תפארת ישראל על בכורות ח

משנה בכורות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בכורות · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

יש בכור לנחלה:    ליטול פי שנים:

ואינו בכור לכהן:    שא"צ ליתן לכהן הה' סלעים בעד פדיונו:

הבא אחר הנפלים שיצא ראשו חי:    בתאומים מיירי. והוציא בן ח' חדשים ראשו אפילו חי. והחזירו. ונשתהה הלידה אח"כ עד חודש ימים. ואז הקדימו אחיו הב' ונולד בחודש הט'. זה האחרון בכור לנחלה. דאע"ג דהוצאת ראשו של ראשון לידה מעליא הוה. עכ"פ לא היה רק נפל. ובכור שאחר נפל. בכור מעליא הוה לנחלה מדכתיב גביה ראשית אונו. דמשמע שלבו דוה עליו. לאפוקי נפל אין לב האב דוה עליו. אבל לענין פטר רחם שפיר הנפל שהוציא ראשו חי היה פטר רחם. [ונ"ל דנקט נפלים לשון רבים. לאתויי אפילו בפחות מבן ח'. ואפשר אפילו אחר בן ז' שהוציא ראשו והחזירו נמי דינא הכי]. מיהו בהוציא בן ח' ראשו מת והחזירו. אז הבא אחריו בכור לכהן נמי הוה. מדהיה הראשון בן ח' מת. וכמו כן בלא היו תאמים. כיון דעל כרחך בשעת לידת ב' כבר נולד הראשון לידה גמורה. להכי בכה"ג אפילו היה ראשון בן ח' מת. כל שאמו של ראשון טמאה לידה. הבא אחריו פטור מפדיון [י"ד ש"ה כ"ב וכ"ג ורמב"ם פי"א מבכורים הי"ד]:

ובן תשעה שיצא ראשו מת:    ואפילו חתך ראשו במעי אמו והוציאו אין הבא אחריו בכור לכהן [כנדה דכ"ט א'. ודלא כר"ב]. אבל בן ט' שיצא ראשו חי והחזירו ויצא אחיו. הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוה [ח"מ רע"ז]:

והמפלת כמין בהמה חיה ועוף:    אפילו היה בן תשעה חי. עכ"פ מדאין צורתו כאדם לא חשיבי ואין לב האב דוה עליהן. ולהכי הבא אחריו הוה בכור לנחלה. מיהו אף שאין צורתו כלל כאדם. ס"ל דפטר רחם עכ"פ הוה לפטור הבא אחריו מפדיון:

וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם:    דאז דוקא חשיב פטר רחם מדיש לו קצת צורת אדם. ולהכי הבא אחריו פטור מכהן. משא"כ באין לו צורת אדם כלל. אז הבא אחריו חשיב פטר רחם לכהן. ונוטל גם פי שנים [ש"ח]. ואע"ג דסנדל נמי אין בו צורת אדם ואפ"ה מחשב פטר רחם לפטור הבא אחריו מכהן. וכסיפא. י"ל התם ידוע שהיה לו צורת אדם ורק נתמעך:

המפלת סנדל:    חתיכת בשר בלי צורת פנים שלפעמים בא עם הולד. והוא ג"כ ולד שנפחת צורתו. דכשנתעברה אמו תאומים. לפעמים ולד א' דוחק חבירו במעי אמו ופוחת פניו [רש"י נדה דמ"ה א']. ומדאמו טמאה לידה. מדהיה לו פ"א צורת אדם. להכי מודו רבנן דפוטר מכהן להולד שעמו שבא אחריו:

או שליא:    חתיכת בשר חלול שיוצאין ממנו כעין דקין [נדה כ"ו א']. ואין שליא בלי ולד [חולין ע"ז א']. ועיין מ"ש פ"ג. סי' ז' ח':

ושפיר מרוקם:    כמין שפופרת שיש בו ריקום ולד. וכלהו משום רבותא דבכור לכהן נקט. דאפילו הנך. ביצא כולו מפקיעו לבא אחריהן מפדיון. וכ"ש בהיה לו צורת פנים מעליא. אבל לנחלה הרי אפילו צורת אדם מעליא. כל שנולד מת אפילו היה בן ט'. או שהיא בן ח' אע"פ שהוא חי. הבא אחריו בכור לנחלה הוה. וכלעיל:

והיוצא מחותך:    שחתך הולד והוציאו לאברים כולו:

בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:    הדר ותני הכי. מדאפסיק במילתיה בפלוגתא דר"מ וחכמים [וגם בל"ז כך דרך התנא. אם הנך דנקט לעיל מניה נפישין מיליה] [כמ"ש ב"ב פ"ח מ"א]:

מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה:    דהולד ראשית אונו אבל אינו פטר רחם:

עודה נכרית ונתגיירה:    אנשא אשה שכבר ילדה קאי. וה"ק אפילו ילדה בעודה שפחה. ונשתחררה. או בעודה נכרית ונתגיירה. ואח"כ נישאו לישראל זה וילדו לו:

בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:    דאפילו ולד שילדה בעודה שפחה או נכרית חשיב פטר רחם:

עד שיפטרו רחם מישראל:    דולד שבנכריותה לא חשיב פטר רחם. וקיי"ל כת"ק [י"ד ש"ה כ"א]:

מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה:    או נתגיירה וכו':

נתגיירה מעוברת:    ובעלה עמה. או וכו':

נשתחררה מעוברת:    ובעלה עמה. [לעיל נקט שפחה קודם גיורת והכא איפכא. נ"ל דלעיל והכא תרווייהו בדרך לא זו אף זו קתני. דלעיל קאמר לא מבעייא שפחה דנתחייבה במצות כאשה. אלא אפילו היתה נכרית כשילדה ולד הראשון. אפ"ה מחשב לת"ק פטר רחם אז. והכא דמיירי בילדה השתא הולד שנתעברה בגיותה. נקט רבותא איפכא. לא מבעייא נכרית דנתעברה בשעה שלא נתחייבה במצות. אלא אפילו שפחה שנתעברה בשעה שנתחייבה במצות כשאר אשה. אפ"ה אינו בכור לנחלה]:

ילדה היא וכהנת:    בת ישראל מבכרת שילדה עם בת כהן מבכרת. ונתערבו הולדות:

היא ולויה:    דלויה נמי בנה פטור מפדיון בכור:

היא ואשה שכבר ילדה:    ונתערבו ב' הולדות:

או בן שבע לאחרון:    ועי"ז יש להסתפק בכור של מי הוא. ומאיזה נחלה יטול פי שנים. וכמו כן בהבן הבא אחריו יש להסתפק אם הוא לבכור לנחלה להאחרון:

בכור לכהן:    דהא פטר רחם יש כאן בכל הנך דלעיל. ולכן אבי הבכור נותן הפדיון לכהן בעד בנו בכל מקום שהוא. ובמסופק אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון פודה הבן א"ע לכשיגדל:

ואינו בכור לנחלה:    דבנכרית ושפחה היו הורתם שלא בקדושה [מיהו בבן הבא אחריהן. יש חלוק. דבנכרית אינו בכור לנחלה מדאינו ראשית אונו. והרי עכומ"ז אית לו חיים [ח"מ רע"ז ס"ט]. אבל בשפחה שאין לה חיים [כיבמות ס"ב א'] הבא אחריו הוה בכור לנחלה]. ובהנך וולדות שנתערבו. הרי לא ידעו בן מי הם. לכן אפילו חלק הפשוט לא יטלו מב' מיני הנכסים. וכן הדין ג"כ בספק בן ט' לראשון או וכו'. אבל גם הבן הנולד אחר הספק אינו בכור לנחלה. דשמא הראשון היה בכור:

המפלת שפיר:    שפופרת:

מלא דם מלא מים מלא גנינים:    ר"ל מלא גוונים הרבה. כמראה דם ומראה בשר ועצמות. או ר"ל גנונים שהשפופרת מלא כעין תולעים קטנים ובזה או בזה אין בו ריקום ולד דבכה"ג אין הבא אחריו בכור לכהן וכרישא:

ורמשים:    אפילו יש בו ג"כ קצת צורת אדם. עכ"פ הנך גריעי מבהמה חיה ועוף. מדלא נאמר בהו יצירה כבאדם:

המפלת יום ארבעים:    דאז לא נגמר צורת הולד עדיין עד שיעברו עליו מ' יום שלמין:

משנה ב

יוצא דופן והבא אחריו:    שקרעו דופן בטנה של אשה שתאומים בבטנה בהקשותה בלדתה והוציאו וולדה א' דרך הדופן. כדי להציל לכה"פ הולד. ואח"כ יצא אחיו דרך הרחם. אבל בלא תאומים. א"א שתחזור להתעבר ותלד. דמצוי שתמות כשיבקעו בטנה:

לא לנחלה ולא לכהן:    דהראשון לא הוה בכור לנחלה. דוילדו לו בעינן. ויציאה דרך דופן לא מקרא לידה. והשני ג"כ לא. מדאינו ראשית אונו ובכור לכהן נמי לא הוו. דראשון אנו פטר רחם. והשני אינו בכור לבנים. רק בכור לרחם:

הראשון לנחלה:    מדכתיב אשר תלד. לרבות יוצא דופן. על כררך דגם דרך דופן מקרי לידה:

והשני לחמש סלעים:    דס"ל בכור לרחם אף שאינו בכור לולדות. נמי הוה בכור לפדיון. [ונ"ל דאפ"ה י"ל דס"ל דבבהמה כה"ג הבא אחר יוצא דופן אינו בכור לכהן. כר"ע לעיל [ספ"ב]. דמדס"ל לר"ש בכור לדבר אחד הוה בכור. על כרחך כר' אבינא ס"ל. דקאמר [לעיל די"ט א']. דמדאצטריך קרא למכתב בכור יתירה גבי בהמה. ע"כ למעוטי הבא אחר יוצא דופן שלא יהיה לכהן. יע"ש]:

משנה ג

מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים:    ונתערבו:

נותן חמש סלעים לכהן:    קמ"ל אף שלא ידע הי מנייהו הבכור. אי נמי דוקא קמ"ל. לאשמעינן דהא הבנים עצמן פטורים מלפדות א"ע:

האב פטור:    ר"ל לא לבד הבן. אלא אף האב פטור. דמצי למימר לכהן שמא הבכור מת קודם שנתחייבתי בפדיונו. והממע"ה. אבל כשמת א' מהבנים לאחר ל' הרי אף כשמת בכור לאחר ל' חייב לפדותו:

מת האב:    לאחר ל' וקודם שפדאן. דכבר נתחייב לשלם:

ר' מאיר אומר אם נתנו:    הה' סלעים מירושת אביהן לכהן:

עד שלא חלקו:    הירושה:

נתנו:    ר"ל כדין נתנו. ואינן יכולין לתבוע לחזרה. שכל שלא חלקו הרי החוב על הנכסים:

ואם לאו פטורין:    דס"ל אין ברירה. ולא אמרינן שהגיע לכל א' מהבנים חלקו הראוי לו. רק הוה ליה כקנה זה מזה חלקו. וא"כ הו"ל כלקוחות. והה' סלעים הו"ל מלוה על פה. שאינו גובה מלקוחות. והבנים עצמן משלהן ג"כ א"צ לפדות א"ע. מדכל א' מסופק אם חייב. הו"ל הממע"ה. להכי פטורים לגמרי אבל כשלא נתערבו לא היו פטורים לגמרי. דאף דאין כאן נכסים מאביו. כל שלא נפדה מאביו. חייב הבן לפדות א"ע משלו כשיגדל. [מיהו אע"ג דבשאר דוכתיה ס"ל לר"מ יש ברירה. היינו היכא שבירר בדבריו מעיקרא. כגון ב' לוגין שאני עתיד להפריש [דמאי פ"ז מ"ד]:

נתחייבו נכסים:    דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וגובה מלקוחות. ואף דקיי"ל בכל דוכתי דמלוה דבתורה לאו כשטר דמי. אפ"ה קיי"ל הכא כר"י דנתחייבו הנכסים [ש"ה כ']. משום דאף דהו"ל רק כמלוה על פה שעל האב. והרי מדקיי"ל נמי בדאורייתא אין ברירה. הו"ל הבנים רק כלקוחות. ומלוה ע"פ אינן גובה מלקוחות. אפ"ה לעניין תשלומי חוב אביהן הבנים כרעא דאבוהון נינהו. ומחייבי לשלומי חוב על פה של אביהן [רא"ש פ"א דב"ק סי' ו']:

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:    דשמא הנקיבה נולדה תחלה. והממע"ה:

משנה ד

שתי נשים:    של איש א':

שלא בכרו וילדו שני זכרים:    ונתערבו:

אם לכהן אחר נתן:    ב' הפדיונות:

יחזיר לו חמש סלעים:    דפחות מבן חודש פטור מפדיון:

אינו יכול להוציא מידם:    דלא מצי האב לומר. לכל כהן נתתי רק חצי מעות הפדיון של כל א'. ויחזיר לי חצי של המת. ליתא דאע"ג דבכה"ג בנו פדוי [כבכורות דנ"א ב']. דמצי ליתן דמי פדיון בנו אפילו לעשרה כהנים. עכ"פ הכא מדלא פרש כן בשעת שנתן המעות. מצי כל א' מהכהנים לומר הנני מוחזק בפדיון החי:

זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה:    שילדו ב' נשיו המבכירות ונתערבו:

נותן חמש סלעים לכהן:    דממ"נ חד זכר הוא בכור [ועי' לעיל פ"ב מ"ז]:

אין כאן לכהן כלום:    דשמא הנקיבות יצאו תחלה:

מת אחד מהן:    ר"ל א' מהולדות:

משנה ה

יחזיר להן חמש סלעים:    ויחלקום ב' האבות. ודוקא כשכתבו הרשאה זה לזה. דאל"כ מצי הכהן למדחי לכל חד ולומר בנך החי. ונ"ל דמדיכולין לבוא בהרשאה לא ידחה אותן הכהן. ואפשר דכופין על מדת סדום כזה דלמה יטריחן על מגן:

האבות פטורין:    דכל חד אמר הנקיבה שלי:

והבן חייב לפדות את עצמו:    כשיגדל:

אין כאן לכהן כלום:    דשמא הנקבות יצאו תחלה:

משנה ו

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:    דשמא המבכרת ילדה נקיבה:

מת הבן בתוך שלשים יום:    אבכור וודאי דעלמא קאי:

יחזיר לו חמש סלעים:    דקודם ל' אינו חייב בפדיון. אפילו כלו לו חדשיו. שודאי אינו נפל:

אף על פי שלא נתן יתן:    ויברך נמי על מצות פדיון. אבל לא שהחיינו [ש"ה י"ב]:

מת כיום שלשים כיום שלפניו:    ואע"פ שנתן יחזיר:

לא יתן:    דמספקא ליה אי בעינן בבכור מבן חודש ומעלה. וקיי"ל כת"ק דפטור [שם]:

בחזקת שלא נפדה:    מדאינו רגיל אב לפדות בנו תוך ל':

שיאמרו לו:    ר"ל עד שיאמרו לו להבן שצוה אביו בשעת מיתתו לומר להבן שלא נפדה. וא"צ עדות גמורה על זה:

שמצותו על אביו ומצות בנו עליו:    אי ליכא רק ה' סלעים. כ"ע מודו דהוא קודם לבנו. כי פליגי בהניח אביו של אב קרקעות ששוים ה' סלעים שמכרן הזקן. ועוד יש כאן בעד ה' סלעים בני חורין ששייכי לבן של הזקן. ר"י סבר מלוה שבתורה ככתובה בשטר דמי. ולהכי ה' סלעים שחייב הזקן בפדיון של האב. גובה אותן הכהן מהקרקעות. שטרפם מהלקוחות. ואף דאין גובין ממשעבדי במקום שיש נכסים בני חורין. עכ"פ הכא חיוב פדייתו של האב. היה על הזקן. יהוא מכר הקרקעות. ואיך יגבה הכהן מהבני חורין של בנו של זקן. ולהכי פודה האב בנו עם הה' בני חרי. דאם יפדה א"ע בהבני חרי. לא יוכל לפדות בנו מהקרקעות. דהרי הלקוחות קנו מהזקן קודם שנולד הנכד ואחר שנולד האב [כך. פירשתי על דעת הר"ב. ולפענד"נ דלפי מ"ש תוס' דמיירי הכא שהזקן מכר הקרקעות. ולא שמכרן האב. א"כ א"צ לאוקמא שמכרן הזקן קודם שנולד הנכד. דהרי אפילו מכרן אח"כ לא מצי כהן טריף להו בשביל פדיון הנכד. דהרי הזקן שמכרן לא היה משועבד לפדיון הנכד]. ורבנן ס"ל מלוה שבתורה רק כמלוה על פה דמי. ואי יהיב הבני חורין בפדיון בנו. תו לא מפריק איהו גופיה. דהרי הכהן לא יטרוף מהלקוחות. הלכך מצוה דידיה עדיף. והלכה כחכמים:

משנה ז

במנה צורי:    מלת מנה שזכרה משנה כאן. אינו ר"ל ק' זוז כבכל מקום. רק ר"ל אופן מניין המטבע [צעהלארט בל"א]. דהיינו כהמטבע שמונין בה בעיר צור. שהדינרין וסלעים שבצור היו שוים להדינרין וסלעים שחייבתן תורה בפדיון הבן. [וכל סלע האמור במשנה. שנקרא בתורה לפעמים בשם כסף. ולפעמים בשם שקל. היה שעורו בימי משה. כסף נקי כמשקל ש"ך שעורות בינונית [גראן בל"א]. ובבית שני הוסיפו על המשקל ההוא שתות מלבר. והעלו הסלע שיהיה משקלו שפ"ד שעורות. וכך היה משקל הסלע בזמן המשנה בצור [כרמב"ם פ"א משקלים. וכך משערין נמי השתא ה' סלעים של פדיון הבן. שיהיה כסף נקי כמשקל ה' פעמים שפ"ד שעורות. שהן יתד גרעינין. ולפי רט"ז [ש"ה סק"א] משקלן יחד הן חמשה לאטה וקווינט א' כסף נקי. ולש"ך שם ולדברי חמודות כאן סגי לפדיון הבן בזמנינו סך ג' ר"ט. ולרבינו הגאון מהור"ר אליהו מווילנא זצוק"ל צריך לפדיון הבן ה' ר"ט שלנו. ועי' מ"ש בפירושינו שבועות פ"ו סי' ב' ושם הארכתי]:

שלשים של עבד:    כשנגחו שור ומת:

וחמשים של אונס ושל מפתה:    שצריך ליתן לאביה:

כולם בשקל הקדש במנה צורי:    הדר ותני שישלמו במנה צורי. משום אונס ומוציא שם רע. דאף דלא כתיב גבייהו שקל אפ"ה צריך שישלמו במנה צורי. מיהו כל כסף שחייב מדבריהן. כגון ק' ור' של כתובה. וקנסות שקנסו. נגבין בכסף מדינה שכל דינר שבו הוא שמינית שבדינר צורי. וי"א דאף דכתובה מדרבנן. אפ"ה נגבית בכסף צורי [וכן נוהגין במה שכותבין בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא. ר"ל שתגבה אותה במטבע דאורייתא [אה"ע סי' ס"ו]. ולפ"ז שיעור ר' זוז דאורייתא שנותנין לבתולה שהן נ' סלעים. לפי חשבון ש"ך הנ"ל הוא סך ל' ר"ט. ולהגרא"ו זצוק"ל הם נ' ר"ט]:

וכולם נפדין:    ר"ל וכל הנפדין. כגון בכור אדם והקדשות. נפדין וכו':

חוץ מן השקלים:    ר"ל מחצית השקל שחייב כל א' מישראל ליתן להמקדש. חייב לתנו במטבע כסף שיש בו צורה. והא דלא נקט נמי מעשר שני. דנמי צריך מטבע עם צורה. ה"ט מדא"צ ליתן בפדיונו רק מטבעות נחושת:

משנה ח

אין פודין:    בכור אדם:

לא בעבדים ולא בשטרות:    שכשיש לו שטר על חבירו. ונתנו להכהן שיגבנו בפדיון בנו. אינו פדוי:

ולא בהקדשות:    ר"ל גם בהקדשות הדין כך שאין פודין באלו הנ"ל:

חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי:    דכיון דמדאורייתא בנו פדוי בשטר כזה. להכי כבר השתעבד לו וחייב ליתן לו. ואפ"ה מדרבנן צריך לפדות בנו פעם אחרת. גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות:

רשאי:    ר"ל לפי מה שאמרנו שחייב ליתן להכהן ה' סלעים אחרים. לפיכך אם ירצה הכהן להחזיר להאב במתנה את השט"ח שנתן לו. רשאי בכל גוונא אפילו היה בתחלה דעת האב שיחזירו לו הכהן. אינו מזיק. מדבל"ז פודהו. אבל בה' סלעים שהן באמת פדיון. דוקא באמר להכהן הילך הפדיון ע"מ שתחזירהו לי. בנו פדוי. אבל בלא פירש האב כן בדבריו. רק שהיה בלבו כך. והכהן היה סבור שנותנן לו לחלוטין בהפדיון. אין בנוי פדוי. וה"ה באמר האב הילך המעות בעד פדיון בני ותחזיר לי המעות. ולא אמר על מנת. אמרינן שחזר בו האב קודם הפדיון מדבריו הראשונים שאמר שיהיו לפדיון. ואין בנו פדוי [ש"ה ח']:

יהיה לך ופדה תפדה:    לאהרן קאמר קרא דכשיהיה לך המעות בידך אז יהיה פדוי:

משנה ט

ואינו נוטל פי שנים בשבח:    במה שהשביחו הנכסים אחר מיתת אביהם קודם שחלקו. ודוקא בנשתנו. כגון כרמל שנעשה שבלים. סמדר שנעשה ענבים. אבל בלא נשתנה כגון אילן שנתעבה. וכדומה. בכה"ג. נוטל בשבח פי שנים. מיהו אם מחמת הוצאה השביח. אפילו בכה"ג אינו נוטל בשבח. אם לא שאמר הבכור להיורשים לא תשביחו עד שנחלוק [ח"מ רע"ח ו']:

ולא בראוי כבמוחזק:    ר"ל אינו נוטל פי שנים בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בהן בשעת מיתתו. רק שראויין ליפול לו בירושה. ונפלו לו לאחר מותו. וה"ה בהיה להאב מלוה ביד אחרים. אפילו בשטר. מקרי ראוי. ונ"ל דמהאי טעמא נמי לא הוי סגי לתנא למנקט מלת ראוי לחוד אלא נקט ראוי כבמוחזק לאשמעינן דאפילו היה ראוי כמוחזק דהיינו שהיה שטר מקויים שוודאי ישולם אפ"ה אין להנך בהן חלק דלא נידן כמוחזק ממש. רק בהיה להאב משכון על הרוב מקרי מוחזק. וי"א דוקא משכון של ישראל. מיהו בהיה להאב חוב ביד הבכור. יש להסתפק אם מקרי מוחזק. ובכה"ג אף דבכל ספק קיי"ל דהממע"ה. הכא קיי"ל דיחלוקו [שם ס"ז. ונ"ל דה"ט. דאע"ג שהוא מוחזק. עכ"פ גם הם מוחזקין. דנכסי בחזקת יתמי קיימי [כח"מ רנ"א ב']. וא"כ הו"ל כב' אוחזין בטלית. דחולקין בלי שבועה [כח"מ קל"ח]:

ולא האשה בכתובתה:    ר"ל גם אשה בכתובתה אינה גובה אותה משבח ומראוי. [משא"כ בע"ח אחר]. אמנם מחוב תגבה:

ולא הבנות במזונותיהן:    דתנאי כתובה הוא שיהיו הבנות אחר מיתת אביהן נזונות מהנכסים עד שיתבגרו או שינשאו. אבל אינן ניזונות משבח וראוי:

ולא היבם:    דכשמיבם אשת אחיו המת. אז יורש כל נכסי המת קרן ושבח. אפילו חלק המת בירושת אביו שמת תחלה. ואח"כ מת האח קודם שחלקו הירושה. אז כשייבם זה אשתו נוטל גם חלקו. אבל לא נוטל חלקו בשבח שהשביחו הירושה ההיא קודם שחלקו. וגם אינו נוטל חלקו בראוי שבירושת אביהן. כגון שמת האח ואח"כ מת האב. אינו נוטל חלק המת באלו. ומ"ט. בכור קרייה רחמנא. דדינו כבכור שאינו נוטל בכורתו בראוי ובשבח:

וכולן אין נוטלין בשבח:    הדר תני ליה. דאי מרישא סד"א דוקא בשבח שמחמת הוצאה אינו נוטל. אבל בשבת דממילא כהנך דלעיל אף שנשתנה נוטל קמ"ל:

ולא בראוי כבמוחזק:    אי מרישא. סד"א דוקא בנפלה להן ירושת אחי אביהן לאחר מיתת אביהן. מיקרי ראוי. דשמא יהיה לו זרע לאחי אביהן. אבל בנפל להן ירושה מאבי אביהן לאחר מיתת אביהן. דודאי יפלו להן בסוף. אימא דלא מקרי ראוי. קמ"ל [עי' מש"כ לעיל סי' ע"ח בטעם דנקט תנא ראוי כבמוחזק]:

משנה י

והיורש את אשתו:    דס"ל ירושת הבעל דאורייתא. והכי קיי"ל לראב"ד ורשב"א. ולרמב"ם קיי"ל שהוא מדרבנן [פ"א מנחלה]:

רבי אליעזר אומר כולן:    כל הנזכרין לעיל במשנה:

רבי יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה להם מן הדמים:    דס"ל נמי דירושת הבעל דאורייתא. ואפ"ה ס"ל הכא דיחזיר. דמיירי שירש מאשתו בית הקברות ששייך למשפחתה. ובכל השנים ליכא פגם משפחה. דיוכל הבעל לומר להם שיקברו מתיהן שם וישלמו לו דמי קבר. אבל ביובל כשכל השדות חוזרות וזו לא תחזור. יהיה פגם משפחה. ביחשבו הכל שגזולה היתה בידם ונטלה מהם הנגזל. להכי אמרו רבנן שיתנו להבעל דמי השדה ויחזירה למשפחתה: