חולין עא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא מה לכלי חרס שכן אין מטמא מגבו תאמר באדם שמטמא מגבו אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן אדרבה כלי חרס חמור שכן מטמא מאוירו אשכחן בלוע דלמעלה בלוע דלמטה מנלן קל וחומר ומה למעלה שאינו עושה עיכול מציל למטה שעושה עיכול אינו דין שמציל כלום עושה עיכול למטה אלא על ידי מעלה אפי' הכי עיכול דלמטה רב אשכחן בלוע דאדם בלוע דבהמה מנלן קל וחומר ומה אדם שמטמא מחיים מציל בבלוע בהמה שאינה מטמאה מחיים אינו דין שתציל בבלוע מה לאדם שכן צריך שהייה בבית המנוגע תאמר בבהמה שאינה צריכה שהייה בבית המנוגע בהמה דאינה צריכה שהייה בבית המנוגע למאי הלכתא לכלים שעל גבה אדם נמי לא בעי דתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס פת חטים ולא פת שעורים מיסב ואוכל בליפתן אמר רבא תרוייהו תננהי טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא טומאה בלועה דתנן בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומתו הקיאה טמאה וטמאתו טהרה בלועה תנינא דתנן בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמה שהיתה כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דלא מטמיא לה מטמאה לטהורה
רש"י
עריכהאדם - שמעכב טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא משום בלוע:
מה לכלי חרס - דין הוא שיציל על טהרה שבתוכו שכן יש בו צד קל אחר שאינו מטמא מגבו:
אטו אנן מגבו קאמרינן - מי ילפינן גב אדם מגב כלי חרס דתיפרוך הכי:
מתוכו קאמרינן - תוך דאדם גמרינן מתוך כלי חרס וכ"ש דקל וחומר אלימא הוא דאדרבה תוך כלי חרס חמור מתוכו של אדם:
שכן מטמא מאוירו - בלא נגיעה מה שאין כן באדם הלכך קל וחומר מה אויר כלי חרס שאינו מבליע טומאה שבו מלטמא מבליע טהרה שבו מליטמא אדם שמבליע טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל על טהרה שבו מליטמא הואיל וקל הוא שאין מקבל אויר האדם טומאה לעולם:
דלמעלה - דרך פיו כדכתיב (ויקרא יא) והאוכל מנבלתה:
דלמטה - תחב לו דרך בית הריעי עד שנבלע וכגון שהיה תחוב בשפופרת ולא טימאו בכניסתו במגע:
מנין - שלאחר מכאן לא יטמאנו במשא הואיל ובלוע:
אלא ע"י מעלה - אם לא יכנס דרך הפה לא יתעכל במעיים לעולם:
עיכול דלמטה רב - בפה אינו מתעכל כל כך עד שיורד למטה:
צריך שהייה - לטמא בגדים שהוא לבוש דכתיב (שם יד) והבא אל הבית יטמא ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו (שם) ומוקמינן לה בתורת כהנים לשוהה שיעור אכילה:
תאמר בבהמה שאינה צריכה שהייה - שאם נכנסת טעונה כלים הרי הן טמאים מיד דוהבא אל הבית קרינא בהו:
ומשנינן למאי הלכתא - אמרת אין צריכה שהייה על כרחך לכלים שעליה דהא לאו בת מילבש בגדים היא אלא דרך משוי ודרך משוי אדם גופיה לא בעי שהייה שאם לא היה לבוש בגדיו אלא נטלם על כתפו ונכנס טמאין מיד:
וטבעותיו בידיו - בקומצו שלא כדרך מלבוש:
טמאין מיד - דקרינא נמי בכלים והבא אל הבית:
היה לבוש כליו כו' - הוו להו בגדים דידיה וכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו עד שישהא שיעור אכילה:
פרס - חצי ככר של עירוב שהוא מזון שתי סעודות והוא שמונה ביצים כדאמרינן בעירובין (דף פב:):
תרוייהו תננהי - קושיא היא כלומר מאי אשמועינן רבה:
טמאה - טומאת מת וכלי מתכות המיטמאין במת הרי הן כמת דאמר מר (לעיל דף ג.) חרב הרי הוא כחלל:
טובל - לפי שנטמא בנגיעתה קודם שבלעה:
טובל ואוכל בתרומה - דמשנבלעה אינה מטמאה:
[הקיאה טמאה] - דלא אהני ליה טבילת האדם:
וטמאתו - שנגעה בו ביציאתה:
והזה - בשלישי:
ושנה - בשביעי:
הרי היא כמה שהיתה - טהורה לפי שלא קבלה טומאה מן האדם משבלעה דאי טמאה היכי מצי למימר הרי היא כמה שהיתה הא לא טבלה וטבילת האדם לא מהניא לה ולהכי נקט הזה ושנה וטבל ואחר כך הקיאה דאם הקיאה קודם טבילה נטמאה ביציאתה במגעו:
כי קאמר רבה כו' - דאי ממתניתין דקתני בלע טבעת טמאה טובל ואוכל דמשמע לא מטמיא לאדם הוה אמינא טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמרינן במסכת נדה (דף מג.) מוידיו לא שטף במים וגבי טבעת ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבעת טהורה נמי דתנן דלא מטמיא מחמת אדם נמי טעמא משום דמגע בית הסתרים דאדם לא מטמא אבל טבעת בטבעת לאו בית הסתרים שייך למימר בהו אע"פ שנטמנו באדם הרי הן כמונחין בתיבה וניטמו אשמועינן רבה דטעמא דמתניתין משום בלוע היא ואפילו חברתה לא מטמא:
תוספות
עריכהאטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן. תימה מה נפשך מ"מ פריך שפיר דאיך תעבור הטומאה כיון דגבו טהור ויש לומר דאדם נמי תוכו טהור מציל ואיכא למיעבד ק"ו הכי ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאין גבו מציל לחוץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא מציל (תוכו) על טהרה שבתוכו מליטמא תוכו של אדם שמציל וחוצץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל תוכו על טהרה שבתוכו מליטמא וא"ת כיון דהא דהאדם מציל על טהרה שבתוכו היינו מקל וחומר דכלי חרס א"כ נימא דיו ולא יציל על טהרה שבתוכו מליטמא בהיסט הזב כמו כלי חרס המוקף צמיד פתיל דמיטמא בהיסט הזב כדאמרינן בסוף הנזקין (גיטין סא:) וליחוש שמא הסיטה אשתו נדה ואילו בתוספת' דאהלו ' (פט"ו) תני בהדיא דאדם מציל על טהרה שבתוכו מליטמא בהיסט הזב דאמרו להם בית הלל אי אתם מודים בבליעת טבעת ונכנס לאהל המת כו' אמרו להם בית שמאי לא אם אמרת בטבעת שהיא טהורה בהיסט וי"ל דעבדי ק"ו מפכים קטנים המוקף צמיד פתיל דאפילו בלא היקף טהורים במשא הזב לפי שאין באים לכלל מגע לפי שאין סופן להפתח ואת שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא כדאמר בהעור והרוטב (לקמן דף קכד:):
דלמטה מנא לן. דבלוע דלמטה נמי טהור כדמוכח מתניתין דעובר וחיה נמי דטמאה היינו מדרבנן כדלקמן ועוד דהשתא ס"ד דרבה מודה בשתי טבעות וחיה היא כשתי טבעות:
בלוע בבהמה מנא לן. דבהמה לא מטמא כדמוכח ההוא כלב דאכל בשר המת לקמן בהעור והרוטב (דף קכו.):
למאי הלכתא לכלים שעל גבה אדם נמי לא בעי. וא"ת דלמא אפי' בכלים שהיא לבושה דשייך בהו מלבוש כדאשכחן גבי הוצאת שבת בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נג.) בדברים שחשובים לה למלבוש ועוד הקשה רבינו אפרים דבתורת כהנים ממעט בהמה וכותי דלא בעו שהייה בכלים שהן לבושים מוכבס בגדיו המטמא בגדים מציל בבית המנוגע כותי ובהמה שאינם מטמאים בגדים אינם מצילים בבית המנוגע משמע דבת מלבוש היא אלא דמעטיה קרא דומיא דכותי דשייך ביה מלבוש וי"ל דבהמה אפילו כלים שהיא לבושה חשיבי כעל גבה כיון דאין מטמא מכחה דלאו בת טומאה היא וגבי אדם נמי כה"ג כשאין מטמאין מכחו כגון בגדים שעל גביו לא בעי שהייה אבל בגדים שהוא לבוש בטלים אגביה ומכחו בא להם הטומאה וגזרת הכתוב היא שאין לו כח לטמאם עד שישהה ולפירוש זה דטומאת בגדים שהוא לבוש מחמת האדם הם באים אם כולו בפנים וידו מבחוץ וטבעת באצבע טמאה הטבעת ואם הוא מבחוץ וידו בפנים וטבעת באצבע הטבעת טהורה דבטלה אגביה והוא טהור דרובו לחוץ וקשה דבתורת כהנים ובמסכת נגעים פרק שלשה עשר דתנא היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו ושהה כדי אכילת פרס טמאות היה עומד בחוץ ופשט ידו בפנים וטבעותיו בידו רבי יהודה מטמא מיד וחכ"א בכדי אכילת פרס ושמא התם מדרבנן הוא ולא מדאורייתא ומחמיר רבי יהודה לטמא מיד משום דאין הטומאה באה להם מכח האדם:
אמר רבא תרוייהו תננהי. לאו מטומאה בלועה פריך דרבה נמי כשם קאמר משמע שגם לרבה היה פשוט מתוך המשנה אלא מטהרה בלועה פריך דטהרה נמי תנן כמו טומאה ולמה פשוט לו זה יותר מזה:
בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. בטמא טומאת מת איירי דחרב הרי הוא כחלל ואי לאו דטומאה בלועה לא מטמאה לא היה מועיל לו טבילה דנהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במגע במשא מטמא וא"ת ודלמא בטבעת שנטמא בשרץ איירי וי"ל דבתר דההיא דטבעת טהורה מיתניא במסכת מקואות (פ"י מ"ח) ועוד אי בטומאת שרץ אם כן לא הויא אלא ראשון והיכי קתני דמטמא את האדם והא אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה:
כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות. פירש בקונטרס דאי ממתניתין ה"א הא דטבעת לא מטמאה האדם לא משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמר בנדה (דף מב:) וליכא למימר דנטמא במשא שאין משא אלא במי שהטומאה באה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ד (עריכה)
אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא. כדאמרי' דאכל סמוך לשקיעת החמה אעפ"כ לא מטמא הגוף אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו אע"ג שנטמא לאחר שבלע טבעת טהורה שאינה טמאה בתוך הגוף:
מה לכלי חרש שאינו מטמא מגבו. כלומר דין שמציל על טהרה שבתוכו שאינו מטמא מגבו:
אנן מתוכו קאמרינן. כלומר ומתוכו אינו קל כלי חרש מאדם כשם שאדם מטמא מתוכו כך כלי חרש מטמא מתוכו ואעפ"כ מציל על הטהרות שבתוכו וק"ו כדקאי קאי:
אדרבה כלי חרש חמור. בניחותא קא אתי כלומר אדרבה כלי חרש חמור שכן מטמא מאוירו שיציל על טהרות שבתוכו:
בלוע דלמטה מנא לן. כלו' אשכחן שבלעו דרך פיו הטומאה כדאמרינן לעיל (האוכל) [אבל] בלוע דלמטה שבלען דרך שתן מנלן דטומאה בלועה אינה מטמאה:
ומה למעלה שאינו כו'. כלומר מציל מלטמא אחרים שנבלע למטה שעושה עיכול כלומר וחשוב כאין אינו דין שמציל שלא יטמא:
וכלום עושה עיכול למטה כו'. כלומר ולאו ק"ו הוא:
אשכחן בליעה דאדם שאינה מטמאה דבהמה מנלן. כגון עובר שמת בתוך מעיה דאמרינן במתניתין הושיט הרועה את ידו בתוך מעיה בין בהמה טמאה בין בהמה טהורה טהור:
מה לאדם. שצריך שהייה בבית המנוגע דהוא קל לענין טומאה דאין טמאין כלים שעליו עד שישהה בכדי אכילת פרס לכלים שעל גביו אבל היו בידיו הוא והן טמאין מיד כיון דנקיט להו בידיה חשובין כהוא בעצמו:
ואם היה לבוש כליו [צריך שישהה] בכדי אכילת פרס אלו ארבעה ביצים כדמפרשינן במס' עירובין פת חטין כו' דמפקינן מארץ חטה שכל הפסוק כולו לשיעורין נאמר:
אמר רבא תרויהו תננהי. כלומר מה אתא רבה לאשמועינן:
בלע טבעת טמאה טובל ואוכל תרומתו לערב. כלומר אע"פ שטבעת טמאה במעיו:
דלא מטמאה ליה. טמאה לטהורה במעיו:
אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן. ואי קשיא לימא מה לכלי חרס שכן אינו נעשה אב הטומאה תאמר באדם שהוא נעשה אב הטומאה א"ל אטו אנן לעשותו אב הטומאה בלחוד קאמרינן לענין הצלת טומאה קאמרינן וכיון שבכל מקום מצינו אדם מציל בטומאה יותר מכלי חרס אין אבות הטומאה ראיה לדין וי"א אף זו טהרה לאדם שכל שאינו מטמא אדם וכלים אינו נעשה אב הטומאה. ואינו מחוור.
טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא. ק"ל, טומאה בלועה מתני' היא דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד וא"ל אה"נ. וניחא ליה לאתויי הך מתני' משום דתרוייהו איתנהו בה.
כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות. פירש"י ז"ל דאי ממתני' דקתני בלע טבעת טמאה הו"א טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע דטומאת בית הסתרים לאו מגע היא כדאמרינן במ' נדה וידיו לא שטף במים וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו אבל טומאת מת אעפ"י שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבע' טהורה נמי דתנן דלא מטמאה מחמת אדם נמי טעמא משום טומאת בית הסתרים דאדם לא מטמא.
ואי קשי', והא ע"כ משום טהרה בלועה היא דטבעת טהורה כמו שהיתה שאע"פ שאין בית הסתרים של אדם מטמא תטמא מחמת אהל שנכנסה לשם אלא ש"מ טהרה בלועה לא מטמאה ואדם מציל על מה שבתוכו וי"ל אה"נ שהוא ככלי מוקף צמיד פתיל שאינו עומד באהל אבל במגע ומשא אימא ליטמי קמ"ל רבה.
ולהאי פירו', הוה לן למימר בגמ' אמר לך רבה התם משום דמגע בית הסתרים הוא אלא כיון דלא משכחת טהרת בלועה אינה מטמאה בלא טעמ' דבית הסתרים אלא כגון בב' טבעות דהיינו בגמרא לפרושי לרבה וממילא מידחא מתני' מטעמי'.
וק"ל, דהא מתני' היא דתנן האשה טהורה והיינו משום טומאה בלועה אלא משום שמיעטו הכתוב לולד במעי אמו משום דכתיב על פני השדה כדר' ישמעאל. וי"א עובר ירך אמו הוא ולא משא איכא ולא מגע איכא ואפי' לרע"ק עובר לא מטמא אמו לעולם אלא לחיה בלבד בנגיעה וזה פי' הראב"ד ז"ל.
ותו ק"ל מאי דקאמר שאין טבעת טמא מת מטמ' במשא שהרי חרב הרי הוא כחלל והיינו לכל דבר בין למגע בין למשא וי"א אפי' לאהל ושמא בחרב שנגע לטמא מת שהוא אב הטומאה עסיקינן ואין טמא מת מטמא במשא וה"ה לטבעת.
אבל לא נתפרש זו מנין לו לרש"י ז"ל שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו שהרי מדרס הזב מטמא במשא וכדאיתא בריש כלים ובת"כ ומקר' מלא דבר הכתוב והנושא אותם וגו'.
והר"מ הספרדי ז"ל אמר שאין חרב כחלל למשא ולא לאהל שאפי' במת עצמו אין משא מטמ' בו אלא מדין ק"ו וכ"כ בפי'.
ומ"מ אין פירוש רש"י ז"ל עולה יפה דודאי רבא מעיקרא טומאה בלועה אינה מטמאה דקאמר רבה מידע הוה ידע רבא ללמד שהיא במעוברת ואינה מטמאה במשא ועלה קאמר תנינא ולא מייתי ליה ממגע בית הסתרי' תנינא.
וי"מ דטומאה בלועה תנינא הכא והתם וטהרה בלועה תנינא התם דבמשא לא מטמו אלא הו"א ה"מ לבלוע דלגבי דידיה חשיב עיכול אבל ב' טבעות אחת טמאה ואחת טהור' כיון ששניהם במקום א' אימא כמאן דמנחן בקופסא דמו קמ"ל רבה והכי דייק לישנא דגמרא.
וק"ל מיהא, מאי האי דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה דאלמא פשיטא ליה האי טפי מהאי הרי אפילו כשת"ל טהרה בלועה מטמאה כיון שטומאה בלועה אינה מטמאה אי אפשר לב' טבעות שיטמאו ולזו לא הוצרך רבה לק"ו האמור למעלה וי"ל דה"ק כשם שטומאה בלועה אינה מטמא לבולעה כלל ואפי' במשא כך אם היתה עם טהרה בלועה אינה מטמא' אותה אבל ק"ו שאמרנו אינו יכול לקשרו בענין אלא שהגמרא הוא שפי' למאי דקס"ד מנא לן שטומאה בלועה אינה מטמאה לבולעה וטהרה בלועה אינה מטמאה ורבה מאי דקמ"ל בב' טבעות לאו מתורת (טבעות) ק"ו אמרה אלא סבר' דנפשיה הוא שאין לחלוק בין זו לזו.
אמר רבא תרוייהו תננהו טומאת בלועה דתנא בלע טבעת וכו'. ואם תאמר טומאה בלועה מתניתין דהכא היא, דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד, יש לומר דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאתויי הך מתניתין, משום דתרוייהו איתנהו בה.
כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה. ופירש רש"י ז"ל דאי ממתניתין דטבעת הוה אמינא דהיינו טעמא דלא מטמאה ליה משום דמגע בית הסתרים היא ואינה מטמאה כדאמרינן במסכת נדה (מג, א) מוידיו לא שטף במים, וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא, לפי שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו כגון מת ונבילה ומעיינות הזב, אבל טמא מת שטומאתו באה לו ממקום אחר אינו מטמא בבית הסתרים אפילו במשא, והקשו עליו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דהא מדרס הזב שאין טומאתו מעצמו אלא ממקום אחר, וקיימא לן דמטמא במשא בבית הסתרים. ועוד דטבעת שנטמאת דמת? (אולי במת) הא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ואפילו לטומאת משא נמי, דהא איכא מאן דאמר דאפילו באהל נמי מטמא כמת. ועוד קשיא ליה דאם כן אמאי איצטריכינן לדחוקי (כ)[ב]רבה דשני טבעות קאמר, ומסקינן מימריה בדוחקא, לימא לעולם משום טומאה בלועה, דלא תנן, דאי ממתני' הוה אמינא היינו טעמא משום מגע בית הסתרים, אבל טומאה בלועה ודאי מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו טומאה בלועה נמי לא מטמאה, ופירשו בתוס' דהכי קאמר דאי ממתניתין הוה אמינא דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו דלא מטמאה לטהרה בעלמא שבחוץ, וכן לאדם שבלעה, אף על פי שנוגעת בו בסתריו ולא בגלויו, אבל טהרה שבלועה עמה וסמוכה לה מטמאה קא משמע לן דרבה דאפילו לטהרה שסמוך לה לא מטמאה וכן נמי בטהרה בלועה דלא מיטמאה היינו מטומאה שחוצה לה, אבל מטומאה שבצדה מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה וסמוכות זו לזו אינה מטמאה טהורה מן הטמאה. ואם תאמר אם כן מאי כשם דאמר רבה, דהא דא ודא אחת הן, דאם טומאה בלועה אינה מטמאה טהרה שבצדה הבלועה אינה מיטמאה מטומאה שסמוך לה, יש לומר דהכי קאמר כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה טהרה בלועה, אף על פי שהיא נוגעת בו ואפילו במשא אינה מטמאתו כך טהרה בלועה אינה מטמאה מטומאה שנוגעת בו והיא אצלה. ואם תאמר והא רבה טהרה בלועה דאינה מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, והא לא דמי לשתי טבעות דמונחין זו בצד זו. יש לומר דרבה כולה מילתא מן האוכל מנבלתה גמיר ליה, דמי לא עסקינן דאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה ואפילו הכי טובל ואוכל בתרומה מיד ואינו חושש, ואף על פי שנוגעת תרומה טהורה בנבלה זו שבמעיו ואין לך שתי טבעות גדול מזה. ואם תאמר אם כן שתי טבעות נמי תנינא בהדיא, דתנן (מקואות (פ"י, מ"ח) בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא התם הוא דכבר יש לו שבעה ימים שבלעה, דהא בטבעת טמאה בטומאת מת עסקינן, דהיא היא דמטמאה את האדם וטעון הזיה שלישי ושביעי קודם שאכל בתרומתו, ולסוף שבעה ימים כבר ירדה טבעת בתחתיות מעיו, וכשבא לאכול תרומה אינה נוגעת לטבעת במעיו שיורדת היא למטה ונוגעת בו, קא משמע לן דאפילו נוגעת בו מיד בתוך מעיו לית לן בה, דטומאה בלועה אינה מטמאה. ועדיין קשה קצת דהא רבה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, ואם כן למה ליה לאתויי כלל קל וחומר דצמיד פתיל, כיון דכולה מלתא מקרא דהאוכל מנבלתה נפקא ליה. וראיתי לרב רבינו (מב"ם) [רמב"ן] ז"ל שכתב בתירוץ קושיא זו דאפשר לומר דרבה מאי דקא משמע לן בשתי טבעות לאו מתורת קל וחומר אמר כן, אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר שאין לחלקו בין זו לזו, ומעיקרא גמרא הוא דפרשה כך למאי דסלקא דעתך דהכי קאמר מנ"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה לבלועה וטהרה בלועה אינה מיטמאה מטומאה שחוצה לה, דלא תימא אליבא דר' עקיבא דאמר עובר במעי אשה מטמא מדאורייתא. ואם תאמר והיאך היה באפשר להעמיד משנתינו כר' עקיבא, והא קתני והאשה טהורה, ואי ר' עקיבא הא אמר עובר במעי אשה טמא. ויש לומר דהכי קאמר לא תימא רישא דמתני' רבי עקיבא וסיפא רבי ישמעאל ותברה מי ששנה זו לא שנה זו, ורישא רבי עקיבא ותנא חיה טמאה והוא הדין לאשה, וסיפא רבי ישמעאל ותנא אשה טהורה והוא הדין חיה, אלא כולה רבי ישמעאל היא ומדרבנן גזרה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור, וראשו לאו דוקא, אלא הוא הדין לאחד משאר האיברים, דהא טומאה שבחוץ הוא, ותדע דהא אמרינן אשה מרגשת בעצמה, ואי ראשו דווקא מי מרגשת בכך, אלא לא שנא ראשו ולא שנא שאר האיברים ולא שנא רובו ולא שנא מיעוטו דאשה נמי לא מרגשת בעצמה אי רובו אי מיעוטו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה