ביאור:מ"ג ויקרא כב כה
וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה
עריכהומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום ואע"פ שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אא"כ מחוסרי אבר זאת נוהגת בבמה שבשדות (תמורה ו) אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה אבל תמימה תקבלו מהם (חולין יג) לכך נאמר למעלה איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
ומיד בן נכר. שלא יחשוב בלבו הואיל והוא קרבן בן נכר לא אחוש להקריבו:
ומיד בן נכר לא תקריבו. אף על פי שמקבלין מהם נדרים ונדבות, לא נקבל מהם בעלי מומין, אפלו על ידי סרוס, אף על פי שיהיו הסריסים בבהמות משובחים אצלם, ושאין בזה משום "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א, ח). והטעם שלא יהיה הסריס ראוי למזבח הוא כי משחתם בהם מום בם. שאף על פי שהוא מום שבסתר, הוא משחיתם משלמותם המכון, והוא שיוכל להוליד בדומה.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ובארצכם לא תעשו. וסמיך ליה ומיד בן נכר. לומר שאסור לסרס אפילו על ידי גוי:
כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם
עריכהמשחתם. חבולהון:
משחתם. המ"ם נוסף והתי"ו שרש מגזרת השחתה ומ"ם להיות להם משחתם שרש והתי"ו נוסף:
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ב פסוק ה'] שחת לו לא בניו מומם. המום יקרא השחתה, כמו שנאמר (ויקרא כב כה) כי משחתם בהם מום בם
לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:
עריכהלא ירצו לכם. לכפר עליכם:
ירצו. מבנין נפעל
ואחר שהזכיר לא ירצו הזכיר כי כל קרבן שיקרב קודם יום השמיני גם הוא לא ירצה:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] שור או כשב. אחר שהזכיר כל מיני המומים בקדשים (פסוקים כב כה) והרחיק אותם מן המזבח, אף על פי שלפעמים יהיה התמים שוה סלע והבעל מום שוה שתים לגדלו ושמנו, ושלפעמים יהיה מום נחשב עלוי למנחת מלך בשר ודם. וזה כי "הצור תמים פעלו" (דברים לג, ד), חפץ בתמימות ושלמות הנקרב והמקריב: שיהיה הנקרב על שלמותו הטבעי, והמקריב על שלמותו האלהי להדמות ליוצרו כפי האפשר. אמר שכמו כן בענין גבול הזמנים שהגביל, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע. והזכיר איסור מחסר זמן ואיסור שחיטת "אותו ואת בנו" ביום אחד, ואיסור מחשבת חוץ לזמנו אפילו בקדשים קלים. והזכיר התודה, שאף על פי שהיא מכלל השלמים, הגביל זמנה ליום ולילה אחד בלבד, ולא לשני ימים ולילה כשאר השלמים.