תרומת הדשן/א/שמא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שמאעריכה

שר אחד יש לו שתי עיירות טבריא וציפורי ובכל אחת מהן יושבין צבור בני ברית וכל אחד נותנין מס קצוב לשר בכל שנה בכללות בפני עצמו וגם כי יעלה על לב השר לתבוע מס שאינה קצוב אין דרכו לתבוע משתי עיירות האלו בצירוף אלא מכל אחת בפני עצמה ויהי לימים עלה בדעת ראובן ושמעון ולוי ויהודה בני טבריא לקבוע דירתם לציפורי וכן עשו ונתיישבו יותר משנה ונתנו מס ונשאו בעול בכל דברים עם אנשי ציפורי ותקראנה מלחמה לשר ותבע מסים שאינם קצובים בשתי העיירות בכל צבור בפני עצמו ויענו אנשי טבריא לשר כבד עלינו העול הזה ביען כי ארבעה אנשים אמודים עקרו דירתם מעירינו לציפורי ויען השר מה שתבעתי מאנשי ציפורי יש ספק בידם לתת לי אותו הסך בלתי אותן ד' אנשים ואלו ארבעה אנשים יתנו עמכם השיבו בני טבריא לשר אדונינו לא יתכן זה כי שמענו כי בני ציפורי כבר פרעו הסך שהטלת עליהם לגזבר שלך ונתנו אותן ארבעה אנשים חלקם גם לזה כאשר הדין נותן שהרי עתה יושבין עמהן והיאך יתנו גם עמנו השיב איני חושש לזה בני ציפורי יתנו לי הסך שלהם בלתי ארבעה אנשים ואותן אנשים יתנו עמכם ונתן כתבים לבני טבריא לכוף הארבעה אנשים כמנהג שכופין לפרוע המסים על ידי כתבי המושל וכששמעו אותן ארבעה אנשים בדבר פעלו עם השר לפוטרם מבני טבריא ולא הועיל אך נתרצה להם ליתן כתבו שידונו בני טבריה עמהם בדין תורה ויקוב הדין ביניהם ביניהם. וכן באו יחד לדין ישראל אם מועיל לפום דין תורה הצירוף שצירף השר בתחילה אלו ארבעה אנשים לבני טבריא או לאו ושואלין מצד שניהם מה משפטן:

תשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר בדקדוק יפה איזה כח ויכולת יש ביד המושל לפום ד"ת לכלול ולצרף או להוציא אחד או שנים או שלשה מן הכלל והצירוף ומדקדוקים הללו תתבאר שאילתינו פ' הגוזל בתרא כתב מרדכי מתשובת מור"ם שהאריך הרבה מדברים הללו וכללות הקצרות היוצאים מדבריו אכתוב כתב מור"ם בתחילה ודחה דברי רבינו שמחה וראיותיו וסבר איהו דלאחר שנתפשרו עם השר בסכום ידוע והלך אחד מן הקהל ובקש מהשר לפוטרו מחלקו מה שהציל הציל לעצמו ואהא פליג אשירי בפירקין דלעיל. והסכים לראיות רבינו שמחה דכה"ג מה שהציל הציל לאמצע ומסיק מור"ם בדבריו שאם קודם שנתפשרו עם השר בסכום ידוע הלך אחד ובקש ממנו לפוטרו ופטרו השר דחייב לתת מס עם האחרונים ואע"ג דאמר בהדיא שהוא מציל רק לעצמו משום דאומדנא דמוכחה היא דמה שהשר פוחת לו מכביד על האחרונים כי כן דרך השרים. אמנם אם השר אומר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן עמכם אז הוא פטור אע"ג דהורגלו לתת מס ביחד וראייה מההיא דמי כלילא דשדי בי קיסר אאבולי ואיסטטרגי כו' בפ' מי שמת אלמא אע"ג דעד השתא אבולי הוו יהבי טובא מאיסטטרגי כיון דאמר מלכא השתא ליתבו בשוה יהבי כדברי המלך ע"כ. ונראה לבאר טעמי הדברים הללו דמה שכתב דהיאך שנתפשרו כבר וביקש אחד מהם לפטור מחלקו דהציל לעצמו טעם יפה בדבר דכיון דלית להו פסידא לאחריני בפטור שלו כלל דכבר נתפשרו ונתחייב כל אחד בחלקו ולא יתרבה עליהם כלום מפני פטור של זה מאי אית להו גבי דהאיך דמסתמא לא היה לאחד מהן או לכולן חן בעיני השר לענין זה שהיה פוטרו כמו זה וא"כ הרי הן כשותפין שאין יכולין להציל שאם אמר אחד מהן לעצמי אני מציל הציל לעצמו כדאיתא התם בהדיא בגמרא והכי נמי איירינן שאמר לעצמי אני מציל דומיא דסוף דברי מור"ם כדמבואר שם ורבינו שמחה וכן א"ז ואשירי פליגי אהך סברא ומפורש בא"ז גדול מתשובת רבינו שמחה הטעם כיון דדרים יחד בציבור ונושאים תדיר יחד בכל מיני עולים לא שייך כאן לומר שותף חולק שלא לדעת חבירו שהרי עדיין השותפין קיימין לענין שאר עולים גם במס זה לא יכול לחלק. עוד מפרש התם טעם אחר דהא דאמרינן היכא דאין יכולין להציל ואומר אחד לעצמי אני מציל הציל לעצמו זהו דווקא אם שם נפשו בכפו ומשליך גופו מנגד להציל אבל בבקשה בעלמא לא ע"כ*). ומור"ם לא רצה לחלק כל כך בהני סברות ומה שכתב שוב מור"ם דאם בקש קודם שנתפשרו בסכום ידוע דלא הועיל משום אומדנא דמוכח כדלעיל רצונו לומר בזה הואיל ודרך השרים כך להכביד על אחרים מה שהקיל לאחד וכיון שהוא נתחייב לשאת בעול כמו חביריו נמצא מה שגורם להכביד על אחרים בפטור שלו הוי גזילה ממש והוי כמו יכולין להציל וקדם אחד והציל משל חבירו דלא הועיל כלל ואע"ג דאם לא הציל רק חלקו הועיל היינו מטעם שותף חולק במקום פסידא שלא לדעת חבירו אם אמר לעצמי אני מציל כדפרש"י וא"ז ואשירי מ"מ אם מציל משל חבירו פשיטא דלא מועיל. ואשר פסק שוב מור"ם שאם השר אומר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן עמכם שאז הוא פטור ומייתי ראייה מההוא עובדא דפרק מי שמת טעם הדבר דבכה"ג דינא דמלכותא דינא הוא דדרך המלכים והשרים להיות להם אהובים ובני פלטין שמחבבין אותן יותר משאר בני המדינה בשביל שהם רגילין ותדיר אצלם לשרת ולהחניף להם ויש שהם עצלנים ואינם משגיחין כל כך לכך מנהגם לפעמים בשביל כך להקל לזריזים ולהכביד לעצלים גם לפעמים כשהכביד מקרוב על אחד רגילין להקל מעליו לפעם אחרת ומתוך שכן דרך המלכים ושרים דין הוא לכל אשר יעלה בלב המושל מעצמו להכביד לזה ולהקל מזה לזה כההיא דאבולי ואיסטטרגי וכיוצא בזה אזלינן בתר ציווי המושל אפס אם כבר נתפשרו בסך ידוע בכללות וכבר נעשו שותפין גמורין בעול זה ודאי שוב לא יועילו דברי המלך כדברירנא לעיל לדעת רבינו שמחה וכה"ג מודה מהר"ם הואיל וכבר נתפשרו יחד בשיתוף גמור אם רצה המושל לשנות הדין והמנהג הוי גזילה דמלכותא ואין שומעין לו ובתשובה במיימון בשם מהר"ם כתב דאם המלך אומר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן דמהני אבל אומר כך על ידי בקשת פלוני אפילו קודם הפשרה לאו כל כמיניה וכתב עליה דבכה"ג אין צריך ראייה מן התלמוד שאם יהא כח לכל אחד ליפטר בכה"ג הרבה פעמים יבא לידי תקלה וקילקול. עוד מסיק מהר"ם במרדכי בשינויא אחריני לחלק בין ההוא עובדא פ' מי שמת דאבולי ואיסטטרגי ובין שאר מסים הנתבעים בצבור דהתם לא שותפין ממש מקדם אלא כך היה דאיסטטרגי סייעו מעצמו לשאר גביית כל מצות המלך ונודע למלך שכן היו עושין וכתב להם דבהאי כלילא ליתבו תרווייהו ופי' דכתב המלך דרצונו היה שיתנו אלו מחצה ואלו מחצה. אבל כל היכא דשותפין גמורים הן לשאת יחד בעול כל אחד לפי ממונו יכול להיות שאפילו אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ"כ חייב ליתן דמה שמקיל הוא מכביד על אחרים. ועוד דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו אפילו יהודי הנכנס תחילה לעיר לדעת כן להתפשר יחד לבדו לאו כל כמיניה להיות נחלק מן הציבור ודווקא למסים אבל לעלילות וארנוניתא אינם שותפין בזה כו' ע"כ דברי מור"ם בליקוטין בהאי שינוי בתרא חוזר מהר"ם ומסכים לדעת רבינו שמחה דאפילו קודם שנתפשרו מיקרי שותפים ממש ולא מצי חד מינייהו לחלוק שלא מדעת חבירו. וגם אומדנא דדעתא הוא דאפילו קודם שנתפשרו בסך ידוע מ"מ מסתמא המושל קוצב לו כבר סך לעצמו כמה ירצה לגבות מן הצבור זה עתה ולא פחות וא"כ מה שמקיל לזה מכביד הוא לאחרים וטעם זה ג"כ כתב בשם רבינו שמחה בתשובה בא"ז גדול וכתב עוד באותה תשובה שדודו רבינו קלונימוס הפרנס היה נשוא פנים לפני ההגמון כמו אחד מבני פלטין שלו וכשהיו מתפשרים עם ההגמון חזר הוא לו ואמר אדוני אני עובדיך הרבה כגון בהלואות וכמה עניינים ורצוני שתפטרני ותנכה להקהל חלקי כמו שליש ורביע כי דיני לתת עם הקהל ונתרצה לו ההגמון ואעפ"כ היה חוזר ונותן עם הקהל כשאר הסך סבור הייתי שמידת חסידות ורחמניות היה עושה עכשיו רואה אני שמדת הדין הי' עושה כי כל ישראל ערבין זה בזה לשאת בעול גלות ע"כ. הנה בארנו דרך הגאונים בדרך קצרה וארוכה בהך דינא דשתוף המס ומעתה נבאר שאילתינו ונראה לומר שאפילו לדעת רבינו שמחה ומסכימין ולפי' בתרא דמור"ם דסבירא להו דאפילו קודם הפשרה אין כח ביד המלך לפטור אחד מלישא וליתן בעול עם הקהל מ"מ בנ"ד מודו כולהו דהיה כח ביד השר לצרף הארבעה אנשים לבני טבריא דכל מה שכתבו אלו הגאונים שאין כח ביד המלך לפטור פירשו הטעם משום דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו הואיל ועדיין שותפין שלהן קיימת לשאר גביות וגם מאידך טעם דאינו יכול לחלק שלא מדעת חבירו אא"כ שם נפשו בכפו הני טעמא לא שייכי כלל בנ"ד דאדרבה בני טבריא מבקשין השתוף ואינם באים לחלוק שלא מדעת וקשה לי מאי אית לך למימר דגזילה דמלכותא היא הואיל ובא לשנות הדין והמנהג במה שרוצה שישאו הארבעה אנשים עם אנשי טבריא בעול שלהם ואינהו לא שייכי בכרגא דידהו אלא בכרגא דבני ציפורי וכבר ביארנו מדברי רבינו שמחה ומפי' בתרא דמור"ם דאין מועילין דברי המלך בכה"ג משום דמה שמקיל לזה מכביד אחרים והיינו גזילה כי כולם נתחייבו לשאת שוה בשוה ונ"ד נמי הוא הדין והיא הסברא מ"מ נראה לומר דודאי אם היה המלך עושה כך למס הקצוב בכל שנה הוי גזילה דמלכותא הואיל ואילו ד' אנשים נושאים ונותנים בעיר ציפורי ומקפחים ריוח שלהם איך יתכן שישאו בעול עם בני טבריא לתת מס בשני המקומות היה כל שכן גזילה דמלכותא אבל כה"ג למס שאינו קצוב שביד המלך לתבוע רב או מועט וכיון שאמר המלך שמה שתבע מבני ציפורי יש יכולת בידם לתת אותו סך לבדם ואילו ד' אנשים ישאו עם בני טבריא המקום אשר יצאו משם ונתנו שם כבר מס אין זה גזילה דמלכותא דהא קמן אי הוה בעי הוה תבע טפי מבני ציפורי בשביל אילו שניתוספו עליהם. והשתא שתבע פורתא וצירף אילו הארבעה אנשים לבני טבריא היינו הך דודאי מנהג השרים כך הוא כשיש להם עיירות שנותנים להם מס בצירוף מס קצוב לכל שנה אם לעתיד יענו או יתעשרו יתרבו או יתמעטו בשביל כך אין משנין מס הקצוב שלהם משום דאי אפשר שלא ישתנה הציבור בממון וגם בנפשות אבל מ"מ דרכם כך הוא שאם מרגישים שיעשרו הצבור מרבים להטיל מסים שאינם קצובים עליהם ואם להפוך פוחתים להם וכיון דהכי הוא אמאי לא יועילו דברי השר שצירפם אילו ד' אנשים לאנשי טבריא וכל שכן לפירוש קמא דמור"ם דסבר דדברי המלך עבדינן אפילו במה שהוא נגד המנהג שהרי כתב שאע"פ שהורגלו לתת מס ביחד אם פטרו קודם הפשרה פטור הוא ה"ה אם הוא מצרף א' או ב' מציבור זה לציבור זה שמועיל אע"פ שלא כמנהג ודמיא ממש להאי דאבולי ואיסטטרגי דמוכח מתוך פירוש בתרא דמור"ם דבפי' קמא דילי' ר"ל דכך היה מנהג דאבולי הוי רבים טובא ואיסטטרגי פורתא וע"פ צווי המלך הוצרכו עתה לתת שוה בשוה ורשב"ם פ' מי שמת פי' דאיסטטרגי תרגום של נציבים דכתיב בכמה דוכתי בנביאים ומוכח התם דהיינו פקידי המלך וא"כ מסתמא הפקידים היו יותר אהובים ובני פלטין מאבולי והמלך חייבם עתה יותר מהראוי להם כפי מנהגם ומהכא שמעינן בין אם פוטר אהובים שלו בין אם מחייבם יותר ממנהגם ומקיל לאחרים בזה אין חילוק כל אשר יעלה על לב המושל בדרך זה דבריו קיימים ואף את"ל שהדברים שקולים איכא לדמות נדון דידן לההוא דאבולי ואיסטטרגי דמהני דברי המלך או לאו וגם יש להסתפק לפי חילוק והפרישות והדיעות מן הגאון נראה דאית לן למימר דכל הני מילי דרבים איקרו מוחזקין לגבי יחידים בכה"ג כמו שאפרש לקמן ובתחילה צריכינן לבאר באיזה פנים ולענין מה מקרו רבים מוחזקים או לאו ומאז יתבאר נ"ד. בפ' לא יחפור גבי אם האילן קדם לעיר קוצץ ברישא ואח"כ נותן דמים ומפרש הספר הטעם משום קדרא דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי וכתב במרדכי מתשובת מור"ם שיש כאן קצת סמך מכאן למה שנוהגים בכל הקהילות שכל היחיד המדיין עם קהלו עבור ענין מסים שהקהל גובים ממנו מם ואח"כ אם ירצו ירדו לדין ואם נטלו ממנו שלא כדין יחזרו לו ע"פ ב"ד והקהל רוצים להיות מוחזקין ותופסים נתבעין ולא תובעין דאל"כ לא יהא תקנה לרבים שכל אחד יעשה עולה ויאמר מי יתבעני לדין קדרה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי לכך יש להחשיבם מוחזקין כדאשכחן בכמה דוכתא דחשו רבנן לפסידא דרבים כדאמרינן מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ומסיק מור"ם כי מנהג של תורה הוא משום דאמרינן פ' איזהו נשך מוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח מדקאמר בטפסא דמלכא מנח אלמא דהמלך חשיב כמוחזק במס של כל אחד ואחד והיכא דאיכא שום ספיקא ושום טענות שאינה ברורה ליחיד לפטור מן המס אז אמרינן דינא דמלכותא דינא ומוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר שהוא פטור ואם יש עסק שבועה ביניהם הרשות ביד הקהל לישבע או להפכה על שכנגדם שכל שעה ידם על העליונה ע"כ. ואחד מהגדולים העתיק מחדושים רמ"א שחילק בדבר וכתב יחיד חייב ליתן משכון ודווקא כשרוצה לשנות ולהוציא את עצמו מן הקהל ואם רוצה לילך לדין קודם הגעת הזמן או שיש בידו להרחיב להם הזמן בכדי תביעתו אין להעביטו ע"כ. ובההיא שמעתא דלעיל פ' לא יחפור אסיפא דמתני' התם דתנן ספק אם האילן קודם או העיר קודם קוצץ ואינו מתן דמים ופריך גבי אילן הסמוך לבור של יחיד דתנן התם ספק איזה מהן קודם אינו קוצץ כלל והכא קוצץ ואינו נותן דמים ומשני גבי אילן הסמוך לעיר כיון דודאי למיקץ קיימא אפילו קודם האילן לעיר כדמפרש התם משום נוי העיר בספק אמרינן למיקץ ממ"נ ובשביל דמי זיל ומייתי ראייה ושקול אבל גבי בור דאם ודאי קדם האילן אינו קוצץ כלל מספק נמי לא יקוץ המע"ה ואיתא התם בגיליון בתוס' דהוי מצי לשנויי דשאני דרבים מדיחיד והכי מחלק הספר התם ארישא דקתני גבי בור שאם הבור קודם קוצץ ונותן דמים ולגבי העיר קדם קצץ ואינו נותן דמים משום דגבי עיר הזיקא דרבים אלא דבלאו הכי משני שפיר כדלעיל. ומהר"ם תירץ באותו גיליון דפריך הכי מ"ש גבי בור דבספק לא יקוץ כלל משום המע"ה ה"נ גבי ספק לא יקוץ להו בלא דמים לימא להו אייתי ראייה דלא קדם האילן ואקוץ בלא דמים ור"ל מהר"ם דבכה"ג לא מהני דכרבים נינהו. והשתא נראה לפי מאי דקאמר הגיליין בתחילה דה"מ לשנויי דשאני דרבים מדיחיד כלומר כיון דאיכא ספק בדבר רבים מוחזקין אם כן יש ראייה גמורה מכאן דבכל דבר דאית להו לרבים דינא בהדיא יחיד אפילו אי לאו דברי מסים וגביות המושל איקרי לעולם מוחזקין כההיא דעיר ואילן אמנם מהר"ם ע"כ לית ליה האי סברא כדמוכח בהדיא בתירוץ שלו בגיליון דלעיל. ותו נוכל לומר דאפילו לתירוץ ראשון של הגיליון אין ר"ל דסבירא לו דרבים מיקרי מוחזקין בכל דבר לגבי יחיד אלא קשיא לי מ"ט לא פריך הספר ממתניתין דקתני ספק קוצץ ואינו נותן דמים בלא רומיא דרישא אמאי יקוץ בלא דמים מספק לימא להו אייתי ראייה דעיר קודמת והמע"ה דין פשוט הוא בכל התלמוד אלא מאי אית לן למימר דלא פריך הכי משום דסבר ליה דילמא יתרץ ליה גבי היזק שאדם עושה לחבירו תמיד לא שייך לומר המע"ה לפי שהוא מזיקו והולך תמיד אם כן מרישא נמי לא קשיא מידי דאיכא למימר היזיקא דרבים שאני מדיחיד. וההיא דמרדכי דלעיל בשם מור"ם דכתב דמנהג הקהילות הוא דלעולם להיות מוחזקין וידם על העליונה ומסיק עלה דמנהג של תורה הוא נראה דלא איירי אלא בענייני מסים כדנקט בהדיא בראש התשובה והיינו טעמא דמוהרקייהו דאינשי בטפסא דמלכא מנח והוי כאילו מוחזק המלך במס שלו ונראה דה"ה לכל שאר גביות שהן לצורך מושל דאכולהו מנח האידנא מוהרקייהו בטפסא דמלכא ושייך לומר בהא דינא דמלכותא דינא כמו שאפרש לקמן אבל שאר צורכי ועניינים רבים כההיא דאילן הסמוך לעיר לא חשיבי רבים מוחזקין לגבי יחיד ואע"ג דהתם נמי שייך ההיא סמך וטעמא דכתב מור"ם בתחילת תשובה משום קדרא דבי שותפי כו' וכדי שתהא תקנה לרבים כדלעיל נוכל לומר דדוקא לענין להוציא ממנו משכון מועיל ההוא טעמא כדי שיהא הוא התובע והרודף אחר הדין ותו ליכא למיחש לפסידא דרבים אבל לענין זה שתהא יד רבים לעולם על העליונה למימר קים לן כהך גאון דמזכה לו כדין שאר מוחזקין ממש או לענין להפוך השבועה בהני מילי לאו מיקרי רבים מוחזקין אלא בעניני מסים וגביית של המושל ואין לתמוה דבשאר עניינים משוינן רבים מוחזקין לחצאים דאשכחן כה"ג בתקנת העיקול דצריך להוציא מה שבידו מ"מ לא הפסיד מיגו שלו כדאיתא במרדכי ס"פ המקבל ונראה קצת להוכיח דבשאר ענייני דרבים לא מיקרי מוחזקין ממש מהא דכתב במרדכי בחזקת הבתים ובהגה"ה במיימון בה' עדות אההיא דבני העיר שנגנב להן ס"ת כדפריך תלמודא וליסלקו תרי מנייהו ולדיינו וכתבו התוס' שם אע"ג דבעינן תחילתו וסופו בכשרות יש חילוק בין פסול שהוא מחמת גופו ובין פסול שהוא מחמת ממונו ורבינו ברוך אינו רוצה לחלק הכי וכתב מור"ם דנראה לו דברי רבינו ברוך מדברי התוס' ואפילו היה נראה לו דברי התוס' כדברי ר"ב מ"מ בפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ע"כ. ובהגה"ה במיימון דלעיל משמע בהדיא דקאי אההיא דבני העיר דאית להו עירעור ובעו תרי למינייהו לסלוקי נפשייהו ולהעיד וסבר מור"ם דלא מכשרינן להו להעיד לרבים משום דפלוגתא דרבוותא היא אלמא לא חשיבי רבים מוחזקים ממש לכל דברים אלא לענייני מסים כדפרישית לעיל*). ובהגה"ה באשירי פ' קמא דב"מ דכתב בשם מהרי"ח שכתב בשם ר"ת שכל המסים שגובים המושלים אפילו שאינם קצובים כגון לצורך אכסניא למלחמה או לשאר צרכים גדולים כולם מיקרי דינא דמלכותא וא"כ נראה דרבים מיקרי בכולן מוחזקין וכן בשאר גביות לעולים קטנים אפשר דמכ"ש דינא דמלכותא דינא הוא להטיל אנגריאה על בני מדינתו וכש"כ היעודים בזמנינו. ואע"ג דבתשובה במרדכי פ' הגוזל בתר' כ' מור"ם דכל המסים שלנו מיקרי גזילה דמלכותא מ"מ נראה הואיל וכתב בתשובה דפ' לא יחפור סתם יחיד המדיין עבור ענייני מסים וכתב אותו פסק לדורותינו והתשובה פרק הגוזל בתרא כתב בהדיא האידנא הכל קרוי מסים אפילו שאינם קצובים וכל אשר יעלה על לב המושל לתבוע וכאן לא פירש מידי וכתב בסתם מסים דרבים מיקרי מוחזקין משמע דאין לחלק בין כל גבייה לצורך המושל ואכולהו אמרינן האידנא מוהרקייהו דהני כו' ונראה קצת טעם לדבר משום דחזינן דכל המושלים רגילים בפשיטות בזה שהם תדירים לתבוע בקשות ולהטיל אנגריא אדעתא דהכי אנו קובעים דירה תחתיהם ומקבלים עלינו את עולם ומשאם והוו כולהו מעתה דינא דמלכותא דינא דהכי פרשב"ם פ' חזקת הבתים דדינא דמלכותא דינא היא משום דמקבלים בני מלכות עלייהו. ומהשתא נחזור לנ"ד ונראה דלא מבעיא אי איתא להו להני ד' אנשים עדיין חובות ואשראי' בטבריא שיוכלו בני טבריא לתופשם כדי להיות מוחזקים כנגד התביעה שיש להם על אילו ד' אנשים שהרי כשתבע המלך המס מבני טבריא כל הממון שבטבריא בין במזומן בין שאינה במזומן שיש להסתפק שהוא חייב במס בטפסא דמלכא מנח עד שתברר הדבר שהוא פטור אלא אפילו אין להם שום ממון בטבריא מ"מ הואיל והן דרים תחת ממשלת זה המלך והמלך כלל וצירף אותם עם אנשי טבריא בתביעה זו מוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח ומיקרי בני טבריא מוחזקין לגבייהו מטעם מנהג של תורה כדכתיב' לעיל בשם מור"ם אמנם אם תצא מחלוקת ותפול ספק בין קהל ויחיד ואותו יחיד רוצה לפטור משום דת"ח ותורתו אומנתו נראה דאפילו בענייני מסים לא חשבי רבים מוחזקין לגביה לא מכח דין תורה וגם לא מטטם מנהג הקהילות כמו שביארתי לעיל מדין תורה לא מטעמא מאי דמשווינן לקהל מוחזקים משום דמוהרקייהו מנח כו' דמוהרקא דצורבא מדרבנן לא מנח בטפסא דמלכא כדדריש בפ"ק דב"ב מדאורייתא נביאי וכתובין דרבנן לא צריכין נטירותא ולא רמינן כרגא עלייהו וכתב שם אשירי דכל מיני מסים ותשחורת כולן מידי נטירותא אינון כי הם השומרים אותנו בין האומות ומכולהו פטירי ומטעם מנהג הקהילות נמי אין להכריח אפילו להוציא משכון דטעמא מאי נהגו הקהילות כך שלא יחשוב כל אחד עולה כנגד רבים ויסמוך דקידרא דבי שותפי היא ת"ח גמור לא חשדינן ליה כדאמר פ' שבועת הדיינים אי צורבא מרבנן הוא לא מזדקיקנן להו וכן בפ"ב דב"מ אמרינן דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטביעת עינא בלא סימן ולא מחזקינן ליה לרמאי ואע"ג דמסיק עליה דהיינו דוקא צורבא מרבנן דלא משני דיבוריה אלא בתלת מילי הא כתב התם דצריכא להביא ראייה עליו שהוא מאותם שמשנים בדיבורו אלמא בסתם לא חשדינן ליה וא"כ אם הוא מוחזק לאנשי דורו לת"ח גמור בתורותיו ובמדותיו ותיפול איזה ספק בינו ובין הציבור אפילו בענייני מסים אין לו דין יחיד נגד רבים כמו שהוא מבואר לעיל אע"ג דאפשר לומר שאין עתה בדורותינו שיש לו תורת ת"ח גמור וכן ראיתי הועתק בסיגנון זה מספר אגודה אמנם נוכל לומר דהיינו לעניין זה שהיה רוצה למיעבד דינא לנפשיה או לקנוס המבייש אותו בליטרא זהב שהוא רוצה להוציא מאחרים וכה"ג ליכא בדורותינו דקים לן בגויה שיהיה לו תורת ת"ח לענין זה אבל למירמא כרגא עליה ולאפוקי מיניה אפשר לא דייקינן ביה כולי האי אם הוא מוחזק בדורו לת"ח וקצת משמע הכי מדברי אשירי דבפ' קמא דב"מ כתב וביאר מידת ת"ח לענין שיהא פטור ממסים ולא האריך והחמיר בו כמו שהאריך בתשובה בטור חושן המשפט לענין לקנוס המביישו בליטרא זהב הארכתי הרבה בתשובה זאת משום דהני מילי דשכיחי ורגילי בגבולינו: