ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ב
- למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ב
הקשה לי איש חכם מלומד, זה לו שנים, קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה.
וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר: כי כבר ידע כל עברי כי שם אלוהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"כמלאכים או ראשי נמדינות ששניהם משתמשים בכוח הדמיון, כמלאכים כמו שכותב הרמב"ם בחלק ב ו כתוב במדרש קהלת: "בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך, ומלאך לכרוב". הנה כבר ביארו למי שיבין וישכיל, שהכח המדמה גם כן יקרא "מלאך" שהמלאכים מעבירים את הנבואה לתמונות כאשר הרמב"ם מדבר על ההבדל בין נבואות משה רבנו ובין נבואות שאר הנביאים, הוא אומר הנבואה של שאר הנביאים באמצעות מלאך, הכוונה שהמלאך מעביר את הדברים לתמונות. או כראשי המדינות כמו שכותב הרמב"ם בחלק ב לז ואם יהיה השפע על הכח המדמה לבד ויהיה קיצור הדברי הכח השכלי עם מעיקר היצירה או למיעוט התלמדות - זאת הכת הם מנהיגי המדינות רוצה בו העניין האחרון, אמר: "ותהון כרברביא" הכוונה כמלאכים ולא כשופטים ומנהיגי המדינות שהרי האדם היה יחיד בעולם ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא.
אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים.
זאת הייתה כוונת הקושיא ועניינה ואע"פ שלא הייתה בזה הלשון, ושמע ענייני תשובתנו.
אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים התורה, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מהשירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה.
אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון האדם נברא מושלם בשכלו גם ביכולת להבחין בין טוב לרע כמו שכותב הרמב"ם בשמונה פרקים החלק השכלי של הנפש הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל, ובו יקנה החכמות, ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות, אלא שכיוון שהוא התעסק בחלק היותר עליון של השכל בדעת אלוקים הוא לא שם לב לחלק היותר נמוך שזה ההבחנה בין המגונה והנאה שזה קשור לדמיון ממש כמו פרופסור מפוזר שלא שם לב לדברים חיצוניים וכמו שלא שמים לב לאור הנר ביום , הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר: (בראשית ב טז): "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר: השמיים כדוריים - נאה, ולא: הארץ שטוחה - מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל - אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה - טוב ורע.
ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בעניינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם (תהלים ח ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים", לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם שכיוון שהאדם התעסק בחלק היותר עליון של השכל בדעת אלוקים הוא לא שם לב לחלק היותר נמוך שזה ההבחנה בין המגונה והנאה שזה קשור לדמיון כך שבאמת האדם היה חסר בזה שלא היה לו את השליטה גם כן בנאה והמגונה היו לו את הכלים כמו שכותב הרמב"ם על השכל "ובו יבדיל בין המגונה והנאה" כך שהאדם יכול היה להגיע לזה כמו שצריך אבל הוא עשה את זה הדרך החטא קודם כל של האישה אחר כך שלו , עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערווה, לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו.
וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות,
כמו שאמר (בראשית ג ו): "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם" נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו, ומה שהופשט ממנו, ובאיזה עניין שב.
ולזה נאמר (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו (בראשית ג ז): "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו עניין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם.
ודע כי זאת המלה, ר"ל "פקח", לא תפול בשום פנים אלא על עניין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש.
- (בראשית כא יט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ"
- (ישעיהו לה ה): "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים"
- (ישעיהו מב כ): "פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע"
- כאמרו: (יחזקאל יב ב): "אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ"
אבל אמרו על אדם (איוב יד כ): "מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ" - פירושו וביאורו: כאשר שנה מגמת פניו שולח, כי פנים שם נגזר מן "פנה", כי האדם בפניו יכווין לדבר אשר ירצה כוונתו, ואמר אשר שנה פנותו וכוון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוון אליו, שולח מגן עדן, וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, ולהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו, נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ", ובאר ואמר: (בראשית ג כג): "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" והשווהו כבהמות במזוניו ורוב ענייניו, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", ואמר מבאר לזה העניין: (תהלים מט יג): "אָדָם בִּיקָר בַּל-יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ".
ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו!