמת פניו שולח, הכוונה היא שהרצון זה מה שגירש אותו, זה לא הידיעה של טוב או רע, אלא העניין שהוא רצה לרדת, שזה העניין של ויהיתם כאלוהים זה מה שהיה בסוף, זה לדעת דברים לא רק למעלה, אלא גם כן למטה, לדעת את זה על פי הדמיון והחוש, זה התחיל עם חווה ובסופו של דבר הם קיבלו את מה שביקשו, כלומר הם ביקשו לרדת לעולם שלא מנהיגים את החיים על פי השכל, אלא מנהיגים את זה גם כן על ידי הכלים של העולם היותר משתנה ופחות חד ערכי. כאשר שינה מגמת פניו, כלומר משנה פניו ותשלחיהו, כמו שכתוב באיוב, וזה שינה פניו, פנים שם נגזר מן "פנה", כי האדם בפניו יכווין לדבר אשר ירצה כוונתו, כמו ששואלים לאן פניך, הכוונה לאן אתה רוצה להגיעה, אז כאשר הוא אומר משנה פניו את שלחיהו, זה שהמגמה שלו במקום להישאר למעלה במדרגה של האמת, הוא ירד ואמר אשר שנה פנותו וכוון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוון אליו, כלומר הקב"ה אמר לו אל תחפש את זה, שולח מגן עדן, וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, ולהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו,הכוונה לאישה כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו זה הגבר, שזהו אחר מה שעשה בגלל שהאישה לא שמעה בעצמה את דברי אלוקים, אבל היא הייתה חלק מהאדם האחד שנקרא זכר נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, קודם היה הדברים הטובים, בלי טורח, עכשיו הדברים לא כל כך טובים, אחר עמל וטורח, כמו שאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך, בזיעת אפיך, וביאר ואמר, וישלחהו ה’ אלוקים מגן עדן, לעבוד את האדמה אשר לורח משם, והשווהו כבהמות במזוניו ורוב ענייניו, כמו שאמר, ואכלת את עשב השדה, ואמר, מבאר לזה העניין, אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו. אז כאילו האדם הפסיד את הצלם אלוקים שלו, נראה שזה לא לגמרי, אבל להפך, זה היה יותר מוסתר עכשיו, והוא כמו בהמות הוא מדבר על זה גם כן בסוף הספר מביא את אותו פסוק. הכוונה היא שכאשר האדם חי כבהמה, גם ההשגחה עליו תהיה כמו בהמה. הוא נמצא כאילו שהוא צף על ים של המקרה. זה הלשון של הרמב״ם בסוף הספר. הגלים של המקרה מולכים אותו לאן שהם מולכים אותו, בגלל שהוא כמו בהמה. הרמב"ם מסיים בישתבח בעל הרצון. הקדוש ברוך הוא בעל הרצון. אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו. עכשיו השאלה הגדולה פה, הרמב״ם, כדברנו, לא כותב דברים סתם בגלל שהוא אדם דתי. אבל הוא נתן הסבר כל כך יפה. אז למה הוא אומר, לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו? מה חסר פה? יש דבר שהוא יודע, שהוא השאיר. למה יש זכר ונקבה? נראה את זה בהמשך, אני לא אביא את כל המקורות עכשיו, מה אמרנו? אדם בעיקרון, הוא דעת אלוקים. דעת אלוקים, זה דעת המידות האלוקיות וזה דעת הרצון האלוקי ודעת החוכמה האלוקית ודעת היכולת האלוקית. הרמב״ם מדבר על זה בהמשך. ויש עניין של הכבוד האלוקי, מתוך הדעת הזאת שבאדם עולה הכבוד אלוקי. הרמב״ם מבין שצריך להיות שני צדדים לדעת. אז יש את דבר שהוא הנודע, יש את הדעת עצמה ויש את היודע. זה יוצר את השלימות. הרמב״ם אומר את זה. שזה שיש איחוד בין הנודע והדעת והיודע זה יסוד מתורתנו. הכוונה היא שיש שני צדדים. כאשר אדם רוצה להעביר דברים נגיד במשפט, מה ההתחלה? איך זה מתחיל? יש לו רעיון, נכון? סוף מעשה במחשבה התחילה. אחר כך הוא חושב על משפט. על המילים שבתוך המשפט. בתוך המילים כאשר הוא כותב את זה, יש נקודות ויש קווים, נכון? כאשר מישהו קורא את זה, היודע, איך הוא מגיע למחשבה שהיה בראש של הכותב? התהליך הוא הפוך, הוא רואה את העניין הוויזואלי, הוא קורא את האותיות ואת המילים, הוא שם את המילים ביחד, מגיע למשפט ובמקרה הטוב הוא גם מגיע למחשבה של הכותב, אז יש שני צדדים לרעיון, נגיד למילה. למילה יש שני צדדים, יש צד שיורד מלמעלה למטה ויש צד שעולה מלמטה למעלה וזה באופן גדול ההתחלה של זכר ונקבה. בגלל שהצד הזכרי זה הצד שהדברים יורדים מלמעלה למטה והצד של הנקבה זה שבונים מלמטה למעלה, נגיד עם צורה, יש עניין של אינדוקשן, כלומר לוקחים את הפרטים ומגיעים לכלל ויש שאומרים את הכלל ומגיעים למטה. זה ההפוך, אבל האישה, כלומר הצד הנקבי של החיים זה לעבוד מתוך הארץ, כלומר אנחנו האדם הושם בארץ כדי שיצא כבוד ה’ מהארץ. כלומר מה שקורה זה כאשר הנחש פונה לאישה. רש"מביא שהנחש אומר, שהקדוש ברוך הוא גם כן אכל מעץ הדעת כדי לברוא את העולם. בגלל שאם הייתה אחדות מושלמת אז לא היה עולם רב גוני, זה הטענה של הנחש. אז כמו שדיברנו קודם מי זה שעזר לקדוש ברוך הוא ולכן הוא שווה זכויות בעולם. אני. השטן. אני שברתי את האחדות של הקדוש ברוך הוא ואז יש רב גוניות. אז חווה אומרת לו, לא זה לא ככה, אז הוא אומר תנסו. אבל המשימה שלה, של האדם זה לעבוד את האדמה סוף כל סוף, כלומר גם בגן עדן נאמר לעובדה ולשמרה, כלומר לעשות את מצוות העשה ומצוות לא תעשה. ולהעלות את הדברים מלמטה. אז כאשר הנחש אומר הנה בדרך זו את יכולה להיות חלק מאזרחית בעולם של ההווה והנפסד. כמו שאמרתי הוא מכר להם את המוות. ואז תראה אם אני צודק או אם אני לא צודק. כלומר הנחש אומר אני חושב שיש כאן פירוד, חוסר שלמות. אתם רוצים להגיד שיש כאן שלמות? הדרך היחידה, תתנסו ותראו שאני צודק שיש כאן פירוד. זה הכוונה. וזה דחף אותם כי יש נטייה כזאת לנסות את זה., אני תמיד מצאתי שהשמות פה מאוד מעניינים בגלל שהנחש הוא זה שמדגיש את המוחש. דברים מוחשיים זה הנחש. הפיתוי לחווה זה שהיא צריכה לחוות את העולם הזה. לא רק לדעת שקיבלה מלמעלה אלא מלמטה. חז"ל כבר אמרו שחווה זה רמז לנחש בגלל החוויה. זה מאוד מעניין גם כן. בגלל שניצ'י באחד מהספרים שלו אומר שהשם של האישה זה רמז לנחש. ויש מישהו שתרגם את ניצ'י מגרמנית לאנגלית, היה אחד בשם קופמן שכתב לא יודע, לא שמעתי. כלומר יש נחש, יש שרף, לא ידע ארמית כמו שניצ'י ידת ארמית בגלל שהוא קיבל חינוך טוב. אבל זה ככה. למה זה חשוב מה שהרמב"ם כתב לגבי ישתבך בעל הרצון. אסביר לכם ככה, זה לא שהרמב"ם הכר את הרמח"ל. אבל הרמח״ל בתחילת כלך פתחי חוכמה אומר שכל מה שאני אכתוב בספר הזה הוא על הרצון ולא מילה אחת על בעל הרצון. הרמב"ם מדבר על בעל הרצון אבל מה היחס שלנו לקדוש ברוך הוא היחס שלנו לקדוש ברוך הוא זה זכרי או נקבי?, אנחנו מטה למעלה, הדוד והרעיה, למה? בגלל שהקדוש ברוך הוא בלתי מוגדר אז הדעת שלנו את הקדוש ברוך הוא, מעבר לכל הגדרה, הרי רצון זה גם כן הגדרה, רצון זה מושג שכלי, הקב"ה זה לא הרצון, הוא מתגלה ברצון, הוא מתגלה בחוכמה אבל הוא מעבר לכל ההגדרות וכל מה שמוסג. הגעגוע, השאיפה למשהו שמעבר לדברים המוגדרים זה הצד הנקבי. הקשר עם בעל הרצון, ולכן הרמב"ם אומר את זה, זה חייב, ולא רק עם הדברים המוגדרים, זה לא יכול להיות זכרי. זכרים מתחיל מצד מוגדר שמוריד את הדברים למטה, אבל השאיפה, מתוך הארציות לעלות עוד ועוד למשהו שאין לו ההגדרה בכלל, זה רק דרך הצד הנקבי. בגלל שזו השאלה שיש, אמרנו הוא נתן הסבר, מה לא טוב בזה? מה שלא היה שלם בזה, זה למה האדם היה לו את הכביכול פגם הזה, שיהיו לו את הצדדים האלה וצד שמושך אותו למטה למפגש מהנחש. התשובה היא שהאדם באמת צריך לבנות את הדברים מלמטה, רק שהוא עשה את זה לא טוב ולא היה צריך לעשות את זה על ידי חטא. הרמב״ם באיגרת גזרת הכוכבים, הוא אומר שאסטרולוגיה זה דבר שלא שווה, אז הוא אומר כך, תזרוק את הספרים של האסטרולוגיה, וכך הוא כותב וכבר אמרתי לכם שכל דקדוקי השאלות שלכם בענין זה כלם שריגי אילן אחד הם ואני אצוה לכם בדעתי גודו אילנא וקציצו ענפוהי כל מה ששייך לאסטרולוגיה, זרוק לפח. ובמקום העץ של אסטרולוגיה ונטעו עץ הדעת הטוב נטעו במקומו עץ הדעת טוב או רע ואכלו מפריו וטובו אל תאכלו את הרע, אכלו טובו ופריו ושלחו ידיכם וקחו גם מעץ החיים ואכלו ותחיו לעולם, והקדוש ברוך הוא יזכנו ויזכה אתכם, לאכול פריו ולשבוע מטובו, עד אשר נחיה לעולם אמן, כך הוא אומר. נטעו עץ הדעת טוב ורע, ואכלו את טובו, כלומר לא את הרע, אכלו את טובו. וזה אני חושב מבוסס על דברי המדרש, שכתוב על אדם הראשון, מי יסיר עפר מעיניך אדם הראשון, שהבנים שלך ממתינים שלוש שנים לאכול מהפירות שלהם, ואתה לא החזקתה מעמד אפילו יום אחד שהרי הוא חטא ביום שנברא. אז כולם שואלים, הרי אדם הראשון, לא היה לו פת בסלו, לנו יש שהרי אנחנו נמתין שלוש שנים נוכל לאכול, אבל הוא ידע שאף פעם לא יוכל לאכול מעץ הדעת. אז זאת השאלה ששאלנו. התשובה היא לא. כל האיסור היה לאכול את זה ביום שישי, הוא היה צריך לאכול את זה בשבת. נאסר עליו לאכול ביום השישי כיוון שהוא עדיין לא היה שלם, הוא עדיין נברא ביום השישי, אז הוא אכל את זה בוסר כאשר הוא לא היה שלם לעשות את זה. אבל אנחנו צריכים להיות שלמים, גם באמת ושקר וגם בנאה והמגונה. לדעת, גם את זה וגם את זה, שלימים במידות המוסר וגם שלימים ברעיונות השכליים, כאשר עץ הדעת צריך להיות בתוך עץ החיים, הצד של המידות צריך להיות חלק מהאידיאלים הגדולים. כלומר שאנחנו עושים ופועלים מתוך מידות טובות, אבל בגלל האידיאלים שאנחנו מאמינים בהם, אז שני דברים צריכים להיות ביחד, לא רק זה בלי זה.