תפארת ישראל על נזיר ח
משנה נזיר, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על נזיר · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין עריכה
משנה א עריכה
ואיני יודע איזה מכם: והן שותקין, דאילו הכחישוהו, ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, [כקידושין דס"ה ב']. ומיירי שעמדו שניהן ברה"י והעד רואה אותן מבחוץ דאלו עמד העד גם כן אצלם באותו חצר, כל שלשה שהם אפילו ברה"י מחשבו כר"ה לענין טומאה, והו"ל ספק טומאה, בר"ה דספיקו טהור, בין שהיה הספק רק בא' מהן אם נטמא, והב' האחרים ידעינן שוודאי טהורין הם, או שהיה הספק בכל א' מהג', או שלא היה הספק בנוגע רק במגיע כגון ספק צפרדע ספק שרץ שנגע באדם א' בר"ה טהור:
מגלחין: בסוף ימי נזירותן. מיהו דוקא נשים או קטנים, אבל אנשים הרי אסורים בהקפת הראש מספק. דהרי גלוח הראשון שהוא גלוח טומאה, צריך שיהיה קודם הבאת קרבנותיו [כלעיל פ"ו מ"ו], וגלוח זה אינו מועיל לו לגלוח טהרה שצריך שיהיה אחר הקרבת הקרבן [כשם מ"ז], נמצא שאם טהור היה, עבר אז על בל תקיף. דבשלמא גלוח ב' מגלח ממ"נ, אי גלוח קמא גלוח טומאה היה, א"כ מגלח השתא גלוח טהרה, ואי לא טמא היה, א"כ מדגלח גלוח קמא קודם הבאת קרבנו, לא עלה לו וצריך לגלח אח"כ [כ(רמב"ם פ"ח מהל' נזירות הי"א)], ואפילו לאחר כמה ימים [כ(רמב"ם פ"ח מהל' נזירות ה"ו)]. אבל על גלוח קמא ק' שפיר, דעביר על בל תקיף. אע"כ דמתניתין מיירי באשה וקטן:
ומביאין קרבן טומאה: ב' עופות וכבש:
וקרבן טהרה: ג' בהמות [כפ"ו מ"ו ומ"ז], ואף על גב דס' טומאת רה"י, מדאורייתא טמא, היינו באפשר, אבל הכא ממ"נ א' טהור:
וסופרין שלשים יום: והוא הדין בנזירות מרובה חוזר ומונה זמן שקצב:
הרי אתה נזיר מיד: כדי שיהיה שלך הקרבן טהרה שאביא בסוף ל' יום:
ומביאין קרבן טומאה: חטאת עוף שעל הספק ואינה נאכלת:
קרבן טומאה: שהבאתי משכבר:
אלא: אחר תשלום ימי נזירותו:
מביא חטאת העוף: לספק טומאת נזירות. דאשם אינו יכול להביא מחשש חולין בעזרה, ואפ"ה בדיעבד יצא בחטאת עוף:
ועולת בהמה: כדי לגלח על א' מהבהמות לגילוח נזירות טהרה, וחטאת אינו יכול להביא מחשש חולין בעזרה. משא"כ עולה בא בנדבה ג"כ. מיהו שלמים אף דג"כ בא בנדבה אפ"ה אינו יכול להביאו, דשלמי נזיר צריכים זרוע בשילה ולחם, והרי כה"ג לא מייתי בשלמי נדבה:
נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים: ואעפ"כ אין בכך כלום:
אמר המפרש, כדי להבין משנה ב' יפה, ראוי לנו לחזור לעצמינו דיני נזיר טמא וטהור, ודיני מצורע. וכך הוא דינם. נזיר שנטמא במת, מונה ז"י ומזה בהן בג' וז' וטובל ביום הז' ומגלח, ולמחרתו מביא ב' תורים או ב' בני יונה, א' לעולה וא' לחטאת, וכבש אחד לאשם. ואח"כ חוזר ומונה נזירות שקבל, ומביא בסופן כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים, וחוזר ומגלח ומותר ביין. ודין מצורע כשנתרפא מביא ב' צפרים, ונשחטין בחוץ מדאינן קרבן, ועושה בהן ככתוב, ואח"כ מגלח וטובל, וסופר ז"י או יותר, וחוזר ומגלח וטובל. ולמחרתו מביא כבש לאשם, וכבשה לחטאת, וכבש לעולה. ואם דל הוא, מביא כבש לאשם וב' תורים או ב' בני יונה א' לעולה וא' לחטאת]:
משנה ב עריכה
נזיר: סתם נזירות של ל' יום:
שהיה טמא בספק: שביום ראשון מנזירותו נסתפק אם נטמא במת. והרי אם ודאי נטמא, צריך ב' גלוחין, א' אחר הזאת ג' וז', שטובל ומגלח בז', וא' בסוף נזירות דטהרה:
ומוחלט בספק: באותו יום עצמו נסתפק נמי אם הוחלט בצרעתו מכבר. והיום ודאי נתרפא. והרי אם היה באמת מוחלט נמי, היה צריך ב' גלוחין, א' כשנתרפא, וא' אחר ז' ימים שסופר אח"כ. ואותן ב' התגלחות היו דוחין לנזירות [כפ"ו סי' כ"ט], גם קודמין לגלוח נזירות טומאה או טהרה. משא"כ גלוח של ספק מצורע, אינו דוחה לנזירות, אבל קודם הוא לגלוח נזירות טומאה או טהרה, שכשיגיע זמן גלוח הנזירות, מגלח מקודם גלוח של ספק מצורע:
זה הראשון, לגלוח טומאה היה. לכן ממתין עוד ל"י ומגלח שנית, דאם מצורע היה, הרי היה גלוח ראשון לחלוטו, וגלוח זה לטהרתו, ולכן היה מהראוי שיביא למחרת גלוח, קרבנותיו של מצורע, דהיינו ג' בהמות כדי להתירו בקדשים. אבל שמא אינו מצורע והאיך יביא חולין לעזרה והרי חטאת מעכב בו [כ(רמב"ם פ"א מהל' מחוסרי כפרה ה"ה), ועי' לח"מ שם פ"ה ה"י] והרי חטאת אינו יכול להביא בתנאי. לכן יכתוב נכסיו לאחר, וה"ל כמצורע עני, וסגי ליה בחטאת העוף שעל הספק, והעולת העוף והאשם שצריך העני להביא, אינן מעכבין [כנזיר די"ח ב' והר"ב השמיט שהעולה שלו אינו מעכב, ולא ידעתי למה]. אבל אין להסתפק שמא תגלחת זה, תגלחת נזיר טמא היה, ויתחייב להביא קרבנותיו כבגלוח ראשון. ליתא דממ"נ, אם היה מצורע, הרי ב' תגלחת מצורע, קודמין לתגלחת טומאה. ואי לא היה מצורע, אם כן כבר גלח גלוח ראשון לנזירות טמא. אבל יש להסתפק שמא אינו מצורע, רק נזיר טמא היה, והיה תגלחת ראשון לטומאה ותגלחת זה לטהרה. לכן יביא השתא עולת בהמה בתנאי כבתגלחת ראשון. ואחר שהביא קרבן מצורע שבגלוח הב', מותר בקדשים, דהרי כבר הוזה ג' וז' וטבל לספק טומאה. ואי"ל עכ"פ אם היה מצורע, היו ב' התגלחות אלו לתגלחת מצורע, והו"ל מחוסר כפורים מדלא הביא עדיין קרבן לנזירות טומאה, דחטאת העוף שהביא בגלוח ראשון לספק נזירות טומאה, קודם זמן היה, מדצריך לגלח ב' תגלחת מצורע תחילה. ליתא, דאין מחוסר כפורים רק למי שטומאה יוצאה מגופו, כזב וזבה יולדת מצורע. אבל עדיין אסור ביין. דשמא מצורע היה, והיו ב' התגלחות אלו לצרעתו, שאינן עולין לגלוח טומאה או טהרה של נזיר. ושמא גם טמא היה, וצריך לגלח השתא תחלה לטומאה ואחר ל' יום יגלח לטהרה. וזה אינו יכול לגלח השתא אחר ז' ימים מגלוח הב' גלוח הג' לטומאה, דשמא אינו טמא, ונמצא שמיד אחר גלוח הב' מתחיל נזירות טהרה, ואם יגלח אחר ז' ימים הרי יגלח תוך מלאות. לכן ימתין עוד ל' יום ויגלח, ויביא שוב חטאת עוף על הספק, משום ספק תגלחת טומאה. ויביא אז גם עולת בהמה בתנאי, כמו בתגלחת ב', דשמא לא נטמא והוה תגלחת זה תגלחת נזיר טהור. מיהו עדיין אסור ביין, דשמא מצורע היה וטמא היה. והיו ב' גלוחין הראשונים לצרעתו. ושלישי לטומאתו. לכן ממתין שוב אחר גלוח ג' ל' יום, ומביא ג' קרבנות נזיר טהור, ומתנה על העולה שבאם לא היה מצורע ולא נטמא, וכבר יצא בעולה שהביא בגלוח ראשון, יהיה זה העולה שמביא השתא עולת נדבה, והחטאת והשלמים שמביא השתא, הרי ודאי חייב בהם עדיין. ואחר כך שותה יין ומטמא למתים ומגלח בכל עת. וכן אם קבל נזירות שנה, ונטמא ביום א' משנה ראשונה, אסור לאכל קדשים עד אחר ב' שנים, ואסור ביין וטומאה עד אחר ד' שנים. ומגלח בין כל שנה ושנה, ומביא קרבנות בכל גלוח כלעיל. מיהו כל זה בנשים וקטנים כסי' ב', דגדול אסור לגלח מחשש הקפת ראש שלא במקום מצוה. אבל התגלחת אינו מעכב בנזיר טהור כרמב"ם [(רמב"ם פ"ח מהל' נזירות ה"ו)]: