תפארת ישראל על בכורות ט

משנה בכורות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מעשר בהמה: שחייב כל אדם לעשר הבהמות שנולדו בעדרו. ומקריב מהעשירי חלבו ודמו. והשאר נאכל כולו לבעלים בירושלים. ואם המעשר בעל מום. נאכל בטומאה בכל מקום:

בפני הבית ושלא בפני הבית: וקיי"ל דאינו נוהג בזה"ז. כדי שלא יכשל בו בגיזה ועבודה. או שיאכלנו קודם שיומם:

בחולין אבל לא במוקדשין: אפילו בשלמים דממון בעלים הוא. אין חל שם מעשר עליו. מדכבר קדוש:

ומתעשרין מזה על זה: מכבשים על עזים או איפכא:

בחדש: שנולדו מראש חודש אלול ואילך:

ובישן: שנולדו קודם ר"ח אלול:

ואינן מתעשרין מזה על זה: מדהוקש למעשר דגן שאינו מתעשר משנה על חברתה:

משמע כל צאן אחד: וא"א לומר ק"ו איפכא מכבשים ועזים על חדש וישן. מדכתיב עשר תעשר דהיינו ב' מעשרות. של דגן ושל בהמה דהוקשו אהדדי. מה מעשר דגן אינו מחדש אישן. מדכתיב גביה שנה בשנה. אף מעשר בהמה כן. והא דלא מייתי תנא הך ק"ו והך ילפותא. היינו מדבעי לאשמעינן קולא ודו"ק. א"נ משום דילפותא דכל צאן אחד אינו פשוט כל כך כילפותא דהיקש דעשר תעשר:

משנה ב

מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה: כדי מרחק שיהיו הבהמות כשהולכים ורועים יכולים להשתמר כולם מרועה א':

ששה עשר מיל: דעד הכא שלטה עין הרועה כשהוא עומד באמצע הט"ז יוכל להשגיח לכאן ולכאן בארץ מישור. ולהכי כשיש לו ה' בהמות כאן וה' בהמות בכפר רחוק מכאן ט"ז מיל מצטרפי. ומביאן יחד ומעשרן. וברחוקות יותר פטורות מלהתעשר:

אינן מצטרפין: והרי אפילו בט"ז מיל ופורתא אין מצטרפין. ואפ"ה נקט ל"ב מיל משום סיפא. דאפ"ה אמצעי מצרפן:

היה לו באמצע מביא ומעשרן באמצע: אפילו ט' מכאן וט' מכאן וא' באמצע. מצטרפין. וכונסן כולן לדיר ומעשר א'. ומניח הט' הנשארים לגורן האחר להצטרף עם אותן שיולדו אח"כ. אבל רועה וכליו באמצע אין מצרפן:

הירדן מפסיק למעשר בהמה: אף דלפי כותבי הארצות רחבו היותר גדול הוא נ' אמה. עכ"פ הכתוב קראו גבול. ולהכי ביש לו ה' מכאן וה' מכאן. פטורים ממעשר:

משנה ג

פטור ממעשר בהמה: דאינו חייב לעשר רק הנולדים אצלו. מיהו בקנאן במעי אמן. או קודם ששלמו להם ז' ימים מלידתן. חייבין במעשר [רמב"ם פ"ו מבכורות י"ב וט"ו]:

האחים השותפין: בירושת אביהם:

שחייבין בקולבון: דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו. אז כשמביאין שקליהן. אף שרצו ליתן ביחד שקל שלם. נותנין ב' קלבונות. כב' נכריים:

פטורים ממעשר בהמה: מכל הנולדים להן בימי שותפתן. דינן ככל שותפין שפטורים ממעשר בהמה:

ושחייבין במעשר בהמה: דהיינו כשלא חלקו עדיין ירושתן:

פטורין מן הקולבון: דהו"ל כאילו אביהן עדיין חי. וכששוקל אז בעד בניו או בעד אחר פטור מקולבן:

קנו מתפיסת הבית: האי קנו אינו ר"ל שלקחו במעות. דהרי לקוח פטור ממעשר. אלא ר"ל שזכו הבהמות בהירושה מתפוסת הבית. והך בבא פירושא דרישא הוא. ור"ל מה שאמרנו שכשחייבין במעשר בהמה פטורין מקולבן. היינו בקנו וזכו בהבהמות מתפוסת הבית. ולא חלקו את הירושה:

חייבין: במעשר בהמה. ובכה"ג פטורים מקולבן:

ואם לאו פטורין: ממעשר:

חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה: הך בבא פירושא דואם לאו הוא. ור"ל מה שאמרנו ואם לאו. היינו אם חלקו וכו':

משנה ד

הכל נכנס לדיר להתעשר: אפילו רובע. ונרבע. ומוקצה שהפרישו להקריבו לע"ז. ונעבד שעבדו הבהמה עצמה. ואתנן. ומחיר כלב. וטומטם ואנדרוגינוס אף דכולהו לא חזו להקרבה. ואם יצא מהן בעשירי. יאכלו כשיוממו. חוץ מטומטם ואנדרוגינוס שהם כבר כבעל מום:

חוץ מן הכלאים: שבא מתיש ורחל. ונדמה נמי הוה בכלל כלאים דהיינו עז שילדה כמין רחל או איפכא:

ומחוסר זמן: היינו תוך ז' ימים מלידתו:

או שנשחטה: קודם שנולד. והא דלא קרי ליה שליל [וכריש פ"ז דחולין]. נ"ל דהיינו טעמא משום דשליל היינו שקרע בטן אמו ומצאו חי. משא"כ יתום היינו שיצא הולד מעצמו דרך הרחם. ולפיכך לרבותא נקט הכא יתום. דאף שנולד דרך הרחם אפ"ה דינו כיוצא דופן. וכ"ש שליל דיוצא דופן ממש הוא דלא עדיף יוצא דופן לאחר מיתה מיוצא דופן מחיים [ומה שהקשה התוי"ט דלמה לא נקט יתום בקדשים ותמורה. לכאורה י"ל משום דמדאורייתא א"צ שחיטה. וא"כ א"א להקריבו אלא במעשר דאף בא"א נכנס לדיר להתעשר כרובע ונרבע וחביריו. להכי סד"א דגם זה יכנס. קמ"ל. אבל באמת א"א לומר כן. דהא תינח נשחטה אבל מתה אמו דצריך הולד שחיטה [כחולין פ"ד מ"ה]. ואפ"ה פסול להקרבה עכ"פ משום דהוא יתום הו"ל למנקטיה נמי גבי קדשים. ואפ"ה י"ל דבקדשים מדא"צ למתני שחוטה לא תני נמי מתה. אלא נקט תרווייהו גבי מעשר וכ"ש בקדשים]:

אפילו נשחטה אמו והשלח קיים: שעור אמו קיים [העור מיד אחר שנפשט נקרא שלח [כר"ב מכשירין פ"ה]. וי"א דעור שיש עליו השער והצמר עדיין נקרא שלח. כמו טומנין בשלחין [שבת פ"ד]:

אין זה יתום: שלוקחין העור וכורכין בו הולד. ועי"ז מתחזק הולד מריח העור ההוא. כאילו אמו חי אצלו:

משנה ה

שלש גרנות למעשר בהמה: מלת גורן עיקר פירושו הוא לשון אסיפת תבואה שנגמרה. שאז מתחייבת במעשר. כדתנן איזה גרנן למעשרות [מעשרות פ"א מ"ה]. ומה"ט קרי נמי לזמן אסיפת הבהמות בשם גורן. משום שהבהמות הנולדות בכל שנה דומות לצמחי השדה. וגם דינן כצמחי שדה. דקודם שהוקבעו התבואה בגורן מותר לאכל ממנה ארעי וא"צ לעשר. ואח"כ אסור. וכ"כ בבהמות קודם הפרק של חיוב מעשר שלהן. מותר למכור ולשחוט מהן בלי מעשר. וכשיגיע הפרק הוטבל למעשר ואסור לשחטן או למכרן עד שיעשר:

בפרס הפסח: פרוס בלשון יון ר"ל קודם. ור"ל הכא ט"ו יום קודם פסח. [רק שחז"ל נתנו טעם למה קבלו המלה ללשוננו. כמו שעשו במלת אפותיקא ודייתיקא וכדומה הרבה. וה"נ פירשו מלת פרס לשון פרוסה. דהיינו חצי הזמן שדורשין בו דיני פסח. דהיינו ל' יום קודם פסח. דחציה היינו ט"ו יום. ועמ"ש רפ"ג דשקלים]:

בפרס העצרת: ט"ו יום קודם עצרת:

בפרס החג: ט"ו יום קודם סוכות. דהיינו כ"ט אלול. ותקנו ג' זמנים הללו. דאע"ג דמותר למכור ולשחוט קודם שיעשר וכלעיל. אפ"ה ישראל קדושים הם. ואין מוכרין ואין אוכלין מהם עד שיעשרום. כדי לקיים מצוה שאין חסר בו כלום. שהרי אינו מקריב ממעשר רק חלבו ודמו. והשאר אוכלו כולו. להכי תקנו שיעשרום בזמנים הללו. כדי שלא יצטרך להמתין עד סוף שנה לעשר על כולן יחד. ותקנו זמני המעשר סמוך לרגלים.. כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים:

בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר: היינו נמי ט"ו יום קודם פסח. רק דר"ע ס"ל אדר הסמוך לניסן פעמים שהוא מלא פעמים חסר. וכשהוא מלא אז יום ט"ו שקודם פסח הוא ל' של אדר. ובן עזאי ס"ל דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר. וא"כ פרוס הפסח הוא לעולם בכ"ט אדר:

באחד בסיון: דמדאי אפשר לעשר בסיון רק הנולדים בין פסח לעצרת. והרי הנולדים בזמן מועט כזה מעטים הם. ואם יעשרום ט"ו יום קודם. יאכלו מהם הרבה אחר שיעשרום. ולא יהיו בהמות מצויות לעולי רגלים. ואע"ג דגם כשלא יעשרן מותר לאכלן קודם זמן הגיורן [כלעיל סי' ל']. אפ"ה אינו רגיל לעשות כן מדבעי למעבד מצוה דמעשר כולו לבעלים ואין לכהן בו כלום:

בעשרים ותשעה באב: לטעמיה אזל. דס"ל דאלוליין מתעשרין בפני עצמן. משום דמספקא ליה אי בא' באלול ר"ה למעשר בהמה. או שמא ר"ה של תשרי ר"ה למעשר בהמה. להכי הנולדים באלול אין מצטרפין עם הנולדים מקודם. דשמא ר"ה שלהן אלול. והו"ל חדש וישן:

רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים באחד בניסן: ס"ל כרשב"ג דאמר שואלין בהלכות פסח ב' שבתות קודם פסח. והא שיעשרו הבהמות הוא נמי מהלכות פסח כדי דלתחזי בבהמ"ק בקרבן ברגל:

באחד בסיון: ס"ל כבן עזאי סי' ל"ה:

ולא אמרו באחד בתשרי: דלשטתיה בסימן ל"ז. בב' שבתות סגי:

ואי אפשר לעשר ביום טוב: חדא ועוד קאמר. חדא כדי שיכירו דא' בתשרי ר"ה למעשר בהמה. דאע"ג דלא אתי לאצטרופי הנך דא' בתשרי בהדייהו. דהרי הנולדים היום מחוסרי זמן נינהו. עכ"פ שמא יארע לו אונס מלעשר עד זמן שהנולדים בתשרי לא יהיו עוד מחוסרי זמן. ועי"ז יבואו לצרף חדש וישן. ועוד מפני שהוא יו"ט. ואי אפשר לעשר ביו"ט. מדצובע היוצא עשירי בסיקרא. והרי אסור לצבוע ביו"ט:

בן עזאי אומר האלוליין מתעשרין בפני עצמן: דמספקא ליה אימת ר"ה למעשר. כלעיל סי' ל"ו:

משנה ו

כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אלו מצטרפין: סתמא כר"א ור"ש לעיל:

אם כן למה נאמר שלש גרנות למעשר בהמה: דמה נ"מ והרי כולן מצטרפין:

הגיע הגורן לא ישחוט: שזמן הגורן קובע מדרבנן לעשרן:

ואם שחט פטור: מעונש. דרק מדרבנן אסור לכתחילה. ובדיעבד גם הבהמה מותרת:

משנה ז

כיצד מעשרן כונסן לדיר: מקום מוקף גדר:

אחד שנים שלשה ארבע' חמשה ששה שבעה שמונה תשעה והיוצא עשירי סוקרו בסקרא: רעטהעל:

ואומר הרי זה מעשר: ופשוט שקודם שסקרו מברך שצונו להפריש מעשר:

היה לו מאה ונטל עשרה: מבלי שימצה א' לא':

רבי יוסי ברבי יהודה אומר הרי זה מעשר: וקיי"ל כת"ק:

קפץ אחד מן המנויין לתוכן: ר"ל אם אחר שמנה י' והפריש העשירי קפץ מהט' שכבר נפטרו. ממעל להגדר לתוך אותן שלא נמנו עדיין. ולא ניכר איזהו:

הרי אלו פטורים: דשמא יצא לעשירי אותו שכבר נפטר. והרי יפריש מהפטור על החיוב ויכניס חולין בעזרה. דלא דמי לדלעיל משנה ד' שהכל נכנס לדיר להתעשר. דהתם אף דלא חזי להקרבה עכ"פ חל עליו קדושה שכשיצא בעשירי ירעה עד שיסתאב. משא"כ הכא. ועוד אפילו יהיה העשירי מהמחוייבים עכ"פ שמא היה בין הט' אותו שקפץ והו"ל העשירי רק ספק מעשר. ועשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק:

מן המעושרים לתוכן: ר"ל ואם אחד מאותן שנקראו מעשר קפץ ונתערב עם השאר:

ויאכלו במומן לבעלים: דספק קודש הן:

משנה ח

יצאו שנים כאחד: ר"ל כשהתחיל למנאן. יצאו ב' ביחד ברוחב הפתח:

מונה אותן שנים שנים: ר"ל זוג זוג. והזוג העשירי יהיה קדש. וה"ה ביצאו ג' או ד' כאחד. מונן ג' ג' או ד' ד':

מנאן אחד: לזוג שיצא ראשון מנה א'. ולאותו שה שיצא מיד אחר הזוג. קרא ב'. ולאותו שאח"כ ג'. וכן כולן:

תשיעי ועשירי מקולקלין: לפי שהתשיעי שבחשבונו הוא העשירי באמת. והעשירי שבחשבונו הוא הי"א. ולפיכך שניהן מקולקלין וירעו עד שיסתאבו. ולא דמי לקרא לעשירי תשיעי ולי"א עשירי. דאמרינן דהעשירי מעשר. והי"א יקרב שלמים. התם שאני. שיצאו א' א'. וברור לכל שאותו שקראו ט' הוא המעשר. ושרק הוא טעה. ולהכי העשירי הוא קדוש בלי פקפוק. ורק הי"א נמי קדוש מגזירת המלך. כלקמן במתניתין. משא"כ הכא שיצא תחלה זוג שלם. והיה ראוי למנותן זוג זוג. והוא לא עשה כן. רק מנה השאר א' א'. נמצא שלא הוברר לכל שיהיה אותו שקרא ט' העשירי. והרי כדקאמר איהו. נמי לא הוה. הלכך שניהן מקולקלין:

יצאו תשיעי ועשירי כאחת: שיצאו א' א' מתחלה. ואח"כ יצאו הט' והיוד ביחד:

תשיעי ועשירי מקולקלין: דאי אפשר לצמצם. ושמא הקדים א' מהן משהו לחבירו. לפיכך שניהן ירעו וכו':

שלשתן מקודשין: דגזירת הכתוב הוא. דבכה"ג יהיה שם עשירי תופס גם באותו שלפני העשירי ובאותו של אחריו:

אמר רבי יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה: דס"ל דקדושת הי"א. הוא משום דהוה תמורה. דכשקרא להי"א עשירי. הו"ל כאומר. זו יהיה תחת העשירי. ואין תמורה עושה תמורה. אמרו משום רבי מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב: דתמורת מעשר אינה קריבה:

אין אחד עשר מקודש: אבל תשיעי הואיל וקדושתו קלה שא"א שיוקדש ע"י מניינו של בעלים ליקרב. אפילו אם היה קורא לעשירי תשיעי. להכי גם בקרא גם לעשירי עשירי. נאכל התשיעי במומו. דתפס בו קדושה קלה ההיא. משא"כ הי"א. שאפשר שיהיה קדושתו גדולה שיקרב שלמים. כגון אם היה טועה וקרא לעשירי תשיעי. להכי גם בלא הוה הכי. רק קרא לעשירי עשירי. לא תפסה בו הקדושה החמורה ההיא כלל:

זה הכלל: לאתויי ביצא עשירי ולא קראו בשם כלל. קדוש מאליו:

כל שלא נעקר שם עשירי ממנו: מן העשירי האמיתי:

אין אחד עשר מקודש: דאף שקרא גם לו שם העשירי. הו"ל חולין גמורים: