תפארת ישראל על מעילה ב

משנה מעילה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מעילה · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

חטאת העוף:    בפרקא קמא נקט פסולי המוקדשין מתי מועלין בהן. ומהשתא מיירי תנא מתי מועלין בכשרים. והקדים קרבנות העוף לקרבנות בהמה, לפי שיש בעופות עולת העוף, שיש בה שייכות יתירא דמעילה, מדמועלין גם בעורה. משא"כ בקרבנות בהמה. גם בעולה העור לכהנים. ואין מועלין בו. והקדים בעופות חטאת לעולה, משום דחטאת קודם בהקרבה לעולה:

מועלין בה משהוקדשה:    בפה, וכן בכולה פרקן:

הוכשרה:    ר"ל ע"י שנמלקה הוכנה לפסול וכו'. וכן פי' מלת הוכשרה בכולה פרקן:

ובמחוסר כפורים:    ר"ל דכשנמלקה נתוסף בה קדושה שכשיגע בה טבו"י [היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו], או מחוסר כפורים [היינו אותן הטמאין שכשיטהרו צריכין קרבן., והם הזב, והזבה, (נדה), יולדת, ומצורע שטבלו והעריב שמשן, ועדיין לא הביאו קרבנותיהן. ביום שלאחריו], נפסל העוף, אבל אינו מטמא אחרים:

ובלינה:    דכשנמלקה אם לן הדם עד ששקעה החמה, נפסל הקרבן. וכמו כן בלן הבשר אחר הזאת דמה יום ולילה מאז שמלק, נפסל מלאכול בשרו. והא דלא נקט נמי שנפסל ביוצא. משום דסתם מתני' ר"ע היא דס"ל זריקה מהני ליוצא:

חייבין עליה משום פיגול:    כשחישב בפיגולו בשעת מליקה או בשעת מצוי הדם:

וטמא:    שיתחייב כרת באכל א' מאלה ממנה. אבל קודם שהוזה דמה, פטור כשאכל פגול נותר וטמא ממנה:

ואין בה מעילה:    דמדהוזה דמה הותרה לכהנים. ודוקא מקרבן וחומש פטור כשנהנה, אבל איסורא איכא:

משנה ב

הוכשרה:    ר"ל ע"י שנמלקה הוכנה לפסול וכו'. וכן פי' מלת הוכשרה בכולה פרקן:

מיצה דמה:    דבחטאת העוף כשמלקו אוחז גוף העוף ומזה דמה מרחוק על קיר המזבח למטה מאמצע גובהו, ואח"כ ממצה ודוחק שירי הדם של העוף שירד הדם ליסוד המזבח. ובעולת העוף אינו מזה, רק מיד כשמלק ממצה ודוחק הראש והגוף בדמן לקיר המזבח למעלה מאמצע גובהו:

עד שתצא לבית הדשן:    ר"ל עד שיוציא הדשן מהמזבח לחוץ לעיר. אבל כשנהנה מאפרה כשעדיין על המזבח, אף שכבר נתרם תרומת הדשן, מועלין בה [כך פירשתי על פי מסקנת הש"ס אליבא דר' יוחנן, וכך פסק נמי הרמב"ם (פ"ב ממעילה הי"ד). ותמהני על רש"י ועל הר"ב שנמשך אחריו שפי' כפי מה שמסיק הש"ס לרב, וק' הרי רב ור' יוחנן הלכה כר"י (כביצה ד"ד א') וצ"ע]:

משנה ג

פרים הנשרפין:    היינו פר יו"כ, שמכניס דמן לק"ק, ופר כהן המשיח, ופר העלם דבר של צבור שמכניסין דמן להיכל:

ושעירים הנשרפין:    הוא שעיר יו"כ שמכניס דמו לק"ק, ושעיר ע"ז שמכניס דמו להיכל, וכל פרים ושעירים הנ"ל בשרן נשרף חוץ לירושלים [ועי' מ"ש זבחים פ"ה מ"ב]:

חייבין עליהן משום פיגול:    אם בשעת שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה, חישב להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן הראוי, ואם אכל בשרן אחר שהוזה דמן, חייב כרת:

ומועלין בהן בבית הדשן:    ר"ל אף כשכבר מונח בשרן בבית הדשן חוץ לירושלים, מועלין בהן, מדאין בהם שום היתר לכהנים:

עד שיותך הבשר:    ר"ל עד שיהא נימוק הבשר ע"י השריפה ונעשה פחמין, דאז כבר נעשה מצותו ואין מועלין בו:

משנה ד

ואין מועלין בעורה:    מדשייך לכהנים:

אבל מועלין בבשר עד שיצא:    אפרה שבמזבח:

משנה ה

וזבחי שלמי צבור:    ב' כבשי עצרת:

וטמא אין מועלין בבשר:    משנזרק דמו. משום שמאז הותר לכהנים:

אבל מועלין באימורים:    מדנקרבין על המזבח:

משנה ו

שתי הלחם:    שמביאין בעצרת.

קרמו בתנור:    שנתהווה על פני העליון של הלחם כמין קרום כשאפאן בתנור.

הוכשרו להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים:    ולא גרסינן ובלינה, דהרי נאפות מעי"ט ונאכלות למחר. [ולתוס' שפיר גרסינן ובלינה, דהרי מדס"ל להך תנא דכשקרמו בתנור הוכשרו לפסול, על כרחך דס"ל דתנור מקדש, א"כ גם לינה פוסלתן, ובאמת מה"ט נאפות בי"ט אפילו בשבת. ומיהו אף דס"ל להך תנא דכלי שרת מקדש, אפ"ה צריך שיקרום פני הלחם דכלי שרת אינו מקדש רק כשנעשה כל הראוי לעשות בו]:

ולשחוט עליהם את הזבח:    דאז כבר הותר לשחוט ב' הכבשים:

ואין בהן מעילה:    דמשנזרק דמן כבר הותרו לכהנים:

משנה ז

ובמחוסר כפורים:    הכא אף לתוס' הנ"ל ל"ג ובלינה, דלכ"ע נאפות מע"ש ואין נאכלות עד לשבת האחרת:

קרבו הבזיכין:    ב' בזיכי לבונה שהיו מסודרין על ב' מערכת לחם הפנים, וכשמסלקין הלחם בשבת האחרת מקטיר הבזיכין על מזבח החיצון:

חייבין עליו משום פיגול:    כשחישב בשעת הקטרת הבזיכין לאכל הלחם לאחר זמן הראוי:

:    כשהוקרבו הבזיכין:

משנה ח

המנחות מועלים בהן משהוקדשו:    בפה:

חייבין עליו משום פיגול:    אם חישב בשעת קמיצה, או בשעה שנתן הקומץ לכלי שרת, או בשעה שמוליכו למזבח, או בשעה שזרקו להאישים, חישב לאכול או להקטיר ממנו חוץ לזמן הראוי:

ואין מועלין בשירים:    בהנשאר לאחר שנקמץ, מדהותר לכהנים:

משנה ט

ומנחת נסכין:    ר"ל מנחה שמביאין עם הקרבן. וכל הנזכרים כאן כולן כליל למזבח, ואין בהם שיריים לכהנים:

מועלין בהן משהוקדשו:    בפה:

קדשו בכלי:    לא קאי אקומץ, דהרי גם בלא הוקדש הקומץ בכלי, כבר הוקדש המנחה כולה בכלי, דהרי כל מנחה צריכה מתן כלי קודם קמיצה:

ופיגול אין בהן:    דאין פגול נוהג רק בקרבנות שיש להן מתירין, משא"כ הנהו אין להם מתיר אחר:

זה הכלל כל שיש לו מתירין:    כגון חטאת, אשם, שלמים, שדמן מתיר אימוריהן למזבח ובשר לכהנים. וכ"כ עולת בהמה ועוף ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, דמן מתיר עכ"פ בשרן או אימוריהן למזבח. וב' הלחם, דם הכבשים שעמן מתירן לכהנים. ולחה"פ, הקטרת הבזיכין מתירן לכהנים. וכל המנחות, קומץ מתיר שריים לכהנים:

וכל שאין לו מתירין:    ככל הני דחשיב ברישא דמתניתין: