תפארת ישראל על המשנה/יבקש דעת

הקדמת התפארת ישראל לסדר טהרותעריכה

פתיחה
קראתיה בשם
יבקש דעת

התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (אבות פרק ד משנה טז)

הנה זה לעיניי — דגה קטנה ישוטט, בזה הים הגדול, מים מפכין מתחת מפתן הבית. זה השער לה' בראש מרומים עלי קרת קדשי הקדשים והנה גן בעדן מקדם, כארזים אשר נטע ה', חכמת בנתה ביתה אף ערכה שולחנה, ועליו פטורי ציצים. בך כל ראשי בשמים — לכו לחמו בלחם אבירים, אשר הכינותי, ואספתי

קטע זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה


אעריכה

כאשר ייבחן כל דבר על פי ג' בחינות: דהיינו לפי הנושא, והוא הפועֵל; ולפי הנשוא, והוא מקבל הפעולה; ולפי הפעולה בעצמה המזווגן. כן הוא גם בעניין בירורי הטומאות שנחל לבאר ביד ה', שצריך לנו להשקיף על בירורי צדדי המטמא, וצדדי המתטמא, והטומאה בעצמה באיזה אופן אפשר שתהיה.

בעריכה

  • אמנם חלקי המטמא ג' הן: אבי אבות הטומאה, ואב הטומאה, וולד הטומאה.
    • מת וכלי שנטמא בו, הן אבי אבות הטומאה.
    • שרץ, נבילה, שכבת זרע, מי חטאת, חטאת, שעיר המשתלח, זב, זבה, נדה, יולדת, מצורע, ומעיינותיהן, ומשכבן ומושבן ומרכבן של החמישה האחרונים, נבלת עוף טהור, כל אלו הן י"ב אבות הטומאה.
וכמו כן אדם הנטמא במת או בכלי שנגע במת, או כלי שנגע באדם כזה או בכלי שנטמא במת; שהמת או הכלי שנטמא במת הן אבי אבות הטומאה, ונעשו האדם או הכלי שנגעו בהם על ידי זה אב הטומאה.
    • וכל הנוגע באב הטומאה מכל אבות שזכרנו, נעשה ולד הטומאה.

(אב"י: והא דכלי שנגע באדם שנטמא במת או באדם שנטמא בכלים שנטמאו במת נעשה אב הטומאה כאדם, אף על פי שהאדם הוא רק אב הטומאה, הוא מדברי קבלה. עיין ברמב"ם הלכות טומאת מת פרק ה הלכה ה ובראב"ד שם).

געריכה

וחלקי מקבלי הטומאה אינו רק בחמישה דברים לבד, ואלו הן: אדם, כלים, בגדים, אוכלין, ומשקין, אשר אנו עתידין לבאר אותן מסימן מ"ג ולהלן. ואופן קבלת הטומאה הוא רק על פי ט' דרכים: מגע, משא, היסט, אהל, אויר [שנתלה הטומאה באויר כלי חרס הטהור, או שנתלה אוכל או משקה באויר כלי חרס הטמא], ביאה, עסק, שלוח, בית הבליעה, אשר עתידין אנו לבאר אצל כל אחד ואחד מהאבות, באיזה אופן יטמא, זה או זה.

דעריכה

אולם הנפקא מינה בין אבי אבות הטומאה לאב הטומאה הוא, דהנטמא באבי אבות – נעשה אב וטמא טומאת שבעה (כפרק ז דאהלות משנה ב), וצריך נמי הזאה שלישי ושביעי (כחגיגה כ"ג ב', דחותך ונוגע לכלי שנטמא במת צריך הזאת ג' וז'. ומה שיש להקשות משם להרמב"ן ריש פרשת חוקת, שאין צריך הזאה רק הנוגע במת, כבר תירץ בני הרב הגאון מו"ה ברוך יצחק שליט"א בילדותו, דבחגיגה רק לעניין מגע תרומה מיירי, וכן כתב בחידושיו ב"ב דף כ'. ואני כבר הבאתי ראיה לדברי רמב"ן אלו בפירושנו לאהלות פרק ז', וכך כתב אאמ"ו הגזצוק"ל כהרמב"ן).

ויש אומרים, דכל אבי אבות, אפילו הוא כלי, מטמא באוהל (ועיין בזה בפירושנו בס"ד בריש אהלות). מה שאין כן כל אב הטומאה, אי אפשר שיטמא באוהל. וגם הנטמא באב, אינו רק ולד הטומאה, ואינו טמא רק טומאת ערב.

והנפקא מינה בין אב הטומאה לוולד הטומאה, דאב הטומאה מטמא אדם וכלים, ונקרא מהאי טעמא בכל מקום טומאה חמורה. וגם כל הנטמא באב הטומאה צריך הערב שמש לתרומה. מה שאין כן ולד הטומאה, אינו מטמא אדם וכלים, רק אוכלין ומשקין, ונקרא מהאי טעמא טומאה קלה. וגם כל הנטמא בוולד הטומאה אין צריך הערב שמש, דמיד אחר שטבל מותר גם בתרומה (כרש"י ביצה דף י"ח א'). וכן מוכח, דהרי אי אפשר הערב שמש, רק לאדם וכלים, והרי אדם וכלים אינם מקבלים טומאה מדאורייתא, רק מאב הטומאה (אב"י: ועיין לקמן סימן מג, ודו"ק). ולהכי אדם וכלים שנטמאו בטומאה שמדברי סופרים, כגון כלים ממשקין טמאים, או אדם משלושה לוגין מים שאובין, וכדומה, בהנך לא גזרו רבנן הערב שמש.

עוד יש נפקא מינה בין אב הטומאה לוולד, דהמכניס או זורק שרץ או נבילה, שהן אב הטומאה, למקדש חייב כרת (ורק בזרק כלי לתוך המקדש, אפילו היה הכלי אבי אבות אפילו הכי אינו חייב רק מלקות ארבעים); מה שאין כן ולד הטומאה שהכניסו או זרקו למקדש, אינו חייב רק מכות מרדות מדברי סופרים (חוץ מאדם, שאפילו היה רק ולד, חייב המכניסו כרת). מיהו אדם טמא שנכנס למקדש, אם נטמא באב הטומאה שמחמת מת, אינו חייב כרת, רק בנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליו. אבל בנטמא באב הטומאה שממת שאין הנזיר מגלח עליו כשנטמא בו, אינו חייב רק מכת מרדות כשנכנס בטומאה כזו למקדש. אבל אדם שנטמא בשאר אבות הטומאה, ואפילו רק בכלי שהוא אב הטומאה, חייב כרת על כניסתו למקדש. ונמצא חמור תולדה מהעיקר, דהכלי גופה אין חייבין עליו כרת כשהכניסו, והאדם שנטמא בהכלי חייב כרת כשנכנס למקדש (רמב"ם פרק ג מביאת מקדש, ועיין תוי"ט ריש פרק ד דנדה) (אב"י: ומשלים כאלו נמצאו הרבה בטהרות, כמשנה כלים ח ד, ופרה משנה ב' וג' וד' וה' ו' וז', וזבחים קה א, דבכל אלו התולדה חמורה מהעיקר).

העריכה

ודע, דהנוגע באב נעשה ראשון, והנוגע בראשון נעשה שני, והנוגע בשני נעשה שלישי, והנוגע בשלישי נעשה רביעי. וכל אלו הנוגעים זה בזה נקראין ולד הטומאה. אמנם בחולין אין שני עושה שלישי, ולכן שני נקרא פסול. וכמו כן שלישי שבתרומה נקרא פסול, מדאינו עושה רביעי. וכמו כן רביעי שבקודש נקרא פסול, מדאינו עושה חמישי. וכל אלו הנוגעים זה בזה עד הרביעי, ורביעי בכלל, נקראו בכל מקום בשם ולד. ורק לפעמים נקרא השני ולד ולד.

ועריכה

אולם בכל מקום שנאמר מגע, היינו בכל אופן שיגע הטומאה בהטהרה, או הטהרה בהטומאה, בין בידו או בגופו או בשערו, צפרניו ושניו. וכל שנגע טומאה באדם, צריך שיגע באבריו שבחוץ, ולא בנגע מבית הבליעה ולפנים. וכמו שטומאה בלועה אינה מטמאה, כך טהרה בלוע אינו מקבל טומאה מגוף הטומאה (בשלהי מקוואות).

משא שנאמר בכל מקום (חוץ מבזב וזבה, נדה, יולדת, מצורע, דבאלו יבואר משא שלהן במקומן לבדן לקמן), היינו רק בשנשא הטהור להטומאה ולא איפכא. וכל טומאת משא, היינו אפילו ביש דבר מפסיק בין הטומאה לנושא אותה, בין שנשאה על כתפו או על ראשו או על אבריו, ואפילו הטעינו חברו את הטומאה, הכל בכלל משא. אלא שלא נקרא משא, רק אם בשעה שנשאה הניע את עצמו הנושא והניד הטומאה; אבל בנשאה ולא הניע את עצמו, לא נטמא. וכל משא כזו, שלא נגע האדם הטומאה ולא הנידה, נקרא אבן מסמא בכל מקום. ורוצה לומר, משא גדול הצריך שימה כאבן גדול וכבד (כתוס' שבת פב ב).

ונקט בלשון זה למשל, כאילו היתה הטומאה מונחת על אבן גדול וכבד, ובא הטהור ונדחק תחת האבן, דזה ודאי לא נגע ולא הניד להטומאה שמונחת למעלה על האבן. אבל באמת – אפילו לא היה מפסיק בין הנושא להטומאה רק נייר דק, אם רק הנושא לא זז ממקומו, גם לא הניד הטומאה, דאחר הניחה על הנייר שעליו, כל זה נקרא טומאת אבן מסמא ולא נטמא ממשא זו (חוץ מבזב וחבריו). כך כתב רש"י (חולין כ ב), וכך כתב גם הר"ש (כלים א,ג, וזבים ה,ג, ותוס' נדה נה א). וראיית הר"ש, מדקאמרי (חולין כז ב): "זאת תורת הבהמה והעוף", וכי באיזה עניין שווין הם? הרי בהמה מטמא במגע ובמשא, מה שאין כן בעוף; עוף מטמא בגדים בבית הבליעה, מה שאין כן בהמה וכו', כך כתוב בש"ס. וקשה, הרי בהמה נמי מטמא בגדים בבית הבליעה משום משא. דאף דמגע בבית הסתרים אינו מקבל טומאה, אפילו הכי משא בית הסתרים מטמא (כנדה מב ב)? אלא על כרחך דבכל משא שלא הניע הטומאה, טהור. וכן משמע נמי פשטא דמתניתין (משנה זבים ה ג).

אולם לרמב"ם (שם בזבים) ובחיבורו (הלכות טומאת מת פרק א הלכה ו והלכות משכב ומושב פרק ו הלכה ה) מוכח דסבירא ליה דאפילו בנשא ולא הניד להטומאה נטמא הכל טומאת משא. ולפי דעת זה, אבן מסמא דנקט בכל מקום, היינו שהיה אבן גדול ממש מפסיק בין הטומאה שעל גבה ובין האדם שנדחק בהחלול שתחת האבן ההוא, באופן שאין הטומאה נסמכת כלל על האדם הנושאה, שאפילו יישמט האדם מתחת האבן, לא היתה הטומאה שלמעלה מתנועע על ידי זה. ורק באופן כזה, רק זב וחבריו מטמאין ולא שאר אבות הטומאה שמטמאין במשא. אבל בשאר הפסק שבין הנושא לטומאה, אפילו לא הניד להטומאה, בכלל משא הוא, ומטמא בכל אבות הטומאה. אבל לדעה הראשונה שזכרנו, אפילו תניד את עצמה הטומאה שעל הדבר המפסיק, כשישמט האדם מתחת הדבר המפסיק, אפילו הכי כיון דהשתא אין הטומאה מכבדת על האדם שתחת הדבר המפסיק, נקרא טומאת אבן מסמא, שאינו מטמא, רק בזב וחבריו.

אולם בכל מקום שנזכר מלת היסט, רוצה לומר נדנוד, ודינו כמשא ממש. והיינו שהניד האדם להטומאה, וכגון שדפק האדם על השולחן, ועל ידי זה התנועעה הטומאה במקום שהיתה מונחת, הרי דינו כנשאה. וגם לא שייך טומאת משא והיסט, רק באדם שנשא או הסיט להטומאה; אבל כל דבר שאין בו רוח חיים שנשא או הסיט הטומאה, כל שלא נגעו בהטומאה, נשארו בטהרתן.

אולם טומאת אוהל אפשר על ידי אחד מג' אופנים: דהיינו 1) שהאהיל הטהור על הטומאה, או 2) שהאהילה הטומאה על הטהור, או 3) שהאהיל דבר אחר, אפילו אם אותו דבר אינו מקבל טומאה, אבל רוחבו טפח על טפח, והאהיל על הטומאה והטהרה שהיו מונחים תחתיו. מיהו בזה, מלבד שצריך שהדבר המאהיל יהיה רוחבו טפח על טפח וכדאמרן, צריך נמי שיהיה גובה חלול האוהל ורוחבו לכל הפחות טפח על טפח, אז מתפשטת הטומאה שתחתיו בצד א' לצד האחר אפילו עד אלף אמה. וזהו מדאורייתא, אבל מדברי סופרים, אם היה הדבר שהאהיל מטולטל, סגי בשהיה רוחבו שליש טפח. אבל חלול האוהל צריך שיהיה טפח על טפח, דאם לא כן הויא לה טומאה רצוצה שאינה מתפשטת לצדדים, אבל בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת, אפילו למעלה מהדבר שהאהיל, דרק אוהל שהוא טפח על טפח חוצץ, להטומאה שתחתיו אינה בוקעת למעלה ממנה; דאם לא כן, כל שכנגד הטומאה, אפילו עד הרקיע, ותחתיה עד התהום, הכל טמא.

מיהו אפילו דבר שיש בו רוח חיים הוה ליה כאוהל להביא טומאה ולחצוץ בפני הטומאה. מיהו בין שיש או אין בו רוח חיים, אינו חוצץ בפני הטומאה, רק כשהדבר המאהיל אינו מקבל טומאה, וכגון שמפסיק בין הטומאה להטהרה דף או אבן, או מאכל שלא הוכשר וכדומה. ואפילו בשמפסיק ביניהן גוף אדם, וכגון נפל חי, או גוף עובד כוכבים, שכולן אינם מקבלים טומאה בבא בתרא כ א). אבל בשמפסיק בין הטומאה לטהרה דבר המקבל טומאה, כגון מאכל שהוכשר או גוף ישראל בר קיימא, או בשמפסיק בין הטומאה להטהרה כלי, אפילו בשאינו מקבל טומאה, כגון שהוא כלי אבנים, כלי גללים או כלי אדמה, כל אלו אינן חוצצין בפני הטומאה, אבל מביאין טומאה לכל שתחתיהן. ורק כלי הבא במידה, דהיינו שמחזיק ארבעים סאה בלח, זה לא כלי, אלא אהל ממש הוא, להכי מאהיל וחוצץ בפני הטומאה ככל אהל.

והנה בכל מקום שאמרנו שחוצץ בפני הטומאה, היינו בין שהטומאה והטהרה מונחים זה בצד זה תחת האהל, והדבר המפסיק חוצץ האהל ביניהן, ובין שהטומאה והטהרה אחד למעלה ואחד למטה, והדבר המאהיל מפסיק ביניהן, בשניהן אמרינן דכשדינו שחוצץ, אין הטומאה מתפשטת להטהרה. ואף על פי כן יש חילוק, דכל שהחציצה מן הצד, אינו חוצץ, רק בשאין דעתו לפנות הדבר שחוצץ. אבל חציצה שבין מעלה למטה, אפילו בשדעתו לפנות הדבר שמפסיק בין הטומאה לטהרה, אפילו הכי חוצץ (עיין רמב"ם פרק י"ב וט"ו מטומאת מת ואהלות פרק ו, ובקול מחצצים באהלות סוף פרק ה). ובכל מקום שאמרנו שמאהיל ואינו חוצץ בין מעלה למטה, היינו כל כנגד האהל, בין למעלה או למטה, אפילו שלא כנגד הטומאה טמא.

זעריכה

ומעתה נחל לבאר חלקי אבי אבות ואב הטומאה. מת שאמרנו שהוא אבי אבות הטומאה, כיצד? כזית מבשר המת או כזית נצל (והוא בשר המת שנמוח וחזר ונקרש, עיין נזיר נ א). ואפילו כשהכזית מזה או מזה הוא רק משני מתים. וכמו כן רביעית דם שממת אחד [כן הוא בהקדמת רמב"ם. אולם בחיבורו, פרק ג מטומאת מת, כתב דטומאת רביעית אינו דאורייתא, וחלק עליו הראב"ד שם. ועל כל פנים נראה לי דחצי לוג דם לכולי עלמא דאורייתא, דהרי הנזיר מגלח עליו, כפרק ז דנזיר. ועוד נראה לי דגם ברביעית מודה הרמב"ם שדינו כדאורייתא, אלא הרמב"ם הכי אורחיה, דכל דבר שאינו מפורש בתורה קרי ליה דרבנן, דרוצה לומר שכך קיבלנו בתורה שבעל פה, ואפילו הכי דינא בכל גוונא כדאורייתא, דהרי נערה מאורסה נהרגת ונהרגין עליה, אף על גב שזו ודאי קידושיה בכסף או בשטר]:

[אב"י: מה שכתב רבינו דבהקדמת הרמב"ם כתוב דרביעית דם דאורייתא, כוונתו, מדחשב ומנה אותו הרמב"ם בשווה עם שאר אבות דאורייתא דמת. מיהא אחר כך שם בהקדמה ד"ה "וממה" כתב וזה לשונו: וממה שראוי שתדעהו, טעם היות אלו כולן אבות ממת, הנה אמנם זה למנות מהן ראשון והשני וכו', לא שיהיה מי שיטמא בדבר מהן חייב כרת כאשר נכנס למקדש וכו'. ולשון התוספתא פרק א דאהלות: במה דברים אמורים, בתרומה וקדשים, אבל אין הנזיר מגלח אלא במת בלבד וכו'. ולפי זה דברי הרמב"ם בהקדמה עולים בסיגנון אחד עם דבריו בחיבורו יד החזקה, עיין שם ודו"ק.

ומה שכתב רבינו דבחצי לוג גם הרמב"ם מודה שהוא דאורייתא, כן מוכח גם מרב כסף משנה שם ד"ה "כתב הראב"ד" בסוף דבריו.

ומה שכתב רבינו דרמב"ם קרי ליה לקידושי כסף דרבנן, כוונתו על מה שאמר עליהם שהם מדברי סופרים. מיהא לא אמר שהם מדרבנן. ומה שכתב רבינו ליתן טעם לשבח על מה שקרא הרמב"ם לדברים הבלתי מפורשים בתורה כך, כעין טעם זה נמצא נמצא גם כן ברב כסף משנה פרק ה מטומאת מת הלכה ה ד"ה "כתב הראב"ד". ובאמת צריך עיון, אחר שרב כסף משנה בעצמו כתב כן בפרק ה, למה דחק עצמו הכסף משנה בפרק ג לתרץ על השגת הראב"ד ברביעית דם, דסבירא ליה לרמב"ם דקרא "על כל נפשות מת לא יבא" הוא אסמכתא בעלמא? הרי אפילו הוא לימוד גמור, קרי אותו הרמב"ם "מדברי סופרים". והרי זה הלשון דבפרק ה שכתב: "אינן דין תורה", זה הלשון בעצמו כתב בפרק ג על רביעית דם ואידך: "אינן דין תורה". ולכן טפי נראה כדברי עטרת ראשי זצוק"ל, דגם רביעית דאורייתא. ואולי להכי לא השווה רב כסף משנה מידותיו הא דפרק ג עם הא דפרק ה, משום דבפרק ה אמר הרמב"ם: "אף על פי שהן דברי קבלה"; מה שאין כן בפרק ג לא אמר שהן דברי קבלה].

וכמו כן שדרה או גולגולת של מת [עיין רב כסף משנה פרק ב מטומאת מת הלכה ח], או רוב מנין עצמותיו, דהיינו קכ"ה עצמות, או רוב בניין עצמותיו, דהיינו ב' שוקיים וירך א' [שם]. וכמו כן רובע קב מב' עצמות לכל הפחות. [ובחיבורו פרק ג ממת כתב דרובע מדברי סופרים. ועל כל פנים נראה לי דחצי קב מב' עצמות ודאי דאורייתא, דהרי נזיר מגלח עליו כפרק ז' דנזיר. ויש לומר הכי נמי, כלעיל].

[אב"י מה שכתב רבינו שצריך להיות רובע קב מב' עצמות לכל הפחות, היינו לטמא באהל, מה שאין כן לטמא במגע ובמשא, דהרי אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. וכן מה שכתב רבינו בשם הרמב"ם, דטומאת רובע קב מב' עצמות אינן דין תורה, הוא גם כן רק לענין טומאת אהל, מה שאין כן לענין טומאת מגע ומשא כתב הרמב"ם להדיא בפרק ב' שם הלכה י, דכיוון דטומאת אפילו של עצם כשעורה הלכה היא, הרי הוא דין תורה ולא מדברי סופרים].

וכמו כן אבר שלם מאדם חי או מת. ו"אבר", רצוני לומר עצם שלם שיש עליו בשר כראוי וגידין.

כל אלו מטמאים במגע ובמשא ובאהל לאדם. ולכלים ולאוכלים ומשקין אין מטמאים רק במגע ואהל. וכלי חרס נטמאים גם בנתלה אחד מהן באוירו. וכל אלו כשנטמאו ממת, נעשה אב או אבי אבות כמו שיבואר בסמוך, חוץ מכלי חרס ואוכלין ומשקין, דמדאין להן טהרה במקוה, אין נעשין אב הטומאה לעולם, ואין נעשין רק ראשון כשנגעו במת או כשנטמאו עמו באהל [ועיין מה שכתבנו לקמן סימן סג].

חעריכה

עוד יש חמישה אבי אבות הטומאה במת אבל חלוקין בהלכותיהן מהנך דלעיל, ואלו הן: עצם כשעורה, תרווד רקב, קבר, אהל המת, כלים או בגדים שנטמאו ממת.

  • ונבארם אחת אחת:

עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל [ולרמב"ם פרק ג ממת עצם כשעורה אינו דאורייתא, וחלק עליו שם הראב"ד, וסבירא ליה דמגע דידיה דאורייתא ומשא דידיה הלכה למשה מסיני].

[אב"י: צריך עיון, דהר"מ שם לא כתב כך אלא על אבר שאין עליו בשר כראוי, והראב"ד הקשה על זה דזהו עצם כשעורה, כלומר, ועצם כשעורה הרי ודאי אפילו לרמב"ם דאורייתא. ולרבינו כסף משנה שם, הרמב"ם באמת מיירי באבר מנפל קטן שאין בו עצם כשעורה, נמצא דעצם כשעורה לכולי עלמא דאורייתא. וכן כתב הרמב"ם בפרק ב הלכה י, שעצם כשעורה הוא דין תורה ולא מדברי סופרים. והבאתי דברי הרמב"ם לעיל [אות ז]. מיהא בפתיחה לטהרות חשיב הרמב"ם לעצם כשעורה באבות דרבנן, כמו שכתב עטרת ראשי זצוק"ל. וטעמו, שהוא הלכה למשה מסיני ואינו מפורש בתורה].

תרווד רקב, והוא מלא חפניים [אב"י: והוא, שמילת תרווד מורה בלשון יווני כף, ויש מידה מיוחדת לרופאים הנקראת כף, ועל כן אמרו חז"ל בכלים פרק יז משנה יב שמלא תרווד רקב הוא כמלא תרווד גדול של רופאים] מבשר המת שנרקב ונעשה עפר, מטמא במשא ובאהל, ואינו מטמא במגע, מדאינו גוף אחד ואי אפשר ליגע בפעם אחת בכל קרטין וקרטין שבו. [גם על זה כתב הרמב"ם שם דאינו דאורייתא, ומדשתיק ליה הראב"ד על זה, שמע מינה דאודויי ליה, אבל רש"י חולין קכה ב כתב דתרווד רקב הלכה למשה מסיני הוא]. [אב"י: ולמ"ש רבינו לעיל באות ז', דכל דבר שאינו מפורש בתורה קרי ליה הרמב"ם אינן דין תורה, אם כן יש לומר דרמב"ם ורש"י לא פליגי. וכן כתב הרמב"ם בפרק ג מטומאת מת הלכה ה כלשון זה: אף על פי שהן דברי קבלה, אינן דין תורה, אלמא דדברי קבלה קורא הרמב"ם אינין דין תורה].

אמנם אין לו דין רקב אלא אם כן נקבר מת שלם בלי חסרון אבר, ובארון של שיש, ושיהיה נקבר ערום בתוך ארון הנ"ל, באופן שאין שם תערובות מדבר אחר [רמב"ם פרק ז מנזיר ופרק ג ממת].

קבר, רוצה לומר ארון שאינו קרקע עולם [נראה לי דרוצה לומר אפילו מחזיק ארבעים סאה, שאינו מקבל טומאה] ויש בחללו למעלה ממת טפח על טפח, והוא סתום מכל צד, אם יש בתוכו אחד מהטומאות שנזכרו באות ז', הרי זה מטמא במגע ואהל, אפילו נגד הריקן שבהארון [ועיין מ"ש בס"ד פרק ג דאהלות בקרית ארבע].

אהל המת, רוצה לומר, אהל שנעשה מצמר ופשתן או עור או שק [ר"ל משער עזים], כל זמן שאחד מהטומאות שנזכרו באות ז' הם באהל זה, הרי האהל אבי אבות הטומאה, ומטמא לנוגע בו אפילו מחוץ מאחוריו טומאת שבעה, ולאחר שהוציאו הטומאה מהאהל הוה ליה צד פנימי אבי אבות. אבל צד החיצון אינו רק אב הטומאה, מדנגע צד החיצון בצד הפנימי והוה ליה ככלים שנגעו בכלים שנגעו במת [כרבינו תוספות יום טוב אהלות פרק ז משנה ב]. אבל אהל העשוי משאר מינים, אם אינו כלי והאהיל על המת, טהור מדאורייתא. ולהראב"ד [פרק ה ממת], אהל שמכל המינים דווקא בקבוע בארץ טהור, חוץ מצמר ופשתן עור ושק – אהל שנעשה מהם, אפילו בקבוע בארץ, נטמא [וכך כתבו התוס' [שבת דף כח]. ועיין מה שכתבנו באריכות מזה בסייעתא דשמיא פרק ז דאהלות בפתח האהל].

אולם אם נגעו או האהילו כלים או בגדים על אחד מהטומאות הנזכרות לעיל [אות ז], הן גם כן אבי אבות הטומאה [רמב"ם פרק ה מטומאת מת הלכה ג].

ולהראב"ד ורש"י ור"ת נזיר נד ב רק כלי מתכות שנטמאו ממת וטומאותיו הנ"ל דינן כחלל להיות אבי אבות. [ולכאורה יש להקשות לרמב"ם, מדאמרינן שבת קא ב דדווקא לעניין טומאה צריך שלשלת של ברזל, מדכתיב חרב כחלל, אבל לעניין שבת סגי כשנקשר בחוט הסרבל. ואי כהרמב"ם, הרי גם לעניין טומאה סגי כחוט הסרבל. ויש לתרץ, דלרמב"ם היה הגירסא שם כתוספות [שם ד"ה קשרה] דלא גרסינן חרב כחלל, וברזל דנקט, לדוגמא בעלמא נקט, אלא רוצה לומר שקשרה בחוזק ובאופן שלא תתנועע. ויש קצת ראיה לרמב"ם מאהלות פרק ז משנה ב].

מיהו לכל מר כדאית ליה, הא דאמרינן בכלי שנטמא ממת חרב כחלל, היינו רק שיטמא במגע טומאת שבעה כמת, אבל אינו מטמא במשא או באהל, אפילו היה הכלי כלי מתכות [רמב"ם פרק ה ממת הלכה ט]. וכך כתב נמי רש"י חולין עא ב. ולרמב"ן [ריש פרשת חוקת] כל חרב כחלל מטמא נמי במשא [ונראה לי טעמיה דרמב"ן, היינו משום דלכולי עלמא כל כלי שנטמא ממת מטמא על כל פנים במגע טומאת שבעה, ואם כן אתיא משא מקל וחומר מנבילה, דאינו מטמא רק טומאת ערב, ואפילו הכי מטמא במשא, וכמו שכתב הרמב"ם בעצמו [פרק א ממת הלכה ב] בשם הספרי הך קל וחומר לעניין מת עצמו שיטמא במשא]. [אב"י: ולולא מסתפינא מקדושת רבינו הייתי משיב על זה: לא, אם אמרת בנבילה שאפילו חלק ממנה כשהוא כזית מטמא, מה שאין כן בכלי].

אבל אין לפרש טעמיה דרמב"ן מדהקישו חרב כחלל, ואין היקש למחצה, ליתא, דהא באהל נמי לטמא. אלא על כרחך דאין אומרים אין היקש למחצה, רק במה דהוקשה ולא לכולי מילי, וכדאמרינן (בבא קמא נד ב): להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר, וכמו כן אמרינן (בכורות יב ב): לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר, ועוד בדוכתי טובי. וכל שכן היקש זה, דאף דלתוספות (סוכה לא א ד"ה אבל) אדם דן כל הי"ג מדות מעצמו חוץ מגזירה שוה, הרי כבר כתבו התוס' (נדרים ז א) דהיכא דלא מסתבר לא אמרינן אין היקש למחצה, והכא נמי מדכתיב בנוגע בחלל חרב מסתבר דרק לנוגע הוקשו, ולא למשא, שהוא למד ממלמד, דמשא שבמת עצמו נלמד רק מקל וחומר מנבילה. (ועיין זבחים מט א).

ואפשר דבאמת זה טעם הרמב"ם, דסבירא ליה דרק לעניין מגע דין הכלי שנטמא במת כמת עצמו. אי נמי דרמב"ם סמיך את עצמו אהך ספרי שהביא רבינו משנה למלך [פרק ה מאבות הטומאה הלכה ג, עיי"ש]. אולם תוס' (חולין עא ב ד"ה כי) והר"ש [פרק א דאהלות משנה ג] והר"ב [פרק יא דאהלות משנה ה] ותוס' (נזיר נד ב) כל חרב כחלל מטמא גם באהל, ולא עוד אלא שדינו בכל מילי כמת עצמו אפילו לעניין שיהא בוקע ועולה בטומאה רצוצה [ועיין מה שכתבנו בזה בסייעתא דשמיא ביכין ובועז ריש אהלות ושם פרק ג משנה ב. ופרק יא דאהלות משנה ח שהארכנו, דמשם מוכח דאף על גב דמנורה נטמא ממת, אינו מטמא לכלים שעמה בדות באהל].

טעריכה

כל אלו אבי אבות הן, ואדם הנוגע בהן נעשה אב. אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת אינו אלא ראשון. רק אם נגע השני בהראשון קודם שפירש הראשון מהטומאה, הוי ליה השני אב הטומאה מדברי סופרים [ולרב כסף משנה פרק ה ממת, אדם בדיקרב בדיקרב בעודו בחבורין הוי ליה אב הטומאה דאורייתא. ועיין רב משנה למלך שם]. וכיון דאין שני זה שבחבורין אב הטומאה דאורייתא, אין הנוגע בו חייב על ביאת מקדש ואכילת קדשים. וגם שוחטין על שני זה פסח לאכלו לערב, דמדאורייתאע אינו טמא רק טומאת ערב, ככל נוגע באב; דאף דמדברי סופרים טמא טומאת שבעה, לא העמידו דבריהם במקום כרת.

וקיל נזיר מעושה פסח, דהרי כל הטמא טומאת שבעה פטור מפסח, אבל נזיר אינו מגלח רק על טומאות הפורשות מגוף המת, ואף על אלו אינו מגלח על כולן [כרמב"ם פרק ז' מנזירות. וקשה לרמב"ם [פרק ג מטומאת מת] שכתב שכל טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אינן דאורייתא, והרי כלים שנגעו בכלי שנטמא במת, דהוה ליה טומאה דאורייתא, כמו שכתב רבינו עצמו (שם פ"ה ה"ה), ואפילו הכי אין הנזיר מגלח על טומאתו בהן? ויש לומר דהך כללא דרמב"ם רק אטומאת המת לחודא קאי]. [אב"י: לפי מה שכתב רבינו לעיל באות ז', דכוונת הרמב"ם במה שכתב בפרק ג מטומאת מת ד"אין דינן דאורייתא" – רוצה לומר דאינו מפורש בתורה, אם כן כלים שנגעו בכלים שאני, דהם – רוצה לומר זה שנטמא במת עצמו והנוגע בו – הם מפורשים בתורה, וכמו שכתב הרמב"ם שם להדיא בפרק ה הלכה ה וזה לשונו: שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה וכו' עיין שם. ומה שהתנה הרמב"ם בפרק ג שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח וכו', זה קאי רק אטומאות שלאע נזכרו להדיא בקרא].

יעריכה

כבר אמרנו דכלי שנגע במת או בטומאותיו הנ"ל הוה ליה אבי אבות הטומאה כמת עצמו. אולם כמו כן כלי שנגע באדם שנטמא במת הרי הוא אב כמותו. אבל כלי שנגע בכלי שנטמא במת, אף שהכלי הראשון הוא אבי אבות, כלי הנוגע שוב בכלי הראשון אינו רק אב. – ולפי זה אפשר שהנגיעה השלישית שממת תהיה אב, כגון כלי שנטמא ממת, הרי הוא אבי אבות כמת. חזר הכלי ונגע באדם, הרי האדם אב. חזר האדם ונגע בכלי אחר, הרי הכלי השני הזה אב, וטמא טומאת שבעה וצריך הזאה ומטמא אדם וכלים. ואם חזר כלי זה ונגע באדם או בכלי אחר, הרי הן רק ראשון לטומאה, וטמאים רק טומאת ערב. וכמו כן כלי שנגע בכלי שנטמא ממת, הרי הראשון אבי אבות, והשני אב, והשלישי שחזר ונגע בכלי השני הזה – אינו רק ראשון, וטמא רק טומאת ערב [ולהרמב"ם פרק ג ממת, כל כלי שנגע באדם שנגע בכלי שנטמא ממת, אינו רק אב שמדברי סופרים, ואין חייבין עליו בהכניסו למקדש, וגם אין הנזיר מגלח עליו. וחלק עליו הראב"ד בפרק ג מביאת מקדש הלכה יג, ושתיק ליה הכאצ"ל ברמב"ם פרק ה ממת. ומה שכתב רבינו דהראב"ד שתק ליה הכא, צריך עיון, דגם כאן השיג הראב"ד כמו בפרק ג מביאת מקדש. ולהראב"ד הוא דאורייתא, אלא שאין הנזיר מגלח ואין הטמא חייב על ביאת מקדש על מגע טומאת מת, ואפילו על חרב, ואפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה, דכן הוא הלכה למשה מסיני]:

יאעריכה

כל שבמת טמא, חוץ מהשיער והצפורן והשיניים, דהואיל וגזע כל הנך מחליף, אינן חשובין כגופו וטהורים לגמרי. מיהו בעדיין מחוברים במת הרי הן כמותו וטמאים.

כל משקה היוצא ממת טהורים חוץ מדמו. וכמו כן פחות מכזית מבשרו, ועצם פחות מכשעורה, טהור לגמרי. וכמו כן עצם מהחי או בשר מהחי טהור לגמרי. עור המת שעיבדו טהור מדאורייתא, ורק מדברי סופרים הרי הוא אב הטומאה, גזירה שמא יעשה ממנו משטיחין. [אב"י: ופירש רש"י בנדה דף נ"ה א' על הא שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין לחמור, מרדעת של חמור. ולכאורה תמוה, דמהיכא תיתי יעשה בזיון כזה לעורות אביו ואמו? ונראה לי דהכוונה שאדרבה, יעשה אותו לזכרון אהבה, כדי שבכל פעם שירכב על חמורו – יזכיר עצמו באהבת אבותיו, שהרכיבו אותו בקטנותו על כתפיהם. ומדאמרה הגמרא: "שמא", שמע מינה דיש איסור דאורייתא בדבר, דהרי גוזרין משום זה, ואין עושין גזירה לגזירה. והאיסור הוא משום ניוול, דחייב בכבוד אבותיו מדאורייתא אפילו לאחר מותן; ועוד, דאסור בהנאה מדאורייתא. ואל תתמה איך אפשר לעשות מעור דק כזה של אדם שטיחין. שאני בעיני ראיתי במוזעאום אחד, עורות מאנשים שמרדו במלכות ונהרגו, והראו עורות שלהן אחר שעבדו אותן, והיה כעור של עגל בחוזק ועובי שלו]:

יבעריכה

מת עובד כוכבים אינו מטמא באוהל. אבל מטמא במגע ובמשא מדאורייתא.
אין שום בעל חי, ואפילו עובד כוכבים, מקבל שום טומאה, חוץ מגוף ישראל בן קיימא. ורק נפל, אף שהוא עדיין חי אינו מקבל טומאה. ורק כשמת מטמא במגע ומשא ואוהל, אף שלא נקשרו אבריו עדיין בגידין. אם השדרה והצלעות עדיין קיימין הרי הוא כמת שלם, ואם לאו טהור. וכל שכן בנתייבש בשרו ונטחן כאפר, טהור.

יגעריכה

ומעתה נבאר שאר אבות הטומאה שנזכרו לעיל (סימן ב). שרץ כיצד? אין שום שרץ שבעולם מטמא חוץ מהח' שרצים שנזכרו בפרשת שמיני. ואלו הן. החולד [וויזעל בל"א]. ועכבר. והצב [שילדקרעט. ויש אומרים לויב פראש בל"א]. ומדכתיב בצב "למינהו", שמע מינה שיש בו כמה מינים. וכולם דינם כצב. והאנקה [איגעל. ויש אומרים אילטיס. ויש אומרים קראקאדילל בל"א]. והכח [מאָלאָך. ויש אומרים קאמעלעאן. ויש אומרים גאריל בל"א. והוא עקרב שכחו חזק מאד]. והלטאה [איידעכס בל"א]. והחומט [בלינדשלייכע. ויש אומרים שנעקקע בל"א]. והתנשמת [מויעלוואורף בל"א. שנקרא במשנה אישות (משנה מועד קטן א ד). ואמרו חז"ל שהוא היותר באות ומאוס שבשרצים, שמדורו תמיד תחת הקרקע ואין לו עיניים, רוצה לומר שאין עיניו נראים להדיא כי הם קטנים מאד]. כל אלו, אם יש כעדשה מבשרן או מחֵלב שלהן או ממח שבעצמותיהן, חוא אב הטומאה. ומטמא אדם וכלים במגע, וכל שכן אוכלין ומשקין. ומטמא נמי כלי חרס בנתלה באווירו. אבל אין מטמא אדם במשא.

דם השרץ מצטרף להבשר לשיעור כעדשה, בעודו מובלע בהבשר בטבע. אבל אינו מצטרף כשהיה כבר בפני עצמו וחזר ונבלע בבשר. ונראה לי דעל כל פנים ראשון לטומאה הוה ככל משקה שנגע בשרץ. וכמו כן נראה לי במשקה היוצא ממת דאמרינן דטהור (כלעיל סימן יא), היינו רק שאינו אב הטומאה, אבל על כל פנים הוה ליה ראשון ככל משקה שנגע במת. מיהו אפשר יש לומר דהנך אינן מקבלים טומאה מדהוו להו משקה סרוח (כפסחים יח א). וגם בלא זה הרי כבר כתב הרמב"ם (פ"א ה"ד מאוכלין) שכל משקה שאינו מז' משקין אינו מקבל טומאה. אלא שהראב"ד חולק עליו שם.

אברי השרץ. אם יש בהאבר עצם שלם ובשר כראוי וגיד, בין שפירש מהשרץ חי או מת, הרי זה מטמא כשרץ שלם אפילו אין בהאבר כולו שיעור כעדשה.

בשר מהחי משרץ טהור.

עצמות השרץ גידיו וצפרניו, אם אינן מחוברין לגוף השרץ, טהורין.

וד' שרצים עורן מטמא כבשרן. אנקה. כח. לטאה. וחומט:

ידעריכה

נבילה כיצד? דין נבילה אינו, רק בבהמה או חיה. ואין בכללו, רק כל בעלי חיים [חוץ מבריות המים ועופות] שיש בו בשר, גידים ועצמות, והולך על ד' רגלים גבוהים קצת, שאינו זוחל וגורר גופו על הארץ בלכתו, כחולד ועכבר וכדומה; שהן בכלל שרצים, וכדאמרן. אבל כשיש בו כל התנאים הללו, הם בכלל בהמה או חיה.

אם טהורה היא – אם מתה או נהרגה או נתנבלה בשחיטה; ואם טמאה היא – אפילו נשחטה כראוי, הרי זה נבילה, שכזית מבשר [אפילו מב׳ נבילות] הרי הוא אב הטומאה, לטמא אדם וכלים ואוכלין ומשקין במגע, וכלי חרס באויר. ולאדם מטמא גם בנשאו ולא נגע בו. מיהו יש חילוק בין טומאת מגע לטומאת משא. דאם נגע בבגדים וכלים בשעה שנגע בנבילה, הרי הן טהורים. דהרי האדם הנוגע אינו, רק ראשון, אפילו בשעת מגעו, ואדם וכלים אין מקבלים טומאה, רק מאב הטומאה. אבל בגדים וכלים שנגע בשעה שנשא כזית מנבילה, הרי הן ראשון; דבשעת משאו נחשב כאב לטמא בגדים וכלים [חוץ מאדם וכלי חרס]. אבל אחר שפירש מהטומאה, אפילו בטומאת משא שוב אינו מטמא בגדים וכלים, מדדינו אז כראשון; והרי בגדים וכלים אינם מקבלים טומאה, רק מאב הטומאה:

טועריכה

במה דברים אמורים? בבשר או מוח של נבילה; אבל חֵלֶב של טהורה – טהור, ורק חלב טמאה טמא כבשרה. מיהו גם חלב נבילת טהורה, מיד שהוכשר באחד מז׳ משקין, נטמא מעצמו מדברי סופרים. אבל אינו, רק ראשון, כשאר אוכלים טמאים [משנה עוקצין ג ט. ולהרא״ש שם אינו נומא אף אחר שהוכשר, רק אחר שנגע בשרץ]. אבל לכ׳ולי עלמא אי אפשר שיהיה אב הטומאה כבשר נבילה לעולם.

דם נבילה אינו, רק ראשון לטומאה, מדנגע בנבילה בשעה שנפרד ממנה. ונראה לי דעל כל פנים בעודו בבשר מצטרף לשיעור כזית של בשר, מקל וחומר משרץ [ועיין מנחות קג ב] [אב״י: ולולי מסתפינא הייתי אומר, דעדיין נוכל להשיב על זה הקל וחומר ולומר: דיו שיהיה רק מטמא במגע כשרץ, לא במשא. ואפשר להביא ראיה לסברת עטרת ראשי זצוק׳ל מהא דחלב כוליא דנבילה מטמא בעודו בכוליא כנבילה. ובחולין (דף קכ״ו ב) משום דכמה חוטין נמשכין הימנה. ואם כן הוא הדין לדם בעודו בבשר דמצטרף, דמעורב יותר בבשר].

עצמות נבילה שאין בהן מוח. וקרניים וטלפיים של טהורים ואין מחוברין לה. או אפילו מחוברין בבשר שאין בו כזית. אין אלו מצטרפין לשיעור כזית לטמא טומאת נבילות. רק לטמא טומאת אוכלין.

אבר ממנה, בין שפירש חי או מת, הרי הוא כנבילה. ואם היה עצם שלם ועליו גיד ובשר כראוי, אף על פי שאין בו כזית, דינו כנבילה. אבל בשר או עצם שפירש מבהמה בחייה, או מאבר מן החי שממנה, טהור. עור נבילה יש שדינו כבשר, ויש שדינו שכשאינו מחובר לבשר טהור לגמרי, ומבואר ברמב״ם [פרק א מאבות הטומאה]:

טזעריכה

שכבת זרע כיצד? כל שהוא, דווקא מישראל בן ט׳ שנים ויום א׳. ויהיה מראיתו לבן, לא אדום, אז הוא אב הטומאה לטמא גם אדם וכלים במגע, וכלי חרס באויר. אבל אינו מטמא במשא.

רואה קרי או בעל אשה, דינו רק כנוגע בה, שאינו – רק ראשון. רק דשיעורה בנוגע בכעדשה. אבל שיעורה ברואה בכל שהוא. ולרש׳׳י [נדה דף מ״ג] ולראב״ד [פרק ה מאבות הטומאה] שיעור הרואה כחתימת פה האמה.

המשמשת או הפולטת שכבת זרע תוך ו׳ עונות משנבעלה, חוץ מעונת הביאה, דינה כרואה שכבת זרע. וכל עונה הוא יום או לילה:

יזעריכה

מי חטאת כיצד? מים שנתקדשו כבר באפר פרה, אם לא הוזה בהן עדיין ולא נפסלו ג"כ מלהזות בהן, הרי הן אב הטומאה לטמא גם כלים במגע ולאדם שנגע או נשא אותן שלא להזאה. וגם האדם בשעה שנושאן מטמא בגדים אם לא הי' שם היסט, וכגון שקרושים בקרח. אבל אפר פרה אחר שכנס האפר במקום שריפת הפרה הנוגע והנושא אותה טהור [כרמב"ם פ"ה ה"ד מפרה. ודלא כדמשמע לכאורה מפרה [פ"ט מ"ז]. ולהכי הדרנא לי בזה מפי' קמא שבדפוס כבר]. וגם הנושא מי חטאת לאחר שפירש מהטומאה אינו רק ראשון ואמ"ט לאדם וכלים. מיהו כל זה בהי' בהן כדי הזיה, דאל"כ מטמא רק במגע לא במשא, וגם אמ"ט בגדים וכלים שנגע בשעה שנגען. דאף דא"א במי חטאת נגיעה בלי היסט כתוספתא פ"ה דזבים, והרי כל היבט הוא במשא. אמנם אם נפסלו אפי' רק ע"י פסול דרבנן, אפי' יש בהן כדי הזייה, פרח כל טומאה מנייהו ואמ"ט עוד שום טומאה אפי' להטהור לחטא'. ורק להטהור לתרומה מטמאין בשנגע בהן בידו או בגופו. אבל אמ"ט במשא כלל [פרק פ"ו מ"ח] [אב"י ואין לתמוה דהרי מדרגת טהר' לחטאת למעלה ממדרגת הטהור לתרומה דאפי' בגדי אוכלי קודש מדרס לקודש וכ"ש מתרומה שהוא למטה ממנו ב' מדרגות וכמו שרמז ע"ר בעצמו הענין הזה דחומר של טהרת חטאת ע"י מלת אפי' שהזכיר אפי' להטהור לחטאת. כבר התעורר הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ט דפרה מ"ח על זאת הקושי, ות' שהטעם שאין מטמא המי חטאת להטהור לחטאת לפי שהוא ממין מה שהוא טהור לו. ועדין צל"ע א"כ אמאי מטמאין רק להטהור לתרומה ומשמע דהטהור לקודש לא מטמא והרי אינו ממין שהוא טהור לו. וע"כ נראה דה"ה דמטמא הטהור לקודש, ורק הטהור לתרומה אינו מטמא. והנה המכוון במה דאמרי' שמטמא להטהור לתרומה הוא פשוט שאסור לאכול תרומה. ומה דאמרי' שאמ"ט להטהור לחטאת, ר"ל שהוא טהור לקחת המלוי ולקדש ולהזות. וכן הוא פשוא שכל הטומאה זו דרבנן דמדאורייתא כיון שנפסלו פרחה טומאה מניי' וכרכ"מ הל' פרה פט"ו ה"ג]small>. וכן אפר כשר שנתנו ע"ג מים הפסולין לקידוש כך הוא דינן [אב"י וכל זה ברק נפסלו כגשון ששתה מהם בהמה או שנתערבו עם מים אחרים]. אבל מי חטאת שנטמאו מאמאין רק במגע ורק להטהור לחטאת לתרומ' בין שנגע בהן בידו או בגופו, משא"כ להטהור לחטאת מטמאין רק בנגע בהן בידו. ונ,ל דה"ט, משום דלא גרע מאילו נגע הטהור לחטאת באוכלין או משקין טהורים דבנגע בהן בידו נטמא [כפרה פ"י מ"ב] [אב"י  והטעם שאעפ"י שהן טהורין לקודש, אפ"ה הן טמאין לחטאת. ולפמ"ש למעלה בשם הרמב"ם דלא רצו החכמים לגזור טומא' על הטהור לחטאת מצד מי חטאת שנפסלו מפני שמי חטאת הוא ממין טהרה שזה האיש טהור לו אין להקשות א"כ ה"נ נימא כן. די"ל דזה רק בנפסלו, לא במי חטאת שיש בהם דררא דטומאה. ועי' בר"ש שם בפרה ממ"ח דרמז על טעם שהזכיר רבינו כאן]. אבל במשא אמ"ט כלל לשום אדם אפי' לטהור לתרומה ואצ"ל לקודש.

יחעריכה

חטאת כיצד? פרה אדומה ופרין הנשרפין [היינו פר יוה"כ ופר כהן המשיח ופר העלם דבר של ציבור] ושעירי' הנשרפין [היינו שיעור יו"כ חבירו של שעיר המשתלח, ושעיר ע"ז], דכל הנך נשרפין חוץ לעזרה, והמתעסק שנטמא מטמא גם כלי' ובגדי' שנוגע בשעת עסקו. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן לענין זה. דפרה אדומה מטמא רק להשוחט ולאוסף את אפרה ולכל המתעסקים בשריפת גופה או בדברים הנשרפים עימה, כגון בהשלכת העץ הארז או המהפך בבשר' או המשליך עצים לתוך מוקדה או חותה במוקדה או בגחלים כדי שתבער יפה או כותש עצמותי', שכולן הן מלאכות שנעשי' בה בין שחיטה לאסיפת אפרה. ורק הנוגע בה בשעת שריפה ולא הזיז בה אבר טהור, דרק המשמר בשעת שריפה טמא מד"ס גזירה שמא יזיז בה אבר. אבל המסדר מערכתה והמצית האור במערכתה טהורים [כרמב"ם פ"ה מפרה ה"א וד']. מיהו המתעסק בה קודש שנשחט' או לאחר שנאסף אפרה טהור. וה"ט מדכתיב בהשוחט וכיבס בגדיו וכתיב בהשורף והאוסף ג"כ וכיבס, משמע דכל עסק שבשריפתה בין שחיט' לאסיפה מטמא בגדי'. ולא כל עסק שבה קודם שחיטה או אחר אסיפת אפרה מטמא בגדים. ונ"ל דה"ה המסייע בשחיטת' כגון שאוחז בצוארו או בגופה שלא תזיז א"ע בשחיט', ג"כ טהור. וחילי מדמקש' רבא [חולין כט ב]. למ"ד אין שחיטה אלא בסוף, א"כ בנשחט' פרה ע"י ב' גברי, יהיה רק השני מטמא בגדי'. ומה קו' דלמא אעפ"כ נטמא הראשון, מדעכ"פ סייע בשחיטתה, אע"כ דכל עסק שבשחיטתה קודם גמר שחיטתה אמ"ט בגדים [אב"י ולכאורה יש להשיב, דלמא שאני התם שהוי הסיוע דהתחלת שחיטה רק גרמא לסוף שחיטה, אמנה המסייע עצמו הרי סילק ידו בסוף השחיטה, משא"כ היכא דהיה מסייע ממש בסוף השחיטה ולא סילק ידו מהפרה. י"ל עדיין דטמא המסייע. עוד יש להקשות, דא"כ אמאי אמרינן דהמשמרה בשעת שריפה טמא גזירה שמא יזיז בה אבר, הרי הזזה היא רק כמסייע לשימור' לא השימור עצמה וא"כ אפ' יזיז בה לא יהיה טמא. מיהא בזה י"ל דעכ"פ המשמר עצמו הוא המזיז והוי כפעולה אחת. גם אין להקשות דלמא לא החזיק רבינו סברתו מטעם דמסייע אין בו ממש וכזבים פ"ד מ"ז וכשבת [דצ"ג] וביצה [דכ"ב], די"ל כמ"ש הריטב"א במכות [ד"כ ע"ב] דאין כל המסייעין שוין דהיכא דהוא סיוע גדול יש בו ממש, וכמ"ש הרמג"א סי" שכ"ח סקט"ז בשם רש"י ותוס' דבאינו יכול לעשות בלתי ישראל מסייע אסור דיש בו ממש. וע' בי"ד סי' קצ"ח ברט"ז ונקודת הכסף לענין נטילת צפרנים באשה בשבת ע"י עובדת כוכבים לצורך טבילה, ורמג"א סי' ש"מ הסכים עם הש"ך בנקודת להתירא]. אבל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מטמאין המתעסקין בהן וכלים שנוגעים המתעסקין משעה שיצאו מחומת העזרה עד שיעשו אפר [כיומא ס"ז ב] [אב"י ולפי דעת הרמב"ם שכל שאינו מפורש להדיא בתורה אין טומאתו דין תורה, א"כ כל הנשרפין, חוץ מפר ושעיר יה"כ דכתיב בהו להדיא והשורף אותם יכבס, אין טומאתן דין תורה, שרק מפי השמועה למדו כן שזה שנאמר בפר ושעיר יה"כ הוא בנין אב לכל הנשרפין [וכרמב"ם פ"ה מפרה אדומה ה"ד], וא"כ אינו חייב עליו על ביאת מקדש כעל כל אבות הטומאה שאין דינן תורה כרמב"ם הל'  ביאת מקדש פ"ג הח"י והל טו"מ פ"ג ה"ע. וצ"ע מפני מה לא הזכיר הרמב"ם מזה לא בחיבורו ולא בפתיחה לטהרות]. וכל המתעסקים הנ"ל, אף שלא נגעו ולא נשאו הפרה ופרים ושעירים, מטמאים לבגדים וכלים שנגעו בשעת העסק ועושין אותן ראשון לטומאה. אבל אוכלין ומשקין שנגעו בשעת העסק אינן רק שני לטומאה. ולאחר שפירשו מהעסק, לבגדים וכלים אמ"ט כלל, ורק לאוכלין ומשקין עושין שני כמו קודם שפירשו מהעסק [עי רמל"מ פ"ו מאהט"ו הט"ו]. אבל הנוגע או נושא פרה ופרים ושעירים הנ"ל שלא לצורך עסקן, טהור.  וכ"כ אין גוף פרה [אב"י צ"ע דהרמב"ם לא הזכיר רק פרים ושעירים. וי"ל דפרה מטמא אוכלין ומשקין וכמו שהוכיח רכ"מ שם מהל' ב' דכ' הרמב"ם דפרה אינה מטמא אדם וכלים דמשמע הא אוכלין ומשקין מטמא] ופרים ושעירים מטמא במגע לכלים ובגדים או לאוכלין ומשקין [כרמב"ם ספ"ה מפרה]. ולפ"ז חמיר טפל מעיקר, ויכולים הכלים והמשקין לומר להמתעסק מטמאיך לא טמאוני ואתה תטמאני [אב"י והרבה משלים כיוצא בזה בסדר טהרות ככלים פ"ח מ"ד ופרה פ"ח מ"ב ג' ד' ה' ו' ז'. וצ"ע מפני מה לא הזכיר המשנה דפרה גם זה].

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.