משלי יט טו: "עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב."

תרגום מצודות: העצלות תפיל על בעליה תרדמה (שינה עמוקה), כדרך היושב בטל; ונפש המתאוה להיות נזון מן המרמה ולא ממעשה ידיו, סופה תרעב, כי לא בכל עת יוכל לרמות.

תרגום ויקיטקסט: עצלה (בטלנות) גורמת לשיעמום וירידה בכושר הגופני, מגדילה את הצורך בשינה ומפילה על העצל תרדמה; ונפש המתרגלת למעשי רמיה לא תדע להתפרנס ביושר, ולבסוף תרעב.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יט טו.


דקויות עריכה

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? עריכה

1. ייתכן ששני חלקי הפסוק מתארים מצב שבו התוצאה לטווח ארוך הפוכה מהתוצאה לטווח קצר:

עצלה תפיל תרדמה - לפעמים, דווקא העצלה, הבטלה וחוסר המעש, גורמת לאדם לשקוע בתרדמה: כשאדם לא פועל ולא יוצר, אין לו מוטיבציה לקום מהמיטה, והדבר מחליש את הגוף ומשרה עייפות. במצב כזה, דווקא עשיה נמרצת - לא משנה באיזה תחום - עשויה להזרים באדם כוחות חדשים, לתת לו מוטיבציה ולעורר אותו מתרדמתו.

התוצאה לטווח ארוך הפוכה מהתוצאה לטווח קצר: עצלה ובטלה, בטווח הקצר, חוסכת אנרגיה, אבל בטווח הארוך היא גורמת לירידה בכושר הגופני ולשינה מרובה מדי.

ונפש רמיה תרעב - גם הרמאי חושב, שהרמאות שלו תעזור לו להיות עשיר יותר, אבל למעשה התוצאה היא הפוכה: נפש שמתרגלת לעשות מעשי רמיה לא תדע להתפרנס בעצמה ולבסוף תרעב.

2. וייתכן שהקשר הוא "שהעצלה והרמאות הן שוות לעניין זה, שמאבדות שתיהן כל נכסיו של אדם, ונשאר לבסוף על ידיהם ברעב ובעירום וחוסר כל..." (רמ"ד ואלי).

הקשר לפסוק הקודם עריכה

בפסוק הקודם נאמר "ומה' אשה משכלת", וסמיכות הפסוקים מלמדת ש"לא יטיל האדם את עצמו בחיק העצלה מפני זריזות אשתו, כי גם הוא צריך להזדרז לעשות את שלו כאיש, והיא תעשה את שלה כאישה, וממנו וממנה יסתיים הדבר להצליח בכל ענייניו. שאם יסמוך על אשתו ויתרשל מצידו, מה שירוויח מצד אחד יפסיד מצד אחר, כי העצלות שלו תפיל תרדמה עליו, ו"קרעים תלביש נומה"... שהרי, אישה משכלת ניתנת לאיש כדי שתהיה עזר לו בכל משלח ידיו אשר יעשה, אך לא שיהיה יושב ובטל, כי הבטלה של איש מאבדת כל הצלחתה של האישה..." (רמ"ד ואלי).

הקבלות עריכה

הפסוק שלנו מדבר על הנזק הגופני שגורמת מנוחה מוגזמת; פסוק אחר מדבר על הנזק הרוחני שהיא גורמת, (משלי א לב): "כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם"*.


הרב רונן חזיזה כתב על משלי א32, דברים המתאימים גם לפסוק שלנו: "'אני חייב חופש', 'כן, גם אני ממש חייב לצאת לאיזו חופשה', 'כן, פשוט לשכוח מהכל ולנוח'... היום יותר מתמיד אנשים עייפים, תשושים, והרצון לנוח ולצאת מאחריות וממחויבות הוא דבר מצוי מאד... זוהי טעות איומה ונוראה!! כי כשהנפש לא עושה ולא יוצרת ולא פועלת, הרי שהיא מתנוונת ונהיית עייפה ותשושה. כמו שרואים, שאחרי שינה ארוכה מדי, האדם נהיה יותר עייף, ואילו כשאדם עושה ופועל במרץ הרי שהעייפות בורחת... מנוחה מיותרת הורסת כל חלקה טובה... ומובילה את האדם גם לעבירות..." (חמש דקות תורה ביום, ד' סיון ה'תשס"ט).




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/19-15