תרומת הדשן/א/שח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שחעריכה

ראובן שלח עשרים זהובים ביד שמעון להוליכם ללוי לעיר אחרת שיקנה בהם איזה דבר לאחר זמן בא ראובן אצל לוי ותבע ממנו החפץ שבקשו לקנותו או להחזיר לו הזהובים שלו והשיב לוי במעמד שמעון שלא נתן לו כלום מכח ראובן ושמעון אומר שבודאי נתן לו כ' זהובים ולוי מכחישו האיך יתחלק דין זה לענין חיוב עסק שבועות שביניהם:

תשובה יראה דיש לברר חילוקים הללו בביאור יפה מן התלמוד ומפסקי הגאונים פ' האיש מקדש גרסינן א"ר אר"נ אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בד"מ ומפ' התם דד"מ כגון שאמר לשנים תנו מנה זו לפלוני שאני חייב לו הן אומרים נתננו לו והוא אומר לא נטלתי נאמנים מגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה יכולין למימר מסרנו למלוה והשתא דתקינו רבנן שבועת היסת ואי הוה אמרי אהדרינהו ללוה בעי אשתבועי וא"כ נוגעין בעדות הן ולא מהמני אלא משתבע דלא קבל וחוזר וגובה חובו מן הלוה ע"כ שיטת התלמוד. והרמב"ם והסמ"ג כתבו פסק זה גבי שליח אחד בכה"ג שהשליח נשבע שנתן ואידך נשבע שלא לקח וישלם הלוה לב"ח או לבעל פקדון וכתבו עוד בד"א שהשליח והב"ח לפנינו ומכחישים זא"ז אבל אם מת א' מהם או הלך למד"ה אין הלוה יכול להשביע השני שהרי אין כאן שטוען להכחיש בודאי אלא מחרים סתם ע"כ. מהך סוגיא יש להוכיח אנ"ד דיכול ראובן להשביע את שממון שנתן הזהובים ללוי כי הכא דמשביע את העדים דנתנו למלוה ואע"ג דשמא הוא דהא לא ידע אי יהיב. ליה או לאו והשליח טוען ברי דיהיב ליה נראה דה"ט דכל היכי דידוע הוא דבא ממונו ליד חבירו וחבירו טוען שנאבד או נתקלקל או באיזה ענין שהוא נפסד מן הבעלים צריך לישבע שהוא כדבריו ואפי' אם חבירו שכנגדו א"י בודאי להכחישו והכי איתא בהדיא במרדכי פ' שבועת הדיינים בתשובת רבינו ברוך ורבינו שמחה ומייתי ראיה מהא דאמרינן פ' המפקיד דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה וה"נ איתא בתשובת מור"ם בר"פ המפקיד אהא דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו. ואי קשיא לן אסברותיו ההיא דרמב"ם וסמ"ג דכתבו אם מת האחד א"י להשביע את השני משמע אם מת הב"ח א"י להשביע את השליח אע"ג דצריך לפרוע שנית ליורשיו דאם אין היורשים תובעים אותו א"כ ודאי כבר נפרע אביהם ופשיטא דא"י להשביע השליח אלא ודאי היורשים תובעין אותו אפ"ה א"י להשביע השליח בטענת שמא י"ל דהתם השמא גרוע מאד דלמה יש לנו לומר דלא עשה שליחותו הואיל ואינו מכחישו לפניו והוא האמין לו להיות שליח אמנם אי בעית לאתויי ראיה מפ' האיש מקדש דלעיל דבנ"ד יכול ראובן להשביע את לוי שלא קבל הזהובים משמעון כמו שנשבע המלוה שלא קבל המעות וגובה חובו שאני התם דמלוה בא להוציא אפי' יש שטר בידו מחוסר גוביינא הוא ואשכחן בכמה דוכתי בתלמוד דתקנו שבועה לנוטלין אבל בכה"ג לא הוי משביעין למוחזק והכי מחלק מור"ם בהדיא בתשובה במרדכי פ' הניזקין דשבועה דלא פקדנו אבא דאיהו נמי בטענת שמא היא באה ולכך לא חייבו חכמים אלא במקום שיתומים באו לגבות מאחרים בשטר של אביהם ולא במקום שהם נתבעים ובאים אחרים להוציא מהן ולא תקשה נמי ההיא דרמב"ם וסמ"ג דמשמע היכא דמת השליח אין הלוה יכול להשביע הב"ח ואע"פ שבא להוציא ממונו די"ל כדלעיל משום דשמא של הלוה גרוע יותר דאין יכול כלל לידע במידי שנתן השליח לב"ח המעות והמלוה טוען מלוה אית לי גבך מאי אית לי גבי שליח לא האמנתיהו מידי כלל ולכך לא משביעינן להו אלא היכי דתרווייהו אתנהו קמן דמכחשי אהדדי צריכין שניהם לישבע כמו גבי חנוני על פנקסו אבל בנ"ד אע"ג דקיימי תרווייהו ומכחישים אהדדי אין ראובן יכול להשביע את לוי דמצי למימר מה יש לך עלי לית לך גבאי ולא מידי שהרי אינך יודע אם שמעון נתן לי כלום משלך לא היה לי עסק בך בדבר הזה וא"ת דלעולם ישביע ראובן את לוי בטענת שמא מכח העדאת שממון שמעיד שנתן לו הזהובים ונהי נמי דפסול הוא לעדות משום דנוגע בדבר כדמייתינן לעיל מפ' האיש מקדש מ"מ תיהני עדותו לענין שבועת היסת כדאיתא במרדכי פ' שבועת הדיינים בתשובה דלעיל דאפי' עד פסול זוקק לשבועת היסת בטענת שמא וי"ל דדוקא פסול מחמת קורבה זוקק לשבועת היסת דבהכי איירי התם משום דאותו פסול אינו אלא גזירת הכתוב דאפילו משה ואהרן היו פסולים לעדות כדאיתא שלהי פ' מי שמת ואיכא למימר שבועת היסת שהיא תקנתא דרבנן לא פסלו קרובים לגביה אם הם נאמנים לתובע. אבל פסול דמכח דנוגע בדבר אין להאמינו כל עיקר דהתם הוא כבעל דין עצמו ואין לסמוך כלום על עדותו. אמנם נראה דוודאי יכול שמעון להשביע את לוי שלא קבל ממנו הזהובים שהרי הוא טוען ברי כנגדו ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את שהרי אין הממון שלך הוא לא מבעיא קודם שנשבע שמעון לראובן דיכול להשביע את לוי דבעל דברים דידיה הוא כדי שיפטור משבועתו אם יודה ע"י השבועה אלא אפי' לאחר שנשבע שמעון ונפטר מראובן מ"מ יכול להשביע את לוי ודמיא ממש להא דאמרינן פ' הגוזל קמא נגנבה באונס והוכר הגנב כו' ומסיק רבא דאם שומר חנם הוא קודם שנשבע צריך לשלם לבעלים והוא יעשה דין עם הגנב ויוציא ממנו דמי הגניבה ואם נשבע כבר השומר רצה עומד בשבועתו והבעלים עושים דין עם הגנב רצה עושה הוא הדין עם הגנב ע"כ. אלמא אע"ג דכבר נשבע השומר ונפטר בשבועתו מן הבעלים אעפ"כ רצה עושה דין עם הגנב ולא מצי למימר לאו בדד"א שהרי נפטרת בשבועה כיון דמידו נגנב אע"פ שאין הממון שלו בעל דברים דידיה הוא ובנ"ד נמי הואיל וטוען שמעון שמידו נתן ללוי בעל דברים דידיה הוא ולא דמי להאי כלל דאיתא במרדכי פ' הגוזל קמא דפסק ראב"ן באחד ששלח זקוק לאשתו למזונות ונאבד דאין נשבע לאשה אלא מדעת בעלה וכה"ג פסק שם ראבי"ה דהתם האשה אין לה שום טענה נגד השליח דלא אתי לידו מידה כלום אע"ג דהממון נשתלח להיות שלה מ"מ לא איקראי בעל דברים דשליח דהא לא מצית טוען דיהיב ליה מידי. אבל אין נראה ראייה להביא לנ"ד מהא דאמרינן פ' קמא דב"ק וכן דב"מ ראובן שמכר שדה לשמעון ובא ב"ח דראובן וטרף ליה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא כו' עד איכא דאמרי אפילו שלא באחריות משום דלא ניחא ליה דליהוי לשמעון תרעומות עלי מש"ה מיקרי ראובן ב"ד דב"ח דאיכא למימר ודאי התם דב"ח דראובן אתי למטרף משמעון ואם יטרפנה נמצא שמעון מפסיד מכח דראובן ונתאנה ממנו ומדין גמור היה לי לשמעון תרעומות עליו אבל בנ"ד הואיל ונשבע לו שמעון לראובן שעשה השליחות ונתן הזהובים שלו ללוי אם לוי מכחיש בדבר מאיזה דין יתרעם עליו. אמנם נראה דאם בא ראובן לכוף את שמעון קודם שנשבע שישביע הוא את לוי לא מצי לכופו אא"כ פוטר אותו מהשבועה לגמרי אע"ג דהתם גבי נגנבה באונס והוכר הגנב דקודם שנשבע התם צריך הוא לשלם ויעשה דין עם הגנב וכ"ש הכא שצריך לעשות דין עם לוי קודם שנשבע דשאני התם שאין השומר נפסד כלום כדפרש"י התם שיכול הוא להוציא מן הגנב ואינו נפסד כלום רק הטורח וזה חייבוהו חכמים הואיל והיה שומר על הממון אבל הכא אם ישבע לוי לשמעון ושמעון יצטרך ג"כ אח"כ לראובן לישבע נמצא אחד מהם ודאי נשבע שבועת שוא וכה"ג ודאי מיקרי הפסד וקפידא ואין לכופו לכך: