תרומת הדשן/א/שמב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה שמב
עריכהצבור הוטל עליהם מס והסכימו שיכתבו כל אחד ואחד כל אשר יש לו המחוייב במס וישבע על ככה שלא ברח מאומה ומבקש לדיין שיברר להם ע"פ הדין החייוב והפטור הן בנותנים המס והן בניתנים מהן מס והיאך מעריכים כל זה לפי דין תורה ולפי מנהג דנהגו כל הקהילות כבר:
תשובה יראה דהני מילי תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ"מ דכתב בהדיא דרוב ענייני מסים תלויים במנהג וכן במרדכי פ"ק דב"ב כתב בשם הר"א כ"ץ על עניין המס דמנהג מבטל ההלכה ודין חכמי התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא וכתב נמי דלאו דווקא מנהג חכמים אלא אפילו מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם כדאיתא בהדיא פ' הגוזל בתרא ונראה אע"ג דכתב ר"ת והוכיח ממש ממתניתין דב"ב ומריש פ' הפועלים דיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עלייהו אפילו היכא דתנן התם הכל כמנהג המדינה ובא"ז כתב נמי דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אא"כ מפי חכמים ומרדכי ר"פ הפועלים הוסיף לפרש בשם א"ז דדווקא מנהג ותיקין מבטל ההלכה אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא טועה בשקול הדעת מ"מ נראה לומר דבענייני מסים וכה"ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם אפי' אי לא הוקבע ע"פ חכמים כדמייתי הר"א כ"ץ ראייה ברורה על זה מההיא דחמרים וספנים פ' הגוזל בתרא ונראה דיפה יש לחלק בענייני מסים לבני העיר וכן צורכי חמרים וספנים למהלך שיירא שלהם וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי עניינים דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם מש"ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו. וכעין זה כתב מהר"ם דשותפים קונים ומקנים ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קניין משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני כדאיתא בהגה"ה במיימון וכן איתא בתשובה שהשיב שאין נותנין מס מקרקעות דבכל מידי דאית ליה רווחא להאי כמו להאי באמירה בעלמא וע"י דאי מקני אהדדי וה"ה לעניין מנהג וההיא דר"ת וא"ז דלעיל קאי על חילוק חצירות ובתים ובניין שלהם ואשכירות פועלים וכן שכירות בתים וחצירות וכל כה"ג דאין רבים מצרפים יחד ולא איצטריך מצטרפו למיהוי צייתי אהדדי לכך צריך מנהג שיהא לו עיקר ע"פ חכמים וראייה מן התורה משא"כ בענייני המסים וכיוצא בו דמנהג בעלמא מבטל בהן דין תורה. אמנם נראה דצריכים לידע דמנהג קבוע ופשוט הוא שנהגו כך בני העיר לכל הפחות תלתא זימנין והרבה פעמים ציבור עושים להם מסקנא לפי הצורך ואין בדעתם לקבוע מנהג כלל מ"מ אע"פ שצריכים לברר קביעות המנהג בבירור גופיה אין מדקדקים כ"כ אלא מבררים על עד מפי עד וע"פ פסולי עדות וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה במיימון דעל חזקה דיישוב מבררים הדבר כה"ג משום דבלאו הכי כולם פסולים לעדות ומאן ידע במילתיה כי אם בני מתא אכן נראה אע"ג דאייתינן לעיל דבענייני מסים המנהג מבטל ההלכה מ"מ ראוי ונכון לדקדק הי?טב אם נוכל להשוות כל המנהגים לדין תורה אף אם לא לגמרי מ"מ עדיף טפי שנמצאו סעד וסמך מדברי חכמים ולאוקמינהו בטעם וסברא. ועתה נבאר תחילה החיוב והפטור בנותנים בפ"ק דב"ב אמרינן דמאן דרמא כרגא ארבנן קעביר אדאורייתא אנביאים וכתובים וכתב שם אשירי בשם הרב רבי יהוסף הלוי דשמעינן מיניה דכל המסים ותשחורת בין קבועים בין שאינם קבועים ת"ח פטורים הן ודווקא שתורתו אומנתו אבל אין תורתו אומנתו לא ומסיק אשירי דאפי' אם יש לו אומנות ומשא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר וכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר לתורתו הרי זה נקרא תורתו אומנתו וכתב בא"ז פ' לא יחפור דת"ח שאינו יודע להשתכר אלא לומד תדיר בני העיר מצווין לעשות מלאכתו ואם הוא עשיר התורה פוטרתו מליתן מס וכ"כ בטור חושן משפט בשם הרמ"ה דלא בשביל ענייתו פוטרתו התורה אלא בשביל שתורתו אומנתו מכל הלין משמע שת"ח שתורתו אומנתו אפי' הוא עשיר פטור ממסים ותשחורת ואע"ג דכתב בהגה"ה במיימון בהלכות קריאת התורה בשם ר"ח ורב אלפס דהאידנא לית לן מי שתורתו אומנתו כרב ששת דשרי ללמוד בשעת קריאת התורה נראה דדוקא קאמר דאין לנו כר"ש ואפשר משום דהוי סגי נהור כדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד ולא היה עוסק כלל בשום מלאכה ובשום מו"מ אלא בת"ח ות"ח שרי כה"ג ללמוד בשעת קריאתו אבל אם היה עוסק בשום מלאכה ומו"מ אפי' רק לצורך מזונותיו כדפי' אשירי לעיל כה"ג לא שרי למגרס בשעת קריאת התורה כיון דמבטל הוא תורתו בשביל מזונותיו ה"נ צריך לבטל בשביל קריאת התורה בצבור כדסמכי רבנן אקראי בפ' ואלו נאמרים דצריכים לשתוק אפי' מדברי הלכה משנפתח ס"ת וכה"ג אשכחן פ"ק דשבת א"ר יוחנן לא שנו אלא כרשב"י וחביריו שהיתה תורתם אומנתם אבל אנו מפסיקים בין לק"ש ובין לתפילה ופירש"י אנו כיון דמפסיקין לאומנות כ"ש דמפסיקין לתפילה ובפ"ב דשבת משמע דרשב"י לא היה עוסק בשום אומנות כלל רק בת"ת דכשיצא הוא ובנו מן המערה חזו אינשי דכרבי וזרעי אמר לבריה הללו מניחין ח"ע ועוסקים בחיי שעה ופירש"י משום דאפשר ע"י נכרים והקב"ה מספיק מזונות לעושי רצונו משמע שהיה סבר שלא יעסוק אדם בשום אומנות אפי' לצורך מזונותיו ולהכי קאמר כרשב"י וחביריו ר"ל שהן כמותן ואהא קאמר נמי בהגה"ה במיימון דלעיל דאין לנו עתה דמי שתורתו אומנתו כר"ש דר"ל דאין מבטל תורתו אפי' בשביל צרכי מזונותיו אבל תורתו אומנתו כדפי' האשירי איכא למימר דאשכחן להו אפי' האידנא וסברא הוא דלענין לפטור ת"ח מן המס לא בעינן תורתו אומנתו לגמרי שלא יעסוק באומנות כלל אפי' כדי חייו דתלמודא סתמא קאמר דלא רמינן כרגא אדרבנן ולא פי' דבעינן תורתו אומנתו אלא שהגאונים כתבו דבעינן א"כ אזלינן בתר טעמא וכיון דכתיב ראה חיים עם האשה ואמרו חכמים כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וא"כ תורה בענין זה אמאי לא תהוי נטירותא עילוויה דיצטרך נטירותא אחריתי ועוד דהא דאמרינן בפ"ק דב"ב גבי ההיא כלילא דאמרי לרבי ליתבי' רבנן בהדן ואמר להו לא וכן גבי ר' נחמן דרמי כרגא ארבנן אמר ליה ר"נ בר יצחק קעבר מר אדאורייתא אנביאים אכתובים מסתמא הנהו רבנן כולהו לא הוו כר' יוחנן וחביריו דאפילו ר' יוחנן שהיה מן האמוראים הגדולים קאמר אנפשיה אבל כמו אנו מפסיקין ונראה נמי דלאו דוקא רב הנסמך ליישב בראש ולדון ולהורות דהוא פטור אלא כל ת"ח בדורו שיודע לישא וליתן כשורה בד"ת ומבין מדעתו ברוב מקומות בתלמוד ובפרושיו ובפסקי הגאונים אם תורתו אומנתו כדפי' האשירי לעיל אפילו לא נסמך לישב בראש לדון ולהורות פטור הוא מכל מיני מסים ותשחורת וראיה לדבר קצת דהאי קרא דאורייתא דמיניה יליף דת"ח פטור כתיב ביה אף חובב עמים כו' עד והם תוכו לרגליך ותני רב יוסף אלו ת"ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי לישא וליתן בכבודו של מקום והן הן התלמידים ההולכים מישיבה לישיבה דמי שהוא נסמך לישב בראש לא רגילות הוא שיכתת רגליו מעיר לעיר. אמנם לעולם בעינן שיהיה יודע כמו שבארתי לעיל דאל"ה לא מיקרי ת"ח אמנם ההמון עם אינם סוברים כלל לפטור שום ת"ח אא"כ יושב בראש ישיבה ואף זה דווקא באושטריי"ך ואגפיה והיה כמעט מנהג פשוט שלא לחייב במס הרב היושב בישיבה בראש אפילו היה לו ממון הרבה אבל בגבול דבני רינו"ס כמדומה לי שלא היו נוהגים לפטור ת"ח מן המסים אם לא לפעמים ברצונם אפשר משום דסבירא להו דהאידנא אין לנו מי שתורתו אומנתו אפי' באותו דרך שביאר אשירי לעיל משום דצריך דקדוק יפה שיחזיר תמיד לתלמודו כשיפנה מעסקיו ואין נזהרין יפה האידנא ואפשר דמהאי טעמא נמי רוצים ההמון עם באושטריי"ך לומר דאין לפטור רק היושב בראש ישיבה משום דלא ברירא לגמרי מי שהוא תורתו אומנתו ועבדו להו מילתא דפסיקא דמסתמא היושב בראש בישיבה קובע את עצמו לת"ת כדי שתהא אומנותו אמנם אם ניכר וידוע הוא שהנסמך לישב בראש הישיבה תורתו עראי ומלאכתו קבע תדיר פשיטא דבכה"ג לא נהוג. ואם לחשך אדם לומר דהאידנא הכל מיקרי כדי חייו כל מה שעוסק תדיר להרוויח כמו שמפרש ר"ת בפ' איזהו נשך דמהאי טעמא שרי האידנא ריבית דנכרי ואפי' יותר מכדי פרנסתו אמור לו מטעונך דטעמא מאי דשרי ר"ת משום דאין קצבה למשא מלך ושרים וכיון דבעי האי ת"ח להיות פטור מכל מיני מסים ותשחורת לא איצטריך ליה להרוויח אלא כדי פרנסתו. ומן היתומים נהגו ליקח מס כפי ממונם אע"פ שכתב בתשובה בא"ז שראה כמה קהילות חשובות שלא היו נוטלים מס מן היתומים עד אשר יגדלו וינשאו וזה ד"ת ע"כ י"ל מתוך כובד עול משא מלך ושרים סמכי עלמא אאשירי שפסק פ"ק דב"ב דכל מיני מסים וארנונית מיקרי מידי דנטירותא כי הם השומרים אותנו בין האומות דמה תועלת היה להם לשמור איתנו ביניהם אם לא בשביל הנאותן ורמינן לה איתמי כדפסק תלמודא דכל מידי דנטירותא רמינן להו איתמי וכן נמי מוכח בהדיא לקמן מדברי מהרי"ח דמחייבין ליתומים האידנא משום דדעת המושל ליקח מכל אדם אע"פ שאין נושא ונותן ומרוויח ובתשובת מור"ם פ' הגוזל בתרא כתב שאם יש לאשה ממון שאין לבעלה רשות בה ואפילו מכרה בהם תכשיטים וכתב עוד שהיו נוהגים בכל מלכותו שאפי' מה שיש לבניו ולבנותיו שלא נשאו עדיין הכל חייבים לתת מס ממנו כי דיינינן דעת המושל אמאי קאתי כי הא דאמרינן התם אי לאו אמיד הוא דאדעתא דכסא דכספא הוא קאתי ה"נ דעת המושל ליקח מכל ממון שנושאין ונותנין בו ומקצת בעלי בתים עשו להם קצת מנהג בחזקה לפטור להם משרתיהם אע"פ שיש להם ממון שמרוויחים בו הואיל ואוכלים משולחן בעלי בתים ואינו מנהג שיש ללכת אחריו אבל לא ראיתי בשום קהילה קבוע שיש שם בית החיים שחייבו חזן הכנסת שלהם במס אפילו שהיה להם קצת ממון ומנהג ראוי הוא וכן נכון ומי שבא לעיר לגור שם אם דעתו להשתקע חייב לתת מס מיד אם נולד המס אחרי בואו כדכתב במרדכי פ"ק דב"ב בשם ס' החכמה והטעם כיון ששכר שם בית או חדר לדור בו הוי כקונה בית דירה דתנן דמחייבים אותו מיד דשכירות ליומא ממכר הוא ונראה דנוהגים הכי אע"ג דכתב שם במרדכי מתשובת הר"א כ"ץ דמדינא אינו חייב מ"מ הא איהו נמי כתב דאמנהג אינו חולק וכן מצאתי הועתק מתשובה דחייב מיד אע"ג דהמנהג בכל גבולינו כל היוצא מן העיר או מן המדינה לקבוע דירתו במדינה אחרת אם יתחדש שום מס תוך ל' יום לצאתו על בני מקומו הראשון צריך לתת עמהם באותו עול בשוה ונותנים טעם לדבר משום דלעולם רגילות הוא שממוני המושל נותנים עיניהם ומעריכים בני הקהל כמה ראוים לתבוע מהן ועושים זה זמן מועט קודם התביעה והואיל וזה נמצא שם כ"כ קרוב לתביעה מסתמא שמו עיניהם גם עליו וקצבו העולם שיעור לדבר למ"ד יום דזמן זה מצוי ורגיל לקובעו זמן בכמה מקומות בתלמוד ולפ"ז ה"נ ה"ל למימר דמי שבא לעיר תוך ל' יום קודם התביעה שיפטור מאיתו תביעה משום דעין ממוני המושל לא הוי עליו יש לומר דהאי טעמא דפרישנא לאו דבר ברור בכל פעם שנותנים הממונים עיניהם קודם התביעה דכמה זימנים דתובעים בפתאום וכיון דדינא הוא דרבים איקרי מוחזקים לגבי יחיד בכל ספק הנולד ביניהם בענייני מסים א"כ לזכותם אמרי' מספק שמא הממונים נתנו עיניהם מקודם אבל לגרוע כחם לא אמריק מספק. ותו נראה דאיכא נמי טעם אחר במה שנהגו לחייב היוצא מן העיר תוך ל' יום של התביעה דמור"ם כתב בתשובה במרדכי פ' לא יחפור דחשו חכמים לפסידא דרבים לעניני מסים וה"נ כיון דרגילות דלעולם זמן מועט קודם התביעה נשמעים רמזים קצת מן השררה שדעתם לתבוע המס ולכך איכא למיחש אי נפטרינהו להני דנפקי ממתא קודם הרבה יברחו כשישמעו רמזים וימתינו בחוץ כמו שנה ויחזרו שוב לעיר ונמצא פסידא לרבים וקבעו זמן ל' יום לחששה זו כדפרישית לעיל ומאידך טעמא ומהך טעמא אין לפטור הבא לעיר תוך ל' יום של התביעה וק"ל. ומי שבא לעיר דרך אקראי עם בני ביתו או בורח לשם מחמת אונס ושוהה לשם כמו שנה או יותר במרדכי פ' לא יחפור כתב דחשו חכמים לתקנת כל אדם ואין בני העיר יכולים לעכב על ידו שירוויח קצת כפי שיעור הוצאותיו וכפי אותו ממון שירוויח בו ישא בעול עם הציבור וכ"כ בא"ז ונראה דהמדקדק שם מוכח לו דלא אתי לאשמעינן אלא שאין בני העיר יכולין לעכב עליו שירויח במקומם הואיל ואינו רוצה להיות לגמרי מבני הישוב וגם הם אין רוצים להתיר לו הישוב לגמרי אבל אם מתירים לו הישוב וישא בעול עמהן או ילך לדרכו נראה דצריך אומדנא אם נראים הדברים דאפשר לו להתפרנס בישוב שם רק שממתין על איזה תועלת יותר טובה יותר מזו לא ברירא כלל מפסק דבמרדכי דלעיל שיכול כה"ג להרוויח שם ולא ישא בעול אלא ממה שמרוויח בו דנוכל לומר דכה"ג אין לחוש לתקנתו דיש לו תקנה אחרת שיקבע שם לגמרי ויהיה כאחד מבני העיר ואדרבה לאידך גיסא הוא קלקול לרבים דכל אחד יעשה כן כדי שלא יצטרך לתת בעול מכל ממונו עד שימצא לו מקום קביעות לפי רצונו וכתיבנא דחיישינן לקלקול דרבים. אם רוצים להיות שם בלא רווחים ומו"מ לגמרי בכה"ג אמרינן בפ' חזקת הבתים פרדכת מסייע למתא והנ"מ דאצילתא בני מתא אבל אנדייסקי סייעתא דשמיא הוא ופי' רשב"ם שם פרדכת אדם בטל שאינו עוסק ביישובו של עולם ואין לו מו"מ בעיר כלל חייב לישא בעול עם הציבור והנ"מ דאצילתא בני מתא רגילות שהיה המלך תובע מס מכולם קצבה לכל שנה והיו באים עבדי המושל לישאל מס מכל איש ואיש כפי אומד דעתו עד שעלה לחשבון הקצוב ושאלו גם מזה הפרדכת והכבידו עליו ובני מתא פטרוהו והפצירוהו עד שהקילו ממשאו כי אמרו עליו שאין לו ממון ומה שהוקל מעליו הוכבד עליהם ולכך צריך לסייע לבני מתא וכתב בא"ז משמע מתוך פי' ריב"ם שאינו נותן כשאר בני המקום אלא פחות משומות בני המקום אבל אנדייסקי פי' אם ממונים של המושל התובעים מס מכל בית ובית ומכל איש ואיש ושכחו לזה או לא רצו לתבוע כלום ממנו בשביל שהוא אדם בטל והיו סבורים שאין לו ממון אע"פ שהוכבד בשבילו על האחרים סייעתא דשמיא הוא שמחלו ואינו חייב לשאת בעול ע"כ פרשב"ם. ובא"ז הוסיף או שנמצא שם בני אדם שאינם מבני העיר ואמרו לשלטון שזה עני הוא ונתרצה השלטון וכתב לו אנדייסקי שפטרו מן המס וכתב מהרי"ח ע"ז דהמסים שלנו שהמלך קוצב עם הקהל ואומר לגבות מכל מי שיש לו אינו חושש אם בטל הוא אם לאו א"כ חייבין ליתן וכן היתומים חייבים אע"פ שאינם מרוויחים ע"כ. ומהשתא יתחלק דין זה על שלשה דרכים אם יש צבור שהן מיוחדים על נתינת המס בפ"ע אבל יש עלייהו סך קצוב למלאותו לשלטון הן יהיו רבים או מועטין אז יתחייב אדם בטל לשאת בעול ודווקא היכא דאצילתא בני מתא כדפרשינן לעיל מפרשב"ם וא"ז דכיון דהן הצילוהו והכבידו עלייהו יצטרך לסייע להם אבל אם הם מיוחדין בענין זה שכל א' נותן קצבתו ואינן צריכים למלאות סך ידוע נראה דאפילו אצילתו בני מתא אינו חייב כלום שהרי לא הוכבד בשבילו עלייהו ומצוה הן דקעבדי שהצילו ממון של ישראל מידי נכרים והכי משמע מבואר מפרשב"ם ואם רגילות לתת כולם ביחד והמושל תובע סך קצוב מכולם ואינו חושש האיך יגבו אותה אז חייב לתת עמהם אפי' לא אצילתו כלל כדפסק מהרי"ח ומלשון רשב"ם נמי משמע הכי. ומ"מ נראה דנהי דחייב לשאת עמהם אינו חייב כשאר בני העיר כדכתב לעיל הא"ז בשם פירוש ריב"ם ולא תימא דווקא התם דמדינא לא יתחייב אלא משום דאצילתא בני מתא ולכך מקילינין לגביה אבל בנ"ד דמחייב מדינא לפי מנהגא דמלכא לא מקילינן לגביה דנ"ל דהתם נמי הטעם הוא משום דבטל היא אין דעת השלטון כלל שיתן כמו האחרים. וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה בפ"ק דב"מ וז"ל דאם כל בני העיר עניים ואין להם מו"מ אלא קרקעות דאין השר תובע מהן כלום ע"כ הא קמן דעיקר תביעת השר מן המו"מ הוא. בא"ז בתשובה כתב ואם היתום בא מעלמא והרויח במקום אחר והשתא בא לדור בביתך ואינו מלוה בריבית לשום נכרי ח"ו ששום אדם יחייב אותו במס ואפילו אדם שאינו יתום כה"ג פטור עכ"ל. לכאורה נראה דהך דא"ז פליגי אפסק מהרי"ח דלעיל דדוחק הוא לאוקמי בחד צד כדמבואר לעיל. אמנם נראה דלא פליגי כלל דהך דא"ז איירי בכה"ג שבא לדור שם באקראי בעלמא שאין לו בני בית דומיא דיתום שבא לעמוד שם או בדרך תלמוד או בדרך שכירות או שמשכיר את עצמו לבעל הבית לאכול עמו בכה"ג ודאי אין דעת השלטון לגבות ממנו וכיוצא בו דמחשב ליה כארחי ופרחי כי כן רגילות הוא שהיהודים הולכים ממקום למקום כרצונם ולא דמיא למי שבא לשם בדרך קבע עם בני ביתו וכחילוק זה משמע מתשובה האחרת בההוא יתום שבא ללייפסיק כו'. מי שיש לו נכסים מועטין כתב גדול א' דתקנה הוא דאזקוק פטור ואם יש לו יותר יתן מן הכל עכ"ל נראה דזקוק ר"ל משקל זקוק כסף ולא זקוק מנין מעות או גדולים כמו שקורין אותו במקצת מדינה והכי משמע בהדיא פ' הריבית דזקוק המוזכר שם הוא משקל הכסף ונראה דיש לנהוג ג"כ הכי במדינתינו ובקהלות שבגבולינו שכל מי שיש לו יותר מחמשה ליטרא מעות ווינע"ר נכסים שנותנים מהן מס יתחייב לתת מן הכל ואם לא יפטר והיינו נמי כשיעור משקל זקוק כסף ונקטינן נמי האי שיעורא מסברא משום דחוק היהודים הוא באלו המדינות שאם יש לנכרי תביעה על ישראל שאין לו עדות בדבר ורוצה להשביעו אם אין התביעה יתירה מחמשה ליטרין ווינע"ר לא יוכל להשביע לישראל אלא נותן אמונתו במקום שבועה ונפטר אבל יתירא מה' ליטרין צריך לישבע וחוק זה מקויים מן המושלים מקדם הא חזינן דאין חשוב להן נכסים וממון אלא היותר מחמשה ליטרות הרי פרשנו מנהג ודין הנותנין. ועתה נפרש מנהג ודין הניתן ממנו וענינו תולה יותר במנהג מתורת הנותנים כאשר יבאר חפצים ותכשיטים זהב או כסף או אבנים טובות ומרגליות הן אם תלושין הן אם מחוברים בבגדים ובחגורות ובצלצלות אם מעט אם הרבה אף אם מתוקנים לאשתו ולבניו ולבנותיו מכולם נוהגין באושטריי"ך ואגפיה לתת מס ואע"פ שמתוך תשובת מקצת הגאונים משמע דפטורין מן המס הואיל ואינן מרוויחין בהן מ"מ המנהג לחייבם ונראה הטעם למנהגינו משום דבכל כסף וזהב ואבן יקרה ומרגליות קופצים עלייהו זביני וזבינייהו חריפי הוא וא"כ אי פטרינן להו מן המס איכא למיחש לרמאי שיקנו חפצים ותכשיטין בזמן נתינת המס וקודם לכן וכשיעבור הזמן אי יתרמי להן הלוואה או סחורה שיראו בהן ריוח יפה ימכרו החפצים לפי שעה ויוציאו דמיהן בריוח מ"מ הואיל ולפי דעת הגאונים שמדינא לא יתחייבו נהגו באושטריי"ך להקל בנתינתם מהם וגם בהערכתם והיה המנהג שם להעריך כל זקוק כסף לבן או מוזהב מלאכת אומן או של הדיוט מזוקק או קצת סיג רק שהכל מחזקים אותו בכסף בינוני הכל שוה זקוק עבור ארבעה ליטרא ווינע"ר כך היה הכסף נמכר לפי דעתי באישטריי"ך קודם מ' שנה כסף שבור כי המטבע היה טובה באותו זמן וארבעה ליטרין היו נחלפים עבור ששה זהו' ואח"כ כשנפחת המטבע מ"מ לא שינו המנהג והיה נערך לעולם עבור ארבעה ליטרין כמו בראשונה מטעם שפירשתי לעיל דמעיקרא נתחייבו החפצים במס משום דחיישינן למכירתם לפי שעה ומהאי טעמא נכון הוא להעריך כולם כמו כסף שבור שהמוכר במהירות לפי שעה צריך לזלזל מאוד מממכרו ואפילו אם נמצא בידו שהוא שוה אפילו לפי שער הזול זקוק ה' או ששה ליטרא מ"מ לא חלקו בדבר וגם עתה שנתגרע המטבע ואפילו כסף שבור נמכר ה' ליט' לפחות מ"מ הואיל ומשמע דעת הגאונים שמדינא לא יתחייבו במס אין נראה לשנות בהן הערך מאשר קצבו הראשונים ותכשיטי זהב נהגו באושטריי"ך להעריך כל משקל זהב עבור חצי ליטרא ווינע"ר כל זהב בשוה מלאכת אומן או הדיוט מזוקק ביותר או גרוע מקצת רק שהוא זהב הגר"י או מדו"קט והטעם בזהב כמו בכסף כדפי' ואבנים יקרים אין להם קצבה ונראה להעריך כמו שיהיו שווים בריוח ובכל זמן בעיני כל רואיהן וכשער הזול נגמרי באותו מקייים שהן שם עוד נהגו באושטריי"ך להקל בהן שכל מי שנותן מס ממאה ליטר' פוטרין לו החפצים עבור עשרה ליטרין וכן מאלף מאה לעולם פוטרין לו המעשר מן הסכים והטעם נראה משום דמי שהוא אמיד כל כך לא שכיח כלל שימכרם אפי' בשביל ריווח אלא משאיר ברשותו ובידו כשיעור הזה לפי ממונו חפצים להשתמש ולהתקשט בהן ומבנדים ושימושי דערסא כמו וילון וכה"ג אפי' הן חשובים מאוד אין נוהגין לתת כלום כיון דאין מרויחין בהם כלום וגם עומדים לבלות אם היינו מחויבים אותם במס נמצא הקרן כלה והכי איתא בתשובת רבינו אבי"ה במרדכי פ"ק דב"מ דחיישינן לכלוי הקרן כה"ג אף כי לית להו זביני חריפי שיוכל למוכרן לפי שעה אפילו משליש פחות משויו והרבה פעמים לגמרי אין קונה וכש"כ מספרים שאין נותנין כלום מהן דכל הני טעמי אית בהו ועוד טעם אחר שאם יתחייב במס נמצא מכשילן לעתיד לבא שימנעו לשכור סופרים לכתוב ספרים ואיתא פרק מקום שנהגו ארישב"ל עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזת שלא יתעשרו שאם יתעשרו לא יכתבו הא קמן דחיישינן טובא דלמא ממנעי ולא כתבי להו ומהאי טעמא נמי נראה שיש לנהוג דכל מי אשר יתנדב ומקצה מעות למלאכת שמים כגון תלמוד תורה להשיא יתומים ולהחזיק עניים וכה"ג אפילו אם מרוויחים בהם ברבית ומקיים הקרן ואינו מוציא רק הריוח מ"מ פטור מן המס מהאי טעמא שלא תהא מכשילן לעתיד שימנעו מלהתנדב או בכה"ג וכן משמע בהדיא מתשובת אשירי דכה"ג פטור אכן נראה דוקא בכה"ג שרגיל להוציא הריוח כולה כשתזדמן לו מצוה או אפי' אם משייר מעט כדי שלא יצטרך ליגע בקרן בענין זה פטור אבל אם מפריש מעות או הפרישו אבותיו כדי להדליק מהן נר תמיד וכה"ג והסך מרובה והוא מרויח בהן בכפל כפליים ממה שמוציא בצרכי שמים ומחזיק מעות צדקה בדרך זה שאם ירד מנכסיו הוא או זרעו יחזרו ויזכו בהן לצורך עצמן פשיטא דכה"ג אינו פטור וצריך לתת מהן כמשאר נכסיו וכן מי שרגיל לעשר רווחים שלו אם מתנהג בהם כדפ?י?רישית דינם נמי כדפרישית לעיל. מי שיש לו מעות שאינו מרויח בו כלל אלא לעולם הם טמונים ומונחים ביד נאמן כתב בתשובת הר"ח א"ז בפשיטות דחייב לתת מן הפקדונות דלא תליא מילתא אם דבר שאין עין השלטון שולט בהן אבל בפסקי גדול אחד כתוב אם הקהל רוצים שיתן העשיר מכל אשר לו יסגור מותר שיש לו מכדי צרכו ביד אנשי מעשה אם לא יאמינו לו בחרם שלא יגע בו אך עשיר המשופע בשם אוצרות כסף לא יועילו לו כה"ג עכ"ל משמע מדבריו שאם אינו משופע באוצרות שעין השלטון אין עליו פטור מן המס ועתה על מי נסמוך בואו ונסמוך על מהרי"ח דלעיל שכתב שהמסים שלנו שהמלך קוצב עם הקהל ואומר לגבות מכל מי שיש לו חייבים אפי' מן היתומים אע"פ שאינם מרויחים וא"כ נראה דחייבים לתת מן הפקדונות דאין השלטון חושש אם מרויח אם לאו רק שיש לו ממון יתן ומהאי טעמא נמי נראה שכל מה שיש לאחד אפי' חוץ למדינה פקדון לתת מן הכל וכן כתב בפסקי גדול וז"ל צריך לתת ממעות שחוץ למדינה ואפי' לא בא לידו מעולם וגם שם צריך לתת מהם ורוב עמא דבר הכי עכ"ל ואע"ג דע"כ לדעת רב האי גאון לא מחייב אם הוא בפקדון ולא מרויח ביה שהרי דקדקנו לעיל מדבריו דאפילו אם מונח בעירו בפקדון פטור אא"כ משופע באוצרות כסף מ"מ אייתינן ראיה מדבריו כיון דאין חילוק בין חוץ למדינה לתוך המדינה ואנן אדברי מהרי"ח סמכינן כדלעיל ומדכתב ההוא גדול אפי' לא בא לידו משמע לכאורה דאף אם הממון לא ראה פני המדינה מעולם חייב לתת ממנו דהוי דוחק לאוקמי שהיה פעם אחת במדינה ויצא ממנו בעוד שלא בא לידו ותו דמנין לנו לחלק. ואין להביא ראיה מפ' חלק בסופו גבי עיר הנדחת דקאמרי התם ל"ש דנכסי רשעים אבודים ואע"ג דאינם בתוכה אלא בנקבצים לתוכה אבל אין נקבצים לתוכה לא ופי' שם בקונטרס בלשון שני דנקבצים לתוכה ר"ל שהיו פעם אחת בעיר אבל עתה אינם בתוכה אפ"ה מיקרי שללה אבל אין נקבצים כלומר שלא היה בעיר מעולם אלא נפלו לו בירושה ממקום אחר לא מיקרי שללה ע"כ. ומהכא אתינא ג"כ לחלק לענין מסים ונימא דכל היכא שלא ראה הממון מעולם פני מדינה לא חשיב ממון מדינה זו ויפטר ממסים שנותנים בני המדינה זו אין נראה ראיה מכאן דבקונטרס כתב התם אהך לישנא לא שמעתי ובלישנא קמא פירוש בנקבצים לתוכה ר"ל שאפשר לקבצם תוך העיר באותו יום שנעשה כליל ואי מדמינן דיני מסים לעיר הנדחת א"כ להאי לישנא אם יש לאחד ממון חוץ למדינה יותר ממהלך יום אחד יפטר אותו ממון ובהא לא אשמעינן פוצה פה לחלק בחוץ למדינה בין רחוק לקרוב. ועוד דמוכח התם מן הספר וכן בפ"ק דב"ב דמקשה כהיא דחמרת וגמלת העוברת ממקום למקום ונשתהה שם למ"ד יום והודחה עמהם דינה כאנשי עיר הנדחת ובפ"ק דב"ב תנן כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש ומשני התם ביושבי העיר והכא באנשי העיר וכדאיתא התם וכדפירש"י דגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר ובלמ"ד יום נקרא יושבי העיר אבל להיות נקרא מאנשי העיר בעינן י"ב חודש אלמא דמחלק תלמודא בין דין עיר הנדחת ובין חיוב הגבייה מבני העיר לפי משמעות המקרא וא"כ לענין נקבצים לתוכה נמי נימא דווקא לגבי עיר הנדחת דקפיד קרא אשלל העיר כדכתיב כל שללה ולהכי מה שלא ראה מעולם פני העיר לא מיקרי שלל העיר אבל גבי מסים דבאנשי העיר תליא מילתא אין לחלק. וחובות במשכון או שלא במשכון שעלה עלייהו ריבית נוהגין שלא לתת מס מן הריבית ונראה דאין חילוק בין אם עלה רבית זמן רב או מעט וגם נראה הטעם שאין נוהגין לתת מס מן הרבית משום דכתב אשירי פ"ק דע"ז דכל מלוה הבאה ברבית כשמביאה לידי פרעון מן הנכרים חשיבא כמציל מידם דכל כוונתם להפקיע הכל ואפי' יש עליה משכון וכיון דהכי הוא נראה דלא חשיב ממון ודאי אלא ספק אתי ספק לא אתי ואין סברא שיוציא הודאי על הספק ואע"ג דאשירי חשיב אפי' פרעון המס כמציל מידם מ"מ לא נוכל כלל לפטור כל המלוה במס דא"כ עתה בזמנינו דרוב מחייתינו ע"י הלואה ברבית ממה יתן מס ואדרבה כל מה שהשלטון תובע אדעתא דרווחה דרבית קא תבע וכש"כ במלוה שיש עליה משכון של מטלטלי דלפי דברי א"ז פ' יש נוחלין ויתר תשובות חשיבא הוא מוחזק אפי' רבית דידיה לענין פי שנים דבכור אלא דסבר אשירי דלעיל דמ"מ חשוב כמציל מידם משום דשכיחי בהו איבוד והפסד ומהך טעמא יש לפוטרו מן המס וגם עוד מטעם חדא דאין מרויחים מידי ברבית שאין הנכרי נותן רבית על רבית כל זמן שלא נזקף ועוד דממון זה לא בא לידו מעולם ואע"ג דהני תלת טעמי דכל חד וחד באנפי נפשיה לא מהני כדמוכח שפיר מתשובה זו מ"מ יצטרפו כולהו ליישב המנהג שאין נותנים כלום מן הרבית ואין זה דוחק לצרף הטעמים שאינם מועילין בפ"ע משום דרוב עניני מסים דיינינן לפי סברת בני אדם ומנהגם במשאם ובמתנם בממונם ודרך בני אדם כך לשקול ולצרף הצדדין וק"ל. אמנם ריבית הנזקף עם הקרן נוהגים לתת מס מכולן ונראה דהיינו טעמא כדפי' מהר"ם בתשובה שעל אודות הטבנ"ט במרדכי בפ' איזהו נשך דרבית הנזקף אפי' מה שלא עלה עדיין חשיב הכל כקרן וא"כ הוא ממון גמור אלא שעדיין לא הגיע זמנו לגבות ואע"ג דלא אתי לידיה מעולם וגם אינו מרויח בו כלום עד יום הזקיפה מ"מ הואיל ונכלל הכל ביחד קרן ורבית וגם עתיד להרויח בו ממילא כשיגיע יום הזקיפה יעלה רבית על רבית דין א' לקרן ולרבית ואף כי בטורח מצאנו לעיל לפטור אפי' רבית שאינו נזקף וראיתי בכתב תקנה שנתקן לצורך גביית המס גדול שנתנו יותר מה' חלקים מנכסיהם קהל ניאושט"ט וכל קהילות ויושביה במדינות שטיי"ר ואותו הכתב תקנה תקנו ב' בעלי הוראה ושאר לומדים עמהם היו בשנת קע"ו לפרט ובאותו תקנה הגבילו זמן כמו ג' תקופות לזמן הזקיפה אם פחות משיעור זה יתן מן הרבית הנזקף ואם יותר לא יתן ממנו ונראה להגביל זמן שנה תמימה ופחות מזה יתן ממנו משום דאין דרך כ"כ לעשות זקיפה יותר משנה אבל זקיפה שהיה יותר משנה היה נראה חוץ מן הסברא שאם זקף אחד על ב' או ג' שנה שיתן עכשיו ממנו אם יש לאחד חוב שאינו יאוש וגם אינו בטוח לגמרי או כה"ג כגון שהנכרי חייב לו י' לטרות ואיננו בטוח רק עבור ד' או ה' או ו' לטרות בכתב תקנה דלעיל תקנו שיערכנו בחרם לפי דעתו ויתן רשות לכל א' מן הציבור אם ירצה לקחנו באותם דמים שהעריכו בו יקחנו. ונראה שצריך להתישב יפה בדבר כמו שאפרש באושטריי"ך לא נהגו כן אלא הי' צריך בכה"ג לתת מס ממנו בשלם או לעשותו כמו יאוש והיה מנהג שכל חוב שהיה מחשיב ליאוש היה צריך מיד להוציאו מידו ולתתו לנאמן הציבור ואם היה נפרע מה שהוא הבעלים נוטלין שליש והציבור ב' חלקים ונראה דהמנהג זה או כה"ג יפה ובדין הוא ומפני כמה טעמים כמו שאבאר חדא דהדבר ידוע דכל דבר צריך שומא תולה בשיקול הדעת ואיך יתכן שיוכשר שום אדם להיות מעריך ודיין לעצמו הא קי"ל דאין אדם רואה חובה לעצמו ואף ע"פ החרם אין להכשירו בכך אף אם הוא צריך נאמן מהאי טעמא דאין אדם רואה חובה לעצמו ותו דאשכחן תקנות וגדרים עשו הקדמונים שלא יעשו ברמאות כשנותנים הודאות ע"פ השבועה כל ציבור לפי מנהגו ובנ"ד נמי איכא למיחש שיערכנו פתות מדמיו ואע"פ שנותן רשות לכל בני הציבור שיקחנו מי שירצה באותן דמים מה בכך בטוח הוא שאין אחד מוציא מעותיו המזומנים לקנות חוב שאין בטוח לגמרי אפי' שוה ד' אינו קונה ברצון בג'. וא"ת בכל דיני דגוד או איגוד איכא הך חששא שמא יערכנו א' בפחות משויו משום דבוטח שחבירו אינו מוציא מעות מזומנים על שום חפץ אא"כ שוה בוודאי בלי שום ספק בסך זה ואפשר נמי שהוא שוה יותר ואמאי תקנו חכמים דינא דגוד או איגוד לפי דעת רוב הגאונים אפי' שוה ק' בר' או איפכא ולא שיימינן בב"ד ובחוב זה נמי הבעלים והציבור משותפין בו כי יתחייב ממנו חלק מה שהוא למס וא"כ יהא להם כח לבעלים לומר לציבור קחו חלקי בכך וכך דמים או אפרע בעד חלק שלכם כך וכך לא דמי כלל דהתם שקול הדבר ממש שאם זה האומר גוד או איגוד יסמוך ע"ז שקשה הוא לחביריו להוציא מזומנים על חפץ אא"כ שוה הוא כך בריוח ובשפע אותו צד יש ג"כ לגבי דידיה שאם ישיב לו חבירו גוד אתה צריך הוא להוציא מזומנים על חלק חבירו משא"כ בנ"ד דבלא"ה הוי הציבור צריכין כל א' לפרוע מזומנים מכל נכסיו למס וא"כ יקשה לפרוע גם בשביל נכסיו של זה אא"כ היה שוה בכך בריוח ובשפע ואפילו אם יתרצה ב"ח שישומו החוב ג' מעיר אחרת או אפילו מאותו עיר אם יתרצה שלא יתנו לו מזומנים עבורו כמו שמעריכו אלא אם ירצה א' לקחנו באותם דמים יתן לו עבורו ג"כ חוב אחד או ב' שאינו יאוש ג"כ כמו זה ובדרך זה יהא נערך וודאי ביושר מ"מ נראה דאין לסתור בדרכים אילו מנהג אושטריי"ך שכתבתי לעיל דאיכא למימר דמדינא הכי הוא דכיון דכל המסים עיקרם נתבע בשביל ההלואות שברבית ולפיכך י"ל שכל חוב שלא נתיאש לו לגמרי עדיין שמו עליו והעולם מעריכים הבעלים בשבילו משלם והציבור נערך בעושר בשבילו כמו מחמת שאר ממון וע"ז סמכו קדמוני אושטריי"ך לנהוג כך ומהשתא לא תקשה מהא דכתב במרדכי פ' החובל בשם מור"ם שאם היזק א' חוב של חבירו אינו משלם לו כסך החוב ממש אלא שמין אותו כפי שויו למכור דודאי בעלמא אין שום ענין נישום ונערך אלא כשויו לימכר אבל לגבי גביית המסים איכא טעמא אחריני כדפירש' והא דכתב בתשובת א"ז וז"ל ראובן שהלוה לאחיו זקוק ואין לו מה לשלם אם בשעת פריעת המס יכול לקבל החרם שכבר נתיאש מאותו חוב לגמרי פטור ואם לא נתייאש ועדיין מובטח ומצפה לו תדיר חייב לפרוע מס מן הכל ואם ממקצת נתיאש וממקצת לא נתיאש ממה שלא נתיאש יתן עכ"ל מהכא משמע לכאורה דחוב שהוא בטוח במקצת וקצת יש בו ספק אינו חייב לתת ממנו מס אלא כפי מה שהוא בטוח אמנם י"ל דהלואה התם לא היתה ברבית שהרי לאחיו הלוה א"כ הוי הוא כמי שהוא בידיו מעות מזומנים שנפסלו קצת ועמדו רק על חצי שויים דודאי לא יתחייב לתת מהם אלא כמו שהן שוים לימכר אבל לעולם הלואה שהוא ברבית מנכרים שהערכת העושר תלוי בהן כל זמן שלא נתיאש לגמרי נערך החוב משלם דמימר אמרי אם עכשיו אין בטוח הוא לגמרי לאחר שנה או שנתיים יתפרע כולו הקרן ורבית וירויח במה שלא היה נפרע כבר וענין זה אינו כהלואה שחייב לו ישראל חבירו וק"ל. ומהך מילתא דתשובה דא"ז נראה קצת להוכיח דיש חילוק בהערכת החוב לענין מסים מלענין נזק דהא קאמר אם לא נתיאש ועדיין הוא מובטח ומצפה לו תדיר חייב לפרוע מס מן הכל ע"כ וקא אדלעיל דכתב ואין לו מה לשלם וא"כ נהי נמי דמובטח ומצפה לו תדיר מ"מ אין לך אדם שקונה חוב שהיה חייב הישראל שהוא עני ואין לו לשלם ואפילו בפחות מרביע דמיו אע"פ שיש לבטוח בוודאי שיפרענו כגון שירויח במלאכה או בסחורה בכה"ג מ"מ הואיל ואינו מצפה בו לשם רבית וריוח למה יוציא מעותיו רחוק לשכר וקרוב להפסד אע"כ אין מעריכין החוב לענין מסים כמו לענין נזק וא"כ יפה חלקנו לעיל בין נדון דידן ובין ההוא דפסק מור"ם בפ' החובל. אמנם אם יארעו מאורעות דלא שכיחא במדינה כגון שיתגבר חירות גדול או שהשנה מקולקלת ביותר שהדבר ידוע שאין בדעת האדם להעריך כמה וכמה חובות כלל בבטחון ודאי או ביאוש ודאי כי הענין תולה ועומד על הנולד ועתיד לבוא ואפשר יהיה או לא יהיה כה"ג הסברא נותנת שלא לחשוב החובות ודאי בטוחים או בודאי יאושים אלא יש להעריכם ולמכור לציבור כדמבואר לעיל כה"ג זכורני באושטריי"ך שהיו למקצת עשירים חובות גדולות על שרים וכומרים גדולים ועמדו כמה שנים במבוכה ולא היה אפשר לידע סופו והיה נראה להם חוץ מסברא שיתנו מהן מס ויוציאו הודאי על הספק ולעשותו יאוש גמור שיהיה ב' חלקים לציבור היה מכש"כ רחוק מן הדעת והסכימו שמתי שיהיו נפרעים יקחו חלק עשירי מקרן ורבית והשאר הכל לבעלים ובתוך כך לא יותן מהם מס כלל ואם יש לאחד כתב בידו שהוא פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד שנזדמן לו עת לתבוע כגון עד שימות הנכרי וכה"ג אינו חייב לתת כלום ממנו וגם לא יצטרך להוציאו מידו שהרי אמרו חכמים כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי כל שכן אשראי דקיטרא ואפשר דתהוי חייתא דקיטרא ולאו ממון מיקרי אע"פ שהוא מחשיבו לממון ואם היו נותנים לו איזה סך מעות עבורו לא היה מוכרו בכך מ"מ לא חשיב ממון לענין לתת ממנו מס ודמי קצת למי שיש לו מוריש במדינה אחרת שמצפה ג"כ על ממונו מתי שימות ולא היה מוכר זכותו ותוחלתו באיזה סך מעות מ"מ פשיטא הוא שלא יתחייב לתת כלום ממנו ותו דאיכא למילף מק"ו מן הרבית דנהגו שלא לתת כלום ממנו כדפירשתי לעיל דהנהו טעמא איתנהו הכא מכש"כ וכן נראה דאפי' אם יש לאחד תביעות וערעורים על הנכרי שהוא בטוח להוציא ממנו ממון לא יתחייב לתת ממנו כלום אע"פ שאינה תביעת שקר מ"מ הואיל ולא מתביעת הלואה היא כמה טצדקי והרפתקי נפלו בשאר תביעות שיתגלגל הדבר שיג?י?ע לריק ולא יוציא שום ממון. ולתת מס מן הבתים וכרמים ושאר קרקעות דברים הללו פירשו הגאונים בתשובה בהדיא במרדכי פ"ק דב"ב כתב מתשובת מור"ם שאין להטיל שום מסים על הקרקעות וכתב שכן היו נוהגים בכל המלכות שהיה דר בו וכתב עוד שכמה פעמים רצו בעלי כסין לשנות ולא עלתה בידם והאריך אח"כ בראיות שמן הדין אין לתת מס משום קרקע וכתב ג"כ תשובת רבינו יוסף ט"ע שאין להטיל מס על הכרמים ומסיים אותה תשובה שאין להכביד עליהם כשאר פרקמטיא. עוד מצאתי שהעתיק אחד מן הגדולים מתשובת מור"ם וכמדומה לי שנמצא במרדכי דבני רינו"ס וז"ל בקצרה ולתת מס מן הבתים זה תלוי במנהג ואם אין המנהג קבוע אם המס צריך בענין החומות ומגדלות העיר לשמירת העיר יש לתת מס מן הבתים וגם מן הממון כו' עד אבל שאר מסים שנותנים קצבה לכל שנה מחמת שמרויחים בעיר לא יתנו מן הבתים ואם יש לו ב' בתים או ג' יתן מהם דמ"ש מריוח אחר אבל מבית דירתו לא יתן כו'. ע"כ תשובה זו סותרת תשובה דלעיל בשם מור"ם דהכא כתב דמותר בתים על בית דירתו וכ"ש הכרמים יתחייבו במס דמ"ש מריוח אחר ולעיל קפסיק וקאמר דאין להטיל מס על שום קרקע וכן מוכח מתוך הראיות שמביא ואפשר דהכא איירי כגון שקנה אותו מותר בתים או מחזיק אותו בשביל ריוח שכירות שלהן כגון שהוא במקום רוב עם דקפצי עלייהו שוכרים אבל מחזיק אותן בשביל שהן ירושת אבותיו וקשה עליו למוכרן או כדי שיקיימנו לבנו או בשביל להושיב בהן בניו או קרוביו לאח"ז וכל כה"ג שאינו מחזיקם כדי להרויח בהן נראה שפטורים מן מס וכן זכורני באושטריי"ך שכמה פעמים רצו בעלי כיסים לתקן לתת מס ממותר בתים ולא עלתה בידם והדבר ידוע שרוב מותר הבתים שהחזיקו בני אותה מדינה לא החזיקו בשביל ריווח כלל אלא בשביל חד מהני אמתלאות דפרישנא לעיל. וכן הכרמים כמדומה לי בודאי שנהגו לתת מהם מס אך לא ידעתי אי מכל דמיהם או ממקצתן ובתשובת רבינו יוסף טוב עלם דלעיל משמע שאין להכביד עליהם כשאר פרקמטיא אבל מ"מ חייב לתת מס מהן אע"ג דבתשובת מור"ם פסק וכתב דאין שום קרקע חייב במס וכתב על זה ותדע דאם היו כל בני העיר עניים ואין להם משא ומתן אין השר נוטל מהם כלום רק הטסקא המוטל על הקרקע עצמה אלמא שאין תובעים המסים אלא בשביל מו"מ מ"מ נראה באלו הארצות שרוב מחיית האומות עצמם רק מן הכרמים ומרוויחים עשרם מהם ותביעת המסים שאין קצובים מהם לפי שבח ממון של הכרמים שלהן אין לפוטרו כלל מן המס וגם אין לחייבם כשאר ממון כמו שכתב רבינו יוסף ט"ע דצריך אריס ואינו נשמר לו בביתו כשאר ממון ורוב חמה ורוב צינה מזיק ומקלקל בהן וכ"כ רש"י פ' הרבית גבי משכנתא בנכייתא דהנאת הכרם ואכילת פירותיו אינו ברור כלל לכך נראה דיש להעריך הכרמים בדמים בינונים ויתן מס מחצי דמיהן אמנם אם יארע שצריכים לתת מס גדול ומופלג כמו עד חצי או שליש נכסיהם אז לא יתכן כלל לפטור מותר בתים וחצי דמי הכרמים דאם היינו פוטרים אותו נמצא שזה שאין לו רק ממון במו"מ יוצוא למס המובחר שבנכסיו וירד מעושרו וזה שיש לו בתים וכרמים אם ירצה ימכור קרקעותיו ויהיה עשיר להרוויח במו"מ כבתחילה כי כן דרך בני אדם כשיורדים מנכסיהם שנושאים ונותנין בהם מוכרים קרקעותיהם כדי שימצאו בידם ממון להרוויח בהן מחייתו לכך יש להעריכם כשער הזול באותה שעה ויתן מס מן הכל אמנם אם היו אותם קרקעות חוץ למדינה אע"ג דאית בהן נמי האי טעמא מ"מ נראה דתרי חומרי לא עבדינן בהו הואיל ואין ראוין לראות פני המדינה כל עיקר. ומי שיש בידו מעות משל אחרים שהוא מרויח בהן בא"ז פרק לא יחפור כתב שרש"י תיקן בצרפת שמי שיש בידו מעות משל אחרים בחצי ריוח יתן מן החצי ומשל נכרים אין נותנים ובמקום שאין תקנה השיב ר"ת שמן הדין אין נותנים כלום משל אחרים ואם ירצו עתה לתקן ושמעון מעכב הדין עמו אך יש להן רשות לומר לשלטון שמעון יש בידו ממון אחרים ואין נותן כלום ויראו לו פנים וידים מוכיחים ובמרדכי פ"ק דב"ב כתב מתשובת מור"ם וז"ל ועל אודות המס כל מה שמרויח בו הן משלו הן משל אחרים חייב לתת ממנו מס ואם עד עתה נהגו מאליהן שלא לתת ממנו עתה יכולין לומר ע"כ סבלנו מכאן ואילך לא נסבול ע"כ ובארצותינו נוהגים כזאת התשובה ומכריזין מי שבידו משל אחרים או אם ידוע ממון אחרים שמרויחים בו יגיד ע"פ חרס ונובים ממנו מס כמשאר ממון אך לפעמים רגילים לעשות פשרה בדבר כתב בתשובת הר"ח א"ז שמעשה בכל יום שמלמד או סופר אינו נותן משכר פעולתו שלא הגיע לידו עדיין אפי' בסוף הזמן כשנגמר כל מלאכתו ע"כ. ונראה דה"ה לכל שאר פעולות כה"ג ולאו דווקא מלמד או סופר דאין לחלק. כתוב בפסקי גדול א' ישראל שהקיף מן הנכרי בגד או תבואה לזמן אם בא המס קודם הזמן צריך לתת עכ"ל מכאן משמע שאין מנכין לאדם מסכומו מה שהוא חייב לאחרים אם עדיין לא הגיע לו הזמן לפרוע ולא נהגו הכי בארצינו אלא מנכין לו מה שהוא חייב בין למולים בין לערלים אף אם לא הגיע הזמן עדיין לפרוע אמנם נראה אם א' חייב מה שהוא לקרובו או לאוהבו והדבר ידוע שלא יכריחהו לפרוע כלל. עד אשר יפרע הוא כרצונו ודאי כה"ג אין לנכות לו מסכומו ואע"ג דסברא פשוטה היא זאת כתבתי משום דחזינן דנהגו קצת להיות מנכין חיובא כה"ג ונראה דאין ראוי לנהוג הכי כלל הנה כתבתי הנראה לע"ד תורת הנותן והניתן ממנו. אמנם רוב מה שכתבתי היינו לענין מסים הקצובים וגם לשאינם קצובים או שאר תביעות מן השלטון רק שאינם מופלגים או כבדים ביותר ויותר אך אם הגבייה בדרך זה שהשלטון יקח ד' או ה' חלקים מממון הציבור וישאיר רק עוללות וכה"ג ישתנו הדינים בכמה מילין כדמבואר למבין מתוך הטעמים והראיות. הנראה לע"ד כתבתי: