תפארת ישראל על פסחים ח

משנה פסחים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על פסחים · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ושחט עליה אביה:    ולא אמרה תחילה אנה תאכל:

תאכל משל בעלה:    דמסתמא דעתה על של בעלה:

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה:    שכך נהגו אחר הנשואין, לילך ולעשות שמחת יו"ט אצל אביה:

תאכל במקום שהיא רוצה:    ר"ל במקים שהיתה רוצה בשעת שחיטה, דאל"כ אין ברירה בדאו', ואסור' מלאכול בשתיהן. וקמ"ל דבלא ביררה, לא אמרינן דמסתמא ניחא לה בשל בעלה. ומיירי נמי באינה רגילה לילך לבית אביה, דאם רגילה מסתמא ניחא לה בשל אביה. ונ"ל דמה"ט נקט נמי התנא סתמ', דתאכל במקום שהיא רוצה, ר"ל במקום שיש הוכחה מבוררת שרוצה שם, דהיינו בין שהחליטה מתחילה לאכל שם, או ברגילה לילך לשם או לא:

יתום:    יתום קטן:

ששחטו עליו אפטרופסין:    ר"ל ב' אפטרופסין:

יאכל במקום שהוא רוצה:    אף שלא בירר בשעת שחיטה, דמן התורה א"צ קטנים להמנות כלל על הפסח ואעפ"כ אוכלין, דמ"ש תורה שה לבית אבות, משמע מכל מקום, שיאכלו אף שלא נמנו [עי' ר"ן נדרים לו"א]:

לא יאכל משל שניהן:    לא מזה ולא מזה, רק כשהתרצו יחד מאיזה יאכל:

לא יאכל משל רבו:    דלא ניחא לרבו שיאכיל פסחו להצד חירות שבו:

משנה ב

האומר לעבדו:    נ"ל דהא דלא נקט שלוחו, דקמ"ל אף בעבד, דרגיל להכיר טפי בהי ניחא לרבו לא אמרינן דלהכי לא פי' רבו דעתו, מדסמך את עצמו שעבדו מכיר באיזה רגיל, אלא אמרינן מדלא פי' התרצה בכל מה שיעשה העבד:

יאכל:    אף דרגיל במין האחר:

יאכל מן הראשון:    מתניתן מיירי במלך שאמר לעבדו, אבל באדם אחר, דוקא ברישא שלא שחט רק אחד, יש לומר מדלא פי' איזה ישחט, על העבד סמיך, משא"כ בשחט עבד ב' פסחים, ליכא למימר הכי, ומדאין ברירה אסור בשתיהן. אבל במלך, מדיש לו רוב מעדנים, אינו מקפיד איזה יאכל ולא סמך כלל על דעת העבד, רק על איזה שיזדמן לשחוט ראשון, להכי יאכל מהראשון, אף שהעבד מסופק היה. או י"ל דמשו"ה הקילו גבי מלך, כיון דהא דבדאורייתא אין ברירה מדרבנן הוא, להכי משום שלום מלכות, שלא יכעס, לא גזרו בי' רבנן:

שכח מה אמר לו רבו:    אם גדי או טלה:

וטלה שלי:    ואין בזה ענין לברירה, מדכבר מבורר הדבר אלא שהוא אינו יודע וכדאמרינן [ביצה ל"ח א'] וכבר בא חכם, ובש"ס אמרינן, שהולך אצל מוכר בהמות שרבו רגיל אצלו, ורוצה בתקנת רבו, ויאמר המוכר אם גדי אמר רבך, גדי שלו וטלה שלך [על מנת שאין לרבך רשות בו, דאל"כ מה שקנה עבד קנה רבו], וכן יאמר גם כן להיפך:

ופטורין מלעשות פסח שני:    דשניהן כשרין הן רק אנן לא ידעינן מי לזה ומי לזה [ונ"ל דמדלא קאמר סתם ופטורין מלעשות פסח, אין לדייק דדוקא מפסח שני פטורין, הא בפסח ראשון רשאין להביא אחר כשיש עוד פנאי להביאו, דמ"ש דכיון דנפטר כל אחד מהן בחד מהנך, ואכילת פסחים אינו מעכב [כש"ס ע"ח ב'] א"כ אינו יכול להביא אחר מחשש חולין בעזרה, אלא לרבותא נקט פסח שני, דלא מבעיי' פסח ראשון אחר דאסור להביא דהרי משנשחטו ב' הספיקות אסורין למשוך ידן מהם ולהמנות על אחר [כמ"ט פ"ט] אבל פסח שני סד"א דהו"ל כנאנס ולא עשה הראשון יעשה שני כלקמן רפ"ט קמ"ל:

משנה ג

האומר לבניו:    קודם עלותו לירושלים:

הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם:    ונתכוון האב לזרזן למצוה, שיכבד הזריז לעשותו ראש, לזכות לאחיו על ידו:

כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו:    נ"ל דלמ"ד שה לבית אבות דאורייתא [כגיטין דכ"ה], הכי פירושו, דעכ"פ צריך האב לזכות לכולן בתחילה עליו, דאל"כ הרי נאכל שלא למנוייו:

עד שיזרוק עליו את הדם:    דוקא להמשך ממנו, אבל להמנות עליו מודה דעד שישחט:

משנה ד

הממנה עמו אחרים בחלקו:    בחלק שיש לו בהפסח:

רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו:    ר"ל דרשאין לומר לו טול חלקך וצא, דאין אנו רוצים שיתערב זר בינינו, דהרי פסח מותר לאכלו בב' חבורות:

משנה ה

זב שראה שתי ראיות:    דצריך ז' נקיים וא"צ קרבן:

שוחטין עליו בשביעי:    של ז"נ שלו ודוקא בטבל כבר ולא העריב שמשו, אבל בלא טבל, לא, דשמא יפשע ולא יטבול ומה"ט לא נקט נמי נדה, דהרי טבילתה בלילה ושמא לא תטבול. מיהו טמא מת, אפי' טבל והוזה, כל שלא העריב שמשו, נדחה לפסח שני:

ראה שלש:    דאז חייב גם כן להביא קרבן בח' שלו:

שוחטין עליו בשמיני שלו:    אף שתולה בדעת אחרים שיקריבו קרבנו. ודוקא שמסר קרבנותיו כבר לב"ד, אף שלא הוקרבו עדיין, חזקה שיקריבום הב"ד עוד היום:

שומרת יום כנגד יום:    עי' בהקדמתי לטהרות סי' כ"ז וסי' ע', דברוא' יום א' או ב' בי"א יום שבין נדה לנד', טובלת למחר וסופרת יום ההוא בטהרה, וכשתעריב שמשה, טהורה:

שוחטין עליה בשני שלה:    אף שהוחזקה קצת לראית, טפי מזב:

והזבה:    ר"ל בראתה ג' ימים בי"א יום הנ"ל, שאז זבה היא וצריכה ז' נקיים, וחייבת להביא קרבן ביום הח':

שוחטין עליה בשמיני:    נ"ל דמדקתני סתמה משמע גם בפסח שני, ולפ"ז קמ"ל הכא גם באשה, אף דבשני, נשים רשות [כרמב"ם פ"ז ה"ג מק"פ], או נ"ל דקמ"ל אף דבליל שאחר שמיני שלה, יתחילו ימי נדתה, והרי אז רגילה לראות דם, דמדאמרה תורה על ימי זיבה שהן בלא עת נדתה, ש"מ דז' ימי נדה הן עת נדתה ורגילה לראות בהן, אפ"ה שוחטין עליה. [אב"י כוונת רבינו הגדול בפי' הא' היא שיכולה לעשות אפי' בפסח שני חבורה שכולה נשים, ועל זה הראה על הרמב"ם עי"ש, ועי' לח"מ שם פ"ה ה"ח]:

משנה ו

האונן:    כל יום המיתה של א' מז' קרובי האדם, אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו, ואשתו, הוא אונן דאו' ואסור לאכול קדשים, ולילה של אחריו הוא אונן מדרבנן, ויום חבורה שאינו יום מיתה, נמי מדרבנן, ולילה שלאחריו מותר [זבחים ד"ק ע"ב]:

והמפקח את הגל:    ר"ל מי שפתח גל אבנים שנפל על אדם, שיש לחוש שימצאנו מת. ויהי' הפותח טמא למפרע:

שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן:    דאונן כיון דאנינות לילה רק מדרבנן, במקום כרת לא גזרו, ומפקח גל, נמי חזקת טהרה יש לו:

שמא יביאו את הפסח לידי פסול:    דאונן שמא בטרדתו יטמא למתו, ואף לאחר קבורה, שמא יזכיר א"ע אח"כ שנטמא. ומפקח גל שמא ימצאנו מת, ויטמא למפרע, וחולה וזקן שמא יתחלשו ולא יאכלו כזית, ויושב בבית אסורין, מיירי בבית אסורין של עכו"ם, דאפשר דמשקרי בהבטחתם. ומיירי נמי שהאסורין הוא חוץ לירושלים. שאי אפשר להוציא הבשר לשם, אבל באסורין של ישראל, והם הבטיחוהו להוציאי בערב, או שהאסורין של עכו"ם אבל הוא תוך ירושלים, אפי' לשחוט עליהן בפ"ע שרי:

לפיכך אם אירע בהן פסול:    הפסולים שזכרנו:

פטורין מלעשות פסח שני:    דבשעת זריקה כשר היה:

חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחלתו:    דמדמצאוהו מת, לא חיישינן שמא בשעת שחיטה חי היה. מיהו בגל ארוך כל כך עד שאפשר שלא האהיל אז עדיין עליו, פטור:

משנה ז

ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים:    לאכילת פסח, דנשים ועבדים יחד לא, משום זנות, ועבדים וקטנים יחד לא, משום משכב זכור, וקטנים לחודא נמי לא, דמדאינן בני דעת שמא יפסלוהו, אבל ביש בהן דעת והגיעו לעונת נדרים, וכמו כן נשים או עבדים כל חד לחודייהו שרי:

משנה ח

אונן טובל ואוכל את פסחו לערב:    דאנינות לילה דרבנן, ובמקום כרת לא גזרו וא"ת ויהיה נמי דאורייתא ניתא עשה דאכילת פסח ונדחי ל"ת דאונן, י"ל כיון דאין אכילת פסח מעכבת הו"ל כאכילת שאר קדשים דנמי מצוה ואפ"ה גלי רחמנא דאינה דוחה לאנינות. אמנם טבילה צריך, דלמא הסיח דעתו ונטמא בשאר טומאות. אבל אם וודאי הסיח דעתו צריך כל אדם הזאה ג' וז' [כיומא ד"ל ע"ב] מיהו לערב דקתני אטבילה נמי קאי, דאי יטבול ביום, הרי עדיין נשאר באנינותו ושמא יסיח דעתו אחר שטבל ויתטמא בטומאת ערב:

השומע על מתו:    ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו, והו"ל ביום שמוע' אונן דרבנן:

והמלקט לו עצמות:    רגילים היו לקבור תחלה בקרקע לחה, כדי שיתעכל הבשר מהר, ואח"כ קוברין העצמות אצל האבות במקום נכבד, או מעלין העצמות לא"י, וביום שלוקטין אחרים העצמות של אביו ואמו, חייב להתאבל כל היום ההוא מדרבנן:

טובל ואוכל בקדשים:    לערב, דאפילו ביום שרי מדאורייתא:

ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר:    וצריך הזאת ג' וז'. וא"ת הרי הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואיך לא נמנה בפ"ד דעדיות, י"ל כיון דאית בה נמי קולא לב"ה דפטור מכרת כשלא עשה פסח ראשון א"כ י"ל כדאיתשיל בבהמ"ד בכה"ג איתשיל [כחולין נ"ב ב'] [ונ"ל דלהכי קאמר "כל הפורש מערלה", ולא קאמר כל שהערלה פרשה ממנו, לאשמעינן דבגר מיירי, ופירש מלהיות שוב ערל, דעכו"ם אפילו נמול נקרא ערל, [כנדרים פ"ג מי"א], דדוקא בגר חיישינן שמא יטמא לשנה הבאה, ויסבור כמו שאשתקד הועיל לו הטבילה לכל טומאותיו שמקודם, כמו כן השתא, ולא יהיה יודע שאשתקד עכו"ם היה, שאינו מקבל טומאה, והשתא נתגייר ומקבל טומאה, אבל ישראל שמל את עצמו, אף על גב שצריך ג"כ טבילה, ככל ישראל שצריכים טבילה קודם לרגל [כביצה פ"ב מ"ב] אפ"ה א"צ הזאת ג' וז', ולא גזרינן ישראל אטו עכו"ם: