תרומת הדשן/א/דיני מסים ושאר גביות


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שמאעריכה

שר אחד יש לו שתי עיירות טבריא וציפורי ובכל אחת מהן יושבין צבור בני ברית וכל אחד נותנין מס קצוב לשר בכל שנה בכללות בפני עצמו וגם כי יעלה על לב השר לתבוע מס שאינה קצוב אין דרכו לתבוע משתי עיירות האלו בצירוף אלא מכל אחת בפני עצמה ויהי לימים עלה בדעת ראובן ושמעון ולוי ויהודה בני טבריא לקבוע דירתם לציפורי וכן עשו ונתיישבו יותר משנה ונתנו מס ונשאו בעול בכל דברים עם אנשי ציפורי ותקראנה מלחמה לשר ותבע מסים שאינם קצובים בשתי העיירות בכל צבור בפני עצמו ויענו אנשי טבריא לשר כבד עלינו העול הזה ביען כי ארבעה אנשים אמודים עקרו דירתם מעירינו לציפורי ויען השר מה שתבעתי מאנשי ציפורי יש ספק בידם לתת לי אותו הסך בלתי אותן ד' אנשים ואלו ארבעה אנשים יתנו עמכם השיבו בני טבריא לשר אדונינו לא יתכן זה כי שמענו כי בני ציפורי כבר פרעו הסך שהטלת עליהם לגזבר שלך ונתנו אותן ארבעה אנשים חלקם גם לזה כאשר הדין נותן שהרי עתה יושבין עמהן והיאך יתנו גם עמנו השיב איני חושש לזה בני ציפורי יתנו לי הסך שלהם בלתי ארבעה אנשים ואותן אנשים יתנו עמכם ונתן כתבים לבני טבריא לכוף הארבעה אנשים כמנהג שכופין לפרוע המסים על ידי כתבי המושל וכששמעו אותן ארבעה אנשים בדבר פעלו עם השר לפוטרם מבני טבריא ולא הועיל אך נתרצה להם ליתן כתבו שידונו בני טבריה עמהם בדין תורה ויקוב הדין ביניהם ביניהם. וכן באו יחד לדין ישראל אם מועיל לפום דין תורה הצירוף שצירף השר בתחילה אלו ארבעה אנשים לבני טבריא או לאו ושואלין מצד שניהם מה משפטן:

תשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר בדקדוק יפה איזה כח ויכולת יש ביד המושל לפום ד"ת לכלול ולצרף או להוציא אחד או שנים או שלשה מן הכלל והצירוף ומדקדוקים הללו תתבאר שאילתינו פ' הגוזל בתרא כתב מרדכי מתשובת מור"ם שהאריך הרבה מדברים הללו וכללות הקצרות היוצאים מדבריו אכתוב כתב מור"ם בתחילה ודחה דברי רבינו שמחה וראיותיו וסבר איהו דלאחר שנתפשרו עם השר בסכום ידוע והלך אחד מן הקהל ובקש מהשר לפוטרו מחלקו מה שהציל הציל לעצמו ואהא פליג אשירי בפירקין דלעיל. והסכים לראיות רבינו שמחה דכה"ג מה שהציל הציל לאמצע ומסיק מור"ם בדבריו שאם קודם שנתפשרו עם השר בסכום ידוע הלך אחד ובקש ממנו לפוטרו ופטרו השר דחייב לתת מס עם האחרונים ואע"ג דאמר בהדיא שהוא מציל רק לעצמו משום דאומדנא דמוכחה היא דמה שהשר פוחת לו מכביד על האחרונים כי כן דרך השרים. אמנם אם השר אומר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן עמכם אז הוא פטור אע"ג דהורגלו לתת מס ביחד וראייה מההיא דמי כלילא דשדי בי קיסר אאבולי ואיסטטרגי כו' בפ' מי שמת אלמא אע"ג דעד השתא אבולי הוו יהבי טובא מאיסטטרגי כיון דאמר מלכא השתא ליתבו בשוה יהבי כדברי המלך ע"כ. ונראה לבאר טעמי הדברים הללו דמה שכתב דהיאך שנתפשרו כבר וביקש אחד מהם לפטור מחלקו דהציל לעצמו טעם יפה בדבר דכיון דלית להו פסידא לאחריני בפטור שלו כלל דכבר נתפשרו ונתחייב כל אחד בחלקו ולא יתרבה עליהם כלום מפני פטור של זה מאי אית להו גבי דהאיך דמסתמא לא היה לאחד מהן או לכולן חן בעיני השר לענין זה שהיה פוטרו כמו זה וא"כ הרי הן כשותפין שאין יכולין להציל שאם אמר אחד מהן לעצמי אני מציל הציל לעצמו כדאיתא התם בהדיא בגמרא והכי נמי איירינן שאמר לעצמי אני מציל דומיא דסוף דברי מור"ם כדמבואר שם ורבינו שמחה וכן א"ז ואשירי פליגי אהך סברא ומפורש בא"ז גדול מתשובת רבינו שמחה הטעם כיון דדרים יחד בציבור ונושאים תדיר יחד בכל מיני עולים לא שייך כאן לומר שותף חולק שלא לדעת חבירו שהרי עדיין השותפין קיימין לענין שאר עולים גם במס זה לא יכול לחלק. עוד מפרש התם טעם אחר דהא דאמרינן היכא דאין יכולין להציל ואומר אחד לעצמי אני מציל הציל לעצמו זהו דווקא אם שם נפשו בכפו ומשליך גופו מנגד להציל אבל בבקשה בעלמא לא ע"כ*). ומור"ם לא רצה לחלק כל כך בהני סברות ומה שכתב שוב מור"ם דאם בקש קודם שנתפשרו בסכום ידוע דלא הועיל משום אומדנא דמוכח כדלעיל רצונו לומר בזה הואיל ודרך השרים כך להכביד על אחרים מה שהקיל לאחד וכיון שהוא נתחייב לשאת בעול כמו חביריו נמצא מה שגורם להכביד על אחרים בפטור שלו הוי גזילה ממש והוי כמו יכולין להציל וקדם אחד והציל משל חבירו דלא הועיל כלל ואע"ג דאם לא הציל רק חלקו הועיל היינו מטעם שותף חולק במקום פסידא שלא לדעת חבירו אם אמר לעצמי אני מציל כדפרש"י וא"ז ואשירי מ"מ אם מציל משל חבירו פשיטא דלא מועיל. ואשר פסק שוב מור"ם שאם השר אומר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן עמכם שאז הוא פטור ומייתי ראייה מההוא עובדא דפרק מי שמת טעם הדבר דבכה"ג דינא דמלכותא דינא הוא דדרך המלכים והשרים להיות להם אהובים ובני פלטין שמחבבין אותן יותר משאר בני המדינה בשביל שהם רגילין ותדיר אצלם לשרת ולהחניף להם ויש שהם עצלנים ואינם משגיחין כל כך לכך מנהגם לפעמים בשביל כך להקל לזריזים ולהכביד לעצלים גם לפעמים כשהכביד מקרוב על אחד רגילין להקל מעליו לפעם אחרת ומתוך שכן דרך המלכים ושרים דין הוא לכל אשר יעלה בלב המושל מעצמו להכביד לזה ולהקל מזה לזה כההיא דאבולי ואיסטטרגי וכיוצא בזה אזלינן בתר ציווי המושל אפס אם כבר נתפשרו בסך ידוע בכללות וכבר נעשו שותפין גמורין בעול זה ודאי שוב לא יועילו דברי המלך כדברירנא לעיל לדעת רבינו שמחה וכה"ג מודה מהר"ם הואיל וכבר נתפשרו יחד בשיתוף גמור אם רצה המושל לשנות הדין והמנהג הוי גזילה דמלכותא ואין שומעין לו ובתשובה במיימון בשם מהר"ם כתב דאם המלך אומר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן דמהני אבל אומר כך על ידי בקשת פלוני אפילו קודם הפשרה לאו כל כמיניה וכתב עליה דבכה"ג אין צריך ראייה מן התלמוד שאם יהא כח לכל אחד ליפטר בכה"ג הרבה פעמים יבא לידי תקלה וקילקול. עוד מסיק מהר"ם במרדכי בשינויא אחריני לחלק בין ההוא עובדא פ' מי שמת דאבולי ואיסטטרגי ובין שאר מסים הנתבעים בצבור דהתם לא שותפין ממש מקדם אלא כך היה דאיסטטרגי סייעו מעצמו לשאר גביית כל מצות המלך ונודע למלך שכן היו עושין וכתב להם דבהאי כלילא ליתבו תרווייהו ופי' דכתב המלך דרצונו היה שיתנו אלו מחצה ואלו מחצה. אבל כל היכא דשותפין גמורים הן לשאת יחד בעול כל אחד לפי ממונו יכול להיות שאפילו אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ"כ חייב ליתן דמה שמקיל הוא מכביד על אחרים. ועוד דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו אפילו יהודי הנכנס תחילה לעיר לדעת כן להתפשר יחד לבדו לאו כל כמיניה להיות נחלק מן הציבור ודווקא למסים אבל לעלילות וארנוניתא אינם שותפין בזה כו' ע"כ דברי מור"ם בליקוטין בהאי שינוי בתרא חוזר מהר"ם ומסכים לדעת רבינו שמחה דאפילו קודם שנתפשרו מיקרי שותפים ממש ולא מצי חד מינייהו לחלוק שלא מדעת חבירו. וגם אומדנא דדעתא הוא דאפילו קודם שנתפשרו בסך ידוע מ"מ מסתמא המושל קוצב לו כבר סך לעצמו כמה ירצה לגבות מן הצבור זה עתה ולא פחות וא"כ מה שמקיל לזה מכביד הוא לאחרים וטעם זה ג"כ כתב בשם רבינו שמחה בתשובה בא"ז גדול וכתב עוד באותה תשובה שדודו רבינו קלונימוס הפרנס היה נשוא פנים לפני ההגמון כמו אחד מבני פלטין שלו וכשהיו מתפשרים עם ההגמון חזר הוא לו ואמר אדוני אני עובדיך הרבה כגון בהלואות וכמה עניינים ורצוני שתפטרני ותנכה להקהל חלקי כמו שליש ורביע כי דיני לתת עם הקהל ונתרצה לו ההגמון ואעפ"כ היה חוזר ונותן עם הקהל כשאר הסך סבור הייתי שמידת חסידות ורחמניות היה עושה עכשיו רואה אני שמדת הדין הי' עושה כי כל ישראל ערבין זה בזה לשאת בעול גלות ע"כ. הנה בארנו דרך הגאונים בדרך קצרה וארוכה בהך דינא דשתוף המס ומעתה נבאר שאילתינו ונראה לומר שאפילו לדעת רבינו שמחה ומסכימין ולפי' בתרא דמור"ם דסבירא להו דאפילו קודם הפשרה אין כח ביד המלך לפטור אחד מלישא וליתן בעול עם הקהל מ"מ בנ"ד מודו כולהו דהיה כח ביד השר לצרף הארבעה אנשים לבני טבריא דכל מה שכתבו אלו הגאונים שאין כח ביד המלך לפטור פירשו הטעם משום דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו הואיל ועדיין שותפין שלהן קיימת לשאר גביות וגם מאידך טעם דאינו יכול לחלק שלא מדעת חבירו אא"כ שם נפשו בכפו הני טעמא לא שייכי כלל בנ"ד דאדרבה בני טבריא מבקשין השתוף ואינם באים לחלוק שלא מדעת וקשה לי מאי אית לך למימר דגזילה דמלכותא היא הואיל ובא לשנות הדין והמנהג במה שרוצה שישאו הארבעה אנשים עם אנשי טבריא בעול שלהם ואינהו לא שייכי בכרגא דידהו אלא בכרגא דבני ציפורי וכבר ביארנו מדברי רבינו שמחה ומפי' בתרא דמור"ם דאין מועילין דברי המלך בכה"ג משום דמה שמקיל לזה מכביד אחרים והיינו גזילה כי כולם נתחייבו לשאת שוה בשוה ונ"ד נמי הוא הדין והיא הסברא מ"מ נראה לומר דודאי אם היה המלך עושה כך למס הקצוב בכל שנה הוי גזילה דמלכותא הואיל ואילו ד' אנשים נושאים ונותנים בעיר ציפורי ומקפחים ריוח שלהם איך יתכן שישאו בעול עם בני טבריא לתת מס בשני המקומות היה כל שכן גזילה דמלכותא אבל כה"ג למס שאינו קצוב שביד המלך לתבוע רב או מועט וכיון שאמר המלך שמה שתבע מבני ציפורי יש יכולת בידם לתת אותו סך לבדם ואילו ד' אנשים ישאו עם בני טבריא המקום אשר יצאו משם ונתנו שם כבר מס אין זה גזילה דמלכותא דהא קמן אי הוה בעי הוה תבע טפי מבני ציפורי בשביל אילו שניתוספו עליהם. והשתא שתבע פורתא וצירף אילו הארבעה אנשים לבני טבריא היינו הך דודאי מנהג השרים כך הוא כשיש להם עיירות שנותנים להם מס בצירוף מס קצוב לכל שנה אם לעתיד יענו או יתעשרו יתרבו או יתמעטו בשביל כך אין משנין מס הקצוב שלהם משום דאי אפשר שלא ישתנה הציבור בממון וגם בנפשות אבל מ"מ דרכם כך הוא שאם מרגישים שיעשרו הצבור מרבים להטיל מסים שאינם קצובים עליהם ואם להפוך פוחתים להם וכיון דהכי הוא אמאי לא יועילו דברי השר שצירפם אילו ד' אנשים לאנשי טבריא וכל שכן לפירוש קמא דמור"ם דסבר דדברי המלך עבדינן אפילו במה שהוא נגד המנהג שהרי כתב שאע"פ שהורגלו לתת מס ביחד אם פטרו קודם הפשרה פטור הוא ה"ה אם הוא מצרף א' או ב' מציבור זה לציבור זה שמועיל אע"פ שלא כמנהג ודמיא ממש להאי דאבולי ואיסטטרגי דמוכח מתוך פירוש בתרא דמור"ם דבפי' קמא דילי' ר"ל דכך היה מנהג דאבולי הוי רבים טובא ואיסטטרגי פורתא וע"פ צווי המלך הוצרכו עתה לתת שוה בשוה ורשב"ם פ' מי שמת פי' דאיסטטרגי תרגום של נציבים דכתיב בכמה דוכתי בנביאים ומוכח התם דהיינו פקידי המלך וא"כ מסתמא הפקידים היו יותר אהובים ובני פלטין מאבולי והמלך חייבם עתה יותר מהראוי להם כפי מנהגם ומהכא שמעינן בין אם פוטר אהובים שלו בין אם מחייבם יותר ממנהגם ומקיל לאחרים בזה אין חילוק כל אשר יעלה על לב המושל בדרך זה דבריו קיימים ואף את"ל שהדברים שקולים איכא לדמות נדון דידן לההוא דאבולי ואיסטטרגי דמהני דברי המלך או לאו וגם יש להסתפק לפי חילוק והפרישות והדיעות מן הגאון נראה דאית לן למימר דכל הני מילי דרבים איקרו מוחזקין לגבי יחידים בכה"ג כמו שאפרש לקמן ובתחילה צריכינן לבאר באיזה פנים ולענין מה מקרו רבים מוחזקים או לאו ומאז יתבאר נ"ד. בפ' לא יחפור גבי אם האילן קדם לעיר קוצץ ברישא ואח"כ נותן דמים ומפרש הספר הטעם משום קדרא דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי וכתב במרדכי מתשובת מור"ם שיש כאן קצת סמך מכאן למה שנוהגים בכל הקהילות שכל היחיד המדיין עם קהלו עבור ענין מסים שהקהל גובים ממנו מם ואח"כ אם ירצו ירדו לדין ואם נטלו ממנו שלא כדין יחזרו לו ע"פ ב"ד והקהל רוצים להיות מוחזקין ותופסים נתבעין ולא תובעין דאל"כ לא יהא תקנה לרבים שכל אחד יעשה עולה ויאמר מי יתבעני לדין קדרה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי לכך יש להחשיבם מוחזקין כדאשכחן בכמה דוכתא דחשו רבנן לפסידא דרבים כדאמרינן מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ומסיק מור"ם כי מנהג של תורה הוא משום דאמרינן פ' איזהו נשך מוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח מדקאמר בטפסא דמלכא מנח אלמא דהמלך חשיב כמוחזק במס של כל אחד ואחד והיכא דאיכא שום ספיקא ושום טענות שאינה ברורה ליחיד לפטור מן המס אז אמרינן דינא דמלכותא דינא ומוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר שהוא פטור ואם יש עסק שבועה ביניהם הרשות ביד הקהל לישבע או להפכה על שכנגדם שכל שעה ידם על העליונה ע"כ. ואחד מהגדולים העתיק מחדושים רמ"א שחילק בדבר וכתב יחיד חייב ליתן משכון ודווקא כשרוצה לשנות ולהוציא את עצמו מן הקהל ואם רוצה לילך לדין קודם הגעת הזמן או שיש בידו להרחיב להם הזמן בכדי תביעתו אין להעביטו ע"כ. ובההיא שמעתא דלעיל פ' לא יחפור אסיפא דמתני' התם דתנן ספק אם האילן קודם או העיר קודם קוצץ ואינו מתן דמים ופריך גבי אילן הסמוך לבור של יחיד דתנן התם ספק איזה מהן קודם אינו קוצץ כלל והכא קוצץ ואינו נותן דמים ומשני גבי אילן הסמוך לעיר כיון דודאי למיקץ קיימא אפילו קודם האילן לעיר כדמפרש התם משום נוי העיר בספק אמרינן למיקץ ממ"נ ובשביל דמי זיל ומייתי ראייה ושקול אבל גבי בור דאם ודאי קדם האילן אינו קוצץ כלל מספק נמי לא יקוץ המע"ה ואיתא התם בגיליון בתוס' דהוי מצי לשנויי דשאני דרבים מדיחיד והכי מחלק הספר התם ארישא דקתני גבי בור שאם הבור קודם קוצץ ונותן דמים ולגבי העיר קדם קצץ ואינו נותן דמים משום דגבי עיר הזיקא דרבים אלא דבלאו הכי משני שפיר כדלעיל. ומהר"ם תירץ באותו גיליון דפריך הכי מ"ש גבי בור דבספק לא יקוץ כלל משום המע"ה ה"נ גבי ספק לא יקוץ להו בלא דמים לימא להו אייתי ראייה דלא קדם האילן ואקוץ בלא דמים ור"ל מהר"ם דבכה"ג לא מהני דכרבים נינהו. והשתא נראה לפי מאי דקאמר הגיליין בתחילה דה"מ לשנויי דשאני דרבים מדיחיד כלומר כיון דאיכא ספק בדבר רבים מוחזקין אם כן יש ראייה גמורה מכאן דבכל דבר דאית להו לרבים דינא בהדיא יחיד אפילו אי לאו דברי מסים וגביות המושל איקרי לעולם מוחזקין כההיא דעיר ואילן אמנם מהר"ם ע"כ לית ליה האי סברא כדמוכח בהדיא בתירוץ שלו בגיליון דלעיל. ותו נוכל לומר דאפילו לתירוץ ראשון של הגיליון אין ר"ל דסבירא לו דרבים מיקרי מוחזקין בכל דבר לגבי יחיד אלא קשיא לי מ"ט לא פריך הספר ממתניתין דקתני ספק קוצץ ואינו נותן דמים בלא רומיא דרישא אמאי יקוץ בלא דמים מספק לימא להו אייתי ראייה דעיר קודמת והמע"ה דין פשוט הוא בכל התלמוד אלא מאי אית לן למימר דלא פריך הכי משום דסבר ליה דילמא יתרץ ליה גבי היזק שאדם עושה לחבירו תמיד לא שייך לומר המע"ה לפי שהוא מזיקו והולך תמיד אם כן מרישא נמי לא קשיא מידי דאיכא למימר היזיקא דרבים שאני מדיחיד. וההיא דמרדכי דלעיל בשם מור"ם דכתב דמנהג הקהילות הוא דלעולם להיות מוחזקין וידם על העליונה ומסיק עלה דמנהג של תורה הוא נראה דלא איירי אלא בענייני מסים כדנקט בהדיא בראש התשובה והיינו טעמא דמוהרקייהו דאינשי בטפסא דמלכא מנח והוי כאילו מוחזק המלך במס שלו ונראה דה"ה לכל שאר גביות שהן לצורך מושל דאכולהו מנח האידנא מוהרקייהו בטפסא דמלכא ושייך לומר בהא דינא דמלכותא דינא כמו שאפרש לקמן אבל שאר צורכי ועניינים רבים כההיא דאילן הסמוך לעיר לא חשיבי רבים מוחזקין לגבי יחיד ואע"ג דהתם נמי שייך ההיא סמך וטעמא דכתב מור"ם בתחילת תשובה משום קדרא דבי שותפי כו' וכדי שתהא תקנה לרבים כדלעיל נוכל לומר דדוקא לענין להוציא ממנו משכון מועיל ההוא טעמא כדי שיהא הוא התובע והרודף אחר הדין ותו ליכא למיחש לפסידא דרבים אבל לענין זה שתהא יד רבים לעולם על העליונה למימר קים לן כהך גאון דמזכה לו כדין שאר מוחזקין ממש או לענין להפוך השבועה בהני מילי לאו מיקרי רבים מוחזקין אלא בעניני מסים וגביית של המושל ואין לתמוה דבשאר עניינים משוינן רבים מוחזקין לחצאים דאשכחן כה"ג בתקנת העיקול דצריך להוציא מה שבידו מ"מ לא הפסיד מיגו שלו כדאיתא במרדכי ס"פ המקבל ונראה קצת להוכיח דבשאר ענייני דרבים לא מיקרי מוחזקין ממש מהא דכתב במרדכי בחזקת הבתים ובהגה"ה במיימון בה' עדות אההיא דבני העיר שנגנב להן ס"ת כדפריך תלמודא וליסלקו תרי מנייהו ולדיינו וכתבו התוס' שם אע"ג דבעינן תחילתו וסופו בכשרות יש חילוק בין פסול שהוא מחמת גופו ובין פסול שהוא מחמת ממונו ורבינו ברוך אינו רוצה לחלק הכי וכתב מור"ם דנראה לו דברי רבינו ברוך מדברי התוס' ואפילו היה נראה לו דברי התוס' כדברי ר"ב מ"מ בפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ע"כ. ובהגה"ה במיימון דלעיל משמע בהדיא דקאי אההיא דבני העיר דאית להו עירעור ובעו תרי למינייהו לסלוקי נפשייהו ולהעיד וסבר מור"ם דלא מכשרינן להו להעיד לרבים משום דפלוגתא דרבוותא היא אלמא לא חשיבי רבים מוחזקים ממש לכל דברים אלא לענייני מסים כדפרישית לעיל*). ובהגה"ה באשירי פ' קמא דב"מ דכתב בשם מהרי"ח שכתב בשם ר"ת שכל המסים שגובים המושלים אפילו שאינם קצובים כגון לצורך אכסניא למלחמה או לשאר צרכים גדולים כולם מיקרי דינא דמלכותא וא"כ נראה דרבים מיקרי בכולן מוחזקין וכן בשאר גביות לעולים קטנים אפשר דמכ"ש דינא דמלכותא דינא הוא להטיל אנגריאה על בני מדינתו וכש"כ היעודים בזמנינו. ואע"ג דבתשובה במרדכי פ' הגוזל בתר' כ' מור"ם דכל המסים שלנו מיקרי גזילה דמלכותא מ"מ נראה הואיל וכתב בתשובה דפ' לא יחפור סתם יחיד המדיין עבור ענייני מסים וכתב אותו פסק לדורותינו והתשובה פרק הגוזל בתרא כתב בהדיא האידנא הכל קרוי מסים אפילו שאינם קצובים וכל אשר יעלה על לב המושל לתבוע וכאן לא פירש מידי וכתב בסתם מסים דרבים מיקרי מוחזקין משמע דאין לחלק בין כל גבייה לצורך המושל ואכולהו אמרינן האידנא מוהרקייהו דהני כו' ונראה קצת טעם לדבר משום דחזינן דכל המושלים רגילים בפשיטות בזה שהם תדירים לתבוע בקשות ולהטיל אנגריא אדעתא דהכי אנו קובעים דירה תחתיהם ומקבלים עלינו את עולם ומשאם והוו כולהו מעתה דינא דמלכותא דינא דהכי פרשב"ם פ' חזקת הבתים דדינא דמלכותא דינא היא משום דמקבלים בני מלכות עלייהו. ומהשתא נחזור לנ"ד ונראה דלא מבעיא אי איתא להו להני ד' אנשים עדיין חובות ואשראי' בטבריא שיוכלו בני טבריא לתופשם כדי להיות מוחזקים כנגד התביעה שיש להם על אילו ד' אנשים שהרי כשתבע המלך המס מבני טבריא כל הממון שבטבריא בין במזומן בין שאינה במזומן שיש להסתפק שהוא חייב במס בטפסא דמלכא מנח עד שתברר הדבר שהוא פטור אלא אפילו אין להם שום ממון בטבריא מ"מ הואיל והן דרים תחת ממשלת זה המלך והמלך כלל וצירף אותם עם אנשי טבריא בתביעה זו מוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח ומיקרי בני טבריא מוחזקין לגבייהו מטעם מנהג של תורה כדכתיב' לעיל בשם מור"ם אמנם אם תצא מחלוקת ותפול ספק בין קהל ויחיד ואותו יחיד רוצה לפטור משום דת"ח ותורתו אומנתו נראה דאפילו בענייני מסים לא חשבי רבים מוחזקין לגביה לא מכח דין תורה וגם לא מטטם מנהג הקהילות כמו שביארתי לעיל מדין תורה לא מטעמא מאי דמשווינן לקהל מוחזקים משום דמוהרקייהו מנח כו' דמוהרקא דצורבא מדרבנן לא מנח בטפסא דמלכא כדדריש בפ"ק דב"ב מדאורייתא נביאי וכתובין דרבנן לא צריכין נטירותא ולא רמינן כרגא עלייהו וכתב שם אשירי דכל מיני מסים ותשחורת כולן מידי נטירותא אינון כי הם השומרים אותנו בין האומות ומכולהו פטירי ומטעם מנהג הקהילות נמי אין להכריח אפילו להוציא משכון דטעמא מאי נהגו הקהילות כך שלא יחשוב כל אחד עולה כנגד רבים ויסמוך דקידרא דבי שותפי היא ת"ח גמור לא חשדינן ליה כדאמר פ' שבועת הדיינים אי צורבא מרבנן הוא לא מזדקיקנן להו וכן בפ"ב דב"מ אמרינן דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטביעת עינא בלא סימן ולא מחזקינן ליה לרמאי ואע"ג דמסיק עליה דהיינו דוקא צורבא מרבנן דלא משני דיבוריה אלא בתלת מילי הא כתב התם דצריכא להביא ראייה עליו שהוא מאותם שמשנים בדיבורו אלמא בסתם לא חשדינן ליה וא"כ אם הוא מוחזק לאנשי דורו לת"ח גמור בתורותיו ובמדותיו ותיפול איזה ספק בינו ובין הציבור אפילו בענייני מסים אין לו דין יחיד נגד רבים כמו שהוא מבואר לעיל אע"ג דאפשר לומר שאין עתה בדורותינו שיש לו תורת ת"ח גמור וכן ראיתי הועתק בסיגנון זה מספר אגודה אמנם נוכל לומר דהיינו לעניין זה שהיה רוצה למיעבד דינא לנפשיה או לקנוס המבייש אותו בליטרא זהב שהוא רוצה להוציא מאחרים וכה"ג ליכא בדורותינו דקים לן בגויה שיהיה לו תורת ת"ח לענין זה אבל למירמא כרגא עליה ולאפוקי מיניה אפשר לא דייקינן ביה כולי האי אם הוא מוחזק בדורו לת"ח וקצת משמע הכי מדברי אשירי דבפ' קמא דב"מ כתב וביאר מידת ת"ח לענין שיהא פטור ממסים ולא האריך והחמיר בו כמו שהאריך בתשובה בטור חושן המשפט לענין לקנוס המביישו בליטרא זהב הארכתי הרבה בתשובה זאת משום דהני מילי דשכיחי ורגילי בגבולינו:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שמבעריכה

צבור הוטל עליהם מס והסכימו שיכתבו כל אחד ואחד כל אשר יש לו המחוייב במס וישבע על ככה שלא ברח מאומה ומבקש לדיין שיברר להם ע"פ הדין החייוב והפטור הן בנותנים המס והן בניתנים מהן מס והיאך מעריכים כל זה לפי דין תורה ולפי מנהג דנהגו כל הקהילות כבר:

תשובה יראה דהני מילי תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ"מ דכתב בהדיא דרוב ענייני מסים תלויים במנהג וכן במרדכי פ"ק דב"ב כתב בשם הר"א כ"ץ על עניין המס דמנהג מבטל ההלכה ודין חכמי התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא וכתב נמי דלאו דווקא מנהג חכמים אלא אפילו מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם כדאיתא בהדיא פ' הגוזל בתרא ונראה אע"ג דכתב ר"ת והוכיח ממש ממתניתין דב"ב ומריש פ' הפועלים דיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עלייהו אפילו היכא דתנן התם הכל כמנהג המדינה ובא"ז כתב נמי דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אא"כ מפי חכמים ומרדכי ר"פ הפועלים הוסיף לפרש בשם א"ז דדווקא מנהג ותיקין מבטל ההלכה אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא טועה בשקול הדעת מ"מ נראה לומר דבענייני מסים וכה"ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם אפי' אי לא הוקבע ע"פ חכמים כדמייתי הר"א כ"ץ ראייה ברורה על זה מההיא דחמרים וספנים פ' הגוזל בתרא ונראה דיפה יש לחלק בענייני מסים לבני העיר וכן צורכי חמרים וספנים למהלך שיירא שלהם וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי עניינים דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם מש"ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו. וכעין זה כתב מהר"ם דשותפים קונים ומקנים ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קניין משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני כדאיתא בהגה"ה במיימון וכן איתא בתשובה שהשיב שאין נותנין מס מקרקעות דבכל מידי דאית ליה רווחא להאי כמו להאי באמירה בעלמא וע"י דאי מקני אהדדי וה"ה לעניין מנהג וההיא דר"ת וא"ז דלעיל קאי על חילוק חצירות ובתים ובניין שלהם ואשכירות פועלים וכן שכירות בתים וחצירות וכל כה"ג דאין רבים מצרפים יחד ולא איצטריך מצטרפו למיהוי צייתי אהדדי לכך צריך מנהג שיהא לו עיקר ע"פ חכמים וראייה מן התורה משא"כ בענייני המסים וכיוצא בו דמנהג בעלמא מבטל בהן דין תורה. אמנם נראה דצריכים לידע דמנהג קבוע ופשוט הוא שנהגו כך בני העיר לכל הפחות תלתא זימנין והרבה פעמים ציבור עושים להם מסקנא לפי הצורך ואין בדעתם לקבוע מנהג כלל מ"מ אע"פ שצריכים לברר קביעות המנהג בבירור גופיה אין מדקדקים כ"כ אלא מבררים על עד מפי עד וע"פ פסולי עדות וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה במיימון דעל חזקה דיישוב מבררים הדבר כה"ג משום דבלאו הכי כולם פסולים לעדות ומאן ידע במילתיה כי אם בני מתא אכן נראה אע"ג דאייתינן לעיל דבענייני מסים המנהג מבטל ההלכה מ"מ ראוי ונכון לדקדק הי?טב אם נוכל להשוות כל המנהגים לדין תורה אף אם לא לגמרי מ"מ עדיף טפי שנמצאו סעד וסמך מדברי חכמים ולאוקמינהו בטעם וסברא. ועתה נבאר תחילה החיוב והפטור בנותנים בפ"ק דב"ב אמרינן דמאן דרמא כרגא ארבנן קעביר אדאורייתא אנביאים וכתובים וכתב שם אשירי בשם הרב רבי יהוסף הלוי דשמעינן מיניה דכל המסים ותשחורת בין קבועים בין שאינם קבועים ת"ח פטורים הן ודווקא שתורתו אומנתו אבל אין תורתו אומנתו לא ומסיק אשירי דאפי' אם יש לו אומנות ומשא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר וכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר לתורתו הרי זה נקרא תורתו אומנתו וכתב בא"ז פ' לא יחפור דת"ח שאינו יודע להשתכר אלא לומד תדיר בני העיר מצווין לעשות מלאכתו ואם הוא עשיר התורה פוטרתו מליתן מס וכ"כ בטור חושן משפט בשם הרמ"ה דלא בשביל ענייתו פוטרתו התורה אלא בשביל שתורתו אומנתו מכל הלין משמע שת"ח שתורתו אומנתו אפי' הוא עשיר פטור ממסים ותשחורת ואע"ג דכתב בהגה"ה במיימון בהלכות קריאת התורה בשם ר"ח ורב אלפס דהאידנא לית לן מי שתורתו אומנתו כרב ששת דשרי ללמוד בשעת קריאת התורה נראה דדוקא קאמר דאין לנו כר"ש ואפשר משום דהוי סגי נהור כדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד ולא היה עוסק כלל בשום מלאכה ובשום מו"מ אלא בת"ח ות"ח שרי כה"ג ללמוד בשעת קריאתו אבל אם היה עוסק בשום מלאכה ומו"מ אפי' רק לצורך מזונותיו כדפי' אשירי לעיל כה"ג לא שרי למגרס בשעת קריאת התורה כיון דמבטל הוא תורתו בשביל מזונותיו ה"נ צריך לבטל בשביל קריאת התורה בצבור כדסמכי רבנן אקראי בפ' ואלו נאמרים דצריכים לשתוק אפי' מדברי הלכה משנפתח ס"ת וכה"ג אשכחן פ"ק דשבת א"ר יוחנן לא שנו אלא כרשב"י וחביריו שהיתה תורתם אומנתם אבל אנו מפסיקים בין לק"ש ובין לתפילה ופירש"י אנו כיון דמפסיקין לאומנות כ"ש דמפסיקין לתפילה ובפ"ב דשבת משמע דרשב"י לא היה עוסק בשום אומנות כלל רק בת"ת דכשיצא הוא ובנו מן המערה חזו אינשי דכרבי וזרעי אמר לבריה הללו מניחין ח"ע ועוסקים בחיי שעה ופירש"י משום דאפשר ע"י נכרים והקב"ה מספיק מזונות לעושי רצונו משמע שהיה סבר שלא יעסוק אדם בשום אומנות אפי' לצורך מזונותיו ולהכי קאמר כרשב"י וחביריו ר"ל שהן כמותן ואהא קאמר נמי בהגה"ה במיימון דלעיל דאין לנו עתה דמי שתורתו אומנתו כר"ש דר"ל דאין מבטל תורתו אפי' בשביל צרכי מזונותיו אבל תורתו אומנתו כדפי' האשירי איכא למימר דאשכחן להו אפי' האידנא וסברא הוא דלענין לפטור ת"ח מן המס לא בעינן תורתו אומנתו לגמרי שלא יעסוק באומנות כלל אפי' כדי חייו דתלמודא סתמא קאמר דלא רמינן כרגא אדרבנן ולא פי' דבעינן תורתו אומנתו אלא שהגאונים כתבו דבעינן א"כ אזלינן בתר טעמא וכיון דכתיב ראה חיים עם האשה ואמרו חכמים כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וא"כ תורה בענין זה אמאי לא תהוי נטירותא עילוויה דיצטרך נטירותא אחריתי ועוד דהא דאמרינן בפ"ק דב"ב גבי ההיא כלילא דאמרי לרבי ליתבי' רבנן בהדן ואמר להו לא וכן גבי ר' נחמן דרמי כרגא ארבנן אמר ליה ר"נ בר יצחק קעבר מר אדאורייתא אנביאים אכתובים מסתמא הנהו רבנן כולהו לא הוו כר' יוחנן וחביריו דאפילו ר' יוחנן שהיה מן האמוראים הגדולים קאמר אנפשיה אבל כמו אנו מפסיקין ונראה נמי דלאו דוקא רב הנסמך ליישב בראש ולדון ולהורות דהוא פטור אלא כל ת"ח בדורו שיודע לישא וליתן כשורה בד"ת ומבין מדעתו ברוב מקומות בתלמוד ובפרושיו ובפסקי הגאונים אם תורתו אומנתו כדפי' האשירי לעיל אפילו לא נסמך לישב בראש לדון ולהורות פטור הוא מכל מיני מסים ותשחורת וראיה לדבר קצת דהאי קרא דאורייתא דמיניה יליף דת"ח פטור כתיב ביה אף חובב עמים כו' עד והם תוכו לרגליך ותני רב יוסף אלו ת"ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי לישא וליתן בכבודו של מקום והן הן התלמידים ההולכים מישיבה לישיבה דמי שהוא נסמך לישב בראש לא רגילות הוא שיכתת רגליו מעיר לעיר. אמנם לעולם בעינן שיהיה יודע כמו שבארתי לעיל דאל"ה לא מיקרי ת"ח אמנם ההמון עם אינם סוברים כלל לפטור שום ת"ח אא"כ יושב בראש ישיבה ואף זה דווקא באושטריי"ך ואגפיה והיה כמעט מנהג פשוט שלא לחייב במס הרב היושב בישיבה בראש אפילו היה לו ממון הרבה אבל בגבול דבני רינו"ס כמדומה לי שלא היו נוהגים לפטור ת"ח מן המסים אם לא לפעמים ברצונם אפשר משום דסבירא להו דהאידנא אין לנו מי שתורתו אומנתו אפי' באותו דרך שביאר אשירי לעיל משום דצריך דקדוק יפה שיחזיר תמיד לתלמודו כשיפנה מעסקיו ואין נזהרין יפה האידנא ואפשר דמהאי טעמא נמי רוצים ההמון עם באושטריי"ך לומר דאין לפטור רק היושב בראש ישיבה משום דלא ברירא לגמרי מי שהוא תורתו אומנתו ועבדו להו מילתא דפסיקא דמסתמא היושב בראש בישיבה קובע את עצמו לת"ת כדי שתהא אומנותו אמנם אם ניכר וידוע הוא שהנסמך לישב בראש הישיבה תורתו עראי ומלאכתו קבע תדיר פשיטא דבכה"ג לא נהוג. ואם לחשך אדם לומר דהאידנא הכל מיקרי כדי חייו כל מה שעוסק תדיר להרוויח כמו שמפרש ר"ת בפ' איזהו נשך דמהאי טעמא שרי האידנא ריבית דנכרי ואפי' יותר מכדי פרנסתו אמור לו מטעונך דטעמא מאי דשרי ר"ת משום דאין קצבה למשא מלך ושרים וכיון דבעי האי ת"ח להיות פטור מכל מיני מסים ותשחורת לא איצטריך ליה להרוויח אלא כדי פרנסתו. ומן היתומים נהגו ליקח מס כפי ממונם אע"פ שכתב בתשובה בא"ז שראה כמה קהילות חשובות שלא היו נוטלים מס מן היתומים עד אשר יגדלו וינשאו וזה ד"ת ע"כ י"ל מתוך כובד עול משא מלך ושרים סמכי עלמא אאשירי שפסק פ"ק דב"ב דכל מיני מסים וארנונית מיקרי מידי דנטירותא כי הם השומרים אותנו בין האומות דמה תועלת היה להם לשמור איתנו ביניהם אם לא בשביל הנאותן ורמינן לה איתמי כדפסק תלמודא דכל מידי דנטירותא רמינן להו איתמי וכן נמי מוכח בהדיא לקמן מדברי מהרי"ח דמחייבין ליתומים האידנא משום דדעת המושל ליקח מכל אדם אע"פ שאין נושא ונותן ומרוויח ובתשובת מור"ם פ' הגוזל בתרא כתב שאם יש לאשה ממון שאין לבעלה רשות בה ואפילו מכרה בהם תכשיטים וכתב עוד שהיו נוהגים בכל מלכותו שאפי' מה שיש לבניו ולבנותיו שלא נשאו עדיין הכל חייבים לתת מס ממנו כי דיינינן דעת המושל אמאי קאתי כי הא דאמרינן התם אי לאו אמיד הוא דאדעתא דכסא דכספא הוא קאתי ה"נ דעת המושל ליקח מכל ממון שנושאין ונותנין בו ומקצת בעלי בתים עשו להם קצת מנהג בחזקה לפטור להם משרתיהם אע"פ שיש להם ממון שמרוויחים בו הואיל ואוכלים משולחן בעלי בתים ואינו מנהג שיש ללכת אחריו אבל לא ראיתי בשום קהילה קבוע שיש שם בית החיים שחייבו חזן הכנסת שלהם במס אפילו שהיה להם קצת ממון ומנהג ראוי הוא וכן נכון ומי שבא לעיר לגור שם אם דעתו להשתקע חייב לתת מס מיד אם נולד המס אחרי בואו כדכתב במרדכי פ"ק דב"ב בשם ס' החכמה והטעם כיון ששכר שם בית או חדר לדור בו הוי כקונה בית דירה דתנן דמחייבים אותו מיד דשכירות ליומא ממכר הוא ונראה דנוהגים הכי אע"ג דכתב שם במרדכי מתשובת הר"א כ"ץ דמדינא אינו חייב מ"מ הא איהו נמי כתב דאמנהג אינו חולק וכן מצאתי הועתק מתשובה דחייב מיד אע"ג דהמנהג בכל גבולינו כל היוצא מן העיר או מן המדינה לקבוע דירתו במדינה אחרת אם יתחדש שום מס תוך ל' יום לצאתו על בני מקומו הראשון צריך לתת עמהם באותו עול בשוה ונותנים טעם לדבר משום דלעולם רגילות הוא שממוני המושל נותנים עיניהם ומעריכים בני הקהל כמה ראוים לתבוע מהן ועושים זה זמן מועט קודם התביעה והואיל וזה נמצא שם כ"כ קרוב לתביעה מסתמא שמו עיניהם גם עליו וקצבו העולם שיעור לדבר למ"ד יום דזמן זה מצוי ורגיל לקובעו זמן בכמה מקומות בתלמוד ולפ"ז ה"נ ה"ל למימר דמי שבא לעיר תוך ל' יום קודם התביעה שיפטור מאיתו תביעה משום דעין ממוני המושל לא הוי עליו יש לומר דהאי טעמא דפרישנא לאו דבר ברור בכל פעם שנותנים הממונים עיניהם קודם התביעה דכמה זימנים דתובעים בפתאום וכיון דדינא הוא דרבים איקרי מוחזקים לגבי יחיד בכל ספק הנולד ביניהם בענייני מסים א"כ לזכותם אמרי' מספק שמא הממונים נתנו עיניהם מקודם אבל לגרוע כחם לא אמריק מספק. ותו נראה דאיכא נמי טעם אחר במה שנהגו לחייב היוצא מן העיר תוך ל' יום של התביעה דמור"ם כתב בתשובה במרדכי פ' לא יחפור דחשו חכמים לפסידא דרבים לעניני מסים וה"נ כיון דרגילות דלעולם זמן מועט קודם התביעה נשמעים רמזים קצת מן השררה שדעתם לתבוע המס ולכך איכא למיחש אי נפטרינהו להני דנפקי ממתא קודם הרבה יברחו כשישמעו רמזים וימתינו בחוץ כמו שנה ויחזרו שוב לעיר ונמצא פסידא לרבים וקבעו זמן ל' יום לחששה זו כדפרישית לעיל ומאידך טעמא ומהך טעמא אין לפטור הבא לעיר תוך ל' יום של התביעה וק"ל. ומי שבא לעיר דרך אקראי עם בני ביתו או בורח לשם מחמת אונס ושוהה לשם כמו שנה או יותר במרדכי פ' לא יחפור כתב דחשו חכמים לתקנת כל אדם ואין בני העיר יכולים לעכב על ידו שירוויח קצת כפי שיעור הוצאותיו וכפי אותו ממון שירוויח בו ישא בעול עם הציבור וכ"כ בא"ז ונראה דהמדקדק שם מוכח לו דלא אתי לאשמעינן אלא שאין בני העיר יכולין לעכב עליו שירויח במקומם הואיל ואינו רוצה להיות לגמרי מבני הישוב וגם הם אין רוצים להתיר לו הישוב לגמרי אבל אם מתירים לו הישוב וישא בעול עמהן או ילך לדרכו נראה דצריך אומדנא אם נראים הדברים דאפשר לו להתפרנס בישוב שם רק שממתין על איזה תועלת יותר טובה יותר מזו לא ברירא כלל מפסק דבמרדכי דלעיל שיכול כה"ג להרוויח שם ולא ישא בעול אלא ממה שמרוויח בו דנוכל לומר דכה"ג אין לחוש לתקנתו דיש לו תקנה אחרת שיקבע שם לגמרי ויהיה כאחד מבני העיר ואדרבה לאידך גיסא הוא קלקול לרבים דכל אחד יעשה כן כדי שלא יצטרך לתת בעול מכל ממונו עד שימצא לו מקום קביעות לפי רצונו וכתיבנא דחיישינן לקלקול דרבים. אם רוצים להיות שם בלא רווחים ומו"מ לגמרי בכה"ג אמרינן בפ' חזקת הבתים פרדכת מסייע למתא והנ"מ דאצילתא בני מתא אבל אנדייסקי סייעתא דשמיא הוא ופי' רשב"ם שם פרדכת אדם בטל שאינו עוסק ביישובו של עולם ואין לו מו"מ בעיר כלל חייב לישא בעול עם הציבור והנ"מ דאצילתא בני מתא רגילות שהיה המלך תובע מס מכולם קצבה לכל שנה והיו באים עבדי המושל לישאל מס מכל איש ואיש כפי אומד דעתו עד שעלה לחשבון הקצוב ושאלו גם מזה הפרדכת והכבידו עליו ובני מתא פטרוהו והפצירוהו עד שהקילו ממשאו כי אמרו עליו שאין לו ממון ומה שהוקל מעליו הוכבד עליהם ולכך צריך לסייע לבני מתא וכתב בא"ז משמע מתוך פי' ריב"ם שאינו נותן כשאר בני המקום אלא פחות משומות בני המקום אבל אנדייסקי פי' אם ממונים של המושל התובעים מס מכל בית ובית ומכל איש ואיש ושכחו לזה או לא רצו לתבוע כלום ממנו בשביל שהוא אדם בטל והיו סבורים שאין לו ממון אע"פ שהוכבד בשבילו על האחרים סייעתא דשמיא הוא שמחלו ואינו חייב לשאת בעול ע"כ פרשב"ם. ובא"ז הוסיף או שנמצא שם בני אדם שאינם מבני העיר ואמרו לשלטון שזה עני הוא ונתרצה השלטון וכתב לו אנדייסקי שפטרו מן המס וכתב מהרי"ח ע"ז דהמסים שלנו שהמלך קוצב עם הקהל ואומר לגבות מכל מי שיש לו אינו חושש אם בטל הוא אם לאו א"כ חייבין ליתן וכן היתומים חייבים אע"פ שאינם מרוויחים ע"כ. ומהשתא יתחלק דין זה על שלשה דרכים אם יש צבור שהן מיוחדים על נתינת המס בפ"ע אבל יש עלייהו סך קצוב למלאותו לשלטון הן יהיו רבים או מועטין אז יתחייב אדם בטל לשאת בעול ודווקא היכא דאצילתא בני מתא כדפרשינן לעיל מפרשב"ם וא"ז דכיון דהן הצילוהו והכבידו עלייהו יצטרך לסייע להם אבל אם הם מיוחדין בענין זה שכל א' נותן קצבתו ואינן צריכים למלאות סך ידוע נראה דאפילו אצילתו בני מתא אינו חייב כלום שהרי לא הוכבד בשבילו עלייהו ומצוה הן דקעבדי שהצילו ממון של ישראל מידי נכרים והכי משמע מבואר מפרשב"ם ואם רגילות לתת כולם ביחד והמושל תובע סך קצוב מכולם ואינו חושש האיך יגבו אותה אז חייב לתת עמהם אפי' לא אצילתו כלל כדפסק מהרי"ח ומלשון רשב"ם נמי משמע הכי. ומ"מ נראה דנהי דחייב לשאת עמהם אינו חייב כשאר בני העיר כדכתב לעיל הא"ז בשם פירוש ריב"ם ולא תימא דווקא התם דמדינא לא יתחייב אלא משום דאצילתא בני מתא ולכך מקילינין לגביה אבל בנ"ד דמחייב מדינא לפי מנהגא דמלכא לא מקילינן לגביה דנ"ל דהתם נמי הטעם הוא משום דבטל היא אין דעת השלטון כלל שיתן כמו האחרים. וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה בפ"ק דב"מ וז"ל דאם כל בני העיר עניים ואין להם מו"מ אלא קרקעות דאין השר תובע מהן כלום ע"כ הא קמן דעיקר תביעת השר מן המו"מ הוא. בא"ז בתשובה כתב ואם היתום בא מעלמא והרויח במקום אחר והשתא בא לדור בביתך ואינו מלוה בריבית לשום נכרי ח"ו ששום אדם יחייב אותו במס ואפילו אדם שאינו יתום כה"ג פטור עכ"ל. לכאורה נראה דהך דא"ז פליגי אפסק מהרי"ח דלעיל דדוחק הוא לאוקמי בחד צד כדמבואר לעיל. אמנם נראה דלא פליגי כלל דהך דא"ז איירי בכה"ג שבא לדור שם באקראי בעלמא שאין לו בני בית דומיא דיתום שבא לעמוד שם או בדרך תלמוד או בדרך שכירות או שמשכיר את עצמו לבעל הבית לאכול עמו בכה"ג ודאי אין דעת השלטון לגבות ממנו וכיוצא בו דמחשב ליה כארחי ופרחי כי כן רגילות הוא שהיהודים הולכים ממקום למקום כרצונם ולא דמיא למי שבא לשם בדרך קבע עם בני ביתו וכחילוק זה משמע מתשובה האחרת בההוא יתום שבא ללייפסיק כו'. מי שיש לו נכסים מועטין כתב גדול א' דתקנה הוא דאזקוק פטור ואם יש לו יותר יתן מן הכל עכ"ל נראה דזקוק ר"ל משקל זקוק כסף ולא זקוק מנין מעות או גדולים כמו שקורין אותו במקצת מדינה והכי משמע בהדיא פ' הריבית דזקוק המוזכר שם הוא משקל הכסף ונראה דיש לנהוג ג"כ הכי במדינתינו ובקהלות שבגבולינו שכל מי שיש לו יותר מחמשה ליטרא מעות ווינע"ר נכסים שנותנים מהן מס יתחייב לתת מן הכל ואם לא יפטר והיינו נמי כשיעור משקל זקוק כסף ונקטינן נמי האי שיעורא מסברא משום דחוק היהודים הוא באלו המדינות שאם יש לנכרי תביעה על ישראל שאין לו עדות בדבר ורוצה להשביעו אם אין התביעה יתירה מחמשה ליטרין ווינע"ר לא יוכל להשביע לישראל אלא נותן אמונתו במקום שבועה ונפטר אבל יתירא מה' ליטרין צריך לישבע וחוק זה מקויים מן המושלים מקדם הא חזינן דאין חשוב להן נכסים וממון אלא היותר מחמשה ליטרות הרי פרשנו מנהג ודין הנותנין. ועתה נפרש מנהג ודין הניתן ממנו וענינו תולה יותר במנהג מתורת הנותנים כאשר יבאר חפצים ותכשיטים זהב או כסף או אבנים טובות ומרגליות הן אם תלושין הן אם מחוברים בבגדים ובחגורות ובצלצלות אם מעט אם הרבה אף אם מתוקנים לאשתו ולבניו ולבנותיו מכולם נוהגין באושטריי"ך ואגפיה לתת מס ואע"פ שמתוך תשובת מקצת הגאונים משמע דפטורין מן המס הואיל ואינן מרוויחין בהן מ"מ המנהג לחייבם ונראה הטעם למנהגינו משום דבכל כסף וזהב ואבן יקרה ומרגליות קופצים עלייהו זביני וזבינייהו חריפי הוא וא"כ אי פטרינן להו מן המס איכא למיחש לרמאי שיקנו חפצים ותכשיטין בזמן נתינת המס וקודם לכן וכשיעבור הזמן אי יתרמי להן הלוואה או סחורה שיראו בהן ריוח יפה ימכרו החפצים לפי שעה ויוציאו דמיהן בריוח מ"מ הואיל ולפי דעת הגאונים שמדינא לא יתחייבו נהגו באושטריי"ך להקל בנתינתם מהם וגם בהערכתם והיה המנהג שם להעריך כל זקוק כסף לבן או מוזהב מלאכת אומן או של הדיוט מזוקק או קצת סיג רק שהכל מחזקים אותו בכסף בינוני הכל שוה זקוק עבור ארבעה ליטרא ווינע"ר כך היה הכסף נמכר לפי דעתי באישטריי"ך קודם מ' שנה כסף שבור כי המטבע היה טובה באותו זמן וארבעה ליטרין היו נחלפים עבור ששה זהו' ואח"כ כשנפחת המטבע מ"מ לא שינו המנהג והיה נערך לעולם עבור ארבעה ליטרין כמו בראשונה מטעם שפירשתי לעיל דמעיקרא נתחייבו החפצים במס משום דחיישינן למכירתם לפי שעה ומהאי טעמא נכון הוא להעריך כולם כמו כסף שבור שהמוכר במהירות לפי שעה צריך לזלזל מאוד מממכרו ואפילו אם נמצא בידו שהוא שוה אפילו לפי שער הזול זקוק ה' או ששה ליטרא מ"מ לא חלקו בדבר וגם עתה שנתגרע המטבע ואפילו כסף שבור נמכר ה' ליט' לפחות מ"מ הואיל ומשמע דעת הגאונים שמדינא לא יתחייבו במס אין נראה לשנות בהן הערך מאשר קצבו הראשונים ותכשיטי זהב נהגו באושטריי"ך להעריך כל משקל זהב עבור חצי ליטרא ווינע"ר כל זהב בשוה מלאכת אומן או הדיוט מזוקק ביותר או גרוע מקצת רק שהוא זהב הגר"י או מדו"קט והטעם בזהב כמו בכסף כדפי' ואבנים יקרים אין להם קצבה ונראה להעריך כמו שיהיו שווים בריוח ובכל זמן בעיני כל רואיהן וכשער הזול נגמרי באותו מקייים שהן שם עוד נהגו באושטריי"ך להקל בהן שכל מי שנותן מס ממאה ליטר' פוטרין לו החפצים עבור עשרה ליטרין וכן מאלף מאה לעולם פוטרין לו המעשר מן הסכים והטעם נראה משום דמי שהוא אמיד כל כך לא שכיח כלל שימכרם אפי' בשביל ריווח אלא משאיר ברשותו ובידו כשיעור הזה לפי ממונו חפצים להשתמש ולהתקשט בהן ומבנדים ושימושי דערסא כמו וילון וכה"ג אפי' הן חשובים מאוד אין נוהגין לתת כלום כיון דאין מרויחין בהם כלום וגם עומדים לבלות אם היינו מחויבים אותם במס נמצא הקרן כלה והכי איתא בתשובת רבינו אבי"ה במרדכי פ"ק דב"מ דחיישינן לכלוי הקרן כה"ג אף כי לית להו זביני חריפי שיוכל למוכרן לפי שעה אפילו משליש פחות משויו והרבה פעמים לגמרי אין קונה וכש"כ מספרים שאין נותנין כלום מהן דכל הני טעמי אית בהו ועוד טעם אחר שאם יתחייב במס נמצא מכשילן לעתיד לבא שימנעו לשכור סופרים לכתוב ספרים ואיתא פרק מקום שנהגו ארישב"ל עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזת שלא יתעשרו שאם יתעשרו לא יכתבו הא קמן דחיישינן טובא דלמא ממנעי ולא כתבי להו ומהאי טעמא נמי נראה שיש לנהוג דכל מי אשר יתנדב ומקצה מעות למלאכת שמים כגון תלמוד תורה להשיא יתומים ולהחזיק עניים וכה"ג אפילו אם מרוויחים בהם ברבית ומקיים הקרן ואינו מוציא רק הריוח מ"מ פטור מן המס מהאי טעמא שלא תהא מכשילן לעתיד שימנעו מלהתנדב או בכה"ג וכן משמע בהדיא מתשובת אשירי דכה"ג פטור אכן נראה דוקא בכה"ג שרגיל להוציא הריוח כולה כשתזדמן לו מצוה או אפי' אם משייר מעט כדי שלא יצטרך ליגע בקרן בענין זה פטור אבל אם מפריש מעות או הפרישו אבותיו כדי להדליק מהן נר תמיד וכה"ג והסך מרובה והוא מרויח בהן בכפל כפליים ממה שמוציא בצרכי שמים ומחזיק מעות צדקה בדרך זה שאם ירד מנכסיו הוא או זרעו יחזרו ויזכו בהן לצורך עצמן פשיטא דכה"ג אינו פטור וצריך לתת מהן כמשאר נכסיו וכן מי שרגיל לעשר רווחים שלו אם מתנהג בהם כדפ?י?רישית דינם נמי כדפרישית לעיל. מי שיש לו מעות שאינו מרויח בו כלל אלא לעולם הם טמונים ומונחים ביד נאמן כתב בתשובת הר"ח א"ז בפשיטות דחייב לתת מן הפקדונות דלא תליא מילתא אם דבר שאין עין השלטון שולט בהן אבל בפסקי גדול אחד כתוב אם הקהל רוצים שיתן העשיר מכל אשר לו יסגור מותר שיש לו מכדי צרכו ביד אנשי מעשה אם לא יאמינו לו בחרם שלא יגע בו אך עשיר המשופע בשם אוצרות כסף לא יועילו לו כה"ג עכ"ל משמע מדבריו שאם אינו משופע באוצרות שעין השלטון אין עליו פטור מן המס ועתה על מי נסמוך בואו ונסמוך על מהרי"ח דלעיל שכתב שהמסים שלנו שהמלך קוצב עם הקהל ואומר לגבות מכל מי שיש לו חייבים אפי' מן היתומים אע"פ שאינם מרויחים וא"כ נראה דחייבים לתת מן הפקדונות דאין השלטון חושש אם מרויח אם לאו רק שיש לו ממון יתן ומהאי טעמא נמי נראה שכל מה שיש לאחד אפי' חוץ למדינה פקדון לתת מן הכל וכן כתב בפסקי גדול וז"ל צריך לתת ממעות שחוץ למדינה ואפי' לא בא לידו מעולם וגם שם צריך לתת מהם ורוב עמא דבר הכי עכ"ל ואע"ג דע"כ לדעת רב האי גאון לא מחייב אם הוא בפקדון ולא מרויח ביה שהרי דקדקנו לעיל מדבריו דאפילו אם מונח בעירו בפקדון פטור אא"כ משופע באוצרות כסף מ"מ אייתינן ראיה מדבריו כיון דאין חילוק בין חוץ למדינה לתוך המדינה ואנן אדברי מהרי"ח סמכינן כדלעיל ומדכתב ההוא גדול אפי' לא בא לידו משמע לכאורה דאף אם הממון לא ראה פני המדינה מעולם חייב לתת ממנו דהוי דוחק לאוקמי שהיה פעם אחת במדינה ויצא ממנו בעוד שלא בא לידו ותו דמנין לנו לחלק. ואין להביא ראיה מפ' חלק בסופו גבי עיר הנדחת דקאמרי התם ל"ש דנכסי רשעים אבודים ואע"ג דאינם בתוכה אלא בנקבצים לתוכה אבל אין נקבצים לתוכה לא ופי' שם בקונטרס בלשון שני דנקבצים לתוכה ר"ל שהיו פעם אחת בעיר אבל עתה אינם בתוכה אפ"ה מיקרי שללה אבל אין נקבצים כלומר שלא היה בעיר מעולם אלא נפלו לו בירושה ממקום אחר לא מיקרי שללה ע"כ. ומהכא אתינא ג"כ לחלק לענין מסים ונימא דכל היכא שלא ראה הממון מעולם פני מדינה לא חשיב ממון מדינה זו ויפטר ממסים שנותנים בני המדינה זו אין נראה ראיה מכאן דבקונטרס כתב התם אהך לישנא לא שמעתי ובלישנא קמא פירוש בנקבצים לתוכה ר"ל שאפשר לקבצם תוך העיר באותו יום שנעשה כליל ואי מדמינן דיני מסים לעיר הנדחת א"כ להאי לישנא אם יש לאחד ממון חוץ למדינה יותר ממהלך יום אחד יפטר אותו ממון ובהא לא אשמעינן פוצה פה לחלק בחוץ למדינה בין רחוק לקרוב. ועוד דמוכח התם מן הספר וכן בפ"ק דב"ב דמקשה כהיא דחמרת וגמלת העוברת ממקום למקום ונשתהה שם למ"ד יום והודחה עמהם דינה כאנשי עיר הנדחת ובפ"ק דב"ב תנן כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש ומשני התם ביושבי העיר והכא באנשי העיר וכדאיתא התם וכדפירש"י דגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר ובלמ"ד יום נקרא יושבי העיר אבל להיות נקרא מאנשי העיר בעינן י"ב חודש אלמא דמחלק תלמודא בין דין עיר הנדחת ובין חיוב הגבייה מבני העיר לפי משמעות המקרא וא"כ לענין נקבצים לתוכה נמי נימא דווקא לגבי עיר הנדחת דקפיד קרא אשלל העיר כדכתיב כל שללה ולהכי מה שלא ראה מעולם פני העיר לא מיקרי שלל העיר אבל גבי מסים דבאנשי העיר תליא מילתא אין לחלק. וחובות במשכון או שלא במשכון שעלה עלייהו ריבית נוהגין שלא לתת מס מן הריבית ונראה דאין חילוק בין אם עלה רבית זמן רב או מעט וגם נראה הטעם שאין נוהגין לתת מס מן הרבית משום דכתב אשירי פ"ק דע"ז דכל מלוה הבאה ברבית כשמביאה לידי פרעון מן הנכרים חשיבא כמציל מידם דכל כוונתם להפקיע הכל ואפי' יש עליה משכון וכיון דהכי הוא נראה דלא חשיב ממון ודאי אלא ספק אתי ספק לא אתי ואין סברא שיוציא הודאי על הספק ואע"ג דאשירי חשיב אפי' פרעון המס כמציל מידם מ"מ לא נוכל כלל לפטור כל המלוה במס דא"כ עתה בזמנינו דרוב מחייתינו ע"י הלואה ברבית ממה יתן מס ואדרבה כל מה שהשלטון תובע אדעתא דרווחה דרבית קא תבע וכש"כ במלוה שיש עליה משכון של מטלטלי דלפי דברי א"ז פ' יש נוחלין ויתר תשובות חשיבא הוא מוחזק אפי' רבית דידיה לענין פי שנים דבכור אלא דסבר אשירי דלעיל דמ"מ חשוב כמציל מידם משום דשכיחי בהו איבוד והפסד ומהך טעמא יש לפוטרו מן המס וגם עוד מטעם חדא דאין מרויחים מידי ברבית שאין הנכרי נותן רבית על רבית כל זמן שלא נזקף ועוד דממון זה לא בא לידו מעולם ואע"ג דהני תלת טעמי דכל חד וחד באנפי נפשיה לא מהני כדמוכח שפיר מתשובה זו מ"מ יצטרפו כולהו ליישב המנהג שאין נותנים כלום מן הרבית ואין זה דוחק לצרף הטעמים שאינם מועילין בפ"ע משום דרוב עניני מסים דיינינן לפי סברת בני אדם ומנהגם במשאם ובמתנם בממונם ודרך בני אדם כך לשקול ולצרף הצדדין וק"ל. אמנם ריבית הנזקף עם הקרן נוהגים לתת מס מכולן ונראה דהיינו טעמא כדפי' מהר"ם בתשובה שעל אודות הטבנ"ט במרדכי בפ' איזהו נשך דרבית הנזקף אפי' מה שלא עלה עדיין חשיב הכל כקרן וא"כ הוא ממון גמור אלא שעדיין לא הגיע זמנו לגבות ואע"ג דלא אתי לידיה מעולם וגם אינו מרויח בו כלום עד יום הזקיפה מ"מ הואיל ונכלל הכל ביחד קרן ורבית וגם עתיד להרויח בו ממילא כשיגיע יום הזקיפה יעלה רבית על רבית דין א' לקרן ולרבית ואף כי בטורח מצאנו לעיל לפטור אפי' רבית שאינו נזקף וראיתי בכתב תקנה שנתקן לצורך גביית המס גדול שנתנו יותר מה' חלקים מנכסיהם קהל ניאושט"ט וכל קהילות ויושביה במדינות שטיי"ר ואותו הכתב תקנה תקנו ב' בעלי הוראה ושאר לומדים עמהם היו בשנת קע"ו לפרט ובאותו תקנה הגבילו זמן כמו ג' תקופות לזמן הזקיפה אם פחות משיעור זה יתן מן הרבית הנזקף ואם יותר לא יתן ממנו ונראה להגביל זמן שנה תמימה ופחות מזה יתן ממנו משום דאין דרך כ"כ לעשות זקיפה יותר משנה אבל זקיפה שהיה יותר משנה היה נראה חוץ מן הסברא שאם זקף אחד על ב' או ג' שנה שיתן עכשיו ממנו אם יש לאחד חוב שאינו יאוש וגם אינו בטוח לגמרי או כה"ג כגון שהנכרי חייב לו י' לטרות ואיננו בטוח רק עבור ד' או ה' או ו' לטרות בכתב תקנה דלעיל תקנו שיערכנו בחרם לפי דעתו ויתן רשות לכל א' מן הציבור אם ירצה לקחנו באותם דמים שהעריכו בו יקחנו. ונראה שצריך להתישב יפה בדבר כמו שאפרש באושטריי"ך לא נהגו כן אלא הי' צריך בכה"ג לתת מס ממנו בשלם או לעשותו כמו יאוש והיה מנהג שכל חוב שהיה מחשיב ליאוש היה צריך מיד להוציאו מידו ולתתו לנאמן הציבור ואם היה נפרע מה שהוא הבעלים נוטלין שליש והציבור ב' חלקים ונראה דהמנהג זה או כה"ג יפה ובדין הוא ומפני כמה טעמים כמו שאבאר חדא דהדבר ידוע דכל דבר צריך שומא תולה בשיקול הדעת ואיך יתכן שיוכשר שום אדם להיות מעריך ודיין לעצמו הא קי"ל דאין אדם רואה חובה לעצמו ואף ע"פ החרם אין להכשירו בכך אף אם הוא צריך נאמן מהאי טעמא דאין אדם רואה חובה לעצמו ותו דאשכחן תקנות וגדרים עשו הקדמונים שלא יעשו ברמאות כשנותנים הודאות ע"פ השבועה כל ציבור לפי מנהגו ובנ"ד נמי איכא למיחש שיערכנו פתות מדמיו ואע"פ שנותן רשות לכל בני הציבור שיקחנו מי שירצה באותן דמים מה בכך בטוח הוא שאין אחד מוציא מעותיו המזומנים לקנות חוב שאין בטוח לגמרי אפי' שוה ד' אינו קונה ברצון בג'. וא"ת בכל דיני דגוד או איגוד איכא הך חששא שמא יערכנו א' בפחות משויו משום דבוטח שחבירו אינו מוציא מעות מזומנים על שום חפץ אא"כ שוה בוודאי בלי שום ספק בסך זה ואפשר נמי שהוא שוה יותר ואמאי תקנו חכמים דינא דגוד או איגוד לפי דעת רוב הגאונים אפי' שוה ק' בר' או איפכא ולא שיימינן בב"ד ובחוב זה נמי הבעלים והציבור משותפין בו כי יתחייב ממנו חלק מה שהוא למס וא"כ יהא להם כח לבעלים לומר לציבור קחו חלקי בכך וכך דמים או אפרע בעד חלק שלכם כך וכך לא דמי כלל דהתם שקול הדבר ממש שאם זה האומר גוד או איגוד יסמוך ע"ז שקשה הוא לחביריו להוציא מזומנים על חפץ אא"כ שוה הוא כך בריוח ובשפע אותו צד יש ג"כ לגבי דידיה שאם ישיב לו חבירו גוד אתה צריך הוא להוציא מזומנים על חלק חבירו משא"כ בנ"ד דבלא"ה הוי הציבור צריכין כל א' לפרוע מזומנים מכל נכסיו למס וא"כ יקשה לפרוע גם בשביל נכסיו של זה אא"כ היה שוה בכך בריוח ובשפע ואפילו אם יתרצה ב"ח שישומו החוב ג' מעיר אחרת או אפילו מאותו עיר אם יתרצה שלא יתנו לו מזומנים עבורו כמו שמעריכו אלא אם ירצה א' לקחנו באותם דמים יתן לו עבורו ג"כ חוב אחד או ב' שאינו יאוש ג"כ כמו זה ובדרך זה יהא נערך וודאי ביושר מ"מ נראה דאין לסתור בדרכים אילו מנהג אושטריי"ך שכתבתי לעיל דאיכא למימר דמדינא הכי הוא דכיון דכל המסים עיקרם נתבע בשביל ההלואות שברבית ולפיכך י"ל שכל חוב שלא נתיאש לו לגמרי עדיין שמו עליו והעולם מעריכים הבעלים בשבילו משלם והציבור נערך בעושר בשבילו כמו מחמת שאר ממון וע"ז סמכו קדמוני אושטריי"ך לנהוג כך ומהשתא לא תקשה מהא דכתב במרדכי פ' החובל בשם מור"ם שאם היזק א' חוב של חבירו אינו משלם לו כסך החוב ממש אלא שמין אותו כפי שויו למכור דודאי בעלמא אין שום ענין נישום ונערך אלא כשויו לימכר אבל לגבי גביית המסים איכא טעמא אחריני כדפירש' והא דכתב בתשובת א"ז וז"ל ראובן שהלוה לאחיו זקוק ואין לו מה לשלם אם בשעת פריעת המס יכול לקבל החרם שכבר נתיאש מאותו חוב לגמרי פטור ואם לא נתייאש ועדיין מובטח ומצפה לו תדיר חייב לפרוע מס מן הכל ואם ממקצת נתיאש וממקצת לא נתיאש ממה שלא נתיאש יתן עכ"ל מהכא משמע לכאורה דחוב שהוא בטוח במקצת וקצת יש בו ספק אינו חייב לתת ממנו מס אלא כפי מה שהוא בטוח אמנם י"ל דהלואה התם לא היתה ברבית שהרי לאחיו הלוה א"כ הוי הוא כמי שהוא בידיו מעות מזומנים שנפסלו קצת ועמדו רק על חצי שויים דודאי לא יתחייב לתת מהם אלא כמו שהן שוים לימכר אבל לעולם הלואה שהוא ברבית מנכרים שהערכת העושר תלוי בהן כל זמן שלא נתיאש לגמרי נערך החוב משלם דמימר אמרי אם עכשיו אין בטוח הוא לגמרי לאחר שנה או שנתיים יתפרע כולו הקרן ורבית וירויח במה שלא היה נפרע כבר וענין זה אינו כהלואה שחייב לו ישראל חבירו וק"ל. ומהך מילתא דתשובה דא"ז נראה קצת להוכיח דיש חילוק בהערכת החוב לענין מסים מלענין נזק דהא קאמר אם לא נתיאש ועדיין הוא מובטח ומצפה לו תדיר חייב לפרוע מס מן הכל ע"כ וקא אדלעיל דכתב ואין לו מה לשלם וא"כ נהי נמי דמובטח ומצפה לו תדיר מ"מ אין לך אדם שקונה חוב שהיה חייב הישראל שהוא עני ואין לו לשלם ואפילו בפחות מרביע דמיו אע"פ שיש לבטוח בוודאי שיפרענו כגון שירויח במלאכה או בסחורה בכה"ג מ"מ הואיל ואינו מצפה בו לשם רבית וריוח למה יוציא מעותיו רחוק לשכר וקרוב להפסד אע"כ אין מעריכין החוב לענין מסים כמו לענין נזק וא"כ יפה חלקנו לעיל בין נדון דידן ובין ההוא דפסק מור"ם בפ' החובל. אמנם אם יארעו מאורעות דלא שכיחא במדינה כגון שיתגבר חירות גדול או שהשנה מקולקלת ביותר שהדבר ידוע שאין בדעת האדם להעריך כמה וכמה חובות כלל בבטחון ודאי או ביאוש ודאי כי הענין תולה ועומד על הנולד ועתיד לבוא ואפשר יהיה או לא יהיה כה"ג הסברא נותנת שלא לחשוב החובות ודאי בטוחים או בודאי יאושים אלא יש להעריכם ולמכור לציבור כדמבואר לעיל כה"ג זכורני באושטריי"ך שהיו למקצת עשירים חובות גדולות על שרים וכומרים גדולים ועמדו כמה שנים במבוכה ולא היה אפשר לידע סופו והיה נראה להם חוץ מסברא שיתנו מהן מס ויוציאו הודאי על הספק ולעשותו יאוש גמור שיהיה ב' חלקים לציבור היה מכש"כ רחוק מן הדעת והסכימו שמתי שיהיו נפרעים יקחו חלק עשירי מקרן ורבית והשאר הכל לבעלים ובתוך כך לא יותן מהם מס כלל ואם יש לאחד כתב בידו שהוא פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד שנזדמן לו עת לתבוע כגון עד שימות הנכרי וכה"ג אינו חייב לתת כלום ממנו וגם לא יצטרך להוציאו מידו שהרי אמרו חכמים כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי כל שכן אשראי דקיטרא ואפשר דתהוי חייתא דקיטרא ולאו ממון מיקרי אע"פ שהוא מחשיבו לממון ואם היו נותנים לו איזה סך מעות עבורו לא היה מוכרו בכך מ"מ לא חשיב ממון לענין לתת ממנו מס ודמי קצת למי שיש לו מוריש במדינה אחרת שמצפה ג"כ על ממונו מתי שימות ולא היה מוכר זכותו ותוחלתו באיזה סך מעות מ"מ פשיטא הוא שלא יתחייב לתת כלום ממנו ותו דאיכא למילף מק"ו מן הרבית דנהגו שלא לתת כלום ממנו כדפירשתי לעיל דהנהו טעמא איתנהו הכא מכש"כ וכן נראה דאפי' אם יש לאחד תביעות וערעורים על הנכרי שהוא בטוח להוציא ממנו ממון לא יתחייב לתת ממנו כלום אע"פ שאינה תביעת שקר מ"מ הואיל ולא מתביעת הלואה היא כמה טצדקי והרפתקי נפלו בשאר תביעות שיתגלגל הדבר שיג?י?ע לריק ולא יוציא שום ממון. ולתת מס מן הבתים וכרמים ושאר קרקעות דברים הללו פירשו הגאונים בתשובה בהדיא במרדכי פ"ק דב"ב כתב מתשובת מור"ם שאין להטיל שום מסים על הקרקעות וכתב שכן היו נוהגים בכל המלכות שהיה דר בו וכתב עוד שכמה פעמים רצו בעלי כסין לשנות ולא עלתה בידם והאריך אח"כ בראיות שמן הדין אין לתת מס משום קרקע וכתב ג"כ תשובת רבינו יוסף ט"ע שאין להטיל מס על הכרמים ומסיים אותה תשובה שאין להכביד עליהם כשאר פרקמטיא. עוד מצאתי שהעתיק אחד מן הגדולים מתשובת מור"ם וכמדומה לי שנמצא במרדכי דבני רינו"ס וז"ל בקצרה ולתת מס מן הבתים זה תלוי במנהג ואם אין המנהג קבוע אם המס צריך בענין החומות ומגדלות העיר לשמירת העיר יש לתת מס מן הבתים וגם מן הממון כו' עד אבל שאר מסים שנותנים קצבה לכל שנה מחמת שמרויחים בעיר לא יתנו מן הבתים ואם יש לו ב' בתים או ג' יתן מהם דמ"ש מריוח אחר אבל מבית דירתו לא יתן כו'. ע"כ תשובה זו סותרת תשובה דלעיל בשם מור"ם דהכא כתב דמותר בתים על בית דירתו וכ"ש הכרמים יתחייבו במס דמ"ש מריוח אחר ולעיל קפסיק וקאמר דאין להטיל מס על שום קרקע וכן מוכח מתוך הראיות שמביא ואפשר דהכא איירי כגון שקנה אותו מותר בתים או מחזיק אותו בשביל ריוח שכירות שלהן כגון שהוא במקום רוב עם דקפצי עלייהו שוכרים אבל מחזיק אותן בשביל שהן ירושת אבותיו וקשה עליו למוכרן או כדי שיקיימנו לבנו או בשביל להושיב בהן בניו או קרוביו לאח"ז וכל כה"ג שאינו מחזיקם כדי להרויח בהן נראה שפטורים מן מס וכן זכורני באושטריי"ך שכמה פעמים רצו בעלי כיסים לתקן לתת מס ממותר בתים ולא עלתה בידם והדבר ידוע שרוב מותר הבתים שהחזיקו בני אותה מדינה לא החזיקו בשביל ריווח כלל אלא בשביל חד מהני אמתלאות דפרישנא לעיל. וכן הכרמים כמדומה לי בודאי שנהגו לתת מהם מס אך לא ידעתי אי מכל דמיהם או ממקצתן ובתשובת רבינו יוסף טוב עלם דלעיל משמע שאין להכביד עליהם כשאר פרקמטיא אבל מ"מ חייב לתת מס מהן אע"ג דבתשובת מור"ם פסק וכתב דאין שום קרקע חייב במס וכתב על זה ותדע דאם היו כל בני העיר עניים ואין להם משא ומתן אין השר נוטל מהם כלום רק הטסקא המוטל על הקרקע עצמה אלמא שאין תובעים המסים אלא בשביל מו"מ מ"מ נראה באלו הארצות שרוב מחיית האומות עצמם רק מן הכרמים ומרוויחים עשרם מהם ותביעת המסים שאין קצובים מהם לפי שבח ממון של הכרמים שלהן אין לפוטרו כלל מן המס וגם אין לחייבם כשאר ממון כמו שכתב רבינו יוסף ט"ע דצריך אריס ואינו נשמר לו בביתו כשאר ממון ורוב חמה ורוב צינה מזיק ומקלקל בהן וכ"כ רש"י פ' הרבית גבי משכנתא בנכייתא דהנאת הכרם ואכילת פירותיו אינו ברור כלל לכך נראה דיש להעריך הכרמים בדמים בינונים ויתן מס מחצי דמיהן אמנם אם יארע שצריכים לתת מס גדול ומופלג כמו עד חצי או שליש נכסיהם אז לא יתכן כלל לפטור מותר בתים וחצי דמי הכרמים דאם היינו פוטרים אותו נמצא שזה שאין לו רק ממון במו"מ יוצוא למס המובחר שבנכסיו וירד מעושרו וזה שיש לו בתים וכרמים אם ירצה ימכור קרקעותיו ויהיה עשיר להרוויח במו"מ כבתחילה כי כן דרך בני אדם כשיורדים מנכסיהם שנושאים ונותנין בהם מוכרים קרקעותיהם כדי שימצאו בידם ממון להרוויח בהן מחייתו לכך יש להעריכם כשער הזול באותה שעה ויתן מס מן הכל אמנם אם היו אותם קרקעות חוץ למדינה אע"ג דאית בהן נמי האי טעמא מ"מ נראה דתרי חומרי לא עבדינן בהו הואיל ואין ראוין לראות פני המדינה כל עיקר. ומי שיש בידו מעות משל אחרים שהוא מרויח בהן בא"ז פרק לא יחפור כתב שרש"י תיקן בצרפת שמי שיש בידו מעות משל אחרים בחצי ריוח יתן מן החצי ומשל נכרים אין נותנים ובמקום שאין תקנה השיב ר"ת שמן הדין אין נותנים כלום משל אחרים ואם ירצו עתה לתקן ושמעון מעכב הדין עמו אך יש להן רשות לומר לשלטון שמעון יש בידו ממון אחרים ואין נותן כלום ויראו לו פנים וידים מוכיחים ובמרדכי פ"ק דב"ב כתב מתשובת מור"ם וז"ל ועל אודות המס כל מה שמרויח בו הן משלו הן משל אחרים חייב לתת ממנו מס ואם עד עתה נהגו מאליהן שלא לתת ממנו עתה יכולין לומר ע"כ סבלנו מכאן ואילך לא נסבול ע"כ ובארצותינו נוהגים כזאת התשובה ומכריזין מי שבידו משל אחרים או אם ידוע ממון אחרים שמרויחים בו יגיד ע"פ חרס ונובים ממנו מס כמשאר ממון אך לפעמים רגילים לעשות פשרה בדבר כתב בתשובת הר"ח א"ז שמעשה בכל יום שמלמד או סופר אינו נותן משכר פעולתו שלא הגיע לידו עדיין אפי' בסוף הזמן כשנגמר כל מלאכתו ע"כ. ונראה דה"ה לכל שאר פעולות כה"ג ולאו דווקא מלמד או סופר דאין לחלק. כתוב בפסקי גדול א' ישראל שהקיף מן הנכרי בגד או תבואה לזמן אם בא המס קודם הזמן צריך לתת עכ"ל מכאן משמע שאין מנכין לאדם מסכומו מה שהוא חייב לאחרים אם עדיין לא הגיע לו הזמן לפרוע ולא נהגו הכי בארצינו אלא מנכין לו מה שהוא חייב בין למולים בין לערלים אף אם לא הגיע הזמן עדיין לפרוע אמנם נראה אם א' חייב מה שהוא לקרובו או לאוהבו והדבר ידוע שלא יכריחהו לפרוע כלל. עד אשר יפרע הוא כרצונו ודאי כה"ג אין לנכות לו מסכומו ואע"ג דסברא פשוטה היא זאת כתבתי משום דחזינן דנהגו קצת להיות מנכין חיובא כה"ג ונראה דאין ראוי לנהוג הכי כלל הנה כתבתי הנראה לע"ד תורת הנותן והניתן ממנו. אמנם רוב מה שכתבתי היינו לענין מסים הקצובים וגם לשאינם קצובים או שאר תביעות מן השלטון רק שאינם מופלגים או כבדים ביותר ויותר אך אם הגבייה בדרך זה שהשלטון יקח ד' או ה' חלקים מממון הציבור וישאיר רק עוללות וכה"ג ישתנו הדינים בכמה מילין כדמבואר למבין מתוך הטעמים והראיות. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שמגעריכה

ראובן ושמעון בעלי כיסין הן והוטל מס גדול על אנשי קהלם ועליהן בכלליהם והסכימו אנשי קהלה שכל אחד יכתוב הודאתו וישבע על ככה כדי לברר מי הוא הרב או המעט בנכסים וראובן ושמעון ויתר בעלי הכיסין ממאנים בדבר וחפצים לעשות שומאות וערכים לכל א' וא' כמו שנהגו כמה שנים ועוד טוענים בעלי כיסים שאף אם יתחייבו לישבע עמהם אין רצונם לכתוב בהודאתם ולפרט כל דבר ודבר ואיכות ומהות כל ענייני ממונם כי דואגים לכמה מיני הזיקות שראוים להוולד להם בשביל כך אלא רוצים הם בעצמם לשער ולהעריך כל ממונם מפרטות וכללות ושוב ישבעו שכך סכום יש להן ולא יותר ושאר הקהל אינם חפצים בדרך הזה האיך הוא דין תורה על דברים הללו:

תשובה יראה דבני העיר ואנשי הקהל המצורפים יחד בנתינת המסים יש להן כל דין שותפין והכי מוכח במרדכי ובאשירי פ' הגוזל בתרא משום רבינו שמחה דמדמינן לדיני שותף ובענין השותפין תנן פ' כל הנשבעים ואלו נשבעים שלא בטענה השותפין והאריסין כו' ומפ' עלה בגמרא דנשבעים שלא בטענת ברי אלא אפי' בטענת שמא משום דמורו היתרא ופירש"י לפי שטרחו בנכסים מורו להיתר לעכב בידם משל חבריהם וא"כ בני העיר הואיל ושותפין הן בצירוף המסים יכול כל א' להשביע את חבירו בטענת שמא אולי יש לך ממון רב ואין אתה נותן כ"כ לפי הערך ומורה לך אתה התירא משום דאתה טורח בצרכי הקהל לפקח על צרכיהם נגד המושלים וכה"ג להקל המסים ולהרחיב הזמנים ועוד יותר שאתה סובר שגם לאחרים יש ממון כמו לך וא"כ נתינתך שוה עמהם ועל ספק זה אתה מעכב מלתא לפי ממונך ואמרינן פ"ק דב"מ דמחוך ספק מלוה ישינה תפיש בשל חבירו דלא פרשי אינשי מספק ממונא כ"ש דמחזיק מה שבידו. מספק וא"ת בלא טעמא דשותפין נינהו ע"כ דין תורה הוא לברר נתינת המסים ע"פ השבועה משום דבענין אחר אי אפשר לעמוד על העיקר ושיצא הדבר לאמיתו שאם תאמר ע"פ שומא והערכה כסדרם וכי בני אדם נביאים שיודע זה מה בתיבתו של חבירו ולא דמי לכמה אומדנות דאשכחן בתלמודא אומדין כמה אדם רוצה ליתן או ליטול בשביל כך וכך ואשכחן נמי דאומדן דעתו של אדם כך הוא או היה כך כל הני אומדנות משערינן לפי סתם ורוב בני אדם האיך דרכם ודעתם ויש בנו כח להכיר ולידע מידה והרגל דסתם בני אדם אבל אומדנות דעניות ועשירות דלא תליא במידה והרגל יש מתעשר שאין כל אדם יודע ויש מתרושש והון רב הכל ברצון מי שהעושר שלו ועבידי אינשי דמטמרי נכסייהו שלא להשביע את עצמן מש"ה אי אפשר לכוין האמת באומדנא כלל ומוכח בכתובות פ' מציאת האשה דכל היכא דלא ברירא האומדנא לא עבדינן לה דתנן התם חכמים אומרים פעמים שאדם העשיר והעני עני והעשיר ומפ' בגמ' כבר היה עשיר בדעתו וחזר להיות עני בדעתו וכן איפכא ולכך אין אומדין לפי דעתו ואפי' לר' יודא דפליג התם וקאמר דאזלינן בתר אומדנא וקי"ל כוותיה כדפסק התם היינו משום דאומדנא ניכרת כלומר נתגדל ביניהם ומכירין אנו וותרנותו וקמצנותו ולא חיישינן כדחיישי רבנן שנתחלפה דעתו כדמוכח התם אבל מודה הוא דכל היכא דלא ברירא האומדנא כלל כבנדון דידן לא עבדינן אומדנא וא"כ למאי איצטרך לומר טעמי דשותפי נינהו. וי"ל אי לאו טעמא דשותפי נינהו ה"א דעבדינן אומדנא הכי אע"ג דלא ברירא דעיקר הטלת המסים ושאר מיני תשחורת הן מן האומות ושלטונים מוטלים הן לפי מה שהן שמין ומעריכים משאם ומתנם ורווחים של הציבור בכללות ובפרטות נמי לפעמים והכי משמע בדברי הגאונים בכמה דוכתי בהטלת המסים דבענין זה הוא. ומעתה אית לן למימר סוף דינא כתחילת דינא אם הוטל המס ונתרבו בשביל שהעריכו האומות ממונם של ישראל איכא למימר דכה"ג דינא דמלכותא הוא דמלכותא אמר תיתוב כל חד לפום אומדנא דידיה או מאן דאתי בחריקיה והני דאיבררי לשום ולהעריך כמו שלוחי דמלכא אינון ואפי' אי לא יכוונו האמת מ"מ דינא קעבדי וא"כ האיך יכוף אחד את חבירו לישבע לי מספק אבל מטעם דשותפין נינהו מזקיקו שפיר לישבע כדפירשתי. ונראה מהשתא דצריכין להתיישב אם אחד עוקר דירתו מן העיר ונשאר מקצת חיוב המס על הקהל שיצטרך הוא לשאת עמהם באותו עול הואיל ועדיין השותפות קיים ויכולים להזקיקו לישבע עמהם כי כן פסק מהר"ם בענין השותפות ופי' הא דתנן בפ' כל הנשבעין חילקו השותפין אינו יכול להשביעו בטענת שמא היינו דוקא שחילקו לגמרי אבל אם נשאר להם מעט פירות או מילתא דלא ידיעא חלוקתם שאין סכומו ידוע עדיין השותפות קיימת. ומה שטענו עוד בעלי הכיסין שאינם רוצים לפרט ולפרש חלוק ממונם אלא לישבע כך סך ממון יש להם בכללות נראה דלפי דין חכמי התלמוד טענתייהו טענה דרוב הגאונים פסקו והוכיחו מן הגמ' דהנשבע לחבירו שאינו חייב לו נשבע בסתם ואין צריך לפרש באיזה ענין אינו חייב לו או באיזה ענין פרטו וה"ה ה"נ כיון שנשבע שכך סך ממון יש לו ורצונו לתת ממנו לפי הערך הרי זה נפטר ממנו ולא יצטרך לפרש ולבאר יותר אמנם בס' המצות כתב דאחר סיום התלמוד תקנו הגאונים שצריך לפרש בשבועתו האיך אינו חייב לו כדי שלא יוכל לבוא לשום טעות או רמאות וכתב בהגה"ה במיימוני שכך נהג מהר"ם לפסוק בסוף ימיו וכן משמע באשירי במתני' בריש ב"מ שיש לדיין לבאר ולסגור בפני כל צד רמאות שכשמשביע בעלי הדין וא"כ כ"ש בענייני מסים רגילים אינשי למעבד כמה טצדקי כדי ליפטר מהם ומקילים לצדד התירים ואם ישבע בכללות אפשר שיעשה כמה מיני טעות ורמאות לכך צריכין לפרט ולפרש בביאור יפה כל הנכסים איכותו ומהותו כדפרישית וכן נהגו בכל גבולינו מקדם:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שדמעריכה

צבור שהוטל עליהם מס והסכימו כולם לברור ה' אנשים להעריך כל איש ואשה ולתת המס לפי אותה שומה והערכה ויש ב' אחים עשירים תקיפים בצבור וחפצים שיתבררו ב' מן הה' שהן משלהן שיש להן שייכות אליהם ושאר הציבור אומרים אדרבה אין לברר אלא אנשים שאין להם שייכות כלל ובכך יצא הדבר לאמיתו הדין עם העשירים או לאו:

תשובה יראה דמי שפוסק למיעבד כחפץ העשירים שפיר קעביד בדרך זה שרוב מן המעריכים אין להם שום שייכות כלל דבדרך זה יצא הדבר לאמיתו יותר וראיה מהא דגרסינן בפ' זה בורר ומ"ש דעבדי הכי פי' שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים עוד א' ולא אמרינן שבתחילה יבררו להם ג' בין שניהם אמרי במערבא משמיה דר"ז מתוך שזה בורר לו א' וזה בורר לו א' ושניהם בוררין לו עוד א' יצא הדין לאמיתו ופירש"י דצייתי בעלי דינים דסברי הרי אני בררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינים עצמם נוח להם להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום עכ"ל וכתב אשירי עליה דיש חסירי דעת טועים בדברי רש"י ואומרים שיוכל הדיין להפך בזכות אותו שביררו אפי' בדבר שאין לו בו זכות ואם יוכל להטעים דבריו לחבירו הדיין להטעותו שיסכים עמו בתחבולותיו מצי למיעבד בדינא הואיל וזה ביררו ומתוך כך רגילים עלמא לבקש להם דיין בעל תחבולות שיודע לחפש תאונות ודקדוקי און וכתב האשירי דחלילה וחס למעבד הכי דהוה בכלל מטה משפט אלא דעת רש"י הכי דצייתי בע"ד משום דאינון סברי אלו היה לי שום צד זכות לפי האמת והישר לא היה נשאר נעלם כי הדיין שבררתי היה מדקדק אבל לדקדק אחר תחבולות ודאי כלל לא. והא דפירש"י והדייני' עצמם נוח להן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום אינו מבואר באשירי מה ר"ל רש"י בזה ונראה לבאר דהדיינים בעצמם נוח להם לכל אחד להפך אף בזכות אותו שלא בררו ולא מסתפי מבעל הדין השני משום דסומך ע"ז שהוא עצמו ביררו ומסתמא לא חשיד ליה שיחניף לחבירו נגד הדין ע"כ סוגית הגמרא לפירש"י ודברי אשירי. והשתא נראה לדמות נ"ד להני סברות דכשהעשירים והתקיפים בוררים מעריכים גם משלהם כדמבואר לעיל שמ"מ הרוב הן מאותן שאין להם שום שייכות כלל כה"ג צייתי העשירים טפי שלא יתבלבל הסדר ולא יבקשו עוד ערעורים בתקיפותם דסברי ודאי קים להו להני מעריכים שכך עולה לנו כנגד הצבור שהרי מבוררים שלנו היו בדבר והיו מדקדקים אחר זכותינו אלו היו יודעים שאין ערכנו מגיע ועולה כך לא היו שותקים וגם אילו המעריכים שבררו העשירים נוח להפך לדקדק בזכות הצבור משום דלא מסתפו מן העשירים לפי שהם ביררום לא חשידי להו וכ"ש כשביררום ראשי הקהל שיניחו לעשירים ולתקיפים לברור גם משלהם דבהכי צייתי לכל מיגדר מילתא והראשים עצמם נוח להם כדלעיל אבל בבינונים אין להקפיד בכל הני דבלא"ה צייתי ולא מסתפי מנייהו. אמנם דוקא בזמן שהעשירים רוצים לברור משלהם אנשי אמת אבל אם מחזיקים לכו ברמאים ובעלי תחבולות כלל וכלל לא:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שמהעריכה

חבורת ישראל דרים בעיר אחת ויהי לימים יצא תגר וחירום על העיר וכל העיר יר?י?אים ודואגים פן תלכד העיר בחזקה או בעוקבא ומפקחים לבנות ולהחזיק בדקי העיר בחפירות ובבניינים וממנים שומרים ביום ובלילה לשמור וכן שלטוני העיר קראו ג"כ ליהודים שיעזרו ויסייעו גם הם לחזק בדקי העיר ושיעמידו ג"כ שומרים לפי ערכם ונפלה מחלוקת בזה בין בני חבורה העניים רוצים שכל ההוצאות לצרכי הללו יהיו נגבים לפי שבח ממון והעשירים רוצים שיהיו נגבים לפי הנפשות ויש מהן אומרים שיהא נגבית לפי הבתים. דינא דהני מילי היכא הוא:

תשובה יראה דדברים הללו אינם נידונים על בוריין בדין תורה לפי אשר נמצא בספרים לבד אלא גם צריכים נדונים לפי ראות עיני הדיין האיך הוא ענין התגר והחירום ולפי אשר הוא הציווי מן השלטונים כמו שאבאר ובתחילה אבאר דין התלמוד ופסקי הגאונים אשר ידעתי ומצאתי ואח"כ נחלק בדבר לפי הענין. בפ"ק דב"ב תנן כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר לא כל החצירות צריכים לבית שער כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה וקאמר עלה בגמ' בעי מיניה ר"א מר' יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי נפשות הן גובין אמר ליה לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות ומסיק עלה שם באשירי דכל מילתא דלית ביה סכנות נפשות לא אזלין אלא בתר ממון וה"נ אמרינן פ' הגוזל בתרא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכן כל מה שמחדשים אומ"ה שמדות ופורענות על ישראל אפי' אם מענים אותם ביסורים ובמניע' ממאכל וממשתה גובין הכל לפי ממון דעיקר כוונתם על הממון עכ"ל. והתוס' מקשים שם מהא דאמרינן בפ' בן סורר ומורה דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא התם משום דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' עד מ"מ אין מחשבין בו אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו כנגדם לא יזיק לגופם הלכך לא חשיב סכנות נפשות עכ"ל. תו מסקינן פ"ק דב"ב דגובים לפי קירוב בתים וכתבו התוס' עלה וז"ל פר"ת ונותנים עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנים יותר מעניים קרובים ולפי שבח ממון נמי הן גובין וכ"כ אשירי בשם הר' יוסף הלוי דשבח ממון הוא העיקר ומחלקין תחילה לפי הממון ואח"כ מחלקים לפי קרוב בתים ומסיק באשירי דדברים הללו היינו בזמן שיש שלום בעולם ואיכא אימת מלכות ואין לחוש אלא לאותן שבאים דרך ליסטיות או באקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זע"ז מסתברא בכה"ג לא איכפת לן בקרוב בתים כלל דלגבי כרקום שכבשוה עיר קירוב בתים וריחוק בתים חדא מילתא היא הילכך אין גובין אלא לפי שבח ממון ואם באים על עסקי נפשות גובים אף לפי הנפשות ושבח ממון היינו דוקא ממון דמטלטלי דליכא למיחש על המקרקעי ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ושריפת בתים ונתיצתם גובין לפי כולן הואיל ועל כולן הן באים עכ"ל. ובמרדכי פ"ק דב"ב כתב מתשובת מור"ם ועל ענין שומרי העיר דמתחילה שומרים בעצמן בלילות ואח"כ נתפשרו הקהל לתת דבר קצוב לשנה נראה בעיני אע"פ שמתחילה היו שומרים לפי הגולגולת אם דל אם עשיר מ"מ אחר שכבר הושבה השמירה לדין תורה דאמרינן פ"ק דב"ב דמחשבין לפי ממון בתר השתא אזלינן ואם מתחילה כשהיו נכרים מושלים ומופקדים על השומרים שינו מידת יהודית להשוות דל ועשיר ועתה שהוטל עלינו הדרנא לדיננא ואין לנו לשנות מדין תורה דכל דבר התלוי בממון מחשבין לפי ממון דבשלמא כשהן שומרים לעצמן דין הוא דתהא השמירה לפי הגופים שהן בני השמירה וכן גוף העני יכול לשמור כמו גוף העשיר ואדרבה יותר אבל עתה שנותנין דבר קצוב אין לומר כיון דהממון שהן נותנין הוא תחת שמירת עצמן שהיו שומרים בתחילה והעשיר לא ירבה והדל לאימעיט דהא אמרינן פ"ק דב"ב הכל לכריא דפתיא אפילו מרבנן כו' ומסיק מהר"ם דדבר פשוט הוא כמו שכתב ע"כ. ומהשתא נבאר שאילתינו דבר דיבור על אופניו ונראה דאם החירום והתגר מצד מושל ושר תקיף שאפשר לו להחזיק העיר למס עובד אם ילכדה אז דיינינן דאין הכרקום בא אלא על עסקי ממון דאין כוונתם להשחית העיר שאנשי הצבא בוזזים ושוללים וחוטפים כל ממון המטלטל הנמצא ולכך אין מחשבינן רק לפי שבח ממון וכה"ג אמרינן פ"ק דכתובות כאן בכרקום של אותו מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת ופי' רש"י דכרקום של אותו מלכות אין רצונם להשחית העיר כי כשכובש העיר הסמוכה למלכות מחזיק למס עובד ולכך אין פנאי לנסך וא"כ נראה דכש"כ דהיכא שאין כוונת הכרקום להשחית העיר ורצונם להחזיקם למס עובד שאז אין הורגין וממיתין בה שום אדם מק"ו דאין מנסכין ואע"ג דהתוס' שם מפרשין בע"א האי דכאן בכרקום של אותו מלכות ויש פנאי לנסך ועל פירש"י מקשין טובא מ"מ בהך סברא דהיכא דכוונתם להחזיק העיר למס עובד שאז אין מקלקלין ומשחיתין בה לא פליגי כלל דלבעול או לנסך אין בזה השחתת העיר וק"ל. והא דכתבינן לעיל שדרך הכרקום לשלול ולבוז כל ממון המטלטל א"כ היינו צריכין לחשוב לפי כל שבח המטלטלין ואפילו בגדים ושמושי דערסא וספרים וכש"כ חפצים של כסף וזהב יותר משטרי חובות של נכרים ומ"מ קשה לדקדק כולי האי ולקמן בסוף תשובה זו נבאר יותר אבל מ"מ לפי הנפשות אין מחשבין. ואע"ג דנהי נמי דהיכא שבדעת הכרקום להחזיק העיר אין הורגין וממיתין בה כשילכדוהו מ"מ רגילות הוא הרבה פעמים כשבני העיר עומדים כנגדם לזרוק בהן אבנים וחצים וממיתין וחובלין בהן אח"כ אם ילכדו העיר הורגים וממיתים גם הם בבני העיר מתוך חרון אפם כדי לנקום נקמתם וא"כ הוי נמי סכנות נפשות ויגבו גם לפי הנפשות לא אמרינן הכי שהרי תירצו התוס' לעיל אההיא דבן סורר ומורה דדוקא הבא במחתרת נידן על שם סופו אבל מה שמחשבין לצורך שמירת העיר וכן לעמוד כנגד הגייס לא דיינינן על שם סופו אלא כתחילתה שאם באין על עסקי ממון אין מחשבין רק לפי שבח ממון משום דהגייס ובני הכרקוס אם לא יעמדו כנגדם לא יזיקו לגופם כלל א"כ השמירה אינו אלא בשביל הממון שאם יתרצו להתיאש מן הממון לא יצטרכו לדא?ו?ג על הנפשות ולא דמי לבא במחתרת דהתורה חשבה אותו לרודף שמותר להרגו ע"ש סופו דשאני התם דהתורה חסה על פקוח נפש של ישראל וכיון דאפשר והווה הוא שיהא בעל הממון נהרג חשוב אידך כרודף ואין לו דמים. ונראה ג"כ דאף אם הענין כך הוא בעיר המוקף כרקום וגייס שאף אם היו בני העיר מרוצים להתיאש מן הממון ולפתוח העיר לגייס שיתפוש העיר למס עובד אלא שאין כח ורשות בידם מפני בני חיל מושל כעיר שהם שולטין עליהם ועי"כ הוא בא לסכנות נפשות מ"מ אין לחלק דסתמא קאמרי התוס' והיכא דבדעת ורצון הגייס והכרקום על עסקי נפשות דמחשבין אף לפי הנפשות רוצה לומר אם בענין זה שהכרקום היא מחבורת לסטין רקים ופוחזים או כגון מלך או מושל המתריס בעיר הזאת לא בשביל להחזיק במס עובד אלא רק כדי להשחית מדינתם של אותו מושל שהוא מתנגדו ועושה בדרך נצחון ולהכעיס כל כה"ג ודאי באין גם על עסקי נפשות וגם הורסים נותצין ושורפין לפעמים הכל כדי לקלקל כה"ג גובין אף לפי הנפשות גם לפי מקרקעי אם יש לחוש עליהם. וכל מה שמחשבין לפי הנפשות נראה דאנשים ונשים וטף שוים בדבר דלכולהו אית להו סכנת נפשות ואע"ג דאמרינן פרק אין מעמידין אשה כלי זיינה עליה ופי' האשירי שם משום דהאשה אומללה ושפלה ואינה בת מריבה אין מתקנאים בה ואין הורגין אותה רש"י לא פי' כן אלא פירש דכלי זיינה עליה לפי שמאנסין אותה לזנות ולכך בטוחה היא מן ההריגה ולפ"ז בתרי גווני היא בסכנה חדא משום ערוה וחדא משום סכנת נפשות דאיכא צנועות דמסרי נפשייהו ונהי נמי דסברת אשירי אמת היא דהא חזינן כמה עיירות שנלכדו בזרוע ושנהרגו האנשים ובנשים לא שלטו את ידם מ"מ גם סברת רש"י אמת שיש לחוש לאונס הזנות ואפי' אותן שאינן צנועות דלא מסרו נפשייהו מ"מ שמץ לעז טובא הוא להן ובטף נמי הסכנה ברורה שמא יחטפום כדי להעבירם לדתם ועל ענין השמירות בלילות נראה דבין אם התגר והחירום על עסקי נפשות או על עסקי ממון אם צוו השלטונים על היהודים שיעמידו בכל לילה שנים או ג' מהן לשמור כמו שהם שומרים בכל לילה לפי ערכם והנכרים רגילים לשמור לפי סדר הבתים ולפי האנשים אם דל אם עשיר וחוזרין חלילה גם היהודים צריכים לשמור בענין שהן שומרין וכאשר הן מצווים הכי משמע מתשובת מור"ם דלעיל דאם שינה מידת היהודים ודין תורה אזלינן בתרייהו ואע"ג דנוכל לומר דהתם היו רוצים הנכרים שכל אחד מאנשי העיר ישמור בעצמו ולא ישכור אחד מן השוק במקומו וא"כ גוף העני טוב לשמירה כמו גוף העשיר והכי מסיק בתשובה אבל לעולם היכא דלא קפדי לשכור שכירים י"ל דהוי כמו שפשרו עבור סך מעות דהעשיר ספק בידו יותר לשכור מהעני מ"מ הואיל וצוו לשמור על הדרך שהן שומרים הוי כדינא דמלכותא ואזלינן בתרייהו אא"כ נתפשרו מהן בסך ידוע דתו לית לן גבייהו ולא מידי אלא אותו הסך וא"כ צריכין לגבות אותו סך בינינו ובין עצמנו לפי דין תורה. אמנם נראה דבכל כה"ג בין בבנין בין בחפירה בין בשמירה וגם הא דכתבינן לעיל כשגובין לפי כל הממון המטלטל דמחויבין אף הבגדים ושמושי דערסא וגם הספרים לגבות מהן וגם לפעמים מן הבתים וחצירות בכל ענינים הללו המוטב הוא שיעשו פשרה ובצוע נכון נוטה לכל הקצוות ביניהם ולא יתעקשו לומר דיש דינא דקשה מאוד לכוין דין תורה בתמצית בכל כה"ג ומי לנו גדול בדורו ממור"ם דבתיווני דליבא הוי יתיב וכתב בתשובה על כה"ג דיעשו פשרה משום דאין לכוין יפה דין תורה וכ"ש אנן יתמי דיתמי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שמועריכה

מנהג הוא בארץ הזאת כשהמושל בא לעיר אחת מעיירותיו שאין דירתו שם צריכין היהודים הדרים שם לתת כ' ליטרא וחצי ווינע"ר למרשל"ק שלו והוא מחלק קצת לעצמו קצת לחדרנים קצת לשומרים הפתח ולנערים נושאי חרבו וגם לפעמים הרבה תובעים להשאיל לו מצעות ושמושי דערסא או ליתנם לו היאך גובין עולים הללו:

תשובה יראה דכל כה"ג עיקר תליא במנהג המדינה ואף בארץ הזאת חלוקים העיירות בזה במקצת מקומות גובין אותם כ' ליטרא וחצי חצי לפי מנין בתים של ישראל שבעיר בתי עשירים ועניים כולם בשוה וחצי השני נוהגים לתת מן הקופה של צדקה כמו שהתיר ר"ת לתת מעות של צדקה לשומרי העיר משום דהציבור רשאין לשנותן לדבר הרשות וכן נוהגים בכל מקום בארץ הזאת לתת מן הקופה של צדקה לשלוחי המושל כשעוברין בדרך העיירות ובמקצת מקומות נהגו לתת עשרים ליטרא וחצי (הללו) הכל מן הקופה שגובין שאר עולין לפי שבח הממון. והמצעות ושימושי דערסא נוהגין ברוב מקומות להשאיל או ליתן לפי הבתים בית ובית בשוה אמנם דוקא בזמן שהמושל תובע המצעות לצורך עבדיו או משרתיו הנלוים אליו אבל לפעמים מצוה שיתנו או שישאלו מצעות לשר א' העובד לו בחצירו או לבעל חצר שלו או לשאר שר יועץ שלו כה"ג לא ידעינן ביה מנהגא. גם נראה דכל המנהגים דלעיל לא ידענא למצוא סעד וסמך יפה להם דנראה לפי דין תורה כל אלו העולין אינו נגבין אלא לפי שבח ממון כדכתב אשירי פ"ק דב"ב אמנם שמעתי מבעלי בתים שבתחילה הוקצבו עולים הללו על יהודים מפני שדרך הוא כשמושל בא לעיר מטיל על כל הבתים שבעיר לתת אכסניא ולהכניס בני חילו והיו היהודים יראים פן יכנסו לבתיהם רקים ופוחזים ויותר מן הראוי ויקלקלו וירשיעו להם קבלו עליהם לפייס המרשל"ק כי הוא המראה ובורר האכסניא לבני חילו שלא יכניס לבתיהם כ"א כראוי וגם תביעות המצעות הוא בשביל זה שיפטרו מלהכניס בני חילו ויצטרכו להציע להם מצעות ושמושי דערסא והחדרנים ושומרי הפתח קבלו עליהם ג"כ לפייסם כדי שיפתחו להם בבואם אל המושל לפקח על עסקיהם והנערים נושאי חרבו כדי שלא יחטפו המטרונות כדרכם. ולפ"ז קצת טעם לגבות אלו כ' ליטרות וחצי מקצתן לפי הבתים כדי שלא יתקלקלו בהכנסם בני חילו לאכסניא ומקצתן לפי שבח ממון מה שנותנים לחדרנים ושומרי הפתח וזהו עיקר צורך לבעלי כיסים ועשירים והטילו על קופת הצדקה כדי שלא יתמהמה ויבא לידי תקלה שהרי רשות בידם לשנותם אפי' למשתי בהו שיכרא כדלעיל והמצעות שגובין לפי הבתים היה ג"כ מתיישב בזה דלא קבלו עליהם קצבא זאת אלא כדי שיפטרו בעלי בתים מלתת אכסניא לבני חילא יותר מהראוי וגם כי אין המושל חפץ רק מצעות ואף אם יתרצו לפייסו בכסף ע"ז לא יקבל מפני שהוא צריך למצעות ולא ימצא לקנות כ"כ מהר ולכך לא היה נראה להה לגבות לפי שבח ממון. אמנם בזה יש לחלק דלפעמים יש בבית א' שנים או שלשה בעלי בתים ובית שני רק אחד למה יתן הא' כאותם שנים או שלשה הא מסקינן בפ"ק דב"ב אכסנאים לפי בני אדם מתחלקות ולא לפי בתים ופרש"י שם אכסנאות שנותנים לבני חיל המלך והיינו מעין נדון דידן. ותו דלפעמים אדם בינוני יש לו בית קטן ולעשיר בית גדול ראוי לקבל הרבה אכסנאי ואיך יתכן שיתנו או שישאלו המצעות ושמושי דערסא בשוה וצריך לומר דהראשונים שהנהיגו כך דלא חלקו אמנם בכל הדברים דלא ידיע לן מנהג בברור אית לן למיזל בתר בצוע ודרך פשרה קרובה ונוטה להדין והסברא והעשירים לא יצמצמו ביותר דלפום דינא הנמצא בספר לכאורה הכל נחשב ונגבה לפי שבח ממון גם הבינונים והעניים אל ידקדקו ביותר דנהי נמי דאמת היא כמו שכתב האשירי דכל כוונת האומות בהטלת משא על היהודים הכל בשביל הממון מ"מ גם זה אמת אשר בזמנינו נתרבה רשעתם עלינו ויקוצו מפנינו ואנחנו כקוצים בעיניהם כמה פעמים מרבים לתבוע תביעות ולהטיל עולים שהן כה"ג שאין מבקשין במזומן בשביל ריבוי הבעלי בתים וגודל דירותיהם אפי' שאינם כולם עשירים בממון. ולכך קשה מאוד היה להעמיד דברים הללו על דין תורה: