תיקון מידות הנפש/חלק שני
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
השער הראשון (מידת האהבה) עריכה
נדבר בו על מדת האהבה כמעט שלא ימלט מן המקרה הזה שום אדם אלא מי ששכלו מושל בטבעו ובדעתו וזה נמצא מעם, וכשימצא הוא מן החסידים בלי ספק. והחשק מורכב בטבע האדם, ומי שרוצה להיות גביר ואדון ירחיק המדה הזאת מעליו ואל יתנהג בה וילעג לה ויש לה בלעדיה, כי הוא מן המדות הגרועות. וכבר ידעת כי לא יגמרו מעללי החכמים עד שימשול נפשם בתאותם, ומי שהמשיל סכלו בתאותו, משובחים מעשיו, ועקב השגת התאות ביאת המדוים והרעות, ומסימני מי שתאותו גוברת עליו, שהוא הפכפך ואינו עומד על דיבורו אחד, כל שכן אם יהיה גובר על מזגו טבע האדם, וימיו ימי הבחרות והזמן זמן הקיץ, אז תגבר עליו המדה הזאת. וראוי לחכם שיתרחק מן המדה הזאת ואל יתנהג בה, כי היא מביאה לידי היזק גדול ושירע לו מה שירע לבעל המדה הזאת, מן הבוז והשפלות והכניעה לפני אוהבו. ואחר כל זה אחריתו רעה, וכאשר ידעת מענין אמנון ותמר ומה שקרהו מפני שנטה אחר תאותו. אך צריך מאדם להתנהג במדה הזאת בעבודת אלהיו ובתורתו כמו שנאמר: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ (תהלים א ב) ואמר עוד: מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי (תהלים קיט צז). ועל כל פנים מי שמתעסק בענייני החכמה והמוסר, יהיו מבדילים בינם ובין התאוה. ואמר החכם: כשתצטרך לשאל עצה על דבר ולא תמצא מי שתשאל, התרחק ממנו ואל תקריבהו אל תאותך, כי התאוה אויבת ללב. ואומר מי שנמשך אחר תאותו יפסיד, ומי שימרה אותה יגבר. והמדה הזאת בוחרים בה כסילי בני אדם מפני קרבת עריבותה ומה שבוחרין בו מן השחוק והשמחה ושמיעת הניגונים העריבים ואינם שמים על לב מה שיהיה באחרית מן הדאגה והמדוים, ועל כן הם נוטים אחרי טבעם להשיג התאוה הנמצאת וכמה שנאמר: תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ (משלי יג יט) והם נוטים מדרכי החכמה מפני שהשנת הנאותם ונעימתם רחוקה מדעתם, ובמחשבתם היא רחוקה, ואינה רחוקה אך היא קרובה, והיא רחוקה מדעתם, וצריך שישתמש האדם במדה הזאת רצה לומר האהבה בעבודת האלהים כמו שאמר: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים יא א), ובנפשו כמו שנאמר: כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ (שמואל א כ יז), ובקרוביו כמו שנאמר: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל (בראשית כט יח), וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית לז ג), ובארץ מולדת כמו שנאמר: כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ (בראשית כד ד), וברעהו כמו שנאמר בדוד ויהונתן: נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד (שמואל ב א כו), ובביתו כמו שנאמר: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה יט), ובחכמה כמו שנאמר: אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו (משלי כט ג). וממוסר המדה הזאת שיראה אהבה לכל בני אדם. ואומר מי שרוצה להיות אהוב לבני אדם יתנהג עמם במוסר הטוב, וההנאה מביאה לידי אהבה כמו שהנזק מביא לידי שנאה.
ומחלקי המדה הזאת בקשת הגדולות והתאות הרחוקות, וראוי לאדם הנלבב לייסר את נפשו עד שיתרחק מהם, וכאשר תגבר המדה הזאת על הנפש יתבטלו החושים ואיננו מרגיש במה שהוא בו מן הטעות ובמה שנאמר עליו והוא כמו שנשמר: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע (ישעיה ה כ) ואמר החכם: אהבתך הדבר מעורת עיניך ומחרשת אזנך. וחכם אחד כתב אל חכם אחר בעניין הכרח התאוה ואמר אל תגיע אל מה שאתה אוהב עד שתסבול הרבה ממה שתשנא ולא תנצל ממה שתשנא עד שתסבול הרבה במה שאתה אוהב.
השער השני (מידת השנאה) עריכה
צריך שתדע כי מי שישנא בני אדם ישנאוהו גם כן, והמדה הזאת כשתגבר על נפש האדם, היא מחזקת אותה הרבה עד שמגיע עניינה לשנוא את המאכל ואת המשתה, אשר בהם חיי רוחו מלבד, אשר מביאה אליו מן ההזק משאר בני אדם. וכשתהיה אהבה גדולה שלא לשם שמים תשוב לשנאה גדולה. והנה ידעת מה שנאמר באמנון: וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה (שמואל ב יג טו) ומי שאוהב אותך לדבר, עם פנותו יפנה, ואין צריך לומר שנאמין בעצת השונא והאויב כמו שנאמר: וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כז ו). ומסעיפי המדה הזאת ההתהפכות. וכבר ידעה מה שנאמר במדה הזאת וגנות בעליה. וכבר אמרו: כי ההפכפך אינו עומד על עניין אחד, ולא יהיה לו אוהב וענייניו משתנים תמיד, ואין הדאגה נפרדת ממנו ודומה למי שנאמר עליו: לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ (משלי יב כז) ותדע כי הרבה בני אדם מראים את אהבה במילותם ואיפשר שיהיו שונאים גדולים במצפונים. וצריך שלא תאמין בהם כמו שנאמר: בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא (משלי כו כד) ואף על פי שמחליק לך לשונו ומדבר רכות, אל יטה לבך אליו כמו שאמר: כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ (משלי כו כה) וכמו שהראה יואב לאבנר ולעמשא השלום והאהבה עד שהרגם וכמו שעשה ישמעאל עם גדליהו בן אחיקם עד שהרגו. ונאמר: מי שזרע השנאה, יקצר החרטה. ומי שהוא נוהג המנהג הזה מרע הלבב בינו ובין בני אדם, כל שכן מי שינהג כן בינו ובין אלהיו, וכאילו הוא מפתה אותו בתפילה ובתחנונים ובלבו עניין אחר. וכמו שנאמר עליהם: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ (תהלים עח לו), ושאר העניין, וסקראט האלהי היה מצוה תלמידיו: השמרו ממי שישנאהו לבבכם, כי לבות בני אדם כמראות כמו שאמר החכם: כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כז יט). והנפשות משתוות והרע שבמיני השנאה והקשה שבה, שנאת הקנאה. ובספר הקוטי אמר: הטוב שבכל מה שתחשב על עניין שונאיך, שתשיבם אל אהבתך אם תוכל.
השער השלישי (מידת הרחמים והחנינה) עריכה
מפני שהמדה הזאת היתה מן המדות הראויות לבורא יתברך שמו נכללה עם השתים עשרה, ורוצה לומר על השלש עשרה מדות המיוחסות אל הקדוש ברוך הוא וכל מה שיוכל האדם להשיג ולהתנהג בהן יש לו להשתדל בדבר, כגון שיהיה ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע וחטאה. וראוי לאדם החסיד שינהג בהם כפי יכולתו וכמו שרוצה האדם שירחמוהו בעת צורכו, כן ראוי לרחם למי שנצטרך אליו כמו שנאמר: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח). וזאת המדה רוצה לומר הרחמים משובחת עד מאוד. והבורא יתברך חלק אותה לעבדיו הצדיקים והכירם בה וכאשר ידעת ביוסף שנאמר בו: כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו (בראשית מג ל). וראוי אל המשכיל שתהיה מדת הרחמים והחנינה תקועה בלבו ונמצא בו כל הימים. ואמר החכם: מן הנדיבות שיעמוד האדם במדת הרחמים. ובדברי שלמה עליו השלום מצוה על הרחמים והחנינה כמו שנאמר: הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת (משלי כד יא) וממעלת המדה הזאת אצל הבורא שהוא מתנהג בה עם כל ברואים כמו שנאמר: וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמא ט). ובספר הקוטי: אל תקצר מהצל לקוחים למות בכל יכולתך, ואומר: אל תבזה את העניים כי גואלם חזק, ואומר: אשרי מי ושלבותם מרחמים ונמוכים, ועוד יש בו, מי שאינו מרחם, יהיה מותו על יד מי שלא ירחם בו.
השער הרביעי (מידת האכזריות) עריכה
אין המדה הזאת נמצאת באנשים צדיקים ולא בחשובים, אך תהיה במי שטבעם כדרך וכטבע הצבועים, כמו האריה שאינו מרחם ולא חונן, ואלה אשר נאמר בהם: גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן (דברים כח נ). וזו המדה מגונה עד מאוד מעוטה ורובה. ותהיה, כשתחזק הנפש הכעסנית על האדם, והמדה הזאת תהיה בנפש שמשגת בה הנקמה מן האויבים, ואינה מגונה כל כך כשישמש בה על הדרך הזה, אף על פי שאין ראוי למשכיל להגיע במדה הזאת עד תכלית ולא להנקם מאויבו בכל יכולתו, מפני שאין זה טובה וכמו שנאמר: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ (משלי כד יז). ומי שמתנהג בה להרע לחבירו ולגזול ממנו בלא עון, מגונה עד מאד. ובכמותם אמר דוד עליו השלום: לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל (תהלים קכד א) אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ (תהלים קכד ג). והראייה שאין המדה הזאת נמצאת אלא ברשעים כמו שאמר: וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי (משלי יב י). ואפילו אפלטון אמר בעניין הנקמה: מי שרוצה להנקם מאויביו, יוסיף מעלה יתירה בעצמו.
נשלם החלק השני, ואתחיל החלק השלישי.