אברהם גוטליב על משלי ג
<< · אברהם גוטליב על משלי · ג · >>
== פסוקים א-ד ==
א בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֺתַי יִצֹּר לִבֶּךָ. ב כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. ג חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. ד וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. (משלי ג, א-ד)
[חסר]
פסוקים ה-י
ה בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. ו בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. ז אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת יְהוָה וְסוּר מֵרָע. ח רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. ט כַּבֵּד אֶת יְהוָה מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ. י וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ. (משלי ג, ה-י)
המורה החכם קורא לתלמידו יקירו:
"בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" - לבטוח בה' בלב שלם ולא להסתמך רק על השכל - ההגיון. גם כשהמצב קשה ובינתך אומרת לך שהסיכווים אבודים, אל תאבד תקוה ואל תתייאש, אלא המשך לבטוח בה' ולהאמין בה' שיושיע אותך.
"בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" - בכל מעשיך תחשוב על ה' בורא עולם ומנהיגו כדי להבין מה הוא דורש: את ההתנהגות-ההתנהלות הנאותה, באופן מוסרי-ערכי. אז ה' יישר את דרכיך ויכוון אותך לדרך הישרה, לברכה והצלחה.
"אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסור מרע" - הפניה היא גם למי שזכה ללמוד ולדרוש חכמה ותבונה: אזהרה מפני ביטחון עצמי מופרז, כלומר: אל תאמר כבר החכמתי ואין לי יותר מה להוסיף וללמוד, אלא תרכוש יראת שמיים - תירא את ה' וסור מרע. היראה היא חכמת המוסר בדרך הסקת מסקנות והפקת הלקחים לעתיד טוב יותר. כך מתקנים את המידות ומשפרים אותן לחיים טובים, איכותיים ותקינים. "ריפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך" - יראת ה' למעשה היא מסגרת חינוכית-ערכית לחיים בריאים גופנית ורוחנית לגוף ולנפש: יראת שמים מהווה מעין מרפא לבשר - לגוף, ושיקוי חיים - סם מרפא לעצמות - למוח העצמות היוצר תאי דם בריאים - חיים לנפש: "כי הדם הוא הנפש" (דברים י"ב/כג').
סוד הקיום בעולמנו בא לידי ביטוי בנתינה הגשמית והרוחנית: "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" - מהעושר שזיכה אותך ה' בעולם כבד אותו - במתן צדקה, מתנות לאביונים, ועשיית חסד למעוטי היכולת במיטב שבמיטב "מראשית כל תבואתך", שהוא החלק הראשון מכל הבא מן השדה והכרם והוא מתנות כהונה, תרומות ומעשרות.
אמונה וביטחון בעשיה נכונה ונבונה של נתינה וסיוע לזולת, מהווים את המתכון לחיים הראויים עלי אדמות מתוך יראת שמים ומוסר ערכי.
בשכר זה "וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו" - אסמיך, מחסני המזון שלך, יתמלאו בשפע מזון משביע מפרי האדמה ומפרי העץ. "ותירוש יקביך" - יין חדש אשר ירבה עד אשר "יקביך יפרצו" - יעברו על גדותיהם כפי שנאמר: " יצו ה' איתך את הברכה באסמיך..." (דברים כ"ח/ח').
זו הברכה, ברכת ההצלחה, כתוצר של עשיה ונתינה ערכיים מתוך אמונה, יושר וביטחון.
פסוקים יא-יח
יא מוּסַר יְהוָה בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. יב כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה. יג אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. יד כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ. טו יְקָרָה הִיא מפניים [מִפְּנִינִים] וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. טז אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. יז דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. יח עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. (משלי ג, יא-יח)
החכם קורא לתלמידו להיות מעשי ולקבל באהבה ובאמונה את תוכחת המוסר לשיפור התנהגותו וחייו. "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" - את "מוסר ה'", ההנחיה להתנהגות ראויה גם כשהיא באה בדרך של ייסורים, "בני אל תמאס" אל תבזהו חלילה "ואל תקיץ בתוכחתו" - אל תסלוד ותתרחק מתוכחתו.
"כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" - אדרבה, כמו האב שבנו יקר לו הוא מוכיחו ומייסרו למען יטיב דרכו, כך ה' אבינו שבשמים רוצה בטובתו שהרי הוא רצוי ומקובל מאוד לפניו.
"אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה" - החכם מתאר את שבח החכמה ותועלתה. מאושר הוא האדם שהצליח להשיג את החכמה שכה ביקש ומאושר האדם אשר יפיק תועלת מתבונתו ומחשיבתו העיונית, הבדוקה והיעילה מתוך התבוננות אמיתית.
"כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה" - מדגיש רש"י שהחכמה שהאדם לומד עד ששגורה היא בפיו, טובה ושוה יותר מכל סחורה וזהב: "'כי טוב סחרה מסחר כסף' כל חילופין שאדם מחליף בסחורה, זה נוטל זה וזה נוטל זה, אבל האומר לחברו שנה לי פרקך ואני אשנה לך פרקי, נמצאו שניהם ביד כל אחד ואחד. 'חרוץ' - מין זהב הוא". "ומחרוץ תבואתה" החכמה שווה יותר ביעילותה מהחרוץ שהוא זהב מובחר. מלמדנו רש"י שלימוד התורה, שהיא תורת חיים לחינוך ולהנהגה ראויה, הוא לימוד החכמה שהיא חכמת חיים. בניגוד לסוחרים המחליפים ביניהם מוצרים וכסף, החכמה שהיא התורה נשארת ומתקיימת אצל שני הצדדים הלומדים ושונים פרקם. טובה היא בהכנסתה ברווח שהיא מעניקה מכל מסחר שהוא. החכמה היא מן הדברים שאין להשיגם במחיר אלא כך כברכה נתונה, כאשר החכמה קיימת לחושים כראוי, מסייעת להשגים שגם אותם במחיר לא תמיד משיגים.
"יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" - התורה כמקור החכמה יקרה הרבה יותר מאבני החן, הפנינים בעלי גוון אדמדם הנקראים כיום אלמוגים. "וכל חפציך", כל חפצי הערך שבביתך "לא ישווה בה" אינם שווים בערכה.
"אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד" - תכלית החכמה כמקור חיים: חיים בחכמה ובתבונה מביאים אורך ימים כאשר עיסוקים אחרים מקצרים ימיו של אדם. החכמה בשתי ידיים כביכול, מעניקה אריכות ימים בידה הימנית ועושר וכבוד בידה השמאלית. האדם מטבעו שואף יותר לגשמיות שבעושר ובכבוד ולכן עבודה עצמית על המידות לשיפורן ותיקונן יוצרת את המסגרת הרוחנית הנדרשת לגשמיות. כאשר הגשמיות היא אמצעי להשגת רוחניות ולא מטרה עצמאית, גם אריכות הימים תכליתה לאפשר עשיית כמה שיותר מעשים טובים.
"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" - אלה שזוכים ליישם כראוי את החכמה בחייהם זוכים לחיים נעימים ושלווים כאשר השלום הוא מנת חלקם.
"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" - החכמה שבתורה כתורת חיים היא סגולה לאריכות ימים איכותית תורנית ערכית בעלת תוכן למקיימים אותה ואשרי התומכים ומתמידים בה ביישומה הראוי.
תועלת החכמה היא לאין ערוך רבה עד מאוד ומעניקה למעשה מתנות יקרות ערך למיישמים אותה. החכמה שבתורה היא תבונה המובילה לחיים אמיתיים בחריצות וביעילות תוך עשיית מעשים טובים בדמות נתינה מתוך יראת שמים.
פסוקים יט-כו
יט יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. כ בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל. כא בְּנִי אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה. כב וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. כג אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף. כד אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ. כה אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. כו כִּי יְהוָה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד. (משלי ג, יט-כו)
מעלה נשגבת וייחודית לחכמה, כאשר שימשה כמרכיב ייחודי בבריאת העולם שה' הסתייע בה בבריאתו את העולם:
"ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" – בחכמה ה' יסד (הניח) את יסודות הארץ על הימים ואת השמים הקים בתבונה מתוך התבוננות ועיון מעשיים.
"בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל" – בדעתו העליונה והנשגבת מדעת האדם נבקעו, פרצו ועלו מן התהום, מעיינות חזקים בעוד שענני השמים הורידו משקעים, טל ומטר, להשקות ולהרוות את האדמה.
ה' ברא את העולם בחכמה אדירה הנשגבת מבינתנו מבחינת שמים וארץ. החכמה היא תבונה עיונית יסודית מתוך ידע עצום שה' יישם חלק תיכנון בקפידה בבריאתו את העולם.
היטיב לבטא זאת דוד המלך נעים זמירות ישראל:
- (תהלים צב ו): "מה גדלו (עצמוּ) מעשיך ה', מאוד עמקו מחשבותיך"
- (תהלים קד כד): "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניינך (מעשיך)"
המורה החכם והמלומד, פונה לתלמידו יקירו בקריאה לדבוק בחכמה, בתבונה ובדעת, שהן תכונות יסוד שה' השתמש בהן בבריאת העולם כדי לאפשר את החיים עלי אדמות. יסודות חשיבה אלו חשובים ונחוצים לחיים, יעילים וטובים.
"בני, אל ילוזו מעיניך נצור תושיה ומזימה" – אל תזלזל בתכונות פרסום של בריאת העולם: חכמה תבונה ודעת. אלא, שמור בלבך היטב כדי ליישם בחיים תושייה(עצה טובה ויעילה) לצד מזימה, שבדרך החיוב היא מחשבה הגיונית וסבירה. התושיה – כעצה טובה וכיוזמה לפתרון בעיות ותקלות, והמזימה – כמחשבה חיובית, הן שני סוגים של חכמת חיים.
"ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך" – חכמת חיים לסוגיה מהווה עבורך "חיים לנפשך", לעצמך לטובתך ובדרך משל "יין לגרגרותיך", קישוט נוי מפואר כתכשיט לצווארך. דהיינו, החכמה היא דרך לחיים יעילים טובים ובריאים, אשר מאפשרים לאדם להתמודד עם הקשיים ולמצוא פתרונות הוגנים, ישרים ויעילים. החשיבה החיובית היא כחן תכשיט נוי לאדם, המעניקה לו תחושה טובה מעשייה ברוכה.
"אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תיגוף" – דרכך תהיה בטוחה ורגלך לא תיכשל בדרך, כאשר ההצלחה תהיה מנת חלקך. יישום החשיבה החיובית המעשית בתושייה ובמזימה, מעניק לאדם ביטחון ושקט נפשי.
"אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך" – כאשר תשכב לישון, תהיה שנתך ערבה ושלווה, ללא טרדות וללא חלומות רעים.
"אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא" – הכלל הייחודי הוא: אל תפחד ותחשוש מאסון פתאומי בלתי צפוי וגם לא "משואת רשעים" – מפורענות רשעים שתבוא.
"כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד" – שהרי, ה' יהיה בכסלך (בעזרך) למען ביטחונך, כדי שלא תלכד ברגליך ברשת הרשעים. החשיבה החיובית המעשית, פורשׂת רשת ביטחון ממצבים שליליים. כך היא החשיבה המעשית המשלבת אמונה ועשייה חיובית.
פסוקים כז-לה
כז אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל ידיך [יָדְךָ] לַעֲשׂוֹת. כח אַל תֹּאמַר לרעיך [לְרֵעֲךָ] לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ. כט אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ. ל אַל תרוב [תָּרִיב] עִם אָדָם חִנָּם אִם לֹא גְמָלְךָ רָעָה. לא אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו. לב כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ. לג מְאֵרַת יְהוָה בְּבֵית רָשָׁע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ. לד אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ ולעניים [וְלַעֲנָוִים] יִתֶּן חֵן. לה כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. (משלי ג, כז-לה)
לפנינו חמישה לאווים לאדם על מנת שיהיה איש חסד המנהל יחסי אנוש תקינים.
1. "אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידיך לעשות" - אתה האדם אל תִּמְנע מאדם אחר לזכות במה שהוא ראוי לו כאשר הדבר בידיך - תלוי בך.
2. "אל תאמר לרעיך לך ושוב ומחר אתן, ויש איתך" - אל תאמר לחברך, הזולת אשר זקוק לעזרתך, "לך ושוב"- לך ותחזור, דהיינו: אל תעכב את נתינתך למחר: "ומחר אתן, ויש איתך" - מחר תקבל, כאשר אתה יכול לתת לו את מבוקשו מיד.
3. "אל תחרוש על רעך רעה, והוא יושב לבטח איתך" - אל תיזום ותביא לעשיית מעשה רע גם על ידי אחרים, לחברך הבוטח ומאמין בך.
4. "אל תריב עם אדם חינם, אם לא גמלך רעה" - אל תתווכח ותתקוטט עם אדם לחינם, ללא סיבה, אם הוא לא עשה לך רעה.
5. "אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו" - אל תקנא באיש אלים מילולית ופיזית שמצליח בעשייתו בזכות האלימות, ובשום אופן, אל תבחר - אל תעדיף אף אחת מדרכיו.
חמשת הלאווים תכליתם, לשמור את האדם שיהיה איש חסד כנה וישר:
א. אסור לאף אחד למנוע טוב מהשני כאשר הדבר שבידו יכול למנוע זאת ממנו.
ב. אם ניתן לסייע מיידית, אסור לדחות זאת.
ג. אסור לבגוד ולפגוע באדם שבוטח ומאמין בך.
ד. אסור להתווכח ולריב לחינם ללא סיבה מוצדקת כאשר לא עשו לנו רע.
ה. אסור לקנא באיש אלים שמצליח במעשיו ולחקות אותו בזה.
לעבור על חמשת הלאווים הללו פירושו, עשיית מעשה אכזריות מתוך שפלות יתרה. כאן, באה החכמה ומייעצת לאדם לאופיו מטבע ברייתו, שלא להתפתות לעשייה שלילית, אלא להתמקד אך ורק בחיוביות ובטוב, בדרך הישרה.
פרקנו, פרק ג', חותם בציון עליונות החכמים הישרים באופן מעשי:
"כי תועבת ה' נלוז ואת ישרים סודו" - האדם המעוות ההולך בדרכים לא ישרות, הוא מתועב ושנוא לפני ה'. לעומת הישרים, שהם אנשי סודו - עצתו של ה', ההולכים בדרכים ישרות, דרכיו של ה'.
"מארת ה' בבית רשע ונווה צדיקים יברך" - קללת ה' תהיה בבית רשע. הוא איש חמס הרחוק מדרכים ישרות והצלחתו היא זמנית. לעומתו, באוהלי הצדיקים תשרור הברכה. הצדיקים השוכנים במבנה ארעי ולא יציב, לעומת הרשע השוכן בבית אבנים יציב, יזכו לברכה, בזכות צדיקותם - יושרם.
"אם ללצים הוא יליץ ולעניים ייתן חן"- כאשר ה' ילעג ללצים המתלוצצים ופוגעים בכבוד הישרים, הוא ייתן חן לענווים - הצדיקים ההולכים בדרך הצדק והיושר. התוצאה המעשית: הצדיקים הישרים ימצאו חן בעיני ה' ובעיני הבריות.
"כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון" - הכבוד יהיה מנת חלקם ונחלתם של החכמים הצדיקים ההולכים בדרכים ישרות. לעומתם, הכסילים שאינם חכמים הממרים את רוח חכמים ולא מתנהגים כראוי, סופם קלון ובושה.
החכמה כדרך ישרה, תורמת לחיים טובים מתוך צדק והבנה לתחושת כבוד של סיפוק נאות, מגישת חיים חיובית ויעילה ששכרה מאוד בצידה.
<< · אברהם גוטליב על משלי · ג · >>