תרומת הדשן/א/שה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה שה
עריכהראובן יושב בעיר שיש בה ב"ד או שעירו סמוכה לב"ד פלוני ויש לו ממון מופקד בבית לוי היושב בעיר אחרת שיש בה ג"כ ב"ד או שהיא סמוכה לב"ד אחר ושמעון יש לו תביעות על ראובן ובא לעירו של לוי וצווח בכח ב"ד שבעיר או הסמוכה לה לעכב לה הפקדון שביד לוי ורוצה שידון ראובן עמו באותו העיר שהפקדון שם בב"ד שלה וראובן משיב דבעי למהוי ציית בעיר שהוא דר שם בב"ד שלו הדין עם מי:
תשובה יראה בתחילה צריכין לבאר באיזה צד יכול לעכב הפקדון אף כששניהם בב"ד א' ובעיר א' ובמרדכי סוף פ' המקבל כתב דיש תקנת חרם קדמונים שלא לעקל ולעכב הפקדון והלוואה מחמת הלוואתו. אמנם מוכח התם דמקומות מקומות יש ונהרא נהרא ופשטיה שהרי כתב לעיל מיניה דיש מקומות שנוהגין דדוקא מלמדי תינוקות אין יכולין לעכב ספרים שבידם רק מחמת שכר לימודם משמע בהדיא דאדם אחר יכול לעכב אפילו הנשאלין לו מחמת תביעתו שיש לו על בעל הספר וכ"ש שאר חפצים. ותו מייתי התם במרדכי דאיכא גאון דסבר הכי להדיא דיכול לעכב פקדון שבידו מחמת הלוואתו אמנם מייתי נמי ראבי"ה תשובת ר"ת שהשיב לרבני צרפת והסכים להם דאיתא לתקנות העיקול. וכתב דהקדמונים עשאו כמאן דחובל אוכל נפש דבכל שעתא ושעתא קא עבר אי לא מהדר ה"נ מחוייב לאהדורי בכל שעתא אלא דמגו שלו לא הפסיד בשביל חזרתו וההיא דכתב במרדכי פ"ק דב"מ בשם רבינו יואל ורבני רעגנש"בורג הלכה רווחת בישראל כל שבידו נאמן לטעון עד כדי דמיהם ל"ש מלוה ול"ש פקדון. י"ל דר"ל נמי התם לענין זה שלא הפסיד המגו שלו דבהכי איירי התם אבל איכא למימר דמודו כולהו דמחייב לאהדורי כר"ת. והשתא לפי' ר"ת ורבני צרפת שהסכימו לתקנות העיקול היה נראה דכ"ש הוא שלא יוכל לעכב הפקדון שביד חבירו מחמת שום תביעה. וא"ת דאדרבא דוקא מה שבידו תקנו הקדמונים שלא לעקל משום דחשו לתיקון העולם שלא תהא דלת נעולה בפני המפקידין ומלווין כי חשו העולם שמא הנפקד או הלוה יתבע מלוה ישינה על הפיקדון או על המלוה כדי שיעכבם בידו. אבל למה ניחוש שיבוא אחד לעקל מה שביד אחרים כיון דלית ליה ביה רווחא שהרי מונחים ביד אחרים וההיא דבשמעתא קמייתא דב"מ דקאמר לחד שינוייא דלא קניס ר"י אלא היכא דאית ליה פסידא לרמאי כי היכי דלודי אבל כי לית ליה פסידא סבר דלא יודה אע"ג דלית ליה נמי רווחא כיון דמונח עד שיבוא אליהו מ"מ חיישינן דלא יודה. ורבנן דפליגי אר' יוסי התם מסיק התם דההיא שינוייא ליתא מ"מ אהך סברא דלא מודה אע"ג דלית ליה רווחא ליכא מאן דפליג אלא מטעם דלא קנסינן כי היכי דלודי אלא משום ודאי רמאי נדחה שינויא דלעיל כדמבואר שם. מ"מ נראה דלא דמי כלל לנ"ד דודאי סברא הוא שלא יודה רמאי האמת אע"ג דלית ליה רווחא הואיל ולית ליה פסידא אינו חוזר מדבריו הראשונים ולשוויה נפשיה שקרן אבל מ"מ בתחילה אינו חושב לעקל ולעכב ממון שביד אחרים בשביל שיתפשרו עמו כרצונו דכולי האי ליכא למיחש דלא רגילי אינשי למיעבד הכי. אמנם אחר שכתב ר"ת שהקדמונים עשו לתקנות העיקל כחובל אוכל נפש דכל שעתא ושעתא קא עבר בקום אהדר א"כ נראה קצת דאין לחלק בתקנת העיקול אי מעקל מה שביד אחרים ע"פ ב"ד שהרי עיקר אזהרת חובל אוכל נפש ע"פ ב"ד נאמרה כדאיתא פ' המקבל מ"מ כמדומה בוודאי שמנהג פשוט באושטריי"ך ואגפיה לעכב פקדונות והלוואות בין שבידו ובין שביד אחרים בכח ב"ד בשביל תביעות וטענות שיש לאחד על בעל הממון. ונראה דמנהג זה נשרש מתחילה מהא דכתב אשירי פ' קמא דב"ק דדין גמור הוא כדי להציל העשוק מיד עושקו משבא לב"ד ואמר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי ממון שלו במקום ידוע. וירא אני שאם יבא הממון לידו שיבריח אותו ולא אוכל עוד להיות נפרע ממנו וכן מי שעדיין לא הגיע זמן שט"ח ובא לב"ד ואמר כך הכל לפי ראות עיני הדיינים יכולין ב"ד לעכב ממון הנתבע עד שיברר תביעתו או עד שיגיע זמן השטר ע"כ. ונ"ל דאיכא לאוקמי דברי האשירי הללו אפי' במקום דאיתא לתקנת העיקול משום די"ל דלכי ה"ג לא תיקנו רבותינו הקדמונים ואפשר שע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכה"ג נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב ולצוות אפי' היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל בתשובת מור"ם ס"פ הכותב ופ' ג"פ בענין מלמד שלוה מעותיו בבית בעל ביתו והפסיד קצת משכנות כו'. משמע שמן הדין אין לעכב ממון חבירו קודם שיתבענו לדין משום דנכסי אינש אינון ערבאין ביה ותנן לא יתבע מן הערב תחילה כדאיתא פ' ג"פ. אמנם י"ל דההוא מיירי בענין זה שרוצה התובע שימסרו לידו נכסי הנתבע והכי משמע שם הלשון בהדיא וכן ההיא דמייתי מיניה ראיה פ' ג"פ נכסין דאיניש אינן כו' איירי בהדיא בהכי דהאי דייני דאחתיה למלוה בנכסי לוה והא וודאי לא עבדינן אבל לעכב ממון הנתבע ביד אחד עד שיברר התובע תביעתו לא שמעינן מהכא כלל. מהשתא נראה על תחילת שאלתינו דכך הדין אם עיני הדיינין רואים דראובן איניש דציית דין הוא ואין לו כח להשמיט מתחת ידי ב"ד שבעירו או הסמוך לו ולא יכול לדחות אותו ולא להתעלם נגד שמעון בכה"ג לא יכול שמעון לעכב הפקדון או הלוואות ראובן שבעירו של לוי כדי שיהיה ראובן ציית לו דינו באותו העיר אפילו לא נהג בו תקנת העיקול באותו העיר משום דנכסי איניש אינון ערבאין כו' ותנן לא יתבע מן הערב תחילה וכיון דמ"מ חלה התביעה מקודם על עצמו מעל הנכסים א"כ צריך התובע לצעוק תחילה בב"ד אשר הנתבע שם קודם שיצעק בב"ד שהנכסים שם כמו שנוהגים האידנא שהתובע הולך אחר הנתבע לב"ד שבעירו או הסמוך לו. וכן העתיק אחד מהגדולים מפסקי גדול שרבותינו האחרונים דנו שילכו לבית הדין הסמוך אבל אם עיני הדיינים רואות דליתנהו בראובן כל הני מילי דפירשינא לעיל ונראה להם דיש לחוש שאם יפטר ממון זה שבעיר לוי תחת ידו לא יכול לשוב להשיג דין ומשפט מראובן בכה"ג א"כ מחויבים בית דין לעכב הממון מיד בדין גמור כדכתב אשירי לעיל וכדפרישית נמי לעיל דנראה לומר אפילו במקום דנהגו תקנות העקול מיירי אשירי משום בכה"ג לא תיקנו. וכיון דמדינא מעוקל הממון בעירו של שמעון ועל פי ב"ד שלו אם ירצה ראובן שיפטר ממנו צריך לדון עם שמעון בעירו ובב"ד שלו: