תפארת ישראל על מועד קטן א

משנה מועד קטן, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על מועד קטן · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

משקין בית השלחין:    שדה שצמאה למים שאינה מסתפקת בגשמים, שאם לא ישקנה תתקלקל:

במועד:    בחוה"מ. דמלאכת דבר האבוד שרי אבל שדה הבעל, דהיינו שמסתפקת בגשמים אסור להשקותה (שו"ע או"ח, תקלז):

ובשביעית:    אף שאסור בעבודת קרקע עכ"פ השקאה רק מדרבנן אסורומשום הפסד התירו [וי"א דבשביעית אפילו בית הבעל שרי]

בין ממעיין שיצא בתחלה:    ר"ל אפילו ממעין שהתחיל עתה לצאת, לא חיישינן שיצטרך לתקן גדותיו, והרי טרחה אסור בחוה"מ אפילו בדבר האבוד:

כין ממעיין שלא יצא בתחלה:    אלא שיצא כבר והוא ישן ומתוקן:

אבל אין משקין:    בחוה"מ:

לא ממי הגשמים:    שנקוו ואפילו ממשיכן ברגל דליכא טרחה, אסור, דגזרינן אטו קילון עמוק שיש בו טרחה. אבל בשביעית אפילו טרחה שרי, מדקיל לעניין כל מלאכה שאינו עבודת קרקע:

ולא ממי הקילון:    מים שבבור עמוק:

ואין עושין עוגיות לגפנים:    גומות סביב לגפן, כדי שיתכנסו שם הגשמים. ואסור בחוה"מ משום טרחה:

משנה ב

אין עושין את האמה:    שיתפור [גראבען] להמשיך המים להשדה:

בתחלה:    ר"ל כשלא היתה עדיין, אסור לעשותו:

במועד:    משום טרחה:

ובשביעית:    דנראה כעודר שדה לזריעה, דאסור בשביעית:

ומתקנין את המקולקלות:    כשנתקלקל האמה ע"י רפש:

במועד:    מדליכא טרחא כל כך לנקותה וכ"ש בשביעית דשרי, דהרי אין כאן עבודת קרקע:

ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים:    צינורות של מים שבר"ה שנתקלקלו אף שאין רבים צריכים להם בחוה"מ מותר לתקנן:

וחוטטין אותן:    לנקותן אף שאין קלקולן מעכב מרוצת המים [כך נ"ל]:

ועושין כל צורכי הרבים:    היינו שהוא צורך לגוף האדם, ואינו מעשה אומן. מיהו לבנות ביה"כ שרי, מדהוא דבר האבד [ מג"א תקמד ]:

ומציינין את הקברות:    ששפכו סיד נמוח. סמוך לקברים סביב לסימן שיתרחקו הטהורים:

ויוצאין אף על הכלאים:    ששלחו ב"ד שלוחין לעקר הכלאים מהשדות. ומשלחים אותן בחוה"מ של פסח דאז נשכרים בזול, מדבלא זה בטלין. ואף דבט"ו באדר. יוצאין על הכלאים ומתקנין הדרכים [כפ"א דשקלים]. כאן בבכיר כאן באפל. ותקון דרכים נמי. מדנתקלקלו ע"י עולי רגלים הרבים, צריכים לחזור ולתקנן:

משנה ג

רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכים את המים מאילן לאילן:    מים שהתכנסו תחת אילן זה, ימשכוהו לאילן אחר, דליכא טרחה:

ובלבד שלא ישקה את כל השדה:    אם לא בשדה לחה ונתיבשה (שו"ע או"ח, תקלז):

זרעים שלא שתו לפני המועד:    ר"ל אפילו זרעים שבבית השלחין, עכ"פ כשלא הורגלו לפני המועד להשקותן, דאז לא פסדי כשלא ישקום במועד:

וחכמים מתירין בזה ובזה:    להשקות כל השדה וכריש פרקן. ובזרעים אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דהרווחה יתירה שרי. והלכה כראב"י [שם]:

משנה ד

צדין את האישות:    [מוילוואורף]:

ואת העכברים:    דשניהן מפסידים השדה:

ומשדה הלבן:    שדה תבואה:

שלא כדרכו:    שמשנה באופן צידתו:

וחכמים אומרים משדה האילן:    דהפסדו מרובה:

ומשדה הלבן:    דהפסדו מועט:

ומקרין את הפירצה:    ר"ל כשנפרץ כותל גינתו מותר לסדר שם אבנים זע"ז בלי טיט כעין קיר סביב:

במועד:    אבל כותל חצרו בונה כדרכו מפני הגנבים. וה"ה בנוטה כותלו לפול סותר ובונה כדרכו, מפני הסכנה (שו"ע או"ח, תקמ):

משנה ה

רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה:    ר"ל אפילו בתחלה, שעדיין אין שום טומאה עליו אפ"ה מותר לראות הנגע, דאפשר שישמח כשיאמר לו שא"צ הסגר [כך. נ"ל. מיהו בש"ס משמע דל"ג בתחלה, וכן משמע מרש"י ור"ב. ובירושלמי גרס לה]:

להקל:    דאם רואה הכהן שהוא טהור יטהרנו:

אבל לא להחמיר:    דאם רואה הכהן שהוא טמא, ישתוק שלא יצטער לצאת חוץ למחנה ביו"ט:

וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר:    דאסור לכהן לשתוק. להכי מוטב שלא יראנו:

ועוד אמר רבי מאיר:    קולא אחרת:

מלקט אדם עצמות אביו ואמו:    דכך היה דרכם מתחלה קברו במקום לח ועמוק ' כדי שיתעכל הבשר מהר. ואחר שנתעכל, מלקטין העצמות ומקברן במקום נכבד בארון [כשמחות פי"ב]. וקאמר הכא דמותר במועד [ואף דאסור לפתוח הקבר לבלי לנוולו [כב"ב קנ"ה א']. הכא דנתנוהו שם על מנת לפנותו משם שאני. וגם משום יראת הדין ליכא [כי"ד שס"ג]. דלאחר י"ב חודש לינא חשש דין. ושמואל שנתירא מהדין [כחגיגה ד"ד ב']. תוך יב"ח הוה [כשבת ק"ב ב']:

מפני ששמחה היא לו:    ר"ל מדשמחת הרגל עליו אינו מצטער כל כך כשילקטם, וגם אינו חייב להתאבל, אז מה"ט [ודלא כר"ב דפי' כס"ד דש"ס]:

לא יעורר אדם על מתו:    ר"ל לא יעורר ספדן את אדם על מתו, בשישורר הספדן קנות המשברין הלב, כדי שיתעורר זה להזכיר א"ע ממתו ויבכה:

ולא יספידנו:    שהספדן, מספר בשבח המת [ונ"ל דתרווייהו רבותא קמ"ל, מעורר אף שאינו זוכר דבר מהמת, וספדן אף שאינו מקונן רק מספר בשבח המת]:

קודם לרגל שלשים יום:    אפילו בזה"ז דליכא חשש שיתן להספדן מעות שכינס לעלות לרגל, ויתעכב מלעלות [וכמעשה דמייתי הש"ס], אפ"ה איכא למיחש שיתן לו המעות שכינס ליו"ט, [ועי' ש"ס ד"ח ב' תוס' ד"ה דקא. וזה נלפע"ד פי' עלת "תמיד" שכתב הר"ב]. מיהו קיי"ל דאפילו בחנם אסור לספדו, שלא יצטער ביו"ט עי"ז. מיהו במת תוך ל"י לרגל. או שמע אז שמועה קרובה, מותר לספדו אז [ א"ח תקמ"ז, וי"ד שמ"ו ]:

משנה ו

אין חופרין כוכין:    הוא כמין ארגז [שובבע] בל"א שבכותל מערה. לקבור בו המת:

וקברות:    בבניין:

במועד:    ודוקא שלא לצורך המועד:

אבל מחנכים את הכוכין במועד:    שמקצר או מאריך הכוך העשוי כבר, דזה אינו טרחה כל כך:

ועושין נברכת:    לראב"ד ר"ל קבר, כמו שעושין בזמנינו, שאין בו טרחה כל כך ככוכין. ולרש"י ר"ל גומא שעושין בחצר שיזלו לתוכן השופכין. ולתוס' ר"ל נברכת כובסין, שעושה לצורך המועד [כפ"ג מ"ב], ואיידי דמיירי לעיל בחפירה, נקט לה הכא:

וארון:    נ"ל דועושין דרישא קאי נמי אהא, דעושין ארון עם ואצל המת בחצר:

עם המת בחצר:    ר"ל דוקא בהחצר שהמת שם מותר לעשותו, דאז ליכא חשש מראית עין, לחשדו שעושה מלאכה אחרת. מיהו לאדם מפורסם, שרי בכל מקום. ובזמנינו הכל מחשב מפורסם (שו"ע או"ח, תקמז):

אלא אם כן יש עמו נסרים:    דלעשות נסרים יש טרחה יתירה. ואף דאפילו יו"ט שני כחול שווייוהו לגבי מת [כביצה ד"ו א']. עכ"פ קול הנסירה הו"ל פרסום גדול. ותו דנסרים מנוסרין שכיחי טובא וא"צ לחלל יו"ט עבורן. מיהו קיי"ל דבא"א בצנעא שרי בפרהסיא [שם]:

משנה ז

אין נושאין נשים במועד:    דאין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל:

ולא אלמנות:    אף דבאלמנה ליכא שמחה כ"כ ולא ז' ימי משתה:

ולא מיבמין:    אף שבאה נשואיה ע"י אבלו שעל מיתת אחיו:

אבל מחזיר הוא את גרושתו:    שאינו שמח עמה כל כך:

ועושה אשה תכשיטיה:    שתתבשם או שתתן כחול על עפעפיה:

ר' יהודה אומר לא תסוד:    לא תמשח בשרה בסיד נמוח להשיר השערות:

מפני שניוול הוא לה:    אף שמתקשטת אח"ז, מצטערת עכשיו:

משנה ח

ההדיוט:    שאינו מהיר בחייטות:

תופר כדרכו:    מה שצריך למועד:

והאומן:    שיודע להוציא מלא מחט כאחת, ולכוון אימרא [זוים] בל"א:

מכליב:    עושה תפירה עקומה כשיני הכלב:

ומסרגין:    [פלעכטען] בחבלים:

את המטות:    שולי המטה שצריך למועד:

רבי יוסי אומר אף ממתחין:    נ"ל דר"ל לא מבעיי לסרג, דהיינו שתי וערב, דשרי, מדלא סגי בלא"ה. והרי צריך לו במועד. אלא אפילו למתוח החבלים שנתרפו, דאפשר לממלויי במאני, אפ"ה מותר. והכי קיי"ל (שו"ע או"ח, תקמא). ובש"ס ל"ג אף:

משנה ט

מעמידין תנור וכירים:    להחם או לבשל בו ביו"ט (שו"ע או"ח, תקמ):

ורחים:    רחים של יד לטחון ליו"ט:

רבי יהודה אומר אין מכבשין את הרחים בתחלה:    לעשות חדודין על פני אבן רחיים חדש, כדי לטחון בו:

משנה י

עושין מעקה:    [גאללענדער]:

לגג ולמרפסת:    [אלטאן] והוא כעין תקרה שבולטת מאמצעית הכותל לרווח החצר, ונכנסין לו מחדרי העלייה. ומותר לעשות לו מעקה סביב בחה"מ מחשש סכנה:

שפין את הסדקין:    סותמין בטיט הסדקין שבתקרה שלא ירד הדלף לבית:

ומעגילין אותן במעגילה:    שמגלגל בעץ עגול על טיט הטוח על התקרה, להחליקו:

ביד וברגל:    ר"ל מחליק הטיט שבתקרה ביד או ברגל, אפילו מדקדק להחליקו יפה כעין מעגילה שרי:

אבל לא במחלצים:    [קעללע], והוא כלי אומנות של בוני חומה:

הציר:    [אנגעל]:

והצינור:    חור שבאסקופה שציר הדלת סובב בו:

והמנעול:    [שלאסס]:

והמפתח:    [שליססעל]:

ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד:    דאם ממתין מלתקנם עד חוה"מ, מדפנוי אז ממלאכה, אסור:

וכל כבשין:    כדגים, פירות וירקות, שכובשן במים וחומץ כדי שיהיו ראויין לאכילה:

שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן:    דראויין לאכול במועד. וכלל מלאכת חוה"מ עי' בקופת הרוכלין צד ט"ו ע"ב: