פתיחת התפריט הראשי

תרומת הדשן/א/שיז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שיזעריכה

שמעון אוכל עם חמיו ראובן הוא ואשתו ב' שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונות לאחר החתונה ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונות עבורו ועבור אשתו של אותם שנים היתירות השיב שמעון לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים גם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים כי כבר נתת לחתנך כראשון מזונות לו ולאשתו ב' או ג' שנים יותר על השנים שקצבת להם ולא תבעת ולא נטלת מהן כלום וראובן השיב לא הפסדתי דיני בזה מה שנתתי כבר לחתני מה לך בזה לא רציתי למחול לך הדין עם מי:

תשובה יראה דלפום ריהטא הסברא והדין נוטה לשמעון אבל כי דייקינן שפיר נראה טפי דהדין עם ראובן ואפי' אי ראובן איש עשיר הוא ואין דרכו להאכיל ב"א בשכר מ"מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא הוי זה נהנה וזה חסר מעט כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו כדאיתא פ' כיצד הרגל בגמ' ובפסקי הגאונים וכל שכן בנ"ד דזה נהנה וזה חסר ממש הוא שהרי ודאי ראובן היה צריך יותר יציאות לשולחנו בשביל שמעון ואשתו. ואע"ג דבכולהו ההיא שמעתא לא נקיט אלא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו משמע הא מדעתו פטור והכי פרש"י אהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי התוס' התם כתבו בפשיטות אף בלא ראיה דלא כרש"י וי"ל דרש"י נמי לא מחלק בין מדעת לשלא מדעת אלא גבי זה נהנה וזה לא חסר דעלה קאמר התם דכיון דלא חסר והוי נמי מדעת ודאי פטור הנהנה אבל היכא דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו. ומצאתי שפסק מהרי"ח בשם רבינו אפרים מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו משבור את כדי וקרע כסותי דחייב אע"פ שמותר לו לשבור ומייתי ראיה. ה"נ אע"פ שאומר לו לאכול את שלו חייב לשלם ואע"ג דאית לן לאוקמי ההיא בגברא דעביד להאכיל בשכר איירי וכן ההיא דחצר דלא קיימא לאגרא אינו ר"ל דאין הבעלים רגילים להשכיר חצירות מחמת עושרם אלא איירי בכה"ג שאין שוכרים מצויין כלל אבל לעולם מצד הבעלים היה נשכר אבל בנ"ד שאין דרכו של ראובן להאכיל בשכר מחמת עושרו איכא למימר דודאי אומדנא דדעתא היא דודאי בחנם האכילו לחתנו ולבתו דאי הוי שקיל דמים הוי זילותא נראה דאין לחלק הכי מדעת הכרס ולא אומדנא דמוכח היא כלל דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחנם. וקצת ראיה דאין לחלק מהא דאיתא פרק שני דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי וכתב שם במרדכי מדברי מור"ם דבירושלמי איכא מאן דאמר דקסבר דוקא אחר אבל אב שפרנס את בתו חייב הבעל לשלם ונהי נמי דודאי היינו טעמא משום דאחר מה לו לפרנס אשה נכריה כדי לדון עם הבעל בשביל פרעון מעותיו דלמא אם לא היה מפרנסה היתה מספקת בצמצום במעשה ידיה אבל האב ראוי היה לפרנס על סמך הבעל כי לא היה יכול לראות בעוני ובדוחק בתו שתצמצם במעשה ידיה מ"מ אית לן למימר נמי איפכא דרבותא נקט אחר ולא מבעיא אב דמסתמא למחילה יהיב לה ומיירי בעשירים משום דהו"ל זילותא שיטול דמים מפרנסת בתו אלא לאחר נמי הניח מעותיו על קרן הצבי. ומנלן לדקדק דדוקא אחר אבל לא האב דלמא נקט אחר לרבותא אע"כ לא אמרינן כלל דמשום זילותא כה"ג מוחל על חסרון כיס שלו. אמנם מסיק התם מור"ם דל"ש אחר ול"ש אב לעולם הניח מעותיו על קרן הצבי. וגם כתב שם במרדכי בשם רבינו ברוך דלאו דווקא שהלך בעלה למדינת הים אלא אפילו אם הבעל כאן הניח מעותיו כו'. ולפ"ז בנ"ד אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונות שלו לא יתחייב לפרוע דמי מזונות אשתו. ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ורבינו חננאל דמוקמי הא דפורע חובו דוקא במזונות אשתו. כדאיתא באשירי פרק שני דייני גזירות ע"ש. אמנם נראה אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום וא"כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע. אבל אי לאו בדרך זה חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית ולא מהני ליה למימר דהואיל ונתן כבר מזונות לחתנו הראשון בחנם יותר ממה שקבל עליו מסתמא גם לו בחנם נתן דמשנה שלימה פ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן ותני עלה בגמ' אפי' הראשון עם הארץ והשני ת"ח וה"ה נמי בנ"ד למפרע וק"ל: