דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכ

עריכה

ראובן רצה לרכוב לכרך אחד לקנות שם מרגליות לבתו לחתונתה בא אליו שמעון ואמר לו מה תצטרך לרכוב למרחקים בשביל המרגליות תן לי המעות ואמכור לך מרגליות כחפצך היום או למחר אמר ראובן אולי תכזב בי ואני מעכב את דרכי המזומן ונכון לי עתה השיב שמעון הריני מקבל קנין על ככה להגיע לידך היום או למחר כחפצך הלך שמעון להביא מרגליות מלוי כי לא היה לו לעצמו וסבור היה דודאי ימצא ביד לוי ולא מצא כי מכרם לוי מקרוב וטרח עוד שמעון במקום אחר עד שמצא ועתה רוצה שמעון לחזור לפי שסבור היה למצא ביד לוי בוודאי ולא מצא והוצרך לטרוח ביותר למצוא מרגליות ולכך רצה לחזור מצי לחזור או לאו:

תשובה יראה דלא מצי לחזור בכה"ג ואע"ג דנתברר הדבר שלא היו לו לשמעון שום מרגליות בידו בשעת קנין אלא שהיה סומך ובטוח לקנות מלוי וכה"ג י"ל דאין אדם מקנה דשלבל"ע והכי איתא בפ' המוכר הבית דגרסינן התם ארעא ודיקלא חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא זבין ליה תרי דיקלי. וכתב שם אשירי זבין ליה תרי דיקלי כדי לעמוד בדיבורו ולא שיהא מחויב לקנות לו שני דיקלי דאין אדם מקנה דשלב"ל וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דשלב"ל כמו מה שאירש מאבא מכור לך ע"כ וכן היא מסקנא דרב אלפס התם דאינו מחויב לו מטעם דאין אדם מקנה דשלב"ל. וכן פירש רשב"ם שם דאין מחויב לקנות אלא כדי שלא יהא מחוסר אמנה ואע"ג דכתב במרדכי בשם רב ניסים גאון דצריך להעמיד לו מקחו שקבל עליו וכן כתב ראבי"ה ומייתי ראיה מההיא דאמר פ' איזהו נשך האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע בו כו' אלמא דכל מידי דשכיחי למיזבן חייב להעמיד לחבירו מקחו וכאן דבידו הוא לא הוי אסמכתא וגם קני מידו עוד כתב שם משם הרמב"ם בכה"ג חייב להעמיד המקח כגון הפוסק על שער שבשוק אע"פ שאין בידו פירות באותו זמן חייב לקנות או לקבל מי שפרע מ"מ הא קי"ל שבפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ואין לחייב את שמעון להעמיד המקח דמצי למימר קים לי כרב אלפס ורשב"ם ואשירי וצ"ע בדברי רב אלפס כאן ובפ"ק דב"מ אהא דפסק הלכתא כרב דאמר שדה זו לכשאקנה תהא קנויה לך כו' וכן במרדכי כאן ובפ"ק דב"מ בההיא דרב ובההיא דמה שאירש מאבא מכור לך. תו י"ל בנ"ד כ"ע מודו דא"צ להעמיד המקח משום דהוי אסמכתא דאין בידו הוא שהרי סמוך דעתו של שמעון לקנות מלוי והיה תולה בדעת אחרים וגם המרגליות לא שכיחי כולי האי למיזבן הוי ממש כההיא דאיזהו נשך האי מאן דיהיב לחבריה זוזי אחמרא כו' דמסיק רב אשי דלא קנה משמע משום דאסמכתא היא וכדמפרש שם בתוספות ובהגה"ה באשירי אפי' אם אין ידוע שלא היו המרגליות לשמעון עצמו בשעת הקנין אלא מפי עצמו שאמר שהוצרך לקנות מאחרים משמע בספר הרמב"ם בפרק כ"ב דהלכות מכירה דצריך להביא ראיה שהיו החפצים ברשות המקנה ובידו בשעת הקנין ובהגה"ה שם כתב דכל כה"ג דהמקנה דשלב"ל או שאינו ברשותו ורוצה שוב לחזור אי תפיש הקונה לא מפקינן מיניה ואפי' אי כתב ליה שטרא ומסר ליה שטרא כמאן דתפיש דמי. אמנם נראה נ"ד אע"ג דלא תפיש שמעון המרגליות מ"מ הואיל וחזר וטרח שמעון לקנות המרגליות במקום אשר מצא צריך להשלימו לראובן דודאי אהכי טרח כי היכי דליקו בהימנותא ודמיא להא דאמרינן בפ' קמא דב"מ חזר גזלן ולקח מבעלים הראשונים אדעתיה דלוקמיה קמיה קבעי כי היכי דליקו בה בהימנותא דההוא טעמא עיקר ואפי' לגבי המקבל מתנה אמרינן הכי כדפסקו שם התוספות ואשירי ואין לומר דליקו בהימנותא משום דסבר היה שנמצא המרגליות ביד לוי וכשלא מצא אין זה מחוסר אמנה מ"מ הרי הבטיח לראובן להמציא לו וגם כי ראובן א"ל אולי תכזב בי והשיב שמעון להבטיחו בקנין כה"ג ודאי הוי מחוסר אמנה אם לא יתקיים לראובן וק"ל: