ביאור:מ"ג ויקרא כב יח
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל
עריכהכי יקריב קרבנו. אחר שדבר בכהנים המקריבים וקדושתם דבר בתנאי הנקרבים.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ה] ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום ואע"פ שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אא"כ מחוסרי אבר זאת נוהגת בבמה שבשדות (תמורה ו) אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה אבל תמימה תקבלו מהם (חולין יג) לכך נאמר למעלה איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל
עריכהוטעם ומן הגר. כי משפט אחד לנודר ולמתנדב לישראל ולגר כי כן כתוב
אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק לְעֹלָה:
עריכהנדריהם. (חולין ב) הרי עלי: נדבותם. הרי זו:
לכל נדריהם ולכל נדבותם. נדריהם, האומר הרי עלי. נדבותם, האומר הרי זו. לשון רש"י. והנראה בעיני, בעבור שאמר הכתוב (פסוק כא) לפלא נדר או לנדבה, וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר טו ג ח), וכן כי יפליא נדר בערכך נפשות (להלן כז ב), וכן בפרשת נזיר (במדבר ו ב), כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו, שידור לה' בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אביא עולה או שלמים, כענין וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כח כ), וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן (במדבר כא ב), וידרו נדרים (יונה א טז), וכן כולם: ורבותינו אמרו (קנים פ"א מ"א) אי זהו נדר, האומר הרי עלי עולה. נדבה, האומר הרי זו עולה. ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו', להגיד החלוק שביניהם. כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלהים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח, וזה לא יקרא נדבה סתם, ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה, כי בעת המתן נדבה רוחו אותו:
וחכמים הפרישו בין נדר ובין נדבה וכל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וכל קרבן שיעלה כלו על המזבח ראוי להיותו בלא מום:
והנה אמר הכתוב כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו או שיקריב אותם בנדבת רוחו, יהיה תמים, אולי נחשוב כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה, וזה טעם הכתוב.
וחכמים הפרישו בין נדר ובין נדבה וכל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וכל קרבן שיעלה כלו על המזבח ראוי להיותו בלא מום:
ואמר לכל נדריהם ולכל נדבותם. שאף על פי שהם קרבנות נדבה, ויחשב שכל מה שיתנדב אפלו בעל מום יהיה לרצון, כיון שלא היה זה שנתן חובה עליו. כמו שחשבו קצת מישראל, והראה טעותם הנביא באמרו "וכי תגשון עור לזבח אין רע וכי תגישו פסח וחלה אין רע, הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א, ח).