בבא בתרא ל א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אדא"ל לחבריה כל נכסי דבי בר סיסין מזבינא לך הואי ההיא ארעא דהוה מיקרי דבי בר סיסין אמר ליה הא לאו דבי בר סיסין היא ואיקרויי הוא דמיקריא דבי בר סיסין אתו לקמיה דרב נחמן באוקמא בידא דלוקח א"ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דרבא אדרבא לא קשיא התם מוכר קאי בנכסיה הכא לוקח קאי בניכסיה דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא כיון דאמר ליה דבי בר סיסין ומיקריא דבי בר סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא אבל הכא לא יהא אלא דנקיט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וקום בניכסי:
גההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה בשוקי בראי הואי אמר ליה והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומי א"ל תלתין יומי בשוקאי הוה טרידנא אמר רבא דעביד איניש דכל תלתין יומי טריד בשוקא הההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה את לאו קא מודית
רשב"ם
עריכהכל נכסי דבי בר סיסין - כלומר כל אותן קרקעות שקניתי מאותו אדם ששמו בר סיסין:
דמקריא דבי בר סיסין - כך קורין לו ואין ידוע אם קנאה מבי בר סיסין ולפיכך נקראת כך או כך שמה מעולם וירושה היא לו מאבותיו:
אוקמה בידא דלוקח - כדמפרש טעמא לקמיה דעליה דידיה רמיא לגלויי דלאו בר סיסין היא:
אמר ליה רבא דינא הכי - להוציאה מספק מתחת יד המוכר שהוא מוחזק:
המוציא מחבירו - דהיינו לוקח עליו להביא ראיית זכות ומאחר שאין לו ראיה יפסיד:
קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן - דלעיל מוקי לה רב נחמן ביד המוכר ורבא ביד הלוקח והכא איפכא:
דרבא אדרבא לא קשיא - דבכל דוכתי מוקי לה ביד המוחזק והתם מוכר כו':
כיון - דכולי עלמא קרו ליה דבי בר סיסין ונראין הדברים שלפיכך נקראת כן שקנאה מבי בר סיסין והוא אמר לאו מבר סיסין לקחתיה עליה דידיה רמיא לגלויי ולהביא ראיה דלאו מבר סיסין לקחה ואם יביא עדים דאיקרויי הוא דמיקריא הכי ולא מהני שדות שלקח מבר סיסין היא מוקמינן לה בידיה דהא פשיטא לן דהאי דאמר ליה נכסי דבי בר סיסין מזבנינא לך הכי קאמר ניכסי שקניתי ממנו ולא נכסי שלא קניתי ממנו אף על פי שנקראין כן כך נראית השיטה:
מי לא אמרינן ליה קיים שטרך - אחרי שהמוכר רוצה לפסלו והחזקה של שלש השנים במקום השטר היא באה ומאחר שהמוכר מערער על החזקה שאינה חזקה צריך זה להביא עדים שחזקתו גמורה שלא דר זה עמו ובהני תרי עובדי סבירא לן כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדינא וכן פוסקין פירושי ר' חנינא איש רומי:
מאי בעית בהאי ביתא - שהכל יודעין ששלי היה:
א"ל אנא בשוקי בראי הואי - בארץ מרחקים מקום שאין השיירות מצויות ולא ידעתי ולכך לא מחיתי ותנן בפרקין היה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה באותה מלכות דהוו שיירות מצויות א"נ איכא לאוקמה בשעת חירום ואפילו באותה מדינה כדלקמן בהאי פירקין וכן פירשוה הגאונים כפי' ר"ח אבל במקום שהשיירות מצויות וליכא חירום לא מצי טעין הכי דקי"ל בפירקין (דף לח:) מחזיקין בנכסי בורח דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואי טעין לא ידעתי שהחזיק איש פלוני בקרקע שלי ולכך לא מחיתי אינו נאמן דכי היכי דאמרינן מחאה שלא בפניו הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ויאמרו לו למחזיק כמו כן אמרו לזה שאדם אחד מחזיק בקרקע שלו הואיל ושיירות מצויות וכן הלכה:
בשוקאי הוה טרידנא - למכור סחורתי ולקנות אחרת ולא ידעתי שאתה דר בביתי וכגון שיש לו בית אחר באותה העיר שהיה מתאכסן שם כל ל' יום ויש מפרשים בשוקאי הוה טרידנא ולא היה לי פנאי למחות אע"פ שידעתי ואינו נראה בעיני:
תוספות
עריכהלאו קמודית דהא ארעא דידי הוא. פי' רבינו שמואל דאם מוחזק זה שלש שנים וטוען מפלניא זבנתיה דזבנה מינך קמי דידי דנאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה אי נמי אם יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד והביא ראיה מההיא דדר בקשתא בעיליתא דלקמן וכדבריו כן הוא היכא דיש עדים למערער שהקרקע שלו היתה אבל בעובדא דהכא משמע שלא היה למערער עדים מדקאמר לאו קא מודית כו' אי הוה טעין קמי דידי זבנה מינך או דר בה חד יומא היה נאמן אף על פי שלא החזיק שלש שנים מיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם אבל ודאי השתא דאמר מפלניא זבינתה דזבנה מינך והודה שהיתה שלו תו לא מצי למיטען קמי דידי זבנה מינך או קמי דידי דר בה חד יומא מיגו דאי בעי אמר בתחלה לא היתה שלך מעולם דמיגו למפרע לא אמרינן כדמוכח לקמן (דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין ואמר מפלניא זבינתיה דזבנה מינך אתא לקמיה דר' חייא אמר ליה אייתי סהדי דדר ביה אפילו חד יומא ואוקמי' לה בידך משמע דאי לית ליה סהדי אין נאמן לומר קמי דידי דר בה חד יומא במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה כיון שכבר הודה דלאו מיניה זבנה לית ליה תו מיגו ואין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מתוך שהיה יכול לשקר בתחילה קודם שהודה דלא הוה מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו והא דקאמר התם רב וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוה א"ל קמי דידי זבנה מינך הוה מהימן ליה במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה לא קאמר שהיה עדיין נאמן בטענה זו אלא כלומר אי הוה טעין מעיקרא קודם שהודה וה"ה דאי הוה טעין מעיקרא קמי דידי דר בה חד יומא דהוה מהימן ועוד ראיה מסוף דזה בורר (סנהדרין דף לא.) גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ליה בהאי שטרא דפריע הוא כו' ולא הימנה רב נחמן א"ל רבא והא אי בעיא קלתיה כיון דאתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרי' אלמא אע"ג דקודם שראינוהו בידה היתה נאמנת לומר דפרוע הוא במיגו דאי בעיא קלתי' השתא דאתחזק בבי דינא פי' שראינוהו בידה לא מהימנה דאין כאן עוד מיגו שעל כרחך צריכה עכשיו טענה זו שהיא אומרת אם רוצה לפטור את הלוה ובקונט' פי' שם אתחזק שהיה השטר מקוים ואין נראה לר"י דמה מועיל דמ"מ אי בעיא קלתיה ועוד ראיה דתנן בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף לח:) מנה לי בידך אמר לו הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור ופריך מינה (שם מא.) למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור ומאי קושיא שאני הכא דפטור מיגו דאי בעי אמר אתמול לא היו דברים מעולם אלא ודאי כי האי גוונא לא אמרינן מיגו ומה שפ"ה בפ' בתרא דכתובות (דף קט: ושם) גבי עשאה סימן לאחר דאם טען ואמר חזרתי ולקחתיה ממנו לאחר שעשיתיה סימן בשמו נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה ממנו אין לו זכות אלא על פיו של זה שעשאה סימן לו והרי חזר ואמר לקחתיה ממך אין נראה לר"י דבכי האי גוונא לא אמרי' מיגו כדפרישית דע"י מה שהיה יכול לטעון תחילה אינו נאמן עכשיו אלא נראה לר"י דהתם נמי חזר ואכלה שני חזקה אחר שעשאה סימן וכי תימא אי אכלה שני חזקה פשיטא ומאי קמ"ל ר' יוחנן דנאמן מתני' היא דחזקה שיש עמה טענה הרי זו חזקה וי"ל דס"ד דלא מהימן כיון שערער עליו קודם שאכלה שניחזקה לומר שהיא שלו לא עביד איניש דליזבנה בתר הכי קמ"ל וכן ההוא עובדא דמייתי בתר הכי איירי בשאכלה שני חזקה ובעובדא דידן אי הוה מייתי המחזיק סהדי דדר ביה חד יומא נראה לרשב"א דהוה לאוקומי לארעא בידיה אע"ג דליכא מיגו מ"מ טענינן ללוקח מאחר שהיה המוכר נאמן לומר זבינתה מינך במיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם ואף על גב דהאי לוקח ידע שהיתה שלו והוי כחד סהדא מכל מקום הוי מיגו כדמשמע לקמן (דף לג:) גבי נסכא דר' אבא אי לא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע היה נאמן לומר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי והיה מכחיש את העד והכא לא הוי מחויב שבועה דאין נשבעין על הקרקעות וכה"ג מצינו בסוף המוכר (לקמן דף ע.) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דאע"ג דלא טענינן ליתמי נאנסו אפ"ה טענינן ליה החזרתיו לך כיון שאביהם היה נאמן בטענה זו במיגו דאי בעי אמר נאנסו ואור"י דלא דמי לההיא דהמוכר את הבית דהכא אם היה רוצה המוכר לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח שהרי יודע היה שהיתה שלו כתב ר"ח ראינו לרבותינו הגאונים ז"ל דהאי מחזיק לית ליה למיחת לדינא בהדי מריה דארעא אלא האי דזבין ליה מחית בהדיה ואין נראה לרשב"א דהא כל זכות שתבא לידו מכר ראשון לשני ולא יוכל לדחות ולומר לו לאו בעל דברים דידי את ולקמן אשכחן בהדיא גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא אי הוה משכח סהדי דדר ביה ההוא גברא חד יומא הוה מוקי לה ר' חייא בידיה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהיז א ב מיי' פכ"א מהל' מכירה הלכה כ"א, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף כ"ה:
יח ג ד מיי' פי"א מהל' טוען הלכה ג', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ג סעיף א':
יט ה מיי' פי"ד מהל' טוען הלכה י"ד, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף י"ג:
ראשונים נוספים
נכסי דבי בר סיסין. כלומר אותן נכסים שקניתי מבר סיסין שהיה עשיר מזבינא לך:
קשיא דרבא אדרבא. דלעיל סבירא ליה דביד הלוקח הוה ליה לאוקמי. והכא להיכא דרב נחמן אוקמוה ביד לוקח ס"ל דביד מוכר הוה ליה לאוקמיה והוה ליה אידך המוציא מחבירו עליו הראיה:
קשיא דרב נחמן אדרב נחמן. דלעיל אוקמא ביד מוכר והכא ביד לוקח:
התם מוכר קאי בנכסיה שמוחזק הוא מההוא קרקע דמקרי בי בר סיסין ומש"ה[2] הוי ליה ללוקח להביא ראיה. וס"ל דביד מוכר: הכא הויא ליה למוכר להביא ראיה:
עליה. דמוכר רמיא לגלויי: מי לא אמרינן ליה לבעל שטרא להיכא דנפק עליה מערער קום קיים שטרך וקום בנכסי ה"נ להיכא דאמר מוכר אנא בשכוני גוואי הוינא הוה ליה ללוקח להביא ראיה ולקום בנכסי והא מעשה דבר סיסין ודשכוני גוואי פרשתי היטב בסוף פרק מי שמת:
אנא בשוקי בראי הואי. שהייתי הולך בסחורה במקום שווקים ולא הייתי יכול למחות מפני טרוד סחורתי:
טרוד בשוקיה. ואינו יכול למחות:
הכי גרסינן דא"ל דזבנ' מינך. וזו היא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל ואי אמר ליה קמאי דידי זבנה מינך מהימן כי ההוא דדר בקשתא בעיליתא וכן פירש הרב רבי שמואל ז"ל.
ופי' ולא קא מודית לי. הודאה גמורה היה מודה לו שהוא של אבותיו אבל מאי דאמר לי' ההוא גברא דדידיה היא לאו הודאה היא דאע"ג דהודאת בעל דין כמא' עדים הכא לא דהא איהו אמר דזבנ' מינך והפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כיון דקא מודה האי דאיהו גופיה ידע באבהתיה היא ואיהו מיניה לא זבנ' הוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכן נראה מדברי רבינו הגדול שהוא מפרשה בשהלה מודה לו שהוא עצמו יודע שהוא למערער זה אבל משום הודאתו של ההוא גבר' דאמר ליה דזבנה מיניה לא דלאו הודאה היא, ולית בה ספקא.
ואע"פ שהרב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל מפרש דהכא במאי עסקינן דאיהו לא ידע כלל אלא מפיו של זה המוכר ולא אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו אוסרו מידיעתו ומתירו מידיעתו אבל הכא זה שמע מפי המוכר כי של זה היתה מתחלה ובאמת היה ראוי להאמינו דהודאת בעל דין כמאה עדים וכי הדר אמר אנא זבנתה מיניה זה הדבר אצלו בספק ואין לו להאמינו על זכותו א"כ הוה ליה גבך ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין הדברים הללו אצלי אלא דברי הבאי שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי לפלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתי' בדין מגו שאלו בב"ד אמר כן היו מאמינים אותו עכשיו שאמר לזה למה לא יהא נאמן.
והוי יודע שאלו היו כאן עדים דדר ביה ההוא דקמי' אפילו חד יומא אע"פ שלא החזיק בה שני חזקה טוענין לו שהרי הוא לוקח ונאמן לומר מפלוני לקחתי' ואלו היה אותו לוקח ראשון היה יכול לטעון מינך זבניתה השתא נמי טוענין ליה אף על פי שלא החזיק בה שני חזקה שלא הצריכו חכמים לחזקה אלא בשיש עדים למערער שהוא שלו אבל כאן כיון שאין לו עדים אין צריך חזקה ולכשיביא עדים שדר בה חד יומא ההוא דזבן מינה טוענין לו.
והרב רבי שמואל שכתב שאפי' הביא עדים דדר בה חד יומא לא מהני מאחר שלא החזיק בה שלש שנים תמהני עליו דהא טוענין ליורש וללוקח כל מאי דמצי טעין ההוא דקמיה אלא שצריך ראיה דדר בה המוכר או המוריש חד יומא וכדמפרש לקמן בעובד' דקשיתא בעילית' (בבא בתרא מא,ב).
ונראה שדעתו לומר דכי אמרינן טוענין ללוקח בשאין אנו צריכין להכחשה כגון דדר בה קמא ואחזיק בה האי תלת שנין דכי איתיה לקמ' קמן אע"ג דאית ליה להאי סהדי דשלו הוות אפי' הכי מצי למימר זבינתה מינך אבל כי לית ליה חזקה אע"ג דהאי נמי לית ליה סהדי דשלו הות כיון דאודי האי מחזיק לא מצינן למטען ליה כלום דאפי' איתיה לקמן וטעין בבריא מינך זבניתה לא מהימן מכיון דאודי האי והודאתו הודאה דהא לא הוה מהימן אלא משום מגו דיכול למימר לאו דידך הוה והשתא אזל ליה ההו' מיגו, ולא אמרינן מגו דאי בעי איהו שתיק מהמנינן אנן, וסברא זו צריכה לפנים.
ומה דומה לזה המפקיד אצל חברו בעדים ומת ותבע מפקיד את היורשין והודו שהוא בידם מאביהם דאיכא עדים ולא ראה הוא מי לא טענינן להו אנן מאי דמצי טעין אבוהון חזרתי ולקחתיו ממך דהוא נאמן מגו דהחזרתיו לך ואף על פי שהם מודים בפקדון.
ואף דברי הרב הגדול ז"ל צריכין עיון והוי זהיר בדבריו שמא מתוכן ילמדו שאף אם אמר קמא דידי זבנה צריך שני חזקה ולא היא שהכל מודים בזה שהיה נאמן דהא האי מעשה הכי הוה מדלא קאמר ואכלתה שני חזקה ואעפ"כ פירש רבי' עצמו ז"ל טעמא דלא מהימן משום ספק ודאי הא אמר קמאי זבנה מינך דודאי הוא מהימן לעולם ואין זה צריך לפנים וכשהוזכר שני חזקה בהלכות לא במודה הוזכרו שתחלת דבריו במי שיש לו עדי' לתובע הם.
לא יהא אלא דנקיט שטרא: פירש מורי ז"ל דהכי קאמר, הרי מי שיש בידו שטר מדאורייתא אין צריך לקיימו, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ואפילו כן חשו להן חכמים משום זיופא, כל שכן זה שאין לו שטר מכר אלא חזקה בעלמא שיש לחוש ועליו להביא ראיה שהיה עמו במדינה, דאם לא, שמא הערים זה וירד לתוך שדה זו מפני שלא היו הבעלים כאן. עוד פירש הוא ז"ל, דהכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן דתעלה לו חזקה, מפני שזה לא פשע כשלא נזהר בשטרו, דטפי מתלת שנין לא מיזדהר איניש בשטריה, לא יהא אלא דנקט שטרא, דהשתא לא פשע בכלום, דשטרו בידו הוא, ואפילו הכי אמרינן ליה קיים שטרך, דחיישינן לזיופא, כל שכן בחזקה דמכח שטרא קא אתיא.
מעשה דשוקי בראי: נמי בדאית ליה למערער עידי אבות ולמחזיק עידי חזקה, כדאמר ליה ואכלתיה שני חזקה.
אלא דאמר ליה מערער בשוקי בראי הויתי: כלומר במקום חירום.
ואמר ליה מחזיק הא אית לי סהדי דכל שתא ושתא אתית תלתין יומין לשוקא: כלומר והיית עמי עמי בעיר בחדש אחרון של שני חזקה, ואפילו כן ידעת ולא מחיתמר ליה כל תלתין יומין בשוקי הוה טרידנא. פירש הרב אלפסי ז"ל ולא סרתי אל ביתי ולא ידעתי שאתה מחזיק בהן. נראה מדבריו שאלו היה יודע ולא מיחה הפסיד. ויש מפרשים בשוקי הואי טרידנא ולא היה לי פנאי למחות, ואף על פי שהייתי יודע שאתה מחזיק בהן. ואמר רבא דינא קאמר ליה עביד איניש כל תלתין יומין טריד בשוקיה.
ואי קשיא לך והא רבא הוא דאמר לעיל במעשה דשכוני גואי דעל המערער להביא ראיה שהיה בשכוני גואי והכא הימניה למערער דאמר בשוקי בראי הואי. י"ל דהכא אפילו מחזיק מודה לו בכך ודבר ידוע הוא, אלא שבא לו המחזיק מצד אחר, דכל תלתין יומין הוה אתי לשוקא. ואי נמי יש לי לומר, דרבא לא פליג אדרב נחמן, דאותה שעה תלמיד היושב לפניו היה, וכמו שכתבנו, וכיון דשמעה מדרב נחמן רביה סברא.
מעשה דההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר לי מפלניא זבינתא דאמר לי זבינא מינך: לא היו עדים למערער שהיתה שלו, מדאיצטריך למימר ליה את כי לא מודית דהאי ארעא דידי היא זאת לא זבינתה מנאי. ועוד דהא אידך לא אתי ליה מכח חזקה, דלא אמר ליה ואכלתיה שני חזקה, אלמא לא הוי ליה עידי חזקה, ואלו היו לו עדים למערער, אפילו אי אמר מינך זבינתה לא היה נאמן. אלא ודאי בשאין עדים למערער, וגם למחזיק לא היו לו עדי חזקה, כלומר שלא היו לו עדים דדר ביה קמא חד יומא ואין למחזיק מחמת אחר חזקה אפילו אכלה כמה שנים עד שיביא ראיה דדר ביה קמא חד יומא, וכדאיתא לקמן (מא, ב) בההוא דדר בקשתא בעליתא דחבריה ארבע שנין ואתא מאריה ביתא ואמר ליה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתיה דזבנה מינך אתא לקמיה דרבי חייא ואמר [ליה] אי אית לך סהדי דדר ביה קמא אפילו חד יומא מוקימנא לה בידך. והכא כשהמחזיק מכיר בה שהיתה שלו ומודה לו בכך בפירוש, וכדאמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי היא, ולוקח זה לא היה יודע אם לקחה ממנו זה שמכרה לו, דאלו היה יודע נאמן היה, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולפיכך אמר לו המערער כיון שאתה בריא שהיתה שלי, אף על פי שאמר לך מי שמכרה לך דזבינה מינאי אין לך להאמינו בכך, שהרי אתה ברי דשלי היא ומסופק אתה אם קנאה ממני מי שמכרה לך, ואין ספק מוציא מידי ודאי, והגע עצמך אלו היתה ביד מי שמכרה לך כלום היה זוכה בה אלא בטענת הכחשה, במגו דאי בעי אמר לא היתה שלך, ואלו היה לי עדים שהיתה שלי לא היה נאמן, אם כן לגבי דידך אין אני צריך לעדים, שכבר אתה יודע שהיתה שלי, ואמר רבא דינא קאמר ליה. על זה הדרך פירשה הרב אלפסי ז"ל והוא הפירוש הנכון.
ומיהו אי אמר ליה קמאי דידי זבנה ממך, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אי בעי אמר מינך זבינתה, ואי נמי אי אית ליה סהדי דדר ביה קמא חד יומא ואיהו נמי אכלה תלת שנין, היא שלו, דטוענין ללוקח, כההוא מעשה דקשתא דדר בעליתא. וטעמא דמילתא, דהא אלו הוות ארעא בידא דלוקח ראשון, אף על גב דאית ליה למערער עדי אבות, לא הוה מפיק לה מיניה, דעלתה לו חזקה, הילכך האי נמי אף על גב דמודה דדידיה הוות, לא עדיף ממאי דאית ליה סהדי, והילכך טוענין לזה מאי דמצי טעין מי שמכרה לו.
ונראה דאפילו ליכא עדים דדר ביה קמא חד יומא, אלא שהלוקח הזה אומר כן שבפניו דר ביה, מוקמינן לה בידיה, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל היכא דדר ביה קמא חד יומא ולא אכלה האי מחזיק תלת שנין, כתב הרב ר' שמואל ז"ל דאפילו הכי מפקינן לה מיניה, וטעמא דמילתא, דבכי האי גוונא נמי אלו היתה ביד מי שמכרה לו לא היה זוכה בה אלא מחמת מגו דהכחשה, דאי בעי אמר לא היתה שלך, ובהא הא קא מודה זה, והודאתו כמאה עדים. וכן נראה כדבריו.
אבל הרמב"ן נ"ר כתב, דבכי הא מוקמינן לה בידא דלוקח, דכל כי הא טוענין ללוקח כל מאי דמצי טעין מי שמכרה לו, כיון דאיתברר דלוקח הוא, דהיינו דאיכא סהדי דדר ביה קמא חד יומא, דאי לא תימא הכי, מי שהפקיד אצל ראובן כלי בפני עדים, ומת ראובן, והרי הכלי ביד יורשין אבל לא ראה, ואלו היה אביהן קיים היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו, במגו דהכחשה דאי בעי אמר החזרתיו לך, ואלו ראה לא היה נאמן, דהא איכא עדים וראה, מי לא טענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון, ואף על גב דאינהו מודו דכלי תחות ידיהון הוא ולא היה האב נאמן אלא במגו דהכחשה.
וגם ראיה זו צריכה ראיה, ומסתברא דאף בזו מוציאין מיד היורשין ונותנין למפקיד, והויא לה כההיא דשב מרגניתא דרבי מיאשא דבפרק הכותב (כתובות פה, ב) וכההיא דאמרינן באיזהו נשך (ב"מ ע, א)והני מילי דהבא פריכא אבל מאני לא, דילמא איניש אחרינא אפקדינהו גביה ויהיב סימנא ושקיל ליה, והרמב"ן ז"ל בעצמו כן כתב שם בפרק איזהו נשך ודן את הדין כן.
והרב בעל העיטור ז"ל (דיני מחאה) כתב דרבוותא ז"ל קשיא להו האי מעשה ואפקוה מהלכתא, וכדכתב נמי רב חננאל ז"ל. והביא הוא ז"ל ראיה ממלוה על פה בסהדי ויתמי לא ידעי אי פריע אי לא פריע דטענינן להו ליתמי דפריע ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי. ואינה ראיה בעיני, דהתם אלו היה אבוהון קיים היה נאמן לומר פרעתי בלא שום טענת מגו דהכחשה. ופשוט הוא.
עוד הביא ראיה מההוא עובדא דפרק בתרא דכתובות (קט, ב) דההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ושבק אפטרופוס, ומסקנא אי היה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו, וכתב הרב אלפסי ז"ל [ו]הוא דהויא ארעא בידיה, שמע מינה דסבירא ליה אף על גב דלא אכלה שני חזקה, כיון דלא ידיעה ארעא למערער אלא הודאתו שעשאה סימן לאחר, כי אמר לקחתיו ממנו נאמן, משום מגו, דכי היכי דאבוהון מהימן יורש מהימן. וגם זו אינה ראיה כלל לפי דעתי, שיש עליה כמה תשובות, חדא שהיורשין לא היו מודים שהיו יודעין בכך שמכרה האב לו, אלא מפני שעשאה סימן לאחר, ודכותה הכא לא מפקינן ליה מניה דלוקח אלו אמר מפלניא זבינתא דאמר לי דדידך הוות ומינך זבנה, דהכא ודאי הוה אמרינן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דלא יהא מה שאמר לזה יותר ממה שטוען כן בפירוש בבית דין, שמאמינין אותו בכך. ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב בהפך מזה ואמר שאין אומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהאוסרו אוסרו מידיעתו והמתירו מתירו מידיעתו. ואין דברי הרב ז"ל מחוורין במקום זה, דלא עדיף מטוען כן בבית דין וכמו שאמרנו.
ועוד תשובה על דברי הרב בעל העיטור ז"ל דההיא הא דר בה אבוהון חד יומא ובידיה הוות, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל, וכיון שכן טוענין ליורש, ואפילו תמצא לומר דלא אכלה האב ולא אינהו תלת שנין, מכל מקום יורש הוא וטוענין ליורש בכעין זה, ואין לך להביא ראיה משם אלא שאין צריך אכילת שני חזקה, כיון דאיכא עדים דדר ביה קמא חד יומא, ושלא כדברי ר"ש ז"ל אלא כדברי הרמב"ן ז"ל, אבל לאפוקי דברי רבא מהלכתא לא. ועוד דנראה לי דעל כרחין בשאכלוה שני חזקה היא, דהא מכיון שעשאה סימן לאחר ואתו שטר נודע ולא היה בידם של יורשים, ואילו רצו גם הם גם אביהם להחליש בו לא היו יכולים, דשטר שעשאה סימן לאחר בידו של מערער הוא ונודע לבית דין הוא, והילכך כעידי מכירה או עידי הודאה הוא, ואלו היה האב קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו, והוא הדין ליורשין, אלא על כרחנו כשאכלוה שלש שנים היא, ולפיכך טוענין ליורש, שהרי אינן צריכין לטענת הכחשה. וזה נראה לי פשוט.
ומעתה אין אנו צריכין לדחות דברי רבא שנאמרו במקומן בלא מחלוקת. ותמה על עצמך היאך נעשה לרבא טועה בדבר שהכל יודעין, שטוענין ליורש תנינא, ומלוה על פה אפילו לא עבר זמנו לדברי רבא אינה גובה מן היורשין, והיאך שויתיה לרבא טועה ח"ו בדבר שהתינוקות יודעין. ומסתברא שאם היה המוכר כאן קודם שהספיק לוקח זה להודות בבית דין למערער, היה יכול לדון עם המערער ולומר לו אין שלך היתה ולקחתיה ממך, והיה נאמן בכך, דבעל דברים דידיה הוא, וכאותה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה, דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיא, ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את, דאמר ליה אי מפקא ליה מיניה עליה דידי הדר, ואסקינא אפילו שלא באחריות נמי, דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי ליה תרעומת עלאי, והכא נמי דכותה הוא ולכי זכי בה מוכר בבית דינא תו לא מצי מערער למימר ליה ללוקח זה את מי לא מודית דארעא דידי היא, דהא זכה בה המוכר בבית דין.
ולענין האחריות, כתב רבנו שמואל ז"ל דיכול לוקח זה לחזור על המוכר, שהרי הוציאה מערער מידו בבית דין. אבל מורי הרב ז"ל כתב שהפסיד לוקח, שהוא גרם לעצמו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ה) א"ל ולא מודית לי דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתי' כו' רבי' שמואל זצוק"ל פירש ששטר מכירה שלו עודנו בידו. וקשיא לי טובא בהאי פירושא. דמדקאמר ולאו את מודית לי ולא אמר ולאו את ידעת דארעא דידי ש"מ דלא הוי ידע האי מחזיק דארעא דמערער הות אלא משום דא"ל מפלניא זבנתה דאמר לי' דזבנה מינך. טעין האי מערער דאת אודית לי דארעא דידי הוא שהרי אותו פלוני שאתה בא מכחו מודה דדידי היא. וכיון שהמחזיק אינו מכיר בה שהיא של מערער וגם המערער אין לו עדים שהיא שלו למה יפסיד המחזיק בהודאתו של מוכר שמכרה לו א"כ אין לדבר סוף. שכל מי שמוכר שדה לחבירו יעשה קנוניא היום ומחר עם אינש דעלמא ויאמר שדה שמכרתי לפלוני לא שלי היתה אלא של פלוני דזבנה ניהלי או אפילו אם ירצה יאמר שגזלתי' ממנו ויבא פלוני ויוציאנה מיד הלוקח ויחלוק אותה עם המוכר. א"ו כיון שיש שטר ביד הלוקח או לעדים המעידים שמכרה לו המוכר בפניהם כל מה שיאמר המוכר לאחר מיכן כי של פלוני הייתה אינו נאמן ואין אותו פלוני יכול להוציאה מיד הלוקח בהודאתו של מוכר עד שיביא עדים שהיתה שלו. ומפני קושיא זו נראה לי לפרש שאין לזה המחזיק לא שטר ולא עדים. היאך קנאה מההיא פלניא והילכך בין אם לא אכלה שני חזקה בין אם אכלה שני חזקה. מוציאין אותה מידו. דהויא לה חזקה שאין עמה טענה וגם אין לו עדים שעמדה ביד המוכר שמכרה לו יום א' שיטענו ב"ד בעבורו. והילכך אע"פ שאין המערער מבי' עדי' שהי' שלו לוקחה מידו בהודאת פיו. אבל אין לו מעמד לפתרון זה. דאם איתא דאי אית לי' סהדי דההוא פלוני זבני' ניהלי' אינו מפסיד בהודאת פיו. השת' נמי דלית לי' סהדי אלא איהו הוא דקטעין דפלוני זבנה ניהלי' יהא נאמן ע"י מיגו. דאי בעי אמר דידי הוא ואמר מפלניא זבנתה יהא נאמן. אלא לאו ש"מ אע"ג דמייתי סהדי דזבנה ניהלי ומפיק שטרא כיון דאמר דאיהו אמר לי דזבנה מינך מפסידה בהודאתו כדפריש רבי' שמואל. ומאי דקשיא לי דא"כ אין לדבר סוף שכל מוכר יעשה קנוניא על הלוקח ויפסידנו לא קשיא ולא מידי דודאי כשמוכר לו שדהו בסתם ולא אמר שקניתיו מפלוני והלוקח שקונה ממנו סובר כי הוא נחלת אבותיו אם היום ומחר יאמר המוכר כי של פלוני הית' אין משגיחין בו אלא אם יודיענו בעת שמכר לו כי מפלוני קניתיו נאמן הוא והלוקח פשע לעצמו שכיון שאמר לו מפלוני קניתיו יאמר א"כ תן לי השטר האיך מכרו לך ואם יאמר אבדתיו יאמר לו הבא לי עדי חזקה שאם יערער עלי אותו פלוני שאנצל מידו ואם לא עשה לא זה ולא זה איהו הוא דאפסיד אנפשי' ואם יבא אותו פלוני ויערער עליו אע"פ שאין לו עדים. כי הוא שלו לבד שמביא עדים כי אותו שמכרו לו אמר לו שממנו קנא' מוציאה מידו והשתא דלית ליה שהדי כיון שהוא הודה לו לקחה מידו ואע"ג דהאי מערער אלו אשכח להאי ארעא בידא דההו' דזבנה להאי וא"ל מאי בעית בהאי ארעא. וא"ל איהו מינך זבינתי' הוה מהימנינן לי' ע"י מיגו דאי בעי אמר דידי הוא ולאו דידך כיון דלי' לי' סהדי להאי מערער והוה מוקמינן לי' בידא דהיאך האי מחזיק דאתי מחמתי' וטעין הכי דאיהו אמר לי דזבנה מינך לא מוקמינן לי' בידי' משום דא"ל מערער את הוא דאמרת דאמר לך הכי דילמא לא אמר לך הכי ואפי' אי אמר לך הכי לדידי לא הוי אמר הכי שלא הי' יכול להעיז פניו כנגדי בדבר שהוא יודע שהוא שלי הילכך מהדרינן לה למערער. אבל ודאי אי אתי האי דזבנה ניהלי' ואמר לי' למערער דאנא דזבינתה ניהלי' זבינתה מינך בודאי דמהימן ע"י מיגו ומוקמי' לי' בידא דהאי דמחזיק בה דזבנה מיני' ולא אמר רבא דינא קאמר לי' אלא כד ליתי' להאי מוכר גבן כגון דמית או דאזיל לי' למדינת הים. וזה הפת' אינו נראה לי כלל דודאי אי הוות ארעא בידא דמוכר ואתא האי מערער עילוי' והאי טעין לי' דמינך זבינת' הוה נאמן ע"י מיגו דאי בעי אמר דידי הוא כיון דלית לי' להאי סהדי וא"ל דידך הות וזבנתה מינך אבל כיון, דנפיק מתות' ידי' וקאי ברשות לוקח כיון דדינא לאו עלי' הוי אלא עלי דלוקח לא מהני מיגו דידי' ללוקח ואע"ג דזבנה ניהלי' באחריו' דאי מפסיד לה לוקח לא מצי למיהדר על המוכר משום דא"ל אנא מיניה זבינתי' וזבינתי' ניהלך אם זה טורפה ממך מפני שלא ידעת לטעון מה אעשה לך הו"ל למימר למה לי למימר לך מידי כיון דלית לך מידי כיון דלית לך סהדי דדידך הות אי נמי איבעיא לך למימר מפלניא זבנתיה בלחוד למה לך למימר דזבנה מינך הילכך א"י הלוקח לחזור ולתבוע המוכר וכיון שא"י לחזור ולתובעו אינו מהני במיגו של מוכר ללוקח ורבי' שמואל זצוק"ל כתב שהלוקח יחזירנה למערער והוא יגבה מעותיו מן המוכרה לו ואינו נראה לי שאם הוא לא ידע לטעון למה יחזיר לו המוכר מעותיו יאמר לו המוכר אמת ודאי כי ממנו קניתיו אבל עדים אין לי ואת' לא הצרכתני להביא לך עדים כשמכרתי' לך וגם הוא אינו מביא עדים שהיתה שלו שאהי' צריך אני להביא עדים שמכרה לי הילכך מפסיד הלוקח ואין המוכר מחזיר לו כלום:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
כט. ורמי דרבא אדרבא ורמי דרב נחמן אדרב נחמן דההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי בר סיסין מזביננא לך הואי ההיא ארעא דהוה מיקריא דבי בר סיסין א"ל מוכר ללוקח האי לאו דבי בר סיסין היא ואיקרויי הוא דמיקרייא דבי בר סיסין אתא לקמיה דרב נחמן אוקמה בידא דלוקח א"ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה קשיא דרבא אדרבא קשיא כו' דר"נ אדרב נחמן נמי לא קשיא התם כיון דכ"ע קרו לה דבי סיסין והוא אמר לאו דבי סיסין היא עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי סיסין הכא לא יהא אלא דנקיט שטרא בידיה מי לא אמרינן ליה קיים שטריך וקום בנכסי'. כלומר הכא גבי מעשה דבי דשכוני גואי לא יהא אלא דנקיט לוקח שטרא בידיה מי לא אמרי' ליה קיים שטרך וקום בנכסייך, השתא נמי דאתי מכח חזקה עליה רמיא לברורי כולהו אנפי דצריכי לה לחזקה כי היכי דתהוי חזקה דידיה חזקה מעליאתא, דאי לאו הכי הוה ליה כמאן דנקיט שטרא בידיה ולא יכיל לקיומיה. וקי"ל כרב נחמן בתרויהו. ושמעינן מינה דמאן דאמר ליה לחבריה נכסי דפלניא או ארעא פלניתא מזביננא לך או יהיבנא לך, ואית ליה למוכר ארעא דמיקריא בההוא שמא, וקא טעין דהאי לאו דפלניא היא ואיקרויי הוא דמיקריא הכי, עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דפלניא היא ולאו ההיא ארעא פלניתא היא:
ל. ושמעינן נמי מינה דמאן דאייתי סהדי דהוה מיקריא האי ארעא גבי כ"ע דידעי לה בשמא דאבוה או בשמא דמאן דאתי האי תובע מחמתיה, ראיה היא לחיוביה לנתבע דנחית לה בתר הכין לאייתויי ראיה במאי דתיקום בידיה, ואי לא מפקינן לה מיניה, דהא הכא דלא הויא ליה להאי לוקח ראיה בהאי ארעא אלא דהוו קרו לה כולי עלמא דבי סיסין, כמאן דאיכא סהדי דהואי דבי סיסין דמי, כדבעינן לברורי קמן:
לא. ושמעינן נמי מינה דמאן דאתי מכח חזקה עליה דידיה רמיא לגלויי כולהו אנפא דקימא בהו חזקה:
לב. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבינתיה ודרי ביה שני חזקה א"ל אנא בשוקי בראי הואי ולא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי אמר ליה והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומין אמר ליה כל תלתין יומין בשוקאי טרידנא אמר רבא עביד איניש דטריד בשוקיה כל תלתין יומין. והאי מעשה נמי לא מיתוקם אלא בשעת חירום, דאע"ג דהוה אתי כל שתא ושתא (ו) תלתין יומין, איכא למימר דאגב טירדיה דחייש דילמא שהי יתר מדאי ולא יכיל למהדר לדוכתיה לא רמי אדעתיה לשיולי אביתיה, וכל כי האי גוונא לא הויא חזקה עד דמתברר דהוה ידע ביה תובע דהאי מחזיק הוה נחית לביתיה, אי נמי כגון דאיכא סהדי דהוה אתי אדעתא דמידר אי נמי למיסר נכסיה ולא טריד במילתא אחריתי. והני מילי בשעת חירום, אבל שלא בשעת חירום אע"ג דאתברר נמי דלא הוה הדין תובע בהאי מאתא אפילו חד יומא מהנך תלת שני דחזקה הויא חזקה, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:
דרב נחמן אדרב נחמן לא קשיא התם כיון דאמר ליה דבי סיסין ומקריא דבי סיסין זה שהוצרך להאריך ולומר כיון דמקריא דבי סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי ולא הספיק לו לקצר ולומר כיון דאמר ליה דבי סיסין כו': הכי פירושו כיון דאמר ליה דבי סיסין סתם ולא הוציא לו שדה זו מכלל המכר בפירוש הרי הוא בכלל המכר שהרי היה יודע המוכר דמקריא דבי סיסין ויטעון הלוקח שהוא בכלל המכר כיון שלא פירש חוץ משדה פלונית ומדלא פירש הכי היא בכלל המכר דבשלמא אם הוו שם עדים שלא היתה דבי סיסין מצי למימר אעדים סמכי שיודעים שלא היתה דבי סיסין. הכא לא יהא אלא דנקט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וקום בנכסי. צריכים אנו לפרש מה תשובה הוא משיב על דברי רבא דחשיב ליה להאי מוחזק כיון דאכלה שני חזקה מה שאין כן במאי דנקט שטרא. ויש לומר דהכי קאמר כיון דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין יותר הוא מוחזק במה שירד לשדה זו בשטר זה ממי שהחזיק שלש שנים בלא שטר ואין שם עדים שהיה המערער עמו במדינה ואפילו הכי חשו רבנן לזיופא ואמרינן ליה קיים שטרך אף על פי שכבר ירד לשדה ומוציאים השדה מתחת ידו עד שיקיים את השטר ולא חשבינן ליה מוחזק במה שירד לשדה בשטר זה כדי שיהא על הראשון להביא ראיה לפסול השטר אלא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת הכי נמי אמרינן ליה זיל ברור אכילתך. עוד יש לומר לא יהא אלא דנקט שטרא כלומר מאי טעמא קא בעית למימר שלא יצטרך המחזיק לברר אכילתו משום דכיון דאחזיק שלש שנים אין עליו פשיעה באבדת השטר דטפי מתלת שנין לא מזדהר אינש בשטריה לא יהא אלא דנקט שטרא הלא יש מי ששטר בידו הרי זה נזהר ולא פשע בכלום ואף על פי כן לא קאמרינן כיון דלא פשע יזכה בשדה שמחזיק בו בשטר שבידו אלא אמרינן ליה אף על פי שלא פשעת צריך אתה להביא ראיה ששדה זו שלך הלכך קיים שטרך וקום בנכסך הכי נמי אף על פי שלא פשע צריך להביא ראיה ששדה זו שלו ומה ראיה יביא דמייתי סהדי שהיה זה במדינה דהוה ליה למחות ולא מיחה שזו היא עיקר ראיית החזקה כמו שכתבתי למעלה בענין הא דאמרינן יותר מתלת שנין לא מזדהר הילכך כל זמן שלא הביא ראיה שהיה עמו במדינה לא הויא חזקה כלל שהרי לא הוטלה המחאה על המחזיק אלא אם כן היה עמו במדינה כן נראה בעיני והטעם הזה ברור וחזק ומחזק מה שפירשנו ופסקנו עמו שעל המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה. והא דאמרינן דאית ליה סהדי דכל שתא ושתא אתי לשוקא נראה לי כגון שבא לשוק אחר שהחזיק זה שלש שנים והיה לו למחות שאם בתוך שלש בלבד בא שם הרי עדיין לא היה זקוק למחות ובסוף שלש בשוקי בראי היה במקום שאין ראוי למחות משם על חזקה זו. הר"י בעליות.
פירש רשב"ם ז"ל דהאי עובדא בשיש לו למערער בית אחר בעיר שהיה מתאכסן בו דאי לאו הכי אין לך אדם שמניח ביתו ומתאכסן בבית נכרי עד כאן. וזה נראה לי שהכל תלוי לפי מראית עיני הדיין שאם היה לו אוהב או קרוב בעיר שרגיל להתאכסן עמו ולא לשבת בביתו יחידי לא הפסיד. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
עלה בידינו שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה לפי שסתמן יש חירום ביניהם ואין השיירות מצויות מזו לזו ואין הבעלים הראשונים זקוקים למחות אף על פי שהן יודעים שזה מחזיק בקרקע שלהם לפי שאין מגיד ואין משמיע על המחאה. החזיק שלש בשדה של חברו בגליל טען חברו ואמר אני ביהודה הייתי דר על המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה שהרי אין חזקת שלש שנים מועלת אלא מחמת שיש פשיעה ביד בעל הקרקע שהיה לו למחות ולא מיחה לפיכך כל זמן שלא נתברר לנו בעדים שהיה עמו במדינה אינה מזקה שהרי אין חזקת שלש שנים מועלת אלא מחמת שהיה מוטל עליו למחות. לא היה במדינה כל שלש שנים ויש שם עדים שהיה עמו במדינה אחר שלש שנים וכבר שמע שהחזיק זה שלש שנים היה לו למחות מיד ואם יש עדים שהיה טרוד משבא והיה עמו במדינה או באותה העיר כגון שבא לשוק הרי כל זמן השוק לבו טרוד בסחורתו ועסקיו לפיכך אם טען ואמר בשוק הייתי טרוד ולא נזכרתי למחות נאמן. היה עמו במדינה אחת אלא שהיה בעיר אחת והמחזיק בעיר אחרת וטען ואמר כבר מחיתי בפני עדים באותה העיר אשר גרתי בה אינו נאמן דכיון שהיה עמו במדינה והוזקק למחות עליו להביא ראיה שמיחה. היה עמו בגליל והחזיק שנה או שנתים ויצא משם והלך ליהודה אינה חזקה שלא הוזקק למחות בעבור שהיה עמו בגליל שלא החזיק עדיין שלש שנים ולאחר שהיה ביהודה לא הוזקק למחות כיון שאין מחאה נשמעת משם. ומי שהיו לו שדות הרבה לקוחות בידו מאיש אחד ומכרן לחברו ואמר ליה כל שדות פלוני מכורות לך והיתה שדה אחת שנקראת גם היא על שם המוכר ככל שאר השדות שלקח ממנו כגון שקוראין אותה שדה פלוני וטען המוכר ואמר אף על פי שקורים אותה על שם פלוני לא היתה שלו מעולם ולא מכרתי לך אלא השדות שלקחתי ממנו אם אין עדים שיודעים אינו נאמן שכיון שידע המוכר כי זאת השדה גם היא נקראת על שם האיש ואין הדבר ידוע בעדים אם היתה לקוחה ממנו אם לאו היה לו לפרש בשעת המכר ולומר חוץ משדה פלוני שאף על פי שנקראת על שם פלוני לא לקחתיה ממנו וכיון שלא פירש ומכר לו בסתם חזקה שזו השדה שנקראת גם היא על שם האיש ההוא לקוחה. היתה של אבותיו של מוכר והיתה כל הימים בחזקתו הרי זו אינה מכורה כו'. עליות הר"י ז"ל.
ההוא דאמר ליה לחבריה כו': אמר ליה מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה מי לא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא מנאי זבינתה אם כן לאו בעל דברים דידי את. על מה שכתוב בתוספות והביאו ראיה מההוא דדר בקשתא בעליתא כו' כתוב בגליון תוספות והא דאמר רב התם וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה סלקא דעתיה דרב דהא דקאמר דזבנה מינך היינו כלומר קמל דידי זבנה מינך ואפילו הכי לא רצה רבי חייא להאמינו במגו דאי בעי אמר מינך זבנתה משום דאם איתא דאותו פלוני זבנה מיניה אי אפשר דאין עדים בדבר ולהכי קאמר וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה כשנותנים לו ריוח לסוף העלה רב על דעתיה וקאמר דחזיתיה לדעתיה דלא המניה משום דלא אמר קמי דידי זבנה אבל אי הוה אמר הכי הוה האמינו במגו דאדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. ועל מה שכתבו עוד התוספות היה נאמן אף על פי שלא החזיק שלש שנים מגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם כו' כתוב שם וזה לשונו: נראה דבדר בה חד יומא יש להסתפק כמו שמסתפק ר"י ז"ל בסוף התוספות אף על גב דמהימן במגו דדר חד יומא בה ונאמן המוכר לומר שקנאה במגו דהוי אמר לא היתה שלך מעולם שמא לא יועיל זה למחזיק כיון דאם המוכר היה רוצה לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח עד כאן.
האי מעשה לאו אכלה שני חזקה דהא לא טעין ואידך נמי לא הוו ליה סהדי דדידיה הואי מדקאמר ליה מי לא קא מודית לי כו': אלמא צריך הוא להודאתו של זה. עתה הוכרחתי לפרש האיך היתה הודאתו של זה כי נראה מדלא קאמר ליה ואת לא מודית לי וקאמר מי לא קא מודית לי משמע שכבר יצאה מפיו דמי שאומר ולא כבר מודית בדבורך שהיה שלי. ועוד אם היה צריך לשאלה אם יודה אם לאו גם כן היה צריך לתשובתו ולא מצינו שהשיב לו הן אלמא כבר שמע ההודאה מפיו ועתה צריכים אנחנו לברר מהיכן יצאה לו הודאה מפיו של זה. ונאמר כי מאחר שזה אמר מפלוני זבינתה דאמר לי דזבנה מינך כבר נתברר לו מפיו כי של זה היתה ודקאמר ליה דזבנה מיניה אינו נאמן בזה ומשום הכי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואם יתמה המתמיה ואיך לא נאמר בכאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דאמר שלך היתה הוא אמר שלקחה ממך והלכה רווחת היא זו. נשוב ונאמר למתמיה הרפה מעט ואל תבהל ברוחך כי לא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו מידיעתו חוזר ומתירו מידיעתו כגון שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו וכגון אשת איש הייתי וגרושה אני וכל השנוים במסכת כתובות לפי שנאמר אמת אמרו שהרי היו יכולים לשתוק ויהיו בחזקתם אבל זה האיש שמע מפי האחר כי של זה היתה מתחלה ובאמת ראוי היה להאמינו על זה כי הודאת בעל דין נקרא עדים בדבר שהוא חובתו והויא לו הודאה זו ודאי וכי הדר אמר ליה אנא זבינתה מניה זה הדבר אצלו בספק כי על עדות זכותו אין לו להאמינו על כן אמר ליה מי לא הודית כי שלי היתה שעל זה לך להאמינו ואתה אינך טוען מדעתך שאני מכרתיה אבל אתה חי מפיו וזהו אצלך ספק שאין לך להאמינו על יכותו אם כן הוי ליה גבך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. והנוטה מזה טועה בדרך האמת והשכל. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: ויש לומר שהיתה הודאת המחזיק מכלל מה שבא רעהו וחקרו ואמר ליה ולא קא מודית דארעא דידי היא וכיון שזה ידוע לך ולא נודע לך שלקחם המוכר ממני אלא ששמעתו אומר כן אין לך לסמוך על דבריו בלא עדות ולהניח הודאי ממני הספק ושתק לו המחזיק על טענה זו ושתיקה כהודאה או שהודה אליו בפירוש על כך שיודע הוא שהיתה שלו כבר ועל זה דן רבא דדינא קאמר ליה. עד כאן.
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אבל היכא דדר ביה קמא חד יומא ולא אכלה האי מחזיק תלת שנין כתב הרב רבינו שמואל ז"ל דאפילו הכי מפקינן ליה מיניה וטעמא דמילתא דבכי האי גוונא נמי אלו היתה ביד מי שמכרה לו לא היה זוכה בה אלא מחמת מגו דהכחשה דאי בעי אמר לא היתה שלך ובהא הא קא מודה זה והודאתו כמאה עדים. וכן נראה כדבריו.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבכי הא מוקמי לה בידא דלוקח דכל כי הא טוענים ללוקח כל מאי דמצי טעין שמכרה לו כיון דאתברר דלוקח הוא דהיינו דאיכא סהדי דדר ביה קמא חד יומא דאי לא תימא הכי מי שהפקיד אצל ראובן כלי בפני עדים ומת ראובן והרי הכלי ביד יורשיו אבל לא ראה ואלו היה אביהם קיים היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו במגו דהכחשה דאי בעי אמר החזרתיו לך ואלו ראה לא היה נאמן דהא איכא עדים וראה מי לא טענינן להו מאי דמצי טעין אבוהון ואף על גב דאינהו מודו דכלי תחותי ידייהו הוא ולא היה האב נאמן אלא במגו דהכחשה וגם ראיה זו צריכה ראיה ומסתברא דאף בזו מוציאים מיד היורשין ונותנין למפקיד והויא כההיא דשב מרגניתא דרב מיאשא דפרק הכותב וכן הא דאמרינן באיזהו נשך והני מילי דהבא פריכא אבל מאני לא דילמא איניש אחרינא אפקדינהו גביה ויהיב סימנא ושקיל ליה והרמב"ן ז"ל בעצמו כן כתב שם בפרק איזהו נשך ודן את הדין כן. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דרבוותא ז"ל קשיא להו האי מעשה ואפקוה מהלכתא וכדכתב נמי רבנו חננאל ז"ל והביא הוא ז"ל ראיה ממלוה על מה בסהדי ויתמי לא ידעי אי פריע אי לא פריע דטענינן להו ליתמי דפריע ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי. ואינה ראיה בעיני דהתם אלו הוה אבוהון קיים היה נאמן לומר פרעתי בלא שום טענת מגו דהכחשה ופשוט הוא. עוד הביא ראיה מההוא עובדא דפרק בתרא דכתובות דההוא שעשה סימן לאחר שכיב ושבק אפוטרופוס ומסקנא אי אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו וכתב הריא"ף ז"ל והוא דהויא ארעא בידיה שמע מינה דסבירא ליה אף על גב דלא אכלה שני חזקה כיון דלא ידיעא ארעא למערער אלא על ידי הודאתו שעשאה סימן לאחר כי אמר לקחתי ממנו נאמן משום מגו דכי היכי דאבוהון נאמן יורש מהימן. וגם זו אינה ראיה כלל לפי דעתי שיש עליה כמה תשובות חדא שהיורשים לא היו מרדים שהיו יודעים בכך שהאב מכרה לו אלא מפני שעשאה סימן לאחר ודכותה הכא לא מפקינן לה מיניה דלוקח אלו אמר מפלניא זבינתה דאמר לי דדידך הות ומינך זבנה דהכי ודאי הוה אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר דלא יהא מה שאמר לזה יותר ממה שטוען כן בבית דין שמאמינים אותו בכך ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב בהפך מזה אמר שאין אומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהאוסרו אוסרו מידיעתו והמתירו מתירו מידיעתו. ואין דברי הרב ז"ל מחוורים במקום זה דלא עדיף מטוען כן בבית דין וכמו שאמרנו ועוד תשובה על דברי הרב בעל העיטור ז"ל בההיא הא דר בה אבוהון חד יומא ובידיה הות וכמו שכתב הריא"ף ז"ל וכיון שכן טוענים ליורש ואפילו תמצא לומר לא אכלה האב ולא אינהו תלת שנין מכל מקום יורש הוא וטוענים ליורש בכענין זה ואין לך להביא ראיה משם אלא שאין צריך אכילת שני חזקה כיון דאיכא עדים דדר ביה קמא חד יומא ושלא כדברי ר"ש ז"ל אלא כדברי הרמב"ן אבל לאפוקי דברי רבא מהלכתא לא. ועוד נראה לי דעל כרחך כשאכלה שני חזקה היא דהא מכיון שעשאה סימן לאחר ואותו שטר נודע ולא היה בידם של יורשים ואלו רצו גם הם גם אביהם להכחיש לא היו יכולים דשטר שעשאה סימן לאחר בידו של מערער הוא ונודע לבית דין הוא והילכך כעידי מכירה או עידי הודאה הוא ואלו היה האב קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו והוא הדין ליורשיו אלא על כרחך בשאכלוהו שלש שנים היא ולפיכך טוענים ליורש שהרי אינם צריכים לטענת הכחשה וזה נראה לי פשוט. ומעתה איו אנו צריכים לדחות דברי רבא שנאמרו במקומן בלא מחלוקת ותמה על עצמך האיך נעשה לרבא טועה בדבר שהכל יודעים דטוענים ליורש תנינא ומלוה על פה אפילו לא עבר זמנו לדברי רבא אינו גובה מן היורשים והאיך שויתיה לרבא טועה חס ושלום בדבר שהתנוקות יודעים ומסתברא שאם היה המוכר כאן קודם שהספיק לוקח זה להודות בבית דין למערער יכול לדון עם המערער ולומר אין שלך היתה ולקחתיה ממך והיה נאמן בכך בעל דברים דידיה הוא וכאותה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת לה מיניה עלאי דידי הדר ואסיקנא אפילו שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי ליה תרעומת עילואי והכי נמי דכותה היא ולכי זכי בה מוכר בבי דינא תו לא מצי מערער למימר ליה ללוקח זה את מי לא מודית דארעא דידי הואי דהא זכה בה המוכר בבית דין.
ולענין האחריות כתב רש"י ז"ל דיכול לוקח זה לחזור על המוכר שהרי הוציאה מערער מידו בבית דין. אבל מורי הרב ז"ל כתב שהפסיד לוקח שהוא גרם לעצמו. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל. עד כאן לשונו.
עלה בידינו: ראובן שאמר לשמעון מה אתה עושה בתוך הקרקע שלי ואין לו לראובן עדים על קרקע זו שהיא של אבותיו אמר ליה מלוי לקחתיה והוא אמר לי שלקחה ממך אמר ליה ראובן והלא אתה יודע שקרקע זו שלי היתה או של אבותי והודה לו שמעון בזו או שתק זכה ראובן בקרקע שהרי אם היו לראובן עדים על קרקע זו שהיתה של אבותיו אין אחד נאמן לטעון עליה לקוחה היא בידי אלא בשטר או בחזקה גם עכשיו שמודה שמעון שהוא יודע שהיתה של ראובן אין לו להאמין שום אדם עליה לומר שלקחה ממנו אלא בשטר או בחזקה ואין ספק מוציא מידי ודאי. קבל עליו לוי אחריות מכירת זו הקרקע והרי היא יוצאה מתחת יד שמעון בדין מחמת מה שהודה שהוא יודע שהיתה של ראובן מתחלה כמו שביארנו יכול שמעון לטעון ברי לי שלקחתיה ממנו והרי אני נאמן הייתי לומר שלקחתיה ממנו מתוך שהייתי יכול לומר שלא היתה שלו מעולם אלא שהדין נותן שתצא מתחת ידך הואיל שאתה יודע שהיתה של ראובן ואין אתה יודע במקח שלקחתיה ממנו. לא הודה שמעון לראובן שהוא יודע שקרקע זו של אבותיו אלא כך טען ואמר לו לוי מכרה לי ואמר לי שלקחה ממך הואיל ולא ידע שהיתה של ראובן אלא לוי המוכר יש להאמין מן הדין את לוי על מקחו שהפה שאמר ליה שהיתה של ראובן הוא הפה שהתיר ואמר ליה לקחתיה ממנו. החזיק בה שמעון שלש שנים אפילו שהוא יודע שהיתה של ראובן הואיל ולא מיחה ראובן ודר בה לוי המוכר יום אחד זכה בו שמעון. עמד בדין לוי המוכר עם ראובן על קרקע זו קודם שמכרה לשמעון וטען לוי ואמר שלך היתה ולקחתיה ממך והאמינוהו בית דין לפי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואחר כך מכרה לשמעון אף על פי שהודה שמעון שהוא יודע שהיתה של ראובן ואינו יודע במקחו של לוי בקרקע זו כלום אלא מפי לוי זכה שמעון בקרקע הואיל וזכה בה לוי בבית דין והאמינוהו מתוך שהיה יכול לטעון שלא היתה של ראובן מעולם. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה