תרומת הדשן/א/שטו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה שטו עריכה
ראובן ושמעון חתנו היה להם ריב ביניהם וידע שמעון מחתרת שיש לבא משם לחנותו של חמיו שיש לו בה הון עתיק והלך שמעון אל לוי שהיה ידוע ומוחזק לגנב מפורסם והראה לו המחתרת והעמידו לשם והלך לו והגנב לוי בא במחתרת אל תוך החנות וגנב משם שוה ג' מאות זהובים וברח לו ונודע סיבת הדברים. ובא ראובן ותבע את שמעון חתנו עבור ההפסד שגרם לו ושנעשה על ידו חייב שמעון לשלם לו או לאו:
תשובה יראה דדין צריך דקדוק יפה בתוספות ובאשירי פרק לא יחפור וכן בפרק הגוזל קמא מבואר דר"י חלק על שני דרכים בין דינא דגרמי דקי"ל בהו כרבי מאיר דחייב לשלם ובין גרמא דנזקין דקי"ל דאסור אבל פטור מלשלם. החילוק האחד דכל היכא דהמזיק בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו וברי הזיקא כה"ג קרי דינא דגרמי וחייב אבל אי לא הכי קרי גרמא דנזקין ופטור. והחילוק השני היכא דההיזק נעשה מיד בשעת מעשה כה"ג קרינן דינא דגרמי ואי לאו קרי גרמא בניזקין הוא. ומייתי התם כמה מילי דבתלמוד בכמה גווני דבחד חייב ובחד פטור ומבואר לפי שני החלוקים דלעיל אמאי חשיבי רבנן להך דינא דגרמי ולהך גרמא בנזקין אין צורך להאריך אכולהו אך תרי מינייהו דאינון דמיא לנ"ד בעינן לבאר חדא היינו אחוויי אחוויי דמוסר ממון חבירו ביד נכרים דחייבו רבנן משום דינא דגרמי ואידך שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטרוהו רבנן משום דגרמא בניזקין הוא וחילק ר"י בלשון הראשון דאחוויי אחוויי ברי הזיקא דאקשיה רחמנא לתוא מכמר ובודאי אין מרחמין עליו ועושה בעצמו ההיזק דהוי כמו שנותנו לתוך המכמר וכמו דקלייה דמי אבל שיסה בו הכלב או הנחש לא ברי הזיקא הוא זה דשמא לא ינשכו. ובלשון שני חילק אחוויי אחוויי ההיזק נעשה מיד דכמאן דחוויי לאלתר דמי אבל גבי כלב ונחש ההיזק לא נעשה עד לאחר השיסוי ובתוספות לא יחפור דוחין אילו החילוקים שניהם מההיא דטיהר את הטמא ובעל הבית עצמו עירבו עם פירותיו דחייב דלא ברי היזקא ואינו עושה בעצמו ההיזק וגם ההיזק לא נעשה מיד ומתרצים בשם ריצב"א בענין אחר דדינא דגרמי קנסא אינון כדאיתא בירושלמי דכל דבר ההוה ורגיל בו קנסוהו רבנן וחשבוהו לדיני דגרמא וכדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק ממון לחבירו ומה שאינו הוה קרי ליה גרמא בניזקים ופטור וכן משמע בסמ"ג לחלק בדרך זה אך בתוס' פ' שבועת הפקדון משמע בפשיטות השורף שטרות של חבירו חייב מדאורייתא אף על גב דפרק הגוזל קרי ליה דינא דגרמי*). והשתא נראה לפי כל החילוקים דשמעון פטור מלשלם ללישנא קמא דר"י דבעינן דליהוי ההיזק ברי בדבר ידוע ונ"ד לא ברי הזיקא טפי משיסה בו את הכלב או את הנחש דפטור ול"ד למראה ממון ישראל לנכרי דהתם בודאי אין מרחמין דיצרם תקיפא לשלוח יד בישראל בממונם ובגופם אבל גנב ישראל נהי נמי דמפורסם בגניבה מ"מ י"ל בכל שעה יהרהר בלבו לעשות תשובה כדאמר פ"ב דקידושין ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור הרי זה מקודשת מטעם דשמא הרהר בלבו לעשות תשובה ואע"ג דאיכא למימר דהתם משום חומרא דאשת איש תלינן מספק להחמיר דשמא הרהר בלבו מ"מ הא שמעינן דאיכא צד כל דהו למימר הכי וא"כ לא ברי הזיקא דהכא בעינן שיהא ברור לגמרי כדבעינן למימר לקמן ותו דלא ברי היזיקא משום דמרתת דילמא אתי בעל הממון ויעמוד כנגדו ויתפשנו משא"כ באחוווי אחוויי דמסור וק"ל. ואין להקשות אסברא קמייתא דאמרינן שמא יהרהר בלבו לעשות תשובה מהא דתניא פ' הגוזל בתרא הרי שהיה טוען כדי יין וכדי שמן וראה אותן שהן משתברים לא יאמר הרי הן תרומה ומעשר ואם אמר לא אמר כלום ופריך עלה מהא דתניא מי שבא בדרך ובידו מעות ואנס בא כנגדו לא יאמר פירות שהן בביתי יהיו מחוללים על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימים ומשני דהתם ביכול להציל ע"י הדחק משמע דאי לא היה יכול להציל כלל לא אמר כלום דכאבודין דמיין ומדלא משני דאיירי באנס ישראל ש"מ דאפי' אנס ישראל דאיכא למימר שמא הירהר לעשות תשובה חשוב הממון הבא לידו כאבוד ודאי וה"ה לגנב ישראל שרגיל ומפורסם בגנבות וי"ל דאנס גרע טפי מגנב אפי' הוא מפורסם בגניבה. ותו נהי נמי דכאבודים חשבינן להו לענין שלא לחלל עליו מעשר דהיינו טעמא משום דבכה"ג סתמא דמלתא אינשי אסוחי מסחי דעתייהו וכהפקר דמי ואע"ג דלא ברי לגמרי מכל וכל מ"מ אבודין הן אבל לגבי דינא דגרמא בעינן דליהוי לגמרי ברי מכל וכל. וא"ת לפי חילוק זה מאי תיובתא מייתי רבה בפ' הגוזל קמא מהא דתניא לגבי מעשר שאם נפל כיסו לים הגדול אין מחללין עליו מעשר שני והזורק מטבע של חבירו לים הגדול במים צלולים פטור מאי פריך נימא דלעולם כה"ג דכאבודין דמי משום דמייאשי מינייהו ולכך אין מחללים עליהן אבל מ"מ לענין תשלומי נזק בעינן ליהוי כאבודים לגמרי מכל וכל. וי"ל דלא קשה מידי דרש"י פי' התם וכן במרדכי בשם ר"י ואשירי בשם הראב"ד דלא מדינא דגרמי פטרינן לזורק מטבע לים דלאו גרמא הוא דבידים מאבד ממון חבירו אלא מטעם דמפרש התם הא מנח קמך אי בעית שקלי ומהא מייתי תיובתא ממעשר שני דחזינן דכה"ג כאבודים דמי ומייאשי אינשי ומסחי דעתייהו מינייהו ואין שייך תו למימר הא מנח קמך אי בעית שקלי הואיל והם מונחים במקום דמייאשי מינייהו ליטלו משם. ונראה להביא ראיה דומה לנ"ד דלא מחייבינן לשלם בכה"ג מהא דאמרינן פ' הכונס המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב ומפרשים התוס' התם דלאו משום אש מחייבינן דליהוי כמי שהדליק בו את האש דא"כ בר"ה נמי לחייב אלא משום שלוח בעירו מחייבינן ליה אע"ג דלאו דידיה הוא כיון דמעמיד לה התם חשיבי כדידיה הא קמן דשן דאורחיה הוא ויצריה תקפיה מכח הנאתו כדאיתא בתו' פ"ק דב"ק גבי הא דאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו ואפ"ה לא חשיב מאי דמעמיד לה על הקמה כמו דקלייה בידים ע"ש כ"ש המעמיד גנב מפורסם על המחתרת דלא חשיב ברי הזיקא ואע"ג דודאי יצרו תקפו לגזול ולגנוב ממון לא חשבינן ליה ברי הזיקא ולאידך שינויא דר"י דבעינן שיעשה ההיזק מיד בשעת מעשה גבי נ"ד ודאי נמי מתאחר ההיזק יותר מגבי שיסה הכלב והנחש והנשיכה אחר שיסוי גם לשינויא דריצב"א הדעת נוטה בפשיטות דהיזק כה"ג לא הוי ורגיל הוא ואין כאן לקנוס וא"כ לפי כל הטעמים מיהו נראה דשמעון אע"ג דחטא והחטיא מ"מ פטור מלשלם: