תרומת הדשן/א/דיני תובע ונתבע ודיני שטרות והרשאה ופקדון

מתוך: תרומת הדשן/א/שה (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שה

ראובן יושב בעיר שיש בה ב"ד או שעירו סמוכה לב"ד פלוני ויש לו ממון מופקד בבית לוי היושב בעיר אחרת שיש בה ג"כ ב"ד או שהיא סמוכה לב"ד אחר ושמעון יש לו תביעות על ראובן ובא לעירו של לוי וצווח בכח ב"ד שבעיר או הסמוכה לה לעכב לה הפקדון שביד לוי ורוצה שידון ראובן עמו באותו העיר שהפקדון שם בב"ד שלה וראובן משיב דבעי למהוי ציית בעיר שהוא דר שם בב"ד שלו הדין עם מי:

תשובה יראה בתחילה צריכין לבאר באיזה צד יכול לעכב הפקדון אף כששניהם בב"ד א' ובעיר א' ובמרדכי סוף פ' המקבל כתב דיש תקנת חרם קדמונים שלא לעקל ולעכב הפקדון והלוואה מחמת הלוואתו. אמנם מוכח התם דמקומות מקומות יש ונהרא נהרא ופשטיה שהרי כתב לעיל מיניה דיש מקומות שנוהגין דדוקא מלמדי תינוקות אין יכולין לעכב ספרים שבידם רק מחמת שכר לימודם משמע בהדיא דאדם אחר יכול לעכב אפילו הנשאלין לו מחמת תביעתו שיש לו על בעל הספר וכ"ש שאר חפצים. ותו מייתי התם במרדכי דאיכא גאון דסבר הכי להדיא דיכול לעכב פקדון שבידו מחמת הלוואתו אמנם מייתי נמי ראבי"ה תשובת ר"ת שהשיב לרבני צרפת והסכים להם דאיתא לתקנות העיקול. וכתב דהקדמונים עשאו כמאן דחובל אוכל נפש דבכל שעתא ושעתא קא עבר אי לא מהדר ה"נ מחוייב לאהדורי בכל שעתא אלא דמגו שלו לא הפסיד בשביל חזרתו וההיא דכתב במרדכי פ"ק דב"מ בשם רבינו יואל ורבני רעגנש"בורג הלכה רווחת בישראל כל שבידו נאמן לטעון עד כדי דמיהם ל"ש מלוה ול"ש פקדון. י"ל דר"ל נמי התם לענין זה שלא הפסיד המגו שלו דבהכי איירי התם אבל איכא למימר דמודו כולהו דמחייב לאהדורי כר"ת. והשתא לפי' ר"ת ורבני צרפת שהסכימו לתקנות העיקול היה נראה דכ"ש הוא שלא יוכל לעכב הפקדון שביד חבירו מחמת שום תביעה. וא"ת דאדרבא דוקא מה שבידו תקנו הקדמונים שלא לעקל משום דחשו לתיקון העולם שלא תהא דלת נעולה בפני המפקידין ומלווין כי חשו העולם שמא הנפקד או הלוה יתבע מלוה ישינה על הפיקדון או על המלוה כדי שיעכבם בידו. אבל למה ניחוש שיבוא אחד לעקל מה שביד אחרים כיון דלית ליה ביה רווחא שהרי מונחים ביד אחרים וההיא דבשמעתא קמייתא דב"מ דקאמר לחד שינוייא דלא קניס ר"י אלא היכא דאית ליה פסידא לרמאי כי היכי דלודי אבל כי לית ליה פסידא סבר דלא יודה אע"ג דלית ליה נמי רווחא כיון דמונח עד שיבוא אליהו מ"מ חיישינן דלא יודה. ורבנן דפליגי אר' יוסי התם מסיק התם דההיא שינוייא ליתא מ"מ אהך סברא דלא מודה אע"ג דלית ליה רווחא ליכא מאן דפליג אלא מטעם דלא קנסינן כי היכי דלודי אלא משום ודאי רמאי נדחה שינויא דלעיל כדמבואר שם. מ"מ נראה דלא דמי כלל לנ"ד דודאי סברא הוא שלא יודה רמאי האמת אע"ג דלית ליה רווחא הואיל ולית ליה פסידא אינו חוזר מדבריו הראשונים ולשוויה נפשיה שקרן אבל מ"מ בתחילה אינו חושב לעקל ולעכב ממון שביד אחרים בשביל שיתפשרו עמו כרצונו דכולי האי ליכא למיחש דלא רגילי אינשי למיעבד הכי. אמנם אחר שכתב ר"ת שהקדמונים עשו לתקנות העיקל כחובל אוכל נפש דכל שעתא ושעתא קא עבר בקום אהדר א"כ נראה קצת דאין לחלק בתקנת העיקול אי מעקל מה שביד אחרים ע"פ ב"ד שהרי עיקר אזהרת חובל אוכל נפש ע"פ ב"ד נאמרה כדאיתא פ' המקבל מ"מ כמדומה בוודאי שמנהג פשוט באושטריי"ך ואגפיה לעכב פקדונות והלוואות בין שבידו ובין שביד אחרים בכח ב"ד בשביל תביעות וטענות שיש לאחד על בעל הממון. ונראה דמנהג זה נשרש מתחילה מהא דכתב אשירי פ' קמא דב"ק דדין גמור הוא כדי להציל העשוק מיד עושקו משבא לב"ד ואמר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי ממון שלו במקום ידוע. וירא אני שאם יבא הממון לידו שיבריח אותו ולא אוכל עוד להיות נפרע ממנו וכן מי שעדיין לא הגיע זמן שט"ח ובא לב"ד ואמר כך הכל לפי ראות עיני הדיינים יכולין ב"ד לעכב ממון הנתבע עד שיברר תביעתו או עד שיגיע זמן השטר ע"כ. ונ"ל דאיכא לאוקמי דברי האשירי הללו אפי' במקום דאיתא לתקנת העיקול משום די"ל דלכי ה"ג לא תיקנו רבותינו הקדמונים ואפשר שע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכה"ג נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב ולצוות אפי' היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל בתשובת מור"ם ס"פ הכותב ופ' ג"פ בענין מלמד שלוה מעותיו בבית בעל ביתו והפסיד קצת משכנות כו'. משמע שמן הדין אין לעכב ממון חבירו קודם שיתבענו לדין משום דנכסי אינש אינון ערבאין ביה ותנן לא יתבע מן הערב תחילה כדאיתא פ' ג"פ. אמנם י"ל דההוא מיירי בענין זה שרוצה התובע שימסרו לידו נכסי הנתבע והכי משמע שם הלשון בהדיא וכן ההיא דמייתי מיניה ראיה פ' ג"פ נכסין דאיניש אינן כו' איירי בהדיא בהכי דהאי דייני דאחתיה למלוה בנכסי לוה והא וודאי לא עבדינן אבל לעכב ממון הנתבע ביד אחד עד שיברר התובע תביעתו לא שמעינן מהכא כלל. מהשתא נראה על תחילת שאלתינו דכך הדין אם עיני הדיינין רואים דראובן איניש דציית דין הוא ואין לו כח להשמיט מתחת ידי ב"ד שבעירו או הסמוך לו ולא יכול לדחות אותו ולא להתעלם נגד שמעון בכה"ג לא יכול שמעון לעכב הפקדון או הלוואות ראובן שבעירו של לוי כדי שיהיה ראובן ציית לו דינו באותו העיר אפילו לא נהג בו תקנת העיקול באותו העיר משום דנכסי איניש אינון ערבאין כו' ותנן לא יתבע מן הערב תחילה וכיון דמ"מ חלה התביעה מקודם על עצמו מעל הנכסים א"כ צריך התובע לצעוק תחילה בב"ד אשר הנתבע שם קודם שיצעק בב"ד שהנכסים שם כמו שנוהגים האידנא שהתובע הולך אחר הנתבע לב"ד שבעירו או הסמוך לו. וכן העתיק אחד מהגדולים מפסקי גדול שרבותינו האחרונים דנו שילכו לבית הדין הסמוך אבל אם עיני הדיינים רואות דליתנהו בראובן כל הני מילי דפירשינא לעיל ונראה להם דיש לחוש שאם יפטר ממון זה שבעיר לוי תחת ידו לא יכול לשוב להשיג דין ומשפט מראובן בכה"ג א"כ מחויבים בית דין לעכב הממון מיד בדין גמור כדכתב אשירי לעיל וכדפרישית נמי לעיל דנראה לומר אפילו במקום דנהגו תקנות העקול מיירי אשירי משום בכה"ג לא תיקנו. וכיון דמדינא מעוקל הממון בעירו של שמעון ועל פי ב"ד שלו אם ירצה ראובן שיפטר ממנו צריך לדון עם שמעון בעירו ובב"ד שלו:

מתוך: תרומת הדשן/א/שו (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שו

ראובן תובעין אותו בממון שהוא מוחזק בו ורצונו לחפש צדדין ותאונות נגד התובעים להשמיט בהן בכל טצדקי כדי שיתרצו לעשות עמו פשרה ויקחו ממנו איזה סך וימחלו לו על השאר שרי למעבד הכי או לאו:

תשובה יראה פשיטא ופשיטא דלא שרי כה"ג וחלילה לירא שמים שיצדד למצוא היתר לעשות כזה וכיוצא בזה. דתניא בפ' שבועת העדות מנין לשלשה שנושים באחד מנה שלא יהא אחד תובע ושנים מעידין ויחלקו ביניהם המנה ת"ל מדבר שקר תרחק והלא דברים קל וחומר מה התם דמן הדין נתחייב להם מנה אעפ"כ דרשו חכמים והזהירו שלא לבקש תחבולות ומרמה כדי להוציא את שלהם מן הדין כ"ש וכ"ש שאין לחשוב מחשבות און ועקלקלות כדי להחזיק בשל חבירו שאין לו בו דין ומשפט וכל המבקש תאונות/?תואנות? ופקפוקים ומשתמיט מן הדין אי אפשר לו לעשות כל אלו אם לא בדבר שקר ותחבולות וא"כ הרי הוא בכלל מדבר שקר תרחק. ותו דבפ' המקבל איתא דאפילו הדוחה חבירו בלך ושוב סבר חד מאן דאמר זהו עושק האמור בתורה ולא פי' ליה התם אלא משום דבעינן דומיא דפקדון דקא כופר ממנו. ונ"ד הואיל וכוונתו לכופו לפשרה ולחסור ממון חבירו שמן הדין הוא שלו הוי שפיר דומיא דפקדון וא"כ איסור הוא בלאו דאורייתא ולא הייתי נזקק להביא שום ראיה לאסור דהוי פשיטא מסברא. אלא דמסתפינא הוינא דלמא טעו אינשי בהא דאיתא פ' שור שנגח ד' וה' ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק ופריך ונימא ליה תם שיילת ומועד לא שיילת דאמר ליה סוף סוף פלגא נזקא בעית לשלומי ולימא ליה אי הוה תם הוה מעריקנא ליה לאגמא. ומקשים שם התוספות וז"ל. תימא מאי טענה היא זאת א"כ היה עושה שלא כדין בשלמא לרבי ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו ניחא קצת דאיכא למימר הוה אכילנא ליה התם או הוה מזבנינא ליה ולא הוינן אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור אבל לרבי עקיבא דאמר שותפין נינהו אי הוה מערק ליה היה גוזל שורו לניזק. ועוד דב"ד ינידוהו לשלם אם יש לו ונראה שר"ל מתוך דברים הללו שהייתי עושה היה הניזק מתפשר עמו בדבר מועט והיה מוחל לו נמצא שהפסדתי כל היתירות עכ"ל. מהכא משמע לכאורה דשרי לבקש טצדקי ועקלקלות כדי שיכריח חבירו שיתפשר עמו וימחול לו על ממונו שהיה שלו מן הדין. אמנם כי דייקית שפיר בדברי התוס' יש לנו להוכיח אדרבה דלא למיעבד הכי דקאמרי התוס' בשלמא לר"י דאמר ב"ח נינהו ניחא קצת דאיכא למימר כו' עד ולא הוי אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור והשתא אכתי אמאי פטור נהי נמי דפטור מדינא מ"מ כל גרמא בנזקין פטור אבל אסור הוא כדאיתא בהדיא פ' לא יחפור והך גרמא דמזיק שעבודו פסק א"ז ואשירי פ' המניח דלמאן דדאין דינא דגרמי חייב נמי בהא ועדיפא מגרם בנזקין אע"כ כך דעת התוס' לפרש הספר דסבר תלמודא דאף אם יטעון השואל שהיה רוצה לעשות מעשים שהם אסורים לעשות כדי לפטור מלשלם ממון נפטר בטענה זו מלשלם ח"נ דמצי למימר תם שיילי וא"ת מנ"מ אפילו אי הוה תם סוף סוף הייתי צריך לשומרו בשביל ח"נ י"ל דאי הוה תם לא הייתי צריך כלל לשומרו אם הייתי רוצה לעשות אסור הוה מעריקנא ליה וא"ת אסור לעשות כה"ג מאי איכפת לך בהא תדאג נשמתי על זה ולכך קאמרי התוספות לר"י ניחא קצת אע"ג דאסור הוא גרמא בנזקין מ"מ פטור הוא אבל לר"ע לא ניחא כלל משום דגזל גמור הוא אין נראה להם שיוכל לפטור את עצמו בטענה כזה. וקאמרי שוב ועוד דבית דין ינידוהו כלומר אפי' את"ל דבגזל גמור נמי מצי למימר אין לך לדאוג על נשמתי מ"מ ב"ד ינידוהו לשלם וא"כ מה תועלת היה לו אי הוה מעריק ליה לאגמא. ואהא מתרצים התוספת דלכ"ע יכול לפטור בטענה זו משום דמצי למימר מתוך דברים הללו שהייתי עושה היה מתפשר עמי והיה מוחל לי אע"פ שאסור לעשות כדרך זה מ"מ לאו גזל ממש הוא וגם ב"ד לא ינידוהו אותו לשלם ואם הייתי עושה איסור מאי איכפת לך בהא כדפרישית לעיל. ועוד נראה לפרש כוונות התוספת דכך רוצה לומר מתוך דברים שהייתי עושה כלומר מתוך שהניזק יודע שבידי לעשות דברים הללו מתפחד מזה כי לא יחזקני כשר וידאג אולי אעשה דברים הללו אע"פ שהן אסורים לעשות וע"י כך ימחול לי מעצמו ויעשה עמי פשרה ובזה הפסדתי בשביל שהוא מועד. וכה"ג אמרינן בפ' ערבי פסחים שצוה ר"י בר יוסי את רבי דלא להוי דייני בהדי תלת שלא יהיו שנים עדים ואחד בעל דין ואע"ג דאייתי לעיל דאסור לעשות כן מ"מ חיישינן לה ה"נ הניזק יחוש לה וע"י כן מבקש מעצמו לעשות פשרה וימחול לי. הנראה לע"ד כתבתי:

מתוך: תרומת הדשן/א/שז (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שז

ראובן היה ש"ץ בקהל אחד בא שמעון והוציא עליו שם רע של ניאוף וסלקוהו הקהל לראובן בשביל הוצאת שם רע של שמעון ושכרו ש"צ אחר. אח"כ נמצא ונתברר שדברי שמעון שקר הם וכזב ומחמת שנאה הוציא שם רע על ראובן והקהל לא רצו להחזיר את ראובן לש"צ מפני שכבר שכרו אחר ולא יכולים לסלקו וע"י כך הפסיד ראובן מחייתו כי לא מצא להשתכר במקום אחר ותובע לשמעון דמי בושתו ודמי הזיקו שקבל מהוצאת השם רע עליו חייב שמעון לשלם או לאו:

תשובה יראה דאע"ג דשמעון לא עשה טוב בעמיו וגדול עונו על אשר הוציא ש"ר על בר ישראל שהוא כשר ונקי בדבר וצריך כפרה גדולה ומנדין אותו עד שיפייס את ראובן כראוי כמו שאבאר לקמן ואם ירצה ראובן שלא למחול לו כלל ולינטור לו איבה לעולם על כך אינו עובר על מה שהזהירו חז"ל שלא יהא המוחל אכזרי כדאיתא בסמ"ג בהלכות תשובה דאמר בירושלמי פ' החובל הדא דתימא דצריך למחול בשלא הוציא עליו ש"ר אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית ע"כ. אבל מ"מ מן הדין אין לחייב את שמעון לתת ממון לראובן בשביל כך והכי איתא פ' החובל במערבא אמרי משמיה דר"י ב"ח זאת אומרת ביישוב דברים פטור ונראה דלאו דווקא ביוש דברים בעלמא אלא אפילו הוציא ש"ר עליו נמי דינא הכי הוא מדכתב שם אשירי דר"ש גאון כתב דאף על בושת דברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לכבודו וכתב אשירי עליו דכן מסתבר דיותר יש בושת בדברים מחבלה דאין לך דבר גדול מהוצאת לה"ר ודבה על חבירו עכ"ל. אלמא דבהכי איירי תלמודא דביישו בדברים פטור ואין לחייבו לשמעון לשלם לראובן מה שהזיקו והפסיד שכרו שהרי מחמת הוצאת ש"ר שהוציא עליו סלקוהו מהיות ש"ץ והוא אינו מוצא עוד להשתכר. ונראה דהאי גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור וא"ת ע"כ דינא דגרמי הוא וחייב כדתנן בפ' האומנין השוכר את האומנין והטעו זא"ז אין להם זע"ז אלא תרעומות ומקשים שם התוס' בשם ר"י כיון דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל שהרי ע"י נתבטלו היום ותירץ דאיירי דעדיין היו יכולין להשתכר ע"י טורח משמע בהדיא דאי לא הוו יכולים להשתכר כל עיקר היה חייב לשלם להם ונ"ד נמי ע"י שמעון נתבטל ראובן וי"ל כיון דאינו חייב אלא מטעם דינא דגרמי מחלקי טובא בין דינא דגרמי שהוא חייב בין גרמא בניזקין שהוא פטור כמו שאבאר בקיצור. א"כ אנ"ד נמי איכא לחלק לפי ב' חלוקים דר"י הא' משום דלא מחויב משום דינא דגרמי אלא כשהוא עצמו עושה היזק לממון חבירו אבל בנ"ד שמעון לא הזיק כלום ממון של ראובן וגם הוא לא בטלו ממלאכתו אלא ע"י גרמות נסתלק ע"י אחרים וכה"ג הוי גרמא בנזקים ול"ד לההוא דשוכר האומנין דהתם הוא עצמו שכרו והבטיחו על שכרו כל משך זמן השכירות ועי"כ נתבטלו ממלאכתם כי לא יוכל עוד להשתכר. ולפי טעם חילוק הב' דאינו חייב אא"כ ההיזק נעשה מיד בשעת המעשה של הגורם כאן נמי ההיזק לא נעשה מיד שלא סלקוהו הקהל לראובן מיד כששמעו הש"ר מסתמא נתיעצו כבר מה לעשות עמו משא"כ בשוכר האומנין דהתם מיד כששכרן סילקו מכל שכירות אחרות באותו היום והבטיחו על שכרו לכך צריך לקיים לו. ואל תתמה שנחלק כל כך בחלוקים קלושים ודקים דר"י נמי ירד לחלק בדקות כדמבואר בתוס' פ' לא יחפור ובאשירי שם ובהגוזל קמא וכ"ש לפי' ריצב"א דמסיק דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן ובמילי דשכיחי תקנו לחייב ובמילי דלא שכיחי פטרו הגורם וא"כ איכא לפלוגי שפיר טפי דהתם בשוכר האומנין מילתא דשכיחי הוא שבעה"ב חוזר בפועלים וגורם להם שיתבטלו אבל בנ"ד גרמא דבטילה כה"ג לא שכיחי כלל שיוציא אחד ש"ר דשקר על חבירו ויחזיק דבריו בש"ר גדול כזה שע"י כך יסלקוהו הקהל ויאמינו לדבריו. אמנם נראה דאע"ג דמדינא לא יתחייב שמעון כמו שביארתי מ"מ אם רצו הב"ד וקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי ש"ר הרשות בידם כפי מה שנראה להם צורך לפי הענין וכן משמע בתשובת הרא"ש וכן ראוי לעשות:

מתוך: תרומת הדשן/א/שח (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שח

ראובן שלח עשרים זהובים ביד שמעון להוליכם ללוי לעיר אחרת שיקנה בהם איזה דבר לאחר זמן בא ראובן אצל לוי ותבע ממנו החפץ שבקשו לקנותו או להחזיר לו הזהובים שלו והשיב לוי במעמד שמעון שלא נתן לו כלום מכח ראובן ושמעון אומר שבודאי נתן לו כ' זהובים ולוי מכחישו האיך יתחלק דין זה לענין חיוב עסק שבועות שביניהם:

תשובה יראה דיש לברר חילוקים הללו בביאור יפה מן התלמוד ומפסקי הגאונים פ' האיש מקדש גרסינן א"ר אר"נ אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בד"מ ומפ' התם דד"מ כגון שאמר לשנים תנו מנה זו לפלוני שאני חייב לו הן אומרים נתננו לו והוא אומר לא נטלתי נאמנים מגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה יכולין למימר מסרנו למלוה והשתא דתקינו רבנן שבועת היסת ואי הוה אמרי אהדרינהו ללוה בעי אשתבועי וא"כ נוגעין בעדות הן ולא מהמני אלא משתבע דלא קבל וחוזר וגובה חובו מן הלוה ע"כ שיטת התלמוד. והרמב"ם והסמ"ג כתבו פסק זה גבי שליח אחד בכה"ג שהשליח נשבע שנתן ואידך נשבע שלא לקח וישלם הלוה לב"ח או לבעל פקדון וכתבו עוד בד"א שהשליח והב"ח לפנינו ומכחישים זא"ז אבל אם מת א' מהם או הלך למד"ה אין הלוה יכול להשביע השני שהרי אין כאן שטוען להכחיש בודאי אלא מחרים סתם ע"כ. מהך סוגיא יש להוכיח אנ"ד דיכול ראובן להשביע את שממון שנתן הזהובים ללוי כי הכא דמשביע את העדים דנתנו למלוה ואע"ג דשמא הוא דהא לא ידע אי יהיב. ליה או לאו והשליח טוען ברי דיהיב ליה נראה דה"ט דכל היכי דידוע הוא דבא ממונו ליד חבירו וחבירו טוען שנאבד או נתקלקל או באיזה ענין שהוא נפסד מן הבעלים צריך לישבע שהוא כדבריו ואפי' אם חבירו שכנגדו א"י בודאי להכחישו והכי איתא בהדיא במרדכי פ' שבועת הדיינים בתשובת רבינו ברוך ורבינו שמחה ומייתי ראיה מהא דאמרינן פ' המפקיד דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה וה"נ איתא בתשובת מור"ם בר"פ המפקיד אהא דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו. ואי קשיא לן אסברותיו ההיא דרמב"ם וסמ"ג דכתבו אם מת האחד א"י להשביע את השני משמע אם מת הב"ח א"י להשביע את השליח אע"ג דצריך לפרוע שנית ליורשיו דאם אין היורשים תובעים אותו א"כ ודאי כבר נפרע אביהם ופשיטא דא"י להשביע השליח אלא ודאי היורשים תובעין אותו אפ"ה א"י להשביע השליח בטענת שמא י"ל דהתם השמא גרוע מאד דלמה יש לנו לומר דלא עשה שליחותו הואיל ואינו מכחישו לפניו והוא האמין לו להיות שליח אמנם אי בעית לאתויי ראיה מפ' האיש מקדש דלעיל דבנ"ד יכול ראובן להשביע את לוי שלא קבל הזהובים משמעון כמו שנשבע המלוה שלא קבל המעות וגובה חובו שאני התם דמלוה בא להוציא אפי' יש שטר בידו מחוסר גוביינא הוא ואשכחן בכמה דוכתי בתלמוד דתקנו שבועה לנוטלין אבל בכה"ג לא הוי משביעין למוחזק והכי מחלק מור"ם בהדיא בתשובה במרדכי פ' הניזקין דשבועה דלא פקדנו אבא דאיהו נמי בטענת שמא היא באה ולכך לא חייבו חכמים אלא במקום שיתומים באו לגבות מאחרים בשטר של אביהם ולא במקום שהם נתבעים ובאים אחרים להוציא מהן ולא תקשה נמי ההיא דרמב"ם וסמ"ג דמשמע היכא דמת השליח אין הלוה יכול להשביע הב"ח ואע"פ שבא להוציא ממונו די"ל כדלעיל משום דשמא של הלוה גרוע יותר דאין יכול כלל לידע במידי שנתן השליח לב"ח המעות והמלוה טוען מלוה אית לי גבך מאי אית לי גבי שליח לא האמנתיהו מידי כלל ולכך לא משביעינן להו אלא היכי דתרווייהו אתנהו קמן דמכחשי אהדדי צריכין שניהם לישבע כמו גבי חנוני על פנקסו אבל בנ"ד אע"ג דקיימי תרווייהו ומכחישים אהדדי אין ראובן יכול להשביע את לוי דמצי למימר מה יש לך עלי לית לך גבאי ולא מידי שהרי אינך יודע אם שמעון נתן לי כלום משלך לא היה לי עסק בך בדבר הזה וא"ת דלעולם ישביע ראובן את לוי בטענת שמא מכח העדאת שממון שמעיד שנתן לו הזהובים ונהי נמי דפסול הוא לעדות משום דנוגע בדבר כדמייתינן לעיל מפ' האיש מקדש מ"מ תיהני עדותו לענין שבועת היסת כדאיתא במרדכי פ' שבועת הדיינים בתשובה דלעיל דאפי' עד פסול זוקק לשבועת היסת בטענת שמא וי"ל דדוקא פסול מחמת קורבה זוקק לשבועת היסת דבהכי איירי התם משום דאותו פסול אינו אלא גזירת הכתוב דאפילו משה ואהרן היו פסולים לעדות כדאיתא שלהי פ' מי שמת ואיכא למימר שבועת היסת שהיא תקנתא דרבנן לא פסלו קרובים לגביה אם הם נאמנים לתובע. אבל פסול דמכח דנוגע בדבר אין להאמינו כל עיקר דהתם הוא כבעל דין עצמו ואין לסמוך כלום על עדותו. אמנם נראה דוודאי יכול שמעון להשביע את לוי שלא קבל ממנו הזהובים שהרי הוא טוען ברי כנגדו ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את שהרי אין הממון שלך הוא לא מבעיא קודם שנשבע שמעון לראובן דיכול להשביע את לוי דבעל דברים דידיה הוא כדי שיפטור משבועתו אם יודה ע"י השבועה אלא אפי' לאחר שנשבע שמעון ונפטר מראובן מ"מ יכול להשביע את לוי ודמיא ממש להא דאמרינן פ' הגוזל קמא נגנבה באונס והוכר הגנב כו' ומסיק רבא דאם שומר חנם הוא קודם שנשבע צריך לשלם לבעלים והוא יעשה דין עם הגנב ויוציא ממנו דמי הגניבה ואם נשבע כבר השומר רצה עומד בשבועתו והבעלים עושים דין עם הגנב רצה עושה הוא הדין עם הגנב ע"כ. אלמא אע"ג דכבר נשבע השומר ונפטר בשבועתו מן הבעלים אעפ"כ רצה עושה דין עם הגנב ולא מצי למימר לאו בדד"א שהרי נפטרת בשבועה כיון דמידו נגנב אע"פ שאין הממון שלו בעל דברים דידיה הוא ובנ"ד נמי הואיל וטוען שמעון שמידו נתן ללוי בעל דברים דידיה הוא ולא דמי להאי כלל דאיתא במרדכי פ' הגוזל קמא דפסק ראב"ן באחד ששלח זקוק לאשתו למזונות ונאבד דאין נשבע לאשה אלא מדעת בעלה וכה"ג פסק שם ראבי"ה דהתם האשה אין לה שום טענה נגד השליח דלא אתי לידו מידה כלום אע"ג דהממון נשתלח להיות שלה מ"מ לא איקראי בעל דברים דשליח דהא לא מצית טוען דיהיב ליה מידי. אבל אין נראה ראייה להביא לנ"ד מהא דאמרינן פ' קמא דב"ק וכן דב"מ ראובן שמכר שדה לשמעון ובא ב"ח דראובן וטרף ליה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא כו' עד איכא דאמרי אפילו שלא באחריות משום דלא ניחא ליה דליהוי לשמעון תרעומות עלי מש"ה מיקרי ראובן ב"ד דב"ח דאיכא למימר ודאי התם דב"ח דראובן אתי למטרף משמעון ואם יטרפנה נמצא שמעון מפסיד מכח דראובן ונתאנה ממנו ומדין גמור היה לי לשמעון תרעומות עליו אבל בנ"ד הואיל ונשבע לו שמעון לראובן שעשה השליחות ונתן הזהובים שלו ללוי אם לוי מכחיש בדבר מאיזה דין יתרעם עליו. אמנם נראה דאם בא ראובן לכוף את שמעון קודם שנשבע שישביע הוא את לוי לא מצי לכופו אא"כ פוטר אותו מהשבועה לגמרי אע"ג דהתם גבי נגנבה באונס והוכר הגנב דקודם שנשבע התם צריך הוא לשלם ויעשה דין עם הגנב וכ"ש הכא שצריך לעשות דין עם לוי קודם שנשבע דשאני התם שאין השומר נפסד כלום כדפרש"י התם שיכול הוא להוציא מן הגנב ואינו נפסד כלום רק הטורח וזה חייבוהו חכמים הואיל והיה שומר על הממון אבל הכא אם ישבע לוי לשמעון ושמעון יצטרך ג"כ אח"כ לראובן לישבע נמצא אחד מהם ודאי נשבע שבועת שוא וכה"ג ודאי מיקרי הפסד וקפידא ואין לכופו לכך:

מתוך: תרומת הדשן/א/שט (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שט

ראובן נתן חגורה של כסף לצורף נכרי לתקנה והלך נכרי לאחר שתקנה ומשכנה לשמעון וכבר היו ג"כ משכונות של הצורף ההוא ביד שמעון ואמר הצורף לשמעון תוציא לי כל המשכונות שבידך ותחשוב קרן וריבית עליהם ותלוה לי עוד במזומן עוד סך מעות וחגורה זאת תהיה ממושכנת לך בעד הכל כי היא שוה כ"כ וכן עשה שמעון לאח"ז ברח הצורף מחמת רוב חיובים וכה"ג וראובן בא לחקור אחר חגורתו ונודע לו שהיא ממושכנת ביד שמעון בא ראובן לשמעון לתבוע חגורתו השיב שמעון אמת כי חגורה אחת ממושכנת לי מזה הצורף בכך וכך אבל לא ידעתי שהיא שלך תתן לי מה שאתה חייב לי לתת מן הדין ואשיב לך היאך הדין נותן מה יתן ראובן לשמעון שיחזור לו חגורתו:

תשובה יראה דהא פשיטא דאין שמעון צריך להחזיר לו החגורה לראובן בחנם דקי"ל פ' הגוזל בתרא דמשכנתא אית בה משום תקנת השוק ונראה דכ"ש עתה בזמנינו שעיקר מחייתינו בהלואה בריבית וצורך הוא לנו תקנת השוק במשכנתא טפי מבמכר וא"כ כל מה שהלוה שמעון לצורף על החגורה במזומן וגם הסך מהמשכונות שהוציא לצורף על סמך החגורה זאת כמו שחשב עמו קרן וריבית הכל צריך ראובן לתת לשמעון שיחזיר לו חגורתו. אמנם הריבית שעלה לשמעון מיום שהושכנה לו החגורה אין צריך ראובן לתת לו דלא עשו תקנת השוק אלא דוקא לגבי קרן ולא לגבי ריבית. כדאיתא בהדיא במרדכי פ' האשה שלום ובמרדכי ובהגהות אשירי פ' איזהו נשך מ"מ הריבית שעלה על המשכונות שהוציא שמעון לצורף ליכא למיחשיבנא לריוח ולימא דלית בהן משום תקנת השוק אע"ג דריוח הוא ולא קרן מ"מ אותו ריוח אינו בא ממשכון זה שהוא של ישראל שצריך להחזיר אלא כבר בא ריוח זה לידו ממקום אחר והוי כמו קרן דאטו אם הרויח עשרה זהובים בשחוק והלום על משכון שהוא של ישראל ואינו יודע ומכירו שלא יהא בכה"ג משום תקנת השוק הא פשיטא דליתא מטעם מאי אמרינן דלא עשו תקנת השוק בריוח משום דמדינא היה לו למלוה או ללוקח להחזיר החפץ לבעליו בחנם שהרי שלו הוא ונגנב או נגזל ממנו ולא נתייאש ממנו ועבדו רבנן תקנתא שיפדה בדמים משום תקנת השוק וכי עביד רבנן תקנתא בקרן אבל לא בריוח משום דלא יתבטל השוק בכך הואיל ובטוח הוא שלא יפסיד הקרן שהוא מוציא על חפץ זה ועל הריוח לא יחוש אם נכנס בספק על כך אבל אם היה צריך להפסיד גם הריוח שכבר אתי ליה מעלמא והוציא על זה החפץ יתבטל השוק דהרבה לוקחים ומלוין על החפצים מן הרווחים דאתו להו מעלמא וק"ל ולא היה צריך להאריך כ"כ מה שכתבתי לעיל דא"צ ראובן לתת לשמעון הריבית שעלה על החגורה אלא משום דהיה נראה דהיינו דוקא בענין זה שלא תיקן הצורף החגורה בשינוי הקונה כגון שלא חדש בה רק שחברם על הרצועה וקבע בה מסמרים וכה"ג אבל אם שינה צורתו בענין זה דאית ליה למימר אומן קונה צריך להתיישב בדבר דפלוגתא דרבוותא היא רב אלפס פ' הגוזל קאמר דלא קי"ל כרב אסי דאומן קונה בשבח כלי ואשירי פ"ב דקדושין כתב בשם ר"ת דקי"ל כרב אסי וכן כתב פ' בתרא דע"ז בשם ה"ג וכ"כ במרדכי בשם ר"י פ' הגוזל וא"כ שמעון דמוחזק הוא בחגור מצי למימר קים לי כר"ת וחביריו דאומן קונה בשבח כלי ולדבריהם קנה הצורף החגורה דלגבי נכרי נמי אמרינן אומן קונה בש"כ כדמוכח מדברי הגאונים פ' בתרא דע"ז גבי טבילת כלי מתכת הלקוחין מן הנכרי וא"כ הצורף על שלו לוה ושלו השכין אלא שהוא גזלן לראובן והוא יתבענו כאשר ירצה והכי מוכח פ' הגוזל בתרא בכמה דוכתי דהכי הוא דינא לגבי גזילה ממש דקני ליה גזלן בשינוי. אמנם אף לפ"ז צריך לדקדק אם השביח הצורף החגורה כ"כ שיש בשבח כדי ריבית שלו דבמרדכי פ' בתרא דע"ז כתב שהשיב רבינו שמחה לרבינו ברוך דאין אומן קונה אלא כפי השבח ולא בגוף הכלי ואם היה אומן רוצה לעכבו לא היה רשאי וכן משמע לשון רש"י פ' הגוזל אהא דקאמר התם דמקודשת היא כשעשה לה שיראים ונזמים ופרש"י דכי יהיב לה מקודשת בשבח דאית ליה לאומן בגווייהו וכן כתב אשירי בההוא פירקא אהא דאמר רב אשי אומן קונה בשבח כלי וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו משמע דדוקא השבח שלו ולא הגוף ונוכל לומר דאף הגאונים המצריכים טבילה לכלי שתיקנו אומן נכרי לישראל מטעם דאומן קבש"כ מודים דלא קונה אומן רק כנגד השבח ואפ"ה צריך טבילה משום ההוא שבחו אהא פליגי שאר גאונים וכתבו שא"צ טבילה שאין שם הנכרי עליו משום ההוא שבח דאי נימא דאומן קונה בשבח כלי לגמרי גופא ושבח א"כ אמאי אין שם הנכרי עליו וק"ל וע"ש באשירי ומרדכי פ' בתרא דע"ז וא"ת אפי' נאמר דאומן קבש"כ גופא ושבח ואפ"ה היה צריך שמעון להחזיר לראובן החגורה מטעם דדינא דמלכותא דינא דהכי דייני עתה דצריך להחזיר לבעלים כ"ד הגנוב מרשות הבעלים או מה שהאומנים והשומרים מוכרים מרשות עצמן משל אחרים ואפי' לאחר יאוש ושינוי רשות דקני נמי כמו שינוי מעשה מ"מ אי בתר דינא דמלכותא ניזל צריך ראובן לתת לשמעון הריבית כמו הקרן דחוק קבוע הוא ליהודים מן המלכות באילו מדינות כשמלוין על דבר הגנוב ובאו הבעלים לפדות צריכין לפרוע קרן וריבית ובנ"ד אע"ג דהישראל הוא צריך לפרוע הריבית לחבירו אין כאן איסור שהרי לא לוה כלום משמעון ואין זה ריבית הבא מיד לוה למלוה:

מתוך: תרומת הדשן/א/שי (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שי · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שי

סוחרים נתאכסנו בביתו של ראובן והביאו סחורה למכור בזול ובא שמעון לקנותה ואמר ליה ראובן ביתי זכתה לי וכשהלך ראובן מן הבית קנה שמעון מן סוחרים סחורה שיש בה ריוח עשרים זהובים ובא ראובן ועירער עליו והיו ג"כ סוחרים בביתו של שמעון וחזר ראובן אחריהם לקנותה מהן והתרה בו שמעון ג"כ לאמר ביתי זכתה לי וקדם ראובן וקנה מאותה סחורה סוסים שיש בהן ריוח עשרה זהובים ולא הספיק למשוך הסוסים לרשותו עד שבלאו הכי סגר שמעון את הארוות סוסים שלו שבו עמדו הסוסים וכששמע שקנה ראובן הסוסים לא רצה לפתוח לו לראובן להוציא הסוסים כי אמר ביתי זכתה לי וטען עליו ראובן ממ"נ אם ביתך זכתה לך גם ביתי זכתה לי ותן לי ריוח מהכ' זהובים שקנית בביתי או הנח לי ריוח זה מן הסוסים ולא יזכה זכות הבית לא לי ולך. טענתיה טענה או לאו:

תשובה יראה דדין זה נחלק על שני דרכים כמו שאבאר. א"ז פ"ב ומרדכי פ"ק דב"מ כתבו דראב"ן וראבי"ה פליגי בהא אם ביתו של אדם זכתה לו בכה"ג ראב"ן פסק דביתו זכתה לו וראבי"ה חולק ופוסק דאינו זכתה לו בכה"ג והשתא אם בא ראובן לתבוע את שמעון בפעם אחת מתחילה מכח ממ"נ כדביארתי ודאי צריך שמעון לתת ממה נפשך הריוח מועט שבאלו שתי הסחורות דממ"נ ריוח אחד שלו הוא. וכה"ג אמרינן פ"ב דבכורות מ"ט דרבי מאיר הואיל וכהן בא עליו משני צדדין אי בכור הוא כולו דידי הוא ואי לא הב לי מתנתה מיניה ורבי יוסי נמי דפליג התם היינו מטעם דעשו שאינו זוכה כזוכה אבל אהך סברא דנוטל ממ"נ לא פליגי כדמוכח התם בהדיא אבל אם תבע ראובן את שמעון לדין לכתחילה על ריוח הסחורה שקנה בביתו וטען דביתו זכתה לו ופסק הדיין דשמעון יכול להחזיק הריוח דכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא מפקינן מיניה וכן הדין לפסוק. ואע"ג דבאשירי פ"ק דב"מ לא משמע הכי גבי זרק ארנקי בפתח זה כו' דלא איפשיטא אם זכה לו אויר הבית וכתב אשירי עלה דאפ"ה בארנקי שהפקירוהו בעלים זכה בעל הבית מכח ספיקא ומוציאין אותו מיד המחזיק בה ונותנין אותו לבעל הבית. והיינו ממש כנ"ד דה"נ אית לן למימר דראובן בעל הבית זכה תחילה בריוח הסחורה מכח ספק דשמא קים לן כראב"ן דיש לחלק דהתם גבי ארנקי מאחר שהוא הפקר א"כ כשעבר דרך אויר הבית נקנית מיד לבעל הבית אי איכא למימר שאין סופו לנוח כמונח דמי תו לא מיחסרא מידי אבל בנ"ד אפי' את"ל דביתו זכתה לו בסחורה שבא לבית מה שיש להרויח בה מ"מ אכתי מחוסר אותו ריוח קנין מן הסוחרים ולית לן למימר דזכה בה מכח ספיקא ונוציא הספק מיד זה שהחזיק באותו ריוח בקנין שקנאו והביא לידו וצריך לדקדק בחלוק זה. ואם לאחר שנפסק דין זה קנה ראובן את הסוסים שהיו בבית שמעון ושמעון מחזיק בארוות שלו שהם סגורות שם מטעם דביתו זכתה לו וטוען אע"ג שהוחזקתי בתחילה הריוח בסחורה מטעם דאמינא לא קים לי כראב"ן דביתו זכתה בכה"ג השתא בהאי דינא שאני ג"כ מוחזק בסוסים אמינא דקי"ל כראב"ן דביתי זכתה לי ואין ראובן יכול לבא עליו משני צדדין דממ"נ אחד מן הרוחים שלי הוא דכיון שנפסק הדין על הריוח הראשון שוב אין לחזור עליו מכח ממ"נ וטענת דשמעון כה"ג טענה מעליא היא ודמיא ממש להא דאמרינן פ' החולץ ספק בני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפליג יבם בהדי ספק נכסי מיתנא דקאתי ספיקא אמנתא דידיה בהדייהו דבני יבם ממ"נ דאי בר יבם הוא א"כ אית ליה מתנה בהדייהו אי בר מיתנא הוא א"כ ההוא פלגא דשקיל יבם כבר בנכסי מיתנא דיליה ספק הוא לו וליתבו ליה הפחות שבשני החלקים האלו מכח ממ"נ. וקאמרינן דפליגי בה רבא סבר קם דינא פירוש ההוא פלגא דשקל יבם כבר קם ליה ולא יוכל הספק לחזור עליו מכח ממ"נ מחמת תביעות ממון אחר ורבי ירמיה סבר הדר דינא פי' הדין הראשון שנתן כך שיחלוק היבם עם הספק חוזר הוא מכח ממ"נ וצריכין בני יבם לתת לספק אותו חלק או מנתה דיליה בהדייהו בנכסי יבם. וכתבו שם התוס' דהא דסבר רבי אבא קם דינא דוקא לבתר דפליג יבם כבר בנכסי מיתנא אבל אי לא פליגי אלא שהנכסים מונחין עדיין לפניהם לחלוק מודה דשקיל ספק ממ"נ. ופסקו רוב המחברים כרבי אבא. ונראה הטעם דודאי סברא היא לעולם דשקיל ספק ממ"נ אלא היכא דפליג כבר על פי הדין אסח דעתו ונתייאש מאותו חלק דשקל יבם ונעשה אותו חלק ליבם כשאר ממונו ששוב לא יוכל לחזור עליו ממ"נ ולפ"ז נ"ד אם כבר באו ראובן ושמעון לדון על דבר ריוח הסחורה הראשונה ונפסק הדין לשמעון דזכה במה שבידו משום דפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא מההוא שעתא אסח ראובן דעתו ונתייאש מאותו ריוח ונעשה אותו ריוח לשמעון כשאר ממונו ולא יוכל ראובן לחזור עליו מכח ממ"נ אבל אם בפעם אחת באו לדון על אלו רווחים ודאי מצי ראובן לבא על שמעון משני צדדין וצריך לתת לו הפחות שבהן ממה נפשך*):

מתוך: תרומת הדשן/א/שיא (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שיא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שיא

שאלה. ראובן ושמעון היו מתקוטטים יחד לפני הקהל. אמר ראובן לשמעון אני נותן מס מממוני יותר שאתה נותן מממונך לפי הערך וכן אני נותן יותר מלוי לפי הערך והנני אני נותן נגדיכם תקיעת כף ובקנס מאה זהובים לצדקה שאחליף עמכם ואתן כל אשר לי מקרקעי ומטלטלי כסף ושוה כסף עבור כל אשר לכם ג"כ כל נכסים ושוה כסף. והשיב שמעון אני מרוצה וקרא ללוי ואמר ללוי עשה כמוני וכן תקעו כף ראובן עם שמעון ולוי וגם קבלו עליהם קנס לצדקה משני הצדדין לקיים עליהם החילוף והתמורה כדלעיל, וכמו לאחר יום או יומים בקש ראובן לחזור כי נתחרט והפציר על ידי ריעים ואהובים משמעון ולוי שיתרצו גם הם לחזור ונתפייס שמעון אבל לוי לא רצה להתפייס ונותן טעמים ואמתלאות לדבריו מפני מה אין רצונו להתפייס ולחזור, השיב ראובן אחר שנתרצה לי שמעון לחזור מעתה איני מקושר ללוי כלום שהרי לא קיימתי להחליף רק עם שניהם ושמעון כבר חזר וטוען עוד ראובן שאף אם יצטרך להחליף אין רצוני להחליף בדרך זה טול אתה כל ממוני ואני אטול את כל ממונך. אלא אוציא כל אשר לי בשבועה וכן אתם וישומו בית דין ממון של מי שוה יותר וינתן המותר לחבירו שהרי אדעתא דהכי באנו מתחילה לידי החילוף זה שכל אחד חושב שיש לחבירו יותר ממנו, גם גבאי צדקה תובעים את כולם מחמת קנס שקבלו עליהם לצדקה ואף אם יתפייסו כולם ומחלו זה לזה על החילוף מ"מ לא יוצאין ידי חובת נדרם לצדקה. היאך יתבארו אלו הדינים.

תשובה. יראה דדבר פשוט שאין בתביעת הגבאים כלום אם יתפייסו כולם ואין אחד תובע את חבירו. וכן מצאתי הועתק מתשובת גדול אחד מן הגדולים הראשונים איש ואשה שקבלו עליהם חרם לעשות גירושין והעמידו קנסות להקדש על ככה ונתפייסו אח"כ להיות ביחד ותובעין הקהל הקנסות, והשיב דפטורין משום דלא העמידו הקנסות אלא משום דלא יעכבו זה את זה וכיון שאין אחד תובע את חבירו מה להקהל עליהם שהרי נתקיימו דבריהם, וראייה ממתני' פ' חמישי דנדרים קונם שאתה נהנה לי אם אתה נותן לבני כור חיטין כו' ע"כ.

הך מתניתין מייתי לה בפ' מי שאחזו וסיום המשנה רבי מאיר אוסר וחכ"א יכול זה להתיר נדרו שלא ע"פ חכם ואמר הריני כאלו התקבלתי ופריך התם מהך מתניתין דדברי חכמים אמילתא דגיטין ודחי דלגבי גיטין לצערא קמכוין ולכך צריך להתקיים התנאי ממש כמו שהתנה אבל בכל מילי דמכוין בתנאי להרויח הואיל ונתפייס הרי הוא כאלו נתקיים לו התנאי ממש דמחילה כקבלה הוא כדפירש"י התם. ונ"ד נמי לא הוו מכוונים רק להרויח א"כ ה"ה והוא הסברא. אבל אי הוה אמרינן דטעמא הוא משום דאי בעי מקבל הוא ממנו כור חיטים וחוזר ונותנו לו וכיון דמצי למיעבד הכי אפוכי מטרתא למה לי, דא"כ התינח בתנאי שהן בממון אבל כגון הא דלעיל שהעמידו קנסות לצדקה לעשות גירושין ואם היה הוא כהן ליכא למימר אי בעי יעשו גירושין ואח"כ יחזרו וינשאו דכהן אסור בגרושה וכן אם העמידו קנסות לצדקה שישאו זה את זה ויתרצו אח"כ שניהם לפטור זה את זה אין לנו לומר ג"כ דאי בעי יעשו נישואין ואח"כ יחזרו ויעשו גירושין דאם היו עושין כן נמצא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ודילמא לא ניחא להו כלל בזה, אלא ודאי הטעם הוא משום דכל תנאים הן כה"ג אין הכונה רק שלא יעכב איש את חבירו נגד רצונם אבל כשנעשו רצונם או שהתנאים הוא לצורכו ולטובתו א"כ נתבטל התנאי.

ומתוך כך נראה נמי דטענת ראובן דטעין הואיל ונתפייס שמעון תו לא מחייב ללוי מידי כיון דמתחילה לא קבל להחליף רק עם שניהם טענתיה טענה בהך סברא, כיון דאמרינן דמתחילה לא קיימו עליהם רק שלא יעכב אחד את חבירו שלא מרצונו אבל כשיתרצה למחול בטל הקיום א"כ כשנתרצה שמעון נתבטל הקיום כנגדו ותו נתבטל גם נגד לוי שהרי לא קיים עליו להחליף רק עם שניהם, אבל אי הוי טעמא משום דאי בעי מחלפין וחוזרין ונותנין זה לזה לכך הוי מחילה כקבלה א"כ אע"פ שנתרצה שמעון לא פקע כח שלו בשביל כך דליכא למימר אי בעי מחלפין וחוזרין שהרי לוי לא יתרצה להחזיר ואינהו לא מצי למפקע ידי תקיעת כף והנדר לצדקה אלא מטעם דאי בעי הוי אמרי דטעמא הכי הוא.

אמנם נראה אם קבלו קנין סודר או באיזה קנין המועיל לקיים החילוף שנקנין הנכסים מזה לזה על ידו בדרך זה ישתנה הדין לגמרי, ולא מבעיא כוחו דלוי דלא פקע דאם נתרצה שמעון למחול על החילוף אלא אפי' כח דשמעון גופא לא פקע במחילתו כיון דהוזקק ראובן להרבות עליו ריעים לפייסו שימחול לו א"כ אגלאי מילתא דמעיקרא רצה לזכות בחילוף וכיון דזכה בה כבר אין בידו לזכותו לחבירו אלא בדרך מתנה כדאמר פ' השולח מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו אי אפשי בה תבטל הוא לא אמר כלום, ומוכח התם בתוספות בהדיא דלאו דוקא שבאתה מתנה לידו אלא אפילו קרקע נמי שלא החזיק בה נמי לא אמר כלום כיון דזכה כבר במתנתו, ואע"ג דמפרש התם כמה לישני דמהני לבטל המתנה כולהו לא מהני אלא מטעם דהני לישני נמי משמע מעיקרא והודאת בע"ד כק' עדים דמי והרי הודה שלא רצה לזכות בה מעיקרא משא"כ הכא כדפירשתי.

אמנם מה שהשיב ראובן שאין רצונו להחליף עמו ממש אלא ע"י הערכת הנכסים ויתן איש לחבירו המותר צריך דקדוק יפה אי טענתיה טענה בהא אי לאו, והיה נראה דכיון דידעו דכל כוונת תמורה לחילוף זה לא היתה מתחילה אלא מפני קנאת העושר שסבור האחד שיש לחבירו יותר ממנו ואינו נותן ממנו מס כ"כ ואע"פ שקבלו עליהם להחליף ג"כ בנכסים שאין מחוייבין במס ע"י קנאת שאר הנכסים המחוייבים במס נתעורר לכלול כל הנכסים יחד וא"כ הואיל ולא כיוונו כלל להקניט ולא לחמוד איש את אשר לחבירו מחפצים או מקרקעות ולא כיוונו רק להרווחא. נראה לדמות להא דפ' מי שאחזו דמייתי לעיל דמסיק התם דאפי' רבנן דרשב"ג מודו היכא דלא מכוונו אלא להרווחא הוה ליה קבלת הדמים כמו החפץ עצמו וה"ה גבי נ"ד.

וא"ת הא אמרינן התם אהא דתניא הרי זה גיטיך ע"מ שתחזיר לי הנייר אימור דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיניה אבל היכא דאיתא בעיניה מי אמר, פי' אע"ג דסבור רשב"ג דהאומר לאשה הרי את מגורשת על מנת שתתן לי אצטלית ואבדה אצטליתא תתן לו את דמיה ואמרינן היינו משום דאבדה וליתא בעיניה אבל אי איתא בעיניה אינה מגורשת עד שתתן האצטלית, הא קמן דאפי' לרשב"ג היכא דאיתא לחפץ בעיניה לא מקיים תנאו עליו בדמיו, ונ"ד נמי הא איתניהו כל הנכסים והחפצים שהותנו עלייהו בעינייהו לא תיהני אם יאמר אתן לך את דמיהם.

ותדע דע"כ צריכין למימר דאין ראיה מהא דלעיל דהואיל ולא מכוונין רק להרווחא מ"ל הן מ"ל דמיהן, דפ' בתרא דע"ז כתב אשירי ופסק שאם אמר אחד לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ פלוני אע"ג דשכר פעולה לא בעי קנין דמלאכה שעושה אצל בעל הבית קנה שכרו מ"מ לא מחייב לתת לו אותו החפץ אלא א"כ משך הפועל את החפץ או שישנו כבר ברשותו ע"כ. ודקדק אשירי פסק זה מסוגיא דהתם נתן לה ואח"כ בא עליה כו', והשתא כיון דהתם נמי אין כוונת הפועל רק להרווחא מאי אירייא שכר פעולה כל מילי נמי, ואמאי לא מייתי אשירי ראייה מפ' מי שאחזו, אע"כ כל היכא דאיתא לחפץ בעיניה צריך ליתן לו ולא דמיו אפי' היכא דלא מכוון רק להרווחה. ודוקא היכא דליתא שנאבד או נתקלקל מתקיים התנאי בדמיו רק בשכר פעולה אפילו באיתא בעיניה נותן לה דמיו, והיינו טעמא משום דהפועל לא זכה בו בשום קניין אלא שמלאכתו קנה את שכרו ולכך לא קנה אלא הדמים ולא החפץ שהתנה עליו ואדרבה אין דין שכר פעולה אלא בזוזי כדאיתא בתוס' פ' הפרה ובמרדכי ריש פ' קמא בשם ר"ת, ומש"ה היכא דמשך הפועל החפץ שזכה בו בקניין או שישנו ברשותו דקנה לו רשותו זכה בחפץ ולא מצי לסלקו בדמים, אבל בעלמא דצריך לקיים התנאי מכח קנין או מכח תקיעת כף או נדר לצדקה היכא דהחפץ בעיניה צריך לתת לו ולא מצי לסלקו בדמים.

אמנם נראה לחלק בנ"ד דודאי בעלמא כשהוא מתנה על החפץ והחפץ בעין אין אומרין שיתן את דמיו שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו אם היה רוצה בדמיו היה אומר תן לי שוה כך וכך אע"כ דדוקא החפץ היה חביב עליו אפ"ה היכא דנאבד וליתא בעיניה אמדינן דעתיה שאין רצונו שבשביל כך יתבטל תנאו אלא יטול את דמיו. אבל בנ"ד דלא חזינהו בדעתייהו מידי שהיו רוצים איש בחפציו של חבירו אלא כל עצמו לא באו רק לברר איזה מהן שיש לו נכסים מרובים והמעט ירויח בנכסי רב על ידי החילוף, לעולם נימא אפילו היכא דאיתא בעיניה מצי לסלוקי בדמיו דמ"ל הן ומ"ל דמיהן, והדבר שקול נוטה לכאן ולכאן, ההוא ירושלמי דמייתי אשירי ס"פ נערה שנתפתתה דהיכא דאית לה לאיתתא שטר כחובה בעשרים דינרים ואין ליתומים קרקע לגבות הימנו אלא שוה עשרה דינרים ואמרה להו איתתא או הבו קרקע דחביבה לי או הבו דינרים ופליגי בה התם אמוראי. ומסיק באשירי דפסק כמ"ד דמצי יתמי למימר אין שיעבוד אלא כנגד עשרה דינרים הילך עשרה דינרים והקרקע לא ניתן לך ונראה דה"ה בעל חוב כה"ג דמ"ש ועי"ש, מ"מ אין ענין זה דומה כולי האי לנ"ד, וקל להבין.

מתוך: תרומת הדשן/א/שיב (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שיב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שיב

לאה אשת ראובן נפלו לה מעות מזומנים בירושה ושמעון מחזיק בהם. בא ראובן ותובע לשמעון לדין על דבר המעות שהן נכסי מלוג אשתו. השיב שמעון לאו בעל דברים דידי את עד שתביא הרשאה מאשתך והיא בכאן ואינה תובעת אותי וראובן השיב בעל דברים דידי את מחמת זכותי שיש לי בפירות נכסי מלוג של אשתי. הדין עם מי:

תשובה יראה דהדין עם ראובן אע"ג דגרסינן שילהי השולח אמר אביי נקיטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה. ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי אבל נחית אפירי מגו דמישתעי דינא אפירי מישתעי נמי אגופא וכתב בטור ח"מ בשם רב האי גאון דלעולם צריך הרשאה עד שיהיו פירות באותה קרקע עצמה ולא מהני טעמא דאפשר למכור וליקח מהן קרקע שהיא עושה פירות וכן משמע מדברי הרמב"ם וסמ"ג ע"ש. אמנם בטור חושן דלעיל לא כתב הכי משם תשובת הרא"ש ופירש"י פ' השולח דלעיל משמע נמי היכא דיש לו שום טענה בשביל זכות הפירות אין צריך הרשאה ונראה דבנ"ד כ"ע מודו דא"צ הרשאה כיון דהמעות מזומנים הן והגאונים דלעיל דכתבו דאיכא פירי באותו קרקע לא אתי לאפוקי אלא היכא דצריך למכור הנכסי מלוג וליקח במעות קרקע והוא אוכל פירות אבל מעות מזומנים חשיבי הן כמו קרקע שיש בה פירות משום דבכל שעה מצוי לו ליקח קרקע מהן שיאכל ממנה פירות והכי מחלקים התוס' משאנ"ץ פ' נגמר הדין אהא דפריך ממותר המת ליורשיו אאביי דאית ליה הזמנה מילתא ומקשים התוספ' מאי פריך הא בטווי לארוג אפי' אביי מודה דלאו מילתא היא וגביית המעות למת הוי נמי כמו טווי לארוג שהרי עדיין צריך ליקח תכריכים לצרכי המת ומתרצין כיון דהמעות מזומנים הן חשיבין כמו ארוג גופיה דהוי כאלו כבר קנוי כדאמרינן בעלמא זוזי דאיניש אינון עבדין ליה ספסירא וה"נ בנ"ד חשיבי כאלו כבר נלקח בהן קרקע שעושה פירות מיד כסתם קרקע דאיתנהו הכי. ותו נראה דאפי' אם נפלו לה שאר דברים שצריכין למכור ליקח מהן קרקע שעושה פירות והאשה כאן בפנינו ואינה רוצה לחלוק עם מחזיק באותן דברים ונכסים וגם איננה רוצה להרשות את בעלה לחלוק כה"ג יכול הבעל לדון בלא הרשאה דאין לך נחית אפירי גדול מזה שאם לא יוציא מיד המחזיק נמצא שחסר הוא את פירותיהן לעולם. ותלמודא דפסק דצריך הרשאה היכא דלא נחית לפירי רוצה לומר כדפירש"י התם דאין לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענה עם האשה בפירות כלל עכ"ל משמע שאין לו שום זכות בטענת הפירות כגון אם בלאו הכי הפירות מכורים למחזיק הקרקע מן המוריש הקרקע לאשה לג' או ד' שנים או בכה"ג שאין לו עתה שום נפקותא אם זה מחזיק בפירות אלא רוצה לדון עמו בגוף הקרקע בענין זה צריך הרשאה אבל היכא דמצי למטען שום נפקותא דאית ליה בהדי דמחזיק לעולם לא צריך הרשאה והדין והסברה נותנת דאל"כ איכא למיחש לעולם היכא דנפלו לה נכסים שצריכים למכור ליקח בהן קרקע שיאכל הבעל פירות יבא אחד מקרוביה ויחזיק בהן ויעשה עמה קנוניא שלא תתן הרשאה לבעלה והיא ג"כ לא תתבענו ונמצא שישארו הנכסים בידו לעולם ומתבטל לו תקנת חכמים שתקנו לבעל פירות מן האשה ובכל מקום חיישינן לתיקון העולם ושלא לחשוב תרעומות ועולה לעקור תקנת חכמים:

מתוך: תרומת הדשן/א/שיג (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שיג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שיג

ראובן היו לו מעות מזומנים ביד נכרי בעיר אחרת ורוצה שמעון ללכת לאותה העיר. ואמר לראובן אבקשך שתרשה אותי ליקח המעות שהם ביד הנכרי ואתן לך את תמורתם פה ואמר ראובן הן וקבל קנין סודר על זה ונתן סימן לשמעון אל הנכרי ליתן לו המעות והלך שמעון לאותו העיר ולקח המעות מיד הנכרי ובתוך כך נתחרט ראובן בדבר ומיהר גם הוא ללכת לאותה העיר ונמצא המעות ביד שמעון ואמר החזיר לי מעותי כי צריכין הם לי מאד ונתחרטתי על הקנין ושמעון משיב אינני חוזר בי והמעות לא אשיב לך הדין עם מי:

תשובה יראה דדבר פשוט הוא דהדין עם שמעון ואע"ג דאם היו המעות עדיין ביד הנכרי היה פשיטא שהיה ראובן יכול לחזור אע"פ שקבל קנין סודר דקי"ל אין מטבע נקנית בחליפין. אמנם אחרי שקבל שמעון כבר המעות נתקיימו הדברים וראיה במרדכי מהא דאמרינן פ' א"נ איתמר המוכר פירות דקל לחבירו כו' עד ומודינא דאי שמיט בעל ואכיל לא מפקינן מיניה וכתב שם אשירי בשם ר"ת דפוסק מהא דה"ה המוכר שט"ח לחבירו במסירה לחוד בלא כתיבה והלך זה וקבל המעות מן הלוה ושוב רצה המוכר לחזור דאימ יכול לחזור אע"ג דאין אותיות ניקנים אלא בכתיבה ובמסירה מ"מ כיון דשמיט וקבל כבר לרשותו לא מפקינן מיניה אלמא דאפי' מידי דאין הקנין נתפש עליו אם זכה וקבל כבר אותו ענין תו לא הדר ולא מפקינן מיניה וה"ה ממש בקנין מטבע דלעיל בחליפין ואע"ג דאשירי מחלק בפסק ר"ת דדוקא כשידע המוכר כשגבה הלוקח את החוב מן הלוה אז זכה בו מטעם מחילה ואע"ג דבטעות הוא סבר רב נחמן דהוי מחילה בכה"ג אבל אי לא ידע המוכר מגביית חוב חוזר וגובה הבע"ח משום דא"ל לא היה לך לתת חובי עד שהיית יודע שקנה ממנה כדין קניית השטר עכ"ל נראה דבנ"ד אין לחלק דחילוק דאשירי התם אינו אלא לגבי הלואה כדכתב להדיא חוזר וגובה מב"ח וכדמפרש הטעם אבל הלוקח ודאי זכה במה שבידו ולא מפקינן מיניה ובנ"ד לא דיינינן לגבי האי שמסר המעות לשמעון דאפי' אי לא הוי מהני מסירת הסימן מישראל לחבירו לא איכפת ליה מידי בהא ויכול הוא לפטור את עצמו מראובן ומשמעון נמי לא מפקינן כדפרישנא:

מתוך: תרומת הדשן/א/שיד (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שיד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שיד

ראובן מסר לשמעון עשרה זהובים ולוי מסר לו ששה ובקשוהו שיוליכם ממקום למקום והיו גם לשמעון עצמו עשרים זהובים בכיסו ואמר להם הריני מניח זהובים שלכם עם זהובים שלי בכיסי ועל אחריות שלכם אוליכם ויצא לדרכו ובלכתו בדרך ע"י טלטולו נתקרע הכיס קצת ונאבדו לו ד' זהובים ואין לידע מאיזה זהובים נאבדו והשלשה אלו באין לדין לאיזה מהן ההפסד או אם לכולן לפי חשבון היכא דיינינן להא דינא:

תשובה יראה דיש לברר דין זה יפה מן התלמוד ומפסקי הגאונים ונראה דשמעון לא יפסיד כלום באבידה זאת דכיון שהוא מוחזק בכל הזהובים מצי למימר שלכם נפסדו והמע"ה והכי אמרינן פ"ב דבכורות ובאשירי פ' התקבל בגיטין מייתי לה הכל מודים באחד שהפקיד טלה אצל חבירו ומת טלה אחד ברשות חבירו דמצי למימר שלך מת והמע"ה וכן פרש"י פ' המקבל מההוא עובדא דגניבא דנפיק בקולר ואמר ד' מאות זוז לרבי אבינא מחמרא דנהר פקוד ומסיק דקאמר מחמרא כדי ליפות כוחו ופרש"י שיהא כל היין באחריותו ואי לא אמר אם החמיצו מקצת החביות והיורשים אומרים שלך החמיצו וכותבין שם התוספות דאין ר"ל דיהא כל הפסד עליו דמן הדין לא יפסיד אלא לפי חשבון אלא להכי מהני ליפות כח שלא יפסיד כלל ואשירי כתב שם בשם ריצב"א דנראה לו עיקר שהיה כל ההפסד עליו והביא ראיה מפ"ב דבכורות דלעיל וחלק אשירי בראיות ריצב"א מבכורות דשאני התם שהיה כבר חלקו של כל אחד מבורר ולכך אמרינן המע"ה ושלך מת אבל גבי חמרא דגניבא לא היה מבורר לעולם חלקו של ר' אבינא לא שייך למימר דשלו הכל נפסד אלא לפי חשבון ונראה דדעת התוספות נמי הכי לחלק דמסתמא לא פליגי אההיא דבכורות. וא"כ בנ"ד דהיה חלק של כל אחד מבורר כ"ע מודים דאומר להן שלכם נפסד והמע"ה ואין לומר אדרבה הואיל ורוב הזהובים היו של שמעון נימא כל דפריש מרובא קפריש. וכה"ג משמע בהדיא בתשובת המיימון מתשובת ריצב"א וז"ל ששאלת על ד' וה' כיסים אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך דינר מהם ואין יודע מאיזה לקחה כך נראה בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בתר רובא כו' וכיון דהוי פלגא ופלגא דמי לאחד שהפקיד טלה דאמרינן המע"ה ע"כ משמע בהדיא דאי לא הוי פלגא הוי אזלינן בתר רובא ואמרינן דמה שנפרש מן הרוב נפרש ואפי' להוציא ממון עלה מדקאמר וכיון דפלגא ופלגא הוא אמרינן המע"ה הא אי הוי רובא לא אמרינן המע"ה. וא"ת הא קי"ל כשמואל פ' המוכר דלא אזלינן בממון אחר הרוב צריך לחלק דהיינו רובא דליתא קמן כגון גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל רובא דאיתא קמן אזלינן בתריה אפי' נגד חזקת ממון ונ"ד נמי רובא דאיתא קמן הוא אמנם מוכח מן המרדכי בשם ר"י בשילהי פ"ק דכתובות וה"נ איתא התם בגיליון דאפי' ברובא דאיתא קמן סבר שמואל דאין הולכים אחריו בממון דמקשה עלה מההוא תינוק שנמצא בעיר שרובה ישראל דאמרינן ישראל הוא להחזיר לו אבידתו ופרש"י דרבותא הוא שמוציאין האבידה מיד מוצאה ונותנים אותה לזה ומקשין למ"ד דאין הולכין בממון אחר הרוב אמאי מוציאין ומתרצים דגבי אבידה שאני כדמבואר התם דלא חשיבי חזקת ממון הואיל ולא מדעת בעל האבידה באתה לידו ולא דמי לחזקת ממון דגבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. משמע בהדיא דאי הוה חזקה גמורה לא אזלינן בתר רוב אפי' רובא דאיתא קמן כנגדה דההיא דרוב העיר ישראל רובא דאיתא קמן הוא בפשיטות ולפי זה ההפסד אין מגרע כלום לשמעון ואע"ג דרוב הזהובים שלו היו אבל לראובן דלדידיה הוי ליה רוב נגד לוי לכך ההפסד מן הד' זהובים מגיע לו הכל דכיון דראובן אינו מוחזק כמו לוי ודאי אזלינן בתר רוב ואמרינן כל דפריש מרובה קא פריש והיינו הזהובים של ראובן והכי איתא בהדיא בתוס' ס"פ ב' דב"ב בשמעתין דניפול הנמצא דאזלינן בתר רובא אפי' גבי ממונא היכא דליכא חזקת ממונא כנגד הרוב*). וא"ת כיון דשמעון מוחזק הוא בממון ראובן ולוי בזהובים שלהם בחזקת שניהם חשיב כאילו שניהם מוחזקים בעצמם והכי איתא בתוס' בריש ב"מ במתניתין דמה שהנפקד תופס במנה שלישי בחזקת שניהם הוי חשיב כאלו עצמם מוחזקים בו. וא"כ איכא נמי הכא חזקת ממון לראובן ובעי לוי לאפוקי מיניה מכח רוב וכה"ג איתא נמי בתוס' בההיא מתניתין דגבי טלית אע"פ ששניהם מוחזקים בשוה מ"מ אי הוי בעי חד מינייהו לזכות כנגד חבירו מכח מגו לא מצי דמגו להוציא לא אמרינן. אלמא דחשיב אפוקי ממונא כה"ג נראה דיש לחלק בההיא דנפקד תופס בחזקת שניהם. וי"ל דלא חשיב חזקת ממונא כה"ג רק לענין ההוא מילתא דקאמר עלה בתוספת דחשיב כמו שהן עצמם מוחזקים דלא נימא כל דאלים גבר דבלא"ה דינא דכל דאלים גבר דומים קצת לדינא דפרסאי והיכא דאיכא קצת טעמא דחיק ליה ואמרינן יחלוקו וכן לא אמרינן מגו בחזקה כל ההיא סוגיא דדחינן למיגו אבל לעולם לענין שתעמוד החזקה של ממון כנגד הרוב לדחותו בעינן חזקה גמורה שהוא עצמו מוחזק בממון. ותדע דיש לחלק דהא במרדכי בשם ר"י והגיליון פ"ק דכתובות שהבאתי לעיל שפירשו דלגבי אבידה לא מהני חזקת ממון נגד הרוב הואיל ולא מדעת בעלים באתה האבידה לידו ולענין שנים אוחזין בטלית חשבינן להו מוחזקים לענין דלא נימא כל דאלים גבר ואפי' לענין דלא אמרינן מגו משום דחשיבי חזקה אע"כ נגד הרוב לדחותו בעינן חזקה גמורה ואלימתא. ואין לומר דליכא למימר איזל בתר רובא בין ראובן ללוי. דע"כ נוכל לומר כל דפריש מרובא קפריש דהא הכא רוב הזהובים של שמעון היו וחזקת ממון דיליה דחה ליה לרובא א"כ לא ניזל בתריה כל עיקר די"ל נהי דלא אמרינן גבי שמעון זיל בתר רובא משום דלדידיה איכא חזקת ממון והמע"ה והוי ליה כמו אנן סהדי דלא נפסדו כלל מזהובים שלו ולא נשאר ההפסד הלא בין ראובן ללוי בדידהו לעולם ניזל בתר רובא ואע"ג דשפיר קאמר לוי אני ודאי המועט נגד שניכם ומדידי לא נפרשו אלא או משל ראובן או משל שמעון ואם אין בי כח להוציא בשביל כך משמעון מינך ראובן לא צרכינא לאפוקי אין אני צריך להזכיר הזהובים של שמעון אתה צריך להזכירם שהיו מרובים משלך זיל ודון אתה בהדיה וק"ל. אכן כי דייקינן שפיר בנ"ד לפי טעם וסברת הלב והעמיד דבר על בוריו ימצא לנו דלא שייך הכא למימר המע"ה ושלכם יפסדו או כל דפריש מרובא קפריש לפי דברי אשירי דלעיל שחילק בראיות ריצב"א משום דגבי חמרא לא הוברר חלקו לא שייך לומר שלך החמיצו משום דשם כולם על כל חבית וחבית ה"נ בנ"ד אע"ג דהיה לכל אחד כבר מבוררים הזהובים שלו מ"מ לאחר שעירבו מדעתו שם טיבעא חד הוא ואם לא היה נפסד כלים מהם ודאי היו נוטלים בלא קפידא מן הכיס והיה מחזיר לכל אחד לפי המנין שנתן לו ולא דמי למפקיד טלה דיש קפידא בין טלה לחבירו וכל אחד מקפיד שיבא לידו את שלו משא"כ בזהובים שהן כולם טבי ותקולי לא קפדי אינשי כלל שיבא לידם את שלהם וא"כ שם כולם על כל זהוב וזהוב ולא שייך לומר בהן שלך נפסד וכל דפריש מרובא קפריש. ולד' וה' כיסים שבתיבה שבתשובת ריצב"א דלעיל דפשיטא דלא דמי דהתם היו כיסים חלוקים וידועים לכל אחד את שלו. ומ"מ כל משא ומתן דלעיל יש בו צורך אם היה כה"ג טבעות של זהב או מרגליות שדומים זו לזו שאין ניכר איזה מהן של מי הן דהוי כמו טלה וכיוצא בו:

מתוך: תרומת הדשן/א/שטו (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שטו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שטו

ראובן ושמעון חתנו היה להם ריב ביניהם וידע שמעון מחתרת שיש לבא משם לחנותו של חמיו שיש לו בה הון עתיק והלך שמעון אל לוי שהיה ידוע ומוחזק לגנב מפורסם והראה לו המחתרת והעמידו לשם והלך לו והגנב לוי בא במחתרת אל תוך החנות וגנב משם שוה ג' מאות זהובים וברח לו ונודע סיבת הדברים. ובא ראובן ותבע את שמעון חתנו עבור ההפסד שגרם לו ושנעשה על ידו חייב שמעון לשלם לו או לאו:

תשובה יראה דדין צריך דקדוק יפה בתוספות ובאשירי פרק לא יחפור וכן בפרק הגוזל קמא מבואר דר"י חלק על שני דרכים בין דינא דגרמי דקי"ל בהו כרבי מאיר דחייב לשלם ובין גרמא דנזקין דקי"ל דאסור אבל פטור מלשלם. החילוק האחד דכל היכא דהמזיק בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו וברי הזיקא כה"ג קרי דינא דגרמי וחייב אבל אי לא הכי קרי גרמא דנזקין ופטור. והחילוק השני היכא דההיזק נעשה מיד בשעת מעשה כה"ג קרינן דינא דגרמי ואי לאו קרי גרמא בניזקין הוא. ומייתי התם כמה מילי דבתלמוד בכמה גווני דבחד חייב ובחד פטור ומבואר לפי שני החלוקים דלעיל אמאי חשיבי רבנן להך דינא דגרמי ולהך גרמא בנזקין אין צורך להאריך אכולהו אך תרי מינייהו דאינון דמיא לנ"ד בעינן לבאר חדא היינו אחוויי אחוויי דמוסר ממון חבירו ביד נכרים דחייבו רבנן משום דינא דגרמי ואידך שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטרוהו רבנן משום דגרמא בניזקין הוא וחילק ר"י בלשון הראשון דאחוויי אחוויי ברי הזיקא דאקשיה רחמנא לתוא מכמר ובודאי אין מרחמין עליו ועושה בעצמו ההיזק דהוי כמו שנותנו לתוך המכמר וכמו דקלייה דמי אבל שיסה בו הכלב או הנחש לא ברי הזיקא הוא זה דשמא לא ינשכו. ובלשון שני חילק אחוויי אחוויי ההיזק נעשה מיד דכמאן דחוויי לאלתר דמי אבל גבי כלב ונחש ההיזק לא נעשה עד לאחר השיסוי ובתוספות לא יחפור דוחין אילו החילוקים שניהם מההיא דטיהר את הטמא ובעל הבית עצמו עירבו עם פירותיו דחייב דלא ברי היזקא ואינו עושה בעצמו ההיזק וגם ההיזק לא נעשה מיד ומתרצים בשם ריצב"א בענין אחר דדינא דגרמי קנסא אינון כדאיתא בירושלמי דכל דבר ההוה ורגיל בו קנסוהו רבנן וחשבוהו לדיני דגרמא וכדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק ממון לחבירו ומה שאינו הוה קרי ליה גרמא בניזקים ופטור וכן משמע בסמ"ג לחלק בדרך זה אך בתוס' פ' שבועת הפקדון משמע בפשיטות השורף שטרות של חבירו חייב מדאורייתא אף על גב דפרק הגוזל קרי ליה דינא דגרמי*). והשתא נראה לפי כל החילוקים דשמעון פטור מלשלם ללישנא קמא דר"י דבעינן דליהוי ההיזק ברי בדבר ידוע ונ"ד לא ברי הזיקא טפי משיסה בו את הכלב או את הנחש דפטור ול"ד למראה ממון ישראל לנכרי דהתם בודאי אין מרחמין דיצרם תקיפא לשלוח יד בישראל בממונם ובגופם אבל גנב ישראל נהי נמי דמפורסם בגניבה מ"מ י"ל בכל שעה יהרהר בלבו לעשות תשובה כדאמר פ"ב דקידושין ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור הרי זה מקודשת מטעם דשמא הרהר בלבו לעשות תשובה ואע"ג דאיכא למימר דהתם משום חומרא דאשת איש תלינן מספק להחמיר דשמא הרהר בלבו מ"מ הא שמעינן דאיכא צד כל דהו למימר הכי וא"כ לא ברי הזיקא דהכא בעינן שיהא ברור לגמרי כדבעינן למימר לקמן ותו דלא ברי היזיקא משום דמרתת דילמא אתי בעל הממון ויעמוד כנגדו ויתפשנו משא"כ באחוווי אחוויי דמסור וק"ל. ואין להקשות אסברא קמייתא דאמרינן שמא יהרהר בלבו לעשות תשובה מהא דתניא פ' הגוזל בתרא הרי שהיה טוען כדי יין וכדי שמן וראה אותן שהן משתברים לא יאמר הרי הן תרומה ומעשר ואם אמר לא אמר כלום ופריך עלה מהא דתניא מי שבא בדרך ובידו מעות ואנס בא כנגדו לא יאמר פירות שהן בביתי יהיו מחוללים על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימים ומשני דהתם ביכול להציל ע"י הדחק משמע דאי לא היה יכול להציל כלל לא אמר כלום דכאבודין דמיין ומדלא משני דאיירי באנס ישראל ש"מ דאפי' אנס ישראל דאיכא למימר שמא הירהר לעשות תשובה חשוב הממון הבא לידו כאבוד ודאי וה"ה לגנב ישראל שרגיל ומפורסם בגנבות וי"ל דאנס גרע טפי מגנב אפי' הוא מפורסם בגניבה. ותו נהי נמי דכאבודים חשבינן להו לענין שלא לחלל עליו מעשר דהיינו טעמא משום דבכה"ג סתמא דמלתא אינשי אסוחי מסחי דעתייהו וכהפקר דמי ואע"ג דלא ברי לגמרי מכל וכל מ"מ אבודין הן אבל לגבי דינא דגרמא בעינן דליהוי לגמרי ברי מכל וכל. וא"ת לפי חילוק זה מאי תיובתא מייתי רבה בפ' הגוזל קמא מהא דתניא לגבי מעשר שאם נפל כיסו לים הגדול אין מחללין עליו מעשר שני והזורק מטבע של חבירו לים הגדול במים צלולים פטור מאי פריך נימא דלעולם כה"ג דכאבודין דמי משום דמייאשי מינייהו ולכך אין מחללים עליהן אבל מ"מ לענין תשלומי נזק בעינן ליהוי כאבודים לגמרי מכל וכל. וי"ל דלא קשה מידי דרש"י פי' התם וכן במרדכי בשם ר"י ואשירי בשם הראב"ד דלא מדינא דגרמי פטרינן לזורק מטבע לים דלאו גרמא הוא דבידים מאבד ממון חבירו אלא מטעם דמפרש התם הא מנח קמך אי בעית שקלי ומהא מייתי תיובתא ממעשר שני דחזינן דכה"ג כאבודים דמי ומייאשי אינשי ומסחי דעתייהו מינייהו ואין שייך תו למימר הא מנח קמך אי בעית שקלי הואיל והם מונחים במקום דמייאשי מינייהו ליטלו משם. ונראה להביא ראיה דומה לנ"ד דלא מחייבינן לשלם בכה"ג מהא דאמרינן פ' הכונס המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב ומפרשים התוס' התם דלאו משום אש מחייבינן דליהוי כמי שהדליק בו את האש דא"כ בר"ה נמי לחייב אלא משום שלוח בעירו מחייבינן ליה אע"ג דלאו דידיה הוא כיון דמעמיד לה התם חשיבי כדידיה הא קמן דשן דאורחיה הוא ויצריה תקפיה מכח הנאתו כדאיתא בתו' פ"ק דב"ק גבי הא דאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו ואפ"ה לא חשיב מאי דמעמיד לה על הקמה כמו דקלייה בידים ע"ש כ"ש המעמיד גנב מפורסם על המחתרת דלא חשיב ברי הזיקא ואע"ג דודאי יצרו תקפו לגזול ולגנוב ממון לא חשבינן ליה ברי הזיקא ולאידך שינויא דר"י דבעינן שיעשה ההיזק מיד בשעת מעשה גבי נ"ד ודאי נמי מתאחר ההיזק יותר מגבי שיסה הכלב והנחש והנשיכה אחר שיסוי גם לשינויא דריצב"א הדעת נוטה בפשיטות דהיזק כה"ג לא הוי ורגיל הוא ואין כאן לקנוס וא"כ לפי כל הטעמים מיהו נראה דשמעון אע"ג דחטא והחטיא מ"מ פטור מלשלם:

מתוך: תרומת הדשן/א/שטז (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שטז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שטז

ראובן היה לו סוס בביתו ויצא לשוק ובא שמעון לביתו של ראובן ולקח הסוס לרכוב עליו מהר עבור חוב אחד שאם לא ירכוב עתה עבורו יהא בודאי נפסד והחוב הוא בערך מאה לטרין ושום סוס אחר לא נמצא לו אמרה אשת ראובן לשמעון אל תקח הסוס כלל כי בעלי ג"כ צריך לרכוב עליו מיד עבור עסק א' שיש לו עם נכרי א' ואם לא ילך היום יהא הכל נפסד בודאי אמר שמעון כמה הוא העסק י' ליטרין אני צריך לסוס הזה עבור ק' ליטרין אפרע מיד לראובן עשרה ליטרין העסק שלו אם יהא נפסד ואקח הסוס וכן לקח אותו ע"מ לפרוע ג"כ שכרו כי הסוס עומד להשכיר לכל ונאנס בדרך חייב לשלם שמעון דמי הסוס לראובן או לאו:

תשובה יראה לפום ריהטא פשיטא הוא דחייב דכיון דאמרה לו אשת ראובן דבעלה צריך לו לעצמו ואין דעתו כלל להשכירו עכשיו א"כ הוי שמעון שכיר שלא מדעת ונקרא גזלן כמו שואל שלא מדעת דמ"ש כיון דהשתא ודאי לא ניחא ליה לראובן בשכירות וכ"ת טעמא מאי דלא ניחא ליה משום הפסד עסק שלו הא הבטיחו שמעון וקבל עליו לפרוע לו נראה דמ"מ נקרא גזלן כדגרסינן פ' הכונס מהו לאיחלופי שעורים דישראל בעדשים דפלשתים כדי להאכיל את בהמתו ומפרש התם באשירי דעדשים עדיפי משעורים טפי ומסיק התם דאסור משום חובל רשע גזילה ישלם אע"פ שישלם גזילה היא וה"ה נ"ד נמי דמ"ל אם נטל ממון חבירו שלא מדעתו ע"מ לשלם ומ"ל אם מקלקל ע"מ לשלם שהרי עסק של ראובן בודאי היה מקולקל ונפסד אם לא ירכב היום. אמנם כי דייקינן מצינו למימר דלא מיקרי גזלן כה"ג בלקיחת הסוס ואדרבה ברשות ב"ד נטלה דתנינן פרק מרובה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר תנאי ב"ד הוא שאם נסדקה לאחד חבית של דבש שופך את יינו של חבירו כדי להציל דובשו ונותן לו דמי יינו ומפרשים התוס' התם בשם ר"י וכן באשירי בפ' הגוזל בתרא דכופיהו לשפוך את יינו כדי להציל את הדבש וכיון דמצי למכפייה כל שכן דמצי למיטליה שלא מדעת וא"כ נ"ד נמי הואיל ואינו מקלקל את של חבירו אלא בשביל להציל את שלו שהוא מרובה טפי מסתמא דעל כה"ג נמי התנו ב"ד. וה"ה והיא הסברא דחובל רשע איירי שאינו עושה בשביל להציל את שלו דאכה"ג לא התנו ב"ד ואע"ג דרב אלפס וסמ"ג פסקו דלא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב באשירי דחי ראיות של רב אלפס ובטור חושן כתב בהדיא דאשירי פסק כר"י וכן כתב בא"ז דר"ח פסק כר"י וגם ראבי"ה דחה ראיות דרב אלפס אמנם בתוס' פ' מרובה כתבו דרבנן דמתני' דפ' הגוזל בתרא דפליגי בקוצץ את סוכו פליגי נמי בשופך את יינו דחד טעמא הוא. משמע מדבריהם דפליגי נמי אתנאי ב"ד ולא מדינא משום דזה נהנה לחוד כמו שרצה האשירי לומר פ' הגוזל בתרא ע"ש. ולפ"ז מסתמא הלכה כרבנן ומהשתא נ"ד לפי דברי הפוסקים כר"י א"כ ברשות לקח שמעון בשכר והו"ל שוכר שפטור באונסין אבל לרב אלפס חשיב שוכר שנא מדעת והוי גזלן וחייב:

מתוך: תרומת הדשן/א/שיז (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שיז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שיז

שמעון אוכל עם חמיו ראובן הוא ואשתו ב' שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונות לאחר החתונה ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונות עבורו ועבור אשתו של אותם שנים היתירות השיב שמעון לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים גם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים כי כבר נתת לחתנך כראשון מזונות לו ולאשתו ב' או ג' שנים יותר על השנים שקצבת להם ולא תבעת ולא נטלת מהן כלום וראובן השיב לא הפסדתי דיני בזה מה שנתתי כבר לחתני מה לך בזה לא רציתי למחול לך הדין עם מי:

תשובה יראה דלפום ריהטא הסברא והדין נוטה לשמעון אבל כי דייקינן שפיר נראה טפי דהדין עם ראובן ואפי' אי ראובן איש עשיר הוא ואין דרכו להאכיל ב"א בשכר מ"מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא הוי זה נהנה וזה חסר מעט כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו כדאיתא פ' כיצד הרגל בגמ' ובפסקי הגאונים וכל שכן בנ"ד דזה נהנה וזה חסר ממש הוא שהרי ודאי ראובן היה צריך יותר יציאות לשולחנו בשביל שמעון ואשתו. ואע"ג דבכולהו ההיא שמעתא לא נקיט אלא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו משמע הא מדעתו פטור והכי פרש"י אהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי התוס' התם כתבו בפשיטות אף בלא ראיה דלא כרש"י וי"ל דרש"י נמי לא מחלק בין מדעת לשלא מדעת אלא גבי זה נהנה וזה לא חסר דעלה קאמר התם דכיון דלא חסר והוי נמי מדעת ודאי פטור הנהנה אבל היכא דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו. ומצאתי שפסק מהרי"ח בשם רבינו אפרים מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו משבור את כדי וקרע כסותי דחייב אע"פ שמותר לו לשבור ומייתי ראיה. ה"נ אע"פ שאומר לו לאכול את שלו חייב לשלם ואע"ג דאית לן לאוקמי ההיא בגברא דעביד להאכיל בשכר איירי וכן ההיא דחצר דלא קיימא לאגרא אינו ר"ל דאין הבעלים רגילים להשכיר חצירות מחמת עושרם אלא איירי בכה"ג שאין שוכרים מצויין כלל אבל לעולם מצד הבעלים היה נשכר אבל בנ"ד שאין דרכו של ראובן להאכיל בשכר מחמת עושרו איכא למימר דודאי אומדנא דדעתא היא דודאי בחנם האכילו לחתנו ולבתו דאי הוי שקיל דמים הוי זילותא נראה דאין לחלק הכי מדעת הכרס ולא אומדנא דמוכח היא כלל דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחנם. וקצת ראיה דאין לחלק מהא דאיתא פרק שני דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי וכתב שם במרדכי מדברי מור"ם דבירושלמי איכא מאן דאמר דקסבר דוקא אחר אבל אב שפרנס את בתו חייב הבעל לשלם ונהי נמי דודאי היינו טעמא משום דאחר מה לו לפרנס אשה נכריה כדי לדון עם הבעל בשביל פרעון מעותיו דלמא אם לא היה מפרנסה היתה מספקת בצמצום במעשה ידיה אבל האב ראוי היה לפרנס על סמך הבעל כי לא היה יכול לראות בעוני ובדוחק בתו שתצמצם במעשה ידיה מ"מ אית לן למימר נמי איפכא דרבותא נקט אחר ולא מבעיא אב דמסתמא למחילה יהיב לה ומיירי בעשירים משום דהו"ל זילותא שיטול דמים מפרנסת בתו אלא לאחר נמי הניח מעותיו על קרן הצבי. ומנלן לדקדק דדוקא אחר אבל לא האב דלמא נקט אחר לרבותא אע"כ לא אמרינן כלל דמשום זילותא כה"ג מוחל על חסרון כיס שלו. אמנם מסיק התם מור"ם דל"ש אחר ול"ש אב לעולם הניח מעותיו על קרן הצבי. וגם כתב שם במרדכי בשם רבינו ברוך דלאו דווקא שהלך בעלה למדינת הים אלא אפילו אם הבעל כאן הניח מעותיו כו'. ולפ"ז בנ"ד אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונות שלו לא יתחייב לפרוע דמי מזונות אשתו. ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ורבינו חננאל דמוקמי הא דפורע חובו דוקא במזונות אשתו. כדאיתא באשירי פרק שני דייני גזירות ע"ש. אמנם נראה אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום וא"כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע. אבל אי לאו בדרך זה חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית ולא מהני ליה למימר דהואיל ונתן כבר מזונות לחתנו הראשון בחנם יותר ממה שקבל עליו מסתמא גם לו בחנם נתן דמשנה שלימה פ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן ותני עלה בגמ' אפי' הראשון עם הארץ והשני ת"ח וה"ה נמי בנ"ד למפרע וק"ל:

מתוך: תרומת הדשן/א/שיח (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שיח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שיח

ראובן שכר את שמעון שיוליך לו קורות גדולות מן המים לעיר עם סוסו של שמעון כגון ארבעה או חמשה ימים כל מה שיוכל להוליך בדרך שכיר יום ונדר לו ולסוס שלו לשכירות בכל יום דינר וכאשר כלה שמעון פעולתו נודע שנתאנה ביותר משליש בשכרו כפי מה שרגילין לתת כה"ג לשכר האדם ולשכר בהמה ותובע אונתו מראובן וראובן משיב כמו ששכרתיך אתן ולא יותר. יש כאן דין אונאה או לאו:

תשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר באיזה שכירות יש דין אונאה ובאיזה אין דין אונאה ושוב תתברר שאילתינו פ' הזהב מסיק תלמודא דיש אונאה לשכירות משום דשכירות ליומיה ממכר הוא וכתבו שם התוספות דדוקא לגבי אונאה מרבין ליה מקרא דשכירות חשיב ממכר ליומי אבל בעלמא לא וראיה מכהן ששכר פרה מישראל שאסור להאכילה כרשיני תרומה וכתב הרמב"ם השוכר את הפועל לעשות עמו בין במטלטלי בין במקרקעי אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה השוכר כלים או בהמה יש כאן אונאה שהשכירות מכירה בת יומו ויראה שהקבלן יש לו אונאה כגון שקבל עליו בגד לארוג בעשרים זוז כו' עכ"ל. ונראה לבאר דעת הרמב"ם דמחלק בין פועל לקבלן לענין אונאה משום דלגבי פועל אמר בפ' האומנין דיכול לחזור מהאי טעמא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. וקבלן אינו יכול לחזור מהאי טעמא אלמא פועל דמי לעבד ולא לקבלן. והכי מדמה ליה במרדכי שם דין מלמד שכיר לדין עבד עברי דגופו קנוי כל כמה דלא הדר. ואכתי קשה נהי נמי דמדמינן פועל לעבד עברי עבד כנעני לא אשכחן דמדמה ליה והא דממעטינהו עבדים מאונאה היינו עבדים כנענים דאיתקשו לקרקעות כדמפרש תלמודא בהדיא ועבד עברי לא איתקש ונראה דאשכחן נמי בעלמא דסבר תלמודא נמי דעבד עברי דין קרקע יש לו פ' קמא דקדושין גבי גילגול שבועה קאמר עד היכן גילגול שבועה אפילו אמר ליה השבע לי שלא נמכרת לי כעבד עברי. ופריך האי ממונא מעליא הוא ומשני עבד עברי גופו קנוי ופרש"י דמש"ה לא טענתו מטלטלין הוא ופריך א"ה היינו קרקע כו'. אלמא סבר תלמודא דעבד עברי דין קרקע אית ליה לענין שבועה ה"ה לענין אונאה והשתא לפ"ז לענין שאילתינו אי בתר שכירות שמעון עצמו ניזל אין כאן דין אונאה דפועל הוא. אי בתר שכירות הסוס ניזל בשכירות בהמה יש דין אונאה ונראה דלית לן למימר הואיל ושכירות שמעון עצמו ושכירות הסוס שלו נכללין בסך אחד נימא מיגו דליכא אונאה גבי דהאיך ליכא נמי גבי דהאיך או איפכא מגו דאיכא לגבי דהאיך איכא נמי לגבי דהאיך וניזל בתר רובא דאיזה צד הוא רוב מן הסך ניזל בתריה או ניזל בתר חזקת ממון דיד המוציא על התחתונה כמו שמפרשים התוספות אהא דאביי דאייתי לקמן דסבר לא פלגינן דיבוריה ומגו דלא קנה נכסים לא קנה את עצמו אבל איפכא מגו דקנה את עצמו קנה נכסים לא אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו המוציא ידו על התחתונה וה"נ נימא הכא הך סברא וליתא דקיי"ל כרבא לגבי דאביי בפ' קמא דגיטין בעבד שהביא את גיטו וכתב רבו נכסי קנויין לך אמר אביי אמרינן מגו דלא קנה נכסים לא קנה את עצמו ורבא אמר עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דיבוריה ואין נראה לחלק בהאי סברא דהא מדמה התם מילי אחריני להך מילתא בהך ובאשירי פ' קמא דמכות מייתי נמי דמדמה לה הא דשטר כתוב לראובן ושמעון ועדים שם קרובים לראובן דפליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש ומחלק שם רבינו יואל דאפילו לר"י דאמר פסול אפילו לשמעון מודה הוא דלרבא פלגינן דיבוריה. והתם היינו טעמא משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא הא לאו הכי היינו מדמינן לה כדמוכח התם מירושלמי. ואין סברא לומר כלל דהואיל ולא נפרט השכר כמה יגיע מן הדינר ליום לשמעון עצמו וכמה יגיע שכר הסוס לסוסו א"כ מצי ראובן למימר טול לשכר הסוס חמשה חלקים מן הדינר ולשכר עצמך טול שישית הדינר ונמצא בשכר הסוס לא איניתיך ובשכר עצמך אם נתאנית ביותר כפלי כפליים לא מתחייב בכך דמצינו למימר קים להו כהנהו גאונים דפסקו דאפילו יותר מפלגא אין אונאה בקרקעות ואפילו שוה מנה בפרוטה וכבר ברירנא דדין שכירת פועל כדין קרקע לענין אונאה דודאי לא אמרינן הכי כדמוכח פ' האומנין דבשכירות פועלים חזינא היכא מתגרי פועלים בההוא מתא ואזלי' בתרה לפי מנהג דאתרא. והילכך אמדינן כמה שכר היה ראוי ליתן לשמעון עצמו וכמה שכר היה לתת בשביל הסוס ולפי חשבון זה חולקים הדינר ליום הסך שיגיע לשכר הסוס אם ימצא שיש בו אונאה פחות משתות זו מחילה ואם שתות צריך לתת לו עדיין לתשלום שכרו וכ"ש ביותר משתות ואע"ג דבביטול מקח שניהם חוזרין כדקי"ל בהזהב דאפי' המאנה יכול לחזור. ומקצת הגאונים סברי דאפי' אי לא תבע אונאותו חוזר המאנה משום דטעות מעיקרא הוא לחד טעמא כדאיתא באשירי פ' הספינה מ"מ הכא אי אפשר בחזרה דאין יוכל ראובן לומר דשמעון קח פעולתיך והחזר לי מעותי דאם יחזרו הקורות אל המים צריך לטרוח עוד בחנם וק"ל. ולא דמי למקח וממכר שזה מחזיר לזה החפץ וזה מחזיר לו מעותיו:

מתוך: תרומת הדשן/א/שיט (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שיט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שיט

כובסת ארמאית קבלה בגדים מראובן ושמעון לכבסם. וכשהחזירה הבגדים נתנה לראובן מנין בגדיו משלם. ולאחר שעה דקדק בהן ומצא סדין אחת שאינו שלו ולשמעון החזירה ג"כ בגדיו ואמר לה שלא החזירה לו משלם כי נחסרו לו שני סדינין והכובסת אמרה שהחזירה לו משלם. ובא שמעון אצל ראובן ואמר הסדין שבידך שאיננו שלך שלי הוא ונותן בו סימנים מובהקים. השיב ראובן הכובסת נתנה לי במקום שלי מי שיחזיר לי את שלי אתן לו הסדין ולא בענין אחר הדין עמו או לאו:

תשובה יראה דדבר פשוט הוא דלא מצי ראובן לעכב הסדין במקום שלו דכיון דיודע ומכיר שאינו שלו ושמעון יהיב בו סימנים הוברר הדבר שהכובסת גנבה לראובן סדין שלו ונתנה לו של שמעון במקומו בכוונה או על ידי טעות. וא"כ הו"ל כההיא דתנן פ' הגוזל בתרא נטלו ליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחר הרי הוא שלו מפני שבעלים מתייאשים מהן שמעת מינה דוקא משום יאוש בעלים אבל כל היכא דליכא יאוש בעלים כנ"ד אם נתן לו הגנב או הגזלן של חבירו במקום שלו לא מצי לעכב את שלו. ותו תניא פ' חזקת הבתים נתחלפו לו כליו בבית האומן הרי ישתמש בהן ופריך מאי שנא רישא ומ"ש סיפא. ומשני משום דאדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי. ופירש רש"י דתלינן דאומן מכר טלית אחד במצות בעל הבית וטעה ונתן ללוקח טליתו של זה שלא צוה לו למכור וכשבא זה ותבע טליתו מן האומן ידע שטעה ונתן מדעתו לזה הטלית שהיה לו למכור שישתמש בו עד שיחזיר לו טליתו מן הלוקח אבל בבית האבל ובבית המשתה דבטעות בא לידו לא ישתמש בו ומסיק עלה התם לא שנו אלא שנתן לו אומן עצמו אבל נתנה לו אשתו ובניו מסתמא ע"י טעות עשה ולא ישתמש בו ואומן עצמו לא אמרן אלא כשאמר לו הילך טלית זו ולא אמר טליתך דאיכא למימר דלהכי לא אמר טליתך לפי שידע שאינו שלו ומדעת נתנו לו כדלעיל אבל אמר טליתך לא ישתמש בו עד כאן שיטת הגמרא. ופרשב"ם שמעינן מכל הני דכל היכא דע"י נתחלף בא לידו לא ישתמש בו. וכל שכן שלא יחזיק בשל חבירו וכיון דדינא הכי בטעות כל שכן ע"י גזלן אם נתחלף כנ"ד דאפשר הכובסת הפסידה לראובן הסדין שלו וגזלה לשמעון את שלו ונתנה לראובן משום דקרבה נפשיה לגביה טפי או יראה מפניו. וכ"ת דאין ראיה מכאן דאיכא למימר דלעולם יכול להחזיק בחלופו עד כי יחזיר לו את שלו. ואפ"ה שפיר תנא לא ישתמש בהן משום דכיון דע"י טעות נתחלף צריך להמתין עד שיבא חבירו ויתן לו את שלו ויקח את שלו אבל תוך כך לא ישתמש בשל חבירו אין לומר הכי דאם איתא דמצי לעכובי בחלופו עד שיחזיר לו את שלו הו"ל למיתני ברישא הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר לו את שלו. מדתני עד שיבא הלה ויטול את שלו משמע דלעולם נוטלו בין יחזיר בין לא יחזיר ובסיפא נמי הו"ל למיתני ה"ז לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ולא יחזור לו את שלו ואף כי דין זה א"צ ראיה כל כך. ולא מיבעיא היכא דראובן ידע בודאי שאין הסדין שלו אלא אפי' אי הוה מספקא ליה ושמעון נותן סימנים מובהקים שהסדין שלו נתברר הדבר שנתחלף ע"י טעות או גזילה ולא מצי מעכב. ולפי שראיתי המון עם טועין בפשיטות בדין זה. כתבתי הנראה לע"ד:

מתוך: תרומת הדשן/א/שכ (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכ · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכ

ראובן רצה לרכוב לכרך אחד לקנות שם מרגליות לבתו לחתונתה בא אליו שמעון ואמר לו מה תצטרך לרכוב למרחקים בשביל המרגליות תן לי המעות ואמכור לך מרגליות כחפצך היום או למחר אמר ראובן אולי תכזב בי ואני מעכב את דרכי המזומן ונכון לי עתה השיב שמעון הריני מקבל קנין על ככה להגיע לידך היום או למחר כחפצך הלך שמעון להביא מרגליות מלוי כי לא היה לו לעצמו וסבור היה דודאי ימצא ביד לוי ולא מצא כי מכרם לוי מקרוב וטרח עוד שמעון במקום אחר עד שמצא ועתה רוצה שמעון לחזור לפי שסבור היה למצא ביד לוי בוודאי ולא מצא והוצרך לטרוח ביותר למצוא מרגליות ולכך רצה לחזור מצי לחזור או לאו:

תשובה יראה דלא מצי לחזור בכה"ג ואע"ג דנתברר הדבר שלא היו לו לשמעון שום מרגליות בידו בשעת קנין אלא שהיה סומך ובטוח לקנות מלוי וכה"ג י"ל דאין אדם מקנה דשלבל"ע והכי איתא בפ' המוכר הבית דגרסינן התם ארעא ודיקלא חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא זבין ליה תרי דיקלי. וכתב שם אשירי זבין ליה תרי דיקלי כדי לעמוד בדיבורו ולא שיהא מחויב לקנות לו שני דיקלי דאין אדם מקנה דשלב"ל וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דשלב"ל כמו מה שאירש מאבא מכור לך ע"כ וכן היא מסקנא דרב אלפס התם דאינו מחויב לו מטעם דאין אדם מקנה דשלב"ל. וכן פירש רשב"ם שם דאין מחויב לקנות אלא כדי שלא יהא מחוסר אמנה ואע"ג דכתב במרדכי בשם רב ניסים גאון דצריך להעמיד לו מקחו שקבל עליו וכן כתב ראבי"ה ומייתי ראיה מההיא דאמר פ' איזהו נשך האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע בו כו' אלמא דכל מידי דשכיחי למיזבן חייב להעמיד לחבירו מקחו וכאן דבידו הוא לא הוי אסמכתא וגם קני מידו עוד כתב שם משם הרמב"ם בכה"ג חייב להעמיד המקח כגון הפוסק על שער שבשוק אע"פ שאין בידו פירות באותו זמן חייב לקנות או לקבל מי שפרע מ"מ הא קי"ל שבפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ואין לחייב את שמעון להעמיד המקח דמצי למימר קים לי כרב אלפס ורשב"ם ואשירי וצ"ע בדברי רב אלפס כאן ובפ"ק דב"מ אהא דפסק הלכתא כרב דאמר שדה זו לכשאקנה תהא קנויה לך כו' וכן במרדכי כאן ובפ"ק דב"מ בההיא דרב ובההיא דמה שאירש מאבא מכור לך. תו י"ל בנ"ד כ"ע מודו דא"צ להעמיד המקח משום דהוי אסמכתא דאין בידו הוא שהרי סמוך דעתו של שמעון לקנות מלוי והיה תולה בדעת אחרים וגם המרגליות לא שכיחי כולי האי למיזבן הוי ממש כההיא דאיזהו נשך האי מאן דיהיב לחבריה זוזי אחמרא כו' דמסיק רב אשי דלא קנה משמע משום דאסמכתא היא וכדמפרש שם בתוספות ובהגה"ה באשירי אפי' אם אין ידוע שלא היו המרגליות לשמעון עצמו בשעת הקנין אלא מפי עצמו שאמר שהוצרך לקנות מאחרים משמע בספר הרמב"ם בפרק כ"ב דהלכות מכירה דצריך להביא ראיה שהיו החפצים ברשות המקנה ובידו בשעת הקנין ובהגה"ה שם כתב דכל כה"ג דהמקנה דשלב"ל או שאינו ברשותו ורוצה שוב לחזור אי תפיש הקונה לא מפקינן מיניה ואפי' אי כתב ליה שטרא ומסר ליה שטרא כמאן דתפיש דמי. אמנם נראה נ"ד אע"ג דלא תפיש שמעון המרגליות מ"מ הואיל וחזר וטרח שמעון לקנות המרגליות במקום אשר מצא צריך להשלימו לראובן דודאי אהכי טרח כי היכי דליקו בהימנותא ודמיא להא דאמרינן בפ' קמא דב"מ חזר גזלן ולקח מבעלים הראשונים אדעתיה דלוקמיה קמיה קבעי כי היכי דליקו בה בהימנותא דההוא טעמא עיקר ואפי' לגבי המקבל מתנה אמרינן הכי כדפסקו שם התוספות ואשירי ואין לומר דליקו בהימנותא משום דסבר היה שנמצא המרגליות ביד לוי וכשלא מצא אין זה מחוסר אמנה מ"מ הרי הבטיח לראובן להמציא לו וגם כי ראובן א"ל אולי תכזב בי והשיב שמעון להבטיחו בקנין כה"ג ודאי הוי מחוסר אמנה אם לא יתקיים לראובן וק"ל:

מתוך: תרומת הדשן/א/שכא (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכא

ראובן נשא בת שמעון ופסק שמעון לראובן מאה זהובים לנדוניא ונתן לו שטר חוב על זמן בשבילם ומתה הבת קודם שפרע שמעון לראובן הנדוניא ולאחר מיתת הבת שאל ראובן מחמיו שמעון ספרים ללמוד בהן לאחר זמן תבע ראובן משמעון לפרוע לו שט"ח ממאה זהובים שיש לו עליו השיב לו שמעון השט"ח הוא מחמת נדונית בתי וכבר מתה אין אני חייב לפרוע אמר ראובן לא אתבע בך עוד אחזיק הספרים שלך שהשאלתני עד אשר תפרעני. הדין עם מי:

תשובה יראה דבתחילה צריכין אנו לבאר משפטי הנדוניא גבייתו מן האב לבעל וחזרתו מן הבעל לאב לפי דין התלמוד ולפי תקנות שתיקן ר"ת ואח"כ הקהלות וכפי מה שנהגו בהן הארצות. ומאז נתברר שאילתינו. בכתובות פרק נערה מוכח בתוספות ובפסקי הגאונים דלפי פרש"י היכא דנשא הבת אפי' מתה שעה אחת אחר הנשואין הבעל יורש נדונייתו אפילו עודנו ביד האב מוציאין ממנו ונותנין לבעל. וכן פסק הרמב"ם דאפי' מסר האב לשלוחי הבעל ומתה בדרך הבעל יורש נדונייתו אפי' הנדוניא בבית אביה ור"ת פסק מתוך ההלכה ודין התלמוד נדונית חתנים כל זמן שלא גבו אותם מן האב אם מתה הבת אין הבעל יורש כלום לעולם אפי' מתה כמה שנים אחר הנשואים ואפי' יש לו בנים ממנה משום דאמדינן לדעתו של אב שלא הקנה לו אלא על מנת שתהנה בתו מן הנדונייא*). וההיא דתניא בת"כ ותם לריק כחכם שפסק לבתה הרבה ממון ומתה. תוך ז' ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסיד מעותיו ההוא אתיא כר' נתן א"נ כרבנן ואיירי שהחתן מוחזק בו כזה הלשון איתא בתוס' ובמרדכי בלשון אחר תירץ ר"ת דמיירי הגון שהחתן מחזיק דאז לא מפקינן מיניה מאחר שהחזיק ולשון הגה"ה במיימון התם שאני שכבר נתן וזכה הבעל ועוד תיקן ר"ת שלא מתוך ההלכה שאפי' הבעל מוחזק יחזיר אם מתה תוך שנה וחזר בו בסוף ימיו מאותה תקנה. כך כתבו התוס' על תקנת ר"ת ובהגה"ה במיימון כתב בשם ר"ת התם שלא פשטה תקנתו בכל ישראל וז"ל מרדכי מצאתי שכתב ר"ת והחרים על כל יושבי צרפת ונומברדי"א והסכימו עמו גדולי נרבו"נא על כל נושאי אשה ומתה תוך שנה בלא ולד של קיימא שיחזיר כל הנדוניא והתכשיטין ליורשים או לנותני' או יורשים כו' עד ומצאתי בתשובת רבינו ברוך ממענ"ץ ובתשובת רבינו דוד ממינצב"ורק שהקהלות עשו תקנה על איש ואשה שעשו נישואין ויפטור אחד לעולמו תוך שנתיים שיחזרו חצי נדונייתה שנתן ליורשי המת ע"כ ובתשובה במיימון כתב מתשובת ר"י וז"ל בשנה ראשונה לית דין ולית דיין דאפילו הממון ביד הבעל שיש לו לחזור הכל לאב מתקנת ר"ג וסמך מן המקרא ותם לריק כו' והקהלות הוסיפו בתקנת אף בשנה שנייה וההיא לא ברירא לן כולי האי ובלא תקנה נדון זה נראה דין תורה דכיון דלא בא ליד הבעל אלא ביד נאמן ע"מ שיתן לו אחר שנה מה שפסק ומתה הבת בלא זרע אפילו אחר כמה שנים לא זכה הבעל בדברים הללו כדמשמע פ' נערה לפר"ת ואע"ג דרש"י לא מפרש הכי בפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא בנדון זה ושתא קמייתא הו"ל בחזקת האב כי עדיין לא היה לבעל שום צד זכייה ותפיסת יד בהן ע"כ. עוד שם בתשובה במיימון וז"ל. והנה גדולי הקהילות וראשיה כולם כאחד העידו שהתקנה פשטה והמנהג פשוט שתוך שנתיים מחזירים חצי מה שהכניס הזוג המת לאביו או לקרוביו. עוד מסיק באותה תשובה דל"ש אם האב נותן הנדוניא מכיסו ועודנו קיים ול"ש אם שאר קרוביו נתנוהו ובתשובה אחר שם שמחזירין הממון לאב ולא ליורשים ע"כ. אמנם במרדכי כתב דלפר"ת אם הנדוניא ביד השליש יחלוקו ובאשירי פ' נערה מסיק כפר"ת שפירש מתוך ההלכה אבל במרדכי שם כתב וז"ל מצאתי בשם ראבי"ה דר"י הלבן חולק וכתב דמן הנשואין גובה הכל כרש"י ורבינו שמואל בן רבי ברוך כתב דאם תפש החתן יכול לומר קים לי כרש"י דאיירי מן האירוסין אבל מן הנשואין גובה הכל אפי' אם לו גבה ע"כ. הנה כתבתי בקצרה משפטי הנדונייא כאשר מצאתי ובינותי בספרים מן התלמוד ומה שנתחדש בתקנת הגאונים והקהלות. וגם אכתוב מה שידוע לי מנהג הארצות בזמנינו באושטריי"ך ובסביבותינו אין ידוע לי כלל שום מנהג קבוע לא בשנה ראשונה ולא בשנה שנייה אך בכל פעם כשאירע כך היו מפקפקים בדבר ולא נתברר שום התפשטות מנהג כלל וברינו"ס וסביבותיה נוהגים לעולם להתנות בשעה שמקיימין תנאים השדוכין שקבלו הזוג עליהם תקנת הקהילה לא ידעינן אם עושים כדי להפטר מכל עירעורים ופקפוקים או אם נזקקים לכך מפני שלא נתברר גם אצלם התפשטות המנהג. וכמדומה שמקרוב חדשו קהלותיהם ע"פ מנהיגים תקנות דלא נהיגי לבני אושטריי"ך ע"כ. ומהשתא נבאר שאלתינו לפי מנהג המקומות דלא נתפשטו התקנות ונראה מתוך ההלכה דלא זכה ראובן לעכב הספרים בשביל שט"ח שלו על חמיו מדבר הנדוניא דכיון דנדן גופא לא בא לידו מעולם היינו פלוגתא דרש"י ור"ת כדמבואר לעיל ולא מפקינן ממונא מן האב וכיון דמדינא לא מפקיק משום ספיקא דדינא לא יכול ראובן לתפוש הספרים ולומר קים לי כרש"י כמו שכתב רבינו שמואל בן ר"ב דנוכל לומר דאיירי כגון שתפש קודם שמתה הבת דאכתי לא נולד הספק אבל תפוש לאחר שנולד הספק כנד"ד לא מהני ונראה דאפי' אם שאל ראובן הספרים והביאו לרשותו קודם שמתה אשתו והחזיק בתורת שאלה בידו עד לאחר מיתת הבת ושוב אומר שרוצה לתפוש בהן בשביל חובת הנדוניא אפילו כה"ג מיקרי תפיש לאחר שנולד הספק ותפישה קמייתא בתורת שאלה היתה ובחזקת שמעון הוה בכל אתריה דהוי קיימי ואת"ל דרבינו שמואל ר"ל דאפי' אם יתפוש לאחר שמתה הבת כדמשמע הלשון מ"מ י"ל דאיהו סבר כיש מרבוותא. וכדמוכח נמי מרב אלפס כדאיתא באשירי פ' כיצד הרגל דס"ל נמי דתפישה מהני בספיקא דדינא אפי' לאחר שנולד הספק כדמוכח התם ואנן קי"ל כשינויי התוספת פ"ק דב"מ ופ"ב דכתובות דלא מהני תפישה לאחר שנולד הספק ומפקינן מיניה כההיא דתקפו כהן מוציאין אותו מידו וה"נ מסיק במרדכי פ' השואל ואפי' תפסה קודם שנולד הספק בספיקא דדינא משמע ליש שינוייא בתוספות פ"ב דכתובות דלא מהני אלא מוקמינן לה בחזקת מריה קמא כההיא דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואיו נאמנים לפסול השטר כדקאמר התם בברייתא ופירש"י דאיירי בתפש המלוה ולכך מוקי ממון בחזקתו. ומקשים התוספת מ"ש מתקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה לאחר ספק לאו כלום היא ומתרצינן בחד שנויא דתקפו כהן תופש עצמו אינו טוען אלא בספק אבל בההיא דאוקימנא תרי בהדי תרי התופש טוען ברי. ועוד יש לומר דהכא איירי כשתפש קודם שנולד הספק ותירוץ זה תרצו נמי התוספות פ"ק דב"מ. ועוד תירצו בענין אחר. משמע קצת דלאינך שינויא אין נראה להם לחלק בין קודם שנולד הספק לאחר שנולד הספק בספיקא דליכא טענת ברי מדהוצרכו לתרץ בע"א אמנם יש לומר דכל חד שינוי' טעמא קאמר וכולהו מסתברא ולא פליגי אהדדי וכה"ג איתא באשירי פ' הפרה אהא דנזקקין לתובע תחילה. ותו דהכא איכא למימר דלעולם תפישה דקודם הספק מהני לכולי עלמא אפי' בספיקא דדינא. והא דלא מחלקינן הכי אינך שינוייא יש לומר משום דאין נראה להם שפיר לאוקומי ההיא דתרי בהדי תרי שתפש מקודם. ולכך מתרצינן דאפי' תפיש לאחר הספק הואיל וטוען ברי מהני ולשון קושית התוספות משמע הכי דקאמרינן אלמא תפישה לאחר הספק לאו כלום היא משמע הא דקודם מהני. אמנם באשירי פ"ק דב"מ כתב בהדיא בההיא שמעתא דתקפה כהן דכל התופש מספק שלא יכול לטעון ברי מפקינן מיניה ומוקמינן לה בחזקת מרא קמא ורוצה לומר על כרחך אפי' אם תפיש קודם שנולד הספק מדמייתי ראיה מחדש העיבור דלמשכיר הוא אליבא דרב נחמן. ואע"ג דהשוכר תפוש מקודם ובהיתר*).

מתוך: תרומת הדשן/א/שכב (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכב

ראובן אמר לשמעון יש לך למכור בשר צאן מאיל מסורס ואמר לו הן ומכר לו הבשר ונמצא מאיל שאינו מסורס דריחו נודף ואינו טוב לאכול כמסורס ורצה ראובן לגמרי לחזור במקח כי אמר דמקח טעות הוא ושמעון אומר לא תחזור לגמרי במקח אם אינו שוה הבשר כמסורס תן בו כשוויו הדין עם מי:

תשובה יראה דהדין עם שמעון ויש להביא ראייה במרדכי מן התלמוד לזה דפ"ק דביצה גרסינן ההוא דאמר ביעי דפחיא פי' של תרנגולים חיה ולא ביעי שנמצאים לאחר שחיטה בתרנגולים דפחיא למאן ביעי דפחיא למאן יהבו ליה ביעי דשחוטה אתי לקמיה דר' אמי אמר ליה מקח טעות הוא הדר פריך פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קבעי והאי דקאמר להו דפחיא משום דצריבו פי' מבושלים כל צרכן ונפקא מינה למתבי ליה דביני וביני קמ"ל ע"כ לשון הגמרא ופירש רש"י פשיטא דמקח טעות הוא דהא קאמר בהדיא דפחיא ונ"מ בין מאן דבעי ליה לאכילה ובין מאן דבעי ליה לאפרוחים למיתבו ליה דביני וביני אי בעי לאכילה אין מקח טעות דהא בני אכילה נינהו אלא שאלו יפין מהן ויחזור לו כפי מעלתן קמ"ל ר' אמי דסתם מאן דאמר לפחיא לאפרוחים קבעי ואין אלו שוין לו כלום ע"כ ומייתי נמי עובדא התם כה"ג ממש. הא קמן דכל היכא דלאכילה קבעי לוקח אע"ג דקאמר בפירוש למוכר להאי מילתא קבעינא אי יהיב ליה מוכר מלתא אחריתי מאותו המין דלא שוה לאכילה כי האיך דקבעי אין המקח טעות לגמרי בשביל כך אלא יהיב לה דביני וביני וכפי מעלתו יחזיר לו אמנם אם ידוע הוא דראובן כ"כ איסתניס דלא קאכיל כלל בשר איל שאינו מסורס מצינו למימר דמקח טעות לגמרי הוא דהא לא שווי ליה כלום לאכילה ואע"ג דלרוב העולם שוה לאכילה בתר דידיה אזלינן וכה"ג אמרינן פ' לא יחפור דאמר רב יוסף כיון דאנינא דעתי כקטורא ובית הכסא הוא דמי:

מתוך: תרומת הדשן/א/שכג (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכג

ראובן שכר את שמעון עבור עשרה זהובים שילך לו למדינה פלוני אל לוי ומסר לו כתבים אליו לשדך לו אשה משם ויצא לדרכו לאחר ג' ימים ויחזור לתוך ג' שבועות ולא יהא משועבד יותר לשליחות זאת וקודם שיצא שמעון לדרכו הלך ראובן ג"כ לצד אחר וכשרצה שמעון לצאת לדרך אמר לאחד או לשנים מבני העיר ראובן שכרני בכך וכך ובדעתי שיתן לי מקודם ההוצאה על דרך בהליכה ובחזירה ואיננו עתה פה מ"מ לא אתעכב ואלך כאשר שכרני סובר אני שיחזיר לי ההוצאה מלבד השכר שקצב לי וחזר ועשה שליחותו ותובע מראובן ההוצאות השיב ראובן על ההוצאות לא היה דעתי ובשביל כך קצבתי לך י' זהובים לשכרך אלמלא כך לא היה ראוי לתת לך [רק] ז' זהובים ושמעון טוען מנהג כל השוכרים כה"ג שיתנו לעולם ההוצאות לבד השכירות ככה יעשה לי ג"כ הדין עם מי:

תשובה יראה דהדין עם ראובן מאותו טעם שהוא טוען דהדמים מודיעים ששכרו על ההוצאות שלו שהרי שמעון מודה לו שאין ראוי לתת לו שכר גדול כ"כ בשליחות כזאת ואע"פ שגם ראובן מודה לו שמנהג סתם השוכרים כה"ג שיתנו ההוצאות עם השכר מ"מ י"ל דהדמים מודיעים כמו שאבאר לקמן ואע"ג דלא קי"ל כרבי יודא דאית ליה דהדמים מודיעים לו פ' הספינה אלא קי"ל כרבנן דסברי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר דאין הדמים ראייה הא מחלק באשירי פ' המוכר פירות וכן בהגה"ה באשירי ר"פ המניח בשם ר"ת דאפילו רבנן מודים דהדמים מודיעים היכא דאין מכחישין עיקר הלשון כמו גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דפריך תלמודא עליה וליחזי אי דמי רדיא כו' והיינו משום דאין הדמים מכחישין עיקר הלשון כמו גבי צמד ובקר ענייני הבהמה ונ"ד נמי אין עיקר הלשון מוכחש כלל דשפיר יש בלשון השכירות שהשכיר יתן הוצאות ואע"פ שאין מנהג מ"מ הלשון אין מוכחש והתוס' פ' הפרה וכן בהגה"ה באשירי ר"פ המניח מחלקים בשם ריב"ם וכן איתא בתוס' פ' המוכר פירות דהא דסברי רבנן דאין הדמים ראייה היינו היכא דליכא רובא או חזקת ממונא דמסייע לדמים אבל אי איכא חזקה או רובא בהדי הודעת הדמים אמרינן שפיר הדמים מודיעים ונ"ד נמי איכא חזקת ממונא לראובן והדמים מודיעים לו ג"כ. ואפילו את"ל דמה שהוא מנהג המקום שהשוכרים הם נותנין ההוצאות כה"ג חשוב כמו רוב א"כ היה רובא כנגד החזקה מ"מ מהני הודעת הדמים עם החזקה דבהדיא אפילו לרבנן כדאיתא בהדיא בתוס' פ' המוכר פירות דלעיל וה"ה אם רובא מסייע להודעת הדמים אפילו אי איכא חזקה כנגדם אמרינן הדמים מודיעין כדמשמע בפשיטות בהגה"ה באשירי דלעיל. וא"ת תיפוק ליה דהדין עם ראובן דהא גם לדברי שמעון ישכאן אונאה שהרי מודה הוא לראובן שאם היה נותן לו ההוצאות לא היה לו ראוי לתת לו רק ז' זהובים לשכר והוא שכרו בי' וקי"ל דיש אונאה בשכירות וכ"ש בטול מקח הא ליתא דהרמב"ם כתב בהדיא דשכירות האדם אין בו אונאה אא"כ היה קבלן ונ"ד שכירות דמים הוא שהרי קצבו ימים לגמור השליחות בהם*). ודברי הרמב"ם ביארתי יפה בתשובה אחת ומהנהו דברי הרמב"ם יש נמי להוכיח דלא אמרינן דלא שייכי הדמים מודיעים לגבי שכירות פועלים או שלוחים משום דלפעמים בעל בית זקוק הוא לשכור ואין קפיד אם מוותר לו בדמי השכירות או איפכא דלפעמים הפועל צריכין ליה זוזי ומתרצה בכל דהו והכי כתב בהגה"ה באשירי דלעיל דגבי שכירות בתים וקרקעות לא אמרינן הדמים מודיעים (לפי) שלפי שהדרך הוא לקנותם ביוקר וא"כ גם אונאה לא הוי שייכי ביה מהאי טעמא ולא הוי צריך לרמב"ם לפרש הטעם משום דהשוכר את האדם כאילו קונה אותו לזמן ואין אונאה בעבדים וגם נראה דלפי הטעם הזה אין לחלק בין היכא דאינה בעל הבית לפועל ובין היכא דאינה פועל לבעה"ב דכיון דלקניית עבדים מדמינן לה ל"ש הכי ול"ש הכי:

מתוך: תרומת הדשן/א/שכד (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכד

ראובן המציא חוב בטוח לשמעון וחבל שכר ממנו על ככה לאחר זמן נפל קלקול בחוב שיצטרך טירחא עם שופטים ופקידים כדי לתקנו כדי שלא יהא ייאוש ורוצה שמעון שראובן יטרח אותה טירחא הואיל והוא המציא לו וקבל שכרו וראובן אמר לא נדרתי לך כלום בשביל החוב ובטוח היה כשהמצאתיהו לך ומה שקבלתי בשכר בשכר סרסרות קבלתי ולא בשביל שיהיו אחריות החוב עלי ולכך אינני מחייב כלום לטרוח עבורו הדין עם מי:

תשובה יראה דלפי סברת הלב לא יתחייב ראובן כלל לטרוח כלום עבור החוב כמו שהוא טוען שלא נדר לו כלום ולמה יתחייב לתקן קלקול הנולד שלא בגרמתו מזלו דשמעון גרם שהרי בטוח היה החוב בתחילה אמנם אשכחן בתלמודא ממש כה"ג שחייבו חכמים למקבל שבר לטרוח בדרך זה בפ' הגוזל קמא קרוב לסופו גרסי' איתמר נגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב אביי אומר אם שומר חנם הוא רצה נשבע רצה עושה עמו דין ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואין נשבע ומסיק דלרבא נמי אם כבר נשבע קודם שהוכר הגנב שומר חנם רצה עומד בשבועתו ופרש"י שם עושה עמו דין כלומר השומר ישלם לבעלים והוא יעשה דין עם הגנב ואע"ג דגם שומר שכר פטור באונסים מ"מ הואיל ואינו מפסיד כלום כיון שהוכר הגנב עליו לטרוח להוציא מן הגנב אפי' לאחר שנשבע בשומר שכר ובשומר חנם קודם שנשבע אליבא דרבא הואיל ואינו מפסיד דמצוה לחזור אחר האבידה ע"כ הא קמן בשומר שכר אע"פ שכבר נפטר מן הבעלים בשבועתו ובאונס נגנבו ממנו כדפירש"י בליסטים מזויין מ"מ הואיל ונהנה בקבלת שכר צריך הוא לשלם ויטרח ויחזור על הגנב להוציא ממנה כיון שהוכר ולית לי' פסידא ה"ה נמי בנ"ד שנהנה ראובן ג"כ בקבלת שכר ולא מטי ליה פסידא שהרי רוצה שמעון לתת כל היציאה שיהי' על החוב רק לפי שראובן יודע לטרוח יותר דמחויב ראובן לטרוח ולחזור שלא יהא ממון חבירו נאבד הואיל ומתחת ידו יצא הדבר כי התם דמסתמא טעמא הוא דכיון דמרשות השומר נגנב חייב לטרוח כדי להחזירו אבל אם לא קבל ממנו ראובן שכר בתחילה אין נראה לחייב לטרוח ולדמותו לשומר חנם אליבא דרבא דחייב לטרוח קודם שנשבע ונימא דטעמא הוא דפטור לאחר שנשבע משום דאטריחנא לבי דינא לישבע תו לא מטרחינן טפי אבל בנ"ד לא מטרחינן כבר חייב לטרוח אפי' אם לא קבל שכר דלאו טעמא הכי אלא י"ל דהיינו טעמא דש"ח חייב קודם שנשבע משום דאכתי אגיד ביה במפקיד שצריך עדיין לישבע לו וכיון שהוכר הגנב קודם שנפטר השומר ולית ליה נמי פסידא חייב הוא לעשות דין עם הגנב אע"ג דש"ח הוא אבל בנ"ד דלית ליה לשמעון עליה דראובן מידי ולא אגיד ביה. כלום אי לא קבל שכר אין לחייב כלל:

מתוך: תרומת הדשן/א/שכה (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכה

ראובן תבע את שמעון בינו ובינו על סך מעות שנתחייב לו שיפרענו השיב שמעון אין לי מעות עתה תנה לי זמן עד יום פלוני ואפרע לך ונתן לו ראובן הזמן שבקש וכשהגיע הזמן לא פרע שמעון ובא אדרבה בטענה אחרת שלא לפרוע כל עיקר וירדו לד"י וחייבו ב"ד את שמעון לפרוע מי יהבינן ליה זמן שלשים יום לפרוע כדין שאר פירעון שע"פ ב"ד או נימא כיון שנתן וקצב לו ראובן כבר מעצמו זמן יותר משלשים ושמעון מודה בכל הדברים דלעיל. תו לא יהבינן ליה זמן טפי:

תשובה יראה דיהיבנא ליה זמן בית דין שלשים יום ועיקר דין זה איתא פ' הבית והעלייה אהא דתנן הכותל והעלייה שנפלו פטורין מלשלם נתנו לו זמן לקוץ ולסתור כו' וקאמר עלה בגמרא כמה זמן א"ר יוחנן זמן בית דין שלשים יום וכתבו התוס' שם דמהכא אנן למידים זמן בית דין לפרוע חובו ולכמה דברים דהוי שלשים יום ובמרדכי שם מתשובת מור"ם דקדק נמי מכאן דכל דבר הצריך יציאה יש לו זמן שלשים יום סתמא אלמא דבכל דבר קאמר ולאו דווקא לענין סתירה וקצוצה כותל ואילן וכתב דכן כתב ר"י פ' הפרה דזמן פירעון שלשים יום מדכללן התוספות ומור"ם כמה דברים וכל דבר הצריך (יצא) [יציאה] משמע קצת דלא מחלקינן בגווה ואע"ג דנמצא במרדכי כמדומה במרדכי דבני רינוס שהשיבו רבינו תם דבר שיש לו קצבה כגון מלוה לראש חדש ניסן לא יהבינן ליה זמן שלשים יום אלא פורע מיד מ"מ נראה בנ"ד שלא היתה הקצבה בתחילת המלוה יש לו זמן בית דין ואע"פ שכתב לו ראובן זמן כשתבעו לפרוע. וכן קבל עליו שמעון הזמן ההוא לפרוע בו איכא למימר אישתמוטי דקא משתמיט ליה ולא היה בדעתיה מעולם למטרח אזוזי ולפרוע. וראייה לדבר שבא אח"כ בטענה שלא לפרוע כל עיקר דבכל דבר דקטעין או מקבל עליו חוץ לבית דין לא רמי אנפשיה כיון דמצי לכחש ולחזור בו ולא דמי למלוה בתחילה לזמן קצוב דהתם לא מצי לאישתמוטי דאיירי בשטר או בעדים. ומהנהו דברי ר"י פ' הפרה גבי נזקקין לתובע תחילה היה נראה להוכיח דלעולם יהבינן ליה זמן בית דין בר מדמי חבלות דאין נותנין זמן בית דין לחבלות מדלא מוקי לה ר"י ההיא נזקקין לתובע בתחילה דאיירי בתובעו מלוה הקצובה לזמן והגיע זמן. אמנם היה קשה נמי דלוקמי כשיש לו מטלטלין לנתבע דכתב בהדיא במרדכי פ' הבית והעלייה דלא יהבינן ליה זמן בית דין לפירעון או לוקמי שהפקיד או השאיל דכתב נמי במרדכי שם בשם ר"י דלית ליה זמן בית דין אע"כ צריך טעמא בלאו הכי:

מתוך: תרומת הדשן/א/שכו (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכו

ראובן היה במצוק ושמעון היה מתעסק בעבורו באותו ענין והוציא הוצאות על הדבר וראובן הבטיחו לפרוע לו. ואע"פ שחשדו ראובן לשמעון בלבו שלא עסק באמונה מ"מ עניינו היה מסר בידו והוצרך להבטיח כרצונו לפרוע לו כל אשר יחשוב לו ונותן כתב בחתימת ידו שתעיד עליו כמאה עדים וכתב בכתב ידו איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע בשבועת התורה לפרוע לו ולא יטעון נגדו שום טענת אונס או שאר אמתלא בעולם ותבע שמעון את ראובן לפרוע לו אחר שנפטר ממצוקתו השיב ראובן טענות ואמתלאות. טען שמעון הלא יש לי כתב בחתימת ידך שנשבעת בשבועת התורה שלא תטעון כלום נגדי השיב ראובן לעולם לא נשבעתי כאשר ידעת בעצמך שלא נשבעתי אלא שלפי רצונך כתבתי וחתמתי כך כי הייתי נזקק לך טען שמעון יהא כן יש לי כתב בחתימת ידך שנשבעת עליך לקיים. מחוייב ראובן כה"ג ליזהר ולקיים שבועתו או לאו:

תשובה יראה דיש לחלק בדבר אם מודה שמעון לראובן שלא נשבע לו רק שכתב וחתם להבטחה לפי בקשתו בדרך זה אם יוכל ראובן לברר ולהסביר לבית דין שמן הדין הוא טוען ומבקש דברים ואמתלאות לפטור משמעין כגון שיתברר שלא הוציא שמעון ההוצאה לטובת ראובן והלך עמו ברמאות א"כ היו הדברים לא יתחייב ראובן ליזהר בשבועה זו ולא אמרינן הואיל והודה שנשבע שלא יטעון שום אמתלא שוויי' לנפשיה חתיכה דאיסורא כההיא פ' שני דכתובות אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת משום דשוויי' לנפשה חתיכה דאיסורא ונהי נמי דמודה שמעון שלא נשבע לו מ"מ אפשר שנשבע שלא בפניו הואיל והודה ושוייה נפשיה חתיכה דאיסורא נדיננו כך הא לא אמרינן דהא מסיק התם פ"ב דכתובות גבי אשה שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומייתי עלה דבעי שמואל מרב אמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מאי ופשט דגם בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ובנ"ד נמי אמתלא טובא יש שהרי היה צריך ונזקק לשמעון לכתוב כרצונו ונהי דלא אונס הוא מ"מ אמתלא איכא כל מאי דכתבינן היינו לענין אזהרת איסור שבועה דלא מחייבינן בית דין להזהיר את ראובן לקיים שבועתו בכה"ג אבל לענין דינא אם יטעון שמעון נשבעת לי כאשר הודית בחתימת ידך לפרוע לי בלי שום טענה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי לענין ממון ואפילו טענת אונס לא תוכל לטעון בזה צריך לדקדק אם טענתיה טענה או לאו. תו נראה אם מפצירין באחד לעשות איזה דבר ואומר ברבים נשבעתי שלא לעשות הדבר הזה אם ירצה אח"כ לעשותו ואמר שלא נשבע ונותן אמתלא לדבריו למה אמר כבר שנשבע לא שווייה נפשיה חתיכה דאיסורא:

מתוך: תרומת הדשן/א/שכז (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכז

ראובן נתחייב שבועה לשמעון והפכה ראובן שישבע הוא ויטול וכאשר בא שמעון לישבע עמד ורצה לגלגל עליו תביעות אחרות שיכלול גם אותו בשבועתו וישבע על הכל. מחוייב שמעון לישבע על גלגול זה או לאו:

תשובה יראה דלכאורה ולפי הסברא אין מגלגלין כה"ג די"ל עלה תקנתא לתקנתא לא עבדינן דהפוך שבועה תקנתא היא וגלגול שבועה בשבועה דרבנן נמי תקנתא היא כיון דעיקר השבועה אינה אלא מדרבנן*). ותו נראה דלמאי דמסקינן שילהי כל הנשבעין דלכל מגלגלין חוץ משכיר ופירש ריב"ן שם בתוספות דלאו דווקא שכיר אלא ה"ה לכל אינך דנשבעין ונוטלין דתנן בהדיא דשכיר משום דשבועה היא לטובתם שנשבעין ונוטלין אין מגלגלין בה ור"י פירש דדווקא שכיר דשבועתו שלא מן הדין דאינה אלא להפיס דעתו של בעל הבית. והשתא נראה לפי' ריב"ן אית לן למימר דכ"ש בנ"ד דאין מגלגלין דאפילו התם דתיקנו וקבעו שבועה זו עליו הואיל שבשביל השבועה הוא נוטל אין מגלגלין בה כל שכן בשבועה שהנתבע מהפכה עליו ואינה קבועה עליו וגם הוא נוטל בשבילה דאין מגלגלין בה. ולפירוש ר"י נמי נראה קצת דהפוך שבועה נמי חשיב שלא מן הדין משום דלפום דינא היה לו לישבע או לפרוע ומהאי טעמא פסקו רבוותא דשבועה דאורייתא לא מהפכינא ולא כרב האי גאון וכרבינו גרשום מ"ה דפסקו דמהפכינא אפילו בדאורייתא ושמעתי אחד מרבוותא שקבל מאחד מהגדולים דלא נהגינן כרב האי וכר"ג. ואע"ג דכתב בא"ז דהאידנא סמכינן אדרב האי ואר"ג קבל אחד מהגדולים דלא נהגינן הכי לכך אין ראוי לגלגל בשבועה שנתהפכה. הנלע"ד כתבתי:

מתוך: תרומת הדשן/א/שכח (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכח

חיל שונאים באים פתאום לפני העיר לשלול ולגזול מלקוח כל הבהמות שבעדרי העיר ובני העיר מזרזים ומזיינים לצאת לקראת שונאים להציל העדרים ושאל ראובן משמעון שריון ושאר כלי זיין לרכוב גם הוא עם בני העיר לקראת השונאים ונפלו בני העיר ביד השונאים ופשטו ולקחו את כל כליהם מהם ופשטו ולקחו גם מראובן כל כלי זיין והשריון שהיה לו. חייב לשלם לשמעון מה ששאל ממנו או לאו:

תשובה יראה דאין ראובן חייב לשלם ואע"ג דשואל חייב באונסין מ"מ כה"ג מיקרי מתה מחמת מלאכה ואע"ג דלא נתקלקל ונשבר מחמת המלאכה כיון דע"י אותה המלאכה ששאל בשבילה נפסד ונאבד חשיב כמתה מחמת מלאכה. וראייה מפ' השואל ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה חביר עלה עכברי וקטלוה יתיב רב אשי וקאמר כה"ג מאי אמר ליה רב מרדכי הכי אמר אבימי הני גברי דנשי קטליה לית דין ולית דיין ומקשים שם התוספ' מאי קמבעיא ליה הא הוא ממש מתה מחמת מלאכה ומתרצים דקמבעיא ליה אם שינה והוליכה במקום שרוב עכברים מצויין שם אי חשיב כה"ג פשיעותא ע"כ. הא קמן דאי לאו משום פשיעה חשוב בפשיטות מתה מחמת מלאכה ואע"ג דלאו מחמת מלאכה ששאל עליה דהיינו שתצוד העכברים ותאכלם מתה כעניין איכא דאמרי דהתם והמדקדק התם בתוס' מוכח ליה דאלישנא קמא קאי ולא אאיכא דאמרי ונ"ד דמי ממש ללישנא קמא דהתם. הנראה לע"ד כתבתי:

מתוך: תרומת הדשן/א/שכט (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שכט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכט

ראובן שכר את שמעון עבור ב' זהובים שיתקן ויטהר לו יין חדש בכפרים שלו בבציר הבא עשרה חביות וכן הלך שמעון ועשה ד' חביות בטוב וכשבא אל כפרי אחד לעשות עוד ב' חביות והתחיל הכפרי ההוא לבצור בא עבד השר אדונו וצוה לכפרי בעונש גוף וממון שלא לתת ליהודי שום יין הלך שמעון אל כפרי אחד לעשות ממנו ב' חביות וכשבא אליו אמר שכבר בצר כרמו ונסך היין ונתן אמתלא בערמה לדבריו הלך עוד אל כפרי אחר והוא בצר לו כשיעור ב' חביות ודרך אותו אבל לא גמר מלאכתו עד שנעשה רק שדרכו ונתנו אל הכובות ובתוך כך שלחה לו אשתו לשמעון שיבא מהר אליה כי חולה היא ובכן חתם את הכובות והלך לו והוצרך ראובן לשכור את לוי בדמים יקרים לבצור את היין ולגמור מלאכתו וכשהלך שממון מתחילה לעשות מלאכת ראובן בקש ממנו שיתן לאשתו זהב וחצי לצרכיה משכרו וכן עשה ראובן ועתה אחרי שבאו אלו העיכובים והסיכסוכים בעניינים באו לד"י מה משפטן בשביל ב' זהו' הללו לפי כל החילוקים הללו:

תשובה יראה אע"ג דרוב חילוקי דינים הללו נמצאים מבוארים בגמרא ובפסקי הגאונים מ"מ צריך לבארם ולסדרם יפה ומאי דנפיק מכללן דמילי דשכיחי אינון ונראה מדברי ראובן ושמעון דרוצה ראובן דשמעון יחזיר לו מן הזהב וחצי שנתן לאשתו בשביל שכרו לפי הערך כי לא עשה רק ד' חביות ואין מגיע לשכרו רק ד' חומשי זהו' לחשבון שכר ב' זהובים לי' חביות והב' חביות שדרך ולא גמרן הרי הוצרך לשכור אחר לגומרו עבור ג' רביעי זהובים ואותו מותר תובע אדרבא הוא משמעון להחזיר לו ושמעון משיב דאותם ב' חביות שלא עשה כלל איהו לא פשע ואיהו לא עיכב ולכך דעתו שלא ינכה לו ראובן כלום בשבילם ואותם ב' חביות שלא גמר מלאכתן אונס אשתו עכב אותו ודעתו שבשביל זה לא גרע כח זכותו כך המה טענותיו. ומעתה נבאר דינם ונראה דאותם ד' חביות שלא עשה כלל אינם דינם שוה דהב' חביות מן הכפרי שגזר אדונו עליו אותו אונס לא היה אפשר לידע לראובן כמו לשמעון דמיקרי אונס הוא וא"כ הואיל ותרווייהו לא הוו להו לידע דמיא להא דאמרינן פ' האומנין האי מאן דאגיר אגיר לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא רגיל למיפסק פסידא דפועלים ומפרשים התוס' ושאר המחברים התם דכל מלתא דלא ידיע לתרווייהו או דידע לתרווייהו פסידא דפועלים אי אתי ההוא אונס דהמוציא מחבירו עליו הראייה ואינהו הוי להו לאתנויי עם בעל הבית דאי מתיליד אונס שלא ירצו להפסיד שכרן אבל אי הוה נהרא רגיל למפסקה ופועלים לא בני מתא אינון דבעה"ב הוי ליה לידע ופועלים לא הוו להו לידע פסידא דבעה"ב דאיהו הוי ליה לאתנויי דהא לא ידעי לאסוקי אדעתייהו וא"כ בנ"ד אם לא קבל שמעון כלום משכרו לא היה חייב ראובן לתת לו כלום על אותם ב' חביות שלא עשה מחמת צווי וגזירת אדונו של הכפרי משום דאיתו אונס לתרווייהו הוה בשוה דלא הוו להו לידע ודווקא בעניין זה שבתחילה כששכר ראובן את שמעין הודיעו שאילו ואילו הכפריים יתנו לו היינות שהוא צריך לעשותן אבל אם שכרן בסתם לאיזה מקום במקום בזה הגבול שישלחנו לשם כה"ג לאו פסידא דפועלים היא ודמיא להא דאמרינן דאגירא אגירא לרפקא רפקא ואתא מיטרא דאמר רבא אי לא סיירו ארעא מאורתא פסידא דבעה"ב ופרש"י הטעם דכיון דלא הראם השדה מצי למימר ליה מי יאמר דאדעתא דהאי ארעא אוגרתן וה"נ אומר לשמעון מי יאמר דלעשות יין מכפרי זה שכרתני אבל אם הודיעו ליכא למימר הכי ולא מצי נמי למימר הב לי יינך ואנא אקיים תנאי כדאמרינן גבי ספינה סתם ויין זה דאם לא נתן יתן וע"כ ה"נ אמרינן בכפרי זה כדפי' התוס' ומרדכי והגה"ה במיימון מדברי מור"ם מחלקים בשם ריב"ן דדווקא התם שבעל הספינה הפסיד ספינתו אמרינן האי סברא אבל גבי פועלים דלא הפסידו כלום אלא שמתבטלים משכרם כל היכא דבעה"ב אנוס פסידא דידהו היא ולא כרבינו יואל שפסק במלמד שמת התינוק כמו בספינה ויין כדאיתא במרדכי ובהגה"ה במיימון והיה נראה דאפילו בנ"ד שקבל שכרו אח"כ היה לומר דפסידא דפועלים וצריך להחזיר כדפרישנא לעיל הטעם משום דהוה ליה לאתנויי הואיל והוא צריך להוציא וא"כ כיון דלא אתני בתחילה השכירות איהו דאפסיד אנפשיה מעיקרא ומחל על האונס כדאמרינן כה"ג גבי הא דאמר שמואל לא שמיה מתיא וקאמר תלמודא עלה אונס דשכיחא הוא ואיבעיא ליה לאתנויי ומדלא אתני מחל על האונס ה"נ כיון דסבירא לן דפועלים הוה ליה לאתנויי מדלא אתני נימא דמחלו על האונס. אמנם נראה דלא אמרינן הכי דהתוס' מפרשים הטעם דאם נתן לא יטול לפי' קמא דמחזיק בעל הספינה אפי' בשכר הדרך שלא הלך הואיל ומוחזק בשכרו ואמאי תועיל לו מוחזקות ליקח שכר ממה שלא עשה וכי בשביל שהוא מוחזק ירויח ותו דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ומתרצים דכיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיו שלו אפילו יארע אונס רק שלא ישאר בו וא"כ ה"ה בנ"ד שלא ישאר בו ואיהו לא היה מעכב הואיל ונתן לו נתרצה שיהא שלו. אפס באינך ב' חביות שאמר הכפרי שנסך יינו יש לחלק בדבר שאם אותו כפרי רגיל הוא קצת לשקר ולרמאות כמו שהוא נמצא לפעמים שמבטיחים הכפריים ליהודים ואינם עושים כה"ג לאו פסידא דשמעון הפועל היא דראובן הוה ידע טפי מידת הכפרי שלו משמעון ואיהו הוה ליה לאתנויי ודמיא לנהרא דרגיל הוא למפסק ופועלים לאו בני מתא דקאמר תלמודא דפסידא דבעה"ב היא ונותן לו כפועל בטל וכן לעיל אע"פ שמחזיק בשכרו לא שקל אלא כפועל בטל ואע"ג דבנ"ד קבלנות כמו שנבאר לקמן מ"מ לכל הני חילוקים שכתבנו מדמינן בהן קבלנות לשכירות והתוס' וכן במרדכי מדמין נמי קבלנות דספינה ויין לשכירות ולא כחד שינויי בהגה"ה במיימון דמחלק בין ספינה ובין יין ובין שכירות מטעם קבלנות ע"ש. ואותן ב' חביות שדרך שמעון ולא גמר מלאכתן מחמת אונס אשתו והוצרך ראובן לשכור לוי בדמים יקרים ואם לא עשה כן היה הכל נפסד ורוצה לחשוב כל אותה תוספת ששכר שמעון ושמעון טוען טענת אונס מחמת חולי אשתו נראה אע"ג דתלמודא לא חשיב אונס אלא שמע שמת לו מת או אחזתו לעצמו חמה מ"מ כה"ג נמי חשיב אונס כדמוכח פ' ארבע נדרים דתנן בנדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבוהו נהר כו' הא קמן דחלה בנו חשיב אונס שצריך להיות עמו ואשתו רמיא עליה טפי דכגופו דמיא והשתא נ"ד אי לא הוי אונס לפועל ולא הוה נמי דבר האבוד לבעה"ב וחזר הפועל הוי חילוק בין שכירות לקבלנות לענין זה דשכיר החוזר שמין לו מה שעשה בין שהוקרה בין שהוזלה המלאכה אבל קבלן החוזר ידו על התחתונה כדמפרש תלמודא התם. ונראה דנ"ד קבלנות היא ואע"ג דימי הבציר קצבתו ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה מ"מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכה חשוב קבלנות כמו קמה לקצור דימי הקציר נמי ידועים הם אבל לעניין דבר האבוד כתב אשירי ומרדכי ויתר הגאונים דשכיר וקבלן שוין דשניהם אין יכולים לחזור אא"כ אניסי אינון ואם חוזרים שלא באונס שוכר עליהן או מטען ובשוכר עליהן כתב מרדכי בשם תשובת מור"ם דווקא עד כדי שכירות ואפילו קבל השכיר שכרו חייב להחזיר בדבר האבוד כך פסק שם במרדכי לעיל מיניה בשם הר"ח דצריך להחזיר אבל ביותר מכדי שכרו אינו שוכר עליו ואפילו יש ביד בעה"ב משל השכיר כלים או בגדים או שאר ממון אינו שוכר עליו ודווקא כשבא חבילתו לידו כדפירש"י או כדפירש ר"ת ע"ש ובעה"ב שהוא עשיר השוכר משרת או משרתת ורוצים לחזור באמצע הזמן נראה דמיקרי נמי דבר האבוד כיון דדרכו ורגיל הוא לשכור משרתים ולא הורגלו לא הוא ולא אשתו לעשות מלאכתם וצרכיהם ע"י עצמן כמה דברים ועניינם יתקללו ויפסד להם אין לו משרתים ולכך יכול לשכור עליהם כדין כדפרישית לעיל ומ"מ דבר זה צ"ע וכתב בהג"ה דאשירי בשם מהרי"ח דבדבר האבוד אם על ידם נעשה דבר האבוד כגון שהיו פועלים מצויים לשכור ואילו נשכרו וחזרו חייבים לשלם לו כל ההפסד מדיני דגרמי אא"כ הוי ההפסד שאינו של ממון כגון פורפרים לכלה או חלולים למת ונראה ה"ה מלמד לתינוק לאו הפסד ממון הוא ונראה ג"כ הטעם משום דדיני דגרמי ליתינהו רק בממון. מהשתא נ"ד הואיל ואנוס שמעון על החביות שדרך ולא גמר מלאכתן לא מחייב בתוספת השכר שהוציא ראובן כלל אבל הא פשיטא שאין לו לקבל מהן שום שכר מלבד שכר הדריכה ואפי' אם קבלה יחזיר דכיון דלא גמר ועשה למה יקבל שכר על זה ואע"ג דאנוס הוא מ"מ הרי העיכוב נשאר בו ובעה"ב לא נתרצה אא"כ שלא ישאר בו כדלעיל מן התוס' גבי ספינה ויין. הנראה לע"ד כתבתי:

מתוך: תרומת הדשן/א/של (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · של · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה של

ראובן מת בלא בנים ואין ידוע לו לא יורש ונוחל מן האב והניח אלמנה ונטלה כל עזבונו ברשות בלי שבועה והגבאת ב"ד ולפי מה שאמדוהו הכל לא היה כל עזבונה כנגד רביעית כתובתה והאלמנה שהתה אחריו כמו ו' שנים ונפטרה ג"כ ובא אחד ממרחקים והביא עדיות שהוא קרובו ויורשו ורוצה לזכות בנכסים בשביל שלא נשבעה על כתובתה ויורשיה שלה באים על הנכסים מכח הירושה הדין עם מי:

תשובה יראה דדינים הללו נמצאו רובא דרובא מפוזרים בפסקי הגאונים והנני כותבם בדרך קצרה ואח"כ נבאר שאלתינו במרדכי פ' הכותב האריך וכתב דברי כמה גאונים חולקים אילו על אילו וכתב דרב יוסף ברבי יצחק ורבינו שלמה בר יצחק וה"ג פסקו דהאלמנה שלא נשבעה על כתובתה ונתנה במתנה או מכרה נכסי בעל"ה ל"ש מקרקעי ל"ש מטלטלי אינו כלום ואפי' תפשה בחיי בעלה אתו יורשים מפקו לה דלא עדיפי מלוקחים או מקבלי מתנה מן היורשים דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ובשם ראבי"ה ורבינו ברוך ורבינו שמחה כתב דמתנתו קיימת רבינו ברוך כתב טעמא משום דכבר תפשה האלמנה הנכסים וראבי"ה פירש טעמא משום דפסקינן פרק הנשבעים דדיינא דעביד כרבי אלעזר עבד ולא אמרינן דאין אמש"ל ובשם רבינו יוסף ט"ע כתב דיחלוקו היורשים ומקבלי מתנה כרב נחמן דפ' כל הנשבעין דעבד עובדא דיחלוקו גבי שניהם חשידי דאיתא בהן נמי ההיא סברא וטעמא דאיתא בההיא דיתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה דעלה קאמר רב ושמואל דאם מת לוה בחיי מלוה אין אדם מש"ל ומסיק מרדכי בשם מהר"ם דכתב דאמש"ל דרבינו ברוך ורבינו שמחה ור"א פסקו דהמתנה קיימת נראה לו עיקר דברי הגאון דהמתנה אינה כלום דהנכסים בחזקת יתמי קיימי כל זמן שלא נשבעה ואפילו נשבעה אחר שנתנה המתנה דבשעת שנתנה לאו דידה הוו ע"כ ובפ' מי שמת תנן נפלה הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים היא מתה בראשונה קודם ויורשי האשה אומרים הוא מת תחילה ומחלקים התם היאך זכין אילו ואילו בין נכסי מלוג ובין מנה ומאתים ובין נכסי צאן ברזל. ומקשין שם התוספות היאך טוענים יורשי האשה על מנה ומאתים ואפי' על נצ"ב אפילו מת הבעל תחילה לא ירשו הן כיון דלא נשבעה האשה על כתובתה דקי"ל אין אמש"ל ותרצו כמו שתרצו והר' שמעון יינבי"ל תירץ דמכת פתאום כה"ג נפל עליו בית גובה כתובתה בלא שבועה דלא חיישינן שמא צררי תפשה בכה"ג ותירוץ זה כתב ג"כ אשירי פ"ק דב"ב וכתב אשירי בתשובה דראה את מהר"ם שהיה דן הלכה למעשה וסמך על תירוץ זה והוציא מן היתומים במת פתאום וכתב טעמא לדבר משום דהאידנא התפשת צררי לא שכיחי בלא"ה לכך הוציא ממון אפי' בפלוגתא דרבוותא. בהגה"ה באשירי פ' מי שמת בשם מהרי"ח כתב דבההיא דנפל בית עליו ועל אשתו יורשי האשה אין גובין אלא בנכסי מלוג אבל במנה ומאתים לא משום דאין אמש"ל אבל בנכסי צאן ברזל לרבי יוחנן חשיבה האשה מוחזק ובכל דבר דחשיב מוחזק מוריש שפיר לבניו ואע"ג דחייב עליו שבועה והתוס' פ' כל הנשבעים מדקדקים טובא בההיא דרב ושמואל ודרב אלעזר ורב נחמן דלעיל ודר' אבא ומסקנא דקי"ל כרב ושמואל וכר' אבא וכרב נחמן וכדאמר תלמודא דעבד כרבי אליעזר עבד ופירש אשירי דר"ל אם כבר פסק הדיין כר"א לא מהדרינן עובדא אבל לכתחילה יש לפסוק כרב ושמואל ומיישבין שם הכל שפיר ובמרדכי פ' חזקת הבתים כתב מתשובת מור"ם המתחלת מעשה בסרח בת אשר וכתב בסוף דאם האלמנה שלא נשבעה על כתובתה היתה מוחזקת בספרים ולאחר מותה החזיק בהן בנה ואמר שבעל אמו פטר אמו מן השבועה או שנתן לה ספרים הללו במתנה מלבד פירעון כתובתה אם יש עדים שהספרים הללו היה של בעל האלמנה וגם רואים את הספרים ביד בנה דלא מצי טעון בה להד"ם או החזרתי אין הבן נאמן עליהם לטעון שהיו של אמו דהוו להו כמו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר דאין נאמן המוחזק בהן לטעון שהן לקוחים לו היכא דשווייה ראה דאמרינן ע"י שאילה ושכירות באו לידו הואיל וידוע הוא שהיו של פלוני וה"נ האלמנה היתה שולטת בכל נכסי בעלה אחר מותו ותפסה אילו הספרים ובנה ג"כ תפשם לאחר מותה ולכך לא מהני תפיסה שיהא נאמן בדבריו שהוא טוען אלא אם בא להחזיק בהן מחמת כתובת אמו מהאי טעמא נמי לא זכי דקי"ל אין אמש"ל ואע"ג דאמר פ' כל הנשבעים דלב"ש דסברי דשטר העומד לגבות כנבוי דמי אמש"ל ויורשים גובים כתובתה משום דהאשה חשובה כמוחזקת וא"כ מדב"ש נשמע לב"ה כל היכא דאיכא חזקה מעש דאמש"ל הך חזקה בספרים לאו חזקה היא כיון דהן כמו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר כדלעיל ע"כ סיגנון תשובה זו. והך סברא דמב"ש נשמע לב"ה כתב רבינו שמחה דלעיל פ' הכותב וראביי"ה דחה הראייה וכתב דעדיף כגבוי דמי מחמת השטר לב"ש מתפיסה ממש לב"ה משוס דתפישה בספק היא ע"ש ובהגה"ה במיימון פ"ז דהלכות שלוחים ושותפין כתב דהא דאמר אין אמש"ל היינו משום דאין נזקקין בשביל כך לא לשבועה ולא לפירעון ואם באין לגבות אין גובין ואם באים להוציא מהן אין מוציאין והביא נמי ראיה מהא דב"ש דשטר העומד לגבות כו'. ובמרדכי פ' חזקת הבתים בתשובה אחרת דמור"ם המתחלת ראובן נשא את לאה ונולד ממנה חנוך ודינה כתב דאם מת ראובן ולא נשבעה על כתובתה ונשאת לשמעון הכניסה לו ספרים ומתה ג"כ ועמד בנה חנוך וערער עם שמעון ואמר שהספרים שהכניסה לו לא היו של אביו ראובן ואמו לא נשבעה על כתובתה והדבר ידוע דלא הוו לאמו נכסי כלל אלא מה שבא לידה משל אביו ופסק מור"ם דשמעון הואיל דמוחזק זוכה ואפילו שבועה שלא פקדני לא בעי כיון דאלו הייתה לאה קיימת היתה יכולה לעכב הספרים בכתובתה ובשבועה איהו מעכבה בלא שבועה דעדיף מינה לעניין זה ואע"ג דאינו בא אלא מכחה משום דשבועה דידיה בטענת שמא היא באה עליו ואין נשבעים אותה אלא כשבא להוציא שטר של אביה אבל לא להחזיק מה שבידם כך פוסק מהר"ם כאן בהשוכר את הבית ובפ' הניזקין במרדכי כתב דכמה גדולים סבירא להו נמי הכי דאין נשבעין שבועה זו אלא להוציא וכתב עוד כאן במרדכי דווקא במטלטלי זוכה שמעון דשייך בהו תפישה אבל במקרקעי לא משום דאוקמינן להו בחזקת מרא קמא ובחזקת יורשי ראובן קיימי אא"כ מכרה לאה מהן לאחר מיתת ראובן והחזיק אח"כ בהן ג' שנים כה"ג חשיבא מוחזקת בהן ושמעון הבא מכחה זוכה בהו כמו במטלטלים שתופש בהן ע"כ. ומהשתא נבאר שאילתינו ונראה דאם היו יורשי האשה מוחזקין בנכסים ולא שווינהו ראה או שאין יכולים יורשי הבעל לברר שאילו הנכסים היו של הבעל הדין עם יורשי האשה להחזיק כל מה שבידם כדמוכח שפיר בתרתי תשובות דמור"ם דלעיל דכל היכא דהאשה מוחזקת וגם יורשיה או הבאים מכחה במידי דשייך ביה תורת תפיסה לא אמרינן ביה אאמש"ל וכדמשמע נמי ההגה"ה במיימון דלעיל וכן בהגה"ה באשירי פ' מי שמת כדלעיל והא דכתב מהר"ם פ' הכותב דלעיל דאין נראה לו דברי ר"ב ורש"מ ורא"ם ורבינו שמחה כתב שם מטעם דלהחזיק לא אמרינן אין אמש"ל משמע דמור"ם לא סבר להאי סברא הא ליתא ע"כ דא"כ היו דבריו סותרים זה את זה אלא טעמא דמור"ם כדמסיק משום דבשעת המחנה לא היו שלה ולא היתה יכולה לתת במתנה דבר שאינה שלה דהא אפי' נשבע אח"כ לא מהני וע"כ מהאי טעמא הוא אבל לעולם יורשיה זוכים מכחה מחמת ירושה אם מוחזקין הן הואיל והיא היתה יכולה להחזיק בשבועה ולא דמי ללקוחות או מקבלי מתנה שאין באין לזכות אלא מחמת המכירה או המתנה שעשתה קודם שנשבעה והא לאו כלום היא דלא הוו שלה באותו זמן ואי קשיא לן דהא פ' כל הנשבעים מקשה אדרב ושמואל דאמרי אין אמש"ל ממתניתין דהכותב נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשי כו' עד אבל יורשים משביעין את יורשיה אלמא דאמש"ל ומוקי לה תלמודא התם בגרושין ולצדדין קתני ובאשירי פ' הכותב מפרש נמי הא מתניתין בהאי אוקימתא והשתא אמאי לא מוקי לה לעולם באלמנה וכגון שתפשה כדפירשתי לעיל. וא"ת א"כ אפילו שבועה לא בעי יורשיה כדפסק מור"ם ומתניתין דקתני ומשביעין את יורשיה לוקמא כגון שתפשה היא בחייה אבל היורשין לא תפשי השתא והממון ביד ב"ד ואפילו כה"ג משמע לעיל בהגה"ה באשירי פ' מי שמת דאמש"ל בדבר שהוא חשוב מוחזק בו או תוכיח מדלא מוקי הכי דבכה"ג דאין היורשים מוחזקים אין אמש"ל וי"ל דלא מצי לאוקמי מתניתין כה"ג משום דבימי חכמי התלמוד לא היתה כתובתה נגבית רק מן הקרקעות דמתקנת הגאונים היא דנגבית מן המטלטלים וא"כ במקרקעי לא שייך בהו תפישה כדלעיל וכ"ת לוקמא כגון שמכרה מהן ואח"כ החזיקה ג' שנים כדלעיל י"ל דבכה"ג שהיתה לה חזקה גמורה ומבוררת בהנהו קרקעות חשבינן להו כדידה לגמרי ובחזקת יורשים קיימי ולא הוו צריכין שבועה כלל אפילו אי לא תפשו בהו דבחזקתייהו קיימי חוזרני לנ"ד דאם אין היורשים משני צדדים מוחזקין אלא הממון מונח ביד ב"ד לחזקת שניהם היה נראה דזכו יורשי האשה הואיל ואינם צריכין להוציא דבחזקתייהו נמי מונח ואע"ג דלא מוחזקינן נמי אינון מ"מ בטעם מועט דחינן דאין אמש"ל כדאמר התם הבו דלא לוסיף עלה אלא מאי דדמיא לה ממש וכאן יש לחלק. ותו דכתב לעיל מתשובת אשירי דמהר"ם הקיל בכה"ג משום דהאידנא בלאו הכי התפיש צררי לא שכיחי וכ"ש בנ"ד דלא הוה אמיד ולא הוה ליה יורש ידוע שיחזיק בנכסיו חוץ מאשתו ולכל הפחות היה נראה דחולקין אפס כמדומה לי דסוגיית דייני דעלמא לא אזלא הכי אלא סברי דכל אלמנה שלא נשבעה ומתה אין ליורשים כלום אין להם חילוק בין היתה מוחזקת או לאו. ואנא הנראה לע"ד לפום דינא ומתוך הלכה כתבתי:

מתוך: תרומת הדשן/א/שלא (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שלא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שלא

שטר של נכרים שכתב בו שהלוה הנכרי משעבד את עצמו לישראל הזה המלוה ולכל מי שתובע בכתב הזה כמו שרגילים לפעמים שכותבין כך בשטרי של נכרים יכול הישראל המלוה למוכרו לישראל חבירו בחליפין או במסירה בלא כתיבה או לאו:

תשובה יראה דודאי יש לחלק בין שטר כה"ג ובין שטר שאין נכתב רק בשם המלוה דבטור חושן איתא מתשובת הרא"ש שטר שכתב בו כל המוציאו יש לו רשות לתובעו א"צ הרשאה עליו מן המלוה ויכול המוציא לתבוע בו הלוה ומוכח התם שאפילו לא קבל עליו הלוה תנאי זה בפירוש אלא שעל ידי שופרא דשטרא נכתב בו כך מהני מתוך ההלכה אלא שמנהג טוליטלא לא היה כך ונראה די"ל דכי היכי דמועיל זה הלשון שיוכל אדם לגבות בו אפי' בלא הרשאה משום דגם לשמו נכתב א"כ כשהוא מוכרו לחבירו קנאו מיד כשאר מטלטלין וק"ל. והכי מוכח בהדיא מן התוספות פ' הספינה דמקשה הא דבעי לאתויי ראייה דמילי מקניא מהא דתניא כיון שזכה זה בשדה נקנה השטר בכל מקום שהוא דהיכא מייתי ראייה דהכא לא חזיה דמקני אלא לעניים שטר מכר הכתוב בשם המוכר ללוקח ובההיא ודאי מהני מסירה בלא כתיבה לכ"ע עכ"ל התוספות הא קמן דשטר הנכתב לפלוני אע"פ שהוא צריך לקנותו יכול לקנותו במסירה לחודא וה"ה נ"ד שנכתב לכל מי שמוציאו דאין נראה דגרע משום דנכתב בכללות וכ"כ אשירי פ' הכותב בשם הראב"ד שאם כתב לוה למלוה משתעבדינא לך ולכל דאתי מחמתך ומכרו המלוה לשטר זה אינו יכול למחול אותו ואע"ג דמוכר שטר אחר יכול למחול היינו טעמא דמכירת שטר זה הוי כמו שאר מטלטליו דכיון שמכרו שוב אין לו כח בהן אע"ג דהתם נמי נכתב בכללות לכל מאן דאתי מחמתו וצ"ע שם דמאד האריך. וההיא דנקנה השטר בכל מקום שהוא כתב אשירי פ"ק דב"מ דרב האי גאון מחלק משום שהשטר נכתב על אותה קרקע עצמו לכך נקנה השטר באגב אבל אי לאו הכי לא ואע"ג דנכתב בשם הלוקח לא מהני אי לא הוי על אותה קרקע עצמה אלמא לא הוי כשאר מטלטלין הנקנים באגב י"ל דלעניין אגב לא דמי לשאר מטלטלין אבל לעניין מסירה דמי והיה נראה להוכיח מדברי רב האי דקניין חליפין נמי לא מהני לקניית השטר בזה מדאגב לא מהני דהא אשכחן מטבע שאינה נקנית בחליפין ונקנית באגב והכי משמע קצת מן התוס' פ' הספינה אע"ג דסבירא להו דאותיות דשטר איקנו באגב כמסירה מ"מ בחליפין לא מיקני כבמסירה וכן כתב הרמב"ן בטור חושן וכיון דגרוע קניין חליפין לעניין שטר י"ל דאפילו בשטר בנ"ד לא מהני ליה חליפין אך בתוס' פ"ק דב"מ כתבו דצ"ע אם שטר נקנית בחליפין וצ"ע ג"כ בזה במרדכי פרק הגוזל קמא וגם בהגה"ה במיימון פ"ו דהלכות מכירה כתב וז"ל כתב רב האי גאון שמצא תשובה אחת מהגאונים דשטר נקנית בחליפין ולא ברירא לי ורבינו ברוך כתב דאין נקנית בחליפין אלא אגב קרקע עכ"ל. ולפי זה מה שדקדקנו לעיל מדברי רב האי גופיה ליתא דהא רב האי גופיה כתב איפכא בשם תשובת הגאון ודקדק מן התוס' פ' הספינה נמי סתור הוא מן התוס' פ"ק דב"ק ולכך נוטה הדבר דשטר כה"ג שנכתב לשם כל המוציאו נקנה הוא בחליפין כמו במסירה:

מתוך: תרומת הדשן/א/שלב (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שלב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שלב

רב היושב בישיבה קיים השטר ביחידי. מהני קיום שטרו או לאו:

תשובה יראה דאי אתי בעל דין ומערער יכול להיות דלא מהני וכן שמעתי שאחד מהגדולים הביא ראייה דלא מהני מהא דאמר פרק שני דכתובות ואמר לנא רבנא אשי ופירש רש"י שם בחד לישנא דרב אשי היה אחד מן המקיימים השטר וסתר אותו פי' מטעם המפורש שם אבל לא סתר מטעם זה דע"כ רב אשי לא הוי אחד מן המקיימים דא"כ מה היה צריך לאחריני בהדיה הא איהו הוה ראש הגולה אע"כ לעולם בעינן תלתא. אמנם מנהג פשוט הוא לתופשי ישיבה שחותמים ביחיד לקיים שטרות ואפשר דבכה"ג נימא מנהג מבטל ההלכה בדבר שבממון. הנראה לע"ד כתבתי:

מתוך: תרומת הדשן/א/שלג (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שלג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שלג

ראובן הפקיד אצל שמעון מאתים זהובים מונחים בכד קטן צייר וחתם והלך שמעון והצניע בחדרו שהוא כיפת אבנים תחת מטתו רחוק מאד מפני המטה עד סמוך לכותל שבאחורי המטה שאין שם הילוך בני אדם לחפש במקום הזה אחר ממון כלל ויהי לימים אח"כ ברחה תרנגולת אחת של לוי לאותו החדר דרך החלון ובא לוי ובקש משמעון לפתוח לו כיפתו לחפש התרנגולת וכן עשה שמעון ופתח לו ועמד על הפתח ולוי נכנס וחפש התרנגולת בכל הזויות גם תחת המטה עד שמצא התרנגולת והלך לו. ושמעון לא שם אל לבו בפעם ההוא שהיה הכד שהזהובים בו תחת המטה ולזמן מועט אח"כ בא ראובן ותבע פקדונו והלך שמעון להביא מתחת המטה ולא מצאה ונבהל ונזכר מאז שהניח את לוי לחפש שם התרנגולת וספר לראובן כל המאורע ואומר לו הנחתים תחת המיטה כדי לעשות שמירה מעולה מפני שאין לב האנסים והגנבים לחפש שם אחר הממון אך האמת כשהנחתי את לוי לחפש שם לא נזכרתי בדבר לא ידעתי אם הוא לקחו או אם כבר היה נגנב או נאבד והשיב ראובן פשעת בשלי שלא סגרת פקדוני בתיבתיך וגם במה שהנחת את לוי לחפש במקום שהיה מונח שם פקדוני. הדין עם מי:

תשובה יראה דבתחילה יש לנו לבאר אם פשע שמעון במה שהניחו בכיפתו תחת המטה אי חשיב כה"ג שמירה כראוי לשומר חנם אם לאו בפ' המפקיד אמר כספים אין להן המירה אלא בקרקע ומחלק הספר התם לפי הזמן דבזמן דשכיחי גששיא או פרומאי או טפוחאי משתנים השמירה וכתבו הרמב"ם וסמ"ג וא"ז כל אילו הדינים ממש כדין הנמצא בתלמוד ולא חלקו כלום בין שהיה מנהג השמירה בימיהם ובין האידנא וכתבו עוד דאפילו אם נתנו במקום שנוהג לשמור את שלו אם אין המקום ראוי לשמירה לפי מה שהוא הפקדון חייב לשלם שאם ירצה לפשוע בשלו אין לו לפשוע בשל חבירו וכן כתב במרדכי בשם ראבי"ה דאינו מועיל לפטור דנתנו במקום שנוהג לשמור את שלו אא"כ התנה עמו לתתו במקום שיתן את שלו אבל כתב ראבי"ה דגם לעניין כספים וכיוצא בהן הכל תלוי במנהג המקום והזמן האיך נוהגין לשמור כדאמרינן האידנא דשכיחי גשושאי והאידנא דשכיחי פרומאי אלמא דלפי העניין משתנה השמירה ולכך האידנא אם נתנה בכיפת האבנים דמנטרא מנורא ומגנבים אין צריך לטומנם בקרקע ופטור בכך. ובשם ר"ת וספר החכמה כתב במרדכי דדוקא בימיהם שהיו להם בתים רעועים בשדה בעינן שמירה בקרקע אבל לדידן שיש לנו בתים טובים בעיירות לא צריכים וכעין זה כתב אשירי בשם ר"י הברצלוני שכך קבלה מרבותיו דדוקא בימיהם דהוי שכיחי גנבים ורמאים שהיו מחפשים אבל בזמנינו אם נתנם במקום הראוי לשמירה במקום שנוהג לשמור את שלו די בכך ופטור והסכים אשירי לזה וכתב שראוי לסמוך על דא ובהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח הוסיף עוד טעם לפטור וכתב אם נתנו בחדר סגור ובתיבה סגורה דפטור אדעתא דהכי קמפקיד עכ"ל. נראה דרוצה לומר דכיון דיודע המפקיד שאין הנפקד רגיל לשמור שום דבר כלל כי אם בענין זה מעיקרא אדעתא דהכי קמפקיד. ומהשתא נראה בנ"ד מה שהניח שמעון הפקדון בכיפתו תחת המטה לא פשע מידי שהרי בארנו כמה דעות הגאונים דהאידנא אין צריכין כספים שמירה בקרקע ונראה דאפילו אם לא היתה כיפה אלא מקורה בעצים אין לחייבו אם אותו חדר מיוחד לנפקד לשמור בו כל חפציו היקרים לו ואינו מניח להשתמש בו אלא בני אדם הנאמנים לו כה"ג חשיב מקום הראוי לשמירה דהרבה בתים אין להם כיפת אבנים ומסתמא גם המפקיד ידע כך ואדעתא דהכי הפקיד כמו שכתב לעיל בשם מהרי"ח ומה שלא סגר הפקדון בתיבתו נראה דלא מיקרי פושע בהכי כלל דודאי טענתיה טענה דאומר לשמירה מעולה נתכוין שהניח במקום שאין האנסים ועבדי השלטון וגנבים נותנין לב שיש שום ממון באותו מקום. ואשכחן בתלמוד פ' המפקיד כההיא סברא גבי ההוא גברא דאפקידו גביה זוזי אותבינהו בצריפי דאורבני ופרש"י בית קטון עגול כמין כובע שעושין ציידי עופות למארב מארבים ומסיים רש"י דאע"ג דלענין גנבים נטירותא הוא אפילו בלא קבורה שאין גנבים הולכים שם לגנוב שאין ממון מצוי שם הא קמן דאפי' בימיהם דהיו כספים צריכין שמירה בקרקע והוי שכיחי גשושאי וטפוחאי אם נתנו במקום שאין נותנין לב ומשגיחין שיש שם ממון חשיב שמירה כל שכן האידנא בזמנינו דלא שכיחי כל הני דמהני. אפס מה שטען [ראובן שפשע] שמעון שהניח את לוי לחפש בחדרו נראה דטענתו בהא טענה היא ולא מבעיא אי לוי מוחזק לגנוב דהיה לו לחוש על גניבתו כהא דאמרינן פ' כל הנשבעין גבי ראובן שהטמין כליו תחת כנפיו ובעל הבית אומר גנובים ואותו שהכלי בידו אומר לקוחין נאמן משום דאחזיקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כתב רב אלפס עלה ובאשירי ובמרדכי מייתי לה דדווקא באינשי דלא מוחזק ומפורסם בגניבה אבל מוחזק ומפורסם לא וא"כ ה"נ היה לו לחוש לשמעון על גניבתו של לוי הואיל ומוחזק אלא אפי' אי לוי איניש בינוני הוא מ"מ נראה דחשיב פשיעה במה שהניח לחפש בחדר בכל הזויות כדרך מחפשין אחר תרנגולת שדרכה להיות בורחת ונשמטת תחת המטות והתיבות ואע"ג דאמר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן נראה דלא אמרינן הכי אלא לענין זה כדי שלא יהא שכנגדו נאמן לישבע וליטול אבל אינה חזקה גמורה כ"כ שאין לחוש לגניבה בשביל כך וה"נ מחלק מהר"ם במרדכי פ"ק דב"מ אהא דכתב רבינו שמחה דאין משביעין שבועת היסת אטענת גנבת לי משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכתב מור"ם דלא דמי לההיא שהטמין תחת כנפיו דהתם אמר ההוא טעמא דאחזוקי אינשי כו' כי היכי דלא יהא תובע נאמן בשבועה ונוטל אבל לעולם הנתבע צריך לישבע היסת אפי' על טענת גנובים אלמא דחשו לה רבנן ועבוד תקנתא ואע"ג דלחד לישנא לא עביד אלא היכא דאיכא דררא דממונא וא"כ ע"כ לאו חזקה היא דמחזקינן אינשי כו' דאל"כ תיקשה על התקנתא אדרבה חזקה אינשי לאו גנבי נינהו כדמקשה בשבועת הדיינין אדרבה חזקה אין אדם מעיז ורבינו שמחה נמי מצי סבר דלאו חזקה גמורה היא אבל מ"מ מהני דלא חשוב דררא דממונא כלל משום דלא שכיח קצת הוא ולא עביד תקנתא עלה. אבל אין נראה להביא ראייה מהא דכתב אשירי פ' המפקיד גבי שומר שמסר לשומר שאפילו שומר השני מוחזק לאדם כשר דלא מצי למימר את מהימנת לי בשבועה ולא אידך משום דאין לו עליו להאמין בשבועה לאדם שאין לו עסק עמו אלמא אפי' לאדם כשר אין לסמוך עליו בשביל אחרים דשאני התם שהוא מוסר ממון ליד מי שלא האמינו לו הבעלים ודאי כה"ג מיקרי פשיעה אבל מה שאינו חושש ומשמר מפני אדם מוחזק בכשרות שלא יגנוב הממון כה"ג איכא למימר דלא פשיעה היא דיש חילוק בין בהיתירא אתי לידיה ובין באיסורא אתי לידיה דסברא הוא המוחזק בכשרות לא יחשוב לשלוח ידו בשל אחרים לגונבו אבל אי אתי לידו בהיתירא וצריך להחזיר או דפשע ובעי לשלומי יש לחושדו דילמא לא קאי בהימנותיה. ואם יטעון שמעון מאן לימא דבההיא שעתא דחפש לוי בחדרו היה הפקדון תחת המטה דלמא כבר נגנב היה ע"י אחר ובההיא גניבה לא מחייבינן כי שמרתי כדרך השומרים כמו שמבואר לעיל ויתר מחדש ימים קודם שחפש לוי שלא בדקתי תחת המטה לראות אם הפקדון שם וא"כ אפשר לומר שכבר היה נגנב. נראה דטענת שמעון בהא לאו טענה הוא והטעם דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע היאך יוכל שמעון כאן לישבע בוודאי שלא פשע דילמא היה הפקדון תחת המטה עדיין בשעת שחפש לוי ונמצא שפשע בשמירתו. וא"ת מנלן דחייב לישבע כה"ג שהוא ודאי שלא פשע דילמא כל היכא שנולד ספק שלא יוכל לידע אמרינן עלה אוקי ממונא בחזקת מריה וא"צ לישבע אלא שלא פשע בדבר שאפשר לו לידע הא ליתא כדאיתא בהדיא באשירי פ' השואל גבי מתה מחמת מלאכה היכא דמתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות דמשום דאינו יכול לישבע שמתה מחמת מלאכה משום דספק הוא חייב לשלם ואע"ג דהתם נמי אינו יכול לידע הספק אפ"ה לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ונימא דמתה מחמת מלאכה אלא משום דצריך לישבע דמתה מחמת מלאכה וזה לא יוכל לידע בודאי מחייבינן ליה ה"נ לענין שבועה שלא פשע דאין נראה לחלק בינייהו ואי תקשה לן הא דאמרינן פ' האומנין החורשים בפרה ונשבר הקנקן פירוש יתד של מחרישה הוא הברזל החורץ בארץ ופליגי התם למאן דאמר חייב המנהיג את הפרה לכוין אותה לתלמיה ולמאן דאמר חייב אותו האוחז על היתד להעמיקו בארץ ופסיק הילכתא כמ"ד האוחז על היתד חייב וקאמר עלה ואי ארעא דמחזקי בגרונדי פי' קרקע שהוא מעלה אבנים וצונמא ושרשים תרווייהו משלמי ופי' רש"י שם משום דהיה להם ליזהר מאד ובדבר מועט שעיות אף המנהיג נשבר והוי מוטל בספק ואיתא התם בתוספות וז"ל פירש בקונטרס דתרווייהו משלמי משום דהוי ספק מי עשה ואין נראה דלא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן דאמרי הממע"ה ואי הוי ספק הוי שניהם פטורין אלא צריך לומר שלא פשעו כו'. והשתא לפום סברותיה' נהי נמי דספק הוא אם פשעו אם לאו מ"מ יתחייבו מטעם שהרי צריכין לישבע שלא פשעו ואינם יכולים משום דספק משלמי. וי"ל דהתם גבי מנהיג ואוחז ביתד לדידהו לא מספקי כלל דכל אחד טוען אני לא שניתי במלאכתי כלום ושמרתי ועשיתי כדרך פועלים במלאכה כזאת ומישתבענא אהא דלא שניתי מידי דהא דפירש רש"י דהוי מוטל בספק אינו רוצה לומר דהן טוענין בספק אלא ר"ל דלב דמספקא להו בארעא דגרונדי דבסתם ארעא מוקים להו דהאוחז בלחוד פשע ובארעא דגרונדי מספקא להו ואהא דקאמר התוספות דתרווייהו הוו פטורין משום דהיו שניהם נשבעין ונפטרין ואע"ג דחד מינייהו מישתבע בשיקרא לא קיימא לן כבן ננס אלא כרבנן דשניהם נשבעין ונוטלין וכל שכן דשניהם נשבעין ונפטרין אבל בנ"ד דשמעון אינון בא אלא בטענת ספק דלא מצי למימר כלל בודאי דשמרתי כדרך השומרים ולא פשעתי שאם היה הפקדון עדיין תחת המטה כשחפש לוי לא שמר כדרך השומרים כדפרישית הילכך לא מצי אישתבועי אבל אין נראה לחייב את שמעון שלא מטעם שבועה אלא משום דתלינן בדבר ההוה ומה שנראה יותר להיות וכאן נמי יש לנו לומר דלוי שחפש במקום הפקדון ובא אל הממון מסתמא הוא גנבו ולא תלינן שמא אחר החביא את עצמו לשם וגנבו לפקדון דלא שכיחי. ונראה לומר דאע"ג דגניבת לוי נראה יותר מגניבת אחר כבר מ"מ מהאי טעמא לא מפקינן ממון מחזקתיה וראייה מפ' קמא דנידה גבי מדף טמא מונח תחתיה פירשו התוספות שם הנפילה נראית יותר ממה שאדם טהור נכנס לשם ונוטלו ואפ"ה אזלינן בתר חזקת טהרה ותלינן באדם טהור מטעם חזקה ולא מטעם דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום דלאו סברא דאורייתא נינהו כדמוכח התם וכיון דחזינן דחזקת טהרה מבטלת טעמא דנראית יותר מכל שכן חזקת ממון דעדיפא מיניה כדמבואר לקמן. והיה נראה עוד טעם לחייב את שמעון משום דנימא העמיד הפקדון על חזקתו ולא נטל ונגנב ממקומו עד שחפש לוי ובפ' כל הגט גבי הא דתנן המניח פירות להיות מפריש עליה משמע דבכה"ג מיקרי העמד דבר על חזקתו וא"ת אדרבה העמיד ממון על חזקתו איכא נמי סברא דנראית יותר אך היה צריך דקדוק גדול בהני חלוקים בכמה מקומות בתלמוד בתוספות פ' השואל גבי מחליף פרה בחמור מוכח דחזקת ממון למוחזק בו עדיפא מחזקת מריה קמא וחזקת מריה קמא עדיפא מחזקת מעוברת שלא ילדה דהיינו חזקת הגוף וחזקה דידן דהעמיד פקדון אחזקתו דהשתא הוא דניטל לא ברירה אי איכא לדמויי הך חזקה לחזקת פנויה משום דבתרווייהו אין הגוף והענין משתנה אלא שיוצא מרשות זה ובחזקת פנויה מסקינן התם פ' המדיר דלא חשיב כלום נגד חזקת הגוף אפילו לרבי יהושע כל שכן לרבן גמליאל ולכך כללא דמילתא בענייני החזקות הי מינייהו עדיפא ובאיזה דוכתא אזלינן בתרה אי לאו סמוך אהמנותא דרבנן הגאונים בעלי התוספות ושאר רבוותא לפי מה שנמצא בהדיא בדבריהם. אמנם שאילתינו מתבארת כך דחייב שמעון לשלם הפקדון משום דלא שמרו כדרך השומרים שהניח את לוי לחפש במקום הפקדון ולא מהני ליה טענתא דכבר נגנב דכיון דמחיייב הוא לישבע ואהא לא מצי לישבע וחייב כדפרישית אבל במה שהניח בחדר המיוחד לו תחת המטה ולא סגרה בתיבתו לא פשע ביה ושמר כדרך השומרים כדפרישית לעיל:

מתוך: תרומת הדשן/א/שלד (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שלד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שלד

ראובן תובע את שמעון שפשע בפקדון שלו והביא עד אחד שהוא כדבריו ושמעון משיב שלא פשע כלום בפקדון והביא גם הוא עד אחד כדבריו מי מחייב בכה"ג שבועה שלא פשע או לאו:

תשובה יראה דאפי' בכה"ג מהני העדאת העד לשמעון לפוטרו מן השבועה כפירוש רבינו תם והסכימו התוספות ומהר"ם ואשירי בריש בבא מציעא דעד אחד פוטר מן השבועה ואע"ג דבגיליון פ"ק דב"ק לחד שינויא איתא דכלל של ר"ת לא קאי אשבועת שומרין כיון דודאי היה של חבירו בידו לא יוכל ליפטר מן השבועה אלא בשני עדים הך סברא ע"כ אשירי ומרדכי ריש ב"מ פליגי עליה דמקשי טובא אפירוש ר"ת משבועת שומרים ורוצים להוכיח מיניה דע"א אינו פוטר מן השבועה ונדחקין קצת לתרץ ולא בעי לפלוגי בין שבועת שומרים לשאר שבועות. והשתא בנ"ד אע"ג די"ל דמוקמינן חד לבהדי חד ונשארה עדיין שבועת שומרים בעקומה ונימא דכלל של ר"ת אינו אלא היכא דליכא אלא חיוב שבועה כגון שבועת שומרים או מודה מקצת וכל העדאת ע"א כה"ג ע"א פוטרו דכי מוקמא נמי חד בהדי חד נמצא שזה נשאר כשאר כופר הכל שהם לפטור. אבל כל היכא דאיכא כבר חיוב שבועה בלא העדאת העד כגון שבועת שומרין או מודה מקצת ואיכא העדאת עד אחד בהדיה כה"ג לא מצי עד אחד לפטור מאותה שבועה דאמרינן אוקי חד לבהדי חד כדפרישית לעיל מ"מ נראה דאין לחלק והיינו משום דכי נמי מצטרפין העדאת העד המחייבו שבועה לשבועה דרמיא עלה כבר מ"מ אין עליו שום חיוב ממון אלא חיוב שבועה ועד אחד מצי לאיפטורי מכל חיוב שבועה רק שלא יהא שם חיוב ממון לפירוש ר"ת והכי כתב אשירי בשם מהר"ם דמייתי סייעתא לפי' ר"ת דלא מיעט קרא לעד אחד אלא לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא בין לחייב שבועה בין לפטור שבועה וא"כ נוכל ג"כ לדקדק מקרא דווקא לעון חטאת אינו קם אבל קם הוא לכל צד וחומר שבועה בין לחיוב בין לפטור. ועוד נראה דיש לדמות נ"ד לשנים שהן חולקין עבור טלית אחד ראובן ושמעון אייתי ראובן תרי סהדי דדידיה הוא ואייתי עוד תרי סהדי דמסהדי נמי דדידיה הוא אלא דמסהדי בסיגנון אחר קצת אבל אינם מכחישים קמאי כלל ושמעון נמי מייתי תרי סהדי דדידיה היא לא אמרינן אוקי תרי סהדי דשמעון לבהדי תרי סהדי בתראי דראובן וישארו תרי סהדי קמאי דראובן במקומו אלא אמרינן תרי סהדי דשמעון הרי הן כמאה של ראובן משום דתרי סהדי קמאי דראובן היו מועילין לו לבדו כמו אותן שבאין לתוספת להו לכך כי אתו תרי ומכחישין להו בטלי עדות כולן ומוקי תרי לבהדי הני כאלו הוו תרי ותרי. וה"נ בנ"ד תוספת השבועה שבא מחמת העד לחייבו שבועה קמייתא אינה מועלת יותר כלום דכך היה מחוייב כבר בחומר שבועה וכי היכי דעד אחד היה פוטר ממנה ה"ה דפוטר ממנה גם אחר שנתוספה. ונראה להביא הוכחה לדברי ממה שמצאתי בתשובת המיימון מתשובת מור"ם לגבי היפוך שבועה דכתב הך כללא דאמור רבנן כל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה אנן נמי אמריק לפטור דכל מקום ששניהם פוטרים אותו ממון אחד פוטרו משבועה לפר"ת ונראה דילפינן מהך כללא דכל מקום ששנים כו' כדכתב אשירי פ' שבועת הדיירין דלמידין הימנו ה"נ למידין מכללא כל היכא דבנים פוטרין ממון כו' וא"כ ע"כ נ"ד עד אחד פוטרו מן השבועה דהא אי הוה בכה"ג מודה במקצת חמשים ובאידך חמשים אמר לא ידענא ואתא חד סהדא ואמר ג"כ ידענא ליה באידך הוי האי גברא מחוייב ממון מטעם מתוך שאינו יכול לישבע משלם מתרי גווני חד מכח שבועת מודה מקצת וחד מכח שבועת העדאת העד אחד והך טעמא דמתוך דאורייתא היא כדמייתי ליה רבא מקרא בפ' כל הנשבעין ומסיק רב אלפס התם דהכי הילכתא ואפ"ה אי אתו תרי סהדי דבאידך חמשים דקאמר איני יודע דלא מחייב בהו פשיטא דהוו פטור מינייהו וכיון ששנים פוטרין אותו מממון בכה"ג הוא הדין עד אחד. פוטרו מן השבועה בסיגנון זה כגון שלא טען באידך החמשים איני יודע אלא טוען ברי דלא מחייב בהן ואפ"ה דהוא מחוייב שבועה בתרי גווני כדלעיל וקא אתי עד אחד שמעיד ליה כדבריו באידך חמשים ופוטרו מן השבועה הואיל ושנים פוטרין אותו ממון בכה"ג אבל אין נראה לומר דאפילו היכא דקאמר איני יודע באידך חמשים הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואפ"ה ליתי לעד ולפטרי' משום דכיון דפוטרו מן השבועה אין כאן מתוך הך סברא ליתא דמ"מ אי לא הוי העדאת העד הזה הוי מחוייב ממון ונמצא הוא פוטרו מן הממון. הכי מוכח בהדיא באשירי ריש ב"מ אההיא דמקשה משומר שמסר לשומר ומשני לה ע"ש:

מתוך: תרומת הדשן/א/שלה (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שלה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שלה

לוי נותן פקדון לראובן ושמעון אחיו חפצים של זהב ושל כסף וקבלו ממנו הפקדון בשותפות ולימים תבע לוי את פקדונו מהם והשיב ראובן כתבת לי להוציא לצורכך סך זהובים ושאחזיק פקדונך עד שתפרעני והשיב שמעון שכך כתב ושלח לו וכן עשו כל אחד בפני עצמו הוציא הסך זהובים שכתב להם ולוי אמר כתבתי לכם להוציא כך כמו שאתם אומרים אבל לא הוצאתם כמו שאתם אומרים ומכחש כנגד ראובן בעשרה זהובים וכנגד שמעון בשלש עשרה זהובים נאמנים ראובן ושמעון אחיו ליטעון ולישבע על הפקדון עד כדי דמיו או לאו:

תשובה יראה דדין זה מתחלק לכמה גווני ותליא נמי בפלוגתא דרבוותא והנני אבארם. החילוק הראשון אם יש עדות שמסר לוי פקדון זה לראובן ושמעון אחיו וגם רואין אנו עדיין הפקדון בידם כל הגאונים פסקו פ' חזקת הבתים דכל היכא דאיכא עדים ושווייה ראה אפילו לאחר שאינו אומן לא מהימן לומר ולטעון עליו כלום בר מר"ת דפסק התם דאפילי איכא עדים וראה מהימן אא"כ שהוא אומן על אותו דבר שהוא טוען עליו וכתבו התוס' שם בשמעתא דאומן דפירוש ר"ת נראה לר"י מאוד דוחק ע"כ לא. כתבוהו וכן כתוב בא"ז דלא נראה לריב"ם ולר"י פי' רבינו תם. וכן במרדכי לא נהירא לר"י ולרבינו יואל דבריו. החילוק השני שאם יש עדים במסירת הפקדון אבל לא שווייה ראה לרב אלפס ורמב"ם אינו נאמן הואיל ויש עדים שבא בתחילה בידו בתורת פקדון שוב לא מצי טוען לקוח או נתון או ממושכן הוא בידי אע"ג דאית ליה מיגו דהחזרתי. ולרשב"ם נאמן עליו לטעון במיגו דהחזרתיו הואיל ולא שווייה ראה וכן היא דעת התוספות ואפילו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כדמוכח בהדיא בפירוש רשב"ם בשמעתא דאומן וכדאיתא בא"ז בפ' המקבל ושם מפרש מאי קרי שווייה ראה ובאיזה צד אפשר לומר מגו דהחזרתי וכתב במרדכי בשמעתא דאומן שמצא בתשובת מור"ם דפסיק כרשב"ם וכן כתב אשירי שהגאונים פסקו כך וכן א"ז לא אייתי אלא כדברי רשב"ם במרדכי פ' המקבל כתב דנראה לו כדברי רב אלפס. והחילוק השלישי שאם אין עדים על מסירת הפקדון אלא שהודה מפי עצמו אע"ג דשווייה ראה השתא לפנינו אם החפץ מדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אע"ג דידוע הוא שזה החפץ היה כבר של התובע מ"מ מהימן אותו שבידו הוא לטעון עליו כמה שירצה עד כדי דמיו במגו דלקוח הוא בידי ובהא לא ידענא מאן פליג. ומהשתא נבאר נ"ד אי ליכא עדים על מסירת הפקדון לראובן ושמעון אחיו הואיל והחפצים של כסף וזהב הן סתמא דמילתא אין דרכן להשאיל ולהשכיר ולכך אפי' ששווייה ראה וגם ידוע שאלו החפצים של לוי הוי מ"מ מהימני ראובן ושמעון אחיו לטעון עלייהו עד כדי דמיהן במיגו דלקוחין הן בידינו ולא קבלנו ממך בתורת פקדון ולא מידי ואי איכא עידי מסירת הפקדון וגם שווייה ראה ואע"ג שאין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם מ"מ אחרי שיש עדות שבתורת הפקדון באו אלו החפצים לידם וגם לית להו מגו דהחזרתיו דהא שווייה ראה לא מהימני ולא מצי למימר קים לן כרבינו תם דפירש דמהימני כה"ג הואיל וכל הגאונים הפליגו את דבריו וכתבו שאין נראה והתוס' לא רצו לכתוב את פירושו לפי שנראה לר"י מאוד דחוק ואף כי רב אלפס פליג עליה פ' המפקיד ופ' המקבל וכתב במרדכי פ' נערה שהשיב מור"ם שנוהגים לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' וכאן התוספות שוין לו לרב אלפס ויש לפסוק כמותו אפילו להוציא ממון כההיא דפ' נערה ואי איכא עדים על מסירת הפקדון אבל לא שווייה ראה דאית להו מגו דהחזרתי בהא פליגי רבוותא כדפרישנא לעיל רב אלפס ורמב"ם וכן רב עמרם במרדכי בפ' המקבל סברי דלא מהימני הואיל ויש עדים שבתורת פקדון אתי לידייהו ורשב"ם והתוס' סברי דמהימני במגו דהחזרתי וא"ז ואשירי ומהר"ם נראה מדבריהם דסברי נמי הכי ודאי מצי למימר קים לן כוותייהו ולא מפקינן ממונא ויכולין ראובן ושמעון לטעון על הפקדון ממושכן הוא לנו בכך וכך במגו דאי בעי הוו אמרין החזרנו לך כולו או מקצתן והארכתי לבאר לפי שהחלוקים רגילי ושכיחי בדיני ממונות. ואין לומר דהכא בנ"ד דהני נתבעין תרי נינהו אין להאמין בכל מיגו שהזכרנו לעיל דכיון דתרי נינהו אין אדם יודע מה שבלב של חבירו לטעון וכן איתא בתוס' פרק מרובה והכי תירץ ר"י בתוספות תרי זימני פ' האשה שנתארמלה אהא דעדים שאמרו פסולין היינו אנוסין היינו מחמת ממון דלא מהימנים להו במגו דאי בעי אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות או פרוע הוא משום דבתרי לא שייך מגו דאי בעי הוו אמרו הכי והכי דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו אבל מגו דאי בעי הוי שתקי אמרינן אפי' בתרי הכי איתא התם וא"כ בנ"ד נמי היאך נאמין להם במגו דהחזרתי או במגו דלקוחין הן בידינו דאין אחד יודע מה שבלבו של חבירו ואי הוי חד טוען החזרתי דילמא אידך לא טוען הכי והוי מכחש ליה אבל בהך טענה שטוען כל א' מלוה על הפקדון בפני עצמו לא מצי אידך להכחישו ורציתי לחלק דדווקא גבי עדים שייך הך סברא משום דשניהם באים להעיד ודברי זה בלא זה לא יועילו אית לן למימר דליכא למימר בהו מגו משום דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו ושמא יאמר בענין אחר ונמצא עדותן בטילה בין לחיוב בין לפטור אבל היכא שאין צריך כל אחד לדברי חבירו כנ"ד שראובן או שמעון אחיו כל אחד יכול לטעון לעצמו החזרתי או לקוחים הן בידי ואם אחי טוען כמותי או יכחישני מה לי בזה אינו נאמן עלי אפי' הוי עד אחד כשר להעיד עלי דהכי מסקי התוספות פ' חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא דשפיר אמרינן מגו אפילו אם היה צריך להכחיש את העד ולישבע כנגדו באותה טענה ואפילו לפי דעת התוס' פ' שבועת העדות דסברי דלא אמרינן מיגו שהיה צריך לישבע כנגד העד באותה טענה מ"מ בנ"ד ליכא שבועה שהרי אחים הם ופסולין זה לזה לעדות. ותו י"ל דהא דלא אמרינן מגו כנגד העד היינו כי התם בנסכא דרבי אבא שהעד העיד לפנינו אבל לומר שכל אחד ירא לטעון מפני שאין יודע מה שבלבו של חבירו ושמא יכחישו ויצטרך לישבע בחזוק כולי האי לא דחינן המיגו. אמנם אח"כ מצאתי חילוק אחד בתוספות פ"ב דקידושין גבי הא דקאמר הן הן שלוחיו הן הן עידיו וכן בדיני ממונות ופריך הא נוגע בעדות הן דאי לא יעידו פירעון למלוה יאמר לוי פרעו ליה ומשני מגו דאי בעי אמרי דמהדרינן ללוה נאמנים לומר פרעון למלוה ומקשים התוספות לפי סברת ר"י בכתובות גבי אנוסין היינו דלא אמרינן מיגו בתרי דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו לטעון אמאי אמרינן הכי בתרי. ותירץ הר' יעקב קינו"ן דבטענה שנפטרו בה שניהם מממון כהכא בוטחין זה על זה שיאמר דבר אחד. אבל גבי אנוסין היינו אין הדבר נוגע בעצמן אבל באחרים שהם מעידים אין אדם יודע מה בדעת חבירו ובחילוק זה מתיישב נמי נ"ד ואפי' הוו הני תרי ראובן ושמעון כשרים זה לזה להעיד אמרינן בהו שפיר מיגו דבטוחים זה בזה שלא יכחישו אהדדי וסבר ר"י דלא נפקא בה מינה אלא לגבי עדים המעידים לאחרים: