ביאור:מ"ג ויקרא כב כב
עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיקֹוָק עריכה
עורת. שם דבר של מום עורון בלשון נקבה שלא יהא בו מום של עורת: או שבור. לא יהיה: חרוץ. (בכורות לה) ריס של עין שנסדק או שנפגם וכן שפתו שנסדקה או נפגמה: יבלת. ורוא"ה בלע"ז. גרב. מין חזזית וכן ילפת ולשון ילפת כמו (שופטים טז) וילפת שמשון שאחוזה בו עד יום מיתה שאין לה רפואה:
עורת. שם התאר לעין. ויש אומרים כי שבור ביד וחרוץ ברגל וחרוץ מגזרת כן משפטך אתה חרצת כמו גזור: יבלת. כמו תבלול וכללו של דבר אנחנו נסמוך על הקבלה ולא נשען על דעתנו החסרה: לא תקריבו אלה לה'. לפלא נדר ולא יקח מאלה האמורים:
לא תקריבו. שלש פעמים להזהיר על הקדשתן ועל שחיטתן ועל זריקת דמן (תמורה ו):
וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיקֹוָק: עריכה
ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן:
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'. באר שאף על פי שהם קדשים קלים, ובהם לא יתחייב זכרות, כמו שבאר למעלה באמרו "אם זכר אם נקבה" (ג, א), מכל מקום יתחייב בהם התמות, ובאר הטעם בזה באמרו "לא תקריבו אלה לה'", שאין ראוי להקריב בעל מום לאל יתברך. והוסיף טעם שני באמרו "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'", אם אולי נפל בו מום אחר שהקדישוה הבעלים, לא יעלו האמורים למזבח, כי אין ראוי שיהיה בקרבן מום הנמאס לפניו.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] שור או כשב. אחר שהזכיר כל מיני המומים בקדשים (פסוקים כב כה) והרחיק אותם מן המזבח, אף על פי שלפעמים יהיה התמים שוה סלע והבעל מום שוה שתים לגדלו ושמנו, ושלפעמים יהיה מום נחשב עלוי למנחת מלך בשר ודם. וזה כי "הצור תמים פעלו" (דברים לג, ד), חפץ בתמימות ושלמות הנקרב והמקריב: שיהיה הנקרב על שלמותו הטבעי, והמקריב על שלמותו האלהי להדמות ליוצרו כפי האפשר. אמר שכמו כן בענין גבול הזמנים שהגביל, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע. והזכיר איסור מחסר זמן ואיסור שחיטת "אותו ואת בנו" ביום אחד, ואיסור מחשבת חוץ לזמנו אפילו בקדשים קלים. והזכיר התודה, שאף על פי שהיא מכלל השלמים, הגביל זמנה ליום ולילה אחד בלבד, ולא לשני ימים ולילה כשאר השלמים.