ביאור:דברים כא טו

דברים כא טו: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה; וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ; כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דברים כא טו.


הקבלותעריכה

ביטויים רבים בפרשה זו רומזים לחייו של יעקב אבינו ושתי נשיו:

  • האחת אהובה - זו רחל, (בראשית כט יח): "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל", (בראשית כט ל): "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה".
  • והאחת שנואה - זו לאה, (בראשית כט לא): "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ"(,  (בראשית כט לג): "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה".
  • והיה הבן הבכור לשניאה - זה ראובן בן לאה,  (בראשית לה כג): "בְּנֵי לֵאָה: בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן...".
  • בן האהובה - זה יוסף בן רחל,  (בראשית לה כד): "בְּנֵי רָחֵל: יוֹסֵף וּבִנְיָמִן".
  • כי הוא ראשית אונו - זה ראובן בן לאה, (בראשית מט ג): "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז".

עם זאת, יעקב עשה לכאורה ההיפך מהמצווה בפרשה!

  • בניגוד למה שנאמר לא יוכל לבכר את בן האהובה על-פני בן השנואה הבכור, נאמר ב (דברי הימים א ה א): "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר, וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה". וכך כנראה יש לפרש את דברי יעקב לראובן בסוף ימיו,  (בראשית מט ד): "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה".
  • בניגוד למה שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, יעקב נתן פי שניים דווקא ליוסף: הוא הפך את שני בניו - מנשה ואפרים - לשני שבטים, שקיבלו שתי נחלות בארץ ישראל,  (בראשית מח ה): "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי", וכן אמר ליוסף שנתן לו חלק אחד נוסף על חלקם של אחיו, (בראשית מח כב): "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

אמנם, יעקב חי לפני מתן תורה ולכן לא היה חייב לקיים את המצוה. ועדיין, מוזר שהמצוה בספר דברים מתוארת במילים כל-כך דומות לסיפור יעקב. הדמיון במילים כאילו בא לומר לקוראים "שימו לב! יעקב אבינו לא קיים את המצוה הזאת". מדוע? כמה תשובות.


1. המצוה בדברים אוסרת לסלק בן מהבכורה בגלל שאימו שנואה, אבל יעקב העביר את הבכורה מראובן מסיבות אחרות:

  • ראובן עצמו חטא, כמו שמפורש בפסוקים שהובאו למעלה מדברי הימים ובראשית מט. אבל מותר לסלק בן מהבכורה בגלל מעשיו שלו - בלי קשר לאמו (ספורנו על דברים כא טז) .
  • יעקב מלכתחילה התכוון לקחת רק את רחל, ותיכנן להוליד ילדים רק ממנה. לאה הגיעה אליו בהטעיה. כשבא אליה בלילה הראשון - מחשבתו היתה נתונה לרחל ולילד שיוליד ממנה. לכן, מבחינת המחשבה, יוסף הוא "ראשית אונו" של יעקב - הוא הבן שהתכוון להוליד מלכתחילה  (המצוה בדברים מתייחסת למצב רגיל, שבו אדם לוקח אישה מאהבה ומוליד ממנה בן, ורק לאחר מכן שונא אותה ולוקח אישה שניה) .

הפרשה בדברים משתמשת במילים מקבילות, דווקא כדי להדגיש שאסור לנו לחקות את מעשיו של יעקב. שלא יגיד אדם "זכותי לבכר את בן האהובה - גם יעקב אבינו עשה כך!". אצל יעקב אבינו היו נסיבות מיוחדות - במצב הרגיל אסור לנהוג כך (ראו גם אור החיים על בראשית מט ג) .


2. המצוה בדברים לא היתה קיימת בימי יעקב, שכן היא נוצרה בעקבות ניסיונו המר של יעקב.    לפי הפסוקים, יעקב העביר את הבכורה מראובן כבר אחרי (בראשית לה כב): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל". זמן קצר לאחר מכן, מסופר שיעקב עשה ליוסף כתונת-פסים. כתונת-פסים היא לבוש של כהונה ומלכות, ומסתבר שיעקב כבר אז התייחס ליוסף כבכור (כלי יקר על בראשית לז) .   התוצאה היתה, (בראשית לז ד): "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" - האחים שנאו את יוסף ומכרו אותו למצרים.   לפיכך נקבע לדורות, שאסור לאב לנהוג כמו שנהג יעקב במקרה זה. יש לקיים את דיני הירושה כפשוטם ולא להתחשב ברגשות; אסור לבכר את בן האהובה, שכן הדבר עשוי לגרום דווקא לשנאה.


3. אמנם, לפי אחד המדרשים, יעקב דווקא קיים את המצוה, בכך שהכריז על ראובן כבכור: "כי הוא ראשית אונו – זה ראובן: כוחי וראשית אוני.    לו משפט הבכורה – שאין מיחסין בכל מקום לבכורה אלא לראובן. תדע לך שכן הוא, שאף בשעת הקלקלה - ייחסו לבכור, הדא הוא דכתיב: "בני לאה בכור יעקב ראובן "(בראשית רבתי פרשת וישלח עמוד 158; מתוך הדף "ראובן בכורי אתה", מאת מחלקי המים ) . ראובן אמנם לא קיבל נחלה פי שניים, אבל לפחות כבוד הבכורה שמור לו.

העדפת הצעיר על הבכור / אורי מילרעריכה

לגבי העדפת הצעיר על פני הבכור, זה חוזר לכל אורך התורה: שם, שת, יצחק, יעקב, יוסף, אפריים, משה, שבט לוי, דוד, שלמה [קהת? - ראה תחילת פרשת נשא]. 

יש כאן מגמה של התורה להדגיש שאין משמעות לבכורה סתם, בילוגית, ואם הקטן עדיף על הבכור הוא יהיה ממשיך הדרך של אביו.

בימי קדם הבכור היה הממשיך הרוחני (כמו שרואים אצל מלך מואב שהקריב את בנו בכורו (מלכים ב כו) וכמו כן נהרגו הבכורות במצריים (ראה על כך במכילתא שמות יג).

התורה נותנת לבכור רק נחלה גשמית, אבל רוחניות וכבוד מגיע לטוב שבין האחים.

הכלי יקר כותב שאת העניין שה' בוחר בקטנים כנגד פולחן הכוח של האומות, רואים גם בבחירת עם ישראל, שנאמר "לא מרובכם..." וכן "הקטן יהיה לאלף והגדול לגוי עצום".

ראו עוד:  אהבה חיובית ושלילית / מוטי לקסמן, פרשת וישב ה'תשס"ט .