אלשיך על אסתר ד


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(א) "ומרדכי ידע וכו' עד ויגד לאסתר את דברי מרדכי וכו'". הנה יפלא כי מה ידע מרדכי אשר לא ידעו כל איש ואשה, כי הדת נתנה בשושן הבירה גלוי לכל העמים אשר בשושן, ואיך יאמר ומרדכי ידע.
  1. כי לא עשה מעשה שר וגדול וחכם לבב כמוהו לפי הנראה אשר לבש שק, ואפר יציע, ויצא ברחוב העיר ויצעק צעקה גדולה ומרה, וכן לא יעשה, כי אם קבץ יקבץ שארית ישראל במעמדם לשאת ולתת איכה יעשו לתור להם מנוחה, אם יקראו צום ועצרה או יבואו אל המלך להתחנן לו, ויכינו עצמם לתפלה ולדורון, אך לזעוק ברחוב העיר בצום ושק ואפר לא נכון לעשות כן, כי מה יושיעו לו השומעים אותו, ואם כן מה ראה על ככה ומה הגיע אליו לעשות כדבר הזה.
  2. "אומרו ויבא עד לפני שער המלך וכו' כי אין לבוא וכו'", יראה כי נמנע מלבא רק על היותו בלבוש שק שאם לא כן היה נכנס לתקן הדבר בדברו אל המלך ואל המלכה, ואם כן איפה מי מעכב בידו שלא יעביר השק מעליו ויבא אל המלך.
  3. למה לא הלך לבקש על נפשו ונפש עמו מאסתר המלכה תדבר אל המלך כאשר עשה אחר כך על ידי שליח, ולמה לא הלך מעתה והקולות יחדלון, ומה זה יצא יצוא וצועק מר בשווקים וברחובות.
  4. "אומרו ובכל מדינה ומדינה וכו'", כי פסוק זה יראה נכנס בין הדבקים, כי כהתימו לומר "ויבא עד לפני שער המלך וכו'" היה ראוי יאמר ותבאנה נערות אסתר, כי בבואו עד לפני שער המלך ראו אותו נערות אסתר וסריסיה, ולא יפסיק במה שבכל מדינה ומדינה כו'.
  5. אומרו ותשלח בגדים להלביש את מרדכי, האם העולה על רוחה היה כי מבלי אין בגדים למרדכי היה לבוש בגדים צואים, ומהראוי תשלח לו לומר מה זה ועל מה זה כאשר עשתה אחר כך ולמה לא עשתה כן מעתה.
  6. אומרו מה זה ועל מה זה, כי ביודעה מה זה שהוא לובש שק ואפר תדע על מה זה כי הכל אחד, כי אי אפשר להגיד לה מה זה שהולך וצועק לבוש שק אם לא בהודיע הסיבה על זה. וגם נשים לב אם ידעה אסתר מהדת אשר נתנה בשושן אם אין. ובתשובתו שהגיד לו מרדכי את כל אשר קרהו טוב טוב היה ילך ברגליו ולא על ידי שליח כי יעביר השק מעליו.
  7. אומרו אשר קרהו, כי הלא לא קרה לו דבר פרטי אליו כי מכירת המלך את ישראל להמן לכל היהודים קרה ולא לו לבדו.
  8. כי אין פתגם מעשה הרעה כזה נעשה במקרה כי אם בהשגחה מאתו יתברך, ואם כן איך ייחס הדבר אל מקרה לומר אשר קרהו.
  9. אומרו "ואת פרשת הכסף וכו'" (אסתר ד ז), מה יתן ומה יוסיף לה לדעת את פרשת הכסף, יאמר לה איך נמכרו, ומה בצע בהודיע סכום המעות. וגם אומרו פרשת ולא אמר מנין או משקל הכסף וכיוצא בו.
  10. אומרו להראות את אסתר ולהגיד לה, אחר שמראה לה מה צורך הגדה, ואם הוא ולהגיד לה את אשר קרהו ופרשת הכסף למה זה הגיד להתך אם לא להגיד לה. ועוד שהיה לו להפך ולומר להגיד לה ולהראות וכו' כי ההגדה חוזרת אל מה שקדם.
  11. באומרו לצוות עליה ולא לצוות לה, באומרו עליה יורה על דבר שהוא הנוגע אליה.
  12. באומרו לבא אל המלך להתחנן לו, מה צורך היה עתה והלא עדיין היה שהות אחד עשר חדש, ותכפל קושיא זו למטה באומרה אליו כי אחת דתו להמית אשר לא יקרא ויבא ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום, למה זה צוה עליה תשים נפשה מנגד ולא ייחל עוד שלשים יום, ולא עוד אלא שהתריז כנגדה בדברים קשים כגידים כי אם "החרש תחרישי בעת הזאת וכו' ואת ובית אביך תאבדו" (אסתר ד יד).
  13. למה יומתו מה עשו היא ובית אביה, כי אם על התעצלה כעת הלא באה מחמת טענה ולא פשעה ולא חטאה היא ומה גם בית אביה:


  והנה לבא אל הביאור נעתיק לשון מאמרם ז"ל במדרש חזית (אסתר רבה ז, יג-יח) עם שנשמיט קצתו כי ארוך הוא מאד, וז"ל: "אמר רבי ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות יהודים הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו וכו', מיד עמד שטן והלשין עליהם לפני הקב"ה ואמר לפניו עד מתי תדבק באומה זו וכו'. אמר לו הקב"ה תורה מה תהא עליה אמר לפניו רבונו של עולם תסתפק בעליונים, וגם השוה דעתו למחוק את ישראל, באותה שעה אמר הקב"ה למה לי אומה שבשבילה הרביתי אותותי ומופתי בכל הקמים עליהם לרעה אשבית מאנוש זכרם, מיד אמר הקב"ה לשטן הביא לי מגילה ואכתוב עליה כליה, באותה שעה הלך השטן והביא מגילה וכתב עליה, מיד יצאתה התורה בבגדי אלמנות וכו', וגם מלאכי השרת צעקו לקול בכייתה ואמרו לפניו רבונו של עולם אם ישראל בטלים מן העולם למה אנו צריכים בעולם, כיון ששמעו חמה ולבנה כך אספו נגהם וכו', באותה שעה רץ אליהו ז"ל אצל אבות העולם ואצל משה בן עמרם ואמר לו עד מתי אבות העולם רדומים בשינה וכו', אמר לו מפני מה, אמר להם מפני שנהנו ישראל מסעודתו של אחשורוש כו', אמרו לו אברהם יצחק ויעקב אם הם עברו על דת הקב"ה ונחתמה גזרתם מה אנו יכולים לעשות, חזר אליהו ואמר לו למשה אי רועה נאמן וכו' מה תענה על הצרה הזאת, אמר לו משה כלום יש אדם כשר באותו הדור אמר לו יש ושמו מרדכי אמר לו לך והודיעו כדי שיעמוד הוא משם בתפלה ואני מכאן, אמר לו רועה נאמן כבר נכתבה אגרת כליה על ישראל, אמר לו משה אם בטיט היא חתומה תפלתנו נשמעת ואם בדם נחתמה מה שהיה הוא שיהיה, אמר לו בטיט היא חתומה, אמר לו משה רבינו לך והודיעו למרדכי, מיד הלך למרדכי, הדא הוא דכתיב ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ע"כ:" (אסתר רבה ז ג)
  והנה אם היינו שמים פנינו להעיר כל ההערות הראויות להעיר במאמר זה ולהשיב על כולם יאריך הביאור מאד זולת קצתם מן הבא בידינו. א. כי באומרו יתברך לשטן תורה מה תהא עליה והשיב לו תסתפק בעליונים אם תשובה זו מספקת נקשה לאלהינו יתברך דקארי לה מאי קארי לה. ועוד כי אם טובה היא למה יצאה תורה בבגדי אלמנות. ואם אין תשובה זו מספקת איך עליה השוה דעתו למחוק את ישראל. ועוד שהרי הוא יתברך במתן תורה לא רצה לתת תורה למלאכים. ועוד עם מי השוה דעתו אם הוא שהסכים עם השטן לא היה ראוי שיאמר לשון השואה ומה לתבן אל הבר חלילה. ועוד אם הסכים למחוק היינו כליה ואם כן יכתוב מיד ולא יקדים ויאמר למה לי אומה וכו' ולשאול הבאת מגילה. ועוד האם לפניו יתברך צריך כתיבה, יעשה, כי מי יאמר לו מה תעשה. ועוד כי איך אלהינו מרחם, הכותב בתורתו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, איך כתב כליה. ועוד היתכן שעל אשר נהנו מסעודתו של אחשורוש יתחייבו כליה. וגם שנאמר כי רע ומר היה כי קלקלו בזונות כנזכר לעיל במאמר הנזכר, הלא לא יוכל מלט מהדבר הקשה שהקשה רבי שמעון בן יוחאי לתלמידיו בעלי סברת מאמר זה באומרו אם כן של שושן יהרגו. ועוד אומרו למה לי אומה שבשבילה הרביתי אותותי, מהראוי יאמר למה לי אומה שמכעיסים אותי וכיוצא ולא יתלה בריבוי אותותיו. ועוד באומרו אשבית מאנוש זכרם, כי הלא בתורתו בטל טענה זו באומרו כו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. כז לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת. (דברים לב, כו-כז), איך אז לא חש אל "כעס אויב פן ינכרו וכו'" (דברים לב כז). ועוד אומרו מיד אמר הקדוש ברוך הוא לשטן הביא לי מגילה, המבלי אין מגילות לפניו יתברך שיצוה את השטן שיביא מגילה. ועוד מה לו יתברך צורך אל המגילה לכתוב. ועוד אומרו באותה שעה הלך השטן והביא מגילה היכן הלך. ועוד היתכן יכתבו לפניו יתברך על מגילה גשמית. ועוד באומרו שלבשה התורה בגדי אלמנות, איך יצדק זה בתורה. ועוד מה להם למלאכי השרת כי יבכו על ישראל והלא טוב להם שתסתפק התורה בעליונים. וכן חמה ולבנה למה אספו נגהם. ובסוף המאמר נשים שכל והבין מה זה שאלת משה רבינו ע"ה אם בטיט היא חתומה או בדם, מי נתן טיט או דם למעלה. ולמה בדם אין תקנה כאשר בטיט. וגם למה הוצרכו לבקש רחמים משה ומרדכי זה מכאן וזה מכאן ולא הספיק אחד:
  אכן אין ספק כי כנפי רחמיו יתברך פרושות עלינו תמיד לבלתי כלותינו, כי חפץ חסד הוא, מרבה להטיב לחייבים טובות ואשר לא חשכו הרואות בארובות שכלו בעיני בשרו פקוחות יראה בעיניו ויורה באצבע דברי המאמר הלזה המורים אלינו גודל רחמיו יתברך בשומו כל מעייניו להציל ממות נפשנו. והוא בהקדים ראשונה בקצור נמרץ, כי הנה ידוע לאשר אור נגה עליהם, כי התורה איכותה מהעולם העליון עיקרה רוחניות בלתי בעלת תכלית בלתי נפרדת מאתו יתברך ומקיימת העולמות כלם על ידי שפע המשתלשל ממנה דרך העולמות עד למטה לארץ, כי על ידי עסוק איש הישראלי בה יבקע אורותיה למעלה בעולם העליון ומשם יתפשטו אורות רבים ונכבדים ומהם יתלבש שפע מתפשט לקיים כל העולמות עד עולם השפל הלז:
  הקדמה שנית, והיא כי בשפע אורות הבא ממעל לנקרא תורה אליה, יש שתי בחינות, אחת, שיעור הראוי לה לפי כבודה בסיפוק פרנסה אליה, שנית בחינה יתירה שהיא גם לשלשל ממנה לעולם השפל שפע המבסמו ומקיימו. והבחינה האחת היא לה מלמעלה גם בהעדר זכות בישראל, ולפעמים גם בהיות הזכות מעט מזער. אך הבחינה השנית היא על ידי היות זכיות רבות בישראל, כי על ידי תורה ומצות שיעסקו בהם ישראל יעלו אורות הזכיות ההן למעלה עד שורשן, ומאשר יאירו בה גם למעלה הימנה תעלה הפרחתה, ואז ימשיכו מלמעלה אורות שפע רב האורות מאד עד דמלבד מה שיבהיקו אורה עד בלי די גם ישתלשלו עד למטה לארץ דרך העולמות לבסם עולם ולברכו ולסיימו. אך הנה אין זה רק על ידי עסוק ישראל בתורה, אך לו יצוייר אם היו מלאכי השרת עוסקים בתורה לא היה זכות עסקם משלשל שפע למטה לקיים עולם, כי אם למה שהיא צריכה לעצמה שהיא הבחינה הראשונה. והוא כי אינו דומה עסוק בה איש ישראל לעסוק בה מלאכי השרת הן מפאת נפשותן כנודע ליודעי חן, הן על התפשטות השפע לקיים העולם שאינו על ידי עסק מלאכים כנודע, כי על כן הן האדם כלול מכל העולמות עד עפר להתברך הכל על ידו:
  ונבא אל הענין, והוא כי בהשטין השטן עלינו אמר לו הוא יתברך תורה מה תהא עליה, לומר, כי אם בהעדר ישראל לא היה מתבטל רק שפע המשלשל לעולם השפל שהיא הבחינה השנית שבהקדמה השניה החרשתי, כי אין ההפסד רק לישראל שחטאו, אך הלא לא יבצר גם כן מה שהוא לתורה עצמה להאיר לה שהיא הבחינה הראשונה, וזהו תורה מה תהא עליה, כלומר מצד עצמה כי עליה אני חס כי על כבודה ראוי להאריך בל תאבד שעשועה ממנה על ידי עסוק בה ישראל. והנה אז היתה תורה בישראל כאשר הפליגו רבותינו ז"ל (מגילה טז א) בישיבת תלמידים שהיו לו למרדכי וכיוצא בו ולא יבצר מהחרש והמסגר ותלמידיהם:
  והשיב השטן תסתפק בעליונים, לומר, גם כי השתלשלות שפע לקיים העולם שהיא הבחינה השנית תעדר, על העדר ישראל, וגם קצת מהראשונה, כי גם שעל ידי עסק העליונים לא יבצר מה שנוגע אליה מצד עצמה, יותר מזה יש בבחינה ההיא אפילו כשהיא לבדה בהיות על ידי ישראל, מאשר היא בהיות על ידי עסק העליונים:
  והנה גם שלא הספיקה טענה זו לגזור כליה, לפחות הספיקה שגם השוה דעתו וכו', והוא כי בכל משפט איש או עיר או ממלכה בבית דין של מעלה לא יבצר מהיות להימין ולהשמאיל גם בו יתברך בין מדת הדין ומדת הרחמים, ולפעמים טענת מדת הדין מכרעת ולפעמים טענת מדת הרחמים ולפעמים הדבר שקול בשוה, וזה כי יאמר גם שמתחלה היתה הטיה בדעתו יתברך אל הרחמים עתה השוה דעתו שיהיה דעתו שוה בלתי נוטה ומכריע לשום צד כי היה הדבר שקול (בענין) [בעיניו] למחות את ישראל:
  ולהיותו יתברך חפץ חסד מטה כלפי חסד ושמח במלמדי סניגוריא על בניו כמעשהו ביום הכיפורים (ויקרא רבה כא ג) וכמאמרם ז"ל בבראשית רבה (תנחומא וירא ח, דברים רבה ג טו), כי על כן בחר הוא יתברך באברהם מבכל צדיקים שקדמוהו על שהיה מלמד סנגוריא על הבריות, שעליו אמר אהבת צדק ותשנא רשע, אהבת להצדיק ולא להרשיע את הבריות, על כן מה עשה הוא יתברך בראותו פה הדבר שקול בקש לתת התעוררות אל האפשריים ללמד סניגוריא, בתורה, ואליהו, ונשמות צדיקים וכיוצא בהן, כאשר עשה למשה באומרו הניחה לי וכו', והוא כי הנה שתי טענות היה אפשר להשיב לפניו יתברך לזכות את ישראל, אחת, לומר האם אחר עשותך כמה נסים ונפלאות להפיל הקמים עליהם ביד חזקה עתה תכלה אותם, והיא טענת משה רבינו ע"ה באומרו (שמות לב יא) למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת כו' בכח גדול וביד חזקה. עוד טענה שנית והיא מאמרו יתברך (דברים לב כו) אמרתי אפאיהם אשביתה וכו' לולא כעס אויב אגור וכו', כי אם יעשה כלה ח"ו יהיה חלול השם בדבר כי יאמרו העובדי גילולים כי הם העושים וידם רמה על השם ועל משיחו. והנה בהיות רצונו יתברך לשמוע טענות אלו מפי סניגורים אמר לתת להם פתחון פה, אל הטענה האחת [אמר] למה לי אומה שבשבילה הרביתי אותותי ומופתי לכל הקמים עליהם לרעה, והוא למען יתעוררו סניגורים ויאמרו הלא סוף פסוק זה הוא לולא כעס אויב אגור וכו' שהיא הטענה השנית, ועם כל זה אין דובר דבר להליץ טוב, והוא כי לא שכחו אשר קרה למו בזמן החורבן שבאו האבות ומשה ללמד סניגוריא ולא שוה למו:
  ובראותו יתברך כי אין מליץ טוב מיד אמר לשטן הבא לי מגילה וכו', והאלהים עשה למען בזמן שהלך להביא המגילה יתעורר מלאך מליץ הוא יליץ על ישראל. וענין המגילה הוא כי אמר הוא יתברך הנה אין בהנאת הסעודה די בער את כל ישראל מן העולם, ומה גם למאמר רבי שמעון בן יוחאי של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו, על כן רבי ישמעאל בעל מאמר זה שאומר שעל הסעודה היה הדבר, אמר, שאמר אליו הבא מגלה, לומר, כי כאשר אין כתיבה אם לא על מגלה שיסבלנה, כן אין כליה אם לא על דברי עונות שסובלים אותה, כי אין עון זה מספיק, לכן לך וחפש אחר אשמה כוללת שאכתוב עליה כליה לכל העולם בצירוף עון הסעודה, ובכלל דבריו כיוון כי גם בכל מה שיבוא עוד קטגוריא בישראל אין עון מספיק לעשות כליה מוחלטת מעתה, רק לכתוב ולא לעשות כעת עד נראה אם ישובו מדרכם ויתקנו את אשר עוותו, וכמאמרם ז"ל בגמרא מסכת ראש השנה (עיי"ש יח א, ועיין במדבר רבה יא טו) כי הגזירה שנכתבת ולא נחתמת קלה ליבטל, ומה גם אם מה שהביא הוא עון הצלם שלא היה אלא לפנים:
  על כן בראות התורה שלא כלתה הרעה כי אם שהיתה נכתבת בלבד לראות אם ישובו, אז הראית צערה למען יכמרו רחמיו יתברך ויצאת בבגדי אלמנות הם דרכי פשט התורה שהם כלבושים אליה פשט רמז דרש, שיתבטלו עתה בהעדר ישראל, שהיתה עתה אלמנה מישראל המולידים ממנה אורות ומלאכים (בעסקה) [בעסקם בה] ומצותיה בעולם העליון. ואחר שהראית פגם שבעולם העליון הנוגע אל התורה באו מלאכי השרת וצעקו על עולם המלאכים שגם הוא מתבטל, שכל ישעם להשתלשל השפע העליון על ידיהם לעולם השפל, וזה אמרם אם ישראל בטלים מן העולם אנו למה אנו צריכים בעולם. ואומרו צעקו לקול בכייתה, היא, כי תחלה חשבו שיהיה טוב להם העדר ישראל כי תנתן למו התורה כאשר שאלו באומרם אשר תנה הודך על השמים, אך לקול בכייתה הכירו כי הכל תלוי בישראל שבעולם השפל, ואם אין צדיקים למטה הכל בטל. וכיון ששמעו חמה ולבנה שבעולם הגלגלים אספו נגהם באומרם אם ימנע מהמלאכים אורם איזה הדרך יגיה אור עולם הגלגלים המקבל מעולם המלאכים, נמצאו כל העולמות מרגישים עולם העליון עולם המלאכים עולם הגלגלים וכל שכן התחתון עצמו:
  אז רץ אליהו וכו', והנה האבות נתייאשו ואמרו אם הם עברו על דת וכו', והוא מטעם שכתבנו כי זכרו כי לא שוה למו אשר הליצו בזמן החורבן, אז דבר אל משה לאמר לו מה תענה בצרה זאת כי לא נתייאש מלדבר אל משה פן ישיב כאבות, והוא כנזכר לעיל שאמר הן ידעתי שגם אתה היית עוזר בזמן החורבן עם האבות ולא שוה לך, אך עתה אל תחרש, והוא כי כל כח המן בגזרתו הרעה היה על כי באדר מת משה רבינו ע"ה, על כן אמר לו מה תענה על הצרה הזאת, לומר, כי להיות צרה זאת על תענה כאבות כי הלא מתחזקים על סלוקך ואתה צריך להראות כי לא סר כחך מלהטיב את ישראל על סלוקך, ולא תהיה כלום לעשות בנו גזרתם הרעה. אז אמר לו כלום יש אדם כשר כו', והוא כי בסילוק ההיזק מישראל יעמוד מרדכי וישיב את ישראל בתשובה לתקן עוותם, ואני מלאתי את דבריו להפיל את המן שתתהפך הרעה עליו לעומת מה שחשב שתשש כחי:
  או יהיה, כי הנה על ידי משה החילו מפלת עמלק, כי כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל נגד עמלק, ועל זה אמר לו אליהו מה תענה על הצרה הזאת, כלומר כי אליך נוגע הדבר שהיא נגד עמלק, אז אמר הוא כלום וכו', לומר הנה שם היה עמי יהושע שהוא מבני בניה של רחל המיוחדים להפיל את עמלק (בראשית רבה עג ה), כמה דאת אמר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיה מט כ), על כן כשאמר לו שהיה מרדכי שגם הוא מבני רחל, אז אמר לו משה יעמוד הוא משום וכו', ויהיה מענין משה ויהושע, וגם זה על דרך הנזכר, אחת לסלק היזק ישראל, ואחת להגבירם להפיל את האויב, כענין וגבר ישראל:
  ואז אמר לו משה רבינו ע"ה לאליהו אם בטיט היא חתומה תפלתינו נשמעת וכו'. והנה אשר נראה אלי בתחלה, עם ששמעתי אומרים אחר כן שקדמוני זולתי, הוא שאמר אם בטיט היא חתומה שנחתם גזר דינם על הנאת הסעודה שהיא הנאה חומרית תפלתינו נשמעת, ואם בדם שהוא על השתחוות לצלם הנוגע אל הדם הוא הנפש אין תקנה. אך הדבר הקשה על זה הוא כי הלא האבות ומשה עצמו אמרו לאליהו מפני מה נתחייבו כליה, ואמר להם מפני שנהנו ישראל מסעודתו של אחשורוש ובעבור זאת נגזר עליהן לכלותם מן העולם ולאבד זכרם כאשר העתקנו לשונו, ואם כן איפה מה זו שאלה אם בטיט היא חתומה וכו', הלא כבר אמר לו בפירוש באר הטיב שבטיט היא חתומה ולמה יטמין עתה הדבר ברמז. ועדיין אפשר לדחוק כי היתה דעתו לאמר הן אמת כי עון הסעודה גרם הרע ומלא המדה, אך בהחתם על איזה היה החותם, עם שמאליו יובן כי זה היה:
  אך אפשר עוד לומר כאשר נדקדק אומרו נהנו מהסעודה ולא ממשתה אחשורוש, והוא כנזכר לעיל על והשתיה כדת אין אונס כי למה שכל ישעו וכל חפץ המלך היה להכשיל את ישראל, על כן ביין צוה שאין אונס למען תפוס אותם לחטוא ברצון, מה שאין כן בפת בגו, והנה השתיה היתה קשה מהאכילה כי היה יין נסיכם והתורה השוותו לתקרובת עבודה זרה (עבודה זרה כט ב) כמה דאת אמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם (דברים לב לח), ולכן גם כי לא יעדרו קצת שיבערו ויכשלו ביין מלכות, אך רבים שתו לא נימא כי הזהרו מסרך עבודה זרה ואין אונס, באופן שהעון הכולל לכל הקרואים מבני עמנו היה הנאת הסעודה היא האכילה ועליה נתחייבו, וזהו אומרו נהנו מסעודתו שמשמעו על מה שאינו חמור כעבודה זרה רק הנאה חומרית שהוא ממאכל שולחנו ולא אמר ממשתה אחשורוש שעיקרו ומשמעו הוא השתיה, וזה שאל אם בטיט היא חתומה וכו', לומר הן אמת שנתחייבו על שנהנו מסעודתו אך בטיט היא חתומה שהוא על סעודה בלבד כמשמעות הלשון, או בדם היא חתומה שרבים שתו מיין נסיכם שהוא סרך עבודה זרה ואמרת לשון הנאת סעודה על כי הנאה היא הכוללת הכל לגמרי, ואם כך הוא, אין תפלתינו נשמעת, והשיב שהיה בטיט כי רובם לא חטאו רק בדבר הנאת הסעודה:
  העולה מדברי רבותינו ז"ל בזה הוא, כי נתחייבו שונאי ישראל שבאותו הדור כליה למקום ולא היתה תקנה אם לא על ידי תפלת משה רבינו ע"ה ומרדכי היהודי וששלח משה רבינו ע"ה את אליהו יודיע הדבר למרדכי, וזהו שאמר ומרדכי ידע את וכו' כי ידע מפי אליהו:
  ובזה נבא אל ביאור הכתובים בס"ד, אמר [ומרדכי] ידע את כל אשר נעשה על כן ויקרע וכו' כי ראה כי אין תקנה אם לא ישוב ישראל עד מכהו ואת ה' צבאות ידרשו בתשובה שלימה, כי מאתו יתברך נהיה הדבר כי כליה נכתבה לפניו ואין ארוכה למחלה זו בדבר אל המלך או אל שר הצבא בלתי לה' לבדו, כי ידע את אשר נעשה מפי אליהו. ואומרו כל אשר הוא כי לו ידע אשר נעשה בשמים שנחתם גזר דין ולא ידע ענין משה רבינו ע"ה, היה מתיאש ומתרפה כמאמר אבות העולם אם הם עברו על דת וכו' מה בידינו לעשות. וכן אילו ידע ששולח לו משה רבינו ע"ה שיתפלל ויתוקן רעת המן ולא יודע לו כל תוקף הגזרה שנחתמה למעלה, גם כן לא יגדל הדבר בעיניו להגדיל לעשות, אך אמר שידע את הכל, וזהו ידע את כל אשר נעשה זה וזה, ולכן ויקרע וכו':
והנה אמר בלבו אם אין ישראל שבים עד ה' אלהינו בתשובה שלימה מה נועיל כי נפגע בו יתברך משה רבינו ע"ה ואני, כי הא למה זה דומה לרופא הבא לרפאות את אשר צבה בטנו ממאכלים רעים כי אם ימאן החולה להריק חלאתו מכל חיל בלע לצבות בטן, כל אשר ירפא הרופא יהיה לריק, כן הדבר הזה הנה ישראל צבתה בטנם נטמאה נפשם מבטן המלאה לה מסעודת אחשורוש עם יתר דברי עונות ואיך יהיו לרצון אמרי פינו לרצון להם לפני ה', חלאת טומאת אשמתם חקוקה על עצמותם, על כן ראה והתקין את כל הדברים המתמיהים אשר עשה בשווקים וברחובות ושק ואפר, והוא כי אמר בלבו הלא אם קורא אני אליהם יעמדו יחדיו כל היהודים אשר בשושן לאמר להם הבו דבר ועצה הלום, ודעו מה תעשו כי כלה ונחרצה נעשתה כי הדת נתנה בשושן הבירה ובשאר מדינות המלך הרצים יצאו דחופים בדבר המלך להשמיד וכו', ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, אך הדבר הרע הזה מנפש ועד בשר יכלה, ואתם ידעתם כי כתב אשר נכתב בשם המלך וכו' אין להשיב, וגם המלך לבבו למרע כי הלא כאשר הדת נתנה בשושן הבירה המלך והמן ישבו לשתות משמחת לבב, לכן דעו איפה כי כלתה הרעה מאת המלך וכלה הוא עושה וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם בצום ושק ואפר ואל תאכלו על הדם עד ישקיף וירא ה' משמים ויאבה לחננם וישוב לרחמכם. הלא יענו ויאמרו אל מרדכי תנחומים של הבל זה בכה וזה אומר בכה. זה יאמר הנה דבריך טובים ונכוחים אך אל ירע לבבך כי כן דרך המלכים לגזור גזרות ואחרי כן ישוב אפו מהם, וברוך ה' כי הפליא חסדו לנו להאריך המועד עד שנים עשר חדש אדר ולא יבצר מהמלך בקרב ימים יהיה לפניו עת רצון נבא אל המלך להתחנן לו לאמר לפניו מה פשענו ומה חטאתינו הננו עבדים לאדוני מאז גלינו בארצך ונבכה לפניו ולא יבצר ממנו שיהמו יכמרו רחמיו. וזה יאמר זאת עשו קחו כל אשר נמצא אתו כסף וזהב סגור בביתו ובחומותיו יביאו והורידו לאיש מנחה הראויה להתכבד ולא יראו פניו ריקם, וגם את הדבר הזה נעשה טרם נתראה פנים נחלקה שכם כל השרים רואי פני המלך וכל עבדי המלך אשר בשער המלך למען דבר דבר ידברו גם המה טוב אל המלך, ובזה נבואה אל משכנותיו נשתחוה להדום רגליו ולשרים אשר אתו ונתחנן אליו וכל שריו ועבדיו יהיו לנו מעיר לעזור ולא ישיב פניהם ופני המנחה ההולכת לפנינו ריקם. וזה יאמר מה לכם תדכאו העם ותבוזו כסף ותבוזו זהב הלא ידעתם כי אחות לנו בבית המלך ונפשו קשורה בנפשה הלא תלך היא ותדבר אל המלך להשיב חמתו מהשחית ולא ישיב את פניה. וזה יאמר כמתחסד הלה' תגמלו זאת ואיה איפה הבטחון אשר בטחתם באלהינו מרחם, ההוא אמר ולא יעשה לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, אל תיראו ואל תערצו כי ה' אלהינו אשר הצילנו ממלך בבל ויפילהו ארצה לא נין ולא נכד בעמו, הוא יצילנו מהמן הרע הזה, לכן אכלו משמנים ושתו ממתקים אל תעצבו כי ה' אתנו אל תיראום. ואם יענה מרדכי ויאמר מה לכם תרפאו השבר על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום כי קצף ה' עלינו קצף וכלה הוא עושה אם לא תשובו עדיו, כי דעו איפה כי נכתבה כליה ח"ו, הלא יענו ויאמרו אליו אשר האלהים עושה מי הגיד לך אין זה כי אם חלום חלמת וחלומות שוא ידברו קנצי למלין הבל יהבילו וישחיתו דבריו הנעימים, לכן יעצוהו כליותיו ילבש שק, ואפר יציע, ויהא סובב סובב הולך בשוקים וברחובות בקול בכי ובקול צעקה גדולה ומרה:


  

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ב) שנית התחכם לבא עד לפני שער המלך ולא יכנס פנימה, ומה גם כמאמרם ז"ל (ילקוט רמז תתרנו) כי הרים קול ונשבע שלא להסיר שקו מעליו עד יושעו ישראל, למען החריד לב בני ישראל ויתר ממקומו בפרסום החרדה ההיא, כי עתה יאמרו הלא דבר הוא. והן לו היתה תקנה מוצאת בהמשך הזמן בהתקרר דעת המלך לא החיל מעתה לקרוע בגדיו ולחרוד את כל החרדה הזאת, באופן כי אשר בלבו העצה האחת מהאפשריות להשיב את מרדכי לומר לו כי לאט לו כי בהמשך הזמן יתוקן, זאת ישיב אל לבו וידום. וגם הטענה השנית תבטל גם בזה שאם תשועה זו ביד המלך היתה למה זה ישמיע מרדכי קול צוחה בעיר, ועל מה זה לבש בשרו שק, ואפר יציע, ואדרבה יסיר הבגדים הצואים מעליו ויבוא אל המלך להתחנן לו. וגם לא טענת האומרים אחות לנו בבית המלך כי עתה יאמרו הנה מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו ולמה זה יחדל לדבר אליה תדבר אל המלך, אך יאמרו בלבבם אין זה כי אם רוח ה' נוססה בו וידע כי מושיע אין בלתו יתברך, ואין ספק כי אם גזרה זאת מאת ה' צבאות יצאת, ויאמרו כל איש ישראל לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו:


ועדיין היה מקום לישראל לדבר ולומר מי יודע אם מרדכי עשה כדבר הזה למען למוג לבנו ונדעה נרדפה לדעת את ה', אך מדבר אל אסתר אל ינח ידו ועל ידה נושע באופן ישיתו עוז מבטחם בבשר ודם ותהיה תשובה בלתי שלימה, על כן התחכם לבא עד לפני שער המלך בלבוש שק להסיר מלב בני ישראל תקות דברו את אסתר, כי עתה יאמרו הנה עד פה יבא ולא יוסיף ואיך ידבר אל אסתר והיא לפנים משער המלך, והוא לא יוכל ליכנס כי הוא לבוש שק, ומה גם למאמרם ז"ל (ילקוט רמז תתרנו) שנשבע שלא יסיר שקו מעליו עד בא תשועת ישראל, כי בזה יתייאשו משים בשר זרועם ואל על יקראוהו יחד בכל לבם וממצוקותיהם יצילם, וזהו אומרו כי אין לבא אל שער המלך וכו', לומר תדע למה לבש שק והיה הולך עד לפני וכו', על כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, ובזה יתייאשו ישראל מבואו שם באומרם הנה עד פה יבא ולא יכנס כי לא יוכל, כי הוא לבוש שק ולא יסירו מעליו, ולכן תאבד תקות דברו אל אסתר בעיניהם, ויתלו עיניהם למי שבראם, ועל ידי כן יקרע גזר דינם מלפני ה' מלמעלה, ואז יוגמר הדבר על ידי אסתר למטה, ומבלי קדימת תשובת ישראל לשוב עד המכהו מה יסכון למו כי תלך אסתר אל המלך לבלתי הועיל, ואדרבה היתה אסתר מסתכנת בבאה אל המלך אשר לא כדת וילך החבל אחר הדלי, ולכן אחר שנתן מורך בלב כל ישראל והחזיקו בה' אלהיהם המושיע אותם, אז שלח לה על ידי התך תבא אל המלך כאשר נבאר בס"ד:
ועל פי דרכו, בצעקו צעקה גדולה ומרה כיוון להתיש כח עמלק אשר מעשו הוא, כי זו כחו בעולם הזה להיות לו שליטה בנו על אשר צעק צעקה גדולה ומרה לפני אביו יצחק כנודע מרבותינו ז"ל (ילקוט רמז תתרנו, ועי' בראשית רבה סז ד), על כן כנגדן צעק מרדכי צעקה גדולה ומרה להתיש כח קול צעקתו:

עוד נועץ מרדכי לבלתי לכת ברגליו לדבר אל אסתר כי אם על ידי שליח בהסתר כאשר יתבאר, לבל ירפו ישראל ידיהם מן התשובה באומרם הנה היה דבר מרדכי אל אסתר ומה לנו עוד לעצבים, היא תושיענו, על כן הסתיר דבר כאשר יבא ביאורו:

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ג) והנה עדיין היה מקום לומר מה הועיל מרדכי בתקנתו הלא לא על בני שושן בלבד קצף המלך ואם כן תקנתם את בני שושן שישובו אל ה' על ידי כל החרדה אשר החריד בם מרדכי, אך בשאר מדינות המלך מה יעשו ליתקן, על כן סמך ואמר ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל וכו' כי כבר היו שבים אל ה' והיו בצום ובכי ומספד, ולכן לא היה פחד עליהם כי כבר שבו עד ה' אלהיהם, אך בני שושן היו מתרפים בבוטחם לאמר אחות לנו בבית המלך והיא תעמוד לנו כי איככה תוכל ותראה ברעה אשר תמצא את עמה בעיר ממלכתה, על כן הוצרך מרדכי לתת מורך בלבבם ולהסיר בטחון בשר ודם מלבם:


עוד אפשר טעם אחר אל הרגישם יותר בכל מדינה ומדינה, והוא כמאמרם ז"ל (אסתר רבה פתיחתא א) על פסוק "והיו חייך תלואים וכו'" (דברים כח סו), וז"ל: רב פתר קריא בהמן, והיו חייך תלויים לך מנגד מעת לעת, ופחדת לילה ויומם בשעה שהכתבים פורחים, ולא תאמין בחייך להיות עתידים ליום הזה, ע"כ. והנה יראו דברים משוללי הבנה. ויהיה דעתם כי לפי האמת היו חייהם תלוים מעת לעת שהוא מי"ג לניסן שהוא מעת הגזירה עד י"ג לאדר יום העשותה שהוא מעת לעת כיוצא בה, אך הם בשעה שהיו הכתבים פורחים משושן עד כל מדינה ומדינה היו מפחדים לילה ויומם, בראות החפזון יראו ממות ולא ידעו אם היה ניתן להם זמן וכל יום היו בפחד אימת מות כי לא ידעו מה הוא הכתיבה בספרים, וכאשר ניתן דת והעבירו כרוז גלוי לכל העמים להיות עתידים ליום הזה הוא י"ג לאדר לא נחה דעתם עדיין אף על פי שהיה הדבר סתום כנזכר לעיל, שלא פורש לאיזה דבר יהיו עתידים באופן שלא יהיו מאמינם בחייהם אם היה ליהרג או לדבר זולתו עד יגלה הדבר ליום מועד על ידי כתבי השרים כנזכר לעיל, ועל כן היו בכל יום דווים בכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע באבל גדול וצום ובכי ומספד, אך בשושן לא היה פחד לבלתי האמן בחייהם עד י"ג לאדר כי לא יערבו על לבם בית המלכות להקדים זמן אשר קצב המלך:

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ד) ונשוב אל הענין, כי הנה מרדכי למען החזיק לבם בתשובה חרד את כל החרדה ההיא וילבש שק למען ייאש את לבם שלא יבא אל שער המלך לדבר אל אסתר, ובגלל הדבר הזה בבוא נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה ותשלח בגדים להלביש וכו' ולא קבל, והוא כי העולה על רוחה כי אין דבר הנוגע אל המלך שלא יהי לאל ידה לתקן, על כן אמרה בלבה כי לא יוכל לבא אל שער המלך להגיד לה בלבוש שק. על כן שלחה בגדים להלביש את מרדכי למען יוכל לבא אל שער המלך לדבר אליה והיא תדבר אל המלך בבוא עתה להקרא לפניו, ולא שלחה אליו לאמר ילך ללבוש בביתו למען נחץ בואו אליה:

[ו]אמר ולהסיר שקו מעליו כי הם דברי מותר כי לא היתה משלחת אליו בגדים להלבישו והוא בשקו. ועוד היה לו לומר להסיר שקו ולהלביש את מרדכי, כי הוא לבש שק, וראשונה יוסר השק ואחר כך ילבש את הבגדים. אך אמרה שילבישהו בגדים ואם לא יאבה לפחות יסיר את שקו מעליו ויבא בבגדיו הקרועים כי אין לבא בלבוש שק:

או יאמר ולהסיר שקו אחר אומרו להלביש וכו' שהוא הפך הסדר, כי הנה היה בלבה למהר ביאת מרדכי לפניה כי לא רצתה שילך לביתו ללבוש בגדיו לבא פנימה לדבר בה, וגם לא שיתמהמה להסיר שקו וללבוש בגדים כי אם להלביש את מרדכי בגדים על השק לכסותו לבא אל שער המלך, כי אין לבוא בלבוש שק, ואחר דברה עמו להסיר שקו מעליו בביתה כי לא עצרה כח להמתין עד יסיר השק ובגדים יחליף בחוץ, אך הוא לא קבל לא זה ולא זה להורות את בני ישראל אשר היו אתו ולאסתר עמהם כי אין ארוכת מחלתם בידי בשר ודם כי אם בידו יתברך לבדו כי לה' חטאו והוא אשר גזר עליהם ויחזיקו בה' אלהיהם. ומן הטעם הזה אפילו לא דיבר את שלוחיה דבר כאשר דבר אל התך אחר כך להגיד לה ולצוות עליה, להיות מצויים אתו בלי ספק רבים מבני ישראל שנקבצו אליו לקול צעקתו ומה גם תלמידיו אשר היו מתענים באשר יתענה ואם בעיניהם ידבר אל שלוחיה דבר ומה גם לצוות עליה לבא אל המלך היו מתרפים מהתשובה על כן לא דבר אליהם מטוב עד רע:

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ה) ואסתר בחכמתה הבינה בדברים ומה עשתה אמרה בלבה הנה אין ספק כי אין תקנה בידי בשר ודם כי אם מה' יצא הדבר והוא חפץ לבלתי הרפות ידי ישראל מהתשובה, ועל כן אפילו לא דיבר לסריסיה הידועים שהם סריסי המלכה, לכן התחכמה ותקרא להתך אשר הוא מסריסי המלך ולא מסריסיה המשרתים לפניה, להסתיר דבר שלא יכירו הרואים כי היא שלחה אותו. ובחרה באשר העמיד לפניה, לשתי סבות, אחת, שלא העמיד אותו לשרתה כי גדול היה ולא מסריסיה המיוחדים להיות משרתי פניה כי אם אשר העמיד לפניה להיות מצוי לפניה דרך שררה, כי בזה לא יחשבו הרואים אותו מדבר אל מרדכי כי היא שלחה אותו כי לא ניתן לה לשרת ולשלוח כי אם סריסיה. שנית, להיות נאמן לה מלהיות מגלה סוד, ומה גם אם היה דניאל כמאמרם ז"ל (מגילה טו א):


ואמר ותצוהו על מרדכי שהוא משולל הבנה שהיה לו לומר ותשלחו אל מרדכי, ואם הוא שצוהו שילך אליו כי צו הוא לשון זרוז ומיד, הלא היה לו לומר אל מרדכי ולא על. אך יהיה על דרך מאמר הכתוב באומרו ויצוום אל בני ישראל "ואל פרעה מלך מצרים" (שמות ו יג) ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ז ב) שצוה אל משה ואהרן שיתנהגו עם ישראל בנחת ובפרעה שינהגו בו כבוד, והענין שיהיו מצווים ובאים ישראל ופרעה בעיניהם. ועל דרך זה יאמר פה, אלא כי שם שנאמר אל ולא נאמר על, הוא שיהיו ישראל ופרעה מצווים אצלם, אך פה שאומר על, באומרו ותצוהו על מרדכי, הוא שיהיה מוטל צווי התך על מרדכי, שיחשיבהו. והוא כי ראה את שלוחיה הראשונים שלא החשיבום אפילו לדבר להם דבר רק שלא קיבל מידם, על כן חששה פן יעשה כן גם להתך שלא יגלה לו את כל לבו לדבר אליה, על כן ותצוהו את התך על מרדכי שיחשיבהו להגיד לו, ויהיה על ידי מוליך הבגדים בראשונה. ולא הזכירו מי היה מוליך הבגדים, יהיה כי לא שילחה רק דרך התנכרות לבל יודע אל הרואים כי ממנה היה הדבר כי לא היה על ידי סריסיה או מהידועים שהם שלה. וכן עשה מרדכי שלא הסתיר דבר ממנו ויגד לו את כל לבו, וזהו אומרו ותצוהו על מרדכי, ולמה היה הצווי הוא לדעת וכו' שאם לא יחשבנו לא יגלה לו מה זה ועל מה זה:
וענין מה זה וכו' הוא כלומר מה זה הצער ועל מה היה זה, מה היתה סיבתו, כלומר אם הסיבה היא מן השמים נלחמו על ידי דברי עונות גברו ועל כן לא באתם אלי כי תראה שלא יתוקן על ידי, ועל כן הוסיפה לשאול ועל מה זה:
ומה יפו דברי רבותינו ז"ל (אסתר רבה ח ד) על פי דרך זה באומרם שמא עברו ישראל על מזה ומזה הם כתובים, כלומר מאשר לא קבלת הבגדים שתוכל להכנס לגלות אזני, אין זה כי אם שמא עברו על עשרות הדברות ועל כן אין תקנה זולת בשוב ישראל עד ה' אלהיהם:
או יאמר מה זה הצער ועל מה זה שעשית לבלתי קבל הבגדים לבא אל שער המלך ולהגיד לי וגם לא דברת אל שולחי דבר, כי גם שהבינה בשכלה היתה מבקשת לדעת מפיו:


פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ו) והנה התך נתחכם יותר לבלתי לכת אל מרדכי כשליח לבל יורגש לעיני הרואים שנשתלח מאת המלכה אך עשה עצמו כיוצא מעצמו ונגש אל מרדכי לדבר אליו שיגיד לו את כל אשר קרהו וזהו ויצא התך אל מרדכי וכו' ולא אמר וילך התך אל מרדכי רק ויצא וכו' שעשה כיוצא מעצמו ואז ויגד לו מרדכי וכו':

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ז) ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת וכו'. טרם נבא אל ביאור הכתובים נקדים כי ממאמרי רבותינו ז"ל במדרש חזית נראה כי היה נכון לב מרדכי בטוח על הצלת ישראל. ומאמר האחד הוא (אסתר רבה ז יז) וז"ל: בשעה שנחתמו אותן האגרות ונחתום ביד המן ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו ופגעו במרדכי שהיה הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקך אמר לו אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא (משלי ג כה), פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (ישעיה ח י), פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט (שם מו ד), כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו, מיד כעס המן ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות ע"כ. וראוי לשום לב מה ענין שלשת הפסוקים האלו אשר שם הוא יתברך בפי התינוקות והיה די באחד כי ענין אחד המה. ועוד מה נשתנה השני מהראשון ומהשלישי שאמר אני קריתי היום וכו', כי לא במקרה היה, ואם מקרה הוא קרה לו מה להם לרבותינו ז"ל לספר מה שאין בו מועיל. אך אין ספק כי שם הוא יתברך בפי הנער לדבר הדברים ההם על דבר הרמז הרומז לו ולא לחנם היה. וגם נשים פנינו אל התקשרותם כי מאשר לא שאל כי אם את האחד בלבד ומאליו פתח השני וכן השלישי. יורה כי מעמד שלשתן אחד הוא. ועל פי דרכנו נשים לב אל תשובת מרדכי באומרו שבשרוני שלא אפחד מן העצה, שכלל דברי שני הנערים, הראשון והשני, באומרו שלא אפחד הוא אל תירא וכו', ובאומרו מן העצה הפסוק השני עוצו עצה וכו', ולא אמר לו פסוק השלישי שאומר בפירוש ואמלט, ויאמר לו בשרוני שלא אפחד כי הוא יתברך ימלטני מידיך:


אמנם הנה בספר חבצלת השרון כתבנו, כי אשר הוא טוב לפני האלהים סמוך לבו לא יירא מכל רעות המתרגשות לבא בעולם מפי אריה ודומה לו, וכן אם יבא באש או במים וכיוצא בהם, כי הוא ידבר וה' ישמע, כי צעקתו ישמע אל. אך שתים רעות קשה ממנו להשמר מהם, אחת, מפחד פתאום, כי טרם ידע בא הרעה להקדים תפלה כבר הוא עליו ולא יוכל להמלט כי נחרצה נעשתה. שנית, הרואה עצמו נמסר בידי אדם בעל בחירה כי אין מרפא, כי למה שהבחירה חפשית לא ימנענו הוא יתברך מאשר זמם לעשות:
והנה שתים אלה כאן נמצאו וכאן היו בהמן הרע הזה, א. כי היה הדבר פתאום בלי מיתון כי טרם יודע הדבר כמו רגע דבר אל המלך ויקראו סופרי המלך וכו' ותנתן דת בשושן, וגם בשמים ממעל בהודע הדבר למרדכי כבר היתה כתובה אגרת כליה באופן שהיה קשה להתהפך אשר נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה. וכן השנית כי הנה היו נמסרים בידי אדם בעל בחירה ועזה כמות ההצלה. הנה כי שני אלה נוסדו יחד פה ועל כל אחת מהנה יחרד לבו ויתר ממקומו. והנה מאתו יתברך היתה להצילם משתיהן, אך אחר שיצטערו בעצם וישובו אל ה' כי יחטאו לו, והתשובה הצודקת מאתו יתברך היתה לאמר לו מיד כי צרה תבא עליהם, אך באחרית דבר ימלטם ה' על ידי תשובה, אמנם מאהבתו יתברך את מרדכי לא אמר לו כי אם לאט לאט, ראשונה שמח שמחהו באמור אליו אל תירא מפחד פתאום שהוא הראשון מהשנים אשר היה ירא מפניהם, ועל השנית ומשואת רשעים כי תבא שהוא המסרם ביד בני אדם רשעים בעלי בחירה, ולבל יחשוב שלא יהיה צער כי אם מיד בנקלה תהיה ההצלה מאליה ירפה ידו מהשיב את ישראל עד ה', פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר עוצו עצה ותופר וכו', כי שם ה' בפיו הלשון הזה לרמוז לו ישים פניו אל הפסוקים הקודמים ואל היות זה אחרית ותכלה להם, והוא כי מקודם נאמר, ובא ביהודה שטף ועבר עד צואר יגיע וכו' רועו עמים וחותו וכו' עוצו עצה וכו', והענין כפירוש הרד"ק ז"ל כי מלך בבל יציר צרה גדולה עד צואר הוא ירושלים יגיע שיביאה במצור ובמצוק, ואומר הוא יתברך רועו עמים והכניעו את ישראל, אך ללכוד בעצם אין פחד כי אם וחותו התאזרו על ישראל ואחר כך וחותו כי לא תוכלו למו כי אם אדרבה עוצו עצה ותופר וכו', באופן שענין הכתובים שיצרו את ישראל אך לא יכבשום כי אם עצתם תופר. כיוצא בזה רמז שיקרה לישראל גם בימי מרדכי שיצר המן לישראל ויצטערו בעצם, אך בסוף אשר יעצו המלך והמן תופר, וכן היה כי באו מים עד נפש עד צואר הגיע, ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד ושק ואפר, וגם מאמרם ז"ל (אסתר רבה ז כה) שהיה כל פרסי פוגע ביהודי בשושן וחינקו ואומר לו מחר אהרוג אותך ואטול את ממונך, אך אחר הצרה תופר עצת השונא, וזהו אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי, כלומר ראה הקודם שקריתי היום וראה זה הפסוק שעמדתי בו מבית הספר כי זהו עמידת מרוצת הקודמים באופן שאל כל זה תביט כאמור. ועדיין היה אפשר יאמר מרדכי אחר שעמנו אל גם כי נראה צער מתחולל לא נשים לב כי באחרונה עמנו אל להפר עצת אויבינו ובזה היתה תשובה מתרפית מישראל באומרם אין צורך עוד תפלה ותשובה לה' כי עמנו הוא, רק נדבר אל המלך וה' יתן אותנו לחסד ולרחמים בעיניו ונושעה ואם כן היתה התשועה בטלה כי הלא מאת ה' צבאות יצא הדבר ונכתבה כליה ולכן צריך לשוב עד המכהו ובלעדו אין תקנה, על כן פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא וכו' אני עשיתי ואני אשא וכו', לומר עתה דע לך כי אני עשיתי וכו', כי הוא יתברך עושה כל אלה, כלומר שעל כן לא יגהה מכם מזור זולתו יתברך, כי תשובו עדיו לרחמכם, ולא עוד אלא כי אני אסבול בצרתכם כי בכל צרתם לו צר עד תתקנו, ואחר כך ואמלט. וזהו אני אסבול ואמלט, ובשאול המן מה אמר לך התינוק הסתיר מרדכי ממנו ענין בא הדבר מהשם יתברך ושהוא ימלט כמאמר השלישי לבל יחרף המן על ידו:
או יאמר פתח הראשון וכו', והוא כי שני פחדים היו ביד ישראל אחד פן לא יעצרו כח אויביהם להאריך עד י"ג באדר ויקומו פתאום להשמיד וכו'. שנית, גם שימתינו אולי לא יתוקן הדבר בנתיים ויתעתדו לגלים, באופן כי שתים רעות היו, אחד מפחד פתאום שהיו כל ישראל באימתה ופחד. שנית, פועל הרעה ביום מועד הוא י"ג לאדר. ועל שניהם אמר על הראשון לא תירא מפחד פתאום, ועל השני על יום מועד אמר ומשואת רשעים וכו', כי תבא שואת פעולתם אחר אחד עשר חדש. והנה זה בשרו שלא ירא מהמן, ועדיין היה אפשר שדי להם המלט נפשם, אך לא יראו בשונאיהם, על כן בא השני ואמר אני קריתי היום וכו', לומר שפסוק הקודם וזה שעמד בו מבית הספר הם רמז, והוא שאומר רועו עמים וחותו והאזינו כל מרחקי ארץ התאזרו וחותו וכו', לומר רועו עמים וחותו והכנעו ולא בלבד המן ובניו כי אם גם האזינו כל מרחקי ארץ שבכל מדינה ומדינה התאזרו נגד ישראל וחותו והכנעו עתה בעת הגיע הכתבים התאזרו וחותו גם בהגיע יום מועד, וזה אומרו פעמים התאזרו וכו', אחת על עת הגיע דבר המלך ודתו שהוא הפתאומיות שהיו יראים, והשנית על י"ג לאדר:
ושמא תאמר מה נעשה בכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב וגם נתן דת גלוי לכל העמים, לזה סיים ואמר, על הכתבים - שהם עצה כמו שכתבנו למעלה כי הכתבים היו בעצה אל השרים לגלותם ביום מועד - אל תחושו, כי עוצו עצה ותופר. ועל הכרוז אמר דברו דבר ולא יקום וכו':
ושמא תאמר אם כן שכל כך אנו זכאים שמלבד הצלתינו תפיל הקמים עלינו למה מצאתנו כל זאת, על כן בא השלישי ואמר עד זקנה אני הוא וכו', לומר כי מה שיפיל את המן זולת ההצלה, לא מרוב זכותכם, כי אם על אומרו לאחשורוש - כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ז יז) - כי אלהי ישראל שהפיל את פרעה וסיחון ועוג ול"א מלכים כבר הוא זקן כי הלא גוים רקדו בהיכלו והיה שותק, על כן בא הוא יתברך לומר ועד זקנה וכו', כלומר עתה שאפילהו יודע כי עד זקנה אני הוא, כי בזמן החרבן שאמר שהייתי זקן אני הוא כאשר בתחלה, כי אני ה' לא שניתי, וגם עתה עד שיבה בגלות זה של מדי אני אסבול עד תשובו. ועל פי דברו רמז כי היותו סובל הן הן גברותיו, והטעם שגוים רקדו בהיכלי ושתקתי הוא כי אני עשיתי ולא נבוכדנצר, כי לא היה רק שבט אפי, ועל כן ואני אשא, וגם עתה אני אסבול צרתכם ואמלט בסוף שהוא על ידי תשובה:
העולה מזה, כי מרדכי עם עשותו את כל החרדה הזאת וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר בזעקה גדולה ומרה, היה נכון לבו בטוח בה' כי ריוח והצלה יעמוד ליהודים באחרונה, וגם בטח לבו על ידי אליהו אשר שלחו משה שיבקש רחמים הוא משם ומרדכי מכאן כאשר כתבנו, ולפי זה ראוי לתת טוב טעם ודעת על מה זה הכביד ידו על אסתר והגיעה עד שערי מות:
אמנם הנה למעלה על פסוק איש יהודי כתבנו לתת טעם על היות שני גואלים אחד איש ואחת אשה, ושתנשא לערל וגם שתסתכן, ולעומת זה הגיעה למלכות בהיות כל ישראל בגלות מר ונמהר. כי למה שבישראל היו שתי מיני עבירות אחת אשר השתחוו לצלם שנית שנהנו מסעודתו של אחשורוש, כי גם שלמר נתחייבו על האחד ולמר על השנית, לא יבצר מהמצאם שתיהם במציאות, ולכן על דבר הצלם היתה אסתר וזה שאמרו חכמינו ז"ל (חולין קלט ב) מנין לאסתר מן התורה ואנכי הסתר אסתיר כו' כי פנה אל אלהים אחרים, ועל דבר הסעודה היה מרדכי שהיה בשושן ולא די שלא בא בפיו בשר פגול כי אם אדרבה היה צווח בשווקים שלא ילכו ישראל אל המשתה ההוא, גם כתבנו למעלה כי למה שגם לאומר שעל עון הצלם נתחייבו דעתו שעל ידי הסעודה היה התעוררות הדין, ומה גם לרבי ישמעאל שעל הסעודה היתה גזרת הכליה, הנה סבה ראשונה שאול המלך, כי אילו הרג את אגג במלחמת עמלק לא בא המן לעולם כמו שאמרו ז"ל (עי' מגלה יג א) כי בין לילה היה ובין לילה שכב את אשה והטיל בה זוהמא ויצא העגל ההוא מן הזרע אשר נתן לו מן האשה ההיא והוא המן אשר החטיא את ישראל בסעודה ההיא והביא את ישראל כולו להשמיד להרוג ולאבד והרגישו צער מות עד שהושחרו פניהם בצומות כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה א א, ועי' מגילה יא א), ובגלל הדבר הזה וגם שריוח והצלה יעמוד ליהודים לא יבצר מהיות קולר כל הצער מתחולל שבא על ישראל תלוי על שאול, על כן נתחכם מרדכי ויאמר בלבו הנה לא על חנם הגיעה אסתר למלכות אם לא לכפר בעד מלך שיצאת ממנו, וגם תדמה לו שהחביאה עצמה לבל תלקח אל המלכות כשאול שנחבא אל הכלים, וגם לא על חנם הטיל בה ערל זוהמא עם היותה צדקת אם לא על כי שאול סיבב יטיל אגג זוהמא באשה שיצא ממנה המן, על כן לוקח זרעו יוטל בה זוהמא, ועל כן אמר בלבו כי גם כן צריך תערה למות נפשה תחת אשר בסבת שאול הגיעו ישראל עד שערי מות. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם על מה שלא המתין לה מרדכי לבא אל המלך עד שלשים יום שתקרא ותבא למען תטעם טעם מות, כי אחת דתו להמית אשר לא יקרא ותבא, למען תכפר בעד אשר סיבב הגיעו ישראל עד שערי מות. עוד טעם שני והוא כי אמר הנה אליהו הודיענו כי משה רבינו ע"ה עומד בתפלה ועל כן לא תאחר תשועת ישראל, ואם לא תבא אסתר אל המלך עד שלשים יום יהיו אז ישראל נושעים ולא על ידה ותשאר אשמת שאול על שכם כל זרעו ויתעתדו לגלים כי על ידי בא צער וקצף על ישראל כולו, על כן התחכם יותר למהר לשלחה משום שבח בית אביה:
ובזה נבא אל ביאור הכתובים אמר ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו הוא אשר קרהו עם אליהו שסיפר לו שני דברים. אחד שנחתמה אגרת כליה בשמים ממעל על ידי הסעודה שעל ידי המן. שנית כי היה בטחון ותקוה על ידי משה רבינו ע"ה. וזהו את כל אשר קרהו. והיתה זאת הקדמה לומר ראי את אשר סיבב זקנך כליה על ישראל גם ראי כי יש עומד בפרץ, כלומר ואם תמהר ישועתם לה' על ידו יסתכנו זרע שאול על גרמת נזקו כי רב היה:

ואם יחזיק לבך לבלתי האמין גדר הצרה עד היות גזרה מן השמים, על כן ראי את פרשת הכסף כו', לזאת הביטי וראי כי לא על דרך הקרי וההזדמן עשה מעשהו המן כי הלא כספו ניתן כשיעור שקלים של ישראל כמאמר רבותינו ז"ל (עתוס' מגילה טז א ד"ה ודחי), וזה יכוין באומר פרשת הכסף לרמוז על פירוש וביאור הרמז:

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ח) גם מכובד הענין למטה תדעי מה למעלה, כי הלא ראי פתשגן כתב הדת אשר ניתן בשושן להשמידם והוא מה שכתבנו למעלה כי פתשגן כתב הדת אשר בכל מדינה ומדינה היה להיות עתידים ליום הזה סתם, אך בשושן היה מפורש להשמידם. עוד כיוון להורות איך היה הרע הולך וחזק כי הלא בקטן היחל, כי פרשת הכסף אשר אמר המן לא אמר רק לאבדם והיה אפשר להתפרש על ביזה ושלל, וכשבאו לכתוב ותנתן דת היה להשמידם שהוא יותר קשה כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ז כה) שהיו גויי שושן אומרים לישראל מחר אהרוג אותך ואטול ממונך:


עוד צוה להתך ראשונה יראה לה פתשגן כתב הדת שתתפעל בעצם ואחר כך להגיד לה את כל אשר קרהו עם אליהו, כי אם תשמע תחלה מאמר משה רבינו ע"ה שהוא יעזור לו בתפלה יקל הדבר בעיניה ולא תערה למות נפשה, וזהו אומרו להראות וכו' כי תחלה להראות את אסתר פתשגן כתב הדת ואחר כך ולהגיד לה את אשר קרהו. ואחר אומרו שיגיד לה את אשר קרהו, אמר ולצוות עליה לומר עם היות הצרה גדולה איני מצוה על ענין ישראל שלא יגאלו בלעדך, כי הלא יש להם מעיר לעזור הוא משה רבינו ע"ה כאשר נכלל בספור אשר קרהו, אך מה שתאמר לה הוא לצוות עליה שהוא על הנוגע אליה שהוא לכפר על בית שאול כמדובר, על כן צוה לה לבא אל המלך לבקש מלפניו על עמה שבהתפללה על עמה תענה היא תחלה לכפר על הנוגע אל עצמה, כענין וישב ה' את כל אשר לאיוב למשנה בהתפללו בעד רעהו (איוב מב י):


פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(י) "ותאמר אסתר להתך ותצוהו אל מרדכי וכו'". והנה המתרגם הרגיש כפל אומרו ותצוהו אל מרדכי, ואמר שצותה לו לאמר אל מרדכי בל יחרחר ריב עם המן. ועל מה שאמר אחר כך (פסוק יב) ויגידו למרדכי שמורה שאחרים הגידו ולא התך, כתב שהמן הרג את התך ונזדמנו מיכאל וגבריאל ויגידו למרדכי, והוא כמה דאת אמר ובעל כנפים יגיד דבר (קהלת י כ) שהוא גבריאל כמה דאת אמר והאיש גבריאל מועף ביעף (דניאל ט כא), כן אומר ויגידו הוא על גבריאל וחבירו, והם גם כן השיבו לאסתר וכן גם כן הוא דרך המדרש. ועל דרך הפשט אפשר באשר נדקדק כי אחר כך בהשיב אסתר אל השליח נאמר להשיב אל מרדכי ופה לא נאמר רק ותאמר וכו', אך הנה ראתה אסתר כי תשובתה זו היתה שלא כרצון מרדכי ותירא פן יחרה אפו, על כן בתחלה ותאמר אסתר להתך לא גמרה בלבה להשיב אמריה לו רק אמרה להתך בלבד לראות אם יטבו דבריה אלה בעיניו ויראו לו ראויות להשיב, וזהו ותאמר אסתר להתך ואחרי אומרה כן אליו גם שאין ספק שלא ישרו בעיניו ומה גם אם דניאל היה, על כן ותצוהו אל מרדכי כלומר ותצוהו ללכת אל מרדכי כי כל הנראה בעיניו יעשה אם תסתכן ואם תחדל ולא יגיד לו דבריה כי צוהו יעשה עיקר ממנו ויניח הענין מסור אליו, כי את מאמר מרדכי היא עושה כאשר היתה באמנה אתו. ומה שאמרה להתך הוא כל עבדי המלך וכו' וכאשר ציותה לו כן עשה התך שלא הגיד דבריה אל מרדכי כי אם שהנמצאים שם אשר שמעו את דבר המלכה הלכו ויגידו למרדכי את דברי אסתר:

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יא) "כל עבדי המלך וכו'". הנה רמזה לו שלשה דברים המונעים הליכתה.
  1. כי הנה בדרך טבע אין לה בית מנוס ומה גם למצוא חן להצליח, והוא כי הנה בהתפשה כגנב על שלא נקראת ובאה שאחת דתה להמית, אין מענה רק לומר כי היא לא ידעה דת המלך, אך לא יאמינו לי, כי הלא הדבר מפורסם כי כל עבדי המלך ועם מדינות המלך אשר לא בשושן המה יודעים אשר כל איש ואשה כלומר אפילו אשתו של מלך, וזהו רבוי הכל, אחת דתו להמית בלי הפרש בין מלכה לזולתה, ואם כן איככה אוכל להתנצל באומרי לא ידעתי.
  2. כי גם שאמצא חן ויושיט לי את שרביט הזהב לא יהיה החן רק לחיות בלבד וזהו אומרו וחיה כלומר אך שתכפל מציאות החן שאחר שאחייב את ראשי למלך אמלט נפשי מעוברי הדת ומגזרת המן וגם לבקש על עמי וינתן לי זה לא חשב אנוש.
  3. כי אני לא נקראתי זה שלשים יום, ואחר שלא יאחרו אותי מלבא אל המלך למה אסכן עצמי בהיות פנאי כי הדת לא נתנה עד חדש אדר, עם כל זה לא החליטה הגזרה לבלתי עשות מאמר מרדכי כי אדרבה הוסיפה ואמרה לבד מאשר יושיט לו המלך וכו' לומר לא אתייאש מן הרחמים להמנע מלכת כי הלא אשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה, כלומר כי גם אפשר יעשה לי נס ומה גם בזכות ישראל ויושיט לי המלך את שרביט הזהב כלומר אם תגזר אומר ויקם לך לסמוך על הנס:

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יב) [ויגידו למרדכי וכו'. נתבאר לעיל פסוק י']:

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יג - יד) "ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך וכו'". הנה אומרו להשיב אל אסתר הוא מיותר. וכן אומרו החרש תחרישי הוא כפול. וכן אומרו רוח והצלה למה חסרה היו"ד של ריוח ונכתב רוח. ועוד אומרו ממקום אחר איזה הוא המקום אחר. ועוד היתכן שתמות היא ובית אביה וינצלו ישראל והיא בהיכלי מלך. ועוד אומרו אם לעת כזאת ולא לעת הזאת. אך הנה כתבנו כי אסתר היתה מסתפקת להשיב אמריה לו אשר אמרה כל עבדי המלך וכו' רק אמרה להתך בלבד, ואחרי כן ותצוהו אל מרדכי ילך לו ולא יגיד לו רק יראה מה בפיו ולבבו לעשות אם תסתכן ואם תחדל, אלא שלא חסרו לו מגידי אמריה לו ויגידו למרדכי את דברי אסתר, ועל כן בא מרדכי בדברים קשים כגידים, ולא כאסתר שלא החליטה להשיב אמריה אל מרדכי כי אם שלבל יקפיד מרדכי באמור אליו כל עבדי המלך וכו' שיורה שממאנת במצותו, והניח הדבר אל התך אם יאמר אם יחדל או ישנה לטוב ויתקן איזה קושיא להמתיק הענין בלשון ערומים. אך מרדכי גם שהשיב בקושי לא חש אם תקפיד, ולא הניח הדבר אל ציר אמונים מרפא אם ירפא וישנה מפני כבודה, רק "להשיב את אסתר" הדברים בדמותן וצלמן. ואמר הנה אשר הייתי מטמין ברמז הנני מגלה בשפה ברורה, והוא כי הלא באומרו ויגד לו את כל אשר קרהו אמרנו שרמז לה כי מאשר קרהו עם אליהו היה [יודע כי] הגזרה כליה ושהיתה על ידי המן שהזמינם לסעודה ושמשה רבינו ע"ה מבקש רחמים משם, שעל כן ילך לצוות עליה, כלומר על הנוגע אליה תבא אל המלך לבקש מלפניו על עמה, פן תהיה הצלתם על ידי אחר וישאר עון בית שאול עליו ועל זרעו על כי על ידו באו ישראל עד שערי מות, שעל כן תלך ותסתכן גם היא לגאלם לכפר בעדו. והנה גם שאפשר שהיא בחכמתה הבינה בדברים, עם כל זה להיות הדבר ברמז אמר עתה מרדכי כי מה שראוי להשיב את אסתר הוא בבירור למען יעשה בה רושם בעצם, וזהו אומרו "אל תדמי בנפשך" כלומר שלהיות נפשך צדקת להמלט וכו', כי דעי איפה "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת" ותמתין עד יקראך המלך, הנה בין כך ובין כך "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" הוא ממשה רבינו ע"ה ממקום כבודו אשר בגן עדן, והוא מה שכתבנו מרבותינו ז"ל (אסתר רבה ז יח) שהודיע אליהו למרדכי מאמר משה שאמר לו שיתפלל משה משם ומרדכי מכאן ותהיה תפלתם נשמעת. ובזה יאמר אם החרש תחרישי את, אך לא משה, והיא ידעה זה כמו שכתבנו, שזהו ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו שהוא כל אשר קרהו עם אליהו להגיד לה, וזהו אומרו אם החרש את בלבד תחרישי אך יש זולתך שלא יחריש הוא משה, באופן שריוח והצלה יעמוד ליהודים מקום אחר שהוא ממשה מגן עדן שהוא לא ימתין עד יקראך המלך, ונמצאת ההצלה באה ולא בא מצדתך, וזהו שמלת רוח חסרה יו"ד לרמוז כי הריוח שיבא ממקום הוא ממי שאינו גוף כי אם רוח. ובהיותך בלתי מסתכנת על ההצלה נמצא עון שאול שגרם כל הרעה הזאת בלתי מתכפר, ועל כן את ובית אביך שמבית שאול שגרם הרעה תאבדו, על כן הסתכני לכפר על בית אביך, הביטי וראי איך דברי אמת שאם לא כן מאין ולאין בהיות כל ישראל עבדים בגלות את עלית למלוכה, אך מי יודע אם לעת כזאת לתקן אשמת שאול הגעת למלכות שתתקן דבר מלך כמוך. והנה מהראוי יאמר לעת הזאת ולא לעת כזאת, ויתכן יאמר לעת כמו זאת שהוא למה שנגזר לעת שלשה עשר לאדר שהיא כעת זאת שהיא שלשה עשר לניסן הגעת למלכות:


עוד יתכן באומרו להשיב את אסתר עם היות ידוע שלהשיב לה היה הדבר, והוא כי אמר דברים קשים אל תדמי וכו' ואת ובית אביך תאבדו על כן לבל יראה השליח כאשם באומרו למלכה הדברים ההם, או ימאן להיות שליח בדבר הרע הזה, או ישנה, על כן מה עשה התחכם לומר דברים כאילו פי מרדכי מדבר לנוכח אתה, לבל תשית לב היא אל השליח רק הוא המדבר אשר עליו לא תקפיד, והוא כדרך לשון בני אדם על כיוצא בשליחות זה שאם ידבר אל אסתר פה אל פה יאמר אליה אל תדמי וכו' כי אם החרש תחריש וכו' ואת ובית אביך תאבדו וכו' הגעת למלכות אך בדברו אל השליח ידבר עליה שלא לנוכח כמדבר על אשר איננו פה, ויאמר אמרו לה שאל תדמה בנפשה להמלט וכו' כי אם החרש תחריש וכו' והיא ובית אביה יאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגיעה למלכות, והשליח באמור אליה שליחותו ידבר בה לומר כה אמר מרדכי שאל תדמי בנפשך וכו', אך הוא לא דבר כה רק פיו המדבר אליה פנים אל פנים ואומר לה אל תדמי וכו' כי אם החרש תחרישי וכו' למען שים באזני השליח הדברים עצמם אשר ידבר אליה והוא שאמר דברים להשיב אותם בעצמם לה, מה שאין כן אם היה אומר לשליח לאמר שאל תדמה בנפשה כו' והשליח יאמר שאמר אל תדמי בנפשך שאינו משיב הדברים עצמן, שהוא לומר לה ראי שכל כך הקפיד שלא אשנה כי הלשון שהיה לי לומר שהוא לנכח אל תדמי בנפשך וכו' הוא ששם בפי ולא אמר אמור לאסתר שאל תדמה בנפשה וכו', ובזה לא יאשם השליח על דברו לנכח הדברים הקשים ההם, וזהו להשיב את אסתר שאמר דברים מיוחדים להשיב את אסתר בלי שנוי ותמורה כאשר יצאו מפיו, ולא שאמר לו לומר לה שאל תדמה בנפשה להמלט וכו' שישנה השליח אחר כך ויאמר כמדבר לנוכח אמר לי שאל תדמה בנפשך וכו':
עוד יתכן באומרו להשיב את אסתר לומר שהשליח לא ישיב אמרים אלה בפני אשר אתה בבית כי הם דברי קושי, רק את אסתר לבדה וזהו להשיב את אסתר:
עוד יתכן אומרו להשיב את אסתר כלומר שלא שת לבו בתשובתו זאת אל בחינת היותה מלכה כי אם להשיב את אסתר משוללת מלכות, שעל כן דעת שפתיו ברור מללו דברים קשים כגידים:
ואשר כפל באומרו החרש תחרישי, זולת מה שכתבנו למעלה, יאמר, כי אם החרש עתה מדבר אל המלך, גם תחריש באבודך שתאלם ולא תוכל להמלט:
או רמז לה אם החרש עתה מדבר אל המלך גם תחרישי כשתקרא אל המלך כי כבר יהיה הדבר מתוקן כי ריוח והצלה יעמוד וכו' ולא יהיה על ידך ותאשמי:
(טו) ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי וכו'. אמר להשיב אל מרדכי והוא כי הנה בכל עניניה - כאשר יבא בס"ד - כיוונה שלא יורגש כי היא מחזרת אחר תקונים להציל את ישראל, כי אדרבה היא היתה מראה עצמה כאוהבת את המן לבל יבטחו בה ויתרפו מן התשובה, על כן אמרה להשיב אל מרדכי כלומר לו לבדו ולא להשמיע לאשר אתו:


פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(טז) לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו וכו'. הנה כתבנו שסיפר לאסתר אשר קרהו, והוא כי הגיד מרדכי אשר אמר לו אליהו, שבכלל הסיפור הוא כאשר העתקנו לשונו, כי האבות ומשה רבינו ע"ה שאלו לאליהו על מה נתחייבו ואמר להם על שנהנו מסעודת אחשורוש. עוד הודיע לה כי היה צריך תיקון על ידה לכפר בעד שאול הגורם ביאת המן לעולם המחטיאם בסעודה. על כן באה כרופא אומן ותאמר לו לך כנוס וכו' לומר אם כן איפה זאת עשה, ותחת אשר כינסם המן אל המשתה אתה לך כנוס אל הצום, ואל יעלה על רוחך לעשות על ידי שליח כי אם אתה בעצמך לך כנוס כי גם אתה מזרע שאול ותתקן את אשר עותו, כי לא עת טכסיסי שררה לעשות על ידי שליח. ועשה מדה כנגד מדה כי המשתה היה לכל העם הנמצאים בשושן הבירה גם אתה כנוס את כל הנמצאים בשושן וצומו וכו' לעומת האכילה ושתיה ההיא:

והנה ראוי לשום לב כי אחר אומרו וצומו מי לא ידע שלא יאכלו ולא ישתו. וכן אומרו גם אני וכו' היה לו לומר נצום ולא אצום לשון יחיד. וכן אומרו מלת כן מיותרת. וכן אומרו כאשר אבדתי אבדתי מה ענינו ולמה הוכפל לפי הפשט זולת מאמרי רבותינו ז"ל (מגילה טו א). אך הנה אמרה, הנה המצאה גדולה לשתשמע התפלה היא להתפלל איש בעד רעהו כמו שאמרו ז"ל (בבא קמא צב א) כי המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, הנה תשועתי בבואי אל המלך אשר לא כדת ותשועתכם לאשר שתיתם אשר לא כדת באים כאחד שהיא בבואי לפני המלך שצריך למצוא חן להחיותני ולהחיות אתכם, ולא יצדק בזה להיות אחת משתי הכתות נענה תחלה, על כן צומו עלי ואני עליכם באופן נהיה נענים כאחד וזהו אומרו וצומו עלי. וגם אני ונערותי אצום כן כלומר כן ככם, הנה שכאשר אתם צמים עלי גם אני עליכם, וזהו אומרו אצום כן ולא אמרה נצום, כי נערותיה לא ידעו בחינה זו לצום כן, ומה גם אם לא מישראל היו כי אם שיתענו על דעתה והיא המכוונת לכך, על כן אמרה אצום כן לשון יחיד:
והנה מהנראה מרבותינו ז"ל (רש"י מגילה טו א ד"ה יו"ט) כי היו הצומות י"ד וט"ו וט"ז, ויתכן אמרה וצומו עלי לומר צומו מיד היום יום י"ג שהוא שיפסיקו מבעוד יום ואחר כך ואל תאכלו וכו' שלשת ימים, ואפשר לפי זה כי לא אמרה שיצומו עליה רק מה שהתחילו בי"ג מבעוד יום, וזהו וצומו עלי ואחר כך על עצמכם ואל תאכלו וכו' לעומת הסעודה כי בא לפי חשבון כאשר נבאר לפנים בס"ד. ולמה כי שתי עבירות היו בסעודה כנזכר למעלה אחת האכילה שנית השתיה, והנה השתיה היתה חמורה משתי בחינות, אחת שיש בה צד מעבודה זרה כי היה יין נסיכם, שנית שהיה ברצון כי בשתיה להיות כדת אין אונס שאם יאמר איש ישראל שדתו תמנענו אין אונס, באופן כי היו כל שתויי יין מזידין, מה שאין כן באכילה. על כן צותה להתענות כנגד המשתה, ולכוין באכילה לחוד ובשתיה לחוד, כי במה שלא יאכלו יכוונו כנגד אשר אכלו בסעודה, ואשר לא ישתו יכוונו לעומת אשר שתו. ועל היות ביין בחינת זדון ורצון כי נאמר בו כדת אין אונס והם עברו על דת ועשו אשר לא כדת על כן ואני אבוא אל המלך אשר לא כדת וארגיש אימת מות לכפר בעדכם ולא אשים לב על מה שאני מסתכנת בבואי לפניו, עם היות כי אשר לא יקרא ויבא אחת דתו להמית, כי הלא גם כי ימיתני המלך אינני מפסדת בהליכה, כי הלא גם כי אשיבה רגלי ולא אלך מתה אנכי כדברך כי אם החרש וכו' ריוח וכו' ואת ובית אביך תאבדו, ואם כן כאשר אבדתי אם אמנע מלכת אבדתי בלכתי, ועל כן טוב הוא ללכת כי זכות תחשב לי:
עוד אפשר באומרה וכאשר אבדתי אבדתי כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה ז ח) כי חנניה משאל ועזריה כשגזר נבוכדנצר יפלון ויסגדון (דניאל ג ה) הלכו אל יחזקאל ידרוש בעדם אל השם אם יצילם ולא שמע ה' אליהם, והוא כי רצה לזכותם שיערו למות נפשם ולא יעשו על ידי הבטחה, וכן אמרו והן לא ידיע להוי וכו' לומר אלהינו יכול לשזבותנא וכו' (שם ג יז - יח), אך לא על מנת כך אנו עושים כי והן שלא יצילנו ידיע להוי לך וכו' כי על דעת מות על קדוש ה' אנו באים, ועל דרך זה אמרה אסתר וצומו עלי וכו' ולא שאסמוך על זה שיעשה לי נס ולא ימיתני המלך, כי אם גם על מנת למות אני עושה כי כל ישעי וכל חפץ הוא על ישראל אם אוכל לרפא להם, כי ואני איני חוששת על עצמי כאשר אבדתי קצת מקדושת נפשי בהיותי נתאוה לערל אבדתי גופי אם ימיתני שעל דעת כן אני באה:
ובמה שכתבנו למעלה כי היו שני גואלים על שני גופי עבירות שהיו ביד ישראל עון הסעודה ועון הצלם, וכל אחד משניהם היתה זכותם מגינה על אחד מהנה ושמרדכי היה מגין על הסעודה ואסתר על הצלם כמאמרם ז"ל (חולין קלט ב) מנין לאסתר מן התורה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' כי פנה אל אלהים אחרים ועל כן היה לה ההסתר פנים שהסתכנה, ובזה אפשר כי על דבר הסעודה הנוגע אל מרדכי אמרה לך כנוס וכו' וצומו לעומת אשר אכלו ושתו, וגם אני אעזור כי אבוא אל המלך אשר לא כדת כנגד והשתיה כדת, ועל דבר הצלם לא אחוש אם ימיתוני אם יהיה לי הסתר פנים כי כאשר אבדתי וכו'. ואחשוב רמז לזה כי תיבות אבוא אל המלך אשר לא כדת עולה במספר קטן כתיבות במשתה אחשורוש במספר קטן עם כוללות התיבות. ותיבות וכאשר אבדתי אבדתי עולה במספר קטן עם הכולל כתיבות עון הצלם במספר קטן. ועוד נכתוב לפנים בס"ד על דבר היות הצומות שלשת ימים וגם היותה לילה ויום כענין משתה אסתר:


פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יז) ויעבר מרדכי וכו'. אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ח ז) שעבר וצם ביום הראשון של פסח כמאמר אסתר אליו כי אם אין ישראל אין פסח ואין תורה. אלא שלדעת המתרגם יום ראשון של פסח היה ראשון לשלשת הצומות, ולדעת המדרש (אסתר רבה ח ז) היה אחרון ונתלה המן ממחרת הפסח. אך דעת המתרגם יצדק יותר כי הלא בי"ג לניסן נקראו סופרי המלך ותנתן דת בשושן ויצא מרדכי ברחוב העיר ויזעק זעקה גדולה וכו' ויוגד לאסתר ויארכו הדברים עד צוחה עליו על דבר הצומות, ולא יתכן שהיה היום ההוא שהוא יום י"ג לניסן בכללם שהרי כבר עבר מקצת היום ומה גם למה שאמרו ז"ל שהיו מקבלים הצום מבעוד יום, ואם כן גם אם נאמר שהחלה מיד ביום י"ד אי אפשר היה יום אחד של פסח שלישי לצומות. ואפשר להפך בזכות המדרש לומר כי טרם יקראו סופרי המלך ביום י"ג היתה הסכמת המלך והמן מיום י"ב לעשות הדבר אלא שאיחרו וכתבו הספרים ביום י"ג, ויהיה כי הוקשה להם אומרו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, כי מה ידע ולא ידעו הכל, אך הוא שידע מתחלה ביום י"ב באמור המן למלך ישנו עם וכו' והסכים המלך עמו טרם יכתב ויתפרסם ביום י"ג, גם שנאמר ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן נתן לו להראות את אסתר אפשר שביום י"ב טרם יקראו סופרי המלך בי"ג נתן דת בשושן כי לא היה ענין סופרי המלך כי אם לשאר מדינות המלך ובזה היה יום ראשון של פסח שלישי לצומות וישבות המן ממחרת הפסח:


ועל דרך הפשט יאמר ויעבר וכו' לפי דעת המתרגם, ונדקדק אומרו ככל ולא אמר כל אשר וכו'. והוא כי היא אמרה לך כנוס וכו' שילך מיד ביום הי"ג לקבצם מיד ויתחילו הצומות מי"ד ואילך והוא עבר ולא התחיל הצומות רק מט"ו, וזהו אומרו ויעבור מרדכי שעבר מאמרה בצד מה ובבחינה אחרת ויעש וכו' וזהו ככל בכ"ף הדמיון ככל ולא כל בעצם, והיה דעתו למען יכינו עצמם ביום י"ד בקדושה וטהרה כראוי:
ולמאמר רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז יח) שאליהו צוה לו להתפלל מיד כי משה רבינו ע"ה היה מתפלל לעומתו וכמאמר מרדכי כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, שמורה שהיה הדבר נחוץ, בזה יאמר ויעבר שעבר על צווי אליהו ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר להאריך שלשת ימים. ובאומרו ויעש וכו' כוון שלא חש אל הכבוד ויעש בעצמו לכנסם ולא על ידי שליח כמאמרה אליו לך כנוס וכו':