תפארת ישראל על כלים כז

משנה כלים, פרק כ"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כלים · כז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הבגד:    הוא דבר הנארג דוקא מצמר ופשתן [רמב"ם פכ"ב מכלים ה"א] אבל הנארג מקנבוס או משי וכדומה אינו מקבל שום טומאה עד שיהא בו גע"ג טפחים [עי' פכ"ח ה"ח]:

מטמא משום חמשה שמות:    ר"ל אפשר בו ה' אופנים שיק"ט על ידן. ובכל אחד יש שיעור אחר דהיינו כלי קיבול. מושב. אהל. אריג. [ר"ל שארג כלי שלם פשוט בלי ב"ק. כאבנט וכדומה] אם יש בו גע"ג אצבעות בין שנקרע אפי' שלא בכוונה מבגד גדול או שהתחיל לעשות בגד גדול וכבר ארג בו גע"ג אצבעות מק"ט [רמב"ם פכ"ג מכלים ה"ג] וכולהו מפרש ואזיל בפרקן:

השק:    הוא דבר הנארג משער בע"ח חוץ מהנארג מצמר כבשים שהוא בכלל בגד וכדאמרן וכל שק מק"ט אפי' אין לו ב"ק דהרי לא ממעטינן רק חבלים ומשיחות. וגם חבק של חמור שאין לו ב"ק ג"כ מק"ט [כספרא שהביא רמב"ם הכא]. ואע"ג דאמרינן [בכורות ל"ח א] מה שק מטלטל מלא וריקן. ופי' רש"י שם שיש לו ב"ק. י"ל כשאין לו ב"ק אתרבי מאו שק:

משום ארבעה:    ר"ל יש בו רק ד' אופנים שמק"ט על ידו. דכשנקרע ממנו מטלית שרחבו גע"ג אצבעות אין המטלית ההוא מק"ט. משום טומאה שבעולם. דאז לא נקרא שק:

העור משום שלשה:    דאין בו משום גע"ג אצבעות הנ"ל. וגם משום אריג אינו מטמא. דאפילו קצץ העור לפתילים וארג ממנו כלי שלם בלי ב"ק. אינו מקבל שום טומאה. עד שיהא ברחבו כשיעור העה"ט:

העץ:    לאו דוקא עץ אלא כל הנעשה מגדולי קרקע. כצמר גפן. קנבוס. גמי. וכדומה [רמב"ם פ"א ה"ג]:

משום שנים:    דלית בה כל הנך דאמרן. וגם לא נטמא בהאהיל על המת כשאינו כלי. כגון נסרים או אריג מערבות או משאר גדולי קרקע [חוץ מפשתן] שעשה מהן אהל. ובתוכו מת לא נטמא האהל [כשבת פ"ב ורמב"ם פ"ב מטו"מ הי"ב]. מיהו כלי שנעשה מהנך. והאהיל על המת. אפי' הוא קטן מאד נטמא [כרמב"ם פ"א מטו"מ ה"י] רק דמכלים שהאהילו לא מיירי תנא:

וכלי חרס משום אחד:    דלית ביה כל הנך דלעיל. ולית ביה נמי טומאת מדרס דאין כ"ח נטמא בטומאת מדרס. ואמק"ט רק משום ב"ק. ומהשתא כל הנך שהזכיר התנא הדר ומפרש להו ממטה למעלה כלי חרס וכו':

כלי חרס מטמא משום כלי קבול:    דדוקא כ"ח שנשבר אמק"ט עד שיהיה שיעור להב"ק שנשאר בו [כפ"ב מ"ב] אבל כ"ח שלם כל שיש לו ב"ק כ"ש מק"ט כשיתלה או יגע בו טומאה באויר תוכו:

כל שאין לו תוך בכלי חרס:    רבותינו נדחקו בפי' בבא זו. וגם מה שייכות זה לכאן. ול"מ היה נ"ל דה"ק. וגם בענין ב"ק עצמו קיל כ"ח מכל כלים הנ"ל דבכולן כשיש להן ב"ק. אז גם כשנגעה טומאה מגבו אפי' אין ב"ק במקום מגע הטומאה מגבו אפ"ה נטמא כל הכלי אבל כ"ח אפי' יש ב"ק במקום תליית הטומאה מאחוריו כל [ב"ק] שאינו תוך הכ"ח דהיינו במקום עיקר תשמישו. אין לו אחוריים. ר"ל דבנתלה טומאה באויר ההוא אפי' האחוריים לא נטמא [כפ"ד מ"ד. ורק בנגע שם טומאה נטמא [כפ"ב מ"ג] ונ"ל דגם זה הוא רק מד"ס]. א"נ לענין טומאת משקין קאמר הכא דגם בזה קיל כ"ח משאר כלים הנ"ל. אע"ג דטומאת משקין לכלי הוא מד"ס אפ"ה הקילו בו בכ"ח טפי מבשאר כלים דבשאר כלים כשאין להן תוך כלל כגון טבלא בלי לזבז אפ"ה אפשר שיטמא ממשקין כולו. כשנגעו במקום שרגיל להשתמש שם ובנגעו משקין בצד השני נטמא עכ"פ צד השני [כפכ"ה מ"א]. אבל כ"ח כל שאין לו תוך. אין חילוק בו בין תוכו לאחוריו. דבכל מקום שנגע בו משקין או שאר טומאה. טהור לגמרי:

מוסף עליו העץ שהוא מטמא משום מושב:    דאפי' אין לו ב"ק מק"ט מדרס מדאורייתא. רק דלמשכב צריך שיעור גע"ג טפחים ולמושב בטפח סגי [ועמ"ש בס"ד פ"כ סי' פ"ד] וגם מק"ט משאר טומאות עכ"פ מד"ס. כל שיש בו שיעור דחזי לתשמישו:

וכן טבלה שאין לה לזביז:    א"כ אין לה ב"ק:

בכלי עץ טמאה:    אף דאינה מק"ט מדרס. מדא"ל עמוד ונמ"ל. אפ"ה עכ"פ מדרבנן מקבל טומאה משאר טומאות אף שאין ב"ק. מדיש בו צורת כלי ומשמש לאדם וכלים ביחד:

ובכלי חרס טהורה:    דכל פשוטי כ"ח אינו מקבל שום טומאה אפי' מד"ס [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ח]:

מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלים:    דבהאהיל עור על המת. אע"ג שאינו כלי. נעשה אבי אבות כדין אהל. ואם הוא כלי גם ברחב כ"ש נעשה אבי אבות [כלעיל סי' ז] ורק בנקרע מעור גדול צריך שיהיה בהחתיכה שנטמא הע"ה טפחים [כלקמן סי' כ"ז]. משא"כ עץ וחרס [וה"ה עצם ומתכות] כל שאינו כלי והאהיל על המת הוא עצמו טהור לגמרי אפי' אין האהל קבוע בקרקע [רמב"ם פ"ה מטו"מ הי"ב. ולהראב"ד שם וגם לתוס' [שבת דכ"ז ב ד"ה ואין] בהנך דוקא בקבועים בקרקע אין נטמאין משום אהל]. מיהו פשתן אף שכל הגדל מארץ דינו לענין קב"ט כעץ. אפ"ה בקבוע אהל שממנו בקרקע אפ"ה מק"ט. אבל להביא טומאה ממקום למקום תחת האהל מהטומאה לטהרה בזה אין חילוק בין עץ וחרס לשאר מין ואפי' היה המאהיל מין שאמק"ט כגון נדבך. או ממין הגדל במים. כולן מביאין הטומאה. כשהמאהיל רחב טע"ט נטמא הנאהל מדאורייתא. וביש בו רק שליש טפח נטמא עכ"פ מד"ס [ועי' ביבקש דעת סי' ו]:

מוסף עליו השק:    שמטמא בכל הטומאות הנ"ל. דהיינו שכשעשה ב"ק משער או שעשה מושב משערות מדובקות יחד. או שעשה מהן אהל. הר"ז נטמא ככל הכלים הנ"ל. אבל יש בו עוד דבר חדש מה שאין בכל הנ"ל שמטמא גם משום אריג. ר"ל אף שאין בו חשיבות אחר לק"ט. רק שהוא אריג. וכגון שאין לו ב"ק. וגם אינו דע"ד טפחים רוחב. שהוא השיעור שלו שיק"ט כשאין בו ב"ק [כמ"ב]. אפ"ה אפשר שיק"ט אם הוא רק אריג ור"ל שארג משער בגד שלם כגון אבנט וכדומה. אע"ג שאין ברחבו רק כ"ש מחשב כלי ומק"ט [כשבת ס"ד א]. ואריג שבשק לאו דוקא. דה"ה קלוע געפלאכטען בל"א או געשטריקט בל"א בכולן בשער מק"ט בכ"ש. אבל שזור כעין חבלים ומשיחות משער [או מצמר ופשתן] אינו כארוג [שם הי"ב וע"ש פכ"ב ה"ג]. אמנם שאר המינים הנ"ל אע"ג שארג מהם כלי שלם כגון שארגו מגמי או ענפי ערבה שום כלי. או שקצץ פתילים מעור וארג מהם כלי שלם. כל שאין ב"ק להכלי שעשה. וגם אין ברחבו כשיעור הצריך לכל אחד שיק"ט [כמ"ב] לא מחשב כלי ואמק"ט. מיהו חתיכה שנקרעה שלא בכוונה מחתיכה גדולה. בין שהוא משער או עור או מפץ. לכ"ע אמק"ט כלל עד שיהא בחתיכה הקטנה שנקרעה מהגדולה כשיעור המפורש בו [כמ"ב רמב"ם פכ"ג מכלים ה"ב]:

שהוא מטמא משום אריג:    הוא אריג מצמר או פשתן דוקא:

מוסף עליו הבגד:    דבגד יש בו כל החומרות שבמינים הנ"ל. שמטמא כשהוא ב"ק קטן ומק"ט מדרס וכשהאהיל על המת נעשה אבי אבות וכשארג ממנו כלי שלם אפי' הוא קטן מאד ובלי ב"ק. אפ"ה מק"ט. אבל עוד יש בו חומרא יתירה. שאפי' נקרע שלא בכוונה מחתיכה גדולה. אפ"ה סגי בשיש בו רוחב גע"ג אצבעות. וכל זה לשאר טומאות. אבל להטמא במדרס אם נקרע שלא בכוונה. צריך בכל א' מהמינים הנ"ל כפי שיעור המדובר בו [במ"ב]. אמנם בשאר מיני אריג שאינו מגדולי קרקע. וגם לא משער בעל חי. כגון משי וכדומה אינו מקבל טומאה כשאין לו ב"ק ונקרע שלא בכוונה מאריג גדול רק בשיהיה בו גע"ג טפחים [רמב"ם פכ"ב מכלים ה"א]:

משנה ב

הבגד מטמא משום שלשה על שלשה:    גע"ג טפחים:

ומשום שלש על שלש:    גע"ג אצבעות:

לטמא מת:    ה"ה לשאר טומאות חוץ ממדרס. רק נקט טומאת מת לרבותא. דאפי' אבי אבות אפשר שיתהווה. א"נ נקט טומאת מת מדיש בו נמי טומאת אהל שאפי' לא נגע בטומאה נטמא:

השק ארבעה על ארבעה:    דע"ד טפחים למדרס וכן לשאר טומאות:

העור חמשה על חמשה:    ג"כ למדרס ולשאר טומאות. מיהו דוקא בעור קשה. אבל עור רך שראוי לכרוך בו מידי הו"ל כיש לו ב"ק וסגי בכ"ש. [כך כתב תוס' שבת ס"ג ב'. ותמוה דא"כ גם בגד הול"ל שיטמא בכ"ש. והרי הרמב"ם בפירוש כתב [בפכ"ב מכלים הכ"א] דבגד פחות מגע"ג אצבעות אין בו שום טומאה ואפי' הכינו לשום מעשה. ודוחק לומר דרק עור ראוי לצור בו מרגלית ומחט משא"כ בגד. ובזה יתורץ גם קושית ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל בספרו כנסת ישראל. שהקשה לתוס' א"כ למה צריך בנייר ב"ק [כפי"ז מט"ו] ולפי דברינו י"ל דכ"ש דנייר דק לא חזי לצור בו הנך. אבל גם בל"ז תמוהים דבריהם שסותרים למשנה ערוכה לעיל [פכ"ו מ"ב] וצ"ע]:

מפץ:    הוא מצע מגמי קלוע או ארוג. ודינו ככלי עץ [רש"י שבת דפד"ב]:

ששה על ששה:    וע"ו טפחים לכל הטומאות:

שוין:    שיעורין הנ"ל שבשק עור ומפץ:

למדרס ולטמא מת:    מיהו כל זה בחתיכה קטנה שנקרע שלא בכוונה מחתיכה גדולה אבל בקרען בכוונה מהגדולה לתשמישו. וכ"ש בעשאו כך בכוונה כפי הצריך לתשמישו. אז בין בגד או שק או עור או מפץ למושב סגי בטעט"פ [כמ"ד] ולמשכב צריך געג"ט ולשאר טומאות בגע"ג אצבעות סגי [רמב"ם פכ"ג מכלים ה"א]:

רבי מאיר אומר השק שיריו ארבעה:    כשבלה השק ונשתייר ממנו דע"ד טפחים. אז מק"ט בכל מיני טומאות:

ותחלתו משיגמר:    דבשעה שעשאו אפי' הוא כבר יותר מד"ט על ד"ט. עדיין אמק"ט עד שיגמור. ונ"ל דר"מ תרתי בעי דאפי' כשיגמרו אמק"ט עד שיהיה בו דע"ד טפחים [ערפ"ה]:

משנה ג

העושה שנים מן הבגד וא' מן השק:    ר"ל שהיה בהמטלית כולו געג"ט. אבל מהם היה ב' טפחי' באורך המטלית מבגד וטפח אחד באורך המטלית הי' משק ושניהן מחוברין יחד. [וט"ס יש בהרמב"ם כאן בפירושו שכתב ב' על ב' היה בגד וטע"ט שק עכל"ר. וקשה הרי זה א"א כלל דא"כ לא יהי' בהמטלית כולו געג"ט]:

שלשתן מן השק וא' מן העור:    ר"ל שהיה בהמטלית כולו דע"ד טפחים ומהם ג"ט באורך משק. וטפח אחד באורך מעור:

ארבעה מן העור ואחד מן המפץ:    ר"ל או שהיה בהמטלית כולו הע"ה טפחים. והיה מהן ד"ט באורך מעור וטפח אחד באורך מפץ דהיינו מגמי:

טהור:    דאין המין שצריך ממנו שיעור מרובה משלים להמין דסגי לי' בשיעור מועט. דהיאך ישלים הקל לשיעור החמור וכדמסיק. משמע דהא אם הקל היה כפי השיעור של חמור. כגון ב' מבגד ואחד ושליש משק וה"ה באינך מצטרף. מיהו הא דקתני טהור. אין ר"ל שאמק"ט כלל. ליתא. דהרי כשנגע טומאה בהבגד. הבגד טמא ודאי. דהרי יש בו גע"ג אצבעות. אלא שהשק טהור. אלא דבנגע טומאה בשק שאין בו כשיעור לק"ט הכל טהור וגם אין מצטרפין לק"ט מדרס [ר"ש. וא"ת עכ"פ בנגע טומאה בבגד אמאי השק טהור. הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב ופ"כ מ"ג] י"ל כבר כתבנו לעיל דזהו דוקא בא' עיקר וא' טפל אז נגרר הטפל בתר העיקר משא"כ כששניהן עקריים. אותו שיש כשיעור מק"ט. והשני שאין בו כדי לק"ט טהור. [ועפי"ט מ"ז ומ"ש שם בס"ד ועי' עוד פי"ח מ"ז ודו"ק]:

חמשה מן המפץ ואחד מן העור:    שהיה בכל המטלית וע"ו טפחים. ומהם היו ה' טפחים באורך ממפץ. וא' מעור וכן תפרש אינך דמתניתין:

טמא:    דהחמור בשיעורו משלים להמין הקל בשיעורו וכלעיל. ודוקא כשחיברם כסדר שנזכרו במשנתינו אבל כשחיברם שלא כסדר זה. וכגון בגד עם עור. וכדומה. בטלה דעתו ולא משלים אפי' חמור לקל חוץ כשחיברן כך על דעת לעשות מהן מרדעת לחמור. דלא קפיד בי' כל כך. לפיכך בכה"ג מצטרף אפי' קל לחמור להיות יחד טע"ט לקבל טומאת מדרס:

משנה ד

המקצע מכולם טפח על טפח:    ר"ל שחתך ותיקן מא' מכל המינין הנ"ל טע"ט בכונה שיהיה למושב מק"ט מושב. וה"ה בהתכוון למשכב וחתכו בכונה ברוחב געג"ט. דבפחות מזה לא חזי למשכב [מעילה י"ח א]. והא דתני לעיל בכל מין שיעור אחר למדרס. היינו בשנקרע המטלית מעצמו מחתיכה גדולה שלא בכונה. ולא עשה בו מעשה רק התכיון שיהי' לישיבה:

מצדדי הקופה ר"ש מטהר:    דס"ל דצדדי הקופה לא חזי למושב. מדהן עגולים ככל דפנות כלים. ולהכי טע"ט מהצדדים לא חזו לישיבה. ונ"ל דדוקא בטפח פליג. הא בגדול מזה אף שהוא עגול חזי לישיבה דלא גרע מתריס הכפוף דמטמא מדרס. ולא פליג [כלעיל רפכ"ד]. ועוד נ"ל דמדנקט דפנות קופה דוקא. משמע דוקא קופה שהיא מעץ וקשה אבל כלי הנעשה מדבר רך. אף שדפנותיו עגולים. ע"י ישיבתו נפשט עגלילותו ומודה ר"ש דסגי בטפח למושב:

וחכמים אומרים המקצע טפח על טפח בכל מקום:    אפי' מצדדים:

משנה ה

בלויי נפה וכברה:    דנפה וכברה דפנותיו הן מעץ או מעור או משער או מגמי ואם נתבלו ונשאר מהדפנות חתיכה א' שיש בה כשיעור הצריך במין ההוא:

ר' עקיבא מטמא:    דאזל לשיטתי' לעיל [פ"כ מ"ד] דתיקון קצת סגי:

וחכמים מטהרין:    ג"כ אזלי לשיטתי' התם וס"ל דאמק"ט מדרס עד שיעשה בה מעשה רבה. ואע"ג דאמרינן לעיל דבנשאר שיעור הראוי למדרס. אפי' בנקרע ממילא מק"ט מדרס. היינו בנקרע ממילא מחתיכה גדולה שהיתה כבר מיוחד למדרס. אבל הכא שנקרע מכלי תשמיש שלא היה מיוחד למדרס. דהרי א"ל עונמ"ל ס"ל דאמק"ט מדרס עד שיעשה בה מעשה רבה למדרס. ומה"ט אף שכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה [כספכ"ה]. הכא שהי' מיוחד לתשמיש אחר קודם שנקרע. רק מעשה מוציא מידי מעשה [שם]:

אע"פ שאין בו גבוה טפח:    אבל במיוחד לישיבת אדם גדול. צריך גובה טפח [כפכ"ב מ"ג]:

חלוק של קטן:    ביום שנולד. דסגי לחלוקו פחות מכשיעור בגד של גדול למדרס:

וחכ"א עד שיהיה בו כשעור:    ר"ל כשיעור המפורש לעיל בבגד לק"ט מדרס. דדוקא לענין כסא מחלקינן לעיל בין של קטן לשל גדול. מדחזי הכסא זמן מרובה להקטן לישיבתו אף שאינו גבוה טפח. אבל בגד שאין בו כשיעור לא חזי לקטן רק ימים מועטים ולא מחשב מושב. ועוד בשלמא כסא. אף שאין בו גובה חזי בדוחק עכ"פ גם לגדול. אבל בגד שאין בו כשיעור לא חזי לגדול לישיבה כלל:

משנה ו

אלו נמדדין כפולין:    ר"ל בין לטומאת מדרס או לשאר טומאות אמק"ט עד שיהיה בו בארכו ב' שיעורים. בכדי שיהיה א' לפניו וא' לאחריו. מיהו ברחבו של בגד סגי בכל א' כשיעור המפורש בו:

אמפליא:    בתי רגלים שטרומפפע בל"א. שנעשו מא' ממינים הנ"ל:

ופמוליניא:    מכנסיים רחבים מאד:

ומכנסים:    הן מכנסיים שרחבין רק כרוחב היריכות. ואפשר דפמוליניא היינו כעין מכנסיים של כהנים בביהמ"ק שלא הי' רק כעין כיס. שיש בשוליו ב' נקבים רחבים כדי להוציא מתוכן רגליו [עי' נדה י"ג ב]:

וכיס של פנדיא:    אזור חלול. [ותמוה מאד. הרי כל הכלים הללו על כרחך כפולים הם. ומה צורך שהתנה התנא שיהיו כפולים. והרי א"א שלא יהיו כפולים ותו הרי כיס יש לו ב"ק ומה מדידה שייך בב"ק. שהרי ב"ק כ"ש מק"ט ונ"ל דמיירי שהכינו להאריג או להעור לעשות ממנו כלים הללו. ועדיין לא עשאו ואפ"ה עכ"פ מטמא כשהוא פשוט כל חד כשיעורו ורק מדהכינו לעשות ממנו מכנסיים אמק"ט עד שיהיה כפול משיעורו. דמדהכינו לעשות ממנו א' מכלים הנ"ל לא יחלקו לשנים וכדומה לזה כתב הרא"ש במטלית שטלייה בשפה כמש"ל סי' נ]:

ומטלית שטלייה על השפה:    ר"ל מטלית שמיוחד לתופרו סביב בית הצואר של כתונת בשפתו. כדי שלא יקרע שפת בית הצואר ולהכי כופף קצת מהמטלית ההוא לפנים מהשפה וקצת ממנו בחוץ. ונ"ל דמיירי שלא תפרו עדיין להבגד דאי בשכבר תפרו. אפי' אין בו כשיעור מק"ט אגב הבגד. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב] וכן מצאתי אח"כ גם בהרא"ש:

אם פשוטה:    ר"ל ואם יחדו להמטלית לתפרו רק בצד אחד משפת בית הצואר:

נמדדת פשוטה:    וסגי בשיעור א':

משנה ז

הבגד שארג בו שלשה על שלשה:    געג"ט. דאז מק"ט מדרס. אף שלא נגמר עדיין. ודלא כר"מ [לעיל מ"ב]:

והשלים עליו את כל הבגד:    נמצא דהשתא כולו טמא מדרס [כפי"ח מ"ז]:

ואח"כ נטל:    ה"ג ולא כהנ"א *) דהיאך אפשר לומר דבניטל הבגד שגמר והפרישו מעיקר. הטומאה שיהיה כולו טמא מדרס. הרי כשפירש מעיקר הטומאה אין ראוי לטמא רק כמגע מדרס [כפי"ח מ"ז] ואי גרסינן הבגד כולו טמא מדרס לא גרסינן לג' מלות "ואחר כך נטל" אלא ה"ק דבשגמר כל הבגד כולו טמא מדרס. אולם במשניות שבש"ס ל"ג לכל המוקף וכדאמרן:

חוט אחד מתחלתו:    מגע"ג טפחים הראשונים שנטמאו:

אבל טמא מגע מדרס:    דהרי מה שגמר אח"כ עכ"פ נגע בהגע"ג טפחים כשהיו שלמים וטמאין. וכתפילין לעיל [פי"ח מ"ח] ומטה [פי"ט מ"ה. ולא דמי כלל לעשה לה חדשות פי"ט מ"ו]. ולא נקט לה הכא רק לאשמעינן דלא תימא דוקא תפילין ומטה שנתקלקל לגמרי מה שנטמא תחלה. אבל הכא בבגד שנתמעט רק משיעורו. והרי ראוי הנשאר להצטרף להחדש ישאר בטומאת מדרס דמעיקרא קמ"ל. א"נ נ"ל דקמ"ל הכא אף דהישן והחדש אינו בת חלקים ואברים כמטה ותפילין. אלא כולו בגד א' הוא. אפ"ה דיינינן ליה כבת חלקים. ואינו טמא רק מגע מדרס כשנתמעט הישן:

טמא מגע מדרס:    דס"ל דכל געג"ט שנטמא במדרס. ואח"כ נחלק. עכ"פ טמא כמגע מדרס [וכמשנה י']. דהרי עכ"פ גם אחר שנחלק נשאר בכל חלק געגא"צ שראוי לק"ט כשנגע בהמדרס. [ונ"ל דדוקא בבגד שלא נגמר אירוגו ס"ל הכי. ובכה"ג גם ר' יוסי [שבמשנה י'] מודה מדחזי לגמור עליו כל הבגד. ונתיישב בזה קושית רמל"מ [פכ"ג מכלים ה"ז] להרמב"ם דפסק כמשנתינו. ושם ה"ט פסק כר' יוסי והניח בצ"ע. והוכיח הרמב"ם כדבריו מדהובא פלוגתא דר' יוסי במ"ט וי'. ולא גם במ"ח]:

משנה ח

וכן בגד שארג בו שלש על שלש:    געגא"צ:

טהור:    מכל טומאות שבעולם. מדלא חזי למידי:

משנה ט

סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון:    למסך לפני הפתח ועשה בו מעשה לבטלו ממדרס [כפכ"ו מ"ו]:

טהור מן המדרס:    מדהשתא לא חזי למדרס. נתבטל ממנו טומאת מדרס שהיה בו. וכ"ש שאמק"ט מדרס להבא:

אבל טמא מגע מדרס:    דאע"ג דווילון לא נעשה מדרס. עכ"פ עדיין תורת כלי עליו לקבל טומאת מגע משאר אה"ט [כפ"כ מ"ו] והיינו משום שהשמש שעומד לשמור בפתח. מתעטף בו בשוליו להתחמם בו כבשאר בגד. והרי הכא נגע הווילון בעצמו. כשנתהפך להיות ווילון מהסדין המדרס:

אמר רבי יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה:    דס"ל דכשנשתנה מתמונת מדרס דמעיקרא פרח מניה לגמרי הטומאת מדרס שבתחילה:

טמא במגע הזב:    ר"ל אם דרס עליו הזב יחף בעודו סדין וקבל טומאת מדרס וטומאת מגע מדרס ביחד אז כשעשאו אח"כ ווילון. לא פרח מיניה רק טומאת מדרס מדהשתא לא חזי למדרס. אבל עכ"פ עדיין נשאר בו טומאת מגע הזב. מדשייך טומאה זו גם בווילון. [וכן הוא במנחות [דכד"ב] וכ"כ רש"י ותוס' [חולין עב"ב] עכ"ל ע"ר. אאמ"ו הגזצוק"ל וכן כ' בתוס' חדשים כאן. ולפע"ד אשכחן דכוותיה בחמת שעשאו תורמל [פכ"ח מ"ה] וערתוי"ט] והלכה כר' יוסי [ודלא כהר"ב]:

משנה י

שלשה על שלשה שנחלק:    ר"ל מטלית שהיה בו געג"ט ונטמא במדרס ואח"כ נחלק. ונמצא שאין בכל א' מב' החלקים כשיעור קבלת טומאת מדרס:

אבל טמא מגע מדרס:    דמדנשאר עכ"פ בכל אחד מהחלקים רוחב געגא"צ כדי לק"ט מגע. והרי נגעו בעצמן בהגעג"ט כשהיה מטלית שלם. דלא גרע מסדין שעשאו ווילון דטמא מה"ט:

ואע"ג דכל בגד שנקרע רובו טהור אפי' נקרע ממילא [כפי"א דזבחים מ"ה]. [ואי"ל דהתם מיירי שהבגד הוא ראשון. וא"כ כשנקרע אין לחוש שהקרעים נגעו בהראשון. דהרי כלי אמק"ט רק מאה"ט [כב"ק ד' ב א'] ליתא דהייני בחולין. אבל בכלי קודש כדאיירי התם. אף מולד מק"ט מד"ס [כשקלים פ"ח מ"ד] ואפ"ה שרינן התם לאחר שקרעו להכניסו לעזרה. אף דגם הנטמא בולד אסור להכניסו לעזרה [כשקלים פ"ח מ"ו] אע"כ דלאחר שקרעו נטהרו הקרעים לגמרי]. י"ל התם שהיה מתחלה בגד שלם. וכשנקרע שוב אינו בגד ונתבטל ממנו צורתו דמעיקרא. להכי נטהר לגמרי. אבל הכא שהיה מתחלה כלי פשוט. וגם השתא שנקרע. כל חלק הוא כלי פשוט. ולא נתבטל צורתו דמעיקרא. דמי לעושה מטפחת מעור דנשאר בטומאתו [כלעיל ספכ"ו]. א"נ התם מיירי שאין בכל חלק שבקרעים געגא"צ:

אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה:    לטעמי' אזיל [דס"ל במשנה ט'] דהנגיעה בעצמה הו"ל כמגע ביהס"ת ולהכי הכא נמי כשנקרע פרח מנה לגמרי כל טומאה. ונ"ל דנקט סדין לרבותא דר' יוסי דאע"ג דנשאר שלם בשיעורו דמעיקרא. אפ"ה מטהרו ר' יוסי לגמרי ונקט הכא געג"ט שנחלק. לרבותא דת"ק. דאע"ג דהשתא נשתנה שיעורו דמעיקרא. אפ"ה טמא מגע מדרס. והלכה כר' יוסי [ודלא כהר"ב]. מיהו בנקרע מטלית שהוא געגא"צ מבגד גדול. שיש בהחתיכה הגדולה הנשארת כשיעור הראוי להשאר מדרס. מודה ר' יוסי דהמטלית הקטן נטמא עכ"פ במגע מדרס. מדנגע בחלק הגדול בשעה שנחלק ממנו. כשכבר אינו ביהס"ת. ורק בנתקן זה מזה בכח לא חיישינן לנגיעתן זב"ז בשעת נתיקתן [ככריתות פ"ג מ"ח]:

משנה יא

בריא וצורר מלח:    דמדמוטל באשפה אינו חשוב לק"ט כלל עד שיהיה בו תרתי. שכל חוטי הבגד יהיה בריאים וחזקים וגם המטלית בעצמו עב וחזק כדי לצרור בו מלח. ולא שיהיה כעין פלאהר של צעיף. שאע"ג שחוטיו בריאים. אפ"ה חוטיו מתעכלין מהר כשיצרור בו מלח. הא בריא לבד לא מהני. מדמוטל באשפה. וכגע"ג אצבעות בריאים שמוטלים באשפה שאמק"ט כלל [וכמי"ב] כך נ"ל. אולם הרמב"ם פי' מלת בריא ר"ל שלימה שלא ניקב:

רובע:    רובע הקב והוא שיעור ו' ביצים:

רבי יהודה אומר בדקה:    ר' יהודה מיקל. וס"ל שאמק"ט עד שיהא הבגד חזק כל כך כדי לצרור בו רובע הקב מלח דק. שמעכל מהר החוטים וגם רובע קב ממלח דק כבד יותר מהגס. מדאין אויר רב בין גרגרי המלח:

וחכמים אומרים בגסה:    דס"ל דבמלח גס אדם מקפיד טפי שיהי' הבגד שצורר בו עב וחזק. מפני עוקצין שבו שקורעין הבגד:

אלו ואלו:    נ"ל דהא דקאמר אלו ואלו והרי ר' יהודה רק יחיד הוא. אלא ש"מ דגם את"ק קאי. דמדקאמר סתמא ש"מ דמשערי' בכל מקום לפי מה שהוא דאם מצוי שם רק מלח דק ישערו בדק ואם גס ישערו בגס. ולהכי מסיים שפיר אלו ואלו. דהיינו ת"ק ור"י לשיטתייהו. וחכמים לאידך גיסא. אמנם מצינו הך לישנא גם כשיחיד חולק עם יחיד [כעירובין פ"ח מ"ב] וע"כ צ"ל אלו דס"ל כהך מ"ד ואלו דס"ל כאידך [ועמ"ש שם בס"ד]:

לשלש על שלש בבית:    דס"ל דגעג"ט שמוטל באשפה אזיל חשיבית אבל נחית רק חד דרגא. ונידון כגע"ג אצבעות שבבית ולפיכך בין שהן בריאים וצוררים מלח או לא. אמק"ט מדרס. אבל מק"ט משאר טומאות:

משנה יב

שלשה על שלשה שנקרע:    שיש בו קרע ולא נחלקו החלקים זמ"ז לגמרי. ומיירי שלא הגיע הקרע עד רוב רוחב הבגד. דאל"כ כנחלקו לגמרי דמי. [כפכ"ח מ"ח]:

אם נתנו על הכסא ובשרו נוגע בכסא:    שכשישב עליו יתפרדו ב' חלקי הקרע זמ"ז. ויהי' בשרו נוגע בכסא וזה משוער לפי עובי הבגד. דכל עוד שעב ביותר יתרחקו הקרעים טפי כשישב עליו. מאילו הבגד דק. [והר"ב כתב דמשערין לפי אורך הקרע. ואילה"ק הרי אורך כבר מבואר בפכ"ח מ"ח שלא יהא כרוב אורך הבגד ואי ר"ל הכא דמיירי בשאין הקרע ברוב אורך הבגד אז משערין בנגיעת הבשר בכסא. א"כ שיעור רוב אורך הבגד דתני לקמן בכדי נקטיה. דהרי בכה"ג בודאי בשרו נוגע בכסא. י"ל הרי כבר כתבנו שם בס"ד דשיעור דהכא רק לענין צירוף מיירי]:

טהור:    דהו"ל כנחלקו זמ"ז לגמרי ואין בו שיעור מדרס עוד:

שלש על שלש שנמחה ממנה חוט אחד:    ר"ל שנתדקדק ונחלש בו חוט א'. [וזה פי' מלת נמהה כלעיל פכ"ד מי"ז מהוהה שטליי' על הבריאה. וע"ש]. דאי בניטל החוט לגמרי. כבר תנינן געגא"צ שנתמעט טהור [רב"א]. וא"ת כיון דנמהה חוט א' נטהר. למה אצטריך לאשמעינן דבנתמעטו הגעגא"צ טהור. י"ל דנמהה מגרע גרע מנתמעט דמדנמהה חוט א' מסתמא גם חוטי' שבצדו נתדקדקו:

או שני חוטין מתאימין:    מלת מתאימין אקשר נמי קאי. וה"ק שיש בב' חוטים בכל חוט קשר. וב' הקשרים סמוכין זל"ז [וכן מוכח בשבת דע"ד ב] או שטעה האורג והשליך ב' פעמים חוטי ערב סמוכין בין חוטי השתי:

טהורה:    אמק"ט. דבכל א' מב' האופנים הנ"ל הו"ל חוט אחד כליתא. והו"ל כנתמעט השיעור של גע"ג אצבעות:

טמאה:    לא שתחזור לטוי"ש אלא שמק"ט מכאן ולהבא [רמב"ם ספכ"ב מכלים]:

לעולם השלכתה מטהרתה וחזרתה מטמאתה:    אפי' הרבה פעמים:

חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה:    הוא צבע קארמעזין. דמדשניהן חשובים אין השלכתן מטהרתן. דבטל דעתיה אצל כל אדם:

רבי שמעון אומר כולן טהורין:    אף הנך דחשיבי אפ"ה כשהשליכן לאשפה תו אמק"ט:

לא הוזכרו:    חשיבות ארגמן וזהורית:

אלא מפני השבת אבדה:    דאפי' במצאן באשפה חייב להכריז מדמסתבר שנאבדו ונפלו לשם שלא בכונה. אבל בהשליכן לשם בכונה נתבטל חשיבותייהו: