תיקון מידות הנפש/חלק ראשון
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
השער הראשון (מידת הגאווה והגבהות)
עריכהומה טוב שנזדמן לשער הזה שיהיה תחילה לכל השערים כפי חיוב הערך והמספר. ואומר כי ראיתי הרבה מן החכמים מתנהגים במדה הזאת שלא במקומה והם מעלין אותה על שאר מדותם עד שנהגו בה הפתאים ומשתמשין בה בעניין שאין צריך להם להשתמש עד שגברה על טבעם, אף אני רואה המדה הזאת נמצא הרבה בקטני אדם, רוצה לומר על ידי הבחרות והנערות כל שכן כשיזדמן לה מי שמזגו חם ובעל מרה צהובה מפני שדרך המרה הצהובה ובהמייותה. תעזור טבע האדם להתנהג במדה הזאת עד שהוא מתנהג בעניין שאינו ראוי להראותה בו.
ומסעיפי המדה הזאת הגבהות והיהירות ורדיפת השררה, ואילו הסעיפים אינם ממדות החסידים הקדמונים אשר העירו להם מדותם החמודות, כי הם כנגד אלה. וכבר ראינו שיש מבני אדם שנודעו במדה הזאת והם מתנהגים בה שלא במקומה והם מגונים אצל בני אדם, ויש מהם שמתנהגים בה בעניין הטובים שבמדה והן משובחין עליהם, איני מאריך לזכור את שמם מפני שהם ידועים. וכיון שהדבר כן צריך שנתחכם להגיע אל הנהגת המדה הזאת כראוי ונמנע מהתנהג בה כשאין ראוי לה ושנזכור מה שיבוא לאדם מן המנהגים מגונים שבה ומן ההפסד.
ונאמר כשנראה ממדה הזאת גוברת בטבע האדם צריך לחשב בדברים המופלאים המפחדים והמבהילים המחשבה בראשית היצירות ובסופם, והאיך תחילת ההוויות ואיך יהיה הפסדם ותכליתם, וכשידע כי הנמצאות כולם משתנות וחולפות כל שכן שנשתנה מציאותו ויכלה גופו, ותשוב מדת הנפש אשר היתה גאה בעת החיים שפלה מתחרטת בעת מיתה. וכשתהיה הדעת מחייבת זה מן ההקשה השכלית ומחכמת הקבלה צריך שישתדל האדם החכם לשוב אל מדה טובה ולהניח זאת המדה מעצמו מפני שהיא מגונה ואינה מביאה לשום תועלת.
אך היא סיבה לתקלות רבות כל שכן אם תביאהו גאותו שלא יתייעץ עם שום אדם ויהיה מחזיק בדעתו וסומך על עצתו. ובמדות זה אמרה חכם: דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו (משלי יב טו). וכבר ידעת מה שאירע לקרח ורחבעם ורבים כמותם כשסמכו על עצתם. וצריך האדם שיחשב בלבו כשאינו מתוודה מחטאו ושב מדרכו והוא רואה לעשות כן, כי יארע אותו מה שאירע להם בלא ספק, ובזה אמר החכם: כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת יְהוָה (משלי טז ב), ואמר בגאוה: לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן (משלי טז יח) הטעם כי תכף לגאוה והגאון השבר - והשפלות וכמו שאירע לפרעה על אשר אמר: מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ (שמות ה ב) וגלית באומרו: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל (שמואל א יז י) וסנחריב באומרו: מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת (ישעיה לו כ) ונבוכדנצר באמרו: וּמַן הוּא אֱלָהּ דֵּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי (דניאל ג טו) והדומה להם אשר אמר בדבריהם אשר היתה אחריתם תכלית הבוז והקלון. ומי שהוא במדה הזאת איננו ניצול מן החטא והעון וכמו שאמר החכם: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ (משלי כא כד) הזכיר בכאן הזידים והיהירים כי הם אנשי גאוה, וצריך שיתבייש הנוהג במדה הזאת, ותזכור כי כפי גאותו תבואהו השפלות וכפי הגבהות תבואה הדלות פתאום, וכמו שאמר החכם: גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ (משלי כט כג). והטעם כי הגדולה שבסיבות המשפילות את האדם היהירות והגיאות והם ממדות הרשעים, כמו שאמר: רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב (משלי כא ד) ואשר גרם לקצת המתגאים והמתגדלים להתנהג במדה הזאת, היא שהם מתעקשים וטוענים כי הנפש מתאוה אל הגדולה וקשה בעיניה השפלות. ועוד אמר: כי השררה מחזקתה והדלות מחשלתה, ולולי השררה לא היה העולם מתקיים. ועוד כי כל תפילות הצדיקים היו להגיע אל המעלה הזאת שאמר: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים (בראשית כז כט) ובזאת המעלה בישר הקדוש ברוך הוא נביאו כשאמר לו: וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ (בראשית לה יא) ובהפך הזה כשתהיה הנקמה בשונאי ישראל פמק מהם השררה כמו שאמר: וַיַּכְרֵת יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן (ישעיה ט יג) והדומה לזה. ולא שמו אל לבם הפתאים המחזיקים במדה הזאת, כי כאשר ינהגו בה תגבהנה נפשותם משטותם ויתגאו על קרוביהם ויפנו עורף אל חביריהם וילעגו לעצת האדם וסומכים על עצת נפשם ומתייחדים בה. אך אם יתנהגו בה לימנע מן העבירות והעניינים המגונים לעלות מן המעלות משובחות, ושתכסיף לעבודת האל אשר היא הטובה שהטיב בה לעבדיו מפני שהיא הסבה להגיעה אל הנעימות האלוהיות ולהקריבם אל המעלות המלאכותיות, ועליהם נאמר: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ (איוב לו ז). ומהשתמש בגאיה שלא כראויו מייחד בעצת עצמו, דומה למי שנאמר: בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע (משלי יח א), ובזה אמר החכם: חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם (משלי כו טז) ואיפשר שתביאהו גאותו להיכנס במה שאינו ראוי לו .בבטחונו בעצתו שתהיה מצלת אותו ועל דעתו שתמלטהו, והיא אשר תכשילהו, וכמו שנאמר: מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה (איוב ה יב). וכיון שהגענו עד כאן לספר על מדת הגאוה והאיך אדם צריך להתחכם להנהיגה על המנהג הראוי לה ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בה, נזכור עתה מדברי החכמים על המדה הזאת ובחיבוריהם שחיברו בה.
אמר סוקראט האלהי: מי הוא אשר לא תפרד ממנו הדאגה המבקש לעלות אל מעלות מי שהוא גדול ממנו. ואמר: מי שמחזיק את עצמו בחזקת דעתן מחזיקים אותן בני אדם בחזקת שוטה. ונאמר: סמוך לגאוה רוע מעללים, ואמר סוקראט האלהי: מי שמעלליו רעים מתמדת שנאת הבריות והנפשות טעות מעליו. ואמר אריסטוטוליס: כאשר נעימות הצורה אור הגוף, כן נעימות המדות אור הנפש, ואמר בצוותו לאלכסנדרוס תלמידו: אין מחשיבות שיהיה המלך מתגאה על בני האדם וכל שכן קצתם על קצתם, ונאמר על אחד מן הגאים, כי היה הולך יום אחד ונשמט מנעלו האחד מרגלו והשליך השני והניח שניהם. ואמרו הקדמונים: מי שרוצה להטיב את מדותיו ירבו הקופצים עליו.
ונאמר על ארדשיר המלך כי נתן על יד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב ואמר לו: כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד, והיה כותב בו: שוב, לך, כי אינך אלוה, אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו ובקרוב ישוב רמה ועפר.
השער השני (מידת השפלות והענווה)
עריכהזה השער קרוב אל הטובה מן הראשון, מפני שמי שיש בו המדה הזאת כבר השיב את נפשו ומנע אותה מדרות התאוה, ובהגיעו אל המעלה הזאת הנכבדת ישלמו לו העניינים והמעללים הטובים אשר באדם, והיא מדה נחמדת מאד למי שרוצה לנחול שם טוב. והלא תראה כי השפלות טובה שבמעלות הטובות, והנביאים עליהם השלום הנזכרים במדות האלהיות אמרו קצתם: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח כז) וקצתם אמרו: וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם (תהלים כב ז) והדומה לזה ושיבחום. וממה שצריך שידעהו האיש הנלבב, כי השפלות והנמיכות מביאות את האדם לידי הכבוד כמו שידעת מהשר השלישי אשר התחנן לאליהו בדבריו העריכים באמרו: תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ (מלכים ב א יג) כי לא קרהו מה שקרה לראשונים מפני שכל מי שמשפיל עצמו סוף בא לידי כבוד וגדולה וכי נזכר בה הענוה והכבוד. וכמו שאמר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים (משלי כב ד) והחסידים הראשונים היו מתנהגין במדה הזאת ומגבירים אותה על טבעיהם. ונאמר על אחד מן המלכים כי היו אצלו אחד אנשים רבים יושבים אצלו, וקם הוא בעצמו ותיקן הנר, אמרו לו למה לא צויתנו? אמר להם: מלך קמתי ומלך ישבתי.
ואומר כי כל מעלה מתקנאים באדם עליה חוץ מן הענוה, ואמר בזה ברגמהר הפילוסוף: פרי השפלות האהבה והמנוחה ותדע כי עבודת האדם את אחיהו ואת רעהו מגדלתו. ויש מי שאמר כי השפלות, הוא שתתחיל בשלום מי שתפגע בו ותשב בשפל המושבות, וממה שדומה למעלה הזאת כבר הגיע למעלה גדולה, ואת מי שחננו הבורא המדה הזאת, כבר אהבו. ואמר הכתוב באדם המסתפק במה שיש לו: צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי יג כה) ובהפך זה אומר: וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר (משלי יג כה). ומי שחננו בוראו כח ובריאות ובטחה אינו צריך שידאג.
ופרי המדה הזאת המנוחה, וכבר נאמר כי המדה הזאת היא העושר הגדול. ואמרו קצת מן החכמים: מי שרצונו מן העולם במה שמספיק לו, יהיה המעט שלו די לו, והסבלנות ממין המדה הזאת. ואחד מן החכמים היה מצוה את בנו ואמר: מי שאינו סובל דבר אחד, ישמע דברים רבים ומי שהוא נקל אצל עצמו, יהיה נכבד אצל בני אדם, אך אשר צריך האדם להרחיק המדה הזאת, שלא יהיה נכנע לרשעים, ובזה אמר הכתוב: מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע (משלי כה כו) והיה אומר חכם אחד: אין בבני אדם מי שצריך לחמול עליו חמלה גדולה, כחכם שנפל בין הפתאים.
ובמוסרי לוקמאן: הנדיב כשהוא נפרש יכנע, והנבל כשהוא נפרש מתגאה. ובספר אלקוטי: השפל מבלי התנבל והסתלסל מבלי התגדל, ודע כי הגדולה טעות והגאוה שטות.
השער השלישי (מידת הבושת)
עריכהנשאל החכם מה הבושת? אמר: השכל! אמרו לו: ומה השכל? אמר: הבושת! והמדה הזאת אף על פי שהיא מעין השפלות מעלתה גדולה ממנה מפני שהיא אחות השכל. וכל חכם לב יודע מעלת השכל וכשהוא מבדיל בין האדם ובין הבהמה בשכלו ובטבעו ומונעו את תאותו ובשכל מגיע האדם אל תועלת החכמה, ובו יגיע אל אמיתת הדברים וגם בו יגיע להודות לייחוד בוראו ולעבודתו, ובו יוכל להדמות אל המלאכים. וכיון שהמדה הזאת במעלה הזאת מן הגדולה, צריכה שתהיה חבירתה ורעייתה והדומה לה שהיא מדת הבושת קרובה לה במעלה. והראייה על שהיא דומה לה, מפני שלא ראית ביישן חסר דעת ולא דעתן מבלי בושת, על כן ראוי שישתדל האדם להתנהג במדה החשובה הזאת ולהתחכם לה עד שתחשוב לו בטבע ויגביר אותה על כל טבעיו ותהיה בעיניו חשובה משאר מדותיו כי בה יגיע אל רוב המעלות וימנע בעבורה מכל המדות המגונות, וכמו שאמרו: מי שיעטהו הבורא מעיל הבושת ייעלמו מומיו מבני אדם וההוד והכבוד סמוכין לו, כמה שנאמר: וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה (משלי טו לג) והענוים מגיעין אל רצון הנורא יתעלה בבושתם ומשיגים הטעם הקיים ולומדים דרכיו, כמה שנאמר: יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ (תהלים כה ט) ומי שצריך לו להשכיל מבני אדם כן צריך להתבייש מעצמו, ואמרו: כי הבושת והאמונה דומות ושוות זו לזו ולא תיגמר האחד מבלעדי חבירתה. ואמרו: כי העזות ומיעוט הבושת כסעיף מעבודה זרה. ומי שרוצה להרגיל בבושת ולהיטבע בו ישב תמיד לפני מי שמתבייש ממנו. והיה אומר אחד מן הערב: אל תראה מבני אדם, אלא מי שמראה את עצמו כי איננו יוכל לעמוד זולתך. ואם אתה צריך לו יותר, ואם תחטא לו ימחול ויראה את עצמו כאילו הוא החוטא, ואם תרע לו יראה עצמו כאילו הוא הירע לך. ואמר אחד מהם: סוף מה שקיבלנו מדברי הנבואה: כשאינך מתבייש עשה כל רצונך. ואמר הפילוסוף: חיי בני אדם בזכות האמונה והיראה ימים רבים ואחר כן חייו במדת הבושת והענוה והשפלות.
ואמר אריסטוטוליס בדברי תוכחותיו: בעבור הבושת ירבו העוזרים, והיה אומר: סימן הבנים הכשרים, הבושת הנראה על פניהם, והבושת היא דרך החיים הארוכים, ואמרו קצת הפילוסופים: הבושת נודעת בעת הכעס, ואמר שנאת הביישן מוכה מאהבת הכסיל. ומי שהוא רוצה להיזהר במדה הזאת אל יחל הדר פניו לשאול מבפני אדם כי כיון שתחלל הדר פניך אי אתה מוצא מי שמחדשהו לך אך אין אתה מתבייש מלומר האמת ומזהיר על הטובה, והורות ללכת בדרכי הטובהו העבודה, כי הבושת ההיא מגונה ואין ראוי להתנהג בה כמו שאמר הנביא עליו השלום: וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ (תהלים קיט מו) אבל צריך להתבייש מבני אדם ולשום על פניו מסוה הבושת, וכמו שאתה יודע מעניין שאול בהחבאו כמו שנאמר: הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים (שמואל א י כב) בחרו האלהים למלכות, כמו שנאמר: הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְהוָה (שמואל א י כד). ולדעת הפילוסופים והחכמים המדה הזאת ממעלי הנפש היקרה והיא לעומת השלמת הגוף. וגדר הפילוסופים: הבושת, כי היא הנהגת הדברים על מנהגים הטובים והניחם על אופניהם הנעימים ומי שמתבייש, תגדל מעלתו שיהיה אדון. ואתה תתבונן ותבחין!
השער הרביעי (מידת העזות)
עריכהמה שסיפרנו משבחי מידת הבושת ומעלותיה, נדבר מעט כנגד גנות מידת העזות. ומי שהוא במידה הזאת הוא מגונה אצל המקום, וכמו אלה שנאמר בהם: חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב (ירמיהו ה ג). ואמר החכם: בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן (משלי יא ב). רוצה לומר: כי כאשר תגבר מידת העזות על האדם, יִקַּל אצל בני אדם, ואין מביטין אותו בְּעֵין חשיבות. ולא תשורנו עַיִן ברחמים אפילו אם יהיה חכם, כאשר עושין אל הביישן. וכמו שנאמר: וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה (משלי יא ב).
ואם הוא מן החסידים, ורוצה להנהיג עצמו במנהג הטוב אשר ירצה בו הבורא – יסור מן המידה הזאת, ויתבייש ממעשיו, וירחיקנה מטבע נפשו.
ובמי שיש בו מידת העזות אמר החכם: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן (משלי כא כד). רוצה לומר כי מי שהוא עז פנים – יגמלהו המקום כפועלו, כמה שאמר: עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן (משלי כא כד). והסתיר בכאן כאילו אמר ה': עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן. ואפשר שיהיה בְּעֶבְרַת זָדוֹן שב אל זה בעל העזות, שהוא עושה במידת העזות עברת זדון, ומה שדומה לזה.
וכשתהיה המידה הזאת בטבע האדם – צריך למי שמתחבר עמו שישיבהו ממנה במיני תוכחת ובגערות כפי שיוכל, עד שיסור ממה שהוא בו. וכמו שאמר: הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו (משלי כא כט). אך המידה הזאת משובחת בעזרת התורה, וְהַראוֹת העבודה, ואמירת האמת. אבל לעמוד בה כנגד הצדיקים ונביאי האלהים – מגונה למאוד, כמו שאמר: וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב (יחזקאל ב ד).
ואם יהיה האיש הזה המשתמש במידה הזאת בעל מרה צהובה, ויהיה בימי הבחרות – אז תראה עליו המידה הזאת עד מאוד. וצריך שיעמוד בפניה בְּהֶפְכָּהּ, ויירא אלהים. ויתחרט ויניח המידה המגונה, ויגבר עליה בעזרת האלהים.
נשלם החלק הראשון, ואתחיל החלק השני.