תפארת ישראל על כלים כה

משנה כלים, פרק כ"ה:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין עריכה

משנה א עריכה

כל הכלים יש להם אחוריים ותוך: ר"ל כל הכלים יש בהן חילוק בין אחוריים שלהן לתוכן. דבנטמא תוך שלהן ממשקה שנטמא. נטמא גם אחורי הכלי ההוא דהיינו חיצונית הכלי. אבל בנגעו המשקין הטמא בחיצונית הכלי. לא נטמא תוך הכלי ההוא. ואע"ג דכלי אמק"ט רק מאה"ט. אפ"ה גזרו רבנן כך כדי שלא יטהרו כלי שנפלו עליו משקין של זב וזבה. כגון רוקו וכדומה. שהוא אה"ט ומטמא כלי. ומדטומאת שאר משקין טמאין לכלי הוא מדרבנן עבדו בה הכירא פורתא כדי שידעו שטומאה זו מדרבנן ולא נשרפו עלה תרומה וקדשים. מיהו לא רצו להקל גם בנפלו משקין לתוכו שיהיו אחוריו טהורין. כדי שלא יטעו להקל כך גם במשקין אה"ט דאוריי' אבל השתא ידעו שפיר שזו טומאה דרבנן. אבל יש משקין שטמא מדאוריי' וחמיר מזה. והא דהחמירו בתוכו טפי מע"ג. ולא גזרו איפכא היינו משום דמצינו דהחמירה תורה בתוכו טפי מע"ג בכ"ח. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון:

כגון הכרים והכסתות: עי' פירושן בפ"כ:

והשקין והמרצופין: הן שקין גדולים שמוליכין בהן סחורה. ונ"ל דנקט הנך לרבותא אע"ג דאפשר בהו להפוך אחוריהן לתוכן. וסד"א דמה"ט נחמיר בשניהן קמ"ל דאפ"ה אזלינן בתר המיוחד לכך ולכך בשעה שנגע המשקין כאן או כאן. א"נ נקט הנך מדפליג בהו ר"מ:

ר"מ אומר כל שיש לו תוברות: ר"ל כל כלים הנ"ל שלולאות תפורים סביב שפת פיהם בחוץ מחלקינן בהו לענין טומאת אחוריים ותוך וכדאמרן. דס"ל דצריך בהם היכר. דאל"כ גזרינן הא אטו הא:

וכל שאין לו תוברות אין לו אחוריים ותוך: אלא שניהן לחומרא:

השלחן והדלפקי: מפורש לעיל רפכ"ב:

יש להן אחוריים ותוך: דאותו צד שנחלק ברהיטני האבעל בל"א. זהו הצד רגיל להיות כלפי מעלה ולהושיב עליו כלים ומאכלים. ולכן נחשב זה תוך שלו. אבל רגלים שלהן שנפלו עליהן משקין הללו. לא נטמאו כלל מדכל עיקר טומאה זו דרבנן לא החמירו גבייהו כל כך:

רבי מאיר אומר אין להם אחוריים: ולא נקט גם בדברי ר"מ תוך כדנקט לעיל בדברי ר"מ. ה"ט משום דלעיל הנך יש להן תוך ניכר. להכי קאמר שפיר אין להן תוך. ר"ל דתוך ההוא לא מחשב תוך. אבל הנך דהכא דאין להן תוך ניכר. ומצי להשתמש בב' צדדיו בשוה. מהיכא תיתי נחשב צד א' תוך טפי מחבירו. להכי קאמר שפיר אין לו אחוריים. ר"ל כל צדדיו מחשבו כתוך. דבנפלו משקין טמאין בכל צד שבהן כולו טמא:

וכן טבלה שאין לה לזביז: הכא מיירי בטבלא שאין לה רגלים להיכר לר"י. וכשאין לה ג"כ שפה. פליגי בה ג"כ. דלר"מ מדאין לו שום היכר כולו דינו כתוך. ולר"י אותו צד המוחלק ברהיטני. זהו תוכו. צד שכנגדו כאחוריים. ונקט הא לרבותא דר"י:

משנה ב עריכה

המרדע: הוא מקל שעביו שליש טפח. ובראשו א' יש ברזל מחודד כחרב לחתוך עמו שרשי עשבים שבקרקע שחורש. וראש זה נקרא חרחר. ע"ש החורין שעושה בקרקע. ובראשו השני יש עוקץ ברזל מחודד. להכות בו הפרה החורשת להישירה ללכת בתלמיה. והוא כעין שפארען שמכים בהם הסוסים לזרזן ללכת. והראש הזה נקרא דרבן. ושניהן יחד כשמחוברין בהמקל נקרא מרדע. ובלשון מקרא מלמד הבקר:

יש לו אחוריים ותוך: דב' הברזלים שבב' קצוות המרדע דהיינו החרחר והדרבן כל אחד נחשב כתוך לעצמו אבל הז' טפחים שבמקל הסמוכים לחרחור. נדונין כאחוריים של חרחור. והד' טפחים הסמוכין לדרבן נדונין כאחורי דרבן. ובשניהן בנטמא התוך נטמא אחוריו ולא אפכא. מיהו מהריוח שבהמקל בין הז' להד' בי' לא מיירי תנא. דפשיטא דדינו כיד. דבנפלו שם משקין טמאין. מנגבו וטהור כלו [וכלקמן במ"ו]:

אין להם: להר"ש והר"ב [עי' בבועז סי' א'] ס"ל לר"מ דאפי' בנפלו משקין על ז' וד' נטמא הברזל הסמוך לו דר"מ לשטתיה אזיל דס"ל לעיל דכל כלי שאין תוכו ניכר. אין לו אחוריים. אבל בהריוח שבין ז' לד' אפשר דלא פליגי כלל. וכ"ע ס"ל דדינו כיד. ולהרמב"ם לר"י ד' וז' מחשבו תוך והריוח שביניהן היינו אחוריו. א"כ ר"מ רק אהא פליג. וס"ל דגם בנפל על הריוח שביניהן דינו כתוך ונטמא כולו. מיהו גם לר"מ מחשב עכ"פ הריוח הנ"ל כאחוריים נגד החרחר והדרבן עצמן דנשארו בטהרתן. אף דלא מחשבו כאחוריים נגד הז' והד':

לא הוזכרו ארבעה ושבעה אלא לשירים: דבנשבר מקל המרדע. ונשאר שיעור ז' לזה או ד' לזה. עדיין כל א' מק"ט [וכלקמן פכ"ט]:

משנה ג עריכה

מדות יין ושמן: נ"ל דמיירי הכא בכלי א' שיש בב' קצוותיו ב' ב"ק א' ליין וא' לשמן למדדם. ולהרא"ש נקט יין ושמן דווקא לאשמעינן דדוקא במדת הלח אמרינן דאותו שרגיל למוד בו הוא מחשב עיקר והוא התוך ואותו שאינו רגיל למוד בו הוא הטפל. ומחשב אחוריים נהעיקר. דשניהן מחשבו ככלי א'. משום דשניהן מתלחלחים כשימדדום בצד הא'. אבל מדת היבש אע"ג שא' עיקר וא' טפל. אפ"ה שניהן כעיקר זה כנגד זה. ובנטמא אחד מהן במשקין לא נטמא חבירו. מדא"צ זה לזה כלל:

[ועמ"ש בס"ד בזה לעיל פ"ח סי' מ"ו]:

וזומא ליסטרא: הוא כלי שקצהו א' הוא כף לבחוש בו הקדירה ולטעום הרוטב. וקצה השני עשוי כמזלג להפך הבשר בקדירה:

ומשמרת של יין: ובהנך ב' כלים יש בתחתיתן מאחורי הכלי כעין ב"ק קטן במקום מושב שלהן וכעין שיש לגביעי כסף שלנו. ועושים כך בב' כלים אלו. מפני שהם כלים לסנן המשקין. וכדי שיהא נקל יותר שיזוב המשקה המסונן מתחת שולי הכלי משא"כ כשלא יהיה ריוח תחת שולי כלי הסינון אלא יהיה לו שולים שוים. הרי כשיעמוד כלי הסינון על שוליו השוין להדיא. יסתמו נקבי הסינון שבשולים. מיהו לפעמים יהפך האדם המסנן ב"ק שתחת השולים כלפי מעלה ומסנן ומשמר מתוך ב"ק הקטן שיזוב בדרך חלול ב"ק הגדול:

יש להן אחוריים ותוך: בהנך גם ר"מ מודה. דב' ב"ק שבכל א' מכלים הללו לא דמי לז' וד' שבחרחר ודרבן. דדוקא בז' לחרחר וד' לדרבן אר"מ לעיל דבנגעו משקין בטפל נטמא גם העיקר. משום דא"א כלל להשתמש בהחרחר ודרבן שהן העיקר. אם לא יהיו מחובר להן הז' והד' שהן הטפל. להכי כל שמחובר הטפל לעיקר. גם הטפל נחשב כעיקר. אבל הכא אין תשמיש ב"ק א' שבכלי צריך לתשמיש הב"ק האחר שבקצהו השני. לפיכך כל אחד ככלי לבד דמי. ולא דמי ג"כ לחרחור ודרבן אהדדי דס"ל בהו ר"מ דבנטמא אחד לא נטמא חבירו. דהתם רגיל להשתמש בא' כמו בחבירו. להכי אינן תלויין כלל זה בזה. אבל הכא מדרגיל להשתמש בצד א' טפי מחבירו. וכגון מדה שמיוחדת למוד בצד א' יין ובצד א' שמן. אותו קצה שרגיל למוד בה הוא העיקר וכ"כ זומאליסטרן. הכף שבו הוא העיקר. דרק לעתים רחוקים צריך להפך הבשר שלא תקדיח החתיכה. וכ"כ מסננת ומשמרת. הב"ק שבו רגיל לסנן הוא הגדול. לכן הוא מחשב העיקר. והוא נקרא תוך. ואותו שאינו רגיל להשתמש בו הוא הטפל ונקרא אחוריים:

רבי יהודה אומר אין להם: נ"ל דס"ל לר"י דדוקא בז' לחרחר וד' לדרבן שאין משתמש בהז' והד' רק שמסייעים להתשמיש של החרחר והדרבן. להכי המסייע הו"ל כאחוריים. והחרחר והדרבן עצמן מדמיוחדים לגוף התשמיש הו"ל כהתוך. וכ"כ חרחר ודרבן זה כנגד זה. מדאין תשמישו של זה שוה לשל זה. זה לשדד הקרקע וזה לזרז הפרה בהלוכה. להכי כ"א חשוב לעצמו. ובנטמא אחד במשקה לא נטמא חבירו. אבל הנך כלי דמשנתינו. תשמיש שוה יש לב' הקצוות. דב' המדות שניהן למדידה. וזומליסטרן שניהן לקדירה וכ"ש מסננת ומשמרת. דהרי מסנן ומשמר בזו הצד כבהצד האחר. להכי כולו כגוף א' דמי דבנטמא אחד נטמא חבירו. מדאינו לא מסייע לתשמיש האחר כז' וד' שבמרדע שנחשיבו עי"ז כאחוריים. וגם אינו מיוחד למין תשמיש אחר כחרחר ודרבן אהדדי שנחשיבו עי"ז כגוף אחר:

רבי שמעון אומר יש להם: נ"ל דמדלא כלל ר"ש בהדי ר"מ. וגם מדשני ר"ש בלישניה. דהרי רבי מאיר קאמר יש להם אחוריים ותוך. ור"ש נקט סתם יש להם. שמע מינה דלא ראי זה כראי זה ושלש מחלוקות בדבר דלר"מ אותו צד שרגיל להשתמש בו הוא העיקר והתוך והצד השני הוא הטפל ומחשב אחוריים. ולר"י שניהן אינן שייכין זל"ז [כפי' בתרא הנ"ל] או שניהן כגוף א' וכפי' קמא הנ"ל ולר"ש דעת שלישית. דיש להם אחוריים ותוך. אבל רק לענין שיתטמא מה שבתוכו. דבנטמא אחוריים שבהן. טהור מה שבתוכן. אבל כלי עצמו כולו צריך טבילה אפי' כשנגעו המשקין רק בהאחוריים. והיינו משום דס"ל דסגי בהך הכירא שטומאת משקין מדרבנן. מדאמרינן דמה שבתוכה טהור. ולר"מ בנטמא הטפל. א"צ לטבול העיקר ולר"י גם מה שבתוכה טמא:

וצריך להטביל: ר"ל דסד"א. כיון שאינו מטמא מה שבתוכה. ולפיכך לא יהיה צריך להטביל הכלי דלמאי ניחוש לה. קמ"ל [ונסתלק בזה קושית הראב"ד [פכ"ח דכלים] וערמל"מ שם ה"ג]. אבל בכל כלי שנטמא אחוריו שלא נטמא תוכו. ס"ל לר"ש דא"צ לטבול כולו. ואפשר לי עוד דקמ"ל ר"ש במאי דקאמר וצריך להטביל כולו. מדסד"א דהו"ל הכא כידות כלים שעתיד לקצצן. שא"צ טבילה מדמשתמש צד האחר לתשמיש אחר. לפיכך כל העומד לקצוץ כקצוץ ועומד דמי קמ"ל [ועי' מקואות פ"י מ"ה]:

משנה ד עריכה

הרובע וחצי הרובע: הוא כלי שבצדו א' יש ב"ק כמדת רובע ובצד שכנגדו יש בית קבול שמחזיק חצי רובע. והשוליים מפסיק בין זה לזה כזה [ציור] H ולהרא"ש ולהרמב"ם [סוף הל' כלים] מיירי ששני מיני המדות הם זה בצד זה. ויש דופן מפסי' ביניהן כזה [ציור] ושניהן עשויין למדידת מין אחד:

נטמא הרובע: במשקין טמאין:

לא נטמא חצי הרובע: דמדשניהן עשויין למין אחד. הו"ל שניהן כל אחד עיקר בפ"ע אפי' לר"מ וכמ"ש לעיל [סי' יד] משא"כ בשאחד עשוי למוד יין. ואחד למוד שמן. חזינן איזה מין רגיל למוד טפי. ואז הוא חשוב כעיקר:

אמרו לפני ר' עקיבא הואיל וחצי הרובע אחוריים לרובע: ר"ל הרי שמו העיקרי הוא רובע מדהוא היותר גדול שבב' מיני ב"ק שבכלי זה:

לא נטמא אחוריו: בתמיה ואפשר דר"ל דעכ"פ לחומרא הול"ל שהרובע מחשב כתוך:

אמר להן של כת קודמין היא: ר"ל כבר שאלו ממני כת הקודמין כן. והשבתי או שמא וכו':

או שמא הרובע אחוריים לחצי הרובע: ור"ל שאין חילוק בין ב"ק הגדול להקטן. ובשניהן יש להסתפק אי נחשבינהו כעקריים. וכיון דטומאת משקין דרבנן. ספק דרבנן לקולא. ואמרינן דשניהן דינן כאחוריי'. ורב"א גרס של בת הקודמין. ור"ל וכי הרובע קודמת בתשמישה וחצי הרובע דנימא זו עיקר וזו טפל. וכיון דשניהן שוין ספיקא הוה. וספק דרבנן לקולא:

משנה ה עריכה

הרובע ואחוריו טמאין: ר"ל אחורי דפנות הרובע טמאין. דנגד התוך ההוא ודאי מחשבו הנך אחוריים. אבל אחורי השוליים שהן תוך החצי רובע. טהורים וכלעיל. ואף דהיה פנים לומר דדוקא בדפנות של החצי רובע מטהרינן לעיל בין כלפי פנים או כלפי חוץ. אבל שולים. כיון דפני השולים שכלפי הרובע ודאי טמאים. הרי לא קיי"ל כריב"נ לעיל [ספ"ב] דחולקין את עביו. וי"ל התם רק לענין דפנות מחמרינן. מדאפשר להשתמש בב' הב"ק כאחת. שפיר שדינן כל הדופן לחומרא להחלול הטמא. אבל הכא בשוליה שא"א שישתמש בהחלול הטמא בשעה שמשתמש בהחלול הטהור. מודו דחולקין עובי השולים. ולהרא"ש ולרמב"ם הנ"ל סי' כ"ב דהכא נמי מיירי בשמפסיק הדופן בין הרובע לחצי רובע. י"ל דוקא בעובי שפת הדופן. אין חולקין את עוביו מדאין ניכר חילוק בין חציו לחציו השני. לפיכך כולו טמא אבל ב' תוכין של זה וזה הרי מחולקין ועומדין הן. לפיכך בנטמא אחד השני טהור [ועי' סי' כ"ט]. ואפשר עוד דכולה מתניתין ר"מ היא דקאמר הכי. וס"ל באמת כריב"נ אבל רבנן מדקאמרו בסוף אין חולקין את הגביין גם ארישא פליגי דאין חולקין גבי השוליים. וכולן טמאין:

וחכ"א אין חולקין את הגביין: ר"ל אין חולקין גובה המשך האחוריים אלא בנטמא אחוריו של א'. גם אחוריו של הב' טמאין. מיהו י"ל דדוקא בנטמאו האחוריים מצ"ע מחמרי רבנן אבל כשנטמאו האחוריים רק מדהן טפל להתוך שנטמא. אפשר דמודו לר"מ. ואפשר דגם בהא פליגי עליה. [וא"כ יהיה קצת סיוע להרא"ש הנ"ל. אולם להרמב"ם [סוף הל' כלים] נראה דרק אסיפא פליגי]:

וכשהוא מטביל מטביל את כולו: בנטמא האחוריים פשיטא דצריך להטביל כל האחוריים. דהרי ס"ל דכל האחרים טמאין. וכ"כ בנטמא תוכו פשיטא דצריך להטביל כולו דהרי כולו טמא אלא לעולם אנטמא אחוריו קאי. והא דקאמר מטביל כולו היינו גם תוכו ודברי הכל היא דאע"ג דקיי"ל דכלי שנטמא מגבו אז אם הוא ריקן בשעת טבילה. א"צ להטביל תוכו. עכ"פ בשיש בתוך הכלי בשעת טבילה משקין שחס מלערבן במי מקוה. יש לחוש שעי"ז לא יטביל שפת הכלי יפה. לפיכך צריך להטביל בכה"ג גם תוכו [כזבחים ע"ח א' וכלעיל סי' כ']:

ולפ"ז לרבנן הנ"ל דכשנטמא אחורי א' גם אחורי הב' טמאין צריך להטביל גם תוכו של הב'. עכ"פ תוכו של זה שנטמא אחוריו. אם יש בו משקין צריך להטביל גם תוכו:

משנה ו עריכה

כני כלים: היינו בסיס שמגוף הכלי שמתפשטין שוליו ומתרחבין מדפני הכלי ולהלאה סביב. כדי שיעמוד הכלי יפה על מכונתו:

ואוגניהם: הוא שפת פה הכלי. שמתפשט גם הוא לחוץ ולהלאה מדפני הכלי סביב לנוי:

ואזניהם: הוא כעין קשת שבאחורי הכלי לאחזו שם:

וידות הכלים: הוא כיד ארוך שמתפשט להלאה מאחורי הכלי. וג"כ עשוי לאחיזה:

המקבלים: מלת המקבלים אכולהו קאי. דבכולהו צריך שיהיה להכלי עצמו ב"ק. ואז לא חשיבי הנהו שיביאו טומאה על עצמן. משא"כ כשאין לגוף הכלי ב"ק. חשיבי הנהו כאחורי כלי. דבנפלו עליהן משקין. אז עכ"פ הן עצמן כולן טמא. וכמבואר בסיפא:

: ל"ג לכל המוקף. וסירכא דלישנא מפרק י"ז מ"ד נשלל להכא. אבל לא שייכי הכא כלל:

שאין להם אחוריים ותוך: שאין חילוק בהן בין שנפלו משקין על אחוריו או לתוכו:

שנפלו משקין על מקצתו כולו טמא: דכמו שאין חילוק בהן עצמן בין שנפלו משקין על אחוריו או לתוכו דכולו טמא. כ"כ בנפלו על כנו או אוגנו וכדומה כולו טמא:

כלי שנטמא אחוריו כמשקין: מלתא אחריתא קאמר השתא ופרושי קמפרש מה דתנינן בריש פרקן כל הכלים יש בהן חילוק בין אחוריים ותוך. מפרש הכא מה חילוקן דהיינו כלי שיש לו ב"ק. שנטמא וכו':

משנה ז עריכה

כל הכלים יש להן אחוריים ותוך: הא דהדר תני לה הכא. והרי כבר תני לה בריש פרקן. היינו רק מדבעי לאשמעינן דין הצביטה. דלא לבד מהתוך חלוק. כ"א גם מהאחוריים. דדוקא כשנטמא התוך של הכלי במשקין נטמא כל הכלי. אבל אחוריים ובית הצביטה כשנפלו משקין על א' מהן לא נטמא חבירו. וכ"ש שבכה"ג לא נטמא תוכו:

ויש להם בית צביעה: ר"ל מקום אחיזת האצבע שבכלי כשירצה להושיטו לחבירו ולרמב"ם כאן הוא ב"ק קטן שבצד שפת הכוס מבחוץ. ושם תוחב אצבעו להחזיק הכוס כשמושיטו לחבירו. ול"מ נ"ל שהוא כעין קשת שהולך למעלה בהכלי משפתו אל שפתו כמו שיש בסלים שלנו כזה [ציור] וקמ"ל הכא תרתי חדא דרק יד ואוזן הכלי שהן בדופן הכלי מבחוץ מאויר הב"ק וגם שהן פשוטין. אמרינן לעיל [מ"ו] דאמק"ט מהמשקין. אבל בית הצביעה שהוא על שפת הכלי שממעל לחללו. וגם לרמב"ם הנ"ל עכ"פ יש להיד זה ב"ק. להכי לא גרע בית צביעה זה מאחוריו. ומק"ט. ותו קמ"ל שחלוק אחורים מבית הצביעה. דבנטמא א' לא נטמא חבירו:

ר' טרפון אומר לעריבה גדולה של עץ: ר"ל דוקא בעריבה גדולה אמרינן כשנטמא אחוריה לא נטמא צביעה. מדאינו רגיל לאחוז באחוריים. מפני גדלה וכבדה של כלי. להכי לא חיישינן שיגע אדם בידים טהורות ולחות באחוריים או בצביטה שנטמא א' מהן. ויחזור ויגע בידיו הלחות במקום אחר הטהור שבאותו כלי. ועי"ז יטמא גם אותו להכי בנטמא א' לא נטמא חבירו. אבל בכלים קטנים שרגיל האדם להושיטן פעם בשיאחז באחוריו ופעם בשאוחז בצביטה. חיישינן שפיר כלעיל. להכי כשנטמא א' מהן נטמא חבירו. [וקק"ל לרמב"ם [פ"ז מאה"ט ועי' לעיל פ"ב סי' מ"ח] דגם כ"ח מק"ט מגבו ממשקין. א"כ למה נקט הכא של עץ דוקא. ואת"ל דבגב כ"ח שגם משרץ אמק"ט לא החמירו בצביטה שלו. עכ"פ הרי כלי מתכות גם לראב"ד דמטהר משקין בגב כ"ח. עכ"פ בכלי מתכות מודה דנטמא גבו ולא תוכו. ולמה נקט הכא עץ דוקא. י"ל דאורחא דמלתא נקט. דעריבה מצויה רק בעץ]:

רבי עקיבא אומר לכוסות: ר"ל אף לכוסות. שאף בהן יש חילוק בין אחוריים לצביטה. דבנטמא אחד לא נטמא חבירו. ולא חיישינן שיגע בידיו הלחות. במקום הטומאה ואח"כ במקום הטהרה. מדלאו אורחא לאחוז סביב לגבו. אלא כשירצה להושיטו לאדם מושיטו בדרך כבוד בשיאחז הכוס בבית הצביעה. כדי שהמקבלו יאחזנה בגבו לשתותו מיד אבל בשאר כלי. שפיר חיישינן כנ"ל. להכי כשנטמא א' מהן נטמא חבירו:

ר' מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות: דדוקא בהיו ידיו טמאות ונגע בהן כשהן לחות בא' מב' מקומות שבכוס הנ"ל. לא נטמא חבירו. וכ"כ בהיה א' מב' המקומות שבכוס טמא. ונגע בידיו הלחות וטהורות במקום האחר. לא נטמאו הידים. וכדמפרש ואזיל [במ"ח]. [ונ"ל דטעמיה. מדהו"ל תרי דרבנן טומאת משקין לכלי וטומאת ידים] אבל אוכלין לחין ומשקין. בין כשהן טמאים ונגעו במקום א' מב' מקומות הנ"ל שבכלי. ובין כשהן טהורים ונגעו במקום הטהור מב' המקומות שנטמא חבירו. בין כך וכך ב' המקומות והאוכלין והמשקין כולם טמאין:

אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד: דרק בהן אמרינן שלא יתטמאו בשנגעו במקום הטהור שחבירו טמא. אבל ידים טמאות לחות שנגעו במקום א'. נטמא גם צד השני. וטעמיה דרק כשידיו טהורות נזהר היטב מליגע במקום הטמא שבכלי [ועי' ידים פ"ב מ"ד]:

משנה ח עריכה

כיצד היו ידיו: של אדם:

טהורות: ועליהן או על הכוס משקה טופח:

אחזו בבית צביעתו אינו חושש שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס: וה"ה לר"מ באחז בידיו טמאות בצביעה לחה. לא חיישינן שנגע באחוריים בידיו הלחות. וכ"כ איפכא:

היה שותה בכוס שאחוריו טמאים: מלתא באנפי נפשא היא. ולא קאי אכיצד הנ"ל. רק מדדמי להך דלעיל דבתרווייהו לא חיישינן וכו' נקט להו גבי אהדדי:

אינו חושש: עי' לעיל [פ"ח מ"י] דלר"מ התם. הרי ודאי נטמא הרוק. וחזר וטימא הכוס ולר' יהודה התם. הרי אפי' הרוק שבפיו טהור. וכ"ש תוך הכוס. אלא לר' יוסי התם אצטריך. דקאמר התם דכשהיפך הרוק בפיו מק"ט. סד"א דניחש שמא היפך הרוק ונטמא גם המשקין שבפיו מאחורי הכוס. וחזרו וטמאו גם הכוס והמשקין שבתוכו. ונטמא גוויית השותה. קמ"ל דכיון דטומאת גויה מדרבנן לא גזרו בה כולי האי:

קומקום: ר"ל יורה שעומד אצל האש ומרתיח. ואחורי הקומקום טמאין:

אינו חושש שמא יצאו משקין מתוכו ונגעו באחוריו וחזרו לתוכו: אלא גם תוך הקומקום טהור מדאיכא ס"ס. שמא לא יצאו המשקין או שמא לא חזרו לתוכה:

משנה ט עריכה

ואין להם בית צביעה: אלא בנטמא א' כולו טמא. משום מעלה:

ואין מטבילים כלים בתוך כלים לקדש: דבקודש אמרינן דכובד הפנימי על מושבו חוצץ על שניהן:

כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה: כטבעת בהמה שאמק"ט [כרפי"ב] וחישב עליה לאדם מק"ט. ודוקא בלא חסר מעשה שהי' ראוי לאדם. דאל"כ לא מהני מחשבה להוריד לה טומאה [כפכ"ו מ"ז]:

ואינן עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה: כטבעת אדם שחשבה לבהמה עדיין מק"ט [ועפי"ז סמט"ו]:

שהמעשה מבטל מיד המעשה: דבעשאה תחלה לאדם ואח"כ עשה בה מעשה שיהיה ראוי לבהמה. נטהרה ואמק"ט. וכ"ש איפכא דמק"ט:

ומיד מחשבה: בחישב על טבעת בהמה שתהיה לאדם הרי מק"ט. ואח"כ עשה בה שום מעשה שתהיה לבהמה אמק"ט:

לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה: דבחישב על טבעת בהמה שתהיה לאדם. וכ"ש בעשה בה מעשה שתהיה ראויה לאדם. ואח"כ חישב על זו או על זו שתהיה לבהמה מק"ט כבתחילה [ועי' מ"ש בס"ד פ"כ מ"ד]: