תורת הבית הארוך/בית חמישי/הכל

מתוך: תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער א (עריכה)

תורת הבית הארוך · בית חמישי · שער א · >>

הבית החמישי

השער הראשון

הבית החמישי: בית היין: אבאר בו ענין נסך וכליו וחלקתי אותו לששה שערים:

השער הראשון: מי עושה יין נסך לאסור אותו בין בשתיה בין בהנאה ומי אוסר אותו ולא בהנאה. ואכלול עם זה דין שכר של עו"ג ויין תפוחים ורמונים וכן דין ריחו ואפילו קולטו בפיו לידע אם טוב אם רע. וזהו שקראוהו חכמים בת תיהא דבר תורה יין שנסך לע"ג וכן המים שנתנסכו לע"ג אסורין ואפילו בהנאה. דתנן בע"א פרק אין מעמידין אלו דברים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ שהיה מתחלתו יין וחרס הדריני ותנן בפרק השוכר יין נסך אסור ואוסר בכל שהו יין מים במים כל שהן. ואמרינן בגמרא בפרק אין מעמידין יין מנ"ל דאסור בהנאה דאמר קרא אשר חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם. מקיש יין לזבח מה זבח אסור בהנאה אף יי"נ אסור בהנאה. וזבח גופיה מנ"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מקיש זבח למת מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. ועדיין סתם יינן וסתם מימיהן מותרין ואפילו בשתיה. עמדו ב"ד ואסרו סתם יינן כדי להתרחק מהם וממסיבותם שמסיבותיהן מביאות לידי חתנות ולזנות עם בנותיהן וזנות בנותיהן מביא לידי ע"א כדרך שעשו משטים דכתיב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן. וכתיב ויחל העם לזנות וגו'. ולפיכך גזרו על סתם יינן משום ייחוד בנותיהן משום ע"ג. דגרסינן בפרק אין מעמידין אמר גניבא משמיה דרב כולהו משום ע"ג גזרו בהו דכי אתא רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק גזרו על פתן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר. ופרישו התם בנותיהן משום ייחוד בנותיהן. ולפיכך כל שאסרו בבתו אסור לשתות סתם יינן כדרך שאסור בבתו ושלקות שלו משום בתו. בית דין של אחריהם ראו שהורגלו הרבה לנסך ולפיכך הוסיפו איסור על היין וגזרו על סתם איסור הנאה משום ודאי יינן וזהו ששנינו התם בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג אסורין ואיסורין איסור הנאה היין והחומץ שלהן ואפילו בסתם יינן מיירי ואפילו הכי קתני אסורין איסור הנאה. מי מן העו"ג עושה יי"נ ומי אינו עושה יי"נ. גרסינן בשילהי פרק ר' ישמעאל אמר רב קטן בן יומו עושה יי"נ פירוש לאסור אותו בשתיה ולא בהנאה דבהדיא אמר להו רב לרב כהנא ורב אסי אימר דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי. איתיביה רב שימי בר רבא לרב הלוקח עבדים מן העו"ג שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו רוקן ומדרסן בשוק טמא ואמרי לה טהור יינם גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין יין נסך ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים גדולים היודעים בטיב ע"ג ומשמשיה קטנים (דף קל) שאין יודעין בטיב ע"א ומשמשיה. קתני מיהת גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין יי"נ כלומר אפילו בשתיה. תרגומא אבני השפחות והא וכן קתני ארוקן ומדרסן כלומר לא השוה אותן אלא לענין רוקן ומדרסן. הניחא למאן דאמר טמא אלא למאן דאמר טהור מאי איכא למימר כלומר דבשלמא למאן דאמר רוקן ומדרסן טמא שפיר קאמר דאפילו רוקן של בני השפחות הקלין טמא כרוקן של עבדים החמורים אלא למאן דאמר טהור אדרבה טפי איכא לטהורי בני השפחות מעבדים דאם כן היכי קאמר כשם שרוקן של עבדים טהור כך של בני השפחות טהור פשיטא. ואדרבה הוה ליה למימר כשם שבני השפחות טהור כן של עבדים. ופריק הכי קאמר דעבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו עושין יין נסך מלו וטבלו אין עושין יי"נ כלומר אלא יינן מותר מיד לפי שאין שם ע"א שגורה בפיהן אף עבדים מלו וטבלו אין עושין יי"נ לאפוקי מדר"נ אמר שמואל דאר"נ אמר שמואל הלוקח עבדים מן העו"ג אע"פ שמלו וטבלו עושין יי"נ עד שתשקע שם עו"ג מפיהם קמ"ל ואמרינן שיקוע עו"ג עד כמה אריב"ל עד יב"ח. הדר אקשינן מיהא ברייתא לשמואל דכיון דברייתא מפקא מדשמואל אם כן תיקשי ליה לשמואל דהא קתני מלו וטבלו אין עושין יי"נ ופרקינן תרגומא אבני השפחות. ואקשינן והא וכן קתני ארוקן ומדרסן. ואקשינן הניחא למאן דאמר טמא אלא למאן דאמר טהור מאי איכא למימר ופרקינן הכי קתני וכן העבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין יי"נ אף עבדים גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין לאפוקי מדרב דאמר קטן בן יומו עושה יי"נ קמשמע לן דלא. ולענין פסק הלכה ר"ח ז"ל פסק כשמואל מדחזינן דריב"ל מפרש הא דשמואל ואמר עד שתשקע שם ע"ג מפיהם עד כמה עד יב"ח חודש שמע מינה כוותיה מסתברא. וכן כתב בעל התרומות ז"ל. ומן הטעם הזה שכתב ר"ח ז"ל ואף הרב בעל הלכות ז"ל כתב ולית הלכתא כרב והילכך עו"ג קטן כל שאינו יודע בטיב עו"ג ומשמשיה אינו עושה יי"נ ומותר אפילו בשתיה כדעת שמואל דלא גזרו אלא בגדול שהוא בן דעת ובר כונה דעו"ג גדול מגעו אוסר אפילו שלא בכוונת מגע. וטעמא כדאמרן דכל שהוא בר כוונה גזרו עליו אבל קטן לא דהכל יודעין שלא נתכוון לכך דלאו בר הכי הוא וכן כתב רבנו יצחק בר שמואל ז"ל הידוע בעל התוס' דלית הלכתא כרב ומשום דעו"ג קטן לאו בר כוונה הוא כלל דאפילו לנגיעה אינו מתכוין ולפיכך לא גזרו עליו אע"פ שגזרו במגע עו"ג גדול ואפילו עו"ג שאינו יודע בטיב ע"ג משום דבר כוונה נגיעה מיהא ניהו. וכל שהוא בר כונת נגיעה אסרו. וכיון דקיימא לן כשמואל העבדים שמלו וטבלו גדולים עושין יין נסך ליאסר בשתיה עד שתשקע שם ע"ג מפיהם דהיינו עד י"ב חודש ודוקא כשלקחן מן העו"ג אבל לקחן מישראל מיד שמלו וטבלו ישראלים גמורין הן ואין עושין יי"נ כל ששהו בבית ישראל י"ב חודש דבביתו של ישראל אין שם ע"ג שגורה בפיו והיינו דקתני בברייתא הלוקח עבדים מן העו"ג אבל רבנו יעקב ז"ל כתב דודאי רב ושמואל פליגי ואע"ג דלא פליגי אלא למאן דאמר ברוקן ומדרסן טהור אבל למאן דאמר טמא אפשר דלא פליגי וכדאמרינן ודילמא האי וכן ארוקן ומדרסן קאי אפילו הכי טפי עדיף למימר דפליגי דהא טומאת רוקן ומדרסן מדרבנן היא ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וקיימא לן כמאן דאמר טהור והילכך האי וכן לאו ארוקן ומדרסן קאי אלא אעבדים. ומכל מקום לא קיימא לן כשמואל דהילכתא כרב באיסורי. ואי משום ר' יהושע בן לוי ריב"ל לאו על דברי שמואל אמרה דאיהו קשיש מדשמואל ועדיף מיניה ולא מפרש טעמיה אלא עיקר דברי ריב"ל ביבמות בפרק החולץ ומימרא דנפשיה הוא דקאמר וכדאמרינן התם אמר ריב"ל הלוקח עבדינן מן העו"ג מגלגל עמו כל יב חדש כלומר אולי יתרצה למול כל י"ב חדש שישתקע שם ע"ג מפיו לא מל חוזר ומוכרו לעו"ג וגמרא הוא דמייתי הא דריב"ל אהא דשמואל לומר דשיקוע ע"ג הוי אחר י"ב חדש. ודילמא ריב"ל סבירא ליה כרב בעבדים שמלו וטבלו. ולפיכך לדברי רבנו יעקב זצ"ל עו"ג קטן עושה יין נסך ליאסר בשתיה ועבדים שמלו וטבלו אפילו גדולים אין עושין יין נסך אלא מגען מותר מיד כישראל וכן עמא דבר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן פסק גם הרמב"ם ז"ל. ומכל מקום מגע עו"ג קטן לדברי הכל אינו אוסר בהנאה הואיל ואינו יודע בטיב ע"א ומשמשיה. ונמצא בתשובת הגאונים ז"ל דעו"ג בזמן הזה לא בקיאי בטיב על גבי ומשמשיה והוו כתינוק בן יומו שאין מגעו אוסר בהנאה. וכן כתב הרב רבי יהודה ברבי נתן ז"ל וכן כתב רבנו שמואל בשם רש"י ז"ל. ועל דבר זה סמכו קצת בדורות האלו ליקח יין נסך מעו"ג בחובותם. ורבנו יצחק הזקן ז"ל הקשה עליהם שאם כן אף בשתיה לא יאסרו כעו"ג קטן וזה אי אפשר ועוד שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. ואין קושיתו ז"ל אלא לפי מה שפסק הוא בעו"ג קטן שאינו עושה יין נסך כלל אבל לפי מה שפוסקין בעו"ג קטן כרב אינו קשה שאף עו"ג קטן עושה יין נסך ליאסר בשתיה וכבר נהגו בו איסור בכל הארצות האלו ואפילו בהנאה. אבל בני השפחות והם שנולדה מן השפחה נכרית ברשות ישראל לכולי עלמא קטנים אין עושין יין נסך ומותר אפילו בשתיה עד שידעו בטיב ע"ג ומשמשיה ואעפ"י שלא מלו ולא טבלו והא דקתני בברייתא שמלו ולא טבלו לא משום קטנים נקט לה אלא משום גדולים ולומר דאע"פ שמלו וקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ג כיון שלא טבלו עדיין נכרים הן ואף בהן גזרו לאסור סתם יינן ומגען אבל קטנים אעפ"י שלא מלו אין עושין יי"נ דמילה לא מעלה ולא מורידה לגבי קטנים דהא כל שמל ולא טבל אינו גר אם כן מילה מאי מהניא בלא טבילה ותדע לך מדאקשי מיניה לרב דאמר קטנים בני גרים עושין יין נסך לאסור בשתיה ואם איתא מאי קושיא לימא התם בשמלו ולא טבלו וכי קאמינא בקטנים בני עו"ג דלא מלו. וזה ברור אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שמצאתי במקצת חבורי הראשונים ז"ל דברים לא נתכוונו בעיני. וכן שנינו בתוספתא בהדיא וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים הרי אלו מדרסן טמא יינן בגדולים אסור ובקטנים מותר. ואי הו גדול כל הזוכר ומזכיר ע"א ומשמשיה. ע"כ בתוספתא. וזה מבואר כדברי. ועו"ג גדול שמל ולא טבל עושה יי"נ ונראה לי דוקא ליאסר בשתיה אבל הנאה מותר והכין דייקא לי ברייתא דקתני בפרק שמל ולא טבל עושה יי"נ ונראה לי דוקא ליאסר בשתיה אבל בהנאה מותר והכין דייקא לי ברייתא דקתני בפרק השוכר אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד ע"ג דר' מאיר וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח וכו' ויינו כשמנו כלומר ואינו אסור אלא בשתיה כשמנו וקודם שהתיר את השמן נשנית ברייתא זו אלמא כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ג ושבע מצות בני נח אינו עושה יי"נ ליאסר בהנאה וכל שמל כבר קבל עליו שלא לעבוד ע"א וקבל עליו עול כל המצות ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות החמורות ולא גרע מגר תושב הילכך אינו אוסר במגעו אלא בשתיה וזה נראה לי ברור. וגר תושב אינו אוסר יין במגעו בהנאה כמו שאמרנו וכן יינו מותר בהנאה. ומכאן סמכו הגאונים ז"ל להתיר מגען של ישמעאלים הללו בהנאה שהרי אינן עובדין ע"ג וכל שאינו עובד ע"ג יינו אסור בשתיה משום בנותיהן דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה ומשום גזירת בנותיהן וכמו שכתבתי למעלה אבל איסור הנאה שגזרו בית דין שלאחריהם ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בעו"ג עובד ע"ג שמנסך אבל בשאינו עובד ע"ג לא היתה גזירה ואעפ"י שישמעאלים הללו לא קבלו עליהם בפני שלשה שלא לעבוד ע"ג. וכן לא קבלו בפני שלשה שבע מצות בני נח וברייתא קתני אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד על גבי דר' מאיר וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ההיא לא לענין יין נסך ושאר גזירות שגזרו בנכרים היא שנויה אלא להחיותו בלבד וכדגרסינן התם עלה דההיא רבי יהודה שדר ליה קורבנא לבי אדרבן ביום חגו אמר קים לי דלא פלח לע"א א"ל רב יוסף והתניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני חברים שלא לעבוד ע"א כי תניא ההיא להחיותו והאמר רבב"ח אמר רבי יוחנן גר תושב שעברו עליו י"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות התם כגון שקבל עליו למול ולא מל כלומר שחזר בו ולא רצה למול. אלמא כל שידענוהו שאינו עובד ע"ג אינו בכלל גזירות הללו ולא הצריכוהו לקבל בפני שלשה חברים אלא להחיותו בלבד. ומכל מקום כל שאסרו משום חתנות אף הוא אסור בו שהרי בכלל חתנות הוא ולפיכך אף יינו אסור בשתיה כשמנו. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל משמן של גאונים ז"ל. ומכל מקום אין מפקידין בידו יין אלא בשני חותמות כמו שיתבאר בשער הרביעי. שכר של עו"ג אסור הרחקה יתירה נהגו בו משום חתנות ולפיכך אינו אוסר אלא בשתיה כשלקות שלהן וקל טפי משלקות ופת שלהן דהנהו אסורין אפילו בביתו של ישראל ושכר אינו אסור אלא דוקא בביתו ממש של עו"ג הא לביתו של ישראל מותר. ולא עוד אפילו הוציאוהו לו לפתח חנותו של (דף קלא) עו"ג שמוכר שם את השכר מותר דגרסינן בפרק אין מעמידין איתמר מפני מה אמרו שכר עו"ג אסור רמי בר אבא אמר ר' יצחק משום חתנות רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחא מדיפתי מייתו ליה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות סבירא להו אלא מר עביד הרחקה טובא טפי. ומכל מקום קיל טפי משאר דברים שגזרו עליהן משום חתנות כפת ושלקות וכמו שאמרנו דהנהו אסירו אפילו מייתו ליה לישראל לתוך ביתו. וטעמו כדאמרן דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי ובית דין נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור בבתיהם של עו"ג להרחקה יתירתא מבנותיהן והיינו דאמרינן מפני מה אמרו שכר של עו"ג אסור ולא אמרו מפני מה גזרו על שכר העו"ג ולפיכך בעל נפש צריך לעשות בו הרחקה טפי שלא לשתותו בפתח חנותם עד שיביאנו ברשותו כרב אחא ומיהו הלכתא כר"פ דמפקי ליה בבבא דחנותא ושתי דכל בדרבנן הלכה כדברי המיקל. ובמקום שחשודין ישראלים שבו על יינן ואין שותין מיינן משום שמצא אף שכר שלהם אסור משום שמצא דשמצא. דגרסינן התם רב שמואל בר כהנא איקלע למרגואן איתיו ליה חמרא ואיתיאו ליה שיכרא ולא אישתי ואקשי בשלמא חמרא משום שימצא אלא שיכרא משום מאי ואהדריה משום שמצא דשמצא כלומר משום יינן ואע"פ שאין יינן אסור אלא משום חשד. ואפשר דאפילו לכל אדם אסור דאי לא הא אתי למישתי מיינן וכחדא גזירה היא וטוב להזהר. וחומץ של שכר פעמים אסור פעמים מותר דגרסינן התם אמר רב יוסף האי חלא דשיכרא דארמאי אסור משום דמערבי ביה דורדיה דיין נסך. אמר רב אשי של אוצר מותר אם איתא דמערבי ביה מיסרא סרי. והילכך אינו אסור אלא אותו העומד בפני החנוני למוכר אבל שבהיפתק ובאוצר מותר. יין תפוחים מותר לשתותו בכל מקום דבר שאינו מצוי הוא ולפיכך לא גזרו עליה ולא נהגו בו שום איסור. במה דברים אמורים בשאין לחוש לו לתערובת יינן נסך אבל בזמן שיש לחוש לתערובת יין אסור. כיצד שנינו בברייתא בסוף פרק אין מעמידין יין תפוחים הבא מן ההיפתק ומן האוצר מותר והנמכר לחנוני בקטליזא אסור מפני שמערב בו יין נסך והוא הדין ליין רמונים כיוצא בו ולענין מי שקולט ריחו של יין נסך ואפילו בפיו גרסינן בפרק השוכר בת תיוהא עו"ג בישראל שפיר דמי ישראל בעו"ג אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. ופירוש הרמב"ן ז"ל דאביי סבר בכל האיסורין דכל שהוא מתכוין לקלוט הריח הרי ריחו כאכילתו וכי קאמר אביי בפרק כל שעה ריחא לאו מילתא היא בשאינו מתכוין פניו כנגד הריח ואינו בולע הריח ממש אבל כאן שמשים פיו כנגד קילוחו של ריח הרי הוא כטועם את האיסור ממש. ורבא סבר דלא ואע"ג דהתם אמר ריחא מילתא היא נראה לי דהתם בדברים העשויין לריח והילכך היינו עיקר איסורו אבל בדברים הנאכלין ריחן אינן כטעמייהו. וקיימא לן כרבא וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ואע"ג דפלוגתייהו בפלוגתא דלוי ורב שיבא דאיפליגו בפרק כיצד צולין בבשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש מכיון דקאי רבא כלוי קיימא לן כלוי דשרי. וכבר כתבתי במחלוקת רב ולוי יותר מזה בבית התערובות בדברים האסורין במשהו :נשלם השער הראשון בע"ה ב"ה :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ב (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית חמישי · שער ב · >>

השער השני

השער השני: מאימתי נעשה י"נ לקבל איסור ניסוך ובמה נעשה י"נ לאסור אותו אפילו בהנאה ובמה יאסר בשתיה לבד ולא בהנאה ואכלול עם זה דין שכר יין הפועל שהשכיר עצמו להעביר חביות של י"נ או השכיר ספינתו או בהמתו להעבירו. וכן אכלול עם זה אם מותר לשמש לפני עו"ג במזיגת י"נ או להושיט לו את הכוס. וכן דין הרוצה בקיומו ואפילו לזמן מועט ואח"כ יאבדנו כגון ששכרו עו"ג לשפוך לו יינו באשפה או לשבור חביותיו שיש בהן י"נ שהישראלי רוצה בקיום היין עד שישפכנו או עד שישבור החביות כדי שיטול ממנו שכר. וכן דין מי שנעשה שומר עליו ואפילו שומר חנם שכל זה בכלל רוצה בקיומו. וכן אכלול עם זה דין דמי י"נ ביד עו"ג או ביד ישראל. וכן אכלול עם זה אם מותר לסתום הכובא ע"י עו"ג בנעורת של פשתן וכיוצא בו בזמן שהיא מטפטפת. וכן אכלול עם זה המוכר יינו לעו"ג ומודד לתוך כליו אם צריך להקדים וליטול ממנו מעות אם לאו: מאימתי נעשה יין נסך לקבל איסור ניסוך. שנינו בפרק ר' ישמעאל לוקחין גת בעוטה מן העו"ג אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. פירוש זו משנה ראשונה דסבירא להו דאינו נעשה יין נסך עד שיגיע לעונת המעשרות ולענין מעשרות תניא ומייתינן לה התם בפרק ר' ישמעאל יין משירד לבור ר"ע אומר משיקפה. ולפיכך אף לענין יין נסך אע"פ שהיין נמשך בגת ונוטל בידו והיין צף על ידו אינו נעשה יין נסך עד שיגיע לעונת המעשרות דהיינו משירד לבור. אבל בית דין שלאחריהם אמרו דמכיון שהתחיל לימשך נעשה יין ליאסר בניסוך דגרסינן התם אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. ואקשינן עליה ממתניתין דתנן לוקחין גת בעוטה מן העו"ג אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח. ופרקינן בגת פקוקה ומלאה. ואקשינן תו אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור הכא נמי בגת פקוקה ומלאה ואקשינן תנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ופרקינן מתניתין כמשנה ראשונה וכי איתמר דרב הונא כמשנה אחרונה כדתניא בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם העו"ג בגת שאסור לגרום טומאה בחולין שבארץ ישראל ואין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה שאסור לסייע ידי עוברי עבירה אבל דורכין עם העו"ג בגת ולא חיישינן לדרב הונא חזרו לומר אין דורכין עם העו"ג בגת משום דרב הונא ופירשו בתוספות דאף רב הונא המשכה מן הגת לבור קאמר ואין חדושו אלא דלמשנה ראשונה אינו נעשה יין נסך אלא מה שנשאר בגת מותר. ובית דין שלאחריהם אמרו דמכיון שהתחיל קצתו לימשך בבור אף מה שנשאר בגת נעשה יין נסך והיינו דקאמר רב הונא כיון שהתחיל לימשך ולעולם המשכה בגת לא מעלה ולא מורידה והיינו דמקשה עליה מסופה דמתניתין דקתני והשאר מותר. ועל פירוש זה סמכו מקצתם להתיר לדרוך הנכרי בכובא יינו של ישראל ואין פירושם מחוור כלל ואין ראוי לסמוך עליו דאם כן כי קא פריך ליה ממתניתין דלוקחין גת בעוטה ומשני בגת פקוקה ומלאה למה לי מלאה דהא כל שפקוקה שרי. ואע"ג דחסרה דהא אין היין יורד לבור כלל. ועוד דבתוספתא תניא הלוקח עביט של ענבים מן הנכרי ומצא בה תחתיו גממיות מותר בצדו גממיות אסור. דאלמא המשכה בגת כל שיש גומות מלאות יין שנמשך אליהם והם עומדות למעלה נעשה יין נסך. ולפיכך העיקר כמו שפרש"י ז"ל והראב"ד ז"ל דר"ה המשכה בגת קאמר אלא שרש"י ז"ל פירוש התחיל לימשך ממקום גבוה למקום נמוך שהגת עשויה מדרון וכשהיא חסרה היין הנסחט נמשך מן הגבוה לנמוך ולפיכך כשהקשו עליו ממתניתין דלא חשיב ליה יין עד שירד לבור אוקמא בגת פקוקה ומלאה שאלו בגת חסרה אע"פ שפקוקה אסור שהיין הנסחט זב מלמעלה ונמשך למטה ואם היא מלאה ואין נקביה פקוקין היין הנסחט זב מלמטה ויורד לבור הילכך על כרחין לית לה פיתרי אלא בשפקוקה ומלאה שאפילו בגת אינו נמשך ומשכחת לה בשהיתה גדושה מתחילתה וכשהיא דרוכה עדיין היא מלאה א"א לו ליין להיות עומד לעצמו מלמעלה אלא בגממיות שלמטה ואם פנה הענבים מכאן ומכאן ועשה תפוח באמצעה או מן הצד עד שהיין עומד לצד אחד לעצמו אסור שאין לך המשכה בגת גדולה מזו. והראב"ד ז"ל פירש שהיין רבה בגת עד שהולך שתי וערב בגת ונפרד מן אשכולות ונצלל מעט שאנו רואין אותו בכך כאילו נפרד מן האשכולות ונשלה והיינו הא דתניא בתוספתא מצא גממיות תחתיו מותר דכל שאינו עומד בעצמו מופרד מן האשכולות אנו רואין אותו כאילו עדיין עומד בתוך האוכל אבל כשעומד בגממיות שבצדו הרי הוא מופרד מן האוכל ותורת יין עליו. גרסינן בירושלמי על מתניתין דהיה נוטל בידו ונותן לתפוח עד כדון בשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן לתוך התפוח היה נותן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן אפילו ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות שבצידיהם אסורות ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן הן עצמן נעשות יין נסך כלומר אפילו שתחת האשכולות כיון שנוטל האשכולות בידו ונותן על התפוח ונשאר היין לעצמו ואע"פ שמלח גרעינין שאינן תלויין באשכולות ומיהו משמע דהא דר' יוסי ליתא אלא כל שלא נצלל לעצמו ועדיין עומד תחת האשכולות אינו נעשה יין נסך וכמו שנכתוב בסמוך והלכתא כרב הונא וכמשנה אחרונה ואפילו בהמשכת מקצתו בגת ואפילו היתה הגת פקוק נעשה יין נסך. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק אין מעמידין גבי חרצנים של עו"ג אסורין ומפורש בירושלמי במשלה אותן מתוך הבור שאינו נעשה יי"נ עד שירד לבור למשנה ראשונה הובא ולא שהלכה כן אלא ללמוד ממנה משנה אחרונה כתבו הרב ז"ל ולומר שהשולה מתוך גממיות שתחת האשכולות שעדיין הכל מעורב ענבים ויין כאחת אינן אסורין. ושלא כדעת ר' יוסי דירושלמי שכתבנו למעלה בסמוך אלא כדעת מי שנחלק עליו ואמר ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות וזו אפילו למשנה אחרונה אמרוה. ולפיכך נראה לי דאפילו למשנה אחרונה אם היתה גת פקוקה ומלאה מותר דכל שאינו עומד יין בעצמו בגממיות של מעלה או בצדדין אינו נעשה יין נסך. ותדע לך דהא מעיקרא הוה מתרצין מתניתין אליבא דרב הונא ומוקמינן לה בפקוקה ומלאה. אלמא אפילו לדידיה דאמר מכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך במשנה אחרונה מודה הוא בפקוקה ומלאה. וכן נראה הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכות פירוקא דפקוקה ומלאה ואלו לא היה אותו תירוץ אלא דוקא אליבא דמשנה ראשונה למה כתבו הרב בהלכות והא אסיקנא דרב הונא כמשנה אחרונה אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא נאמר אותו תירוץ אלא מתחילה כשהיינו סבורין דרב הונא אפילו למשנה ראשונה אמרה ומשום דוחקא דקושיא דמתניתין אוקימנא לה בהכין אבל לבסוף דאסיקנא דרב הונה כמשנה אחרונה אין הפרש בין פקוקה ומלאה לשאינה פקוקה ומלאה אלא כל שהתחיל לימשך נעשה יין נסך ומינה דאפילו בפקוקה ומלאה כל שראוי לימשך נאסר. ומה שהתירו בירושלמי למשנה ראשונה הוא דעל משנתנו אמרוה. לעולם למשנה אחרונה בין כך ובין כך אסור כל שראוי להיות נמשך דהא קתני אין דורכין ולא שרי בגת פקוקה ומלאה ואין דברים אלו מחוורין בעיני שהמתרץ היה בקי בדברי רב הונא ויודע אם נמשך ממש ועומד לעצמו קאמר או ראוי להיות נמשך קאמר ואפילו בגת פקוקה ומלאה (דף קלב) ואחר שהוא מתרץ כן מאין לנו שלמשנה אחרונה אין הדבר כן גם מדברי הרב אלפסי ז"ל יש סיוע כמו שכתבתי. ולענין יין שנמשך מקצתו בין לבור בין לגת למשנה אחרונה אם נעשה הכל יין ליאסר בניסוך ואפילו מה שלא נמשך ממנו אם לאו. נראה מדברי הראשונים ז"ל דהכל נעשה יי"נ למשנה אחרונה בהמשכת מקצתו. ולכאורה ודאי כדבריהם נראה מדאקשינן לרב הונא ממתניתין דתנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ולא אשכח לה פיתרי אלא איצטריכא למימר דההיא למשנה ראשונה ורב הונא למשנה אחרונה. ואם איתא מאי קושיא דהא אף רב הונא לא קאמר אלא מה שנמשך ממנו בלבד אבל השאר שלא נמשך מותר. אלא ודאי לכאורה משמע מהכא דלמשנה אחרונה מכיון שהתחיל לימשך נעשה הכל יי"נ והיינו נמי דקאמר כיון שהתחיל לימשך דאלמא מכיון שהתחיל נעשה הכל כן דאם לא כן לימא יין כיון שנמשך. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו למשנה אחרונה דוקא מה שנמשך ממנו אבל השאר אינו נעשה יין נסך. גם מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן והביא לכך מה שפירש ר"ה גבי מתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר. דגרסינן התם אמר ר' הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור. ואיכא למידק ומאי קמשמע לן רב הונא פשיטא דאם החזיר גרגותני לגת אסור דהא איהו גופיה הוא דקאמר דמכיון שהתחיל לימשך בגת נעשה יין נסך. ולפיכך פירש הראב"ד ז"ל דהא קמשמע לן דאע"ג דמה שנשאר בגת אין תורת יין עליו לגזור על עצמו משום יין נסך כלומר ואפילו נגע בו נכרי אפילו הכי נאסר בתערובת יין משהו דיין מיהא הוי. וגם הרמב"ן ז"ל כן תירץ. וכתב דכי פרכינן ליה לרב הונא ממתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר הכי פרכינן ליה דמלישנא דמתניתין משמע דלא מיתסר אלא מה שבבור לבד דהיינו מה שלמטה מן הגרגותני שהופרשו הגרעינין ממנו לגמרי אבל הקלוח שיורד מן הגת לגרגותני שגרעינין ופסולה מעורבין בו אע"פ שנמשך מן הגת לא קריא ליה המשכה ליגזר עליו משום יין נסך וכל שכן הנמשך בגת עצמו שהכל מותר. ואינו מחוור בעיני חדא דטפי עדיף יין שבגממיות שבגת ולצד אחר שהוא עומד לעצמו צלולה ומופרש מן הגרעינין והפסולת מן הקילוח היורד מעורב בגרעינין ופסולת. ואם יש לתרץ דהכי קא קשיא ליה מדקתני במתניתין מה שבבור אסור והשאר מותר משמע דאפילו היה מה שנשאר בגת צלול ועומד לעצמו כאותו שירד לבור אפילו הכי מה שנשאר בגת מותר שאם לא כן אין הפרש בין ירד לבור ללא ירד לבור שאין הכל תלוי אלא בשנצלל ועומד לעצמו בין ירד לבור בין נשאר בגת. ומיהו עיקר מה שהוקשה להם בדברי רב הונא מאי קמשמע לן נראה לי שאין עיקר דהא רב הונא בהדיה אמרה על מתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר וההיא משנה ראשונה היא ודלא כמשנה אחרונה כדאיתא התם בהדיא ורב הונא הכי קאמר אפילו למשנה ראשונה מודו מיהא דאע"ג דמה שנשאר בבור אין לו תורת יין לגזור על עצמו אפילו הכי נאסר מחמת תערובת ולעולם למשנה אחרונה אפילו מה שנשאר בגת תורת יין עליו לכל דבר בין בנגיעת עצמו בין ליאסר בתערובת יין אלא שאני תמה בדברי רב הונא מה ראה לומר שגזרו עליו תורת יין למשנה ראשונה טפי ליאסר בתערובת יין מנגיעת עו"ג אדרבה תמה על עצמך אם במגע עו"ג עצמו אינו נאסר היאך יאסר בתערובת יין שנאסר מחמת נגיעת עו"ג יפה כח הבן מכח האב ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. מכל מקום אם כדברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל כובא דאשתקיל ברזא מינה ונגע עו"ג בקלוח היורה אע"פ שהוא צלול וזך ונאסר הקלוח מה שנשאר בבובא אינו נאסר ואפילו למאן דאמר נצוק חבור שלא אסר רב הונא משום יין אלא מה שנמשך לעצמו ונצלה אבל לא השאר ולפיכך אין כאן יין ליאסר בניצוק במה נעשה יין נסך ליאסר אפילו בהנאה. כבר ביארנו בשער הראשון אי זהו עו"ג עושה יין נסך לאסור אותו בשתיה ולא בהנאה ואי זה עושה יין נסך לאסור אפילו בהנאה. ועכשיו אין דברינו אלא במי שעושה יין נסך אפילו ליאסר בהנאה. ודע שהעו"ג עושה יין נסך גמור בשני ענינים האחת במגעו והשני בכחו כגון ששופכו ואינו נוגע בו וכיוצא בזה. ומגעו נחלק לשני ענינים האחד מגעו על ידי עצמו והשני מגעו על ידי דבר אחר. וכחו גם כן נחלק לשנים האחד כחו והשני כח כחו וכל אחד מאלו יש מהם מותר בהנאה ויש מהם אסור בהנאה ויש מותר אפילו בשתיה. ויש מהן בכוונת יין ויש מהם שלא בכוונת יין. ויש מהם בכוונת מגע ויש מהם שלא בכוונה. ויש מהם בכוונת ניסוך ויש מהם שלא בכוונת ניסוך. ויתבאר כאן בעזרת השם דין כל אחד ואחד מאלו וגם יש דברים אחרים שחשו להם חכמים ואסרו מחמת גזרה כיין שמזגו עו"ג כלומר שלא נגע ביין אלא שעירה מים לתוך היין כדי מזיגה. ועוד יש ענינים אחרים שגזרו בהן כמו שיתבאר בעזרת השם. מגעו של עו"ג ביד בכוונה כלומר שהוא יודע שהוא יין ואפילו הכי נגע בו הרי זה אסור אפילו בהנאה ואע"פ שלא שמענו ממנו שנסכו בפירוש לע"ג וזהו סתם יינן שאמרו בכל מקום שאסור בהנאה וגרסינן בפרק ר' ישמעאל ההוא ינוקא דתנא ע"א בשית שנין בעו מיניה מהו לדרוך יין עם העו"ג בגת אמר להם מותר והא קא מנסך בידיה דציירנא ליה לידיה. ובפיו נמי עושה יין נסך ליאסר בהנאה וכדתניא אגרדמים נכרי שקדח במיניקת והעלה לו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרוהו כלומר מפני תערובת אותו יין שהחזיר לחבית ואתיא כרבנן דרשב"ג דאסרו תערובת סתם יינן כתערובת ודאי יינן וההיא אפילו בהנאה קאמר כדאסיקנא התם מדקתני ואסרוהו ולא קתני ימכר כדקתני סיפא חרס נכרי שהושיט ידו לתוך החבית וקסבר שהיא של שמן ונמצא של יין זה היה מעשה ואמר ימכר. ופלוגתא הוא בירושלמי דגרסינן התם מהו שיעשה יין נסך בפיו ר' אדא בשם ר' זעירא אין העו"ג עושה יין נסך בפיו ר' ירמיה בשם ר' אבהו העו"ג עושה יין נסך בפיו. ותני כן אגרדמים שטעם מן הכוס או מן המיניקת והחזיר לחבית אסור על דעתיה דר' אדא בשם רבי זעירא והוא שהחזיר העו"ג על דעתו דרב ירמיה בשם ר' אבהו ואפילו החזיר ישראל. וקיימא לן כר' ירמיה שאמר משום ר' אבהו דקאמר טעמא דאגרדמא משום דטעמו העו"ג וחזרה אותה טיפה לחבית. וברייתא תניא כוותיה דתנינן בתוספתא קדח במינקת ונפלה ממנו טיפה כל שהוא אסורה מפני שטיפה של יין אסורה ואוסרת כל שהוא. ועוד דטעמא דרב אדא לא מיחוור לדידן דקיימא לן דיין שמזגו עו"ג אינו נאסר אפילו בשתיה אלא משום לך לך אמרין לנזירא דשפיכת מים או יין לתוך יין אינו כמגע ואפילו כי אסרת ליה לא אסרת ליה אלא לשתיה אבל בהנאה מותר. ואגרדמי אפילו בהנאה הוא אסור כדאיתא בגמרא הילכך על כרחין לדידן טעמיה דרב אדא ליתיה כלל אלא בטעמיה דרבי ירמיה דנכרי עושה יין נסך בפיו. ולא עוד אלא אפילו היה שם מקצת הוכחה שלא נגעו בו לכוונת ניסוך אפילו הכי אסור בהנאה עד שתהא שם הוכחה גמורה שלא נגע לכוונת ניסוך דהא אגרדמים הוכחה קצת איכא דמתכוין הוא לבדוק ביין אם טוב ואם רע ואפילו הכי (דף קלג) אוסר בהנאה. ועוד דגרסינן בפרק ר' ישמעאל ההוא עובדא דהוה במחוזא דעל נכרי בחנותא אמר להו איכא חמרא לזבוני א"ל לא הוה להו חמרא בדולא שדא בה ידיה ושכשך ביה אמר האי לאו חמרא הוא שקליה מריה בריתחיה ושדייה לחביתא דחמרא שרייה רבא לזבוני לעו"ג פי' לזבוניה כוליה לעו"ג ואפילו המשוכשך. וכן פירש רש"י ז"ל והכין מוכחא כולה שמעתא דהתם בודאי דקסבר רבא דלא נתכוון זה לנסך אלא להראותו שהוא יין דעו"ג והאי לאו חמרא הוא והוה ליה כמדדו ביד או ברגל דקתני בברייתא ימכר משום דמוכחא מילתא דלמרידה איכוון ולא לניסוך והכי נמי לא שנא. ולא קיימא לן כרבא בהא אלא כרב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דר"נ דאיפליגו עלה אוסרו דמי היין המשוכשך אלא ימכר לנכרים חוץ מדמי אותו יין המשוכשך ור"נ נמי אסר וכי אמר רבא לרב נחמן והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושה יין נסך כלומר בכעין מעשה זה אהדר ליה ר"נ אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי ולדידהו לא דמי למדדו ביד דהתם איכא הוכחה רבתי דלהנאתו של בעל היין נתכוון שהוא מודדו לדעת כמה הוא ולא לאוסרו עליו והילכך שרי בהנאה אבל הכא אפשר דלניסוך איכוון דאם לא כן למה לו ליגע בו לימא ליה והאי דבדולא לאו חמרא הוא ותדע לך נמי דלא דמי למדדו ביד או ברגל דהא שמואל מספקא ליה אי הלכה כר' שמעון בההיא דמדדו כדאמרינן בההוא עובדא דהוה בנהרדעא דשהייה שמואל תלתא ריגלי דאי משכח תנא דשרא כר' שמעון במדידה אפילו בשתיה הוה שרי ליה ואפילו הכי אמרינן גבי עובדא דרבא דעובדא הוה בנהרדעא ואסר שמואל אלמא פשיטא ליה בהא דאסור אפילו בהנאה ואע"ג דאיסתפקא ליה במדידה אי שרי בשתיה כר"ש. ופשיטא ליה דהלכתא כרבנן דשרי בהנאה מיהא ונחמני נמי אותביה לרבא מברייתא ואיתותב דאמר רבא כי אתאי לפומבדיתא אקפני נחמני שמעתא ומתניתא. ומתניתא מאי היא דתניא אגרדמים נכרי שקדח במיניקת והעלה יין בפיו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו כלומר שהחזירו בין עו"ג בין ישראל לחבית לפי שאותה טיפה שנגעה בפיו כשהעלה במיניקת נאסרה בפיו שהנכרי ועשה יין נסך בפיו ואותה טיפה כשחזרה ונפלה לחבית אסרה את כל החבית בתערובתה ונאסר כל היין שבחבית אפילו בהנאה מחמת אותה טיפה ורבנן דרשב"ג היא דאמרו דאפילו סתם יינן אוסר תערובתו הנאה ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה אלא כרשב"ג דאמר ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו מכל מקום אפילו הכי שפיר קא מקשה מינה לרבא דמדרבנן נשמע לרשב"ג דהא מכל מקום באותה טיפה שבפיו לא נחלקו דלכולי עלמא אסורה אפילו בהנאה אלמא לא אמרינן מוכחא מילתא דנכרי לשתיה נתכוון או למלאכתו מתכוין להעלות במיניקת ולידע יין זה מה טיבו אם עמד טעמו בו אם לאו אלא אסרינן לה לאותה טיפה שבפיו ואפילו בהנאה והיא אוסר את תערובתה הכי נמי לא שנא וסלקא ליה בתיובתא אבל ודאי בדאיכא הוכחה רבתי דלא נתכוין לא גזרו עליו איסור הנאה אלא איסור שתיה וכדתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר רבי נתן אומר ביד אסור כלומר אפילו בהנאה ברגל מותר כלומר בהנאה משום דהתם מוכחא מילתא שפיר וכדאמרן ותנן במתניתין בפרק ר' ישמעאל נפל לבור ועלה כלומר מת מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח על פי החבית המרותחת כל אלו היה מעשה אמרו ימכר ור"ש מתיר. והא דקתני מדדו בקנה לאו דוקא אלא הוא הדין ביד כדקתני בברייתא אלא מעשה בקנה היה וכדקתני בהדיא כל אלו היה מעשה ועוד דהא קתני בה בהדיא נפל לבור דאלמא אע"ג דנגע בכל גופו מותר בהנאה. ומשמע ודאי דהני הלכתא נינהו ואפילו למשנה אחרונה מדאמרינן עלה בגמרא אמר רב פפא לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה כשהוא חי אסור מאי טעמא אמר רב פפי דדמי ליה כיום חגו ולומר דעם עלייתו נותן דעתו ומנסך ומדמפרשינן לה רב פפא ורב פפי שמע מינה הלכתא היא. ועוד מדאמרינן עלה אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר לי רבה בר חנן אמר זעירי הלכה כר"ש ואין הלכה כר"ש אלמא הני אמוראי דבתר משנה אחרונה הוו וידעי לה פסקי הלכה אפילו כר"ש וגמרא פסק מיהא הלכה כרבנן דשרא בהנאה דמדקאמר אין הלכה כר"ש אלמא הלכה כרבנן. אלא דקשיא לי דהא משמע דדורך בגת מוכח מילתא דלמלאכתו הוא מכווין כמדדו בקנה ומותר בהנאה ואפילו למשנה אחרונה דגרסינן התם בפרק ר"י הוה עובדא בנהרדעא דדשייה ישראל ועו"ג לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי דאי משכח תנא דשרי כר"ש שרי ליה אפילו בשתיה כלומר אי אשכח תנא דסבירא ליה כר' שמעון דמתניתין דמדדו בקנה דשרי אפילו בשתיה אלמא דריכה כמדידה ולרבי שמעון מותר אפילו בשתיה ולרבנן מותר בהנאה מיהא. ואפילו למשנה אחרונה דשמואל ודאי כמשנה אחרונה סבירא ליה. וקשיא לי דהא למשנה אחרונה חזרו לומר שאין דורכין עם העו"ג בגת ואין דורכין עם העו"ג בגתו של עו"ג משמע משום דאסור להשתכר עמו ביין נסך ולומר דמכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך כרב הונא ואסור אפילו בהנאה דאי מותר בהנאה למה לא ידרוך עמו ולמה לא ישתכר עמו והלא בדבר המותר בהנאה הוא משתכר. וי"ל דמתניתין משום חשש דילמא נגע בידיה הוא דאף על גב דמתעסק במלאכתו הוא חוששין שמא מחמת חיבת ניסוך נגע ביד ומנסך וההיא דשמואל בדציירנא ליה לידיה דלא נגע ואי משום נגיעת רגל לא גזרו עליו איסור הנאה לפי שאין דרכן לנסך כן דבזיא להו מילתא וכדמשמע מההוא עובדא דינוקא דגרסינן התם (דף קלד) ההוא ינוקא דתנא ע"ג בשית שנין בעו מיניה מהו לדרוך עם העו"ג בגת כלומר בגת של עו"ג ומשום שכר יין נסך קא בעו מיניה אמר להו מותר והא קא מנסך ליה בידיה דציירנא ליה לידיה והא קא מנסך בכרעיה ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך כלומר למיסריה בהנאה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלעולם נגיעת רגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרוב מנסכין בו דבזיון הוא להם לנסך ברגל. אבל א"א לומר דנגיעת רגל אינה אוסרת אפילו בשתיה וההוא ינוקא לדרוך עם העו"ג קא בעו מיניה ולמישרי אפילו בשתיה קא בעו מיניה חדא דלדרוך עם העו"ג בגתו של עו"ג משמע דאי לא לימא מהו שידרוך עם העו"ג בגת. ועוד דהא אמרינן עלה הוה עובדא בנהרדעא ושהייה שמואל תלתא ריגלי דאי משכח תנא דסבירא ליה כר' שמעון שרי ליה אפילו בשתיה דאלמא פשיטא ליה דבשתיה מיהו אסור לרבנן במדדו בקנה וא"א נמי דעובדא דשמואל בדלא ציירנא ליה לידיה קא אמר חדא דעל ההוא עובדא דינוקא מייתינן לה דאלמא בדכוותה קאמר דהוה עובדא לינוקא הא אמרינן דבציירנא לידיה הוא הילכך מסתברא לי דעל כרחך להתירו בהנאה קאמר ולא בשתיה. והרב אלפסי ז"ל הביא ברייתא דאגרדמים ולא הביא ברייתא דמדדו ביד או ברגל מכר ונראה שהוא ז"ל סובר דתנא דאגרדמיה פליג אתנא דמדדו ואינו מחוור וכמו שכתבתי. ועוד אני תמה שהוא ז"ל כתב מתניתין דמדדו בקנה וכתב עליה ולית הלכתא כר"ש אלמא הלכה כרבנן מיהא דאמרו ימכר. ואולי דעת הרב ז"ל דתנא דמתניתין דוקא נקט מדדו בקנה ופליגא אברייתא דקתני מדדו בין ביד בין ברגל ימכר. ותנא דאגרדמים ותנא דמתניתין לא פליגן דמדדו בקנה ימכר אבל כל שבגופו אסור אפילו בהנאה ואינו מחוור כלל וכמו שכתבנו למעלה דמתניתין לא בדוקא נקט מדדו בקנה אלא משום מעשה שהיה נקט לה הכין. וכן כתב גם הראב"ד ז"ל ובין כך ובין כך מותר. נגיעה בידו ובכל גופו באונס גמור כל היכא דנאנס מתחילה ועד סוף נראה שהוא מותר בהנאה וכגון שנתקל ונגע בידו לתוך היין ונתגלגל חוץ ליין וכיוצא בזה אעפ"י שהיה רואה עצמו נופל ליין הרי זה אסור בשתיה ומותר בהנאה. והיינו דתנן נפל לבור ועלה כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר. אבל אם נאנס מתחלתו ולאחר עיבור האונס ומצא עדיין נוגע בו אסור אפילו בהנאה וכדאמר רב פפא על ההיא מתניתין דנפל לבור ועלה לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור לומר דלאחר עיבור אונסו יהיב דעתיה ומנסבו. ואם תאמר אדרבה דוק מינה דמותר בהנאה מדמפרש רב פפי טעמא התם משום דכיון שנפל לבור ועלה חי דומה עליהם כיום חגם דאלמא משום דנאנס אונס קרוב למיתה וניצל הוא דמודה כיום חגם ומנסך הא בשאר אונסין לא נראה לי דהתם לאו למעוטי שאר אונסין דעלמא בא דלאו קרובים למיתה אלא התם טעמא קא יהיב שלא תאמר כיון שנפל לבור וקרוב למיתה הוא בחול הוא ואפילו עלה חי לא רמי אנפשיה לנסך קמשמע לן דכיון דנצל דמי עליה כיום חגו ויהיב דעתיה ומנסך וכ"ש בעלמא דאינו נאנס כל כך שהוא נותן דעתו ומנסך ואוסר אפילו בהנאה כנ"ל. נגיעה בידו בסיבת כלי שנפל לו לתוך היין וכיוצא בו והוא רוצה להצילו בתחלת נגיעתו אינו אסור בהנאה דמעשיו מוכיחין דלהצלת כלי שנפלו לתוכו נתכוין אבל מכל מקום אסורה בשתיה דאין לך מגע גופו ומותר בשתיה אבל אם לא אחזו בידו לאחר הצלתו של כלי כדי שלא יוכל לשכשך אסור אפילו בהנאה דלאחר מיכן נותן דעת ומשכשך ואוסרו אפילו בהנאה דגרסינן התם ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אתא עו"ג שדא ידיה ונקטיה אמר להו רב אשי אקפוה לידיה כי היכי דלא לישכשך וברצוה עד דשפייה ולהתירו בהנאה קאמר וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר דאי להתירו אפילו בשתיה קאמר ומשום דלא שכשך ביה כדעת מקצת מגדולי המפרשים ז"ל קשיא לי אפילו כי אקפו לידיה מאי שנא מההוא דנגע בידיה בלא כוונה בחמרא כי נחית מדיקלא דאסרינן ליה בשתייה לכולי עלמא ואע"ג דבלא כוונה כלל הוה ואי בדשכשך ומשום דשכשך הוא דאסרנוהו בשתיה אם כן כיון דעיקר איסור משום שכשוך הוה לא הוה שתיק נמי מיניה והוה להו למימר בהדיה דקא נחית נגע בחמרא ושכשך בידיה. אלא דכל מגע א"א לו בלא שכשוך כלל אלא אם כן נקוטה לידיה כהאי עובדא דאתרוגא וכל שמשכשך אסור בהנאה ולא דמי למנתז את הצרעה ומטפח להעביר המרותחת דהתם האי טעמא קאמרינן דמוכחא מילתא מתחלה ועד סוף דלכוונת מלאכתו קא מיכווין. ועוד דייקא לי נמי עובדא דרבי יוחנן בר ארזא ורבי יוסי בר ר' נוהראי דהוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקין לבסוף איגלי מילתא דנכרי הוה חד אסור אפילו בהנאה וחד שרי אפילו בשתיה אמר ריב"ל מאן דשרי שפיר שרי אמר לך מימר אמר אי סלקא דעתך רבנן כי הני חמרא קא שתו ואמרי לי תיב ואשקין. אלא ודאי שכרא הוה. ואקשינן והא קא חזי ואוקימנא דבליליא הוה. ואקשינן והא מורח ליה ופרקינן בחדתא. ואקשינן תו ותיפוק לי דקא נגע ביה והוה ליה מגעו של עו"ג שלא בכוונה ואסור. ואוקימנא דקא מוריק אורוקי וכחו של עו"ג שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן. אלמא כל שנגע בו אפילו בלא שום כוונת יין אסור בשתיה מיהא ותניא חרם עו"ג שהושיט ידו לתוך החבית וקסבר שהוא של שמן ונמצא של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר. וא"ת אם כן הוה ליה לרב אשי למימר להו וברצוה עד דשפייה וזבנוה לעו"ג כדאמרינן התם בעובדא דחביתא דאיסתדיק שרייה רפרם ואיתימא רב הונא לזבוניה לעו"ג הא לא קשיא דזימנין דאמר לה הכין בהדיא וזימנין אמר לה סתם ומסרוה לחכמים דהא בעובדא דאשתקיל ברזא מיניה ואתא עו"ג ואנח ידיה עליה אמר רב פפא עד ברזא אסור ואידך שרי ופירושא דוקא שרי בהנאה ואפילו הכי לא קאמר שרי לזבוניה לעו"ג. נגיעה בידו ונראה שהוא מתכוין להצלתו של יין אם יש שם ישראל שהיה יכול להצילו וקדם העו"ג והציל ונגע בו אסור אפילו בהנאה שאלו לא נתכוון רק להצלת היין למה לו להצילו שהרי יש ישראל שהיה יכול להציל אבל אם אין שם ישראל עמו שיכול להציל כמותו אפשר שהוא מותר בהנאה דלא גרע ממדדו ביד או ברגל. וגרסינן התם בפרק רבי ישמעאל ההיא חביתא דאישתקיל ברזא מיניה אתא עו"ג ואנח ידיה עליה אמר רב פפא כל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי. כלומר הקלוח שבסביבות הברזא שנשתכשך בחזרתו הקלוח אי נמי בהנחתו ידו על הקלוח אסור אפילו בהנאה ואידך שהוא למעלה מן הברזא ולמטה מן הברזא שרי בהנאה. איכא דאמרי אמר ר' פפא כל דאתי בברזא אסור ואידך שרי כלומר כל היין שלמעלה מן הברזא אסור וקסבר רב פפא להאי לישנא בתרא דכיון שבדרך שהיא עומדת מוטה עומדת מוטה על צידה יכול כל היין שעד הברזא להיות נגרר ויוצא דרך נקב הברזא הרי הוא חבור למה שהוא כנגד הברזא והרי הוא כמותו ואסור אפילו בהנאה אבל שלמטה ממנו שלא היה יוכל לצאת דרך נקב הברזא אינו חבור לו ומותר בהנאה ומכל מקום אסור בשתיה דלא גרע מחבור נצוק ור"ח ז"ל פירש אסור בשתיה ומותר בהנאה. ואינו מחוור חדא דאתיא דלא כשיטות הגאונים ז"ל שפסקו בנצוק לאסור ובודאי מה שלמטה מן הברזא לא גרע מניצוק וטפי ודאי הוי חבור מה שלמטה ליין שלמעלה מן הברזא ששוכב עליו מחבורו של נצוק ואפילו למאן דשרי בניצוק משמע ודאי דבכל כי הא מודה דהוי חבור והאיך (דף קלה) אפשר שיהא מה שלמעלה אסור בשתיה ומה שלמטה ממנו השוכב תחתיו יהא מותר בשתיה אין זה נכון. ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה מדתניא במסכת טבול יום בפ"ב חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה ור' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה פירוש לפי שהמשקין מעורבין ואותו קלוח דבהדיא ברזא שהוא טמא מעורב עם היין אחר הילכך יעלה באחד ומאה כאותה ששנינו סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה תרומה טהורה בית שמאי אוסרין ובית הלל אומר תעלה באחד ומאה. ושמעינן מינה דלגבי יין נסך נמי ימכר ולהתירו נמי בשתיה אי אפשר דאסור תערובת מיהו איכא כדקתני בתוספתא. ועוד תניא בתוספתא דמאי קרא שם בשולי החבית לא ישתה מפיה לפיה לא ישתה משוליה לפי שהם מעורבין ואם אפילו לאסור דמאי הקל חוששין למשקין מעורבין כל שכן לאיסור יין נסך החמור כל כך הראב"ד ז"ל ועיקר. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כרב פפא משום דאוקימנא לה בגמרא כתנאי דתניא חבית שנקבה בין מפיה בין מצדיה בין משוליה ונגע טבול יום אפילו במקצתה טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מן הצדדין טהורה. ואתיא דרב פפא כרבי יהודה וקיימא לן כרבנן דרבים נינהו. ואינו מחוור דאדרבה דוק מדרב פפא להלכתא כרבי יהודה הואיל ופסק רב פפא דהוא אמורא כוותיה. וכן כתב הרב בעל התרומות וכן כתב הרב אלפסי ז"ל כלישנא בתרא דרב פפא דעד ברזא אסור מברזא ולתחת שרי. ונראה לי עוד ראיה ממעשה דבת גושתא דגרסינן התם בפרק השוכר ההוא גברא דאסיק חמרא בגושתא ובת גושתא ואתא נכרי ואנח ידיה אגושתא אסריה רבא לכוליה חמרא ואמרינן שמעת מינה נצוק חבור ואהדרינן שאני התם דכוליה אגושתא ובת גושתא גריר. אלמא כל שנגרר אחר מגע ידו הכל חבור וכאלו נגע בכולו. וכבר כתבנו שהמעשה הזה דוקא בשהיה (באי) אפשר להצילו על ידי ישראל וקדם העו"ג והציל אבל אם לא היה שם ישראל שיוכל להצילו כולו מותר בהנאה דמעשיו מוכיחין דלכוונת הצלה הניח ידו עליה ולא לנסך והוה ליה כמדדו דמותר בהנאה. ועוד יתבאר לפנינו. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל שאם תחב העו"ג ברזא בנקב החבית ועבר הברזא עד חלל החבית או שנתן אצבעו בנקב ועבר עד החלל הכל אסור למטה כלמעלה לפי שכל שנוגע בחלל הוה ליה למה שלמעלה כנוגע בשוליה שלא ישתה מפיה ולגבה מה שלמטה הוה כנוגע בפיה שלא ישתה משוליה ואפילו לרבי יהודה אבל אם לא עבר לחלל אעפ"י שנגעה במה שהוא כנגד עובי הנקב אינו אוסר בהנאה מה שלמטה דהו"ל כמצדיה וזו היא דרב פפא וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות שאם הביא העו"ג אינו אוסר בהנאה מה שלמטה דהו"ל כמצדיה וזו היא דרב פפא וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות שאם הביא העו"ג הברזא והיתה הברזא נוגעת בחלל הכל אסור שאי אפשר שלא ינדנד היין בתוך הברזא. והרמב"ן ז"ל כתב שאם החבית סתומה במגופה והסיר העו"ג המגופה אעפ"י שאין היין משתכשך בכך כלל כל היין אסור בשתיה דהוה ליה כמוריק אוריקי והוה ליה כחו של נכרי בכוונה ואסור בשתיה כמו שיתבאר. אבל אם סרה המגופה מכחו שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה דכחו שלא בכוונה לא גזרו בו כמו שיתבאר. מגעו שלא בכוונת יין מותר בהנאה ואסור בשתיה דתניא בפרק השוכר חירם עו"ג שהושיט ידו לתוך חביות וקסבר שהוא של שמן ונמצא של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר. מגעו שלא בכוונה כלל לא כוונת יין ולא כוונת מגע אסור ג"כ בשתיה דגרסינן התם בפרק רבי ישמעאל ההוא עובדא דהוה בבירם סליק עו"ג לדיקלא לאחותי לולבא כי קא נחית ואתי נגע בחמרא שלא בכוונה זו גירסת הגאונים ז"ל והיא הגירסא הנכונה ולא גרסינן נגע ברישא דלוליבא כמו שגורס רש"י ז"ל לפי שיש על גירסתו מן הקושיות כמו שיתבאר לפנינו שרייה רב לזבוניה לנכרים אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב והא מר הוא דאמר קטן בן יומו עושה יין נסך אמר להן אימר דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי. ואם תאמר כיון דליכא כוונת מגע היכי אסור רב בשתיה והתנן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח על פי החביות המרותחת או שנפל לבור ועלה זה היה מעשה ואמרו ימכר ור"ש מתיר אפילו בשתיה ואמרינן עלה בגמרא אמר רב חייא בריה דרבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב הלכה כר"ש. י"ל דהתם שאני דליכא למיגזר אטו נגיעה דעלמא לפי שהיא נגיעה מתוך אונס גמור שהוא טרוד בטביעתו אבל נגיעה שלא מחמת אונס אפילו שלא בכוונת מגע איכא למיגזר בה למיסר בשתיה מיהא אטו נגיעה דעלמא בכוונה. ומיהו קשיא לי דהא התם קתני או שהיה מטפח על פני החבית להעביר המרותחת ר"ש מתיר דאלמא לר"ש אפילו נגע בידו ובכוונת מגע כל שמעשיו מוכיחין שאין מתכוין לניסוך מותר בשתיה. ורב פסק כר"ש. וי"ל דהעברת חופיא שעל פי החביות המרותחת שאני דאינו כנוגע ביין ממש. ואכתי קשיא לי דהא קתני בברייתא או שמדדו בין ביד בין ברגל ימכר ואוקימנא דלא כר"ש מדאמרינן בעובדא דשמואל דדשייה נכרי וישראל ושהה שמואל תלתא ריגלי דאי משכחת תנא דסבירא ליה כר"ש שרי ליה בשתיה דאלמא לר"ש אפילו נגע ביד שלא לכוונת ניסוך מותר בשתיה ורב הא פסק כר"ש. ונראה לי דרב לא פסק כר"ש אלא בהני דמתניתין דליכא נגיעת גופו אלא על ידי דבר אחד אבל כעין ברייתא דבידו לא פסק רב כר"ש. ואי נמי סבירא ליה לרב דר"ש גופיה לא שרי כשמדדו ביד או ברגל ובהני כרבנן סבירא ליה ודילמא נפקא ליה לרב מדלא איירי ר"ש בברייתא כדאיירי במתניתין והא דלא כשמואל ודלא כרב אדא בר אהבה דאמר ינוחו ברכות על ראשו של ר"ש כשהתיר התיר בכל כשאסר אסר בכל דאלו לרב לא התיר ר"ש במגע גופו בהנאה אלא בשתיה כנ"ל. מגעו על ידי דבר אחר אם בכוונת יין נגע בו אסור אפילו בהנאה דתנן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה זה היה מעשה ואמרו ימכר דאלמא דוקא בכי הא דמעשיו מוכיחין דשלא לכוונת ניסוך אלא למלאכתו הוא שאמרו ימכר הא לאו הכי אפילו בהנאה אסור. מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע ואי נמי בכוונת מגע ובשלא בכוונת מגע יין אסור בשתיה כדעת רש"י ז"ל לפי שהוא גורס בההוא עובדא דבירם דסליק עו"ג לדיקלא כי קא נחית נגע בריש דלוליבא שלא בכוונה שרייה רב לזבוניה לנכרים דאלמא בשתיה מיהא אסור דנגיעה על ידי דבר אחר נגיעה בידו דין אחד יש להם דבכוונת מגע כאן וכאן אסור בהנאה ושלא בכוונת מגע כאן וכאן מותר בהנאה ואסור בשתיה והיינו דאקשו ליה רב כהנא ורב אסי מנכרי קטן עושה יין נסך משום דהוה ס"ל דקטן בן יומו עושה יי"נ אפילו לאסרו בהנאה ונגיעה ע"י דבר אחר כנגיעת גופו ממש היא וראיה לדבר זה יש לכאורה מעובדא דר"י בר ארזא ורבי יוסי בר נהוראי דאמרינן התם דהוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקינן לסוף איגלי מלתא דעו"ג הוה מר אסר אפילו בהנאה ומר שרי אפילו בשתיה ואמרינן מאן דשרי סבר שפיר שרי דאמר לך מימר אמר עו"ג אי ס"ד רבנן כי הני חמרא קא שתו אמרי ליה תיב ואשקינן אלא ודאי שיכרא הוה. ואקשינן ותיפוק ליה דקא נגע בנטלא והוה ליה מגע עו"ג שלא בכוונה ואסור. דאלמא מגעו ע"י נטלא כמגע עצמו הוא ואפילו שלא בכוונה אסור בשתיה מיהא. ומיהו קשיא לי דאם כן היאך עלה בדעת רב כהנא ורב אסי לאסור בכי הא בהנאה דהא תנן מדדו בקנה ימכר כיון שמעשיו מוכיחין שאין מתכוין בנגיעתו לניסוך אלא למלאכתו וכל שכן בשאין מתכוין ליגע כלל. ועוד רב גופיה אמאי אוסר בשתיה דהא איהו פסק כר"ש להתיר אפילו בשתיה בשמדדו בקנה אלא ודאי גירסת הגאונים ז"ל יפה ממנה דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה כלומר נגע בידו וכן גירסת ר"ח ז"ל וכן בה"ג וכן בהל' הרב אלפסי ז"ל ועיקר. אבל נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה והוא הדין במגעו על ידי דבר אחר בגוונת מגע ושלא בכוונת יין. והא דאקשינן בעובדא דר' יוחנן בר ארזא ורבי יוסי בר נהוראי והא קא נגע בנטלא והוה ליה מגע עו"ג שלא בכוונה הכי קאמר מסתמא נגע בחמרא שבנטלא כיון שתוחבו בדולא וכן פירש הרב בעל התרומות ז"ל. מגעו על ידי דבר אחר בשמעשיו מוכיחין שהוא מתכוון למלאכתו ולא לניסוך את מוכיח גמור הוא אעפ"י שנוגע בו בכוונת מגע ובכוונת יין מותר בהנאה ואסור בשתיה והיינו מתניתין דמדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה ותנן כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר ואע"ג דר"ש מתיר אפילו בשתיה הא אסיקנא בגמרא דלית הלכתא כר"ש ולפי מה שכתבנו למעלה הוא הדין למדדו ביד שזה מוכיח גמור הוא שאינו לנסך. מגעו על ידי דבר אחר להצלת היין אם יש שם מוכיח גמור שאינו מתכוין אלא להצלה מותר נמי בהנאה ואסור בשתיה דגרסינן בפרק רבי ישמעאל ההיא חביתא דאיסתדיק לארכה אתא נכרי חבקה שרייה רפרם ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע לזבוניה לעו"ג והני מילי לארכה אבל לפותיא מעשה לבנה קא עביד. פירוש לארכה אסור בשתיה משום דהוה ליה שכשוך הניכר על ידי דפני החביות ולפיכך אסור בשתיה ומיהו מותר בהנאה דמעשיו מוכיחין הוכיח גמור שאינו מתכוין אלא להצלת היין דאלו לא חבקה היה הכל נשפך לארץ והוה ליה כמדדו בקנה ואינו דומה לעובדא דרב פפא לחביתא דאשתקיל ברזא מינה ואמר רב פפא עד ברזא אסור כלומר ואפילו בהנאה דהתם בשאינו מוכיח גמור שמתכוין להצלת היין וכגון דאיכא ישראלים דאפשר להציל על ידיהם והכא בשאי אפשר להציל מהרה על ידי ישראל עד שלא ישפך היין כמ"ש למעלה גבי ההיא דרב פפא אבל לפותיא (דף קלו) שאינה מקלחת אלא שהיין מטפטף מעט והוא מהדקה מותר אפילו בשתיה דמעשה לבנה בעלמא קא עביד שזה אינו משכשך היין כלל ולא מנדנדו ולפיכך מותר אפילו בשתיה. ומיהו נראה לי דאנו אין לנו מגע בין על ידי עצמו בין על ידי דבר אחר בכוונה ומותר בהנאה אלא אלו בלבד שמנו חכמים דהיינו מדדו בין ביד בין ברגל וכל שכן בקנה או שהתיז את הצרעת או שטיפח על פי החבית המרותחת. וכן זו של חבית שנסדקה אבל כל מקום אחר שלא מנו חכמים אין לנו להתיר מאומד הדעת לומר זה אינו מתכוין לניסוך דהא אגרדמים אעפ"י שהיה נראה שאינו מתכוין אלא למלאכתו ואפילו הכי אמרו שאסור בהנאה. ורבא נמי הוה טעי בהא דסבירא ליה דההוא דהכניס ידו בכלי ואמר והאי לאו חמרא הוא שזה מוכיח שאינו לכוונת ניסוך ואפילו הכי איתותב. וכן נראה לי גם מדברי הראב"ד ז"ל מגע על ידי דבר אחר שאמרנו בכל מקום הוא שנוגע במקל או בקנה שבידו ליין בעוד שהמקל או הקנה בידו וכיוצא בזה אבל בזורק אבן או מקל לתוך היין והוא אינו אוחז בידו בשעה שנוגע המקל ביין מותר וכמו שיתבאר לפנינו בדיני המזיגה. כחו של עו"ג בכוונת יין אסור אפילו בהנאה דגרסינן בפרק ר' ישמעאל ר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקינן לסוף איגלי מילתא דעו"ג הוא מר אסר אפילו בהנאה ומר שרי אפילו בשתיה אריב"ל מאן דאסר שפיר אסר ומאן דשרי שפיר שרי מאן דאסר מימר אמר רבנן כי הני שיכרא שתו אלא ודאי חמרא שתו ונסכיה ומאן דשרי אמר לך מימר אמר אי סלקא דעתך כי הני חמרא קא שתו אמרי לי תיב ואשקינן ואקשינן למאן דאמר דשרי ותיפוק לי דקא נגע ביה בנטלא והוה ליה מגע עו"ג שלא בכוונה ואסיר ופרקינן לא צריכא דקא מוריק אוריקי וכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן. אלמא מאן דאסר אפילו במוריק אוריקי קא אסר ומשום טעמא דקאמר משום דאיכא כוונת יין ומימר אמר רבנן כי הני שכרא שתו. וכן פירש רבנו יצחק הזקן ז"ל וטעמא דמאן דאסר משום דקסבר דכחו של נכרי בכוונת יין אסור אפילו בהנאה שדרכן של מנסכין כן בשפיכה לפני ע"א. ולא אשכחן מאן דפליג עליה בהא הילכך הילכתא כוותיה. ועוד דהא ריב"ל דאמר דמאן דאסר שפיר אסר כלומר למאי דסבירא ליה דמימר אמר דחמרא הוא שפיר אסר דכחו בכוונה אוסר בהנאה. והא דאמרינן נכרי אדנא וישראל אכובא אסור כלומר שהעו"ג שופך מן הדנא שבידו לכובא שביד ישראל פירש הוא ז"ל אסור בהנאה. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שפירשו בפרק השוכר דתניא התם המערה מחבית לחבית קלוח היורד משפת חבית ולמטה אסור ואוקמה רב ששת בעו"ג המערה דאתיא מכחו וכח נכרי מדרבנן הוא וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן. וכתב שם הוא ז"ל מכל מקום כיון דקיימא לן דנצוק חבור לא איכפת לן בהא דרב ששת דאע"ג דלא נסך אלא מה שיצא לחוץ הרי אותו שמבפנים מחובר הוא במה שיצא לחוץ ואי אפשר בלאו הכי הילכך כולו אסור בהנאה ע"כ. אלמא מה שיצא לחוץ בכחו אסור בהנאה דאי לא האיך אפשר דמה שיצא לחוץ מותר בהנאה ומה שנשאר בפנים אסור בהנאה מחמת חבורו אבל מה שנשאר בפנים רש"י ז"ל מתיר אפילו בשתיה שהוא ז"ל כתב שם דהלכה כר' ששת דליכא מאן דפליג עליה ומה שנשאר מותר אפילו בשתיה ואינו מחוור בעיני דאם כן אתיא דלא כסוגיין דעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר' נהוראי דהא משמע מהתם דלכולהו אי נכרי ידע דחמרא הוא אסור בשתיה מיהא לא קא שרי מאן דשרי אלא משום דמימר אמר אי סלקא דעת חמרא הוא רבנן כי הני חמרא שתו אמרו לי תיב ואשקינן. ואוקימנא במוריק אוריקי דהוה ליה כחו של עו"ג שלא בכוונה אלמא לכולהו אלו הוה בכוונה אסור בשתיה מיהא לכל הפחות אפילו מה שנשאר בפנים דאינהו לא איפליגו במאי דשתו אלא מה שנשאר בפנים אם מותר אפילו בשתיה או אסור אפילו בהנאה. ומסתברא דמאן דשרי מודה למאן דאסר דאלו ידע דחמרא הוא אסור אפילו בהנאה דכחו בכוונה אסור אפילו בהנאה. ורחוק הוא לומר דמה שהוריק להשקותה לא שתו אותו וקודם ששתו נתגלה להם ועליו הוא שנחלקו. ומכל מקום נראה לי לתרץ לדעת רש"י ז"ל ומקצת מגדולי הצרפתים ז"ל שכתבו כדבריו. וכן הרב בעל המאור ז"ל וכן הראב"ד ז"ל לא אסר מה שנשאר בפנים אלא מדין נצוק אבל מצד עצמו ומשום כחו של עו"ג ששכשכו והוריק ממנו קצת לא. ואפשר כן שאלו שתו כבר יש לומר ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן. כחו שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה וכדאמרינן בעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי ברבי נהוראי דמאי דשרי אפילו בשתיה שפיר שרי לפום מאי דסבירא ליה דמימר אמר דשיכרא הוא דהוה ליה כחו שלא בכוונה ומותר אפילו בשתיה. וליכא מאן דפליג עליה בהא. כח כחו אסור ככחו דגרסינן בפרק השוכר מעצרתא זיירא רב פפי אסר ורב אשי שרי (הערה: לפנינו בש"ס איתא בהפך רב פפא שרי רב אשי אסר וכ"ה ברא"ש) ואמרינן עלה בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בכח כחו הוה עובדא ואסר ר' יעקב מנהר פקוד בכח כחו. וקיימא לן כר' יעקב מנהר פקוד דמעשה רב וכן פסק ר"ח ז"ל. והאי מעצרתא זיירא דקאמרינן אע"ג דבההיא שעתא דקא עצר אכתי ענבים נינהו ולא יין ובשעה שהיין זב לא כחו איכא ולא כח כחו איכא אפילו הכי אסרוהו כיון שמכח כחו הוא נמשך. וכח כחו דקאמרינן דאסור הוא הדין לשלשה וארבעה כוסות שאסור. ואם סייע ישראל בגלגל מזה נסתפקו חכמי הצרפתים ז"ל היכא דעו"ג סגי וישראל המסייעו לא סגי אם נאסר בזה ואמרינן מסייע אין בו ממש ואע"ג דכחו וכח ישראל מעורב בו נראה דשרי מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לעו"ג לא ליקרב עו"ג לסיועי בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו עילויה וקא אתי מכחו ואסור דאלמא כשבא מכח שניהם מותר. ומסתברא שהוא מותר דמה נעשה את העו"ג עיקר וישראל מסייע אדרבה נעשה ישראל עיקר והעו"ג מסייע דבשל דבריהן הולכין בו להקל. יש דברים אחרים שאין בהן משום יין נסך כלל אלא שאסרו לעשות כן משום הרחקה וכמו שאמרו לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ואלו הן מזיגת עו"ג והולכת עו"ג ענבים לגת שיש בו יין. ונכרי דמסייע לישראל להוריק היין מכלי אל כלי ויתבאר כאן דינין של אלו בדיעבד מהו. ואם יש לכל אלו דין אחד אם לאו. מזיגת עו"ג כיצד יין שביד ישראל ושפך העו"ג מים לתוכו כדי למזוג אותו מן הדין היין מותר שהרי אינו נוגע בו ואעפ"י שקלוח המים יורד מידו של עו"ג לתוך של יין אין זה כמגע על ידי דבר אחר שלא אמרו אלא בנוגע בו בקנה וכיוצא בו שבשעה שראשו של קנה בידו מנדנד היין בראשו השני אבל על ידי דבר לח אינו נגיעה ואפילו למאן דאמר נצוק חבור לאו משום נגיעה הוא אלא משום תערובת יין של איסור הוא אבל כאן אין המים שביד העו"ג נאסרין שיאסרו את היין בתערובתו. אלא שאסור לעשות כן שמא יהא רגיל להשקותו ויבא ליגע ביינו או שמא יבא לצוק יין לתוך המים ואם עבר ומזג הרי זה אסור דגרסינן בפרק ר' ישמעאל אמר ר' יוחנן אמרי לה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן יין שמזגו עו"ג אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו'. ר' ירמיה איקלע לסכותא חזא לההוא חמרא דמזגו ליה עו"ג ושתו ישראל ואסר להו משום לך אמרין נזירא וכו'. ואיסור שאמרו כאן משמע ודאי אפילו דיעבד חדא דמדקאמר יין שמזגו עו"ג אסור בדיעבד ודאי משמע שאלו לכתחילה בלבד הול"ל עו"ג לא ימזוג את היין. ועוד דבהא דבעא מיניה רב אסי מר' יוחנן יין שמזגו עו"ג מהו א"ל אסור ואם למזוג לכתחילה קאמר ועלה קא מהדר ליה אסור הכי הול"ל עו"ג מהו שימזוג את היין וכלישנא דבעו מיניה מרב כהנא עו"ג מהו שיוליך ענבים לגת. ועוד דגרסינן התם רב הונא בר אבא איקלע לבי גברא חזא חמרא דמזגו עו"ג ושתו ישראלים אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה צא והכריז על יינן משום יין נסך. ומיהו היה באיפשר לדחות דמצא בקעה וגדר גדר בה שאפילו סתם יינן של ישראלים שבאותו מקום אסר לפי שהיו מורגלין בכך והחמיר עליהם לאסור כל יינם ואפילו בדיעבד אבל בשאר מקומות אם עבר ומזגו דילמא מישרא שרי. מכל מקום אין הדעת מכרעת כן ועוד שלשון השואל מוכיח כן וכל לשון אסור שהשיבו מוכיח כמו שאמרנו והרמב"ן ז"ל כתב שאם עבר ומזג מותר. ולכאורה כעין ראיה יש לדבריו שהרי אמרו כאן בטעם האיסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ומשמע דמכל מקום שאמרו טעמא משום לך לך אמרין נזירא שלא אמרו אלא לכתחילה הא אם עבר ועשה מותר וכדאמרינן התם בעו מיניה מרב כהנא נכרי מהו שיוליך ענבים לגת אמר להן אסור משום לך לך אמרין נזירא. איתיביה רב יימר לרב כהנא נכרי שהביא ענבים בסלים ובדורדרין אעפ"י שהיין מזלף עליהם מותר. אמר ליה הביא קאמרת אנא לכתחילה קא אמינא אלמא כל מקום שאמרו משום לך לך אמרין נזירא אינו אלא לכתחילה. ומיהו לאו ראיה היא דהתם לא בעו אלא מהו להוליך ועלה קאמר שאסור משום לך לך אמרין נזירא. אבל הכא ששאלו ביין שמזגו ועלה קאמר להו אסור משום לך לך אלמא אפילו מזגו אמר ליה דאסור משום לך לך. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא דהכא אפילו בדיעבד והתם שרי בדיעבד והתם וכאן טעמא חדא הוא ומשום לך לך אמרינן נזירא. יש לי לומר דבכל חד וחד איכא למיגזר ביה לפום מה שהוא ובמזיגת יין קרוב הרבה שאם אתה מתיר לו למזוג היין במים יבא שיצוק לו היין ביין. או שיהא רגיל אצלו להשקותו ונגע בידו ביינו אבל התם בהולכת ענבים לגת אינו קרוב כל כך שאם תתיר לו בשעבר והוליך שמא נגע בידו ביין שבגת ולפיכך פעמים שהחמירו אפילו בדיעבד פעמים שהקלו שלא לאסור אלא לכתחילה ואעפ"י שכאן וכאן משום טעמא דלך לך אמרין נזירא וכן נראה לי עיקר. ומיהו צריכין אנו לדעת אם נאסרו אותו בנתינת מים כל שהוא או ביותר מכדי מזיגה או דוקא בכדי שיעור מזיגה בינונית כדשתו ליה רובא דאינשי. יש מי שאומר שלא אסרו מזיגת עו"ג אלא כדי שלא יהא רגיל אצלו להשקותו וכמו שאמרנו וכיון שכן לא אסרו אלא בשמזגו בכדי להכשירו לשתיה דהיינו כשיעור מזיגת בני אדם אבל אם יצק מעט מים בחבית של יין או שיצק שם מים מרובים ביתר מכדי מזיגת בני אדם מותר דאין כאן משום לך לך אמרין נזירא שאינו מכשירו לו לשתיה וכל כי הא לא שכיחא וליכא למיגזר בה. והביא הרמב"ן ז"ל מסעד להוראה זו מדגרסינן בירושלמי ר' ירמיה בשם ר' חייא בר בא יין שמזגו בחמין אסור בצונן מותר יבא עלי שלא עשיתי מימי. ר' יוסי אזל לצור חמתון שתן חמר וחמימין וארמי מזג אמר לון מאן שרא לכון פירש יין שמזגו נכרי בחמין אסור שהרי תקנו לשתיה ששתייתן בחמין היתה ולפיכך אסור משום לך לך אמרין נזירא שהרי תקנו לשתיה. ואם מזגו בצונן מותר שלא תקנו לשתיה שאין דרכן למזוג אותו בצונן. ואע"ג דלא סמכינן אדבני מערבא במזיגת מים צוננין חדא דהאידנא רגילי למישתי בצונן ועוד דר' ירמיה אמר יבא עלי שלא עשיתי מימי ועוד דבגמרין סתם אמרו יין שמזגו עו"ג ולא פלוג בין חמין לצונן. מכל מקום ניליף מינה שלא אמרו אלא במכשירו לשתיה כדרך שבני אדם מכשירין לשתיה ומינה לחבית גדולה שאין דרכן של בני אדם למזוגן ביחד שאם שפך בו עו"ג מעט מים מותר והדעת נותנת (דף קלז) שאפילו נתן בה כדי מזיגה לפי שאין דרכן של בני אדם לעשות כן ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ומיהו במזיגת כוס בין שנתן בו כדי מזיגה או יותר מדאי או פחות ממזיגתו בכל ענין אסור לפי שהוא ראוי להוסיף עליו יין או מים. וכך רגילות ואיכא למיגזר ביה משום לך לך אמרין נזירא. אבל מזגו שלא בכוונה ודאי מותר ואין כאן בית מיחוש דלא גרע מכחו שלא בכוונה דלא גזור ביה רבנן ואפילו לשתיה. הולכת ענבים לגת כיצד. גרסינן בפרק ר' ישמעאל בעו מיניה מרב כהנא מהו שיוליך ענבים לגת אמר להו אסור משום לך לך אמרין נזירא וגו'. איתיביה רב יימר לרב כהנא עו"ג שהביא ענבים בסלים ובדורדרין אעפ"י שהיין מזלף עליהן מותר. א"ל הביא קאמרת אנא לכתחילה קאמינא. ופירש הר"א ז"ל דאסור זה מפני שהיין נסחט בדורדרין וכשהעו"ג שופך הענבים בגת נשפך גם היין על ידו ומשום האי לכתחילה אסור ומשום לך לך אמרין נזירא דגזרינן אטו שפיכות יין גמור. אבל בדיעבד שרי ואעפ"י שיש יין הרבה מנתז על הענבים דיעבד לא גזרינן לפי שאינו מתכוין באותה שפיכה לשפיכת היין אלא לשפיכת הענבים שהוא מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נמשך היין מהן. ואין דרכן של מנסכין כן. אלו דברי הרב ז"ל ונמצא לפי דבריו שנכרים הללו שמוליכין עכשיו ענבים לגת צריך ליזהר בהן אם אין ישראל מסייען. ומיהו בשישראל מסייעין מותר ואפילו לכתחילה דלא גזרינן דילמא שדו ליה כוליה עילויה דעו"ג ואע"ג דגזרינן הכי ביין גמור כדאיתא בפרק השוכר התם הוא דהוי חמרא מעליא ואי מישתלו ושדו עילויה הוה ליה כחו של עו"ג ואסור אבל הכא דאפילו כי שפיך ליה לחודיה לית ביה אלא משום לך לך אמרין נזירא. ובדיעבד כי מסייע ליה ישראל אפילו לכתחילה שרי ולא גזרינן דילמא שדי ליה עילויה. והרמב"ן ז"ל פירש במוליך ענבים לגת שיש בו יין ומשום גזרה שמא יגעו ביין שבגת. והא דתניא בברייתא דמותבינן מינה אעפ"י שהיין מזלף עליהן על הענבים שבגת קאמר וטעמא משום דהוה ליה כזורק אבן לגת דשרי רב אשי בשילהי פרק ר' ישמעאל דכל שבזב טהור בנכרי אינו עושה יין נסך. ובודאי לישנא דתוספתא מכרעא כהדין פירושא דתניא בתוספתא עו"ג שהוא מעלה ענבים בסלים ובדורדרין בגת אעפ"י שנפצן בגת והיין מנטף על גבי ענבים מותר. עו"ג דמסייע לישראל להוריק היין מכלי אל כלי כיצד. גרסינן בפרק השוכר אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לעו"ג לא ליקרב עו"ג לסיועי בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה עלו' וקא אתי מכחו ואסור. ופירש הראב"ד ז"ל דדוקא דבעו לשפוכיה אבל היכא דלא בעו לשפוכיה מותר להוליכה אפילו העו"ג לבדו אי חסיר הוא או בענין שלא יוכל ליגע ביין. ויש ספרים דגרסי בפרק ר' ישמעאל אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תקרויה לעו"ג לסיועי בהדייכו דילמא אגב אורחיה דמיתו עליה והו"ל כח עו"ג ואסור. ולספרים דגרסי ליה הכי מפרשים ליה כי האי כשהיה דעתן לשפכו והיה משיאן עצה טובה שלא יסייע הנכרי גם בשפיכתן ויטילו כל הכלי על הנכרי והוה ליה כחו של נכרי לבדו ואסור. והרחקה יתירה קאמר אבל אם אין דעתו לשפכו מיד ע"י הכתפים אין בזה שום חשש ומותר אפילו לכתחילה. ומיהו אפילו סייע הנכרי בשפיכתו כל שכח ישראל מעורב בו ונזהר הישראלי שלא יטיל דכלי מותר בדיעבד דהא דילמא מישתליתו ושדיתו עילויה קאמר ולכתחילה קאמר. וכן פירש הרמב"ם ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פסק דאפילו בדיעבד אסור והכין משמע בגמרא דבני מערבא וכתבו הר"ח ז"ל בפירושיו דגרסינן התם בפרק השוכר גמרא נטל את המשפך ישראל תופש בנאד ועו"ג מערה סברין מימר דברי הכל מותר ר' שמעון אומר כל גרמא אמר שאסור פעמים מרפה ידיו ונמצא כל העירוי מחמת העו"ג ואהין דמרגיל זיקא מעייל לרע אין בו משום מערה מכלי לכלי. ומכל מקום מלשון גמרין לא משמע הכין והילכך נראה לי בדיעבד מותר וכמאן דסברין מימר בירושלמי דברי הכל מותר ואי נמי הא דירושלמי לא מותר ואסור קאמרי. אלא סברין מימר דאפילו לכתחילה שרי הואיל וכח ישראל מעורב בו ואתא ר' שמעון ולימד דכל גרמא אמרי דלכתחילה אסור משום דפעמים מרפה ידיו ונמצא כל העירוי מחמת עו"ג. וגם זה נכון לפי דעתי. נכרי שזרק אבן או כיוצא בו לבור של יין מותר אפילו בשתיה דגרסינן בפרק רבי ישמעאל אמר רב אשי כל שבזב טמא בעו"ג עושה יין נסך וכל שבזב טהור בעו"ג אינן עושה יין נסך. ופירש דבזב אינו מטמא בזריקתו דכל אשר יגע בו הזב טמא כתיב וזריקה לאו נגיעה היא. ואותיביה רב חייא לרב ממתניתין דפרק רבי ישמעאל דקתני נטל את החביות וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והתירוהו. כלומר אפילו בשתיה בחמתו אין שלא בחמתו לא. ופריק התם דקא אזיל מיניה מיניה. ואי שלא בחמתו היינו חוששין שמא יהיב דעתיה ונגע אבל השתא לא חיישינן אבל אי לא אזיל מיניה מיניה אפילו שלא בחמתו מותר ואפילו בשתיה דהא בכל כי הא בזב טהור. ומיהו הא דאמר רב אשי כל שבזב טמא בעו"ג עושה יין נסך וכל שבזב טהור בעו"ג אינו עושה יין נסך לאו כללא הוא לכל מילי שהרי בזב היסיטו טמא ובנכרי אינו עושה יין נסך דגרסינן התם בפרק ר' ישמעאל אמר רב פפא עו"ג דרי זיקא וישראל בהדיה חסיר אסיר משום דמקרקיש ליה מליא שרי וכולה כדאיתא התם. והיסט במגע בית הסתרים כגון קנה בקומטו של זב והיסט בו את הטהור טהור דהיסיט בית הסתרים היא ואינו מטמא וכדילפינן מוידיו לא שטף במים. ובעו"ג עושה יי"נ. אלא לא בא רב אשי כאן אלא לענין זריקה בלבד דבשלא בחבורין היא ובזב טהור. ובעו"ג אינו עושה יי"נ אלא בדאזיל מיניה ושלא בחמתו דחיישינן דילמא יהב דעתיה ונגע. וכן הלכה וכן פסק רבנו שמואל וכן חכמי הצרפתים ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל השמיטה וכתב ה"ר משה בר' נחמן ז"ל דנראה שהוא ז"ל סובר דרב אשי לית ליה גזרה בכחו ביין נסך וכדאמר איהו גופיה לעיל במעצרתא זיירא ללישנא בתרא ואפילו בכחו שרי ולדידיה אפילו מוריק אוריק ואפילו בכוונה שרי. והילכך לדידיה זריקה נמי דלאו נגיעה היא אע"ג דאיכא כחו שרי. ולית הלכתא כוותיה בכחו. והילכך אף בזריקה כן והנכרי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אוריקי. ואין טעמא של רבנו ז"ל מספיק בעיני דהא בלישנא קמא דמעצרתא אמרינן דאפילו רב אשי לא פליג בכחו דאסור אלמא אע"ג דמודה במוריק אוריקי דאסור בזורק שרי דאלמא לא דמיאן ורב אשי מודה במוריק ומתיר בזורק דזורק לאו כחו הוא. והלכתא כרב אשי וכן עיקר. גרסינן בפרק ר' ישמעאל אמר רב פפא נכרי נקיט דנא וישראל נקיט כובא וקא מוריק חמרא אסור מאי טעמא כי קא אתי מכח נכרי קא אתי. פירוש ואסור אפילו בהנאה דכחו של עו"ג בכוונה אוסר אפילו בהנאה. ישראל נקיט דנא ועו"ג נקיט כובא וקא מוריק חמרא שרי ואי מצדד אצדודי אסור. ופירש רש"י ז"ל דבמליא מיירי דחיישינן דאדמצדד נגע ביה. והראב"ד ז"ל פירוש דבצדוד הכוביא א"א שלא ירבה בשפיכתו. וכגון שהדנה סמוכה על דפני הכובא והוה ליה כחו של נכרי ואסור. ואינו מחוור דכח נכרי וכח ישראל מעורב בו בדיעבד מיהא מותר לגמרי. ויש מפרשים דחיישינן דאדמצדד נגע בדפני הכובא לקלוח היין היורד והוה ליה מגעו על ידי דבר אחר ושמא מתכוין הוא כך והילכך אסור. והרמב"ן ז"ל כתב דמשום דמשכשך הוא בכוונה נאסר. ואע"ג דאמרי בנכרי דדרי כובא חסיר שרי התם משום דלא ניחא ליה בקרקושיה דילמא משתפוך עליה ומשום הכי לא חיישינן ושרי. וגם הרמב"ם ז"ל כן נראה שפירש דאפילו לא נגע כל שהוא מנדנדו אסור. ואינו מחוור כלל שלא מצינו שיכשוך אוסר ביין אלא בנוגע ביין בעצמו בין בגופו בין ע"י דבר אחר אבל במגביה כלי או מוליכו ומקרקשו לא שאין דרך המנסכין כן כלל וכן כתב הראב"ד ז"ל ועיקר. ונראה לי שזה מוכרע מברייתא דקתני המערה מחביות לחביות קלוח היורד משפת החביות ולמטה אסור ואוקמה רב ששת בפרק השוכר בנכרי המערה דאתי מכחו וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. וע"כ אי אפשר לו לנכרי לערות ושלא ישכשך מה שיהיה בפנים ואפילו הכי שרי אלמא שיכשוך בלא שפיכה אינו עושה יין נסך כלל. ואמר רב פפא עו"ג דרי זיקא וישראל אזיל אחוריה כך גריס הרב אלפסי ז"ל. חסיר אסיר משום דמקרקיש מליא שרי משום דלא מקרקיש כובא איפכא רב אשי אמר זיקא בין מלא בין חסר שרי אין דרך ניסוך בכך. כובא מליא אסיר חסיר שרי. יש מפרשין זיקא נאד קשור אין דרך מנסכין כן בשיכשוך יין שבכלי קשור שאינו יכול להכניס ידו שם אבל אם היה נאד פתוח שיכול להכניס ידו בפנים אסור ואע"פ שלא הכניס ידו בפנים דכל שמשכשך בכלי שראוי להכניס ידו בפנים הרי זה שיכשוך ואסור. וכובא חסיר נמי שרי. ופירש רש"י ז"ל דאע"ג דאי אפשר לו בלא קישקוש מעט אפילו הכי שרי דלא ניחא ליה בקרקושיה דילמא מישתפיך עליה ואפילו מישתפיך הוה ליה כחו שלא בכוונה ושרי ואפילו בשתיה אבל מליא אסור דילמא נגע בחמרא. ומיהו דוקא בשתיה אבל בהנאה שרי ואע"ג דבשאר ספיקי מגע דבכוליה פירקין דהשוכר אסירי בהנאה הכא כיון דישראל אזיל אחוריה ולא חזא דנגע ביה ועוד דאיהו במלאכתו עסוק לא חיישינן למגעו בכוונה משום דנתפש עליו כגנב בכך. אבל למגעו שלא בכוונה חיישי והילכך אסור בשתיה אבל לא בהנאה. ולזה הפירוש הסכים גם הרמב"ן ז"ל. ולפי דבריהם הא דגרסינן בירושלמי אהין דמרגיל זיקא מעייל לרע אין בו משום מערה מכלי לכלי היינו דוקא בזיקא קשורה. ואינו מחוור בעיני חדא דהא סתמא קאמרי בין בגמרין בין במערבאי זיקא שרי ולא אמרי זיקא קשורה. ועוד אדמיפלגי בין זיקא לכובא ליפלוג וליתני בזיקא גופיה בין קשור לשאינו קשור ועוד דמה לי כלי סתום מה לי כלי פתוח אם דרכן לנסך בקרקוש דכלי בלא נגיעה ממש מה להם בין פתוח לסתום ומסתברא דזיקא שרי משום דאין לחוש לנגיעותו שאין מוליכין אותו לעולם ופיו פתוח אלא או קשור או אוחז בפיו כדי שלא ישפך ואי משום קרקושו אין דרך ניסוך בכך לנסך בקרקוש כלי בין פתוח בין סתום אלא אם כן מכניס ידו ומשכשך בגופו של יין באחד מאיבריו או על ידי דבר אחר. וכובא חסיר שרי דכל שהוא נושאו על כתפו אי אפשר לו ליגע בו בידו ולשמא הטה ונגע לא חיישינן דהא אזיל ישראל אחוריה וחזי ליה ואיהו נמי מיסתפי דילמא חזי ליה ישראל בהטותו ויתפש בו בכך כגנב אבל מליא אסור דילמא נגע ביה. ואפשר דאפילו מליא אינו אסור בהנאה ומדברי רש"י ז"ל וטעם נכון פירש בו וכן פירש ר"ח ז"ל טעמא דכובא מליא משום חשש נגיעה ואעפ"י שפירש בתשובה דטעמא לא משום חשש נגיעה אלא משום דילמא מישתפיך מיניה. מה שפירש כאן בפירושיו יותר נכון ועיקר. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם הראב"ד ז"ל הכובא מליאה דאסור דוקא בדאזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטר ליה אבל אזיל בתריה בצדו דמצי מנטר ליה שפיר אפילו מליא נמי שרי דהא חזי ליה דלא נגע. וזו היא גירסתו של רב אלפסי ז"ל שגורס ואזיל ישראל אחוריה וכמו שכתבנו למעלה ולא גרסינן ואזיל ישראל בהדיה. וכן כתב הראב"ד ז"ל בעצמו בפרק השוכר גבי שפוכאי. וכתב בעל התרומות ז"ל אם נושאה במוט ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונה מותר בשתיה ואפילו מה שיצא לחוץ וכן פירש רבי שמואל ז"ל ונראה שזה פשוט דכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן ואפילו נושאה על כתפו כל שיצא ונשפך שלא בכוונה מותר. וכל שכן כשנושאין על כתפיהן חבית נקובה והיין זב מעצמו שהוא מותר שהרי היין אינו זב מכחו ואפילו בנדנוד אינו מרבה בשפיכתו ואפילו מונחת על גבי קרקע היתה מטפטפת או מוציאה כדרך שהיא מטפטפת ומוציאה עכשיו בשהיא מונחת על כתפו ואין כאן כחו כלל וקרוב אני לומר בכל כי הא דאפילו יודע נכרי דחבית מטפטפת ומוליכה מותר ואפילו בשתיה דאין כאן כחו כלל כמו שאמרנו אלא שצריך להתיישב בזה להורות בו הלכה למעשה. ולענין נעורת שתוחבין בין בכובא או בגיגית בזמן שהיא מטפטפת כתבו בשם רבנו שמואל ז"ל שאסור להיות נכרי תוחב נעורת או מטלית בסדק בחבור השולים לסתם מפני שנוגע ביין ובשם רבנו יצחק ז"ל דבסביבות השולים מקום שמתחברין אל דפני החבית אם יוצא לשם יין מותר לתחוב שם נעורת על ידי נכרי לפי שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדפני הגיגית. (דף קלח) כל מקום שאמרו במגע נכרי וכחו שאסור בהנאה לא אמרו אלא למוכרו לאחרים אבל ליטול דמיו מאותו נכרי שאסרו עליו מותר שאינו כמוכרו לו אלא כנוטל ממנו דמי נזקו דגרסינן בפרק ר' ישמעאל אמר ר' אשי האי נכרי דנסכיה לחמרא דישראל שרי ליה למישקל דמי חמרא מיניה מאי טעמא מיקלא קלייה. ויש ספרים דגרסי האי נכרי דנסכיה חמרא לישראל בכוונה. ויש מפרשים לפי גירסא זו דוקא בדנסכיה בכוונה הא אם היה סבור שהוא של עצמו ונסכיה אסור דהא בישראל בכענין זה פטור. וכדאמרינן המטמא והמדמע והמנסך פטור. וליתא דהא מכל מקום קלייה ניהליה אלא אפילו לאותה גירסא הכי פירושא דנסכיה בכוונת מגע שאסרו עליו בהנאה אפילו הכי שרו למשקל מיניה ודוקא מיניה דאי נגע בו שלא בכוונת מגע אין צריך ליקח ממנו אלא אפילו לאחרים יכול למוכרו שהרי אינו אסור בהנאה וזה נכון ועיקר כדרך שאסרו סתם יינן בהנאה כך אסרו שכרו דתנן בפרק השוכר השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור לעשות במלאכה אחרת אעפ"י שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. ואסיקנא בגמרא דהוא הדין לסתם יינן. דגרסינן התם איבעיא להו שכרו לסתם יינו מהו כיון דאמרינן דאיסוריה חמור הוא וכיין נסך שכרו נמי חמור או דילמא הואיל וטומאתו קלה שכרו נמי קיל ת"ש דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינו ויהבי ליה חיטי באגריה אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל קלינהו וקברינהו בקברי אלמא אפילו סתם יינו שכרו חמור כשכר יין נסך ממש ואע"ג דשאר איסורי הנאה דעלמא שרי בדיעבד וכדתנן בקידושין גבי ערלה וכלאי הכרם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואפילו שביעית שתופשת דמיה שכרו מותר. אפילו הכי קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך כדאיתא התם. ירושלמי נתן לו קרקע בשכרו בכל אתר אתמר אין נאסר וכה איתמר נאסר. נתן לו בהמה בשכרו בכל אתר אתמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר וכה איתמר דבר שיש בו רוח חיים נאסר. הכל אסור אינו אסור אלא כדי שכרו. היה עושה בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. ולאו דוקא בשוכר עצמו לעשות ביין נסך אלא אפילו שכר חמורו וכליו לעשות הנכרי בעצמו בהן ביין נסך שכרו אסור וכמעשה דההוא ארבא דכתבינן ותנן השוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרה אסור. שכרה לישב עליה אעפ"י שהניח לגינו עליה שכרה מותר. והא דתנן שכרו לעשות עמו במלאכה אחרת אעפ"י שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. אוקמה אביי דוקא כדאמר ליה לעתותי ערב העבר לי חבית של יין כלומר שאין שכירותו מחמת אותו חבית ולא נשכר עמו מתחלה על דעת כן ונראה שאפילו נשכר עמו למלאכה סתם ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית זו שכרו מותר מפני שלא נשאר מן היום כדי לעשות לו מלאכה זו והילכך אין שכר העברת חבית זו נכלל בתוך שכירות והיינו דנקט לעתותי ערב דאי לא מ"ש עתותי ערב דנקט שאם לומר שהעבירה לו בחנם לאחר שיצא ממלאכתו אפילו העבירה לו בחצי היום נמי ולמה יהא שכר מלאכה אחרת נאסר מחמת העברה זו. ורבא אוקמה אפילו בששכרו להעברת חביות והעביר חבית של יין נסך בתוכן ומתניתין בשאמר לו העבר לי מאה חביות כל חבית וחבית בפרוטה שנמצא שכר של חבית וחבית בפני עצמו ולפיכך שכר אותו חבית אסור ושל שאר חביות מותר אבל אם אמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות אם יש ביניהן חבית אחת של יין נסך שכר כולו אסור ששכר אותו חבית פתוך בכל השכר שהשכר אחד הוא. וקשיא לי דהא קיימא לן דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. וכל חבית וחבית שהוא מעביר זוכה כנגדה בפרוטה אחת ואם כן למה אסרו שכר המותרת והכא נמי אמרינן בפ"ק דע"א גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם ע"ג זוכה כנגדה בפרוטה אחת ואם כן למה אסרו שכר המותרת והכא נמי אמרינן בפ"ק דע"א גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם ע"ג אסור לבנותה. אמר רבי אלעזר ואם בנה שכרו מותר ואוקימנא אפילו בכוונה ע"א עצמה ואפילו שכר מכוש אחרון דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה שכר מכוש אחרון נמי מותר ונראה לי דהתם היינו טעמא משום דלא הויא ע"א אלא במכוש אחרון ואפילו למאן דאמר ע"ג של נכרי אסורה מיד מכוש אחרון לית ביה פרוטה ובפחות משוה פרוטה לא גזרו הילכך שכרו כולו מותר אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה וההיא פרוטה בכולי אגרא פתיכא הכל אסור אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו כולו מותר וכי נקט מאה חביות במאה פרוטות בדוקא נקט לה מאה במאה. ומיהו רבא לא פליג אהא דאביי דאיתא להא ואיתא להא אלא משום דלא תני במתניתין לעתותי ערב אוקמה רבא אפילו בדלא אמר ליה לעתותי ערב. ומיהו איתא לדאביי דתניא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. והא דתנן השוכר את החמור לישב עליה אעפ"י שהניח לגינו עליה שכרו מותר פירשה רבא דאע"ג דמדינא מצי מחית עלה לגינו אפילו הכי שכרו מותר דנהי דדינא לאחותיה אלא אי לא מנח ליה מי מצי אמר ליה נכה לי. הילכך הרי זה כאלו לא שכרה לכך. ולענין פסק הלכה כתב הראב"ד ז"ל דהשתא דקיימא לן כר"א דאמר בפרק כל הצלמים יוליך הנאה לים המלח ואפילו חבית בחבית הכא נמי אפילו אמר לו מאה חביות במאה פרוטות יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר. והרמב"ן ז"ל כתב עליו דלא דמיא לדר"א דהכא כולי אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה דהא קבלנות היא דקביל עליה הולכת מאה חביות. ועוד שאלו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל הילכך הל שכר יין נסך הוא ואסור. והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות לומר שהלכה כן. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. אע"פ שאמרו שאם אמר לו לעתותי ערב העבר לי חבית זו שכרו מותר. וכן באומר לו מאה חביות כל חביות בפרוטה או מאה חביות בנ' פרוטות מכל מקום אסור לעשות כן ואפילו לשמור אותו בחנם או למזוג ממנו בפני הנכרי דאם שומרו ואפילו בחנם מכל מקום רוצה הוא בקיומו שלא יגנב ברשותו ושלא יאבד וכל שרוצה בקיומו אסור. דגרסינן בפרק השוכר יתיב ר"נ ועולא ואבימי בר פפי ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו ויתבי וקא מיבעיא להו שכרו לשבור ביי"נ מהו כיון דרוצה בקיומי אסור או דילמא כל למעוטי התפלה שפיר דמי אמר להו ר"נ ישבור ותבוא עליו ברכה. אלמא כל שרוצה בקיומו שלא לאבדו אסור וכל שמוליך בחנם נמי אסור. דתניא בתוספתא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר ולעתותי ערב טובת הנאה בעלמא הוא שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכרו. וגרסינן בירושלמי היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. ואני תמה אם כן אפילו לעתותי ערב מפני מה כל שכרו מותר תיפוק לי שהרי עשה עמו בטובת הנאה ואתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכר אותה שעשה עמו בטובת הנאה וי"ל דלדעת הירושלמי מה שאמרו במשנתנו כל שכרו אסור ובטובת הנאה דהיינו נמי לעתותי ערב כנגד אותה חבית אסור והשאר מותר. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפיכך אסור לישראל להיות משמש ומזוג יין נסך לעו"ג ולענין דמי יין נסך שביד עו"ג או שביד ישראל. גרסינן בפרק השוכר הדור יתבי וקא מיבעיא להו דמי ע"ג ביד עו"ג מהו מי תפשי ביד עו"ג דמיה או לא. אמר להו ר"נ מסתבר דמי ע"ג ביד עו"ג מותרין דתניא ישראל שנושה בעו"ג מנה מכר עו"ג והביא לו יין נסך והביא לו מותר. אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ג ואביא לך או יין נסך ואביא לך אסור מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא סיפא משום דהוה ליה כרוצה בקיומו אסור. הא דקתני המתן עד שאמכור יין נסך ואביא לך אסור. ויש מפרשים דדוקא בדשויה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו הא לאו הכי שרי דאין זה רוצה בקיומו. ותדע לך דתנן בפרק השוכר אומנין ישראלים ששלח להם עו"ג חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. ויש דוחים דשאני התם שהישראלים לא פסקו עם העו"ג על שכרם אלא ששגר להם חבית של יין שוה דינר. ואמרו לו עד שאתה משגר לנו יין שוה דינר תן לנו דינר ותדע שאילו היה הפרש בין שויה אפותיקי ללא שויה אפותיקי אדמיפלגי במכר והביא והמתן עד שאמכור ואביא ליפלגו בהמתן ואמכור בין שויה ניהליה אפותיקי לדלא שויה נהליה אפותיקי. והרא"ה ז"ל כתבו דנראה דכשהיה בידו לנוגשו ומדעתו ומרצונו המתין לו עד שימכור ויביא אסור אבל אם לא היה בידו לנוגשו ועל כרחו המתין לו הרי זה מותר. ומיהו לדעת הגאונים ז"ל ורש"י ז"ל שאמרו דאין הנכרים עכשיו בקיאין בטיב ע"ג ואין מגען אוסר בהנאה אפילו בהמתן ואביא לך מותר אבל אנו אין אנו נוהגין כן. ועם כל זה נהגו היתר בדבר זה ואין בידי טעם נכון על מה סמכו אחר שאנו אומרים מגען אסור בהנאה שלא כדברי הגאונים ז"ל. ומכל מקום אחר שהגאונים ורש"י ז"ל מתירין מגען בהנאה בהמתן ואביא אין כח בידינו לאסור עליהן. ולענין דמי ע"ג ביד עו"ג קיימא לן כי הא דרב נחמן דאמר מותר. והא דאמרינן בפרק אין מעמידין גמרא ההולכין בתרפות של עו"ג וישראל מאי טעמא בחזרה אסור דאמרינן ע"א זבין ודמי ע"א איכא בהדי עו"ג נמי אמרינן אימר ע"ג זבין ודמי ע"ג איכא בהדיה. ופרקינן עו"ג היינו טעמא דאמרינן גלימא זבין אבל ישראל אם איתא דמזבין גלימא בהני שוקאי דהכא הוה מזבין דשמעת מיניה דדמי ע"ג ביד עו"ג אסור לית הלכתא הכין אלא כי הא דפשיט רב נחמן להיתירא ותניא כוותיה והתם לתרוצה אף לכשתמצא לומר דדמי ע"ג ביד עו"ג אסורין. ודמי ע"ג ומשמשיה ותקרובת שלה ביד ישראל אסורין דע"ג תופשת את דמיה ואפילו חלופי חילופין אסורין דכתבי והיית חרם כמוהו ודרשינן כל שאתה מהוה ממנו חרם כמוהו. ואפילו דמי סתם יינן ביד ישראל אסור. יש דברים שהן כאילו קנה ישראל יין נסך ומכרו אעפ"י שלא קנאו ולא בא לידו ממש ולא מכרו. כיצד שנינו בברייתא בפרק השוכר אומר אדם לחמריו ולפועליו צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי"נ. ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאיזופי קני ליה דינר גביה. ואקשינן עליה אבל חנוני שאינו מקיפו מאי מותר אי הכי אדתני אכלו בדינר זה ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים בחנוני המקיפו אבל בחנוני שאינו מקיפו מותר. אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו אע"ג דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר מהכא משמע דאי מיחד ליה שעבודיה מיהא מיתסר וכן פסק הרמב"ם ז"ל. וקשיא לי דהא עו"ג אינו קונה בייחד לו ישראל בנתינת היין עד שימשוך הדינר ואם כן יחוד זה לא מעלה ולא מוריד דשעבודא בעלמא הוא בלחוד דאיכא. ומדוחק יש לי לומר דהא דקאמר כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר לאו למימרא דביחוד בלחוד מיתסר אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר דכי לא מיחד ליה לא משכחת דמיתסר בשום צד ואפילו בחליפי כלי ואי נמי באגב אבל הכא לא שנא ייחד ולא שנא לא ייחד שעבודא בעלמא הוא דאיכא ושרי. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל. ורב פפא אוקמה כשהקדים לו דינר. ובהא דרב פפא נמי קשיא לי דכי הקדים לו דינר מאי הוי דהא מדיהביה ניהליה קנייה עו"ג דסתמא דמילתא לאפוקי יהביה ניהליה ובשעת נתינת המעות איסורא ליכא דהא לא שקלי יין נסך וכי שקלי פועלים לבתר מיכן יין נסך דינר ליתיה דישראל ולאו דמי יין נסך הוא והוה ליה כנתן לה טלה באתננה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר. ולפיכך נראה לי דהא (דף קלט) הקדים לו דינר דקאמר לא להוציאו הקדימו לו אלא דליהוי גביה עד שיתן יין לפועליו ויזכה בו בכדי מה שיתן לפועליו. לפי שאין בעה"ב יודע עדיין כמה יטלו פועליו ולפיכך מקדים לו כדי לחשב עליו באחרונה והיינו דקאמר צאו וטלו ושתו ואני פורע ואני מחשב מיבעי ליה דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה יטלו פועליו ויחשב עמו באחרונה. ואע"ג דלא פירש רב פפא כגון שהקדים לו דינר ושלא להוציאו היינו משום דמסתמא כל שמקדים דינר בדבר המסופק שמא יקח שמא לא יקח אי נמי בדבר המסופק כמה יקח וכמה לא יקח סתמו כפירושו שלא יוציא לעצמו עד שעהש יקח וכדאמרינן גבי אתנן נתן לה ואחר כך בא עליה אתננה מותר. ואקשינן נתן לה ואחר כך בא עליה מותר לכי בא עליה ליחול עליה איסור. ופרקינן דאמר ליהוי גביך ואי מציטריך לך קני מעכשיו דאלמא מסתמא כל דלא אמר ליה אי מצטריך לך קני מעכשיו דעתיה דאיניש בכל כל הני כי מקדים דמי לא מהני להו לאפוקינהו מהשתא עד דשקיל זיבונא. ואם תאמר והא בפלוגתא דמשיכה בנכרי קונה או אינה קונה דאפליגו בה בפרק השוכר אמר רב אשי משיכה בנכרי אינה קונה ואקשינן עליה מיהא דתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין וכו'. ואי אמרת משיכה בנכרי אינה קונה אמאי דמיו מותרין דהא לא קני ליה עו"ג עד דיהיב דמי ומדרמי בכליו הוה ליה יין נסך וכי קא שקיל דמי דמי יין נסך קא שקיל. ופריק בשהקדים לו דינר דאלמא כל מאן דאקדים דינר לפרעון יהביה ניהליה מהשתא. לא קשיא דהתם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב והילכך כל כי הא כי מקדים לו לאפוקינהו מהשתא יהבינהו וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכא דעתיה כלומר וזכה מהשתא בדינר והל ההיא סוגיא דהתם בהכי רהטא כנ"ל. ורב אשי אוקמה להא דשתו ואני פורעו בשנטל ונתן ביד. ומסתברא דרב אשי לא פליג אדרב פפא אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא ליה לאוקמתא דר"פ משום דאני מחשב מיבעי ליה. ואיתא לדר"פ ואיתא לדרב אשר הילכך בין בשהקדים לו דינר ולא לאפוקי מהשתא ואי נמי בשנטל ונתן ביד אסור הא לאו הכי ולאו הכי מותר. שנינו בפרק השוכר אומנין ישראלים ששלח להם נכרי חבית של נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה ואם משנכנסה לרשותן אסור. יש פרשים אומנין ישראלים העושין מלאכה אצל הנכרי ולא פסק עמהם דמים אלא לעתותי ערב שלח להם חבית של יין שוה עשרה דינרין הרי אלו מותרין לומר לו קודם שיזכו בה עד שאתה נותן לנו חבית שוה עשרה דינרין תן לנו את דמיה ואין זה כמוכרין לו היין ונוטלין דמיו שהרי לא זכו בה אבל משנכנסה לרשותן הרי זה אסור שכבר זכו בה והרי אלו כחוזרין ומוכרין אותו לו. וי"מ כגון שעשו מלאכה אצל ישראל וישראל זה אומר לעו"ג לפרען בשבילו והוא שלח להם חבית של יין נסך עד שלא נכנסה לרשותן כלומר שלא זכו בה מותר לומר לו תן לנו את דמיה והכל עולה לטעם אחד. גרסינן בפרק השוכר אמר רב יהודה אמר רב מותר לישראל לומר לעו"ג צא והפיס עלי מנת המלך. מיתיבי לא יאמר אדם לעו"ג עול תחתי לאוצר עול תחתיו קאמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר פירש הראב"ד ז"ל שהכל נותנין למלך חלק ידוע מפירותיהם ומיינם וזה אומר לעו"ג הפיס המלך ממנתו שהוא לוקח מייני והלך העו"ג ופייס למלך ביין נסך ואפילו הכי כשיפרע ישראל זה לעו"ג הרי זה מותר דלא חשבינן ליה כפורע דמי יין נסך. ומשום הכי פרכי ליה מיהא דתניא עול תחתי לאוצר הרי זה אסור דכיון שזה חייב ליתן יין למלך וא"ל עול אתה תחתי הרי זה כאלו קנה ממנו היין נסך ובמצותו נתנו לאוצר המלך וכשהוא פורע דמי יין נסך ואסיקנא הא לא דמי אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר כלומר בכל ענין שתוכל למלט והילכך כשחוזר ופורע לו לא דמי יין נסך הוא פורע. והפיס עלי מנת המלך להא דמיא דהא לא אמר ליה לפייסיה ביין אלא שיפייס במה שיוכל. ומיהו איכא למידק דהכא משמע דכי אמר ליה מיהא עול תחתי לאוצר אסור. ואלו גבי חמרין ופועלין תנאי בר"פ השוכר וכדכתבינא לעיל צאו ואכלו ואני פורע חושש משום יין נסך ואסקה רב פפא דוקא כשהקדים לו דינר ורב אשי אוקמה בשנשא ונתן ביד הא לאו הכי ולאו הכי שרי דשעבודא בלחוד הוא דאית ליה עליה וכי קא פרע לאו דמי יין נסך קא פרע. ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני התם שבשעת פרעון כבר שתו הפועלין היין. אבל הכא בשהיין בעין באוצר והילכך איסורא על המעות בשעה שהוא פורע. ואינו מחוור בעיני דאם איתא אדמוקי לה התם רב פפא בשהקדים לו דינר וקשיא לן עליה מחשב מיבעי ליה. ורב אשי אוקמה כשנשא ונתן ביד וקשיא לן עליה טלי ושתו מיבעי ליה. לוקמה כמשמעה כגון שפרע עד שלא הספיקו לשתותו. והרמב"ן ז"ל תירץ דהכי נמי בשהקדים לו דינר כי התם והכין משמע בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם בפ"ו של מסכת דמאי תני לא יאמר אדם לעו"ג הילך מאתים דינרין ושקול על ידי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר. אלמא דבשהקדים לו מעות מיירי. עוד יש לנו לומר דגבי פועלים אינו חייב ליתן להם יין דוקא שכן דרך בעל הבית לפרען במעות והן הולכין ואוכלין אבל במנת המלך שחייב לו יין ממש אלא שפעמים שהוא לוקח מעות לפיכך כשאמר לו עול תחתי לאוצר והוא פורע יין הרי הוא כאלו הוא קונהו ובמצותו נתנו העו"ג לאוצר. אבל כשאמר לו מלטני מן האוצר אעפ"י שהוא פייס ביין כיון שהוא לא אמר לו לפייס ביין אלא בכל דבר שיוכל לסלק את המלך הרי זה מותר ומקצת מן הגאונים ז"ל יש שפירשו שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם זה סאה וזה סאתים וכותב על פלוני כך וכך ועל פלוני כך וכך בכך דמים וכתבו על ישראל זה סאה בעשרה דינרים וא"ל ישראל לעו"ג עול תחתיו לאוצר כלומר שיקבלנו הוא במקומו הרי זה אסור דהוה ליה כמוכר יין נסך זה שהרי כיון שכתבו מבית המלך עליו הרי הוא כשלו שהרי הוא צריך לקבלו על כרחו אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר לפי שזה הולך ולוקחו לעצמו מן המלך כדי שלא יכופו את ישראל זה ללוקחו ולכתוב על עצמו כלום וזה יותר נכון. ולענין המוכר יינו לעו"ג שנינו בפרק השוכר המוכר יינו לעו"ג פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. ופרישנא בגמרא טעמא משום דכל שלא פסק לא סמכה דעתיה דשמא לא ישוו שניהם בפסק ויתבטל המקח נמצא שאין המקח מקח עד שיפסקו. ופירש רש"י ז"ל דוקא בשמדד ישראל. נראה שהוא ז"ל מפרשה בשלא משום העו"ג קודם מדידה בעודו בכליו של ישראל. והילכך אלו מדד העו"ג לעצמו נמצא שנעשה יין נסך קודם שקנה העו"ג דהא איכא כחו של עו"ג בכוונה אסור ואוסר אפילו בהנאה. אבל משך העו"ג קודם שמדדו קנאו וכדקיימא לן דמשיכה בנכרי קונה וכדאמר אמימר משיכה בעו"ג קונה ודאמימר אמר כר' יוחנן דאמר ישראל קונה בכסף וכיון דישראל בכסף עו"ג במשיכה וכדאמרינן בבכורות דדרשינן הכי לעמיתך במעות הא לעו"ג במשיכה. ואסיקנא נמי התם בע"א בפרק הושכר גמ' המוכר יינו לעו"ג דמשיכה בעו"ג קונה ואעפ"י שא"א למדידה בלא הגבהה אפילו הכי אינו קונה באותה הגבהה לפי שאינה לדעת קניית אלא לידע כמה מדות יש בו וכדאמרינן בפרק הזהב מדד ולא משך לא קנה. הילכך דוקא בשמדד ישראל אבל מדד עו"ג דמיו אסורין. וכשמדד ישראל דמיו מותרין ואפילו מדד לתוך כליו של עו"ג ואפילו איכא עכבת יין בקרקעיתו של כלי והוא דקאי כלי בחצרו של נכרי דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה דאויר כליו קונה לו. ואי נמי קאי בחצרו של ישראל אי קאי בידיה דעו"ג נמי שרי ואפילו לכתחלה משום דמכי מטי נמי באויר כלי המונח בידו קנאו ויין נסך לא הוי עד דמטי לקרקעיתו של כלי. וכדאמרינן התם אמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לנכרים אדקימו ושקולו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקיטי מינייהו אוזפינהו ניהלייהו והדר שקליה כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יין נסך קא שקליתו ואוקימנא בדכאיל ורמי למנא דנכרי ודמנח בחצרו של ישראל ומנח בארעא וכמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אבל אי מנח בידיה דנכרי שרי דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה ויין נסך לא הוי עד דמטי אקרקעיתא דמנא. ומיהו הני מילי לכתחילה אבל בדיעבד אפילו קאי כלי בחצרו של ישראל ואפילו איכא עכבת יין אפומא דמנא ואפילו מדד עד שלא פסק דמיו מותרין. לדידן דקיימא לן בסתם יינן כרשב"ג דאמר אפילו יין ביין ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו אלא שאסור לעשות כן לכתחילה דעד כאן לא שרי רשב"ג אלא בשנתערב לו יין ביין אבל לערב לכתחילה ליכא מאן דשרי. ומיהו אם הקדים לו מעות מותר וכדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לעו"ג אקדימו ושקולו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואפילו תמ"ל דמעות אינן קונות בעו"ג אלא משיכה דוקא וכדאמרינן התם בבכורות מה עמיתך בחדא אף עו"ג בחדא. אפילו הכי כיון שפסק ונתן מעות על דעת להוציאן נתנן במעכשיו על מנת שיתן לו יין לבסוף נמצא בשעה שנתנן לו לאו דמי יין נסך ולקנותם הוי וכשנוטל הנכרי יינו אותה שעה אין ישראל נוטל מעות ולפיכך מותר ואם תאמר מכל מקום אסור לעשות כן שהרי רוצה הוא בקיומו שהרי יכול הנכרי לחזור בו אד שימדוד לו כל מה שפסק עמו וכדקיימא לן כור בשלשים סאה בסלע יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. נראה לי דכיון שנתן לו על דעת להוציאם מעכשיו שוב אינו יכול לחזור בו במה שמדד לו מיהו. ודאמרי רב ושמואל יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דוקא בשלא הקדים לו מעות הא הקדים לו מעות כל סאה וסאה שמשך לכולי עלמא מיהא קנה ותדע לך דהא איפליגו רב ורבי יוחנן גביה ערבון דרב אמר ערבון כנגדו הוא קונה וקיימא לן כרבי יוחנן ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואע"ג דלא איפליגו התם אלא לענין מי שפרע כדאיתא בדוכתא בפרק הזהב היינו דוקא במטלטלין משום דמעות אינן קונות קניה גמורה במטלטלין אבל היכא דמשך כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן מיהא לכולי עלמא אבל הרמב"ן ז"ל פירש דאמימר לאו משיכה דוקא קאמר אלא אף משיכה קאמר והוא הדין למעות ולא קיימא לן כמאן דאמר התם מה ישראל בחדא אף עו"ג בחדא אלא ישראל לר' יוחנן במעות ועו"ג אף במשיכה והכי דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לעו"ג וכמאן דאמר גזלו אסור וכדאיתמר התם בבכורות. והילכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכא דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר. ור"ח והראב"ד ז"ל פירשו משנתנו דהמוכר יינו לעו"ג בשמדד העו"ג בעצמו ובשמשך העו"ג תחילה קודם שימדוד וגם זה נכון דודאי משמשך העו"ג ופסק קנאו ויין נסך לא הוי עד שימדוד ונמצא דכי קא שקיל לאו דמי יין נסך קא שקיל. ורבנו האי גאון ז"ל פסק בספר מקח וממכר בשער אחד עשר כרב דאמר להו להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לעו"ג אקדימו ושקולו זוזי מינייהו ואי לא דמי יי"נ קא שקליתו. והוא מן התמה דלא אוקימנא להא דרב דלא כרשב"ג דאמר יין ביין ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו ואנן קיימא לן כוותיה בסתם יינן וכדאיתא בגמרא והילכך בדיעבד ודאי דמיו מותרין אבל לכתחילה מסתברא דאסור וכמו"ש למעלה דאסור לערב לכתחילה סתם יינן ביינו על מנת למכור אותו חוץ מדמי יין נסך שבו :נשלם השער השני בעזרת השם ברוך הוא :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ג (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית חמישי · שער ג · >>

השער השלישי

השער השלישי: אי זה יין יש בו משום יין נסך ואי זה יין אין בו משום יין נסך. ואי זה דבר של נכרים נאסר משום יין נסך אעפ"י שהוא אינו יין. ואי זה אינו נאסר משום יין נסך. וכבר כתבנו דין מורייס של נכרים וכבשים שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ בבית איסורי המאכלות. וכן זתים הכבושין של נכרים והם הנקראים בלשון חכמים זיתי גלוסטרא מגולגלין: שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג אסורין ואיסורין איסור הנאה היין והחומץ של עו"ג שהיה מתחילתו יין ואמרינן עלה בגמרא פשיטא משום דאחמיץ פקע ליה איסורא אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד עו"ג אין צריך חותם בתוך חותם אי משום נסוכי לא מנסיך ואי משום איחלופי כיון דאיכא חותם לא טרח ומזייף. אלמא חומץ שלנו. שנגע בו עו"ג מותר ואפילו בשתיה דהא אמרינן דלא מנסיך. ומאימתי יקרא חומץ. גרסינן בפרק אין מעמידין אמר רבא האי חמרא דאיקרים עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך ורבא דבעי תלתא יומי אזיל לטעמיה דאמר בפרק המוכר פירות וכן בע"א בפרק השוכר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא. ורבינו יעקב ז"ל היה נוהג איסור בחומץ שלנו כשנוגע בו עו"ג לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ ומעשים בכל יום שיש קורין אותו חומץ ואחרים שותין אותו. ושמעתי משמו שהיה מתירו לאחר יב"ח. ומיהו מעיקר גמרין אינו נראה כן דודאי יש יינות שבתולדתן חומצין קצת ואינו חימוץ אלא שאינן מבושלין כל הצורך ועוד כח הבוסר ניכר בהן ובאותן יש להחמיר אבל יין שהיה תחילתו נטעם כיין ואח"כ הקרים בודאי זה שינוי הוא שהגיע לו והתחיל להחמיץ וכל שקבל השינוי אין בין התחלת השינוי לגמר החימוץ לעולם יותר משלשה ימים. ותדע לך שהרי בבודק את החבית להיות מפריש עליה ואח"כ נמצא חומץ דאיפליגו בה ריב"ל ור' יוחנן בפרק המוכר פירות אמרו כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק ולכולי עלמא מוכח התם דאלו ידיעה מאימתי עקר דלאחר שלשה ימים ודאי חומץ וחוזר ותורם וחלא סופתקא מיקרי. וכן פירש ר"ח ז"ל לאחר שלשה חומץ סופתקא הוא ואין בו משום יין נסך. ומיהו (דף קמ) המחמיר תבא עליו ברכה. ומכל כשמשליכין ממנו על הקרקע ומבעבע שמעתי כי אין בו ספק שאלולי שהוא חומץ לא היה מבעבע שאין היין מבעבע והחומץ מבעבע. וכן אמר במדרש ירושלמי חמרא סביך ובסימא סלות. ובוסר שנגע בו נכרי היה רבנו יעקב ז"ל נוהג בו איסור לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי בוסר ויש בני אדם קורין בוסר למה שאחרים קורין יין וכתב בתשובותיו וכבר היתה שנה שלא נתבשל הענבים והיו כולם טעם בוסר ולדברי המתירין לא נהג איסור יין נסך באותה שנה וגם בזה המחמיר תבא עליו ברכה. אבל מעיקר הדין אינו נראה שהבוסר ניכר הוא בין הענבים ואלו היתה שנה שמחמת קרירותה או מחמת שאר המקרים לא הבשילו האשכולות ענבים למה ינהוג בהן איסור יין נסך וכי דבר מחוייב הוא שינהוג איסור יין נסך בנולדים בכל שנה ושנה ואפילו נודע בבירור שלא יצאו האשכולו מידי בוסר. ומיהו בוסר של נכרים מסתברא שהנמכר לפני החנוני במקום שיש יין לבן אם דמי היין קלים יתר מדמי הבוסר אסור אבל הבא מחבית גדולה או מכיוצא בזה שאינו נמכר לפני החנוני מותר וכמו שאמרנו ביין תפוחים הבא מן תפוחים הבא מן האוצר מותר הנמכר לפני החנוני באטליזא אסור. דדילא עירב בתוכו יין. אבל במקום שאין יין לבן מצוי או שהוא יותר ביוקר מן הבוסר מותר בידוע לא הזיק הנכרי בנכסיו לערב היקר בזול כדי להעביר את ישראל וכדאמרינן במורייס בפרק אין מעמידין ההיא ארבא דמוריסא דאתא לנמלה דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה א"ל רבא לרבי אבא דמן עכו עד האידנא מאן נטרה א"ל זעירא ועד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי חמרא קסתא דמוריסא בלומא קסתא דחמרא בארבעה לומי. יין מבושל אין בו משום יין נסך. דגרסינן בפרק אין מעמידין רבה ורבי יוסף דאמרי תרווייהו יין מזוג אין בו משום גילוי יין מבושל אין בו משום יין נסך. שמואל ואבלט הוו יתבי אתיוה לקמייהו חמרא מבושלא משכי' אבלט לידיה אמר ליה שמואל הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך. באי זה בישול אמרו פירש הראב"ד ז"ל בפסחים בשם רבנו האי גאון ז"ל הכי דייקו גאונים ראשונים ז"ל כיון שהרתיח נעשה מבושל ואין בו משום גילוי ולא משום יין נסך. וכן כתוב בספר תרומות אעפ"י שחולקין בפרק כירה גבי שמן אי הפשרו זהו בישולו או לא לאחר שהרתיח על האש מותר בו מגע עו"ג דאז קרוי מבושל לכולי עלמא. והרמב"ן ז"ל כתב שאינו קרוי מבושל ע"י רתיחה עד שיתמעט ממדתו על ידי בישולו מדגרסינן בירושלמי כאן ובמסכת תרומות פרק יא אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממדתו. ומסתברא שאין זה כנגד קבלתן של גאונים ז"ל שאי אפשר לרתיחה בלא מיעוט מדה אלא שאין חסרונו אלא כפי רתיחתו ועוד שאין דרכן של מבשלין לבשלו כל כך מעט שלא יודע חסרון מדתו ובירושלמי לפי שסתם מבשלין מבשלין עד שתתמעט מדתו אמרו כן ואעפ"י שסתם בישול אפילו בשאין חסרון מדתו ניכר. וסוף דבר קבלתן של גאונים ז"ל תכריע שקבלתן תורה היא. אלונתית שלנו שנגע בה עו"ג מותרת. וכן אנמלין. ואיזו היא אלונתית ואיזו היא אנמלין. אנמלין יין דבש ופלפלין. אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון. דתניא יין מבושל ואלונתית של עו"ג אסורין. ואלונתית כבריתא מותרת ואיזו היא אלונתית כדתנן גבי שבת עושין יינמלין ואין עושין אלונתית ואלו הן יינמלין ואלו הן אלונתית יינמלין יין דבש ופלפלין אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא. ופירש רש"י ז"ל אלונתית כבריתא שלא היה יין תחלתו ביד עו"ג אלא שלקחה עשויה מישראל דתו לא מנסך לה. ורבנו תם ז"ל הקשה לפירושו חדא דלישנא דכבריתא לא משמע הכין דאלונתיתי נמי משמע בלא יין דאמרינן הלוקח יין לתת לתוך האלונתית ולא קאמר לעשות ממנו אלונתית. והוא ז"ל פירש כבריתא בתחילת בריתה שכשנותנין אותה בהפתק ובאוצר אין נותנין בה יין דמיסרא סרי. ואין נותנין בה יין אלא משעה שמושכין אותה מן החבית כדי לשתותו מיד או למכרו בחנות יד. ומשום הכי קאמר דאלונתית שמשכוה מן החבית כבר אסורה שמא נתנו בה יין אבל הבא מן החבית שהוא מקום בריתה מותרת דבידוע שלא נתן לתוכה יין עדיין. וכן פירש ר"ח ז"ל אלונתית כבריתה מותרת שאין בה יין. ומכל מקום מדברי רש"י ז"ל אנו למדין לתבשיל שנתנו לתוכו יין ונגע בו עו"ג שאינו נאסר שלא גזרו אלא על יין שלא נתערב בתבשיל וכיוצא בו. וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל ותניא בתוספתא אלונתית של עו"ג אסורה מפני שתלתה יין אלמא מדמסיים בה מפני שתחלתה יין שמע מינה דאלונתית שלנו שנתן בה יין מותרת דלא מנסכי לה. וכתב הרמב"ם ז"ל גאוני המערב אמרו שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל וכשכרא שאינו מתנסך ומותר לשתותו עם העו"ג ואין דברים אלו מחוורין שלא כל שאינו מתנסך על גבי המזבח אין בו משום יין נסך שהרי יין מזוג אין מנסכין אותו על גבי המזבח. ואפילו הכי יש בו משום יין נסך וכדאמר התם אמר רבא הילכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך והרמב"ן ז"ל הקשה דדילמא אע"ג דאנן לא מנסכינן ליה על גבי המזבח אינהו מנסכי ליה דהא בשאר קרבנות מחוסר אבר יש להן דוקין שבעין אין להם ואנן אפילו בדוקין שבעין פסלינן להו. ועוד דכל שלא נשתנה שמו וריחו ושם יין סתם עליו אסרו משום בנותיהן וחומץ ויין מבושל היינו טעמא משום שאין טעמו יין ואין שמו יין סתם ולפיכך לא גזרו בהן ועוד שאף הן אין מנסכין אותן וכדאמרינן גבי חומץ אי משום נסוכי לא מנסיך. והילכך יין אעפ"י שנתנו בו מעט דבש משום יין נסך יש בו. ויינמלין דבש ופלפלין מרובין יש בו ולא גרע מיין מבושל. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה על יינמלין שאין בו משום יין נסך. מדגרסינן בירושלמי ר' יצחק בר' נחמן בשם ריב"ל היה אומר מתוק מר חד אין בהם משום גילוי ר' סימון בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך ר' סימון מפרש החד קונדיטון וקונדיטון היא יינמלין דאמרינן במדרש פרשת בחדש השלישי נמשלה התורה לקונדיטון מה קונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כך אלמא יינמלין אין בו משום יין נסך. ומכל מקום לא במעט דבש ומעט פלפלין מתירין אותו עד שיהא בו הרבה דבר והרבה פלפלין. ואומר הרמב"ן ז"ל שאין להתירו עד שיהא בו שליש דבש ושליש פלפלין שכן דרכן לעשותו שליש דבש ושליש פלפלין. וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי שאל לרבנין ואסרון ולא כך אמר ר' יצחק בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי רבנן דקסרין בשם רבי יודא בר טיטַס בההוא דשחיק חד לתלתא ולפיכך אין להתירו אלא אם כן בכיוצא בזה. וכתב הוא ז"ל שאם יש בו על חד תלתא פלפלין נראה שאע"פ שאין בו דבש אין בו משום יין נסך כיון שנשתנה טעמו כל כך על ידי הפלפלין. ותדע שהרי פירש בגמרא שלנו החד יין ופלפלין ואפשר שהוא קונדיטון האמור בירושלמי ואע"פ שאמרו בירושלמי דבש ופלפל מפני שכן דרך העושין קונדיטון כתקנו עושין אותו כך ולא שיהא בו משום יין נסך בלא דבש. ומדברי רבנו אותו שאנו עושין בדבש ותבלין יש בו מום יין נסך שאין בו שליש פלפלין ולא אחד מעשרה ולולי שאמרה רבנו הייתי אומר שמותר לפי שגם הוא נשתנה טעמו וריחו ושמו אין קורין אותו סתם יין והמחמיר תבא עליו ברכה. ומכל מקום אם בשלו אותו בסמניו כמו שעושין עכשיו מקצת בני אדם אין בו משום יין נסך ואעפ"י שלא נתנו בו סמנין כלל וכמו שכתבתי למעלה דיין מבושל אין בו משום בישולי נכרים. יין מזוג יש בו משום בישולי נכרים דגרסינן בפרק אין מעמידין אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך. ובאיזה מזיגה אמרו יש מי שאומר דדוקא שאין במזגו יתר משלשה חלקי מים וכמזיגת דרבא דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא אבל בשנמזג יתר מיכן לאו חמרא הוא אלא מיא ואע"ג דאית ביה טעם חמרא קיוהא בעלמא הוא וכדאמרינן בפרק המוכר פירות גבי מתמד דאיפליגו בה רבנן ואחרים. דתניא אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו. אחרים אומרים שמרים שיש מהן טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן. ואמר רבא היכא דרמא תלתא ואתא ארבעה כולי עלמא לא פליגי דחמרא מעליא הוא. רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. והלכתא כרבנן דאמרינן התם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין הלכה באחרים ואע"ג דאית בהו טעם יין לאו חמרא הוא אלא קיוהא (דף קמא) בעלמא וכדגרסינן התם בעא מיניה ר"נ בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהן טעם יין מהו א"ל מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא אלמא כל שמזגו ביתר מעל חד תלתא מיא מיא בעלמא הוה והילכך אין בו משום יין נסך. וי"א שלא אמרו אלא במתמד בשמרים או בפורצנין אבל ביין עצו אעפ"י שיש בו יתר מעל חד תלתא מיא כל שיש בו טעם יין ומראה יין יש בו משום יין נסך דטעם יין גמור יש כאן ולא קיוהא בעלמא. ויש אומרים דאפילו בפורצנין הנדרכין ברגל אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא או אפילו תלתא ופחות מיכן חוששין לו ליין שלא אמרו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא אלא בשמרים ופורצנין דידהו דנדרכין בגת וכל לחלוחית שבהן יוצא על ידי גלגל וקורה ומעשים בכל יום בנדרכין ברגל דרמו תלתא ולא אתו תרי ואפילו הכי טעמינן ביה טעם חמרא מעליא ועוד לפעמים נמצאין בהן גרעיני עינב שלא נעצרו והא דלא אתי אפילו מאי דרמי בהו משום דפורצני גופייהו בלעי מיא ומפקא חמרא ואפשר דבמאי דנפיק איכא חד לתלתא מיא. והראב"ד ז"ל כתב בתשובה דלענין יין נסך אפילו בשמרים הנדרכין בגת אי רמא תלתא ואתו תלתא לעולם אסור ודייק לה מיהא דתניא בפרק המוכר פירות שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר ר"מ אומר שלישי בנותן טעם של מעשר ראשון אסור שני מותר. ר"מ אומר שני בנותן טעם ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר ר"מ אומר רביעי בנותן טעם. והתניא ושל הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר. ופרקינן מעשר אמעשר לא קשיא הא במעשר ודאי הא במעשר דמאי הקדש אהקדש לא קשיא כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. ויין נסך חמור הוא כהקדש. ומיהו לאו ראיה היא דהתם שהיה מתחלתו יין של הקדש והילכך מחמירין בו שלא לבטלו במים שתמדוהו. ואפשר דהוא הדין למתמד בשמרים של יין נסך ואע"ג דלא הוי אלא קיוהא בעלמא. אבל במתמד בשמרי יין כשר אי רמא תלתא ולא אתי ארבעה לאו חמרא הוא אלא קיוהא ואין איסור יין נסך יורד בו ובנדרכין בגת וכמו שכתבנו דכל דלא מיקרי יין לא גזרו ביה רבנן. וקל וחומר הדברים יין מבושל לא גזרו ביה משום דלא מיקרי יין סתם ואעפ"י שמברכין עליו בורא פרי הגפן כל שכן זה שאינו נקרא יין ואין בו טעם גמור של יין אלא קיוהא בעלמא. ואפשר נמי דאפילו יין נסך גמור כל שנתערב בששה חלקי מים שהוא מותר וכדעת רבנו יצחק הזקן ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב בשער דיני תערובתו בעזרת השם ברוך הוא. חרסים הבולעין יין נסך הרבה וכששורין אותן במים פולטין את יינן הרי הן אסורין בהנאה כיין עצמו שהיין כמי שכנוס בתוכו וזהו הנקרא חרס הדרייני ותנן בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של נכרים שהיה מתחלתו יין וחרס הדרייני. ואמרינן עלה בגמרא מאי הדרייני אמר רב יהודה אמר שמואל חרס של אנדרינוס קיסר כי אתא רב דימי אמר קרקע בתולה היתה שלא היתה עבודה מעולם אתא אדרינוס קיסר עבדה ונטעה פרדס ורמי ליה לחמרא בגולפי חווארי ומיצי ליה לחמרייהו ומתברי להו בחספיא ודרו בהדיה וכל היכא דמטי באורחא תברינהו ושדנהו בשחקי תארו מינייהו במיא ושתו. ואיבעיא להו מהו לסמוך בהן כרעי המטה רוצה בקיומו ע"י דבר אחר שרי או אסור תא שמע דרבי יוחנן ורבי אלעזר חד שרי וחד אסר והלכתא כמאן דאסר. וגרסינן התם נודות של נכרים רשב"ג אומר משום ר' יהושע בן קפוסאי אסור לעשות מהן שטיחין על גבי חמור. ופירש רבא טעמא גזרה שמא יבקע נודו ויטול ויתפרנו על גבי נודו. וקשיא לי אם כן מצינו כלי יין נסך חייבין בביעור שאף בבית יהא אסור לקיימו גזרה שמא יבקע נודו ויתפרנו על גבי נודו. וי"ל דלא אסרו אלא לעשותו שטיחין על גבי חמור שמוליך עליו תמיד יינו של ישראל ובדרך שאין לו דברים אחרים לתפור על גבי נודו חיישינן שמא יבקע ויתפרנו הא בלאו הכי לא חיישינן כלל. שנינו בפרק אין מעמידין החרצנים והזגים של נכרים אסורין ואיסורן איסור הנאה דר"מ וחכמים אומרים לחין אסורין יבשין מותרין. ואמרינן עלה בגמרא אלו הן לחין ואלו הן יבשין אר"נ בר יצחק אמר שמואל לחין כל י"ב חדש יבשין לאחר י"ב חדש. ואיתמר ארבב"ח אמר רבי יוחנן כשהן אסורין אסורין אפילו בהנאה כשהן מותרין מותרין אפילו באכילה. וגרסינן התם אמר רב זביד דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרו ואמר רב אחא בריה דרב איקא הני פורצני דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרו. ושמעתי משם רבנו יעקב ז"ל דאינו קרוי דורדיא אלא לאחר שנתמדו ונתמצה יין לגמרי על ידי שתמדן אבל קודם לכן לא דורדיא מיקרי אלא שמרים ולעולם אסורין ואפילו לאחר י"ב חדש ויין הרבה בהן ואם נתן מהן אסורין ואפילו לאחר י"ב חדש ויין הרבה בהן ואם נתן מהן בעיסה כדרך שעושין במקומות שמיבשין השמרים בתנור ומחמיצין בהן את העיסה כל הפת אסורה דכל דעביד לטעמא אפילו באלף לא בטיל. ותנן במסכת תרומות תפוח שרסקו ונתנו בעיסה אסורה. ובתוספתא מסכת תרומות בפרק אחרון תניא שמרי נכרי שיבשו אסורין בהנאה וסתם שיבשו לאחר שנים עשר חדש קאמר דהא מפרשינן יבשים דמתניתין לאחר שנים עשר חדש וכל תוך שנים עשר חדש לחין קרינן להו. ולפי דבר זה צריך לעיין בתמצית היין הנדבק בדופני הקנקנים שקורין רוש אם יש לו היתר לעולם ואפילו לאחר שנים עשר חדש ואפשר שהוא מתייבש ביותר וכלה כל לחלוחית שבו ואפילו שורין אותו במים אינו חוזר ללחותו משא"כ בשמרים ומעשים בכל יום שמשתמשים בקנקנים של נכרים לאחר שנים עשר חדש ואין מקלפין. והנח להם לישראל אעפ"י שאינן נביאים בני נביאים הן : נשלם השער השלישי בעזרת השם ברוך הוא :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ד (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית חמישי · שער ד · >>

השער הרביעי

השער הרביעי: בביאור אצל מי מן העו"ג מייחדין יין ואפילו בלא חותם ואצל מי מפקידין או מייחדין בחותם היין. ואבאר אם מפקידין אצלם בחותם אחד או בשני חותמות או מפתח וחותם וכל שאר דיני יין שנתייחד עם העו"ג ודין מטהר יינו של עו"ג. ואכלול עם זה דין יין שנגעו בו גנבים ואינו ידוע אם עו"ג או ישראלים. ודין חבית של יין שנמצאת ואינו ידוע אם של יין נסך או של יין כשר: תניא בפרק השוכר שבע"א איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד ע"ג דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח ואחרים אומרים אלו ואלו לא באו לכלל גר דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אלא איזהו גר תושב ר' יהודה אומר זה גר אוכל נבילות מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה נכרים ואין מפקידין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה ישראלים פירוש לפי שהוא אינו מנסך ואינו נוגע ולפיכך מייחדין אצלו בביתו של ישראל וברשותו אבל אין מפקידין אצלו לפי שאינו מקפיד בעו"ג הנכנסין אצלו שלא יגעו בו ויינו כשמנו. ולגבי יין נסך לא פליגי אלא דברי הכל היא דכל שהוא מוחזק שאינו עובד ע"ג אע"פ שלא קבל בפני שלשה חברים שלא לעבוד ע"ג מייחדין אצלו יין אבל אין מפקידין אצלו יין בלא חותם. ותדע לך מדאמרינן התם ר"יּ שדר קורבנא לבי אדרבן ביום חגו אמר קים ליה ביה דלא פלח לע"ג א"ל רב יוסף והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע"ג א"ל כי תניא ההיא להחיותו אלמא דוקא להחיוהו הוא דאיפליגו אבל לענין יין ושאר דבריו לא פליגי וכיון שכן אף ישמעאלים הללו שהן מוחזקין שאינן עובדי ע"ג ואין דרכן לנסך אע"פ שלא קבלו עליהן שלא לעבוד ע"ג מייחדין אצלן יין בביתנו אבל אין מפקידין אצלם יין בביתם לפי שאינן מקפידין על מגע נכרי אבל כל שאר העו"ג שעובדין ע"ג ומנסכין יין לע"ג שלהן אין מייחדין אצלם יין ואין צריך לומר שאין מפקידין אצלן ואע"פ שאמרו בעו"ג שבחוץ לארץ שאינן עובדין ע"ג אלא שמנהג אבותיהם בידיהם מכל מקום כיון שיש בהם מנסכין אין כח בידינו להתיר לייחד אצלן בלא חותם כדינו. ואפילו בדיעבד אין מתירין אותו. ובמה מייחדין או מפקידין. שנינו בברייתא בפרק אין מעמידין ומייתינן לה בשלהי פרק ר' ישמעאל אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עו"ג ומלאוהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א אומר מותר בשתיה וחכמים אוסרין. זה הגירסא הנכונה. ויש גורסין ומפתח או חותם ביד ישראל. ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי ומפתח וחותם מפרשים הם דמפתח או חותם קאמר דבאחד מהם סגי. ויש ראיה לדבריהם מדאמרינן התם אמר רבי אלעזר הכל משתמר בחותם אחד ביד נכרי חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד ורבי יוחנן אומר אפילו יין משתמר בחותם אחד. הא רבי אליעזר הא רבנן דאלמא לר"א בחותם אחד סגיא ולא בעינן מפתח וחותם ואינו מחוור שהרי פסק רב כאן כר"א דאמר רב חסדא אמר רב הלכה כרבי אליעזר. ואלו רב בעצמו אמר באותו פרק חבית צריך חותם בתוך חותם ואע"ג דבההיא סוגיא משמע דבישראל החשוד מיירי מכל מקום הוא הדין בנכרי והכין איתא בירושלמי דמייתי הא פלוגתא דחבית דרב ושמואל גבי הא פלוגתא דר"א ורבנן דאלמא בחד גוונא מיירי. וכן כתב בהלכות פסוקות דמר יהודאי גאון ז"ל דר"א ורבנן בנכרי פליגי והכין ודאי משמע דהא רב אשי דהוא בתרא משמע דבעי ביין שלנו ביד עו"ג חותם בתוך חותם דתנן בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של עו"ג שהיתה תחילתו יין. ואקשינן פשיטא משום דהחמיץ פקע איסוריה מיניה. ופריק רב אשי הא קמשמע לן דחומץ שלנו ביד עו"ג לא בעי חותם בתוך חותם. אלמא לדידיה היין שלנו ביד עו"ג בעי חותם בתוך חותם. וההיא ודאי משמע דאליבא דהלכתא נסיב לה דאי אליבא דרבנן הכין הוה ליה למימר דחומץ שלנו ביד נכרים דרבנן לא בעי חותם בתוך חותם אלא הגירסא הראשונה נראת ומפתח וחותם גרסינן וקולו של רבי אליעזר דעביד מפתח אחד עם חותם בשני חותמות ואע"פ שאפשר לזייף המפתח ולא יהא ניכר אפילו כן סבירא ליה לרבי אליעזר דכולי האי לא טרח. ורבנן סברי דלעולם אסור עד שיהו שם שני חותמות. ופלוגתא דר' אליעזר ור"י דהכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין ור' יוחנן אמר אפילו יין בחותם אחד ומפתח קאמר. וכי פסק רב הלכה כרבי אליעזר במפתח וחותם קאמר ולעשותן כשני (דף קמב) חותמות ולעולם שני חותמות בעינן אלא שמפתח אחד עולה במקום חותם אחד. והשתא ניחא מאי דפסק רב בפלוגתא דר"א ורבנן כר' אליעזר ופסק בחבי"ת דבעינן חותם בתוך חותם. ולאו דוקא אלא אפילו מפתח וחותם כשני חותמות ולאפוקי דלא סגי ליה בחותם אחד בלחוד וכזה נראה שהיה דעת הרב בעל הלכות גדולות שכתב כלשון הזה. תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עו"ג ומלאוהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתיה וחכמים אוסרין. והלכתא כר' אליעזר. אמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם חוץ מן היין ורבי יוחנן אמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם. והלכתא כר' יוחנן. אלו דבריו ז"ל. ומכאן אתה למד שהסכים לפירוש שכתבנו. וכן נראה גם מהלכות הרב אלפסי ז"ל שפסק כר"א וכתבה לההיא דרב אשי לגבי חומץ. ואלא מיהו יש לעיין לפי פסק זה מה שאמרו בשבת בפרק כל כתבי הקדש התיר להם רבי חנינא לבית רבי יין הבא בקרונות של עו"ג בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר או משום אימתא דבי נשיאה. והתם חותם אחד בלחוד הוא וביד עו"ג ממש הוה אלמא ר"א בחותם לבדו מתירו. ומסתברא לי דהתם נמי מפתח היה בידן של בית רבי דשלהן היה וכגון שייחד לו קרן זוית בקרון והניחו שם היין ומפתח בידן. וגרסינן בירושלמי גמרא המניח יין בקרון. אמר בי יוחנן מעשה בקרון אחד של בית רבי שהפליגה יותר מארבעת מילין אתא עובדא קמי רבנן ואכשרון. ונראה שזה הוא המעשה שאמרו שם בפרק כל כתבי הקודש ובחותם אחד כמו שאמרו שם בגמרא ומקום מיוחד היה להם ומפתח בידם דכל שאין שם שני חותמות אע"פ שיש מפתח וחותם חותם אחד סתם קרי ליה ולא עדיף מפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יוחנן בהכל משתמר בחותם אחד דמפרשינן דחותם אחד עם מפתח קאמר ולפי פירוש זה הא דאמרינן בפרק השוכר וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לשיתומתא וכרבי אליעזר דלא חייש לזיופא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עו"ג. הכי פירושה מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עו"ג ונשכור את מקומו ומפתח ביד ישראל ופריק משום שיבא. ופירש הרב אלפסי ז"ל שיבא שמניחין נקב במגופת החבית לאחר שטחין את פיה כדי שיצא הרוח ממנו ולא ישבר את הכלי וחוששין שמא יכניס משם שפופרת וישתה. ונמצא עכשיו לפי פירוש זה דלעולם יין צריך שני חותמות בין שהפקידו אצל עו"ג בין שהפקידו אצל ישראל החשוד לנסך את היין. ומיהו במפתח וחותם סגי דכשני חותמות נינהו ולר"א דקיימא לן כוותיה. ואי איכא שייבי אפילו בכמה חותמות לא סגי דאיכא למיחש דילמא שתי על ידי מיניקת ומנסכו. גרסינן התם בפרק אין מעמידין היכי דמי חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימה הוי חותם בתוך חותם שריקא ולא חתימה לא הוי חותם בתוך חותם דיקולא אפומא דחביתא ומהדק הוי חותם בתוך חותם לא מיהדק לא הוי חותם בתוך חותם נוד בדסיקא צירה וחתימה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם פיה למעלה לא הוי חותם בתוך חותם אכיף פומא לגאו וצייר וחתים אפילו פומא לעיל הוי חותם בתוך חותם. וכתב הראב"ד ז"ל דכל שני קשרים משונים הוי חותם בתוך חותם ודוקא בשהכיר את קשריו שלא נשתנו ודוקא במפקיד יינו אצל עו"ג וחוזר ורואה את קשריו כי מי שעשה הקשר בקי בו בטביעות עינא אבל השולח את יינו אצל חבירו ע"י עו"ג אין סימני הקשרה מועילין אלא סימן כתיבה בלבד ע"ג הטיט בפי החבית בכדי שיהא ניכר שלא נשתנה ביד נכרי כי סימן זה אינו יוצא מתחת יד עו"ג וכדגרסינן בברייתא השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עו"ג אם מכיר חותמו וסתמן מותר ואם לאו אסור. ולפי פירוש זה כל שאנו משלחין בשר או יין ביד נכרי חתומים בכתב אינו צריך לחזור אחר החותם אם נשתנה אם לאו. אבל בשאר החותמות צריך לחזור אחריהן אם נשתנו אם לאו. ויש מי שאומר שאפילו בשאר סימנין אין צריך לחזור אחריהן אם נשתנו וכל שמודיע למי שנשתלחו לו שיש ע"ג סימן כן וכן שרי והא דאמרינן בברייתא אם מכיר חתמו וסתמו לאו דוקא שיכירנו בטביעות העין קאמר אלא שיהיה כעין חותמו וסתמו קאמר שאם חתמו באחד מן הענינין צריך שיכיר שיהא בו כעין אותו חותם ולא שנשתנה לחותם אחר שאינו ממין חותמו וסתמו. ורבנו יצחק הזקן זצ"ל פירוש דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו לאו למימרא שצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לאו אלא הכי קא אמר אם כשחזר על חותמו מכירו כשר ואם לאו אסור דמוכחא מילתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאינו מכירו אבל אם לא הלך ולא ראה כלל אלא שהישראל השני מצאו חתום מותר. והכין ודאי מסתברא דהא אמרינן דלא טרח ומזייף והילכך כל שלא ראינוהו שנשתנה חזקה לא טרח ומזייף ומכל מקום נכון הדבר להודיע בכתב למי שנשתלח לו איזה סימן עשה בו. וכן כתב רבנו יצחק ז"ל. עוד שמעתי בשם רבנו יצחק ז"ל דשני אותיות כשני חותמות ולא טרח ומזייף להו. וטעמא דמסתבר הוא. ואם תאמר אע"פ שחתם את החבית או את הקנקן בכמה חותמות ניחוש שמא יקוב חור בחבית כעין ברזא ויוציא ממנה לא היא דהא קיימא לן כרשב"ג דאמר בפרק השוכר דלשיתומא לא חיישינן. ואפילו לרבנן נמי דחיישינן לשיתומא הני מילי שיתומא דמגופה אבל בגופה של חבית לא דקשה הוא לינקב. וצריך לחתום בפי כל נקבי הברזות כמו שצריך לחתום בפי החבית. דברים אלו שאמרנו בישראל שהפקיד יינו ביד נכרי או שמייחדו אצלו אבל בשלא בצדו או שלא נתייחד עמו פעמים אסור עד שיהא המפתח וחותם בידו ופעמים מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו וכמו שיתבאר בעזר העוזר ברוך הוא. יש לו שייכות בבית כיצד. שנינו בברייתא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עו"ג ומלאוהו יין ישראל דר באותה חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו פירוש ישראל דר באותה חצר אע"פ שהעו"ג דר שם גם כן מותר. ואפילו היה יין בחצר ממש דכל שישראל דר שם ואין לו לעו"ג שייכות ביין אע"פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא עד שיצא ישראל ויאמר לו שהוא מפליג כמו שנכתוב בעזרת השם דהוה ליה כמניח נכרי בחנותו ששנינו בפרק השוכר שהוא מותר אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג בחצר אחרת אם יש מפתח וחותם ביד ישראל ואע"פ שהנכרי דר בה ואין הישראל דר בה לא גרע ממפקיד יינו ביד נכרי דשרי כר' אליעזר וקיימא לן כוותיה וכדכתיבנא לעיל. אבל אם אין מפתח וחותם בידו אסור. ואע"פ שאין לו שייכות ביין הואיל ויש לו שייכות בבית ודר בחצר אסור שאדם עשוי לבא ולראות מה שהשכיר או מה שמכר ואין השוכר והלוקח מקפידין בכך. ומיהו נראה דדוקא בשהנכרי דר באותה חצר הא בשאין העו"ג דר בה מותר דהשתא לא עביד דאתי שאין לו שייכות בה והיינו דקתני אחד השוכר ואחד הלוקח בית בחצירו של עו"ג ולא קתני השוכר או הלוקח בית מן העו"ג. ויש מי שאומר דכל כי הא שאין העו"ג דר באותו חצר אפילו נמצא העו"ג עומד בצד היין מותר דנתפש עליו כגנב דכל שהשכירו לו הרי הוא כמוכרו עד זמן שכירותו אבל הראב"ד ז"ל מחמיר בזה דכיון שהבית שלו ואפילו אינו שלו עכשיו אלא שמכרו לו לחלוטין עדיין יש לו קצת שייכות בו לפי שאדם עשוי לבא ולראות מה שהשכיר או מה שמכר ואין הלוקח מקפיד עליו בכך. והילכך כל שנמצא עומד בצד היין חוששין לו וראוי לחוש לדברי הרב ז"ל. וכתב עוד הראב"ד ז"ל דמסתברא דדוקא שוכר או לוקח בית בחצרו של עו"ג לפי שיש לו בה שייכות כמו שאמרנו אבל בחצרות של ישראל ממש שלא שכרו ולא לקחו מנכרי אפילו היה העו"ג דר באותה חצר ואין ישראל דר בה מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל לפי שאין לו בה שייכות ואפילו נמצא עומד בצדו שהרי מכל מקום נתפש עליו כגנב והני מילי ביום אבל בלילה אסור ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר דלא שנא יום ולא שנא לילה אלא כל שיש דלתים לחצר וננעל אפילו ביום אסור שהרי יש לו שייכות בחצר ואית ליה לאשתמוטי על הנעילה הילכך אסור ואם לא ננעל החצר או אפילו ננעל ויש חור בדלתות או במקום אחר שיכול לראות משם חביות שבבית מותר הא לאו הכי אסור וכדאמרינן בפרק השוכר ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל ונכרי על נכרי ואחדיה לדשא באפיה והוה ביזעא בדשא אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור ואם אין לו דלתים אפילו בלילה מותר דמימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה ואתי ואתפס עליו כגנב. וכדאמרינן התם ההוא (דף קמג) ישראל ועו"ג דהוו יתבי ושתו חמרא שמע ישראל קל צלויי בבי כנישתא קם נפק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה והדר אתי. וגרסינן תו התם ההוא ישראל ועו"ג דהוו יתבי בארבא שמע ישראל קול שיפורי דבי שמשי קם סליק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה ואתי ואי משום שבתא אמר רב א"ל איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמרינן יהודאי לא מינטרי שבתא דאי מינטרי שבתא כמה כיסי משתכחא בשוקא ואינהו לא ידעי דסבירא לן כר' יצחק דאמר מוליכו פחות פחות מארבע אמות. ומשמע מיהא דאפילו לא לן ישראל שם בלילה נמי שרי דהא ודאי מדקאמר ואי משום שבתא אמר לי איסור גיורא וכו' על כרחין חוץ לתחום הוא ובדלא אתא בשבתא אלמא אפילו בלילה מירתת ואמר דילמא השתא אתי. ואפילו בכי הא דאסור ליה לישראל למיתי שרי משום האי טעמא דכל דמיסתפי ואמר השתא מידכר ליה לחמריה חמרא שרי. ואפשר לומר שאף הראב"ד ז"ל לא אמרה אלא בחצר שהעו"ג לבדו דר שם מפני שדרכן של בני אדם לסגור דלתות בחצרות במנעול בלילות מפחד גנבים ועוברי דרכים. ומן הסתם חוששין שמא סגר בעדו כמנהג בני החצרות אבל במקומות שאין להם דלתות כארבא ואי נמי בחצר שישראל דר שם לא שנא לילה ולא שנא יום. וכן כל שהוא מניח את יינו בחזקת משתמר אעפ"י שיש לעו"ג שייכות בבית הרי זה מותר אעפ"י שאין מפתח וחותם בידו ואפילו נמצא עומד בצד היין אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג או שאמר לו שמור שהרי הוא כאומר לו שהוא מפליג דתנן בפרק השוכר עו"ג שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוב ותגוב. המניח יינו בקרון או בספינה והלך בקפנדריא נכנס למדינה ורחץ מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שיסתום וישתום ויגוב. רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ותגוב. המניח עו"ג בחנותו אעפ"י שהוא יוצא ונכנס כלומר שהוא אינו יושב ומשמר מותר. ואם מודיעו שהוא מפליג עד שישתום ויסתום ויגוב. רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ויגוב. ואמרינן עלה בגמרא וצריכא דאי תנא קמייתא משום דסבר דילמא אתי וחזי לי. אבל בקרון וספינה מפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי. כלומר הוה אמינא דניחוש דילמא מפליג לה לספינתיה קמשמע לן דלא חיישינן להכי ואי תנא קרון וספינה משום דסבר דילמא באורחא אחריתי אזל וקאי לגודא וחזי לי. אבל המניח עו"ג בחנותו אחיד לה לבבא ועביד מאי דבעי אימא לא צריכא כלומר דלא חיישינן להכי וכל הנך דבפרק השוכר שאמר דאי אחריה לדשא באפיה חמרא אסיר דוקא בידעינן בבירור דאחריה לדשא בענין שאין ישראל יכול ליכנס שם שלא מדעתו של עו"ג אבל בדלא ידענין שרי ואע"ג דאיכא מנעול בפנים שהיה יכול לנעול אם ירצה. ואלא מיהו שמעינן מינה דאי אחיד לה לבבא אסור דעד כאן לא אמרינן אלא חיישינן דילמא אחיד לה לבבא הא ידעינן בבירור דאחיד חיישינן כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטי דברשות עומד שם שהרי הישראל הניחו שם. וכן נמי מדאמרינן גבי קרון וספינה דמימר אמר דאתי באורחא אחרינא וקאי אגודא וחזי אלמא בדאיכא דוקא דרכא אחרינא דמצי אתי בה וחזי ליה הא אלו לא הוה תמן אלא חדא אורחא דכל דאתי חזי ליה מכיון שהפליג עיניו מהם אסור דהא חזו דאזל ליה ואי אפשר ליה דאתי דלא חזו ליה אינהו וכן נמי אם הפליגו הספינה בים במקום שאי אפשר לראות אסור מדאמרינן בגמרא אבל בקרון וספינה מפליג ליה לספינתיה ועביד מאי דעביד צריכא. כלומר צריכא הא דקרון וספינא לאשמועינן דלא חיישינן לדילמא מפליג הא אילו הפליג לה לספינתיה חיישינן דעביד מאי דבעי דהא חזי ליה ולא אפשר לה למייתי. ובהדיא שנו כן בתוספתא דתנינן תמן המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך אעפ"י ששהא לזמן מרובה מותר ואם הודיעו או שנעל עליו פונדק אסור. המניח יינו לספינה ונכנס לכרך אעפ"י ששהא לזמן מרובה מותר ואם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור. (דף קמד) ותנן היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על השולחן לגין על הדולבקי הניחו ויצא שעל השולחן אסור שעל הדולבקי מותר ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדולבקי אסור. חביות פתוחות אסורות סתומות כדי שיפתח ויגוף ותגוב. הא דקתני שעל הדולבקי מותר דוקא בשהיה חוץ לפישוט ידים אבל אם היה בתוך פישוט ידים שאפשר לו ליגע בעידנו יושב במקומו אסור ושעל השולחן אפילו חוץ לפישוט ידים אסור. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הוון בעו מימר מה שעל השולחן אסור בתוך פישוט ידים מה שעל הדולבקי מותר בתוך פישוט ידים ולא כן א"ר בשם רב ששת כשם שנתנו פישוט ידים לטהרות כך נתנו פישוט ידים ליין נסך אלא מפני מה דאמר על השולחן אסור בתוך פישוט ידים מה דאמר שעל הדולבקי מותר ובלבד חוץ לפישוט ידים כך מצאתי הגירסא בספרים ונראה לי שהיא משובשת שאם כן אין הפרש בין השולחן לדולבקי אלא כך היא הגירסא שעל השולחן אסור אפילו חוץ ליפשוט ידים. הא דקתני במתניתין אם הניח בחזקת משתמר איבעיא לן בגמרא היכי דמי בחזקת משתמר ואהדרו כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות אעפ"י שהפליג מהן יתר ממיל טהרותיו טהורות. ואם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהן טהרותיו טמאות ואמרינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואמרינן רישא בבא להן דרך עקלתון כלומר שיכול לבא להם דרך עקלתון שאינן יכולין ליזהר בו ומירתתי ולא נגעי ואפילו הכי קתני סיפא דכל שאמר להם לכו ואני אבא אחריכם סמכא דעתייהו שלא יבא בדרך עקלתון אלא באותו דרך שהלכו הם יבא אחריהם. ולפיכך כל שנתעלמה עינו מהם לא מירתתי ונגעי. ואם תאמר מאי קא מיבעיא להו היכי דמי חזקת משתמר דהא מדקתני במתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג אסור אלמא משמע דחזקת משתמר הוי כל שלא הודיעו שהוא מפליג. תירץ הרמב"ן ז"ל דאחביות פתוחות קא מבעיא ליה דאפילו הן מותרות כדבעינן למכתב בסמוך. וטעמא מאי קא מיבעיא ליה דכיון דפתוחות הן אע"ג דלא הודיעו שהוא מפליג אמאי מותרת והלא הנכרי רואה הדרך לפניו שאין שם הבעלים ויכול הוא ליגע ומסקנא בבא להם דרך עקלתון ויפה פירש. הא דקתני בכל הנהו בבי דמתניתין אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר אפילו בשנתעלמו מהם עיניו ואפילו מיל נמי כדקתני בברייתא דטהרות אע"פ שהפליג מהן יתר ממיל טהרותיו טהורות ואפילו חביות פתוחות מותרות דומיא דהיה אוכל על השולחן והניח לגין על הדולבקי ולגין על הדולבקי פתוח קאמר דומיא דלגין שעל השולחן וכל שלא אמר לו מזוג ושתה אפילו שעל דולבקי מותר ותדע לך עוד דהא כשאמר לו מזוג ושתה דקתני במתניתין שאף על הדולבקי אסור הא קתני פתוחות אסורות דאלמא אי לא אמר ליה מזוג אף פתוחות שעל הדולבקי מותרות. ובהדיא קתני בתוספתא פרואה שישראל ועו"ג כונסין לתוכו יין אעפ"י שחביות פתוחות ועו"ג יושב מותר מפני שחזקת המשתמר. והא דקתני סופא דמתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום דמשמע לכאורה דכולה מתניתין בסתומות מיירי. לא היא אלא הכי קאמר ואם הודיעו שהוא מפליג אע"ג דחביות סתומות אסורות אם שהה כדי שישתום ויסתום וכתב הרמב"ן ז"ל דמיהו משמע דדוקא בשיש פקק של עץ וכיוצא בו בהן דאי בפתיחות לגמרי כיון שהם על כתפו ויכול ליגע בהדיא חיישינן ואע"ג דמתניתין סתמא קתני משום דלאו אורח ארעא להעביר חביות ממקום למקום בלא שום פקק ומכל מקום נראה ודאי דדוקא מעביר אבל אידך בבא דמתניתין כגון המניח יינו בקרון או בספינה וכן המניח נכרי בחנותו משמע ודאי דאפילו בפתוחות לגמרי קאמר דומיא דסופא דלגין על הדולבקי. וכן כתב הראב"ד ז"ל דחלוק יש ביניהם דבחנות וספינה דאין לו רשות ליגע בחביות אפילו פתוחות נמי אבל מעביר נמי דוקא סתומות כדי שלא יגע דקרוב הוא ליגע דגרסינן בפרק רבי ישמעאל נכרי דארי כובא וישראל אזיל בתריה מליא אסור משום שמא הורידה מכתפו ונגע בו ואומר לנוח מעט הוצרכתי. ומ"ש הרב ז"ל דחוששין שמא הורידה מכתפו לאסור אף בשהיא חסרה נראין ודאי דבריו בזמן שאינה חסרה כל כך שאם הרכינה בעודה על כתפו יכול ליגע בו אבל אם היא חסרה כל כך שאינו יכול ליגע ביין אלא אם כן הורידה מכתפו לא חיישינן דמירתת. והכין איתא בירושלמי אמר רבי שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אתא עובדא קומי רבי אבהו ואסר אמרי בפתוחות הוה עובדא אמר רבי זריקא לא סוף מלאות אלא אפילו חסרות דטרף ונגע בידיה וחזר. פירוש טרף ביין בכתפו עד שהרכין החבית ונגע ביין בידו. אלמא כל היכא דיכול להרכין בעודה על כתפו וליגע חוששין אבל להורידה מכתפו לא חיישינן דמירתת וא"ת ובפתוחות כי לא הודיעו אמאי מותרות והלא העו"ג רואה הדרך לפניו ואין שם אדם ולמה ימנע מליגע הא אמרינן בגמרא דדוקא בשיש שם דרך אחרת שיכול לבא עליהם דרך עקלתון ובשלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם. הא לאו הכי אסורות. ולפי הענין הזה אפשר שאם היו שם שנים או שלשה פועלים עו"ג שיכול אחד מהם להסתכל (דף קמה) בדרך העקלתון שאפשר לישראל לבא בה אסור שהרי חזרו כל הדרכים כדרך אחד שהאחד מסתכל והשני נוגע. אלא שאינו נראה כן לכאורה מלשון הברייתא דקתני היו חמריו ופועליו טוענין טהרות דאלמא אפילו בפועלים רבים טהרו בשלא אמר להם אני אבא אחריכם. ואוקימנא בבא להם דרך עקלתון ורחוק לומר שיש שם דרכי עקלתון הרבה יותר ממספר הפועלין. וכן בספינה וקרון. וממתניתין דמעביר חבית ומסופא דלגין שעל הדלובקי איכא למשמע דמניח נכרי בחנותו וכן מניח יין בקרון או בספינה אפילו נמצא עו"ג עומד בצד החביות מותר. והא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום וכו'. פירש הראב"ד ז"ל דדוקא בשהודיעו מקום הפלגתו ויש בה כשיעור הזה אבל אם לא הודיעו מותר ואפילו אמר להם אני אבא אחריכם דמירתתי שמא לא ישהה כל כך שיוכלו לשתום ולסתום או לפתוח ולסתום ואפילו שהה הרבה מכל מקום בכל שעה ושעה מירתתי שמא השתא אתי. ואעפ"י שלענין טהרות אמרו שאם אמר לה לכו ואני אבא אחריכם אם נתעלמו עיניו מהם טהרותיו טמאות. התם בחביות פתוחות ואי נמי באוכלין דבהרף עין יכול ליגע אבל חביות סתומות שצריך לפתוח ולסתום ולהתייבש רתותי מירתתי אלא אם כן הודיען מקום הפלגתו. ואפילו בשהודיען אם יש שם דרך אחרת שיבא עליהם תוך שיעור פתיחה וסתימה ונגוב מותר דמימר אמר שמא דרך עקלתון הוא בא ובשלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם הא לאו הכי סמכי דעתייהו דבאותו דרך בא אחריהם ולא דרך עקלתון כדאמרינן בגמרא גבי טהרות והא דקתני במניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא. פירש הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט הכי כי האי לישנא לומר הודיעו שהוא נכנס למדינה לרחוץ שאם הודיעו כן אפילו לא הודיעו באיזה דרך הוא בא אסור כיון שיש שיעור בכניסת העיר ורחיצת המרחץ כדי שיפתח ויסתום ותגוב אבל כשהלך בקפנדריא שלא ידעו הם שהלך לרחוץ אעפ"י ששהה הרבה מותר דמירתתי השתא אתי השתא אתי. והא דקתני במניח בחנות יוצא ונכנס מותר לאו למימרא שאם שהה כדי פתיחה וסתימה וניגוב בין כניסה לכניסה אסור ואעפ"י שלא הודיעו שהוא מפליג אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך בעל הבית להניח חנותו לנכרי ולהפליג. ויוצא ונכנס דקתני לאו למימרא שיצא ונכנס ואחר כך יצא והפליג ביציאה ראשונה מותר דדעתו של נכרי שלא יצא להפליג זה אלא לצאת וליכנס כדרך שאדם עושה עושה בחנותו כל שלא הודיעו שהוא מפליג. וכל שאמר לו שמור ושהה אעפ"י שלא הודיעו מקום הפלגתו אסור בפתוחות כל שיכול ליגע ובסתומות כל ששהה כדי שיפתח ויסתום ותגוב. וכדתניא בפרק השוכר ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור והיינו טעמא דאסור אעפ"י שלא הודיעו שהוא מפליג דכיון שבטח בו ומסר לו שמירת הבית סמכא דעתיה דכיון דהמניח לא מהדר עליה ואינו מתיירא פן יבא עליו פתאום ואינו נמנע מליגע. דגרסינן נמי התם ההיא מסוביתא דמסרה לה מפתח לנכרית אמר ר' יצחק בר אלעזר כי אתא רב דימי אמר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד. אלמא דוקא בשלא מסרה אלא שמירת מפתח הא מסר לה שמירת הבית היין אסור דלא מירתתי ונגע. ומכאן נמי שמעינן האי דינא דכל שלא מסר לה שמירת הבית ממש אעפ"י שמסר מפתחות הבית היין מותר שלא מסר לו אלא שמירת מפתח. ומסתברא שאפילו הודיעו שהוא מפליג נמי מותר דכיון דלא מסר לו שמירת הבית הרי הוא כאיניש דעלמא דמתיירא הוא מליכנס בכל עת לבית מפני העוברים והשבים כשאר אנשי המקום. ולענין מחלוקת רשב"ג ורבנן דמתניתין קיימא לן כרשב"ג דלא חאיש לשיתומא אלא אם שהה כדי לפתוח ולהסיר כלי המגופה ולסתום ותתייבש דאמרינן עלה בגמרא אמר רבא הל' כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה דתנן בסוף מתניתין היה אוכל עמו על השולחן והניח לפניו לגין על השולחן לגין על הדולבקי והניחו ויצא שעל השולחן אסור שעל הדולבקי מותר. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולבקי אסור. חביות פתוחות אסורות סתומות כדי שיתפתח ויגוף ותגוב והוה ליה מחלוקת ברישא בקרון וספינה וחנות וסתמא באוכל עמו על השולחן מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. ודוקא בסתומות הוא דבעינן כולי האי אבל בפתוחות כל ששהה כדי שיוכל ליגע ביין היין אסור גרסינן בפרק השוכר ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל ונכרי על ונכרי ואחדיה לדשא באפיה ואיכא ביזעא בדשא אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. פירוש אחיד דשא שסגר הדלת במנעול מבפנים שאפילו בא ישראל אינו יכול ליכנס שלא מדעת הנכרי. אבל אם לא סגר במנעול מותר דמתיירא שמא יכנס ישראל עליו פתאום. ומסתברא דאיסור דקאמר אפילו בחביות סתומות ואע"פ שאילו בא ישראל אינו יכול למגעו מליכנס ועל כרחו פותח לו אפילו כן אינו מתיירא שהרי יש לו להשמט ולומר לו ישן הייתי ולא שמעתי ותדע לך דהא תניא אחד השוכר ואחד הלוקח בית בחצרו של נכרי אם אין ישראל דר באותה חצר אם אין מפתח וחותם ביד ישראל אסור ואע"פ שאילו בא ישראל אצל יינו ואין העו"ג יכול למגעו. ומיהו בשישראל דר באותה בית מותרת דכיון שדירת ישראל שם אין לו להשמט ממנו בנעילת הדלת בפניו והיינו דקתני התם ישראל דר באותה חצר מותר. והראב"ד ז"ל כתב דכל שיש לו רשות בבית או ביין ואפילו בבית שישראל דר בה או שסופו לחזור בה כגון חנות וספינה אע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג אסור דכללא הוא דכל שלא נתפס כגנב אסור. והאי עובדא דביזעא אע"ג דהוה ישראל דר באותה חצר ולא הודיעו שהוא מפליג מתוקם כיון שהיה לו לנכרי שייכות בבית דחמריה הוה יתיב בגוויה. ולפי דבריו יש לנו לומר דההיא דהשוכר או הלוקח בית בחצרו של עו"ג דקתני אם ישראל דר בתוכה מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו דוקא בשלא נעל הנכרי מעולם בפניו היא. ואינו מחוור דכיון שאף העו"ג דר בחצר עשוי הוא לנעול לפעמים חצרו. ואי נמי יש לומר דשני התם דאין לו שייכות בבית ממש שהיה נותן בתוכו וצריכין אנו לחוש לדבריו שכבר הורה זקן. גרסינן עוד שם בפרק השוכר ההוא חמרא דהוה בביתא דהוה דר ישראל בעיליתא ונכרי בתתיתא שמעו קל תגרא נפיק קדים אתא נכרי אחדא לדשא אמר רבא האי חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדים אנא אתא ישראל ויתיב בעיליתא וקא חזי לי. וכגון דאיכא ביזעא בעיליתא ומצי למיחזי לכוליה חמריה הא לאו הכי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסר. ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ונכרי אישתכח נכרי דהוה קאים ביה דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסיר. פירש רש"י ז"ל אי לית ליה לאשתמוטי על הכניסה שרי דכיון דלית ליה רשות ליכנס שם מירתת ואפילו בחביות פתוחות דהוה ליה כבולשת דקתני בפרק השוכר בולשת שנכנסת לעיר בשעת מלחמה בין פתוחות בין סתומות מותרות לפי שאין פנאי לנסך. ואי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסיר ולא דמי למניח נכרי בחנות דאע"ג דלא מיתפיס ביה כגנב דהא מדעת בעל החנות נשאר שם ואפילו הכי חמרא שרי דהתם לא עביד ולא מידי דליתחזי דמיכוין לנסוכי אבל הכא דנכנס שם שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נכנס דאי לא למה ליה דעייל כיון דלא מירתת על הכניסה אע"ג דמיתפיס כגנב על נגיעת היין אסור. אבל הראב"ד ז"ל פירשה דוקא בשנעל אחריו דומיא דברייתא דקא מותיב מינה עלה דקתני ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור הא לאו הכי שרי דומיא דהמניח נכרי בחנותו והמניח יינו בקרון או בספינה. ונראין לי דבריו דאלו לדברי רש"י ז"ל כל היכא דאית ליה לאשתמוטי היאך אומרים אם לא נכנס לנסך למה נכנס והרי הוא יש לו טענה מחמת יראה ארי ואויב או מחמת יין שיש לו שם וכיוצא בו ולזה נכנס ולא לנסך. ההוא ישראל ועו"ג דהוו יתבי ושתו חמרא שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא קם נפק אמר רבא האי חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי פירש הראב"ד ז"ל דוקא בשהעו"ג שותה יינו דאין לו רשות לעו"ג ליגע ביינו של ישראל ולפיכך העו"ג מתיירא מליגע דבחזקת משתמר הוא דמימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה ואתי ויש מפרשים אפילו בשותין שניהם מיינו של ישראל. ואם תאמר אם כן מאי שנא מהא דתנן היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על השולחן ולגין על הדולבקי שעל השולחן אסור. יש לומר דהכא בשלא הניח היין על השולחן אלא בשעת יציאתו סלקו והניחו במקום אחר דהוה ליה כלגין שעל הדולבקי דשרי והא קמשמע לן רבא דאפילו יצא להתפלל חושש הוא הנכרי דכל שהוא זוכר יינו חוזר הוא ואינו מתעכב כדי שלא יאסרנו עליו. ההוא ישראל ועו"ג דהוו יתבי בארבא שמע ישראל קל שיפורי דבי שמשי קם סליק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מידכר ליה בחמריה ואתי ואי משום שבתא אמר רבא אמר לו איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמרינן יהודאי לא מינטרי שבתא דאי מינטרי שבתא כמה כיסי משתכחן בשוקא ואינהו לא ידעי דסבירא ליה כר' יצחק דאמר מוליכו פחות פחות מד' אמות. וקשיאן לי כל הני עובדי וכי מדכר ליה והדר מאי הוי דהשתא מיהא הא חזי ליה דאזיל דאמאי לא נגע ביה לפי שעה דהא בשאין בו שום חותם ואפילו שום כיסוי אלא לגין פתוח קא מיירי. ויש לי לומר דמיירי דוקא בשיכול לבא וליכנס דרך עקלתון שלא יראנו העו"ג עד שיכנס אצלו ומסתפי שמא עם יציאתו נזכר וחוזר ורואהו. ועדיין קשה לי אם כן לדברי רבא אפילו הודיעו שהוא מפליג למה אסור נימא דמימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה ואתי דהא כי אזיל לצלויי הרי הוא כמודיעו שהוא מפליג לצלויי ואי נמי כי שמע קול שיפורי דבי שמשי הדי הוא כמודיעו שהוא הולך לשבות בביתו ונראה לי דלא אמרו מידכר לחמריה ואתי אלא במפליג בדברים שאפשר לו לעשותו כאן כצלויי ושביתת שבת וכי מידכר לחמריה אתי ועביד הכא צרכיה דמצלי הכא אצל חמריה ושובת נמי אצל חמריה אבל במפליג בדברים שאי אפשר לעשותן כאן כגון שהוא מפליג לרחוץ במרחץ וכיוצא בזה אסור. ועוד צריכא לי גמרא. כל איסור שאמרו בכל הני כתב הראב"ד ז"ל שאינו אלא בשתיה ואינו אסור בהנאה אלא בשהפקידו אצל הנכרי כדי לשמרו ואין עליו שום חותם כדתנן המפקיד אצל הנכרי בפירותיו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בכל הני אסור בשתיה אבל רש"י ז"ל כתב כל שרי דהכא שרי אפילו בשתיה דהא לא נגע קאמרינן וכל איסור דהכא אפילו בהנאה. יש לו שייכות ביין ולא בבית. שנינו בפרק רבי ישמעאל עו"ג שנמצא עומד בצד הגת של יין אם יש עליו מלוה אסור. פירוש בצד הגת בבית שהגת שם ואפילו אינו עומד ממש בצד היין ומשמע אפילו חביות סתומות ואפילו בחותם אחד דהא לא מירתת וכל היכא דלא מירתת אסור עד שיהא בו שני חותמות או מפתח וחותם. ותניא בתוספתא ישראל שהכניס (דף קמו) יין ברשות נכרי אם יש עליו מפתח או חותם אסור ואם היה אוצר פתוח לרשות הרבים מותר. בעיר שכולה עו"ג אסור עד שיושיב שומר. ואמרינן עלה בגמרא על הדא מתניתין דנכרי שנמצא עומד בצד הגת אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין. כלומר שעשאו לו אפותיקי ואפילו אפותיקי סתם וכל שכן אפותיקי מפורש דכל שיש לו מלוה על היין נגע ולא מירתת אבל כל שאין מלותו על היין ממש אע"פ שיש לו מלוה על ישראל בעל היין מותר דמירתת ולא נגע ואפילו הגיע זמנה של מלוה אפילו היה עומד בצד היין סמוך בכדי פישוט ידים דכל שאין לו רשות ליגע בו אפילו נמצא סמוך לו ממש לא חיישינן ואפילו חביות פתוחות דגרסינן בפרק השוכר חצר החלוקה במספיס רב אמר טהרותיו טמאות ובעו"ג אינו עושה יין נסך. ור' יוחנן אמר אף טהרותיו טהורות. מיתיבי הפנימית של חבר והחיצונה של ע"ה אותו חבר שוטח שם פירותיו ומניח שם כלים אע"פ שידו של ע"ה מגעת לשם קשיא לרב אמר לך רב שאני התם שנתפס עליו כגנב. אלמא ההיא דפליגי בה רב ור' יוחנן אפילו בשידו של ע"ה מגעת לשם היא. ואפילו הכי לכולי עלמא בנכרי אינו עושה יין נסך. יש לו שייכות בבית וביין. שנינו בפרק ר' ישמעאל המטהר יינו של עו"ג ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה עו"ג וישראלים מותר בעיר שכולה נכרים אסור עד שיהא יושב ומשמר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר ר"ש בן אלעזר אומר כל רשות העו"ג אחת היא. המטהר יינו של עו"ג ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו אם אין מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים. פירוש ישראל שקנה ענבים מן העו"ג ודרכן ועשה יינו בטהרה ולא פרע לו מעות ועדיין היין כאילו הוא של עו"ג וכן העו"ג שדרך גיתו על ידי ישראל ועשאו כדי למכרו לישראלים ונתנו ישראל ברשותו של אותו עו"ג בעצמו אלא שאין העו"ג דר באותה חצר ממש אלא בחצר אחרת אם היה פתח האוצר פתוח לרשות הרבים שאי אפשר לו לעו"ג ליכנס לתוכו שלא יראוהו בני רשות הרבים אם היו ישראלים ועכו"ם דרים באותה העיר מותר ואע"פ שאין ישראל דר באותה חצר ממש ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו דהא מתניתין סתמא קתני ואפילו אין מפתח וחותם בידו ואם איתא דדוקא בשיש מפתח וחותם בידו ליתני הכין בהדיא כדקתני בבית הפתוח לרשות הרבים. וטעמא דמילתא משום דמתיירא מליכנס שם שמא כשיראוהו נכנס שם יחשדוהו שמא נגע ויפסידו יינו עליו. ומיהו דוקא בשלא נמצא באותו בית שהיין נתון בתוכו הא לאו הכי אסור דכיון שיש לו שייכות ביין ונמצא עומד בצדו הרי זה אסור וכדתנן במתניתין דלעיל מינה עו"ג שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש עליו מלוה אסור וכל שכן כאן שהוא שלו ממש ויש לו שייכות בבית ודוקא בשהיה של עו"ג ואי נמי בשמכרו לישראל ולא פרעו עדיין אבל בשמכרו לישראל ופרעו ואילו רצה ישראל להוציאו אינו יכול לעכב על ידו מלהוציאו מותר ואפילו בשאין פתחו פתוח לרשות הרבים ואין מפתח וחותם ביד ישראל כיון שאין העו"ג דר באותה חצר ממש והיינו דקתני כתב לו התקבלתי ממך מעות מותר ובהא מתניתין לא קתני בה פתח פתוח לרשות הרבים ואע"פ שרש"י ז"ל לא פירש כן. ואפשר לומר דאפילו נמצא עומד בצד הגת מותר דהא תנן במתניתין דלעיל נמצא עומד בצד הגת אין לו עליו מלוה מותר ותנן נמי בסיפא והמטהר יינו של עו"ג ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר. ויש אומרים שאילו נמצא אותו העו"ג עומד בצד הגת אסור מפני שיש לו שייכות בבית וכל שאינו נתפס כגנב על הבית ונמצא עומד שם אסור. ואינו מחוור בעיני. שהרי הביאו ראיה מיהא מתניתין דהמטהר יינו של עו"ג למתניתין דעו"ג הנמצא עומד בצד הגת דדוקא בשיש לו מלוה על אותו יין כשמואל מדקתני אם כתב לו התקבלתי ויכול להוציאו מותר. ואם איתא דהתם דוקא בשאינו עומד בצד הגת מאי ראיה דשאני התם דאיכא תרתי לטיבותא דכתב לו התקבלתי ואינו עומד בצד הגת אלא משמע ודאי דכל זמן שיכול ישראל להוציאו כלומר שפרעו אפילו נמצא עומד בצד הגת מותר ואעפ"י שאינו נתפס כגנב על הבית הרי הוא נתפס כגנב ומתיירא הוא ליגע. והכין דייקי כל הני עובדי דפרק השוכר דהמניח נכרי בחנותו וכן המניח יינו בקרון וספינה והיה אוכל עמו על השלחן והניח לגין על הדולבקי דכולהו אינו נתפס כגנב על הבית ואפילו הכי בכולהו כל היכי שלא הודיעו שהוא מפליג מותר. והא דאמרינן בפרק השוכר ההוא אושפיזא דהוה יתיב בי חמרא דישראל ועו"ג ואישתכח עו"ג דהוה קאים ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואם לאו אסור דמשמע לכאורה דכל היכא דאינו נתפס כגנב על הבית אעפ"י שנתפס כגנב על היין אסור. התם דוקא בשנעל הפונדק. וכן נראה מפירושיו של הראב"ד ז"ל שכך היא בגירסת הספרים מפורש. ובתוספתא גרסינן פרואר שישראל ועו"ג כונסין לתוכו יין אעפ"י שחביות פתוחות והעו"ג יושב מותר מפני שחזקת המשתמר. ומדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק השוכר גבי אי אית ליה לאשתמוטי נראה שהוא ז"ל סובר דכל שיכול להשמט ואינו נתפס כגנב על הבית אסור. וכן דעת הרמב"ם ז"ל ויש לחוש לדבריהם. בעיר שכולה עו"ג אסור אעפ"י שפתוח לרשות הרבים כיון שהיין שלו וברשותו ואין ישראלים דרין בה אינו מתיירא מליכנס שם והילכך אעפ"י שאינו דר ופתחו פתוח לרשות הרבים ומפתוח וחותם בידו של ישראל לעולם אסור עד שיהא ישראל יושב ומשמר וכל שהוא נכנס ויוצא הרי הוא כיושב ומשמר. ואני תמה למה לי יושב ומשמר או נכנס ויוצא בדר באותה העיר בלבד תיסגי דהא קתני בעיר שישראלים ועו"ג דרים בה פתח פתוח לרשות הרבים מותר. ויש לי לומר דהתם דוקא בשישראלים דרים בה לפי שהוא מתיירא שמא יראנו אחד מהם אם לא זה יראנו אחד אבל אם אין ישראלים דרים בה אעפ"י שזה יחידי דר בה אינו מתיירא כל כך כיון דיש לו שייכות בין בבית בין ביין והיינו דקתני בעיר שישראלים ועו"ג דרין בה ולא קתני אם אותו ישראל דר בה וכדקתני בברייתא בחצר אם ישראל דר באותה חצר והוה ליה ריבותא טפי. ומיהו אם ישראל דר באותה חצר ואין העו"ג דר בה לעולם מותר ואפילו אין מפתח וחותם בידו. ואם ישראל ועו"ג דרים באותה חצר גם כן מותר ואפילו אין מפתח וחותם בידו דהיינו כיושב ומשמר וכשומר שאינו בא לקיצין. ואם העו"ג דר באותה חצר וישראל דר בחצר אחרת אפילו היה מפתח וחותם בידו ואפילו שני חותמות אסור עד שיהא יושב ומשמר דתניא בברייתא יינו של עו"ג ברשותו כלומר ברשותו של עו"ג ושהוא דר בה ישראל דר באותה חצר מותר והוא שמפתח וחותם בידו. ואמרינן עלה אמר לו רבי יוחנן לתנא תני אעפ"י שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת אסור אעפ"י שמפתח וחותם בידו כלומר אם ישראל דר בחצר אחרת והעו"ג דר באותה חצר. גרסינן התם בעיר שכולה עו"ג אסור אמאי הא איכא רוכלין המחזירין בעיירות כלומר רוכלים ישראלים אמר שמואל בעיר שיש בה דלתים ובריח. פירש הראב"ד ז"ל בעיר חשובה שרוכליה בתוכה ואין צריכין לרוכלין אחרים שיבאו לה מחוצה לה אמר רב יוסף ואשפה כרשות הרבים דמיא. וחלון כלומר אם יש לישראל חלון פתוח מביתו לאותו אוצר כרשות הרבים דמיא ודקילא כרשות הרבים דמיא כלומר לפי שעולין לו תמיד ללקט פירותיו ואם יכנס שם יראוהו משם. ומסתברא בדקל של הפקר או של ישראל הא של עו"ג לא דהא מעו"ג לא מירתת. פסק רישיה כלומר שיבש ואין שם פירות פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי ומאן דאסר למה ליה דסליק להתם ומאן דשרי זימנין דאבדה ליה בהמה וסליק לעיוני בהדה. דקיימא לן בכל התורה רבינא ורב אחא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא. והלכתא כרבינא לקולא. ועיר שנכנסין לה רוכלין המחזירין בעיירות מותר וכדאמרן דלא אמרו אסור אלא בעיר חשובה שיש לה דלתים ובריח. וקשיא לי אפילו כי איכא רוכלין המחזרין מאי הוי ומאי שנא מיהא דתנן בפרק השוכר עו"ג שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. ואע"ג דאיכא עוברי דרכים טובא. ויש לומר דהתם בזמן דליכא עוברי דרכים הא בזמן שיש עוברי דרכים מירתתי ולא נגעי וכדאמרינן בפרק אין מעמידין בין הגיתות שאנו. ואי נמי י"ל דהתם אין הכל בקיאין בחבית זו שהיא של ישראל והילכך לא מימנע משום עוברי דרכים. אבל הכא דמטהר יינו על ידי ישראל הכל יודעין בו ומכולהו מירתת. והראשון נראה לי עיקר שהרי במעביר חבית נמי אמרו שם דכל בין הגיתות מיסתפי ולא נגע. וכן אמרו בתוספתא חמרין המדודין מן הגורן לעיר אין חוששין להם לא משום דמאי ולא משום שביעית. עוד קשיא לי אדרבה אפילו בשאין ישראלים דרין שם ואין רוכלין מחזרין למה יאסר והלא ישראל (דף קמז) המטהר לא הודיעו שהוא מפליג ואם כן אף העו"ג מסתפי דילמא השתא מידכר ליה לחמרא ואתי וכדאמרינן בכל הנהו עובדי דבפרק השוכר וי"ל דהכא דיש לו שייכות בבית וביין לא מיסתפי כולי האי. ואי נמי י"ל דכיון שהוא דרך בעיר אחרת כל שיצא הרי הוא כמודיעו שהוא הולך לעירו ולביתו. כתב הראב"ד ז"ל באשפה וחלון ודיקלא שהוא מותר דוקא ביום אבל בלילה צריך לישן בתוכו. וביום נמי דוקא בשהיה היין כולו עומד כנגד הפתח או שהיה כולו נראה מן האשפה ומן חלון ומן הדקל אבל אם אינו כענין זה מה שכנגד הפתח מותר והשאר אסור. וכן כשהוא פתוח לרשות הרבים ממש. ונראה שסמך לו הרב ז"ל בזה על מה שאמרו בפרק השוכר ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל ועו"ג ועל עו"ג ואחדיה לדשא באפיה ואיכא ביזעא בדשא אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. ולי נראה שאין הנדון דומה לראיה דהתם שאני דנכנס ודאי וסגר אחריו. אבל הכא מימר אמרינן חזקה לא נכנס כלל דכל שהפתח פתוח לרשות הרבים מירתת שמא יראוהו נכנס ויוצא או יראוהו מן החלון דרך כניסתו ויציאתו ומפסדו ליה וכיון שאנו תולין בחזקה שאינו נכנס כלל לא שנא כנגד הפתח ולא שנא שבצדדין הכל מותר. והיכא דטיהר יינו של עו"ג ברשותו של נכרי אחר אין דינו כמניחו ברשותו של עו"ג בעל היין אלא הרי הוא כיינו של ישראל ברשות נכרי דבמפתח וחותם סגי ליה ואפילו הפקידו אצלו והודיעו שהוא מפליג ואפילו אין ישראלים דרים שם. דתנן ר"ש אומר כל רשות עו"ג אחת היא. ואיבעיא לן עלה בגמרא רשב"א להקל או להחמיר רב יהודה אמר זעירי להקל הכי קאמר תנא קמא כשם שברשותו אסור כך ברשות עו"ג אחר אסור וחיישינן לגומלין ואתא ר"ש למימר כל רשות עו"ג אחת היא. כלומר בתמיה. ורב נחמן אמר זעירי להחמיר והכי קאמר תנא קאמר במה דברים אמורים ברשות דידיה הוא דאסור אבל ברשות עו"ג אחר מותר ולא חיישינן לגומלין ואתא רשב"א ואמר כל רשות העו"ג אחת היא כשם שברשותו אסור כך ברשות אחר אסור. ותניא כוותיה דרב נחמן אמר זעירי להחמיר. רשב"א אומר כל רשות עו"ג אחת היא מפני הרמאין. וכיון דר"ש להחמיר רבנן להקל. וקיימא לן כרבנן להקל. והילכך ברשות עו"ג אחר כל שיש מפתח וחותם בידו מותר ואינו צריך לומר יושב ומשמר. ודוקא כשהניחו ברשותו של עו"ג שאינו משועבד לו לאותו עו"ג שטהרו ליינו אבל כשהיה אותו עו"ג מתיירא מן העו"ג המטהר יינו כגון שהוא אריסו או עבדו הרי הוא כאלו הוא מונח ברשותו של עו"ג בעל היין. דגרסינן התם דבי פרזיק רופילא אפקידו חמרא גבי אריסייהו אמר רבא אפילו למאן דאמר לא חיישינן לגומלין הני מילי היכא דלא מירתת מיניה אבל כיון דאריסיה מירתת מפרזיק רופילא מחפי עליה. אין לו שייכות לו בבית ולא ביין אעפ"י שהחביות פתוחות והוא נמצא בצד היין ואפילו בתוך פישוט ידים מותר שאין לו תנאי לנסך והוא דלית ליה לאשתמוטי. והיינו מתניתין דפרק רבי ישמעאל ששנינו עו"ג שהיה עומד בצד הגת אם אין לו מלוה עליו הרי זה מותר. ופירשה שמואל שאין לו מלוה על אותו היין אעפ"י שיש לו מלוה על ישראל בעל היין. וגרסינן בפרק רבי ישמעאל ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ואשתכח עו"ג דקאי ביני דני אמר רבא אם נתפס כגנב שרי ואם לאו אסיר ולפי מה שכתבנו למעלה בשם הראב"ד ז"ל דוקא בשנעל אחריו הא לאו הכי אע"ג דאינו נתפס כגנב על הכניסה מותר דלא גרע מהמניח עו"ג בחנותו ואין כן דעת רש"י ז"ל דשאני התם שעומד שם ברשות הישראל אבל זה אם לא נכנס לנסך למה נכנס וכן נראה גם דעת הרמב"ן ז"ל וכמ"ש למעלה ונראין לי יותר דברי הראב"ד ז"ל וכמו שכתבתי בעובדא דאושפיזא. וגרסינן בפרק השוכר ההיא רביתא דאשתכחא ביני דני והוה נקיטא חופיה בידה אמר רבא חמרא שרי אימא מגבה דחביתא שקלתה ואע"ג דליכא תו אימא איתרמויי איתרמי ליה. והא דנקט רביתא הוא הדין לעו"ג גדול אלא מעשה שהיה כך היה. וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שפירשה דוקא בקטנים ואין דבריו נכונים בזה. וזו אחת מהשגותיו של הראב"ד ז"ל שהשיג עליו וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא אופיא דאיכא למימר מגבה דחביתא שקלתה ולא נגעה בפומה דחביתא אבל כל דבר ידוע שאי אפשר דלא שקלתה מפומא דחביתא אסור אע"ג דנתפסת עליו כגנב דהא גנבי ממש כיון דפתוח חביתא אי לאו דרובא ישראל הוו הוה אסרינן ליה לחמרא. ההוא אריה דנהים בי מעצרתא אישתכח עו"ג דהוה קאי ביני דני אמר רבא האי חמרא שרי משום דמימר אמר נכרי כי היכי דטשינא אנא טשא ישראל אחרי וחזי לי. פירוש הראב"ד ז"ל דמשום הכי איצטריך ליה רבא להא טעמא אע"ג דלית ליה לעו"ג שייכות לא ביין ולא בבית משום דקול אריה נשמע למרחוק ויש לו לעו"ג טענה להשמט כי מחמת האריה נחבא שם וכיון שיש לו להשמט על הכניסה אם לא שיש להתיר משום דמימר אמר דישראל נמי טשו ואתו בתריה הוה לן למיסר. ואני תמר דמאי שנא לדידיה מהמניח נכרי ומעובדא דאושפיזא דפירשה הוא ז"ל דוקא בשנעל הדלת. ועל כרחך נראה לי שגם זה בשנכנס מפחד האריה וסגר אחריו. ולפיכך הוצרך רבא לאותו טעם והכי קאמר כי היכי דטשינא אנא טשא ישראל אחר קודם שנכנסתי אנא ונחבא אל הכלים ורואני. ההוא מסוביתא דמסרה לה מפתחות לעו"ג אמר ר' יצחק בר אלעזר כי אתא רב דימי אמר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסרה לה אלא שמירת מפתחות בלבד והילכך אין לה שייכות לא בבית ולא ביין. ואעפ"י שהיו חביות פתוחות ואפילו הודיעה שהיא מפלגת ושהתה הרבה מותר דיראה היא מליכנס לבית כלל כשאר אנשי המקום. תניא בפרק השוכר חצר החלוקה במסיפס רב אמר טהרותיו טמאות ובנכרי אינו עושה יין נסך כלומר שידו של עו"ג מגעת. ורבי יוחנן אמר אף טהרותיו טהורות. מיתבי הפנימי של חבר והחיצונה של עם הארץ אותו חבר שוטח שם פירותיו ומניח שם כלים אע"פ שידו של עם הארץ מגעת לשם קשיא לרב אמר לך התם שנתפס עליו כגנב. תא שמע רשב"ג אומר גג של חבר למעלה מגגו של עם הארץ אותו חבר מניח שם כלים ומניח שם פירותיו ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגעת לשם קשיא לר' יוחנן אמר לך ר' יוחנן שאני התם דאית ליה לאישתמוטי ולומר אימצורי קא ממצירנא ואפילו הכי דוקא לרשב"ג אבל לרבנן בין כך ובין כך טהורות וכל שכן לגבי יין נסך דבכי הא אין העו"ג עושה יין נסך לכולי עלמא. תא שמע גגו של חבר בצד עם הארץ החבר מניח כלים שם ושוטח שם פירות ואע"פ שידו של עם הארץ מגעת שם. אמר לך רב לא איכא רשב"ג דקאי כוותי אנא דאמרי כרשב"ג אלמא אפילו לגבי טהרות לרבנן בכי הא טהורות וכל שכן לגבי יין נסך. גנבים שפתחו חביות ואין ידוע אם עו"ג אם ישראלים אם רוב גנבים של אותו מקום עו"ג אסור ואם ישראלים מותר דגרסינן בפרק השוכר ההוא גנבא דסליק ופתח חביתא אמר רבא חמרא שריא רבו גנבי ישראלי נינהו. ומסתברא דאפילו בעיר שרובה עו"ג ואינו ידוע אם גנבים עו"ג או גנבים ישראלים אם ישראלים שבאותה העיר דרים בשכונה בפני עצמה שאין דרך העו"ג מפסקת אותו הרי אותה שכונה כעיר בפני עצמה ואין הולכין בה אחר רוב העיר כולה אלא אחר רוב השכונה ואע"פ שיש קצת נכרים דרים דהרי שכונה זו כעיר בפני עצמה ואע"פ שאין דלתות השכונה ננעלות וכדרך שאמרו גבי בשר הנמצא דאין הולכין אחר רוב אלא אחר רוב טבחי העיר ואע"פ שאין דלתות מדינה נעולות כדאיתא בשילהי פרק קמא דכתובות. ואמרינן נמי התם חדא בחורבא דמתא וחדא בחורבא דדברא וצריכא אי אשמעינן חורבא דמתא התם הוא דמכשר רב"ג משום דרוב כשרין אצלה אבל חורבה דדברא דרוב פסולין אצלה אימא לא צריכא. אלמא בכל מקום אחר רוב המקום אזלינן אע"ג דרובא דעלמא כנגדו. וכן נמי משמע מדברי רבא בעצמו דאמר רוב גנבי ישראל נינהו ואי בתר רובא דעלמא אזלינן רוב גנבי דעלמא ודאי לאו ישראלי נינהו. שנינו בפרק השוכר בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות כלומר בפתוחות חוששין שמא נגעו ונסכו אבל סתומות מותרות חזקה לא נגעו שאם פתחו ונגעו למה חזרו וסתמו שהם אינן יראים מליגע בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות חזקה לא נגעו שאין להם פנאי לנסך בחפזם ללכת מפחד אויב. גרסינן בפרק אלו מציאות אמר רבי אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה עו"ג מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה למוצאה. ואמרינן וכי מאחר דאסורה בהנאה למאי מותרת משום מציאה אמר רב אשי לקנקנה. יש מי שפירש דבבא ישראל ונתן סימניה דמותרת בשתיה דוקא בשיש בה חותם בתוך חותם. ואינו מחוור בעיני דאם חותם בתוך חותם מאי למימרא פשיטא. ועוד דלא אמרו חותם בתוך חותם אלא במפקיד אצל נכרי או מייחד אצלו או ששלח על ידו דאי נגעי מירתתי ואי פתחו וסתמו טורחין וסותמין כדי שלא יתפסו כגנב אבל במציאה אם מצאה נכרי ופתח ונגע למה טרח וחזר וסתם. אלא ודאי כל שהיא סתומה מותרת דסתמא לא מצאה ולא פתחה והוה ליה כבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום דתנן פתוחות אסורות סתומות מותרות. גרסינן בפרק לא יחפור אמר רבי חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיפא. איתמר חבית שצפתה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה עו"ג אסורה כנגד עיר שרובה ישראל מותרת ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסורה אימר מההיא דקירה אתאי. לימא בדרבי חנינא קא מיפלגי לא דכולי עלמא אית להו דרבי חנינא והכא בהא קא מיפלגי מר סבר אם איתא דמהא דקירה אתאי עקולי ופשורי הוי מטבעי לה ושמואל סבר חריפתא נקט ואתאי. וקיימא לן כרב דהלכתא כוותיה באיסורי. ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה שרייה רבא לימא משום דסבר לה כרבי חנינא ולומר דאפילו בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא ואמרינן שאני התם דלמיגנב מיניה ואצנועי' בגוויה לא עבדי והני מילי דחמרא אבל עינבי מצנעי. ומכל מקום לרבי חנינא אפילו בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא והלכתא כוותיה. והילכך חבית של יין שנמצאת מוצנעת בכרמו של ישראל ויש כרמים אחרים של ישראל סביבותיו קרובים לו ויש כרמים אחרים רבים מהם של נכרים סביבות רחוקים משל ישראל אסורה דאזלינן בתר רובא ואע"ג דאיכא קורבא דמוכח דשל ישראל היתה. ואין צריך לומר בשאין שם של ישראל אלא אותו כרם שהחבית מוצנעת בתוכו שהרי אמרו דלמיגנב מיניה ואצנועי בגוויה לא עבד. והוא הדין להקל וכגון שנמצאת בכרמו של עו"ג אעפ"י שיש כרמים אחרים של עו"ג אי איכא כרמים של ישראל רבים מהם אפילו רחוקים מהם הולכין להקל בתר רובא דישראל והוא שיושבין בין ההרים וכיוצא בזה שאינו מעבר לעוברי דרכים הא לאו הכי אסורה דרובא דעלמא עו"ג נינהו. ואלא מיהו דוקא בשהיה בקבוק או קנקן שדרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בהם אבל חבית גדולה שאין דרכן של עוברי דרכים כיוצא בהן אין חוששין לה לעוברי דרכים וכמו שנכתוב בסמוך. הנהו זיקי דחמרא דאישתכח בי קיפי שרינהו רבא לימא לא סבר לה להא דרבי חנינא (דף קמח) ומשום דקרובים של ישראל שרא להו ואע"ג דרובא דשפוכאי עו"ג נינהו ופרקינן לא שאני התם דרובא דשפוכאי ישראלי נינהו ולאו דחויי קא מדחי ליה דודאי רבא כר' חנינא סבירא ליה דהא רבא גופיה הוא דאמר לעיל מינה שמע מינה מדר' חייא דתני דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה רוב וקרוב הלך אחר הרוב. והילכך דוקא בדרוכא דשפוכאי ישראל הא לאו הכי אסירי ואע"ג דאיכא דישראל דקרובים להו ובדרובא ישראלי נמי הני מילי זיקי רברבי אבל זוטרי אימר מעוברי דרכים נפול. ואי איכא רברבי בהדייהו שרי אימר באברורי הוו מנחי : נשלם השער הרביעי :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ה (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית חמישי · שער ה · >>

השער החמישי

השער החמישי: בדיני הערובתו של יין נסך בין בסתם יינן בין בתערובת ודאי יינן בין יינן בין יין ביין בין יין במים ושאר דברים. ובין חבית של יין נסך בתוך שאר חביות של יין. ואכלול עם זה דין נצוק ונצוק בר נצוק: שנינו בפרק השוכר נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של עו"ג אם יש בו עכבת יין אסור. פירוש מדד לתוך צלוחיתו של עו"ג שיש בו יין נסך ולפיכך נאסר מה שבמשפך למאן דאמר ניצוק חבור נאסר מה שבמשפך משום ניצוק ולמאן דאמר ניצוק לא הוי חבור מוקים לה בגמרא בשפחסתו צלוחיתו ועלה מה שבצלוחית וצף על המשפך ואחד נטל ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש עכבת יין במשפך אסור יש מי שגורס עכבת יין בכ"ף כלומר שיש גומא במשפך שמעכב שם היין האסור ואוסר את השאר בתערובתו דיין נסך אסור בכל שהוא. ויש שגורס עקבת יין בקוף ופירוש לכלוך משום עקובה מדם. וכן אמרו בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם כמה דתימא עקובא מדם. ובדאיכא טופח על מנת להטפיח. ואסור דקתני פירוש הראב"ד ז"ל אסור אפילו בהנאה דאלו בשתיה אפילו ליכא טופח על מנת להטפיח כל שלא הדיח את המשפך אסור דקנקנים של עו"ג אעפ"י שהדיחן אסורן של ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה כדתנן בפרק אין מעמידין. ואלא מיהו אם סתם יינן הוא לדידן דקיימא לן כרשב"ג דאפילו יין ביין בסתם יינן ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו הא מתניתין לבר מהילכתא היא אלא מותר בהנאה ואסור בהנאה. והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו. ותמה עליו הרמב"ן ז"ל שהרי לרשב"ג דקיימא לן כוותיה ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל. ותירץ הוא ז"ל דכל שנפל יין נסך לבור ואפילו טפה אחת הכל נאסר בהנאה עד שיפרש חוץ מדמי יין נסך שבו או שיוליך הנאה לים המלח. ואינו מחוור בעיני מדאמרינן התם גמרא המוכר יינו לנכרי אמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לנכרים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו והדר כיילי להו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו ואוקימנא בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה. ואקשינן כמאן דלא כרשב"ג דאי רשב"ג הא ימכר לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל יין ביין לא. ואם איתא מאי קושיא דהתם הא לא אמרי חוץ מדמי יין נסך שבו. ואפשר דהתם אינו צריך לפי שטיפת יין נסך שהיתה בפי החבית של נכרי הלוקח היא ואין צריך הוא לפרש שאינו מוכר לו הטיפה שבפי הכלי. ומכל מקום אין הדבר מחוור כלל שאין לחלק בין שהמשפך של עו"ג או של לוקח. ולי נראה דיין נסך דקתני במתניתין כולה ודאי יינן קאמר ותדע לך דקתני השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. איבעיא לן עלה בגמרא שכרו לסתם יינו מהו אלמא יין נסך דקתני בכולה מתניתין בודאי יינן קא מיירי ולפיכך כתבה הרב אלפסי ז"ל דבודאי יינן הא אמר רב נחמן יין ביין אסור דבהא לית ליה דרשב"ג וכן נראה מדברי רבנו יעקב ז"ל דכולה מתניתין דוקא בוודאי יינן וי"מ דכל כלי שאין מכניסו לקיום ועמד שם יין לפי שעה אם נתייבש אינו צריך הדחה לפי שכבר נתייבש לחלוחית היין שעל פניו וכלה לגמרי והילכך מתניתין דקתני אם יש בו עכבת יין אסור ליאסר בשתיה קאמר דהא ראשון נראה לי עיקר דהא משפך ניגוב בעי שנינו בפרק אין מעמידין נודות הנכרים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין איסורין איסור הנאה. וקיימא לן כחכמים שלא אסרו בהנאה אלא בשנתערב בו ממשו של איסור אבל טעמו ולא ממשו כזה אינו אוסר בהנאה. מיהו בשתיה אסור לכולי עלמא. תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו יין ביין מים במים כל שהן יין במים מים ביין בנותן טעם. פירוש רבנו תם ז"ל דיין נסך שאמרו שאוסר בכל שהוא דוקא ודאי יינן דהא דומיא דמים קתני ודאי מימיהם קאמר אבל סתם יינן אינו אוסר אלא בנותן טעם כשאר האיסורין. וכבר כתבתי אני למעלה דכולה מתניתין ודאי מסתברא דבודאי יינן קא מיירי מדאיבעיא לן בגמרא גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו לעשות עמו בסתם יינו מאי דאלמא מתניתין בודאי יין משמע להו. ומיהו יש מקשים עליו מברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת אסור ותני בתוספתא מפני שטיפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהו. דאלמא אפילו במשהו ואינה קושיא דברייתא דאגרדמים לאו כולהו מודו בה דעל כרחך דלא כר"ש ב"ג אתיא דהא ההוא תנא אסר כולי יין אפילו בהנאה ואילו לרשב"ג ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי (דף קמט) אותה טיפה וקיימא לן כוותיה והילכך אפשר נמי דאפילו רבנן דרשב"ג לא מודו והא מני ר' יהודה היא דאמר בכל האיסורין מין במינו לא בטיל. והא דקתני שטיפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא לאו למימרא דדוקא ביין נסך אבל בשאר האיסורין לא אלא משום דביין נסך קא עסיק אמר שטיפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא כשאר האיסורין אבל לדידי קשיא לי דהא קנקנים של עו"ג ויין ישראל כנוס לתוכן לכולי עלמא אסור בשתיה מיהא כדתנן בפרק אין מעמידין והתם ודאי קיל טפי מתערובת משהו דאפילו משהו ממשות של יין ליכא אלא טעמא ולא ממשו ואפילו הכי אוסר כל היין לר"מ אפילו בהנאה ולרבנן בשתיה מיהא וע"כ לא פליגי נמי רבנן עליה דר' מאיר התם אלא בטעמו ולא ממשו אבל בממשו ממש אפילו אינו אלא משהו מודו ליה לר' מאיר וקנקנים של נכרים ונודות שלהן כסתם יינן הן דלא אמרו דוקא בקנקנים ונודות שכנסו בהן העו"ג ודאי יינן. ורחוק הוא לומר שתהא פליטת הקנקן ביין שמכניסין בו עד כדי שיהא בו יתר מכדי אחד בששים ועוד שאם כן נאסר אפילו לרבנן בהנאה דהא משמע דלרבנן אפילו תערובת של סתם יינן אוסר בהנאה וכדמוכח בהדיא בההיא דאמר להו רב להנהו סבוותא אקדימו ושקולו זוזי וכדאמרינן התם מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל יין ביין לא. וכן פסקו כל הפוסקים לאסור במשהו בסתם יינן ועוד פוק חזי מה עמא דבר שאוסרין בכל שהו ואפילו בסתם יינן. ובסמוך נבאר באי זה ענין אוסר בכל שהוא אם בשנפל איסור לתוך היתר או דוקא בשנפל היתר לתוך איסור יין במים בנותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל נראה שאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה שיהא היין מזג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו אבל נתערב בהן יין מעט קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם. מאי טעמא אינו מסופק בכך שהוא מותר בהנאה. וכן פירשתי בפרק אין מעמידין עד כאן לשון הרב ז"ל. ולמטה גבי יין ביין וחבית בחבית נכתוב שנראה שחזר בו הרב ז"ל ואמר דכל שהיין נותן טעם במים ויהיו המים ראויין לשתיה על ידו ואפילו על ידי הדחק אסור אפילו בהנאה ונכתוב מה שנראה לי שיש עליו מן הקושיות ובסמוך נבאר בשם רבנו יצחק ז"ל שאפילו בשתיה אינו אוסר בשנתערב בששה חלקי מים. גרסינן בפרק השוכר כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. ואקשינן עליה ממתניתין דתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו מאי לאו דנפיל איסורא לגו היתירא. ודחי לא דנפל היתירא לגו איסורא. וכן סופא דקתני יין במים בנותן טעם כולה בנפל היתירא לגו איסורא ורישא דנפל חמרא דהיתרא למים דאיסורא וסופא דנפל מיא דהיתירא לגו חמרא דאיסורא. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מצרציר קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיל עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שאנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחילה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה מצא מין את מינו וניעור. ואיכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלת אותו. מאי איכא בין מאן דמתני לה אמתניתין ובין מאן דמתני לה אדרבין מאן דמתני לה אמתניתין לא בעינן תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה. איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור בהיתר מותר ור' יוחנן אמר הגדילו באיסור נמי מותר. א"ל ר' ירמיה לר' זירא לימא חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ואין בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר"א אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל איסור בסוף אינו נאסר עד שיהא בה כדי חימוץ. ותסברא והאמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק את האיסור אבל לא קדם וסלק את האיסור אסור חזקיה דאמר כמאן אלא הכא ברואין קא מיפלגי חזקיה לית ליה רואין ור' יוחנן אית ליה רואין פירשו רש"י והר"ז הלוי ז"ל דכולי עלמא היכא דנפל יין של איסור לתוך יין של היתר עד שלא נפלו שם המים לעולם אסור אלא אם כן נפלו שם המים בסוף כשיעור שיבטלו את הכל בין יין האיסור ובין יין ההיתר לפי שכבר נתערב יין ביין ונעשה הכל יין איסור קודם שנפלו שם המים דבין חזקיה בין ר' יוחנן סבירא להו כמאן דבעי מים תחלה אלא כי פליגי בשנפלו המים תחילה בתוך יין ההיתר ואחר כך נפל שם יין האסור חזקיה סבר כיון שהגדילו באיסור דקודם שנתבטל יין נסך זה מצא בתוך הבור היין המותר מצא מין את מינו ונצטרפו ואין המים מבטלין אותו אבל הגדילו בהיתר כגון שנפלו המים לתוך היין נסך ונתבטל ואחר כך נפל שם יין של היתר מותר דכיון שנתבטל היין נסך בתוך המים שוב אינו מתעורר דאיסור שנתבטל אינו חוזר וניעור. ור' יוחנן סבר אפילו הגדילו באיסור מותר דרואין את מינו כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. והראב"ד ז"ל פירוש דחזקיה דאמר דהגדילו בהיתר מותר כל שכן שהיה מתיר אם נפלו המים באחרונה שגדול כחם הרבה ואין כח לחצי שיעור האיסור להיות ניעור מתערובתו ולאסור אותה ולי נראה כדברי הרא"ה ז"ל חדא דהא הוה בעינן לאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר"א וחכמים משום דאחר אחרון אני בא הוא וכיון שכן אף לכאורה לחזקיה אם המים המותרים נפלו באחרונה התירו. ועוד דלפי דבריו אתי שפיר לישנא דיין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים דההוא ודאי לישנא משמע דיין נסך נפל לבור שיש בו יין כשר ונפל שם קיתון של מים ולא שנפל יין נסך לבור רק ואם כן הגדילו בהיתר דקאמר חזקיה נמי מוקמינן בשנפל יין נסך לבור יין שר ונפל שם קיתון של מים לבסוף דהגדילו בהיתר מים מותרים מותר דאחר אחרון אני בא. אבל לדברי רש"י והר"ז הלוי זצ"ל קשיא לישנא דיין נסך שנפל לבור דהא הגדילו בהיתר דקאמר חזקיה על כרחין אית לן לאוקומי שנפל לבור רק שאין בו יין ואחר כך נפל לתוכו קיתון של מים וכדקאמר ונפל לתוכו קיתון של מים ונפל לבור לא משמע לבור רק וע"כ נ"ל יתר כדברי הראב"ד ז"ל. ושאר השמועה כולה כתבתיה ופירשתיה בשער השני של בית התערובות בביאור איסור מעט שנפל לתוך היתר מרובה. ולענין פסק הלכה בלישני דרב דימי ורב יצחק ורבין. כתב רש"י ז"ל אין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר לומר דר' דימי ורב יצחק ורבים פליגי מר אמר הכי אמר ר' יוחנן ומר אמר לאו הכי אמרה אלא הכי אמרה ורב יצחק אסר מאי דשרי ר' דימי ורבין אסור אפילו מאי דשרי רב יצחק והלכתא כרבין. וכן כתב הראב"ד ז"ל והילכך לענין ויין נסך בין שנפל איסור לתוך היתר בין שנפל היתר לתוך איסור ואפילו טיפה אחת של יין נסך אוסרת כל הבור אבל אם נפל שם קיתון של מים קיימא לן כרבין דאמר רואין את מינו כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ואע"ג דחזקיה פליג בהא אדר' יוחנן ולית ליה רואין וחזקיה רביה דרבי יוחנן הוא ובעלמא לית הלכתא כרבי יוחנן לגבי חזקיה רביה הכא קיימא לן כר' יוחנן משום דסוגיין בכולי גמרא כותיה דסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. ויש מי שאומר דדוקא בשנפל שם קיתון של מים תחילה וכמאן דמתני לה אדרבין אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה נעשה הכל יין של איסור ואינו בטל עד שיפלו שם מים רבים כדי לבטל את שניהם. ויש מי שאומר דקיימא לן כמאן דאמר אפילו נפלו שם מים לסוף וכן פסק רבנו אפרים ז"ל דלא אמרו אפשר לסוחטו אסור אלא לגבי בשר בחלב בלבד. וכבר כתבנו למעלה שלדברי הרב ר"א ז"ל כל שכן שיתיר אפילו חזקיה בשנפלו שם המים לאחר שנתערב היין נסך לתוך יין של היתר וזה יותר נכון. וכבר כתבתי זה בארוכה שם בשער שני של בית התערובות בביאור איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה. ולענין מה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל כתב הרב ר"א ז"ל דדוקא יין ביין אבל יין במים וכן כל איסור הנימוק בתוך ההיתר כגון חלב ודם וכיוצא בזה מן האיסורין הבטלין ושאין צריך להרים הלכתא כוותיה דכל שלא נפל איסור לתוך היתר בבת אחת כן כתב שיהא בו נותן טעם ראשון ראשון בטל ואפילו נפל שם כל היום דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור ולא עוד אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל האיסור הנופל בו לאחר מיכן. והביא ראיה לדבריו מיהא דתנן במסכת ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה וכבר כתבתי ראיותיו בארוכה שם באותו שער שני של בית התערובות. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דדין שאר איסורין ויין במים כדין יין נסך ביין של היתר לענין שאם נפל איסור מועט לתוך היתר אע"פ שנתבטל בתוכו אם חזר עוד ונפל שם מעט מעט אם לבסוף יהיה בין כל האיסור שנפל שם מתחילה ועד סוף כדי ליתן טעם בהיתר אין אומר ראשון ראשון בטל דטעמא לא בטיל אלא חזר ונתעורר דהא דרב דימי לאו דינא ואידחיא לה דלא אמרה ר' יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא בין ביין נסך בין בשאר האיסורין. ונראין דבריו וכבר כתבתי גם כן ראיותיו שם באותה שעה. וצריכין אנו לבאר מה ששנינו במשנתנו יין במים ומים ביין בנותן טעם בכמה יתערב ויהא אסור אם בששים או אפילו בכל מה שיהיה טעמו נרגש בו ואפילו במאה או בכדי נתינת טעם שמנהג העולם למזגו שיהא טעמו מושבח גרסינן בפרק השוכר בעא מיניה רבי אסי מר' יוחנן שתי כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה שמזגן וערבן זה בזה מהו. ואסיקנא דפשט ליה דרואין את היין של חולין כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו דאית ליה לר' יוחנן רואין. ויש מי שפירש בכוסות שאינן שוין אלא בכוס של חולין תשע עשרה לוגין יין ומזוגין בכדי מזיגת בחמשים ושבעה לוגין מים וכשערב נמצא יין של תרומה בטל בששים חלקי מים כשאר האיסורים הבטלים בששים ואע"פ שהתרומה אינה עולה בפחות ממאה הני מילי במינה אבל בשאינו מינו בטלה בששים כשאר האיסורין וכן נראה לי שמוכיח במדותיו של רבא שאמר בפרק גיד הנשה אמור רבנן בששים ואמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא מין שאינו מינו והיתירא כגון קדירה שבישל בה תרומה בנותן טעם ותניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם ועוד תדע לך מדאיפליגו ר' חייא בר אבא ור' שמואל בר יצחק בפרק גיד הנשה בכל האיסורים שבתורה חד אמר בששים וחד אמר במאה ואמרינן התם יתיב רב שימי ואמר לה להא שמעתא כלומר למאן דאמר במאה ואמר ליה אביי וכל איסורין בתורה במאה והא תנן למה אמרו המתבל והמחמץ והמדמע כו' אין בהם בנותן טעם בין שיש בהן להעלות באחד ומאה בין שאין בהן להעלות באחד ומאה מותר אין בהן להעלות באחד ואמר אלא בכמה מאי לאו בששים לא במאה אלמא שמעינן מיהא בהדיא דתרומה בשאינו מינו כשאר האיסורין ומאן דאית ליה בשאר האיסורים בששים בתרומה נמי בששים ומאן דאמר בתרומה במאה בשאינו מינה משום דסבירא ליה אף באיסורין במאה כך נראה לי ולפיכך שמעינן מיהא דשתי כוסות דיין נסך מתבטל בששים כשאר האיסורין ולא בפחות מיכן והיינו דתני במתניתין יין במים בנותן טעם וסתם נותן טעם האמור בכל מקום היינו ששים. אבל (דף קנ) רבנו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות פירשה בכוסות שוין ומזוגין כדי מזיגה על חד תלתא מיא דהוה ליה יין של תרומה בטל בששה חלקי מים דאע"ג דשאר האיסורין אינן בטלים בפחות מששים שאני יין שמתפסד ונפגם טעמו בששה חלקי מים ונותן טעם לפגם מותר בין בתרומה בין בשאר האיסורין. ולפי פירושו הא דתנן במתניתין יין במים בנותן טעם לשבח קאמר כלומר שיהא בו טעם יין משובח. ובששה חלקי מים אין טעמו לשבח ואין כאן טעם יין אלא קיוהא בעלמא הוא כדאמרינן בפרק המוכר פירות מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא וקרובים לזה דברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה דכל שנפל יין במים ביתר מכדי מזיגת בני אדם קרוב הדבר להתירו בשתיה. שנינו בברייתא בפרק המוכר פירות שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר ר' מאיר אומר שלישי בנותן טעם ושל מעשר ראשון אסור ושני מותר ר' מאיר אומר שני בנותן טעם ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר. ר' מאיר אומר רביעי בנותן טעם. ורמינהו ושל הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר. מעשר אמעשר לא קשיא כאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי. הקדש אהקדש לא קשיא כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. יש מי שאומר ששמרים לגבי יין נסך כקדוש הגוף הוא שהרי אסור בהנאה. ולפיכך שמרים של חולין שתמרן ישראל אפילו רביעי שבו אם נגע בו הנכרי אסור בהנאה וליתא דאף לכשתמצא לומר דיין נסך כהקדש הגוף הני מילי מתמד בתמדים של יין נסך אף הוא אינו מקבל ניסוך דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא כדאמרי התם מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא. ועוד דאפשר לומר שאפילו בשמרים של יין לא החמירו כשל הקדש ואם כדברי רבנו יצחק ז"ל שכתבנו אמת שהיין נסך בעצמו מתבטל בתוך ששה חלקי מים היאך איפשר שהמתמר בשמרים אסור לעולם. ומכל מקום לכולי עלמא אי רמא תלתא ואתו תלתא ופלגא וטפי פורתא אסור ואע"ג דלגבי ברכה ולגבי המתמד בשמרים של חולין אינו חייב במעשר כל שאין בו כדי מזיגה דרבא דהיינו דרמא תלתא ואתא ארבעה דהא גבי כוסות לא שרינן ליותר אלא בשנתערב בששה חלקי מים. ואלא מיהו בתמרים שאינן נכבשין תחת הקורה אלא ברגל וכן המתמד בפורצני ברגל שלא בקורה חוששין לו לעולם לפי שאין אנו יודעין כמה מן היין יצא בו ופעמים שאדם מתמד בפורצני ויתן שלשה ולא יצאו שנים ויהיה היין טוב ומשובח לפי שאינן נסחטין היטב ברגל ויצא היין וישארו המים ופעמים ימצאו שם גרעיני עינב שלימים. ולא דברו חכמים אלא בשלהן שהיו דורכין בגיתות ובקורה. שנינו בפרק השוכר יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו פירוש ואפילו נתערב לו וודאי יינן ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו ולא קיימא לן כוותיה ביין של ודאי יינן שנתערב יין ביין אבל בסתם יינן קיימא לן כוותיה דאמרינן עלה בגמרא אר"נ הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר כלומר בהנאה ומוכרו לנכרים חוץ מדמי יין נסך וברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת דקתני אסור ופרישו בגמרא בפרק ר' ישמעאל דאסור אפילו בהנאה אע"ג דההוא משום טיפה שנופלת מפיו וחוזרת לחבית הוא. כדתניא בתוספתא קדח במיניקת ונפלה ממנה טיפה כל שהוא אסורה מפני שטיפה של יין נסך אסורה ואוסרת כל שהוא ההיא אתיא כרבנן דרשב"ג ולית הלכתא כוותייהו ואע"ג דאקשינן מינה בפרק ר' ישמעאל לרבא שהתיר בהנאה הכי קאמר ליה מדרבנן נשמע לרשב"ג כי היכי דלרבנן טיפה אחת אוסרת כל תערובתה אלמא אותה טיפה אסירא אף לרשב"ג כל שנגע נכרי ביין ונתערב ביין אחר מה שנגע בו ונתערב אסור אלא ימכר כולו חוץ מדמי אותו יין ששכשך. ולענין יין ביין בשל סתם יינן שאמרו ימכר לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו כתב הראב"ד ז"ל יין במים אם נתערב כדי שיהו המים ראויין לשתיה על ידו בתורת היין על ידי הדחק הרי הוא ככבשין שדרכן לתת לתוכן יין דאמר חזקיה בפרק אין מעמידין דאסורין בהנאה והילכך יין ביין נמי מסתם יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויין לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה שלא אמרו יין ביין להקל אלא להחמיר. ואנו כבר כתבנו גבי כבשין דההוא דחזקיה לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה שלא אמרו יין ביין להקל אלא להחמיר. ואנו כבר כתבנו גבי כבשין דההוא דחזקיה דלא כרשב"ג וחזקיה נמי מתניתין הוא דמפרש אבל לרשב"ג אפילו בידוע שנתן לתוכן יין ימכרו חוץ מדמי יין שבהן. ומיהו סעד מצאתי לרב ז"ל בירושלמי דגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים אמר ר' יוסי חד מן רבנין נפיק מבי וועדה ואמר איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש מר אמר הלכה כרשב"ג ומר אמר אין הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור אלמא בכל מכשרי האוכל מודה רשב"ג מפני שהוא כגופו של יין נסך. ומיהו קשיא לי חדא דיין נסך שנפל לבור סתמא קתני ואפילו נפל בו הרבה שכנגדו נותן טעם במים ולא עוד אלא שמאותה שבירושלמי משמע בודאי כן דמדקאמר מודה רשב"ג ביין לתבשיל כלומר שמכשירו כיין לכבשין וכיוצא בו אלמא בדכוותה אמר יין ביין ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דרב נחמן דפסק הלכה בגמרא וחשיב ואזיל כרוכלא יין ביין וחבית בחבית ביין נסך ובסתם יינן וחלק כל הדינין אחד לאחד לא הוה שתיק מיניה לעולם שהרי הוא לפרש בא ולא לסתום. ועוד דרב נחמן הוא דקאמר בפרק ר' ישמעאל וכי שיכשוך עושה יין נסך כלומר לאסור בהנאה כל תערובתו אלמא אינו אוסר לעולם כל תערובתה אפילו נפל שם הרבה מן המשושך. ועוד דאמרינן אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפילו יין ביין ולכאורה ודאי משמע דיין ביין דשמואל דומיא דחבית בחבית לרב ולומר דאפילו חבית שנשפכה בתוך יין של היתר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. כנ"ל. וגם מדבריו ז"ל נראה שכתב מתחלה כן וכמו שכתבתי למעלה. ולמכור את הכל בהולכת הנאה לים המלח. יש מי שאומר מותר ואפילו יין ביין של ודאי יינן היותר עדיף פדיון בהולכת הנאה לים המלח ממכירת כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו. וזה דעתו של הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל וגריס בפרק כל הצלמים ההוא גברא דאיערבא חביתא חמרא דאיסורא בחמריה כלומר שנתערב שנשפכה חבית של יין נסך גמור לתוך יינו אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל שקול ארבעה זוזי דמי חמרא ושדי לנהרא ואידך תשתרי לך בהנאה אבל בהלכות הרב אלפסי ז"ל גריס דאיערבא ליה חביתא דסתם יינן בחמריה ולומר דדוקא בסתם יינן אבל בוודאי יינן לא. ומכל מקום נראה מדבריו שסתם יינן שנתערב יין ביין מותר בהולכת הנאה לים המלח. אבל ר"ח ז"ל כתב ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דיין נסך מסתם יינו של עו"ג בחביות של יין שלו ואמר לו רב חסדא זיל שקול ארבעה זוזי דמי חבית אחת ושדי בנהרא. וממנו אנו למדין דדוקא חבית בחבית דסתם יינן אמרינן יוליך הנאה לים המלח אבל בודאי יינן אפילו חבית בחבית לא אלא דוקא במוכר לנכרים חוץ מדמי יין נסך אבל בהולכת הנאה לים המלח לא וחבית בחבית אפילו של ודאי יינן אם נפלה אחת מהן לים הגדול או שנאבדה או ששתו אותה בשוגג הותרו כולן ואפילו בשתיה שאני אומר הך דנפל דאיסורא נפל וכדמוכח בזבחים פרק התערובות. וכבר כתבתי זה בארוכה בבית התערובות בשער השני בביאור חתיכת איסור שנפלה לתוך חתיכת של היתר. שנינו בפרק השוכר יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיהם והם מותרים ואם היו מבוקעות אסורות מעשה בבייתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של יין על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין. הא דקתני אם מבוקעות אסורות דוקא בשנפל שם יין הרבה בכדי נתינת טעם וכדקתני בהדיא בנותן טעם הא לאו הכי מותר ואפילו הוה חמרא חדתא בעינבי דמין בשאינו מינו הוא דבשר שמא אזלינן דגרסינן התם חמרא חדתא בעינבי אמר אביי במשהו רבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא והוה ליה מין במינו ובמשהו ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם. ואקשינן עליה דאביי תנן יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיהם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות וקסלקא דעתך בחמרא חדתא מאי לאו בנותן טעם לא במשהו והא מדקתני זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור מכלל דבנותן טעם עסקינן. ואביי מתניתין בחמרא עתיקא בעינבי כלומר דלאו חד טעמא אית להו. מכל מקום מדברי כולם נלמוד דמתניתין בנותן טעם ואנן קיימא לן כרבא. והילכך אפילו בחמרא חדתא בעינבי דוקא בנותן טעם הא פחות מיכן בטל היין במיעוטו. והא דקתני מבוקעות אסורות דוקא לאכילה אבל בהנאה מותרות וימכרו חוץ מדמי יין שבהן דקיימא לן כרשב"ג. ואני תמה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב זה לשונו יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיהם והן מותרות באכילה ואם מבוקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש אם נתן טעם בענבים הרי אלו מותרות באכילה מפני שהיין פוגם בטעם הענבים. עד כאן לשונו. והיה לו לומר אם נתן טעם בענבים ימכרו חוץ מדמי יין נסך שבהן ואם לאו הרי אלו מותרות באכילה מפני שהוא מין בשאינו מינו ובטל במיעוטו. ואולי יש טעות בספרים וכך היה ראוי לכתוב ואם נפל על גבי תאנים אפילו נתן בהם טעם מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים. ירושלמי מתניתין בשלא נידלדה חותמן אבל נידלדה חותמן כמבוקעות הן. גרסינן התם ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא למיטחניה ולמיפיה לזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל אבל בפני ישראל לא שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה אותו שבא מיד ישראל ליד עו"ג אבל שלא בפני ישראל שרי משום דלא אתי ישראל למיזבניה מן העו"ג ובמקום שאין אוכלין פת של נכרים אבל במקום שאוכלין פת של עו"ג אסור גזירה שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכן אסור למכור אותו בכל מקום לפלטר עו"ג מפני שהתירו לקנות מן הפלטר. ואקשינן אמאי אסורות והתנן יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות. ופרקינן אמר רב שאני חיטי הואיל ואגב ציריה כמבוקעות דמיאן ודוקא בשיש ביין כדי ליתן טעם בחטים הא לאו הכי מותר דומיא דענבים מבוקעות ואני תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב זה לשונו ולמה אין בודקין את החטים בנותן טעם מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן ע"כ ובלי ספק אין איסורן אלא בנתינת טעם ואם לא נפל עליהם כדי נתינת טעם אינן אסורין וכמו שאמרנו. ואני תמה עוד אמאי אסורות והלא היין שנפל על החטים נותן טעם לפגם הוא כיון שנפל על גבי גרוגרות. ונראה שהיין מתחלתו אינו פוגם בחטים אדרבה משביחן א"ר עקיבא שבתי היתר אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם את העיסה ביין ושמן ודבש ואעפ"י שלבסוף פוגם בשהייתו אינו מחמת שהיין פוגם אלא שהם מתעפשין בשהייתן כמו שמתעפשין בשהיית המים אעפ"י שאין המים פוגמין בקמח אדרבה משביחין. גרסינן בפרק השוכר חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנותן טעם חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא והוה ליה מין במינו ובמשהו ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד הוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם ואני תמה לדברי אביי כי אזלינן בתר טעמא מכל מקום הא איכא חרצנים וזגים שאינו מינו. וקיימא לן כמאן דאמר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואפשר דאפילו החרצנים והזגים בעודן לחים עם חמרא חדתא חד טעמא אית להו עוד יש לי לומר דאביי לית ליה רואין ובדין הוא דלימא טעמיה דרבא דאינו אוסר במשהו משום דקיימא לן כמאן דאמר רואין אלא דקושטא דמילתא בעי למימר (דף קנא) דאפילו בעלמא אינו אוסר במשהו לרבא בכל כי הא דלאו בתר טעמא אזלינן אלא בתר שמא דנפקא מינה נמי דפעמים יאסור רבא במשהו ואביי בנותן טעם כדמפרש ואזיל בהנך אחריני דפליגי בהו אביי ורבא. חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנותן טעם ורבא אמר במשהו אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן האי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו במשהו. חלא לגו חמרא ד"ה בנותן טעם דלא חד שמא אית להו ולאו חד טעמא אית להו חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו וכו' רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והוה כמין בשאינו מינו ובנותן טעם וקיימא לן בכולהו כרבא. קשיא לי חלא לגו חמרא מפני מה אוסר כלל ואפילו בנתינת טעם והא פוגם הוא טעמו של יין. ותנן לגבי תרומה יין ונמצא חומץ ותנן כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר. וניחא לי דלאו פגם מיקרי דחלא מינא אחרינא הוא ואיכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא כדאיתא בפרק המוכר את הספינה. שנינו בפרק השוכר זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינה בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לתוך גריסין ודוקא בפגם מתחילה ועד סוף אבל השביח ולבסוף פגם אי נמי פגם ולבסוף השביח אסור דאמרינן עלה א"ר יהודה אמר שמואל הכי הלכתא. ואמר ר' יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. וכן כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך צונן והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. ולענין ניצוק אי הוי חבור או לא גרסינן בפרק השוכר אמר ר' הונא הניצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור לענין יין נסך הוי חבור א"ל רב נחמן לרב הונא מנא לך האי אי לימא מדתנן הקטפרס והניצוק ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי הא לענין יין נסך הוי חבור אימא סיפא האשבורן חבור לטומאה ולטהרה לטומאה ולטהרה הוי חבור הא לענין יין נסך לא הוי חבור אלא מיהא ליכא למשמע מינה ואתינא למיפשטה מיהא דתנן נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי נטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור האי עכבת יין במאי קא מיתסרא בניצוק שמע מינה ניצוק חבור ודחינן הא קתני ר' חייא כגון שפחסתו צלוחיתו ואמרינן אם כן תפשוט מדר' חייא דניצוק לא הוי חיבור דטעמא דפחסתו צלוחיתו הא לא פחסתו צלוחיתו לא. ודחינן לא דפחסתו צלוחיתו תפשוט לך ניצוק תיבעי לך. ואתינן תו למיפשטה מדתניא המערה מכלי לכלי את שמערה ממנו מותר הא דביני ביני אסור שמע מינה ניצוק חבור. ודחינן אי ניצוק חבור אפילו דגוויה דמנא ליתסר. ופרקינן הא לא קשיא דקא מקטף קטופי מכל מקום ניצוק חבור. ולטעמיך אימא סיפא את שעירה לתוכו אסור הא דביני ביני מותר. אלא מיהא ליכא למשמע מינה. ואתיא תו למיפשטה מהמערה מחבית לחבית קלוח היורד משפת חבית ולמטה אסור שמע מינה ניצוק חבור. תרגומא רב ששת בנכרי המערה דאתי מכחו. ואקשינן אי בנכרי המערה אפילו בגוויה דחביתא נמי ליתסר. ופרקינן כח מדרבנן הוא ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן ולענין פסק הלכה כתב ר"ח ז"ל אע"ג דלא מסתייע רב הונא מהני מתניתין קיימא לן כוותיה דליכא מאן דפליג עליה דר"נ לא פליג אלא אמר ליה מנא לך האי סברא דילמא אית בידיה מתניתין ואגמרה ניהליה ולא חלק עליה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו וכן כתב רש"י ז"ל בפירושיו ובתשובותיו וכן הרמב"ם ז"ל וכן הראב"ד ז"ל בפירושיו. ואע"ג דאמרי בדתניא ר' חייא ניצוק תיבעיא לך לא דחינן מימרא דרב הונא משום ספיקא דר' חייא דמאי דאיבעיא להו לקמאי הדר פשטוה בתראי. ורב חסדא נמי לכאורה משמע דהכין סבירא ליה מדאמר להו להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לנכרים קטיפו קטופי. ואע"ג דאיכא למימר דרב חסדא לכתחילה הוא דחייש לדר"ה ולמאי דלא איפשיטא כדתני ר' חייא הא בדיעבד שרי דספיקא דרבנן לקולא. אפילו הכי כיון דלא איתפרש הכי בגמרא לא סמכינן אהני שנויא. והרב רב זרחיה הלוי ז"ל כתב שהדעת נוטה להתיר בדיעבד דהא קיימא לן דטהרות עדיפי מיין נסך. ועוד דרב הונא ורב נחמן איפליגו בהא מילתא מדאמר ליה מנא לך הא ובדרבנן הלך אחר המיקל ועוד דמדאיבעיא ליה לר' חייא מסייעא ליה לרב נחמן. ואינו רואה שיש ראיה בכל מה שכתב לדחות הא דרב הונא דאי משום דטהרות עדיפי אם כן היאך לא הקשו כן בגמרא לרב הונא ואי בהא מילתא לא עדיפי ליה לרב הונא אנן מנ"ל. ואי משום דרב נחמן כבר כתב ר"ח ז"ל שאינו חולק. ולכאורה הוה ראוי יותר להביא ראיה מההוא עובדא דגושתא ובת גושתא ואתא נכרי ואנח ידיה אגושתא אסריה רבא לכוליה חמרא א"ל רב פפא לרבא ואמרי לה רב אדא בר מתנה לרבא ואמרי לה רבינא לרבא במאי בניצוק ואהדר להו שאני התם דכולי אגושתא ובת גושתא גריד. דאלמא משמע לכאורה דרבא לא הוי חיבור סבירא ליה דאי לא לימא להו אין משום דניצוק הוי חיבור ואפילו הכי מסתברא לי דאינה ראיה לדחות הא דרב הונא דאינהו טעמא בעו מיניה אי דוקא כמאן דאמר הוי חיבור או לא ואהדר להו דלכולי עלמא אמרה דכולי חמרא אגושתא גריר. ומקצת מרבני הצרפתים ז"ל כתבו דאפילו רב הונא לא פשיט ליה דהוי חיבור והביאו ראיה מדאמרינן בפרק ר' ישמעאל גמ' גת בעוטה אמר רב הונא לא שנו אלא שהחזיר גרגותני לגת ואמרינן עלה גרגותני גופא במאי מיתסרה בניצוק שמעת מינה ניצוק חיבור. ודחינן כדתניא ר' חייא בשפחסתו צלוחיתו הכא נמי בשפחסתו לבורו. ואם איתא הוה ליה למימר מידי הוא טעמא אלא לרב הונא הא אמר רב הונא ניצוק חיבור. אלא שמע מינה דרב הונא גופיה לא איפשיטא ליה אלא דאתי למידק מרישא דמתניתין דהניצוק והקטפרס דלגבי יין הוי חיבור ורב נחמן אתי למידק מסופא דלא הוי חיבור וסלקא להו בספיקא והיינו דלא אהדר ליה רב הונא אנא סברא דנפשאי קאמינא. ומיהו אינה כל כך לבטל עליה קבלתם של גאונים ז"ל דדילמא הכי קאמרי שמעת מיהא דרב הונא ניצוק חיבור סבירא ליה ואי הכי מאי קמשמע לן דהא אמרה חדא זימנא. וסוף דבר אין לזוז מקבלתם של גאונים ז"ל שקבלתם תורה שלימה היא. והילכך נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי אף מה שבמשפך נאסר משום ניצוק ואע"פ שלא פחסתו צלוחיתו. וכן המערה מכלי לכלי אם אינו מקטף אפילו מה שנשאר בתוך הכלי אסור ואם היה מקטף מה שביני ביני אסור ומה שנשאר בכלי שמערה ממנו מותר. ושמעת מינה שאינו נאסר בניצוק אלא בניצוק ליין נסך שאסור בהנאה דיין נסך הוי חיבור אמרו ואינו נקרא יין נסך אלא יין הנאסר בהנאה. ולפיכך המערה לתוכו נאסר בהנאה אלא בשתיה וכדתנן נודות העו"ג וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בתוכן חכמים אומרים מותר בהנאה אף היין הנשאר בכלי שמערה ממנו והקילוח שביני ביני מותר. ונכרי המערה מחבית לחבית דאמר רב ששת דמאי דאשתאר במנא ולא נפק לבראי שרי דלא גזרו ביה רבנן אלא במאי דנפק לבראי בלחוד. כתב רש"י ז"ל בפירושיו דהלכה כדבריו דלא אשכחן מאן דפליג עליה. וכן דעת גדולי רבני הצרפתים ז"ל. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דתרגום דרב ששת היינו למאן דאמר ניצוק לא הוי חיבור אבל אנן דקיימא לן ניצוק הוי חיבור על כרחך כולו נאסר דאע"ג דעו"ג לא מנסך אלא מאי דנפק לבראי מכל מקום מה שנשאר בפנים מחובר הוא למה שיצא בחוץ דאי אפשר בלאו הכי הילכך כולו אסור בהנאה. ואפשר שדעת רש"י ז"ל ושאר המתירין לומר דכחו של עו"ג קל הוא שהיקלו בו חכמים לומר שאינו עושה ניצוק בשפיכתו. ונראין דברי הראב"ד ז"ל ומיהו מה שכתב הוא ז"ל דמה שנשאר בפנים אסור בהנאה מדין ניצוק אינו מחוור בעיני דכולי האי לא מחמרינן בניצוק לעשותה יין נסך גמור ליאסר בהנאה דאטומי עדיף חיבור ניצוק מתערובת יין ביין דסתם יינן דקיימא לן כרשב"ג דאמר ימכר לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד הוא ז"ל בעצמו פירש בעובדא דברזא דרב פפא דעד ברזא אסור בהנאה ולמטה מברזא מותר בהנאה. ומי עדיף למטה מברזא מניצוק ומיהו נראה שיש קצת ראיה לדבריו בשמעתא דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לעו"ג אקדימו ושקולו זוזי מינייהו דאמרינן התם סוף סוף כי מטי לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא שמעת מינה ניצוק חיבור. דאלמא למאן דאמר ניצוק חיבור אסור אפילו בהנאה דהא אמר להו רב ואי לא דמי יין נסך קא שקליתו וי"ל דהכי קאמרו ליה שמעת מינה ניצוק חיבור ואפילו ליאסר בהנאה והכל מכלל השאלה. וכן יש לי לומר גם בההיא דאמרו ליה לרבא במעשה דבת גושתא שמעת מינה ניצוק חיבור. ורבא ודאי לההוא אפילו בהנאה אסריה דהא טעמיה קאמר משום דכוליה אבת גושתא גריר והילכך אסור אפילו בהנאה דהוה ליה כאלו נגע בכוליה וכמעשה דברזא דרב פפא דעד ברזא (דף קנב) אסור אפילו בהנאה משום דעד ברזא בתר ידיה גריר. ואפילו הכי אמרי ליה לרבא שמע מינה הוי חיבור ולכאורה הוה משמע דמאן דאמר ניצוק חיבור אפילו ליאסר בהנאה קאמר. ולא היא דהתם נמי הכי קאמרו ליה שמע מינה דניצוק חיבור אפילו ליאסר בהנאה אבל קושטא דמילתא ודאי ניצוק אינו עושה חיבור ליאסר בהנאה. עוד יש לי לומר בההיא דרב דהתם טעמא הוא לרב ורב הא אמר הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין והילכך לדידיה הוי כאילו נתחברו ונתערבו וכולו אסור אפילו בהנאה. ולדידן נמי אם נעשה ניצוק לודאי יינן הכל נאסר אפילו בהנאה. ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובותיו בעו"ג המערה דדוקא המערה מכלי לכלי שאינו הולך לאיבוד הוא שנאסר הכל אי נמי אם הולך לאיבוד ע"י עו"ג א' או על ידי ישראל ובא עו"ג זה ונגע בו אע"פ שהולך לאיבוד אסור אבל אם הנכרי זה שופכו לאיבוד אינו נאסר דהוה ליה כזורק מים לתוך הטיט וכדאמרינן בפרק אין מעמידין בשמעתא דנודות הנכרי וכלשון הזה כתב בתשובותיו דבר זה מסורת בידי מרבותי ומאבינו שבשמים של התירו ביין אלא כח שפיכתו בזמן ששופך אותו לאיבוד דנעשה בשפיכתו כזורק מים לטיט דהא בטליה מחשיבותיה ושוייה מיא בעלמא. ומכלל זה אתה שומע כי כל יין שהעו"ג נוגע בו בענין אחר אע"פ שהיין הולך ממנו לאיבוד בין שהוא הולך לאיבוד מאליו בין ע"י ישראל בין על ידי עו"ג אחר ובא עו"ג ונגע בקלוחו אסור מה שנשאר בכלי מאי טעמא האי נכרי בטליה הא לא בטליה וקא מנסיך ליה וכל שכן הכא דלא ניחא ליה לעו"ג דנזיל לאיבוד במעשה דידיה ע"כ. והולך לאיבוד היינו שהולך במקום מלוכלך כאשפה וכיוצא בו אי נמי בנותן יין לתוך הזפת בשעה שמפתין את הכלים מפני שהיין מקבל זוהמא מן הזפת וכדגרסינן בירושלמי וחשב לומר שמא נסך אינו עשוי לנסך ע"ג דבר מאוס אבל בשנשפך ע"ג קרקע לא שאף הן מזלפין אותו על גבי קרקע לפני ע"ג שלהם. ומכל מקום שמענו בנכרי המערה מחבית במקום איבוד דמה שנשאר בכלי מותר דכח נכרי מדרבנן דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דאשתאר במנא לא גזרו ביה רבנן. ואי משום ניצוק למה שיצא חוץ לכלי הא אפילו מה שיצא לחוץ אינו אסר כיון שהוא משליכו לאיבוד. ולענין ניצוק בר ניצוק דעת רבותינו הצרפתים ז"ל שהוא מותר לכולי עלמא והביאו ראיה מדתנן בפרק ר' ישמעאל ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ואמר רב הונא עלה לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור. ואמר עלה גרגותני גופיה במאי מיתסרא בניצוק שמעת מינה ניצוק חיבור. ואם איתא דלמאן דאמר ניצוק חיבור אפילו ניצוק בר ניצוק נמי הוי חיבור אם כן אפילו כי לא החזיר גרגותני לגת נמי ליתסר מה שבגת משום בר ניצוק. ועל זה סמכו ואמרו מעשה היה ששפכו מקנקן לכליו של עו"ג שהיה בו יין נסך והנשאר בקנקן נאסר בניצוק ואחר כך הוציאו יין מחבית לקנקן ובא מעשה לפני חכמים והתירו משום דניצוק בר ניצוק אינו חיבור. והרמב"ן ז"ל כתב שזו אינה ראיה דהכא כיון שהיין שבתוך הגת מעורב בענבים ואינו יין אינו נעשה חיבור ליין שבתוך הגרגותני ואף מה שבגרגותני אינו יין ואינו נאסר בניצוק אלא קילוח שמן הגרגותני ולמטה וטיפה שבשולי הגרגותני היא שאוסרת הגת ולעולם אינו ניצוק עד שיעשה יין וזו סברא נכונה וירושלמי מוכיח עליה דהכי גרסינן רב הונא אמר קילוח חיבור ר' זעירא בעי בכל אתר לא את עביד הניצוק חיבור וכה את עביד הניצוק חיבור נתנסך הבור נתנסך הקילוח נתנסך הקילוח נתנסך הבור ר' בא לא אמר כן אלא נתנסך הבור לא נתנסך הקילוח נתנסך הקילוח נתנסך הבור מן מאי דמר רב הונא בשם רב הקילוח חיבור סבר רב הונא מימר כשם שהבור מתנסך כך מתנסך הקילוח. שמע מינה שאפילו לדברי האומר ניצוק חיבור אם נתנסך הבור הקילוח נאסר אבל לא הגת או הגרגותני. והטעם כמו שפירשו שאין יין המעורב בענבים חיבור בניצוק ליין אחר. ע"כ. ומיהו נראה דלפי פירושו של רש"י ז"ל ושאר המפרשים שפירשו דרב הונא אפילו מה שבגת הוא אוסר בהמשכת מקצתו לבור או בצלילתו במקום אחד בגומא שבגת שע"י כן יש תורת יין על הכל ואפילו מה שמעורב בענבים ראיית רבותינו הצרפתים ז"ל מיהא דניצוק בר ניצוק לא הוי חיבור ראיה גמורה היא ויש בדבר להקל ולהחמיר דלדבריהם חד ניצוק בכהאי גוונא כלומר מקילוח לגת הוי חיבור ומה שבגת אסור אם נתנסך הקילוח. ולדברי הרמב"ן ז"ל אפילו נתנסך הקילוח לא נתנסך מה שבגת וכן דעת הראב"ד ז"ל כי מה שנשאר בגת אפילו למשנה אחרונה אינו יין ואין נאסר לא במגע ולא בניצוק. ומכל מקום לכולי עלמא הניצוק אינו כמגעו נכרי אלא כתערובת יין והילכך אם נעשה הקילוח ניצוק ליין נסך ואין באותו יין נסך כדי לאסור בטעמו כל מה שבגת הכל מותר כלומר כל מה שבגת דהא קיימא לן כמאן דאמר רואין את מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו והחרצנים והזג שבגת אינו מינו של יין וכדרבא דאמר בתר שמא אזלינן והילכך הכל מותר וההיא דגרגותני דרב הונא ליתה דדילמא ר"ה סבירא ליה כחזקיה דאמר לא אמרינן רואין גבי יין נסך שנפל לבור וכמה שכתבנו למעלה ואנן לא קיימא לן הכי אלא כר' יוחנן דאית ליה רואין ע"כ לא כתבה הרב אלפסי ז"ל לההיא דגרגותני בהלכותיו לומר שאינה הלכה. ולי נראה דאפילו לדברי הראשונים ז"ל אין ראייתם ראיה דמה שלא הקשו כאן אי הכי בלא חזרת גרגותני נמי ליתסר היינו משום דאי אפשר להקשות עד שיקדים לשאול שמעת מינה ניצוק חיבור וכיון שדחה לה אלא כדתני ר' חייא כגון שפחסתו צלוחיתו הכא נמי כגון שפחסתו בירו שוב אינו יכול להקשות אי הכי אפילו בלא חזרת גרגותני נמי. ומיהו כבר הורו הזקנים ז"ל להתיר ולהם שומעים שהם רבנים מובהקים וכל שכן להקל בשל סופרים וכל שכן בניצוק שאין איסורו ברור. כנ"ל : נשלם השער החמישי בעזרת השם ברוך הוא :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ו (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית חמישי · שער ו

השער הששי

השער הששי: בדיני כלי היין במה נאסרין ובמה יהיה הכשירן. הכלים שמשתמשין בהן ביין שלשה. יש כלים שמכניסין בהן יין לקיום. או שמשתמשים בהן תדיר תדיר והיין משתהא שם הרבה עד שדומה תשמישן כאלו מכניסין לקיום. ויש כלים שמשתמשין בהן זמן אחד תדיר בשפע ככלי הגת ודינם קל קצת מן הכלים שמכניסין לקיום. ויש כלים שאין תשמישן אלא לשעה ככוסות וכובי וכיוצא שהם ודינם קל אפילו מכלי הגת. כלים אלו יש מהן ממינין הרבה ככלי חרס וכלי עץ ועזר וכלי מתכות וכלי זכוכית וכלי פשתן ושל שיפה ושל גמי ושל שער ושל מינין אחרים. ויש לכל אחד דינין בהכשירן ואיסורן כמו שיתבאר בשער הזה בעזרת השם ברוך הוא: שנינו בברייתא בפרק אין מעמידין נודות דעו"ג גרודין מותרין חדשים זפותין אסורין כך היא הגירסא הנכונה. וזו היא גרסתן של רש"י ור"ת ז"ל. ובההיא שמעתא גופה גרסינן באידך ברייתא קנקנים חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין כלומר ישנים אעפ"י שאינן מזופתין או חדשים מזופתין אסורין ונודות אין מכניסן לקיום אבל קנקנים מכניסן לקיום והיינו דהוה סבור רב אחא בריה דרבא למימר הפרש בדין הכשר מלוי ועירוי בין נודות לקנקנים כדאמרינן התם סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר הני מילי נודות אבל קנקנים לא. ובהדיא אמרינן בפרק השוכר דקנקנים הוי דבר שמכניסן לקיום דתניא התם הגת והמחץ והמשפך של עו"ג ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרין ומודה ר' בקנקנים של עו"ג שהם אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. ופירושא דברייתא הכי נורות העו"ג אפילו מזופתין ואפילו ישנים כלומר שנתיישנו בתשמישן ביד עו"ג גרודין מותרין כלומר אם גרר זפתן מותרין ולא מותרין לגמרי קאמר דאינן צריכין הכשר אחר אלא לומר שאם קלף זפתן אינן צריכין מלוי ועירוי שהוא הכשר גדול אלא בשיכשוך בעלמא סגי להו כדין כל כלי שאינו מכניסו לקיום. וקמשמע לן שאין זפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעים אם לא היו זפותין ואין צריכין קילוף אלא מפני היין שנבלע בין הזפת ודפני הכלי. ותדע לך שאין הזפת מבליעו יותר דתניא בפרק השוכר הגת והמחץ והמשפך של עו"ג ר' מתיר בניגב וחכמים אוסרין ושל עץ ושל אבן ינגב ואם היו זפותין אסורין. ואקשינן הגת והמחץ והמשפך של נכרי ר"מ מתיר בניגוב והתנן של חרס אעפ"י שקלף את הזפת הרי זו אסורה ואם איתא דעל ידי זפיתה בולעין טפי מאי קושיא שאני הכא שזפתן מבליען וכדקתני אעפ"י שקלף את הזפת וההיא דר' בשאינן זפותין וכדקתני בשל עץ ושל אבן אם היו מזופתין אסורין אלמא עד השתא בלא זפותין קא מיירי אלא ודאי כדאמרן שאין זיפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעין בלא זיפתא. ואי קשיא לך הא דגרסינן בירושלמי אמר ר' בא כשהלך רב עקיבא לזפיון שאלון ליה קנקנים במה היא טהרתן אמר מזה למדתי עליה מה אם בשעת שאינן זפותות אתמר מותרות בשעת שהן זפותות ונקלף הזפת לא כל שכן וכשבאתי אצל חברי אמרו לי על ידי זפת הן בולעות דאלמא משמע לכאורה דכל כלי בולע טפי על ידי הזפת וצריך הכשר גדול נראה לי דהתם בקנקנים דמכניסן לקיום מיירי והכי פירושא דאינהו בעי מיניה קנקנים המכניסן לקיום אם מזופתין ונקלף זפתן במה תהיה טהרתן ובחדשים קא בעו מיניה ואמר להן מותרין לגמרי בלא שום הכשר דהא לא נשתמשו בהן ביין כל עיקר וסמכינן בהא אהכרת העין שלא נכנס בהן יין כלל והכי קאמר להו ומה אם בשעה שאינה זפותות אנו סומכין על הכרת העין שלא להצריכן שום הכשר ואעפ"י שאם נשתמשו בהן לא היה שום דבר מפסיד בין היין לקנקנים ובולעים הן בודאי במזופתין ונקלף זפתן וניכר שלא נתנו בהן יין (דף קנג) לא כל שכן שאפילו תמצא לומר שנתנו בהן יין אין בהן איסור כל כך שהרי זפתן מפסיד וחוצץ ועומד בפני היין וכשבא אצל חבריו אמרו לו בשעת זפתן הן בולעות לומר דבשעת זפיתה נותנין בהן יין ובכי הא אין סומכין על הכרת העין דודאי נכנס בהן יין כיון שמכניסין אותן לקיום אבל שאינן זפותין מותרין לפי שאינו ודאי שנתנו בהן יין ואם נתנו בהן ניכר היה בעין. זהו שנראה לי בפרושיו ואלו היה דעת הירושלמי שעל ידי הזפיתה בולעין יותר אין משגיחין בו לפי שאין שיטת גמרתנו הולכת בכך וכמו שכתבנו. ומיהו צריך לקלף זפתן ואעפ"י שלא נתן בהן יין אלא פעם אחת מפני שהיין נבלע בין הזפת ודפני הכלי. אי נמי שהזפת בולע היין הרבה והיינו דקתני חדשים מזופתין אסורין כלומר אפילו בחדשים שלא נשתמש בהן יין אסורין שעל ידי הזפיתה נאסרו בנתינת יין שבשעת זפיתה. ואסורין דקתני עד שיקלפם קאמר ולא שצריך לקלף על כל פנים. שאלו רצה להכשירן על ידי מלוי ועירוי כל שכן שהוכשרו דלא עדיף קליף והדחה ממילוי ועירוי שהמים גם כן נבלעין מיד ומפליטים את היין שבזפת ועוד דכבולעו ע"י זפת כך פולטו בזפת אבל חדשים שאינו זפותים מותרים בלא הכשר כלל ובלא הדחה שהרי ניכר לעין שלא נשמש בהן ביין כל עיקר. ואם תאמר אם הדבר כן שאין מכניסים את הנודות לקיום תיקשי לך עובדא דבר עידי טייעא דגרסינן התם בר עידי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה אתא שאיל בי מדרשא א"ל רב ירמיה כך הורה ר' אמי הלכה למעשה ממלאן ומערן מים ג' ימים ולמה הוצרכנו למילוי ועירוי בהדחה הוה סגי להו ככובי דארמאי. יש לומר דזפותים היו וכדי להצילם מידי קליפה אמרו. וא"ת עוד אם כן מפני מה נחלקו על רב"ג כל סייעתו דגרסינן התם הדרודריא והרוקבאות של עו"ג ויין ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה ומותר בהנאה. העיד ר' שמעון בן גדע לפני בנו של ר"ג על ר"ג ששתה ממנו בעכו ולא הודו לו. ורוקבאות היינו נודות כדמתרגמינן חמת מים רוקבא דמיאי וי"ל דסייעתו סבורים דנודות מכניסים לקיום הן. ולפי זה קיימא לן כר"ג דמעשה רב ובנו נמי הודה לו ושמא כל סייעתו דהא אקשינן התם ולא הודו לו ורמינהו יין הבא ברוקבאות של עו"ג אסור בשתיה ומותר בהנאה. העיד ר' שמעון גודא לפני בנו של ר"ג על ר"ג ששתה ממנו בעכו והודה לו ופרקינן מאי לא הודו לו דקאמר התם כל סייעתו אבל בנו מודה ואי בעית אימא גודא לחוד וגודא לחוד ולומר דגודע אמר לא הודו וגודא אמר שאף סייעתו הודו לו דכיון דלמר ולמר עשה בו ר"ג מעשה ושתה ממנו ומר אמר הודו לו סייעתו אע"ג דמר אמר לא הודו לו מקבלין עדותו של גודא שאמר הודו לו דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודרדוריא של עץ הרי הן כנודות של עור ועל שניהם העידו ששתה ר"ג יין הכנוס בתוכו כלומר אחר שיכשוך. ואלא מיהו אם הכניס בתוכו יין לקיום או במקומות שמכניסים אותם לקיום צריכים הן מלוי ועירוי. תניא קנקנים של עו"ג חדשים מותרים ישנים או מזופתים אסורים סתם קנקנים שדברו חכמים בכל מקום של חרס הן. וכבר פירשנו דקנקנים מכניסים אותן לקיום. ולפיכך שנו דאם חדשים הן שניכר לעין שלא הכניסו בהן יין מותרים לומר שסומכין עליהם על מראית העין ודוקא בשלא זפתן נכרי אבל זפותין אסורים או מפני שבשעה שזופתן נותן לתוכן יין או מפני שאין ניכר היטב אם נתן לתוכו יין לאחר מיכן אם לאו. וכן ישנים אעפ"י שאינה זפותים אסורין וישנים קרי להו כל שנשתמש בהן העו"ג ביין ואפילו פעם אחת דכל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהן רבנן כדאיתא בשילהי פרק השוכר. ובשם רבנו יצחק הזקן ז"ל אמרו דבימים ההם היו רגילין לתת בהן יין בשעת זפיתה ולפיכך אינו ניכר אם נתן בהן יין אחר כך פעם אחת אם לאו אבל עכשיו שאין נותנין בהן יין בשעת זפיתה אם היה נותן בהן יין לאחר זפיתה ניכר היה. ולפיכך הלוקח בראלש מזופתים אם רואה זפתן מצהיב וניכר לו שלא נתן בהן העו"ג יין מותרין בלא שום הכשר. ואם תאמר אחר שאמרנו שהקנקנים שאמרו של חרס הן למה לי דנקט קנקנים שמכניסים לקיום אפילו כל שאר הכלים של חרס שאין מכניסים אותם לקיום אם היה תחלת תשמישם ע"י עו"ג אסורים וצריכין הכשר גדול במכניסו לקיום לפי שהוא בולע הרבה בתחילת תשמישו וכן דעת הגאונים ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב. י"ל דהכא להודיעך כח דהיתירא נקט קנקנים ולומר שאפילו בשמכניסים לקיום דאיכא תרתי לריעותא חדא דהן של חרס ועוד שמכניסין לקיום אפילו הכי יש להן הכשר במילוי וערוי וכדקתני סיפא דברייתא כיצד עו"ג נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכה מים עו"ג נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם ציר או מורייס ואינו חושש. ופירש רש"י ז"ל ישראל נותן לתוכה מים ג' ימים ומערה מעת לעת ומותרת. ועו"ג נותן לתוכה יין וישראל נותן לתוכה ציר או מורייס ומותרים. ונראים דבריו מדאמרינן התם בסמוך ציר שורף אור לא כל שכן דאלמא נותן לתוכה ציר או מוריס דקתני להכשיר קאמר. וכדכוותה נמי הא דקתני ישראל נותן לתוכן מים להכשירם קאמר אלא דקשיא לי קצת שאילו כן הוה ליה לפרושי נותן לתוכן מים ג' פעמים ועוד דכיון דכאיל ותני נותן לתוכן ציר או מורייס אם בהכשירן של קנקנים קא מיירי יש במשמע שנתינת מים כנתינת ציר ובודאי בנתינת ציר אין צריך ג' ימים ולמלאות ולערות והאיך כלל ושנה סתם שני הכשרין שאין ענינם וזמנם שוה ולא דומה זה לזה כלל ולא פירש ונראה לי דברייתא תרתי קתני תנא נותן לתוכן מים לאשמועינן שמותר להשתמש בהן במשקה ואע"פ שהמשקין שנותן לתוכן מפליטין את היין שבתוכם ומתערבת אותה פליטה במשקין אינו חושש. ואחר כך השמיענו שאם נתן לתוכה ציר או מורייס שוב אינו חושש לאיסור אותן כלים ונותן לתוכם מים כל זמן שירצה שכבר הוכשרו ואע"פ שלא נתן בהם ציר או מורייס אלא לפי שעה והיינו נמי דפלגינהו ותני להו דאי לא ליערבינהו ולתנינהו נכרי נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם מים או ציר ומורייס ואינו חושש ומכל מקום אסורין דקתני בכל מקום לאו אסורין לעולם קאמר אלא עד שימלאם ויערם אם הם כלים שמכניסים לקיום ואם כלים שאין מכניסים לקיום אם זפותים מקלף זיפתם ומשכשכן כמו שאמרנו ואם אין זפותים משכשכן במים ודיים. דגרסינן התם דבי פרזק רופילא אנס ההוא כובא מפמבדיתא מלינהו חמרא והאדרינהו ניהליה אתו ושייליה לר' יהודה אמר להו הוי דבר שאין מכניסו לקיום וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש ואין הפרש בדבר זה בין שהיה תחילת תשמישן על ידי ישראל ובין שהיה תחילת תשמישן על ידי נכרי. ומיהו דוקא בכלי עור וכלי עץ אבל בשל חרס אפילו אין מכניסו לקיום כל שתחילת תשמישו ע"י עו"ג צריך הכשר גדול כמכניסו לקיום לפי שהחרס בתחילת תשמישו בולע הרבה והיינו דגרסינן התם כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי ופירש הרב אלפסי ז"ל כסי דפחרא ששתה בהן הנכרי בתחילת תשמישן ואמרינן עלה פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי בפעם שנייה ואיכא דאמרי פעם ראשונה ושנייה כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם שלישית והלכתא פעם ראשון ושנייה אסור שלישית מותר פירוש בששתה העו"ג פעם ראשונה שבתחילת תשמישן וכן בשנייה כגון ששתה בו ישראל פעם ראשונה ובפעם שנייה שתה בה העו"ג אסור עד שימלאנו ויערנו בכלי שמכניסו לקיום לפי שבפעם הראשונה יבש הרבה ושואב הרבה וכן בפעם השנייה שעדיין אינו שבע מלבלוע בפעם אחת אבל משנייה ואילך כלומר אם שתה בו ישראל פעם ראשונה ושנייה ושתה בו העו"ג בפעם השלישית מותר שכבר שבע ביד ישראל ומעתה אינו בולע כשאר הכלים של עץ ושל עור שאין מכניסים לקיום. וכן דעת הגאונים ז"ל וכן פר"ח ז"ל ורבנו תם והרמב"ם ז"ל פירשו אי שתי בהו עו"ג והדיחוהו אחריו בפעם ראשונה ושנייה של הדחה אסור דעדיין צחצוחי היין עליו אבל משנייה ואילך מותר שכבר כלו צחצוחי היין והביא רבנו תם ז"ל ראיה מדתנא במסכת טהרות חרסן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא שלישי טהור שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית. ובמגילת אסתר רבתי אמרו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדני המלך נגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח הכוס שלשה פעמים ואפשר כן שצריך הדחה ג' פעמים. וכן נהגו אבל אין פירושם עולה בשמועה יפה. דאם כן היאך סתמו רב אשי ורב אסי כל כך לשונם ואמרו כסי מר אסר ומר שרי ומאי איירי עד השתא בשכשוכי כלים כמה פעמים צריך עד שאמרו הם סתמא כסי מר אסר ומר שרי. ועוד מאי קאמר בתר הכי אשתי בהו נכרי פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסור דאטו עד השתא לאו בששת בהו איירינן דאיצטריך השתא למימר אי שתי בהו נכרי ועוד אי בהכשרן קא מיירי מאי אריא דאמרינן ליה בכסי ולא אמרו גבי חוצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי דאמר רב פפא משכשכה במים התם הוה להו למימר פעם ראשונה ושנייה רב אסי אסר ורב אשי שרי. אלא ודאי פירושם של גאונים ז"ל עיקר ועליהם יש לסמוך שקבלתם תורה היא. ואם תאמר אם כן תיקשי לן דרב פפא דגרסינן התם א"ר פפא הני חיצבי שחימי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש ואמר רב פפא הני פתואתא דביה מכסי דבר שאין מכניסו לקיום הוא. יש מי שפירש דהתם בשהיה תחילת תשמישן ע"י ישראל ואינו מחוור בעיני חדא דמה ליה למימרא הני חיצבי שחימי ופתואתא דבר שאין מכניסו לקיום הוא. ועוד דמדקאמרי חיצבי שחימי דארמאי משמע דתחילת תשמישן ביד ארמאי הוה. וע"כ נראה לי דחרסן של אלו קשה ועפרן אינו בולע הרבה דאינו כשאר כלי חרס ולפיכך אפילו תחילת תשמישן ביד נכרים הרי הן ככלי עץ וע"כ נ"ל עיקר נוסחאות שמצאתי דגרסי הני חיצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא ודבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכו במים ואינו חושש. וכן נמי פתואתא דבי מכסי מהאי טעמא נמי הוא. ומכל מקום נראה לי דדין זה שאמרו בכסי פעם ראשונה ושנייה אסור לא אמרו אלא בכסי בלבד לפי שאין היין משתהא שם אלא לפי שעה נותן בו יין ושותהו מיד ומערו ולפיכך אין הכוס יכול לבלוע די ספיקו בפעם אחת אבל בשאר כלים שמשתהא בו היין קצת כל שהיה תחילת תשמישו על ידי ישראל אפילו בפעם אחת מותר שבאותו פעם שאב כל צרכו ושבע והיינו דנקטי לה בכסי. ודין זה של כלי חרס שאמרו בשתחילת תשמישו על ידי עו"ג דאפילו כלי שאין מכניסו לקיום צריך הכשר גדול הני מילי בכלים של חרס שאינן שועין באבר אבל שועין באבר אינן בולעין יתר משאר כלים אלא אדרבה ככלי מתכות הן שהאבר מין מתכת הוא ומצי' ואינן בולעין אלא מעט. והני מילי כלים שחורים או לבנים שהאבר מציל ובהדחה בעלמא סגי להו דגרסינן התם אמר רב זביד האי קונים אוכמא וחיורא שרי ירוקא אסור ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי כלומר אפילו חיוראי ואוכמי אם יש בהן בקעי הרי הן כשאר כלי חרס שאינן שועין ודינן במילוי ועירוי בשתחלת תשמישן ביד נכרי כמו שאמרנו. ואם ירוקין אם היה תחילת תשמישן בנכרי אסורין וכדאמר רב זביד ירוקא אסיר מאי טעמא משום דמצריף. וכתב הרמב"ן ז"ל מסתברא דירוקי דאסירי הרי הן ככלי מחפורת של צריף ואין להן טהרה עולמית ונראין דבריו דירוקי נמי מההוא טעמא הוא דאסירי משום דמצריף. וכתב הרמב"ם ז"ל אם היו ירוקין אסורין מפני שהן בולעין ויראה לי שאין זה אלא בשכנסו לקיום אבל אם לא כנסו לקיום מדיחן ומותרין ואפילו הן של חרס. ע"כ. ואם כדבריו אוכמי וחיורי אפילו בשמכניסו לקיום מותרין בשכשוך בעלמא דכלי מתכות הן ומכלל דבריו דכלי מתכת אפילו במכניסו לקיום אינו צריך מילוי ועירוי אלא בהדחה בעלמא סגי. וכן דעת הראב"ד ז"ל דכלי קוניא אוכמי וחיורי דלית בהו קרטופני וכלי מתכות אפילו הכניסן לקיום אין צריכין מילוי ועירוי. והביא ראיה מדלא מפלגינן במאני דקוניא בין מכניסו ובין אין מכניסו לקיום אלא סתמא א"ר זביד מאני דקוניא חיורי ואוכמי שרי. ועוד הביא רעיה מדתניא בשילהי פרק השוכר הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי ישנים דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון הכוסות והצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין וכלי מתכות אמורין בפרשה כדאיתא התם אלמא כלי מתכות בדבר שאין מכניסו לקיום אקילו בה רבנן שלא להצריכם אלא הדחה אע"ג דגבי משפך של עץ אחמירו להצריכו ניגוב הילכך לגבי מכניסו לקיום נמי סגי להו בניגוב דלא בלע מיירי בצונן ע"כ דברי הרב ז"ל וממנו למדנו דבר זה אעפ"י שאין ראייתו מן הברייתא ראיה דכלי עץ אפילו שיש לו בית קיבול אם אינו מכניסו לקיום בהדחה נמי סגי ליה ומשפך שאני דכלי הגת מדה אחרת יש להן כמו שנכתוב לפנינו בעזרת השם ברוך הוא. ומכל מקום מה שכתב הרמב"ם ז"ל דירוקא אם אינו מכניסו לקיום דבהדחה סגי נראה שהלך בה לשיטתו שהוא ז"ל סבר בכל כלי חרס שאם אינו מכניסו לקיום אינו צריך אלא הדחה בעלמא וכמו (דף קנד) שכתבנו למעלה וזה שלא כשיטת הגאונים ז"ל אבל לדעת הגאונים ז"ל שהחמירו בכלי חרס בשתחלת תשמישן ע"י עו"ג וכמ"ש מסתברא דירוקא בשאינו מכניסו לקיום לא גרע מכלי חרס דעלמא שאינו שוע ואם תחלת תשמישו ביד נכרי אף הוא צריך מילוי ועירוי. יש כלים שאין מכניסים אותן לקיום אבל משתמשין בהן תדיר ביין וכשמריקין ממנו יין זה חוזרין וממלאין אותן יין ככלים שמוליכין בהן יין הולכי דרכים וכן אותן של שפוכאי הרי אלו ככלים המכניסין לקיום וצריכין מילוי ועירוי. דגרסינן התם אמר ר' אדא בריה דרב איקא הני קנקנים של עו"ג לאחר י"ב חדש מותרין. אמר ר"ב האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרו. והם הנודות והכלים הקטנים שהסוחרים מוליכין בהן יין תדיר בדרכים וכששותין זה נותנין בו אחר למחרתו. וכן עושין תדיר ומתוך כך בולע הרבה כאלו הכניסו לקיום. ולפיכך אותן בראלש שמוליכין בידם עוברי דרכים הכשר גדול הן צריכין ויש כלים שאעפ"י שאין מכניסן לקיום ואעפ"י שלא שהה בו יין אלא זמן מועט ואפילו הכי נאסר עולמית דגרסינן התם אמר ר' יוסנא אמר ר' אמי כל נתר אין להן טהרה עולמית. מאי כלי נתר כלי מחבורת של צריף. וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא עולמית אלא שאין להם שום הכשר מיד ואפילו במילוי ועירוי אבל ביישון י"ב חדש ודאי ניתרין דלא גרעי מחרצנים וזגין ודורדיא דארמאי דכולהו לאחר י"ב חדש מותרין ואינו מחוור בעיני שאין זה עולמית דאדרבה טהרה עולמית יש להן אלא שאין להן טהרה יומיות לא ביום אחד ע"י ציר ומורייס ולא בשלשה ימים ע"י מילוי ועירוי. ועוד מסתברא שאילו היה להן טהרה ביישון אף בהגעלה או בחזרתן לכבשן האש נכשרין מיד ואם כן היאך פסיק ואמר שאין להן טהרה עולמית. ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דהוו להו כחרס הדרייני ואפילו לאחר י"ב חדש אסורין ואסורין בהנאה. ומה שהביא ראיה מחרצנים וזגין אינה דקים להו לרבנן דאין לחות היין שבחרצנים ושבזגין מתקיים אלא עד י"ב חדש אבל לאחר מיכן עץ בעלמא הן וכן הטעם בדורדיא דלאחר י"ב חדש לחותו כלה ונעשה עפר בעלמא. כלים המכניסין לקיום אם נתן בהם נכרי יין אפילו לפי שעה צריכין הכשר גדול כאלו נתיישנו בידו ולפיכך אפילו הפקידו ביד נכרי בלא חותם חוששין שמא נתן בתוכו יין וצריך הכשר והילכך אין מפקידין אותו בידו בלא חותם אחד דגרסינן בשילהי פרק השוכר רבא כי משדר גולפני דהרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בו רבנן. פירוש סחיף להו אפומייהו וחתים והיינו חותם אחד וכן עביד אברצייהו דהיינו נקב קטן שבושליהן. ואי אפשר לפרש משום חותם בתוך חותם קא עביד דהא כל היכא דליכא למיחש לניסוך כולי עלמא לא חששי לזיופא ובחותם אחד סגי כדאמרינן בפרק אין מעמידין גבי חומץ שלנו ביד עו"ג. וכלי הגת נמי דבעי ניגוב כמו שנכתוב אפילו לפי שעה נמי גזרו בהו כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל ההוא נכרי דאשתכח במעצרתא אמר ר' אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב ואם לא בהדחה בעלמא סגי לה. ולענין הכשרין של כלים נמצא קצרן של דברים לפי מה שכתבנו כלים בין של עור בין של עץ שאין מכניסין לקיום ואין משתמשין בהן תדיר תדיר ככובי משכשכן במים ודיין. וכן הדין לכוסות שאע"פ ששותין בהם תדיר מכל מקום אין היין שוהא בהן תדיר אלא ממלאן לפי שעה ושותה ומערן והילכך בשיכשוך בעלמא סגי להו ואפילו היה תחלת תשמישן ביד עו"ג ואם מזופתין וניכר שלא נכנס בהן יין כלל מותרין בלא שום הכשר כיון שאין דרכן עכשיו לתת בהן יין בשעת זפיתה ואם ישנים קולף את הזפת ומשכשכן לאחר קליפה ומותרין. ואם ממלאן ומערן מותרין אעפ"י שלא קלף את הזפת. ואם כלים של חרס הן ואין שועין באבר אם היה תחלת תשמישן ביד ישראל אם שהה בהן יין או מים זמן אחד ואפילו זמן מועט אעפ"י שנשתמש בהן נכרי לאחר מיכן מותרין בהדחה בעלמא ואם זפותין צריך לקלף את הזפת או למלאות ולערות שלשה ימים והיינו עובדא דבר עידי טייעא ואם כוסות של חרס הן שאין היין שוהא בהן אלא ממלא ושותה לפי שעה אם שתה בהן בתחלה ישראל פעם ראשונה ושניה ואחר כך שתה בהן נכרי מותרין בשיכשוך בעלמא אבל אם שתה בו הנכרי בפעם הראשונה או אפילו בשניה צריך הכשר גדול ככלי שמכניסו לקיום וכדעת הגאונים ז"ל אבל מן השניה ואילך מותר. ואם היו שועין באבר אוכמי וחיורי ולית בהו קרטו פני אפילו היה תחלת תשמישן ביד עו"ג מותרין בהדחה בעלמא שהאבר ממיני המתכת הוא ומציל מלבלוע וכל שכן כלי של מתכת וכל שכן כלי זכוכית שאינו בולע כלל ואם היו בהו קרטופני הרי הן כשאר הכלים שאינן שועין ואם היה תחילת תשמישן ביד נכרי צריכין הכשר גדול כמו שאמרנו. כלי שמכניסין לקיום בין שהיה תחילת תשמישן ביד עו"ג בין שהיה תחילת תשמישן ביד ישראל ואפילו עמדו ביד נכרי בלא חותם ואפילו לפי שעה הרי הן צריכין מילוי ועירוי דאפילו לפי שעה גזרו בהן רבנן ולא שנא של עור ולא שנא של חרס ואפילו מזופתין אין צריך לקלף את הזפת דכל שהוא מערן המים מפליטין את הכל. היו של מתכת או שהיו של חרס והן שועין אוכמי וחיורי כיון שאין בהן קרטופני אין צריכין מילוי ועירוי אלא דינן ככלים שאין מכניסין אותם לקיום ובהדחה בעלמא סגי להו. אבטא דטייעי וכיוצא בהן מן הכלים שהיין שוהא בהן תדיר תדיר אעפ"י שאין מכניסין לקיום הרי הן כמכניסו לקיום בין שהיו של עץ בין של עור בין של חרס. כלים העשויין ממחפורת של צריף אסורין לעולם ואין להם שום טהרה בעולם. ויראה שאפילו בשאין מכניסן לקיום ואפילו היה תחלת תשמישן ביד ישראל אסורין דלעולם הן בולעין הרבה שלא מצינו בהן חלוק וסתם אמרו כלי נתר אין להם טהרה עולמית והרי הן כחרס הדרייני וכן הדין לכלי חרס השועין בזמן שהן ירוקין והיה תחילת תשמישן ביד נכרי שהירוקין במחפורת של צריף הן שועין ולפיכך הרי הן ככלים של מחפורת של צריף כ"מ שאמרו שהמילוי והעירוי מועיל הוא הדין להגעלה וכדאמרינן בפרק השוכר אמר רבא נעוה ארתחו. הגעלה זו תתבאר לפנינו אם בכלי ראשון או בכלי שני. ואם מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או כמעיין שמימיו רודפין ועמדו שם שתים עשרה שעות מותר דתניא בפרק השוכר ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים רשב"ג אומר משום ר' יוסי מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה. וכמה עונה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן או יום או לילה. ר' חגא בר שאונא ארבב"ח אמר ר' יוחנן חצי יום וחצי לילה א"ש בר רב יצחק ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי הא בתקופת תמוז וטבת. וכן אם נתן בהן ציר או מורייס ועמדו בהן קצת מותרין ולא נתפרש זמן עמידתן ואפשר כשיעור שיחמו באש ותשיר זפתן לפי שהן מדמין אותו לו. וכל שכן אם החזירן לכבשן האש מותרין דגרסינן בפרק אין מעמידין בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מרבי אמי קנקנים שהחזירו לכבשן האש והתלבנו מהו א"ל ציר או מורייס שורף אור לא כל שכן. איתמר נמי אמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן קנקנים של נכרים שהחזירן לכבשן האש כיון שנשרה זיפתן מהן מותרין אמר רב לא תימא עד דנתרא אלא כיון דרפאי אע"ג דלא נתר. וטעמא דמילתא דכיון דהיסיקו מבחוץ כל ששלט האור מפניו כ"כ עד שרפתה הזפת הדבר ידוע שכבר כלה לחלוחית היין לגמרי. דבר זה שאמרו שהציר והמורייס מכשיר את הכלים מפני שהמלח שבהן שורף. נראה לי דדוקא ציר או מורייס ואין דנין מהן למים ומלח שאין אומרין בטבעים זו דומה לזו שמא המלח בתערובת הציר והמורייס פועל כן אבל לא להתערב בתוך המים. קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר דכיון שמשים הגחלים מבפנים חאיס דילמא פקען ולא משהא להו בגווייהו כל צרכו. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבנו יצחק זצ"ל שאם עשה אש מבפנים כ"כ שלא יוכל ליגע בידו בדפני הכלי מבחוץ אז חשוב כמו הגעלה. ולדידי קשה לי דאם כן היא שנו סתם קנסא חד שרי וחד אסר והלכתא כמאן דאסר ולא פליג בין נתחמם כל כך ללא נתחמם כל כך ופסיק כמאן דאסר. א"ו סתמן של דברים משמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי אסור גזירה דילמא חאיס עלייהו דילמא פקען. וכענין שאמרו בזבחים פרק דם חטאת גמרא א' שבישל בו וכן בפרק כ"ש בפסחים. ואפשר שהוא ז"ל מפרש דאמילתיה דרב אשי קיימי דאמר לא תימא דנתרא אלא כיון דרפאי אע"ג דלא נתר. ועלה פליגי רב אחא ורבינא אי רפייה איהו בקינסא מבפנים אי מהני או לא וחד שרי בריפוי ע"י קינסא אבל היסק גמרה מבפנים כ"ש דמועיל ושפיר דמי. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וז"ל קינסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו. והילכתא כמאן דאסר דלא דמי להחזירו לכבשן דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבנו אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתן נושרת ע"כ. ולפי דבריהם ניקל ביין נסך לפי שהוא נבלע בצונן. וכמו שכתבתי למעלה בבית התערובת בענין כלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות. ומתוך דברי ר' יצחק ז"ל שאמרנו דלא גרע מהגעלה אנו למדין דס"ל דהגעלה בכלי חרס מהניא לגבי יין נסך. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא מצינו הגעלה בכלי חרס אלא עירוי וניגוב והדחה. ומיהו כלי חרס המוכשר בהדחה אז ודאי סגי ליה בהגעלה. ודבר ברור הוא דהגעלה אפילו בכלי חרס טפי עדיפא מהדחה אבל כל שצריך עירוי וניגוב הגעלה (דף קנה) אינה מתירתו. אבל כלי עץ אפילו מכניסו לקיום ניתרין בהגעלה ובכלי ראשון שאין הכשר לכלי עץ גדול מן ההגעלה. אבל לשפוך עליו מים רותחין אם הוא כלי שמכניסו לקיום מסתברא דלא סגי ליה בהכי דככלי שתשמישו בכלי ראשון הוא וצריך הגעלה בראשון. ואף כלים שאין מכניסן לקיום אלא שמשתמש בהן ביין הרבה כגון גת וכליו דבעו ניגוב אפשר דלא סגי להו בדרך הגעלה אלא בהגעלת כלי ראשון ולא בכלי שני ולא בשפיכת מים רותחין עליהן. וכן כתב ר"ח ז"ל נעוה ארתחו. פירוש נעוה יקב כלומר נעוה זו אין לה היתר אלא בריותח על ידי האור הא נראה מדבריו דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל. ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל. והרב בעל התרומות ז"ל כתב דבעירוי מים רותחין עליהן שרי ואפילו כלים המכניסן לקיום. וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל דעירוי כלי ראשון ככלי ראשון ואפילו קערה שנתנוה בכלי ראשון של נבלה נכשרת בעירוי מים רותחין דכלי ראשון. ויש לו קצת ראיה מן הירושלמי בשבת פרק כירה אבל ודאי קשה עליו מיורה דמר עוקבא דעביד לה גדנפא ואמר רבא מאן חכים למעבד כי הא אלא מר עוקבא דגברא רבה הוא ולמה הצריכוה כולי האי לישדו עלה מים רותחין מכלי ראשון. וכבר הארכתי בזה בבית האוכלין בענין מליגת גדיים וטלאים. ומכל מקום אפשר כדבריו בכלי היין לפי שבליעת היין בצונן מדבר מועט הוא ולא גרע עירוי דכלי ראשון מניגוב או מחליטת מי זתים ואפילו כלי שמכניסו לקיום דלא גרעי ממילוי ועירוי דמים צוננין. גם מה שכתב הרמב"ן ז"ל שלא מצאנו הגעלה לכלי חרס אינו נראה דגרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס. תני רבי חלפתא בן שאול קדירה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. אמר ר' בא ואין למדין ממנה לענין נבלה אמר רבי יוסי קשיתא קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה. ואתמר הכין אמר רבי כמאן דאמר מאיליהן קבלו המעשרות. רבי יוסטא בר שונם בעא קומי ר' מונא תנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואתמר הכין אמר ליה כאן על ידי האור הוא נגעל פירוש אע"פ שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם בתרומה הקלו שאינה בזמן הזה דאורייתא וכמאן דאמר מאיליהן קבלו את המעשרות כשעלו מבבל ועל ידי האור הוא נגעל. ומכאן לכל איסורין של דבריהם כן. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן כי אמר ר' בא אין למדין ממנה לענין נבלה לישמועינן שאר איסורין של דברים וכל שכן נבלה אלא ודאי משמע דהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם וכן מצאתי לרב ר' שמריה הצרפתי תלמידו של רש"י ז"ל והביא ראיה מדרבא דאמר נעוה ארתחו. ואעפ"י שאין ראייתו מחוורת לשאר איסורין הנבלעין על ידי האור מכל מקום לענין יין נסך דנבלע בצונן שומעין לו ועוד דלא גרע ממילוי ועירוי וכמו שכתבתי וכל שכן שאף לשאר האיסורין של דבריהם הנבלעים ע"י האור נראה מההיא דרבי אבא דירושלמי שההגעלה מועלת וכל שכן ליין נסך של דבריהם והנבלע בצונן שתועיל אפילו בפעם אחת. וכבר כתבתי יתר מזה ומה שיש לי לדקדק עליה בשער הכלים שבבית התערובות. וכתב בעל התרומות ז"ל דכלי עץ אם קלף אותו בקרדום מותר דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה. וכן אמר לי מורי הרב רבי יונה זצ"ל לפי שהיין נבלע בצונן ודבר מועט הוא וזהו ששנינו נכרי נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכו מים ואינו חושש. כלומר משתמש בהן על ידי מים ואינו חושש. אעפ"י שהיין הנבלע נפלט על ידי אותן מים וקיימא לן שאין מבטלין איסור לכתחילה הכא שרי לפי שהיין הנבלע מועט והקנקן כלי שאין דרכן להשתמש בו בדבר מועט אלא בדבר מרובה. ולפיכך כיון שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם מותר לבטלו לכתחילה. והרמב"ן ז"ל חלק בדבר זה שאין קליפה מתרת. ובשל דבריהם להן שומעין שאמרו להקל ועוד דמסתבר טעמייהו. כל הכלים שנשתמש בהן ישראל ביין קודם שהוכשרו היין אסור בשתיה ומותר בהנאה דתנן בפרק אין מעמידין נודות הנכרים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בתוכן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכמים אומרים אין אסורין איסור הנאה. ותניא הדרדורים והרוקבאות של נכרים ויין ישראל כנוס בהן אסור בשתיה ומותר בהנאה. ומסתברא שאם יש בתוכו מים כדי שתהא קליפת הכלי מתבטלת בתוכן לפי שיעור אחד בששה מותר אפילו בשתיה דהא קיימא לן כמאן דאמר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מים רבין עליו ומבטלים אותו. הילכך לפי מה שכתבנו שאין בו איסור אלא כדי קליפה אפילו לכשאתה אוסר כל הקליפות כאלו הן יין הרי כתבנו למעלה בשם רבנו יצחק ז"ל שהיין נותן טעם לפגם בתוך ששה חלקי מים. ואם נדרכו ענבים בגת עד שלא הוכשר הכל מותר דהא קיימא לן כרבא חמרא חדתא בעינבי בנותן טעם האי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרי הילכך החרצנים והזגים אינן מינו ומבטלים אותו וכן התיר רבנו תם ז"ל אלא שאני חושש אם הוציאוהו דרך נקב הברזא שאף הנקב נאסר ואין יוצא משם מעורב או מוציאו דרך פתחו של גיגית. ירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם רבנין יין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנאה כנסו לתוך הקנקנים הוא הדין כיין פנהו וכנס לתוכו יין אחר נעשה יין כקנקנים. כל הכלים אם בא להשתמש בהן בשאר משקין קודם שהוכשרו מותר ובלבד שידיח תחלה לכלוכי היין שעל פני הכלים דתניא קנקנים של נכרים נכרי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן מים עו"ג נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש. ואוקימנא בגמרא אפילו לכתחילה ואיבעיא להו מהו ליתן לתוכו שכר רב נחמן ורב יהודה אסרי רבא שרי והלכתא כרבא. וגרסינן התם רב יצחק בריה דר"י שרא לרב חייא בר יצחק למירמא ביה שיכרא רמו בה חמרא ואפילו הכי לא חש לה למילתא אמר אקראי בעלמא הוא. ולענין כלי הגת שנינו בפרק השוכר גת של אבן שזפתה עו"ג מנגבה והיא טהורה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכמים אומרים יקלף את הזפת. ושל חרס. אע"פ שיקלף את הזפת הרי זו אסורה. הגת אינו מכניסו לקיום וכדאמרינן בגמרא ומודה רבי בקנקנים של חרס שהן אסורין. ואמרינן ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום אלמא גת לא מיקרי מכניסו לקיום. ואפילו הכי הוא וכליו כגון המחץ והמשפך צריכין ניגוב אעפ"י ששאר כלים שאין מכניסין לקיום סגי להו בהדחה וכמו שכתבנו למעלה. והטעם לאלו מפני שמשהין אותן ביין כל ימות הגיתות. ולפיכך אמרו הגת של אבן שזפתה עו"ג צריך לנגבם במים ואפר כדי להעביר היין ששם בה בשעת זפיתה. וכבר כתבנו למעלה שאין הזפת מבליעו יותר ממה שיהיה בולע בלא זפיתה אלא שהגת אפילו לפי שעה הצריכוה ניגוב והא דקתני שזפתה עו"ג הוא הדין אם זפתה ישראל ונגע בה נכרי בשיש בה יין כדי להטפיח וכדאמרינן בשילהי פרק רבי ישמעאל ההוא נכרי דאישתכח בי מעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב ואע"פ שהיה הגת ההוא תחילת תשמישה ביד ישראל. והטעם לזה כמו שאמרנו דגת כיון שאם היה תחילת תשמיש' ביד עו"ג היה צריך ניגוב אף הוא גזרו עליו אפילו לפי שעה וכמו שאמרו נמי במכניסו לקיום שאפילו לפי שעה גזרו בו רבנן. ואע"פ שאין נראה כן דעת רש"י ז"ל הא דאמרינן בשל אבן שאפילו זפתה עו"ג אינו צריך לקלף היינו טעמא משום דהאבן שועה הרבה ואין הזפת מתבקע ליכנס היין בין הזפת והגת ליבלע בו. ומיהו אוקימנא בגמרא דוקא בשלא דרך בה הנכרי הא זפותה ודרך בה העו"ג אסורה עד שיקלף וינגב או שימלאנה ויערנה שלשה פעמים ואינו צריך לקלף ואם ישנה שנים עשר חדש אינו צריך לא לקלף ולא למלאות ולערות דגרסינן התם בגמרא על הא מתניתין דגת של אבן שזפתה עו"ג מנגבה והיא טהורה. אמר רבא לא שנו אלא שזפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב זו היא גירסא הנכונה ולא גרסינן לא בעיא ניגוב. והכי פירושא לא שאנו דסגי לה בניגוב ואינו צריך לקלף אלא שזפת ולא דרך בה לפי שאין הזפת מתבקע דאין היין נכנס לפנים מן הזפת ובניגוב שעל הזפת סגי אבל זפתה ודרך בה הזפת מתבקע והיין נבלע שם והגת בולע ולפיכך לא סגי לה בניגוב שעל הזפת אלא מקלף ומגנב ויש ספרים דגרסי איכא דאמרי אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי בניגוב. ואין גירסא זו נוכנה דהיינו נמי לישנא קמא אלא לא גרסינן להאי איכא דאמרי כלל ואי גרסינן ליה לא גרסינן ביה רבא אלא רבה כלומר דאיכא דאמרי דלא רבא אמרה אלא רבה וליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דלישנא קמא בשם רבא ובתרא בשם רבה. ואמרינן לסיועי להא דאמר רבא דההוא דאתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה הב לי גברא דמדכי לי מעצרתא כלומר שקנה אותו חדש מן הנכרים ומזופת היה. אמר ליה לרב זיל בהדיה וחזי דלא מצווחת עלי בי מדרשא אזל חזייה לעצרתא דהות שיעא טובא אמר הא ודאי בניגוב בעלמא סגי כלומר דמתוך שראה אותו חלק כל כך חשב שלא דרך בה הנכרי כלל. בהדי דקא אזיל ואתי חזא פילא מתותיה אשכחיה דמלי חמרא אמר הא ודאי לא סגי בניגוב. כלומר דרך בה ונכנס היין בין בקעי הזפת ובלע הגת ולפיכך קלוף בעיא ומנגבה אחר כך ואי אפשר לפרש לא סגי ליה בניגוב ומילוי ועירוי בעיא כמכניסו לקיום דאם כן לא הוה ליה למימר לה סגי לה בניגוב ולישתוק אלא הכין הוה ליה למימר בהדיא לא סגי לה בניגוב אלא צריכה מילוי ועירוי אלא ודאי הכי קאמר לא סגי לא בניגוב אלא מקלח ומנגב וכן פירש רש"י ז"ל. ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא לא סגי בניגוב אלא קילוף בעיא. ותניא בתוספתא של עץ ושל אבן צריך לנגב ואם היו זפותין צריך לקילוף ובשדרך בה קאמר. דאי בשלא דרך הא תניא במתניתין של אבן זפתה נכרי ינגב ואין צריך לקלף והוא הדין בשדרך ממלא בה ובשאינו זפותה. ואין הפרש בדבר זה בין של אבן בין של עץ דתניא בברייתא של עץ ושל אבן ינגב ואם היו זפותין אסורין כלומר עד שיקלף וינגב ואקשינן והא תנן ושל אבן ינגב כלומר בשזפתה נכרי ופרקינן מתניתין בלא דרך בה ברייתא בשדרך בה. ושל עץ רבי אומר ינגב כלומר ואין צריך לקלף וחכמים אומרים יקלוף את הזפת כלומר ואחר כך ינגב ולא סגי ליה בניגוב כלי שיקלף לפי שהעץ אינן חלק כל כך והזפת רפוי ונכנס בו היין הילכך מקלף ומנגב כאילו נשתמש בה נכרי בלא זפיתה. ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה שהיין גם כן נבלע בינה ובין הזפת והחרס בולע ולפיכך לא סגי לה בניגוב ואפילו אם נגבה לאחר שקלפה אלא מילוי ועירוי בעיא ולפיכך אין צריך לקלף אלא ממלא ומערה שאין אחר מילוי ועירוי או אחר יישון כלום וכמו שכתבתי למעלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכן הדין בשאינה זפותה שהחרס בולע הרבה. וכבר כתבתי למעלה שאין הכלים המזופתין בולעין יותר מחמת זיפתן ממה שהיו בולעין מעצמן בלא זפת רבי מתיר אפילו של חרס בניגוב לפי שהוא סבור דכל שאינו מכניסו לקיום אינו בולע הרבה ובניגוב בעלמא סגי ליה וכדאמרינן בגמרא ומודה רבי בקנקנים של נכרים שהן אסורין כלומר בלא מילוי ועירוי ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. ומיהו אף חכמים לא הצריכו בשל חרס מילוי ועירוי אלא בשהיה תחלת תשמישן ביד נכרי שהחרס בולע הרבה בתחילת תשמישו וכמו שכתבתי למעלה גבי כסי אבל כשהיה תחילת תשמישן ביד ישראל אף של חרס בניגוב בעלמא סגי ליה. והא דקתני הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין. ואם איתא (דף קנו) דאפילו בשהיה תחילת תשמישן ביד ישראל כן למה לי דקתני של עו"ג אפילו בשל ישראל נמי וכן דעת הראב"ד ז"ל ובדין היה שיהיו כלי הגת של חרס נכשרין בהדחה בעלמא אם היה תחילת תשמישן ביד ישראל כדרך שאמרו בכסי דפחרא דמפעם שניה ואילך בשכשוך בעלמא סגי להו. אלא שהחמירו בכלי הגת מפני שתשמישן ביין מרובה ושמושן תמיד ולפיכך צריכין ניגוב לעולם ומכל מקום אם של עץ היא כל שצריך ניגוב צריך להתיר הקשרים לפי שאין המים והאפר יכולין ליכנס בין הקשרים והדפין אלא אם כן מתיר הקשרים ומרפה אותן אבל בהכשר מילוי ועירוי אין צריך להתיר הקשרים מפני שהמים נכנסין בכל מקום שנכנס היין ומפליטין אותו. ובהכשר יישון אין צריך לומר שאינו צריך להתיר הקשרים שהלחלוחית שבין דף לדף מתייבש לגמרי. ויש מי שהצריך היתר קשרים ליישון והראשון נראה לי עיקר. ואינו דומה למה שאמרו בדרווקי דארמאי שאמרו בשילהי השוכר דאי אית בהו קטרי שארי להו ולא סגי ביישון דהתם הוא דקאי חמרא כנוס בין הקשרים אבל כלי הקשור מבחוץ בחריות אין היין נכנס בהן ובין דף לדף אין היין נכנס בהן כל כך. וכלים שאין צריכין ניגוב אלא הדחה לכולי עלמא אינן צריכין התרת קשרים כלל. ניגוב זה שאמרו כיצד גרסינן בפרק השוכר במה מנגבו רב אמר במים רבב"ח אמר באפר. ופרישו בגמרא דרב אמר במים הוא הדין שצריך אפר ורבב"ח דאמר באפר הוא הדין שצריך מים ולא נחלקו כלל אלא שזה הזכיר תחילה הניגוב ואמר שצריך לרטבו במים קודם שיתן שם אפר ומר אמר נותן אפר תחילה וגם בזה לא נחלקו דלכולי עלמא מים צריך תחילה ולא פליגי כאן ברטיבא כאן ביבישתא איתמר בי רב משמיה דרב אמרי תרי תלת ושמואל אמר תלת ארבע. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב משמיה דרב אמרי תלת ארבע ושמואל אמר ארבע וחמש ולא פליגי מר חשיב מיא בתראי ומר לא חשיב מיא בתראי. והילכך ביבישתא נותן מים ואפר ומים ואפר ומים והרי כאן חמש עם המים האחרונים ועם המים הראשונים גרסינן בפרק השוכר בעו מיניה מרבי אבהו הני גורגי דארמאי מהו אמר להו תניתו הרי שהיו גיתו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה הדפין והלולבין ובעדשים של נסרים מדיחן והעקלין של נסרים ושל בצבוץ מנגבן ושל שיפה ושל גמי מיישנן עד שנים עשר חדש רשב"ג אומר מדיחן מגת לגת ומבד לבד. ואקשינן רשב"ג היינו תנא קמא איכא בינייהו חרפי ואפילו דלרשב"ג צריך ליישנן מגת לגת ומבד לבד בין שיקדום הגת י"ב חדש בין שיאחר ותנא קמא סבר לעולם אין הולכין אלא אחר י"ב חדש וקיימא לן כתנא קמא דלא אמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אלא במשנתנו אבל לא בברייתא וזו ברייתא היא. הילכך אין יישון פחות מי"ב חדש. ולא יתר על י"ב חדש ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים רשב"ג אומר משום רבי יוסי מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה. כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך. וכמה עונה אמר רבי חייא בר אבא או יום או לילה רבי חנא שאונא ואמרי לה חנא בר שאונא ארבב"ח א"ר יוחנן חצי יום וחצי לילה אמר שמואל בר רב יצחק ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי הא בתקופת תמוז וטבת. העדשים פירש רש"י ז"ל היינו גיגית עצמה ופליגי אמתניתין דקתני הגת ינגב וקיימא לן כי הא מדמייתי מינה רבי אבא ראיה ואי לא קמו להו רבנן בתראי דהכין הלכתא לא מייתו מינה ראיה. ויש מקשים אם כן היכי שתיק גמרא ולא אקשינהו אהדדי. ולדידי קשיא לי דהא רב אשי דהוא בתרא אצרכה ניגוב וכדאמרינן בפרק רבי ישמעאל ההוא עו"ג דאשתכח בי מעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב. ועוד הקשו עליו בתוספות דאף לכשתמצא לומר דעדשים היינו גת וההוא תנא פליג אמתניתין אמאי דחיא מתניתין מקמי הא דאטו משום דהלכה כהדא ברייתא בחדא מילתא דמייתי מינה רבי אבהו ראיה הא הלכה בשאר דברים שבה דמתניתין וברייתא פליגאן עלה. ורבנו שמואל גריס העדשים מנגבן ואומר שכך מצא בתוספתא טהרות ורבנו תם ז"ל פירש דעדשים אינו גת אלא כלי שנותנין על גבי התפוח של ענבים במקום קורה כדי לעצור הענבים והראיה מדאמרינן בפרק המוכר את הבית המוכר את הבד מכר את הים ומפרש בגמרא מאי ים טלופחא וטלופחא היינו עדשים כדמתרגמינן עדשים טלופחין. ואי עדשים היינו הגת עצמו פשיטא שהיא מכורה דהא היא עיקר הבד ועוד דאי עדשים גת עצמה הוה ליה למיתני עדשים ברישא והדר הדפין והלולבין. וכן פירש ר"ח ז"ל עדשים הים של בית הבד ויש מפרשים שהוא הרחים של בית הבד ויש לה בית קיבול ולפיכך קורא אותו ים ואינה גת עצמה ולא בת עצמה ומיהו בית קיבול יש לה ואעפ"כ אינה צריכה רק הדחה לפי שאין היין משתהא שם כל כך כמו בגת עצמה ומשום הכי היקלו בהכשירה. העקלים של נסרים פירוש חריות של דקל בולעות טפי ולפיכך צריך לנגבן. ושל שיפה ושל גמי בולעות ביותר ולפיכך צריך ליישנן שנים עשר חדש. הא דקתני הרוצה לטהרן מיד מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא עקלין שאין המים מתכנסין בהן אבל נודות וקנקנים וכל כלים האסורין לא סגי להו בהכי כי קילוחן ורדיפתן מאי מהני הלא כשהן בתוך הכלים אינן מקלחין ולא רודפין הילכך בעו שלשה ימים. אלו דברי הרב ז"ל ואם סלק השולים כדי שיעברו המים מעבר אל עבר דרך רדיפתן הרי אלו מותרין. גרסינן בפרק השוכר אמר רב יהודה דרווקי דארמאי דמזיא מדיחן כלומר משמרת של עו"ג של שער מדיחן לפי שהשער אינו בולע כלל. דעמרא מנגבן. דכיתנא מיישנן לפי שהן בולעין הרבה ואי אית בהו קיטרי שרי להו לפי שהיין עומד כנוס בין הקשרים. וגרסינן נמי התם הני דיקולי וחלתא דארמאי דחייטי בחבלי דצורי מדיחן ודצבתא מנגבן דכיתנא מיישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו. פי חלתא כוורת שמסננין בה יין בזמן שקשורה בחבלים של צורי דקל מדיחן שאינן בולעין כל כך. דצבתא מין גמי אם קשורה בחבלים של אותו מין גמי מנגבן לפי שהוא בולע יותר ואי אית בהו קיטרי שרי להו לפי שהיין עומד כנוס בתוך הקשרים. ולפיכך מתיר ומוציא היין שביניהן ומנגבן והרי הן טהורין. ויצאו דברנו בטהרה :נשלם השער הששי בעזר העוזר ברוך הוא אמן :