תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ב
השער השני
עריכההשער השני: מאימתי נעשה י"נ לקבל איסור ניסוך ובמה נעשה י"נ לאסור אותו אפילו בהנאה ובמה יאסר בשתיה לבד ולא בהנאה ואכלול עם זה דין שכר יין הפועל שהשכיר עצמו להעביר חביות של י"נ או השכיר ספינתו או בהמתו להעבירו. וכן אכלול עם זה אם מותר לשמש לפני עו"ג במזיגת י"נ או להושיט לו את הכוס. וכן דין הרוצה בקיומו ואפילו לזמן מועט ואח"כ יאבדנו כגון ששכרו עו"ג לשפוך לו יינו באשפה או לשבור חביותיו שיש בהן י"נ שהישראלי רוצה בקיום היין עד שישפכנו או עד שישבור החביות כדי שיטול ממנו שכר. וכן דין מי שנעשה שומר עליו ואפילו שומר חנם שכל זה בכלל רוצה בקיומו. וכן אכלול עם זה דין דמי י"נ ביד עו"ג או ביד ישראל. וכן אכלול עם זה אם מותר לסתום הכובא ע"י עו"ג בנעורת של פשתן וכיוצא בו בזמן שהיא מטפטפת. וכן אכלול עם זה המוכר יינו לעו"ג ומודד לתוך כליו אם צריך להקדים וליטול ממנו מעות אם לאו: מאימתי נעשה יין נסך לקבל איסור ניסוך. שנינו בפרק ר' ישמעאל לוקחין גת בעוטה מן העו"ג אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. פירוש זו משנה ראשונה דסבירא להו דאינו נעשה יין נסך עד שיגיע לעונת המעשרות ולענין מעשרות תניא ומייתינן לה התם בפרק ר' ישמעאל יין משירד לבור ר"ע אומר משיקפה. ולפיכך אף לענין יין נסך אע"פ שהיין נמשך בגת ונוטל בידו והיין צף על ידו אינו נעשה יין נסך עד שיגיע לעונת המעשרות דהיינו משירד לבור. אבל בית דין שלאחריהם אמרו דמכיון שהתחיל לימשך נעשה יין ליאסר בניסוך דגרסינן התם אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. ואקשינן עליה ממתניתין דתנן לוקחין גת בעוטה מן העו"ג אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח. ופרקינן בגת פקוקה ומלאה. ואקשינן תו אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור הכא נמי בגת פקוקה ומלאה ואקשינן תנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ופרקינן מתניתין כמשנה ראשונה וכי איתמר דרב הונא כמשנה אחרונה כדתניא בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם העו"ג בגת שאסור לגרום טומאה בחולין שבארץ ישראל ואין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה שאסור לסייע ידי עוברי עבירה אבל דורכין עם העו"ג בגת ולא חיישינן לדרב הונא חזרו לומר אין דורכין עם העו"ג בגת משום דרב הונא ופירשו בתוספות דאף רב הונא המשכה מן הגת לבור קאמר ואין חדושו אלא דלמשנה ראשונה אינו נעשה יין נסך אלא מה שנשאר בגת מותר. ובית דין שלאחריהם אמרו דמכיון שהתחיל קצתו לימשך בבור אף מה שנשאר בגת נעשה יין נסך והיינו דקאמר רב הונא כיון שהתחיל לימשך ולעולם המשכה בגת לא מעלה ולא מורידה והיינו דמקשה עליה מסופה דמתניתין דקתני והשאר מותר. ועל פירוש זה סמכו מקצתם להתיר לדרוך הנכרי בכובא יינו של ישראל ואין פירושם מחוור כלל ואין ראוי לסמוך עליו דאם כן כי קא פריך ליה ממתניתין דלוקחין גת בעוטה ומשני בגת פקוקה ומלאה למה לי מלאה דהא כל שפקוקה שרי. ואע"ג דחסרה דהא אין היין יורד לבור כלל. ועוד דבתוספתא תניא הלוקח עביט של ענבים מן הנכרי ומצא בה תחתיו גממיות מותר בצדו גממיות אסור. דאלמא המשכה בגת כל שיש גומות מלאות יין שנמשך אליהם והם עומדות למעלה נעשה יין נסך. ולפיכך העיקר כמו שפרש"י ז"ל והראב"ד ז"ל דר"ה המשכה בגת קאמר אלא שרש"י ז"ל פירוש התחיל לימשך ממקום גבוה למקום נמוך שהגת עשויה מדרון וכשהיא חסרה היין הנסחט נמשך מן הגבוה לנמוך ולפיכך כשהקשו עליו ממתניתין דלא חשיב ליה יין עד שירד לבור אוקמא בגת פקוקה ומלאה שאלו בגת חסרה אע"פ שפקוקה אסור שהיין הנסחט זב מלמעלה ונמשך למטה ואם היא מלאה ואין נקביה פקוקין היין הנסחט זב מלמטה ויורד לבור הילכך על כרחין לית לה פיתרי אלא בשפקוקה ומלאה שאפילו בגת אינו נמשך ומשכחת לה בשהיתה גדושה מתחילתה וכשהיא דרוכה עדיין היא מלאה א"א לו ליין להיות עומד לעצמו מלמעלה אלא בגממיות שלמטה ואם פנה הענבים מכאן ומכאן ועשה תפוח באמצעה או מן הצד עד שהיין עומד לצד אחד לעצמו אסור שאין לך המשכה בגת גדולה מזו. והראב"ד ז"ל פירש שהיין רבה בגת עד שהולך שתי וערב בגת ונפרד מן אשכולות ונצלל מעט שאנו רואין אותו בכך כאילו נפרד מן האשכולות ונשלה והיינו הא דתניא בתוספתא מצא גממיות תחתיו מותר דכל שאינו עומד בעצמו מופרד מן האשכולות אנו רואין אותו כאילו עדיין עומד בתוך האוכל אבל כשעומד בגממיות שבצדו הרי הוא מופרד מן האוכל ותורת יין עליו. גרסינן בירושלמי על מתניתין דהיה נוטל בידו ונותן לתפוח עד כדון בשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן לתוך התפוח היה נותן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן אפילו ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות שבצידיהם אסורות ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן הן עצמן נעשות יין נסך כלומר אפילו שתחת האשכולות כיון שנוטל האשכולות בידו ונותן על התפוח ונשאר היין לעצמו ואע"פ שמלח גרעינין שאינן תלויין באשכולות ומיהו משמע דהא דר' יוסי ליתא אלא כל שלא נצלל לעצמו ועדיין עומד תחת האשכולות אינו נעשה יין נסך וכמו שנכתוב בסמוך והלכתא כרב הונא וכמשנה אחרונה ואפילו בהמשכת מקצתו בגת ואפילו היתה הגת פקוק נעשה יין נסך. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק אין מעמידין גבי חרצנים של עו"ג אסורין ומפורש בירושלמי במשלה אותן מתוך הבור שאינו נעשה יי"נ עד שירד לבור למשנה ראשונה הובא ולא שהלכה כן אלא ללמוד ממנה משנה אחרונה כתבו הרב ז"ל ולומר שהשולה מתוך גממיות שתחת האשכולות שעדיין הכל מעורב ענבים ויין כאחת אינן אסורין. ושלא כדעת ר' יוסי דירושלמי שכתבנו למעלה בסמוך אלא כדעת מי שנחלק עליו ואמר ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות וזו אפילו למשנה אחרונה אמרוה. ולפיכך נראה לי דאפילו למשנה אחרונה אם היתה גת פקוקה ומלאה מותר דכל שאינו עומד יין בעצמו בגממיות של מעלה או בצדדין אינו נעשה יין נסך. ותדע לך דהא מעיקרא הוה מתרצין מתניתין אליבא דרב הונא ומוקמינן לה בפקוקה ומלאה. אלמא אפילו לדידיה דאמר מכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך במשנה אחרונה מודה הוא בפקוקה ומלאה. וכן נראה הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכות פירוקא דפקוקה ומלאה ואלו לא היה אותו תירוץ אלא דוקא אליבא דמשנה ראשונה למה כתבו הרב בהלכות והא אסיקנא דרב הונא כמשנה אחרונה אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא נאמר אותו תירוץ אלא מתחילה כשהיינו סבורין דרב הונא אפילו למשנה ראשונה אמרה ומשום דוחקא דקושיא דמתניתין אוקימנא לה בהכין אבל לבסוף דאסיקנא דרב הונה כמשנה אחרונה אין הפרש בין פקוקה ומלאה לשאינה פקוקה ומלאה אלא כל שהתחיל לימשך נעשה יין נסך ומינה דאפילו בפקוקה ומלאה כל שראוי לימשך נאסר. ומה שהתירו בירושלמי למשנה ראשונה הוא דעל משנתנו אמרוה. לעולם למשנה אחרונה בין כך ובין כך אסור כל שראוי להיות נמשך דהא קתני אין דורכין ולא שרי בגת פקוקה ומלאה ואין דברים אלו מחוורין בעיני שהמתרץ היה בקי בדברי רב הונא ויודע אם נמשך ממש ועומד לעצמו קאמר או ראוי להיות נמשך קאמר ואפילו בגת פקוקה ומלאה (דף קלב) ואחר שהוא מתרץ כן מאין לנו שלמשנה אחרונה אין הדבר כן גם מדברי הרב אלפסי ז"ל יש סיוע כמו שכתבתי. ולענין יין שנמשך מקצתו בין לבור בין לגת למשנה אחרונה אם נעשה הכל יין ליאסר בניסוך ואפילו מה שלא נמשך ממנו אם לאו. נראה מדברי הראשונים ז"ל דהכל נעשה יי"נ למשנה אחרונה בהמשכת מקצתו. ולכאורה ודאי כדבריהם נראה מדאקשינן לרב הונא ממתניתין דתנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ולא אשכח לה פיתרי אלא איצטריכא למימר דההיא למשנה ראשונה ורב הונא למשנה אחרונה. ואם איתא מאי קושיא דהא אף רב הונא לא קאמר אלא מה שנמשך ממנו בלבד אבל השאר שלא נמשך מותר. אלא ודאי לכאורה משמע מהכא דלמשנה אחרונה מכיון שהתחיל לימשך נעשה הכל יי"נ והיינו נמי דקאמר כיון שהתחיל לימשך דאלמא מכיון שהתחיל נעשה הכל כן דאם לא כן לימא יין כיון שנמשך. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו למשנה אחרונה דוקא מה שנמשך ממנו אבל השאר אינו נעשה יין נסך. גם מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן והביא לכך מה שפירש ר"ה גבי מתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר. דגרסינן התם אמר ר' הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור. ואיכא למידק ומאי קמשמע לן רב הונא פשיטא דאם החזיר גרגותני לגת אסור דהא איהו גופיה הוא דקאמר דמכיון שהתחיל לימשך בגת נעשה יין נסך. ולפיכך פירש הראב"ד ז"ל דהא קמשמע לן דאע"ג דמה שנשאר בגת אין תורת יין עליו לגזור על עצמו משום יין נסך כלומר ואפילו נגע בו נכרי אפילו הכי נאסר בתערובת יין משהו דיין מיהא הוי. וגם הרמב"ן ז"ל כן תירץ. וכתב דכי פרכינן ליה לרב הונא ממתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר הכי פרכינן ליה דמלישנא דמתניתין משמע דלא מיתסר אלא מה שבבור לבד דהיינו מה שלמטה מן הגרגותני שהופרשו הגרעינין ממנו לגמרי אבל הקלוח שיורד מן הגת לגרגותני שגרעינין ופסולה מעורבין בו אע"פ שנמשך מן הגת לא קריא ליה המשכה ליגזר עליו משום יין נסך וכל שכן הנמשך בגת עצמו שהכל מותר. ואינו מחוור בעיני חדא דטפי עדיף יין שבגממיות שבגת ולצד אחר שהוא עומד לעצמו צלולה ומופרש מן הגרעינין והפסולת מן הקילוח היורד מעורב בגרעינין ופסולת. ואם יש לתרץ דהכי קא קשיא ליה מדקתני במתניתין מה שבבור אסור והשאר מותר משמע דאפילו היה מה שנשאר בגת צלול ועומד לעצמו כאותו שירד לבור אפילו הכי מה שנשאר בגת מותר שאם לא כן אין הפרש בין ירד לבור ללא ירד לבור שאין הכל תלוי אלא בשנצלל ועומד לעצמו בין ירד לבור בין נשאר בגת. ומיהו עיקר מה שהוקשה להם בדברי רב הונא מאי קמשמע לן נראה לי שאין עיקר דהא רב הונא בהדיה אמרה על מתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר וההיא משנה ראשונה היא ודלא כמשנה אחרונה כדאיתא התם בהדיא ורב הונא הכי קאמר אפילו למשנה ראשונה מודו מיהא דאע"ג דמה שנשאר בבור אין לו תורת יין לגזור על עצמו אפילו הכי נאסר מחמת תערובת ולעולם למשנה אחרונה אפילו מה שנשאר בגת תורת יין עליו לכל דבר בין בנגיעת עצמו בין ליאסר בתערובת יין אלא שאני תמה בדברי רב הונא מה ראה לומר שגזרו עליו תורת יין למשנה ראשונה טפי ליאסר בתערובת יין מנגיעת עו"ג אדרבה תמה על עצמך אם במגע עו"ג עצמו אינו נאסר היאך יאסר בתערובת יין שנאסר מחמת נגיעת עו"ג יפה כח הבן מכח האב ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. מכל מקום אם כדברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל כובא דאשתקיל ברזא מינה ונגע עו"ג בקלוח היורה אע"פ שהוא צלול וזך ונאסר הקלוח מה שנשאר בבובא אינו נאסר ואפילו למאן דאמר נצוק חבור שלא אסר רב הונא משום יין אלא מה שנמשך לעצמו ונצלה אבל לא השאר ולפיכך אין כאן יין ליאסר בניצוק במה נעשה יין נסך ליאסר אפילו בהנאה. כבר ביארנו בשער הראשון אי זהו עו"ג עושה יין נסך לאסור אותו בשתיה ולא בהנאה ואי זה עושה יין נסך לאסור אפילו בהנאה. ועכשיו אין דברינו אלא במי שעושה יין נסך אפילו ליאסר בהנאה. ודע שהעו"ג עושה יין נסך גמור בשני ענינים האחת במגעו והשני בכחו כגון ששופכו ואינו נוגע בו וכיוצא בזה. ומגעו נחלק לשני ענינים האחד מגעו על ידי עצמו והשני מגעו על ידי דבר אחר. וכחו גם כן נחלק לשנים האחד כחו והשני כח כחו וכל אחד מאלו יש מהם מותר בהנאה ויש מהם אסור בהנאה ויש מותר אפילו בשתיה. ויש מהן בכוונת יין ויש מהם שלא בכוונת יין. ויש מהם בכוונת מגע ויש מהם שלא בכוונה. ויש מהם בכוונת ניסוך ויש מהם שלא בכוונת ניסוך. ויתבאר כאן בעזרת השם דין כל אחד ואחד מאלו וגם יש דברים אחרים שחשו להם חכמים ואסרו מחמת גזרה כיין שמזגו עו"ג כלומר שלא נגע ביין אלא שעירה מים לתוך היין כדי מזיגה. ועוד יש ענינים אחרים שגזרו בהן כמו שיתבאר בעזרת השם. מגעו של עו"ג ביד בכוונה כלומר שהוא יודע שהוא יין ואפילו הכי נגע בו הרי זה אסור אפילו בהנאה ואע"פ שלא שמענו ממנו שנסכו בפירוש לע"ג וזהו סתם יינן שאמרו בכל מקום שאסור בהנאה וגרסינן בפרק ר' ישמעאל ההוא ינוקא דתנא ע"א בשית שנין בעו מיניה מהו לדרוך יין עם העו"ג בגת אמר להם מותר והא קא מנסך בידיה דציירנא ליה לידיה. ובפיו נמי עושה יין נסך ליאסר בהנאה וכדתניא אגרדמים נכרי שקדח במיניקת והעלה לו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרוהו כלומר מפני תערובת אותו יין שהחזיר לחבית ואתיא כרבנן דרשב"ג דאסרו תערובת סתם יינן כתערובת ודאי יינן וההיא אפילו בהנאה קאמר כדאסיקנא התם מדקתני ואסרוהו ולא קתני ימכר כדקתני סיפא חרס נכרי שהושיט ידו לתוך החבית וקסבר שהיא של שמן ונמצא של יין זה היה מעשה ואמר ימכר. ופלוגתא הוא בירושלמי דגרסינן התם מהו שיעשה יין נסך בפיו ר' אדא בשם ר' זעירא אין העו"ג עושה יין נסך בפיו ר' ירמיה בשם ר' אבהו העו"ג עושה יין נסך בפיו. ותני כן אגרדמים שטעם מן הכוס או מן המיניקת והחזיר לחבית אסור על דעתיה דר' אדא בשם רבי זעירא והוא שהחזיר העו"ג על דעתו דרב ירמיה בשם ר' אבהו ואפילו החזיר ישראל. וקיימא לן כר' ירמיה שאמר משום ר' אבהו דקאמר טעמא דאגרדמא משום דטעמו העו"ג וחזרה אותה טיפה לחבית. וברייתא תניא כוותיה דתנינן בתוספתא קדח במינקת ונפלה ממנו טיפה כל שהוא אסורה מפני שטיפה של יין אסורה ואוסרת כל שהוא. ועוד דטעמא דרב אדא לא מיחוור לדידן דקיימא לן דיין שמזגו עו"ג אינו נאסר אפילו בשתיה אלא משום לך לך אמרין לנזירא דשפיכת מים או יין לתוך יין אינו כמגע ואפילו כי אסרת ליה לא אסרת ליה אלא לשתיה אבל בהנאה מותר. ואגרדמי אפילו בהנאה הוא אסור כדאיתא בגמרא הילכך על כרחין לדידן טעמיה דרב אדא ליתיה כלל אלא בטעמיה דרבי ירמיה דנכרי עושה יין נסך בפיו. ולא עוד אלא אפילו היה שם מקצת הוכחה שלא נגעו בו לכוונת ניסוך אפילו הכי אסור בהנאה עד שתהא שם הוכחה גמורה שלא נגע לכוונת ניסוך דהא אגרדמים הוכחה קצת איכא דמתכוין הוא לבדוק ביין אם טוב ואם רע ואפילו הכי (דף קלג) אוסר בהנאה. ועוד דגרסינן בפרק ר' ישמעאל ההוא עובדא דהוה במחוזא דעל נכרי בחנותא אמר להו איכא חמרא לזבוני א"ל לא הוה להו חמרא בדולא שדא בה ידיה ושכשך ביה אמר האי לאו חמרא הוא שקליה מריה בריתחיה ושדייה לחביתא דחמרא שרייה רבא לזבוני לעו"ג פי' לזבוניה כוליה לעו"ג ואפילו המשוכשך. וכן פירש רש"י ז"ל והכין מוכחא כולה שמעתא דהתם בודאי דקסבר רבא דלא נתכוון זה לנסך אלא להראותו שהוא יין דעו"ג והאי לאו חמרא הוא והוה ליה כמדדו ביד או ברגל דקתני בברייתא ימכר משום דמוכחא מילתא דלמרידה איכוון ולא לניסוך והכי נמי לא שנא. ולא קיימא לן כרבא בהא אלא כרב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דר"נ דאיפליגו עלה אוסרו דמי היין המשוכשך אלא ימכר לנכרים חוץ מדמי אותו יין המשוכשך ור"נ נמי אסר וכי אמר רבא לרב נחמן והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושה יין נסך כלומר בכעין מעשה זה אהדר ליה ר"נ אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי ולדידהו לא דמי למדדו ביד דהתם איכא הוכחה רבתי דלהנאתו של בעל היין נתכוון שהוא מודדו לדעת כמה הוא ולא לאוסרו עליו והילכך שרי בהנאה אבל הכא אפשר דלניסוך איכוון דאם לא כן למה לו ליגע בו לימא ליה והאי דבדולא לאו חמרא הוא ותדע לך נמי דלא דמי למדדו ביד או ברגל דהא שמואל מספקא ליה אי הלכה כר' שמעון בההיא דמדדו כדאמרינן בההוא עובדא דהוה בנהרדעא דשהייה שמואל תלתא ריגלי דאי משכח תנא דשרא כר' שמעון במדידה אפילו בשתיה הוה שרי ליה ואפילו הכי אמרינן גבי עובדא דרבא דעובדא הוה בנהרדעא ואסר שמואל אלמא פשיטא ליה בהא דאסור אפילו בהנאה ואע"ג דאיסתפקא ליה במדידה אי שרי בשתיה כר"ש. ופשיטא ליה דהלכתא כרבנן דשרי בהנאה מיהא ונחמני נמי אותביה לרבא מברייתא ואיתותב דאמר רבא כי אתאי לפומבדיתא אקפני נחמני שמעתא ומתניתא. ומתניתא מאי היא דתניא אגרדמים נכרי שקדח במיניקת והעלה יין בפיו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו כלומר שהחזירו בין עו"ג בין ישראל לחבית לפי שאותה טיפה שנגעה בפיו כשהעלה במיניקת נאסרה בפיו שהנכרי ועשה יין נסך בפיו ואותה טיפה כשחזרה ונפלה לחבית אסרה את כל החבית בתערובתה ונאסר כל היין שבחבית אפילו בהנאה מחמת אותה טיפה ורבנן דרשב"ג היא דאמרו דאפילו סתם יינן אוסר תערובתו הנאה ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה אלא כרשב"ג דאמר ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו מכל מקום אפילו הכי שפיר קא מקשה מינה לרבא דמדרבנן נשמע לרשב"ג דהא מכל מקום באותה טיפה שבפיו לא נחלקו דלכולי עלמא אסורה אפילו בהנאה אלמא לא אמרינן מוכחא מילתא דנכרי לשתיה נתכוון או למלאכתו מתכוין להעלות במיניקת ולידע יין זה מה טיבו אם עמד טעמו בו אם לאו אלא אסרינן לה לאותה טיפה שבפיו ואפילו בהנאה והיא אוסר את תערובתה הכי נמי לא שנא וסלקא ליה בתיובתא אבל ודאי בדאיכא הוכחה רבתי דלא נתכוין לא גזרו עליו איסור הנאה אלא איסור שתיה וכדתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר רבי נתן אומר ביד אסור כלומר אפילו בהנאה ברגל מותר כלומר בהנאה משום דהתם מוכחא מילתא שפיר וכדאמרן ותנן במתניתין בפרק ר' ישמעאל נפל לבור ועלה כלומר מת מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח על פי החבית המרותחת כל אלו היה מעשה אמרו ימכר ור"ש מתיר. והא דקתני מדדו בקנה לאו דוקא אלא הוא הדין ביד כדקתני בברייתא אלא מעשה בקנה היה וכדקתני בהדיא כל אלו היה מעשה ועוד דהא קתני בה בהדיא נפל לבור דאלמא אע"ג דנגע בכל גופו מותר בהנאה. ומשמע ודאי דהני הלכתא נינהו ואפילו למשנה אחרונה מדאמרינן עלה בגמרא אמר רב פפא לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה כשהוא חי אסור מאי טעמא אמר רב פפי דדמי ליה כיום חגו ולומר דעם עלייתו נותן דעתו ומנסך ומדמפרשינן לה רב פפא ורב פפי שמע מינה הלכתא היא. ועוד מדאמרינן עלה אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר לי רבה בר חנן אמר זעירי הלכה כר"ש ואין הלכה כר"ש אלמא הני אמוראי דבתר משנה אחרונה הוו וידעי לה פסקי הלכה אפילו כר"ש וגמרא פסק מיהא הלכה כרבנן דשרא בהנאה דמדקאמר אין הלכה כר"ש אלמא הלכה כרבנן. אלא דקשיא לי דהא משמע דדורך בגת מוכח מילתא דלמלאכתו הוא מכווין כמדדו בקנה ומותר בהנאה ואפילו למשנה אחרונה דגרסינן התם בפרק ר"י הוה עובדא בנהרדעא דדשייה ישראל ועו"ג לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי דאי משכח תנא דשרי כר"ש שרי ליה אפילו בשתיה כלומר אי אשכח תנא דסבירא ליה כר' שמעון דמתניתין דמדדו בקנה דשרי אפילו בשתיה אלמא דריכה כמדידה ולרבי שמעון מותר אפילו בשתיה ולרבנן מותר בהנאה מיהא. ואפילו למשנה אחרונה דשמואל ודאי כמשנה אחרונה סבירא ליה. וקשיא לי דהא למשנה אחרונה חזרו לומר שאין דורכין עם העו"ג בגת ואין דורכין עם העו"ג בגתו של עו"ג משמע משום דאסור להשתכר עמו ביין נסך ולומר דמכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך כרב הונא ואסור אפילו בהנאה דאי מותר בהנאה למה לא ידרוך עמו ולמה לא ישתכר עמו והלא בדבר המותר בהנאה הוא משתכר. וי"ל דמתניתין משום חשש דילמא נגע בידיה הוא דאף על גב דמתעסק במלאכתו הוא חוששין שמא מחמת חיבת ניסוך נגע ביד ומנסך וההיא דשמואל בדציירנא ליה לידיה דלא נגע ואי משום נגיעת רגל לא גזרו עליו איסור הנאה לפי שאין דרכן לנסך כן דבזיא להו מילתא וכדמשמע מההוא עובדא דינוקא דגרסינן התם (דף קלד) ההוא ינוקא דתנא ע"ג בשית שנין בעו מיניה מהו לדרוך עם העו"ג בגת כלומר בגת של עו"ג ומשום שכר יין נסך קא בעו מיניה אמר להו מותר והא קא מנסך ליה בידיה דציירנא ליה לידיה והא קא מנסך בכרעיה ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך כלומר למיסריה בהנאה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלעולם נגיעת רגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרוב מנסכין בו דבזיון הוא להם לנסך ברגל. אבל א"א לומר דנגיעת רגל אינה אוסרת אפילו בשתיה וההוא ינוקא לדרוך עם העו"ג קא בעו מיניה ולמישרי אפילו בשתיה קא בעו מיניה חדא דלדרוך עם העו"ג בגתו של עו"ג משמע דאי לא לימא מהו שידרוך עם העו"ג בגת. ועוד דהא אמרינן עלה הוה עובדא בנהרדעא ושהייה שמואל תלתא ריגלי דאי משכח תנא דסבירא ליה כר' שמעון שרי ליה אפילו בשתיה דאלמא פשיטא ליה דבשתיה מיהו אסור לרבנן במדדו בקנה וא"א נמי דעובדא דשמואל בדלא ציירנא ליה לידיה קא אמר חדא דעל ההוא עובדא דינוקא מייתינן לה דאלמא בדכוותה קאמר דהוה עובדא לינוקא הא אמרינן דבציירנא לידיה הוא הילכך מסתברא לי דעל כרחך להתירו בהנאה קאמר ולא בשתיה. והרב אלפסי ז"ל הביא ברייתא דאגרדמים ולא הביא ברייתא דמדדו ביד או ברגל מכר ונראה שהוא ז"ל סובר דתנא דאגרדמיה פליג אתנא דמדדו ואינו מחוור וכמו שכתבתי. ועוד אני תמה שהוא ז"ל כתב מתניתין דמדדו בקנה וכתב עליה ולית הלכתא כר"ש אלמא הלכה כרבנן מיהא דאמרו ימכר. ואולי דעת הרב ז"ל דתנא דמתניתין דוקא נקט מדדו בקנה ופליגא אברייתא דקתני מדדו בין ביד בין ברגל ימכר. ותנא דאגרדמים ותנא דמתניתין לא פליגן דמדדו בקנה ימכר אבל כל שבגופו אסור אפילו בהנאה ואינו מחוור כלל וכמו שכתבנו למעלה דמתניתין לא בדוקא נקט מדדו בקנה אלא משום מעשה שהיה נקט לה הכין. וכן כתב גם הראב"ד ז"ל ובין כך ובין כך מותר. נגיעה בידו ובכל גופו באונס גמור כל היכא דנאנס מתחילה ועד סוף נראה שהוא מותר בהנאה וכגון שנתקל ונגע בידו לתוך היין ונתגלגל חוץ ליין וכיוצא בזה אעפ"י שהיה רואה עצמו נופל ליין הרי זה אסור בשתיה ומותר בהנאה. והיינו דתנן נפל לבור ועלה כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר. אבל אם נאנס מתחלתו ולאחר עיבור האונס ומצא עדיין נוגע בו אסור אפילו בהנאה וכדאמר רב פפא על ההיא מתניתין דנפל לבור ועלה לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור לומר דלאחר עיבור אונסו יהיב דעתיה ומנסבו. ואם תאמר אדרבה דוק מינה דמותר בהנאה מדמפרש רב פפי טעמא התם משום דכיון שנפל לבור ועלה חי דומה עליהם כיום חגם דאלמא משום דנאנס אונס קרוב למיתה וניצל הוא דמודה כיום חגם ומנסך הא בשאר אונסין לא נראה לי דהתם לאו למעוטי שאר אונסין דעלמא בא דלאו קרובים למיתה אלא התם טעמא קא יהיב שלא תאמר כיון שנפל לבור וקרוב למיתה הוא בחול הוא ואפילו עלה חי לא רמי אנפשיה לנסך קמשמע לן דכיון דנצל דמי עליה כיום חגו ויהיב דעתיה ומנסך וכ"ש בעלמא דאינו נאנס כל כך שהוא נותן דעתו ומנסך ואוסר אפילו בהנאה כנ"ל. נגיעה בידו בסיבת כלי שנפל לו לתוך היין וכיוצא בו והוא רוצה להצילו בתחלת נגיעתו אינו אסור בהנאה דמעשיו מוכיחין דלהצלת כלי שנפלו לתוכו נתכוין אבל מכל מקום אסורה בשתיה דאין לך מגע גופו ומותר בשתיה אבל אם לא אחזו בידו לאחר הצלתו של כלי כדי שלא יוכל לשכשך אסור אפילו בהנאה דלאחר מיכן נותן דעת ומשכשך ואוסרו אפילו בהנאה דגרסינן התם ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אתא עו"ג שדא ידיה ונקטיה אמר להו רב אשי אקפוה לידיה כי היכי דלא לישכשך וברצוה עד דשפייה ולהתירו בהנאה קאמר וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר דאי להתירו אפילו בשתיה קאמר ומשום דלא שכשך ביה כדעת מקצת מגדולי המפרשים ז"ל קשיא לי אפילו כי אקפו לידיה מאי שנא מההוא דנגע בידיה בלא כוונה בחמרא כי נחית מדיקלא דאסרינן ליה בשתייה לכולי עלמא ואע"ג דבלא כוונה כלל הוה ואי בדשכשך ומשום דשכשך הוא דאסרנוהו בשתיה אם כן כיון דעיקר איסור משום שכשוך הוה לא הוה שתיק נמי מיניה והוה להו למימר בהדיה דקא נחית נגע בחמרא ושכשך בידיה. אלא דכל מגע א"א לו בלא שכשוך כלל אלא אם כן נקוטה לידיה כהאי עובדא דאתרוגא וכל שמשכשך אסור בהנאה ולא דמי למנתז את הצרעה ומטפח להעביר המרותחת דהתם האי טעמא קאמרינן דמוכחא מילתא מתחלה ועד סוף דלכוונת מלאכתו קא מיכווין. ועוד דייקא לי נמי עובדא דרבי יוחנן בר ארזא ורבי יוסי בר ר' נוהראי דהוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקין לבסוף איגלי מילתא דנכרי הוה חד אסור אפילו בהנאה וחד שרי אפילו בשתיה אמר ריב"ל מאן דשרי שפיר שרי אמר לך מימר אמר אי סלקא דעתך רבנן כי הני חמרא קא שתו ואמרי לי תיב ואשקין. אלא ודאי שכרא הוה. ואקשינן והא קא חזי ואוקימנא דבליליא הוה. ואקשינן והא מורח ליה ופרקינן בחדתא. ואקשינן תו ותיפוק לי דקא נגע ביה והוה ליה מגעו של עו"ג שלא בכוונה ואסור. ואוקימנא דקא מוריק אורוקי וכחו של עו"ג שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן. אלמא כל שנגע בו אפילו בלא שום כוונת יין אסור בשתיה מיהא ותניא חרם עו"ג שהושיט ידו לתוך החבית וקסבר שהוא של שמן ונמצא של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר. וא"ת אם כן הוה ליה לרב אשי למימר להו וברצוה עד דשפייה וזבנוה לעו"ג כדאמרינן התם בעובדא דחביתא דאיסתדיק שרייה רפרם ואיתימא רב הונא לזבוניה לעו"ג הא לא קשיא דזימנין דאמר לה הכין בהדיא וזימנין אמר לה סתם ומסרוה לחכמים דהא בעובדא דאשתקיל ברזא מיניה ואתא עו"ג ואנח ידיה עליה אמר רב פפא עד ברזא אסור ואידך שרי ופירושא דוקא שרי בהנאה ואפילו הכי לא קאמר שרי לזבוניה לעו"ג. נגיעה בידו ונראה שהוא מתכוין להצלתו של יין אם יש שם ישראל שהיה יכול להצילו וקדם העו"ג והציל ונגע בו אסור אפילו בהנאה שאלו לא נתכוון רק להצלת היין למה לו להצילו שהרי יש ישראל שהיה יכול להציל אבל אם אין שם ישראל עמו שיכול להציל כמותו אפשר שהוא מותר בהנאה דלא גרע ממדדו ביד או ברגל. וגרסינן התם בפרק רבי ישמעאל ההיא חביתא דאישתקיל ברזא מיניה אתא עו"ג ואנח ידיה עליה אמר רב פפא כל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי. כלומר הקלוח שבסביבות הברזא שנשתכשך בחזרתו הקלוח אי נמי בהנחתו ידו על הקלוח אסור אפילו בהנאה ואידך שהוא למעלה מן הברזא ולמטה מן הברזא שרי בהנאה. איכא דאמרי אמר ר' פפא כל דאתי בברזא אסור ואידך שרי כלומר כל היין שלמעלה מן הברזא אסור וקסבר רב פפא להאי לישנא בתרא דכיון שבדרך שהיא עומדת מוטה עומדת מוטה על צידה יכול כל היין שעד הברזא להיות נגרר ויוצא דרך נקב הברזא הרי הוא חבור למה שהוא כנגד הברזא והרי הוא כמותו ואסור אפילו בהנאה אבל שלמטה ממנו שלא היה יוכל לצאת דרך נקב הברזא אינו חבור לו ומותר בהנאה ומכל מקום אסור בשתיה דלא גרע מחבור נצוק ור"ח ז"ל פירש אסור בשתיה ומותר בהנאה. ואינו מחוור חדא דאתיא דלא כשיטות הגאונים ז"ל שפסקו בנצוק לאסור ובודאי מה שלמטה מן הברזא לא גרע מניצוק וטפי ודאי הוי חבור מה שלמטה ליין שלמעלה מן הברזא ששוכב עליו מחבורו של נצוק ואפילו למאן דשרי בניצוק משמע ודאי דבכל כי הא מודה דהוי חבור והאיך (דף קלה) אפשר שיהא מה שלמעלה אסור בשתיה ומה שלמטה ממנו השוכב תחתיו יהא מותר בשתיה אין זה נכון. ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה מדתניא במסכת טבול יום בפ"ב חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה ור' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה פירוש לפי שהמשקין מעורבין ואותו קלוח דבהדיא ברזא שהוא טמא מעורב עם היין אחר הילכך יעלה באחד ומאה כאותה ששנינו סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה תרומה טהורה בית שמאי אוסרין ובית הלל אומר תעלה באחד ומאה. ושמעינן מינה דלגבי יין נסך נמי ימכר ולהתירו נמי בשתיה אי אפשר דאסור תערובת מיהו איכא כדקתני בתוספתא. ועוד תניא בתוספתא דמאי קרא שם בשולי החבית לא ישתה מפיה לפיה לא ישתה משוליה לפי שהם מעורבין ואם אפילו לאסור דמאי הקל חוששין למשקין מעורבין כל שכן לאיסור יין נסך החמור כל כך הראב"ד ז"ל ועיקר. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כרב פפא משום דאוקימנא לה בגמרא כתנאי דתניא חבית שנקבה בין מפיה בין מצדיה בין משוליה ונגע טבול יום אפילו במקצתה טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מן הצדדין טהורה. ואתיא דרב פפא כרבי יהודה וקיימא לן כרבנן דרבים נינהו. ואינו מחוור דאדרבה דוק מדרב פפא להלכתא כרבי יהודה הואיל ופסק רב פפא דהוא אמורא כוותיה. וכן כתב הרב בעל התרומות וכן כתב הרב אלפסי ז"ל כלישנא בתרא דרב פפא דעד ברזא אסור מברזא ולתחת שרי. ונראה לי עוד ראיה ממעשה דבת גושתא דגרסינן התם בפרק השוכר ההוא גברא דאסיק חמרא בגושתא ובת גושתא ואתא נכרי ואנח ידיה אגושתא אסריה רבא לכוליה חמרא ואמרינן שמעת מינה נצוק חבור ואהדרינן שאני התם דכוליה אגושתא ובת גושתא גריר. אלמא כל שנגרר אחר מגע ידו הכל חבור וכאלו נגע בכולו. וכבר כתבנו שהמעשה הזה דוקא בשהיה (באי) אפשר להצילו על ידי ישראל וקדם העו"ג והציל אבל אם לא היה שם ישראל שיוכל להצילו כולו מותר בהנאה דמעשיו מוכיחין דלכוונת הצלה הניח ידו עליה ולא לנסך והוה ליה כמדדו דמותר בהנאה. ועוד יתבאר לפנינו. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל שאם תחב העו"ג ברזא בנקב החבית ועבר הברזא עד חלל החבית או שנתן אצבעו בנקב ועבר עד החלל הכל אסור למטה כלמעלה לפי שכל שנוגע בחלל הוה ליה למה שלמעלה כנוגע בשוליה שלא ישתה מפיה ולגבה מה שלמטה הוה כנוגע בפיה שלא ישתה משוליה ואפילו לרבי יהודה אבל אם לא עבר לחלל אעפ"י שנגעה במה שהוא כנגד עובי הנקב אינו אוסר בהנאה מה שלמטה דהו"ל כמצדיה וזו היא דרב פפא וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות שאם הביא העו"ג אינו אוסר בהנאה מה שלמטה דהו"ל כמצדיה וזו היא דרב פפא וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות שאם הביא העו"ג הברזא והיתה הברזא נוגעת בחלל הכל אסור שאי אפשר שלא ינדנד היין בתוך הברזא. והרמב"ן ז"ל כתב שאם החבית סתומה במגופה והסיר העו"ג המגופה אעפ"י שאין היין משתכשך בכך כלל כל היין אסור בשתיה דהוה ליה כמוריק אוריקי והוה ליה כחו של נכרי בכוונה ואסור בשתיה כמו שיתבאר. אבל אם סרה המגופה מכחו שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה דכחו שלא בכוונה לא גזרו בו כמו שיתבאר. מגעו שלא בכוונת יין מותר בהנאה ואסור בשתיה דתניא בפרק השוכר חירם עו"ג שהושיט ידו לתוך חביות וקסבר שהוא של שמן ונמצא של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר. מגעו שלא בכוונה כלל לא כוונת יין ולא כוונת מגע אסור ג"כ בשתיה דגרסינן התם בפרק רבי ישמעאל ההוא עובדא דהוה בבירם סליק עו"ג לדיקלא לאחותי לולבא כי קא נחית ואתי נגע בחמרא שלא בכוונה זו גירסת הגאונים ז"ל והיא הגירסא הנכונה ולא גרסינן נגע ברישא דלוליבא כמו שגורס רש"י ז"ל לפי שיש על גירסתו מן הקושיות כמו שיתבאר לפנינו שרייה רב לזבוניה לנכרים אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב והא מר הוא דאמר קטן בן יומו עושה יין נסך אמר להן אימר דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי. ואם תאמר כיון דליכא כוונת מגע היכי אסור רב בשתיה והתנן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח על פי החביות המרותחת או שנפל לבור ועלה זה היה מעשה ואמרו ימכר ור"ש מתיר אפילו בשתיה ואמרינן עלה בגמרא אמר רב חייא בריה דרבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב הלכה כר"ש. י"ל דהתם שאני דליכא למיגזר אטו נגיעה דעלמא לפי שהיא נגיעה מתוך אונס גמור שהוא טרוד בטביעתו אבל נגיעה שלא מחמת אונס אפילו שלא בכוונת מגע איכא למיגזר בה למיסר בשתיה מיהא אטו נגיעה דעלמא בכוונה. ומיהו קשיא לי דהא התם קתני או שהיה מטפח על פני החבית להעביר המרותחת ר"ש מתיר דאלמא לר"ש אפילו נגע בידו ובכוונת מגע כל שמעשיו מוכיחין שאין מתכוין לניסוך מותר בשתיה. ורב פסק כר"ש. וי"ל דהעברת חופיא שעל פי החביות המרותחת שאני דאינו כנוגע ביין ממש. ואכתי קשיא לי דהא קתני בברייתא או שמדדו בין ביד בין ברגל ימכר ואוקימנא דלא כר"ש מדאמרינן בעובדא דשמואל דדשייה נכרי וישראל ושהה שמואל תלתא ריגלי דאי משכחת תנא דסבירא ליה כר"ש שרי ליה בשתיה דאלמא לר"ש אפילו נגע ביד שלא לכוונת ניסוך מותר בשתיה ורב הא פסק כר"ש. ונראה לי דרב לא פסק כר"ש אלא בהני דמתניתין דליכא נגיעת גופו אלא על ידי דבר אחד אבל כעין ברייתא דבידו לא פסק רב כר"ש. ואי נמי סבירא ליה לרב דר"ש גופיה לא שרי כשמדדו ביד או ברגל ובהני כרבנן סבירא ליה ודילמא נפקא ליה לרב מדלא איירי ר"ש בברייתא כדאיירי במתניתין והא דלא כשמואל ודלא כרב אדא בר אהבה דאמר ינוחו ברכות על ראשו של ר"ש כשהתיר התיר בכל כשאסר אסר בכל דאלו לרב לא התיר ר"ש במגע גופו בהנאה אלא בשתיה כנ"ל. מגעו על ידי דבר אחר אם בכוונת יין נגע בו אסור אפילו בהנאה דתנן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה זה היה מעשה ואמרו ימכר דאלמא דוקא בכי הא דמעשיו מוכיחין דשלא לכוונת ניסוך אלא למלאכתו הוא שאמרו ימכר הא לאו הכי אפילו בהנאה אסור. מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע ואי נמי בכוונת מגע ובשלא בכוונת מגע יין אסור בשתיה כדעת רש"י ז"ל לפי שהוא גורס בההוא עובדא דבירם דסליק עו"ג לדיקלא כי קא נחית נגע בריש דלוליבא שלא בכוונה שרייה רב לזבוניה לנכרים דאלמא בשתיה מיהא אסור דנגיעה על ידי דבר אחר נגיעה בידו דין אחד יש להם דבכוונת מגע כאן וכאן אסור בהנאה ושלא בכוונת מגע כאן וכאן מותר בהנאה ואסור בשתיה והיינו דאקשו ליה רב כהנא ורב אסי מנכרי קטן עושה יין נסך משום דהוה ס"ל דקטן בן יומו עושה יי"נ אפילו לאסרו בהנאה ונגיעה ע"י דבר אחר כנגיעת גופו ממש היא וראיה לדבר זה יש לכאורה מעובדא דר"י בר ארזא ורבי יוסי בר נהוראי דאמרינן התם דהוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקינן לסוף איגלי מלתא דעו"ג הוה מר אסר אפילו בהנאה ומר שרי אפילו בשתיה ואמרינן מאן דשרי סבר שפיר שרי דאמר לך מימר אמר עו"ג אי ס"ד רבנן כי הני חמרא קא שתו אמרי ליה תיב ואשקינן אלא ודאי שיכרא הוה. ואקשינן ותיפוק ליה דקא נגע בנטלא והוה ליה מגע עו"ג שלא בכוונה ואסור. דאלמא מגעו ע"י נטלא כמגע עצמו הוא ואפילו שלא בכוונה אסור בשתיה מיהא. ומיהו קשיא לי דאם כן היאך עלה בדעת רב כהנא ורב אסי לאסור בכי הא בהנאה דהא תנן מדדו בקנה ימכר כיון שמעשיו מוכיחין שאין מתכוין בנגיעתו לניסוך אלא למלאכתו וכל שכן בשאין מתכוין ליגע כלל. ועוד רב גופיה אמאי אוסר בשתיה דהא איהו פסק כר"ש להתיר אפילו בשתיה בשמדדו בקנה אלא ודאי גירסת הגאונים ז"ל יפה ממנה דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה כלומר נגע בידו וכן גירסת ר"ח ז"ל וכן בה"ג וכן בהל' הרב אלפסי ז"ל ועיקר. אבל נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה והוא הדין במגעו על ידי דבר אחר בגוונת מגע ושלא בכוונת יין. והא דאקשינן בעובדא דר' יוחנן בר ארזא ורבי יוסי בר נהוראי והא קא נגע בנטלא והוה ליה מגע עו"ג שלא בכוונה הכי קאמר מסתמא נגע בחמרא שבנטלא כיון שתוחבו בדולא וכן פירש הרב בעל התרומות ז"ל. מגעו על ידי דבר אחר בשמעשיו מוכיחין שהוא מתכוון למלאכתו ולא לניסוך את מוכיח גמור הוא אעפ"י שנוגע בו בכוונת מגע ובכוונת יין מותר בהנאה ואסור בשתיה והיינו מתניתין דמדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה ותנן כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר ואע"ג דר"ש מתיר אפילו בשתיה הא אסיקנא בגמרא דלית הלכתא כר"ש ולפי מה שכתבנו למעלה הוא הדין למדדו ביד שזה מוכיח גמור הוא שאינו לנסך. מגעו על ידי דבר אחר להצלת היין אם יש שם מוכיח גמור שאינו מתכוין אלא להצלה מותר נמי בהנאה ואסור בשתיה דגרסינן בפרק רבי ישמעאל ההיא חביתא דאיסתדיק לארכה אתא נכרי חבקה שרייה רפרם ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע לזבוניה לעו"ג והני מילי לארכה אבל לפותיא מעשה לבנה קא עביד. פירוש לארכה אסור בשתיה משום דהוה ליה שכשוך הניכר על ידי דפני החביות ולפיכך אסור בשתיה ומיהו מותר בהנאה דמעשיו מוכיחין הוכיח גמור שאינו מתכוין אלא להצלת היין דאלו לא חבקה היה הכל נשפך לארץ והוה ליה כמדדו בקנה ואינו דומה לעובדא דרב פפא לחביתא דאשתקיל ברזא מינה ואמר רב פפא עד ברזא אסור כלומר ואפילו בהנאה דהתם בשאינו מוכיח גמור שמתכוין להצלת היין וכגון דאיכא ישראלים דאפשר להציל על ידיהם והכא בשאי אפשר להציל מהרה על ידי ישראל עד שלא ישפך היין כמ"ש למעלה גבי ההיא דרב פפא אבל לפותיא (דף קלו) שאינה מקלחת אלא שהיין מטפטף מעט והוא מהדקה מותר אפילו בשתיה דמעשה לבנה בעלמא קא עביד שזה אינו משכשך היין כלל ולא מנדנדו ולפיכך מותר אפילו בשתיה. ומיהו נראה לי דאנו אין לנו מגע בין על ידי עצמו בין על ידי דבר אחר בכוונה ומותר בהנאה אלא אלו בלבד שמנו חכמים דהיינו מדדו בין ביד בין ברגל וכל שכן בקנה או שהתיז את הצרעת או שטיפח על פי החבית המרותחת. וכן זו של חבית שנסדקה אבל כל מקום אחר שלא מנו חכמים אין לנו להתיר מאומד הדעת לומר זה אינו מתכוין לניסוך דהא אגרדמים אעפ"י שהיה נראה שאינו מתכוין אלא למלאכתו ואפילו הכי אמרו שאסור בהנאה. ורבא נמי הוה טעי בהא דסבירא ליה דההוא דהכניס ידו בכלי ואמר והאי לאו חמרא הוא שזה מוכיח שאינו לכוונת ניסוך ואפילו הכי איתותב. וכן נראה לי גם מדברי הראב"ד ז"ל מגע על ידי דבר אחר שאמרנו בכל מקום הוא שנוגע במקל או בקנה שבידו ליין בעוד שהמקל או הקנה בידו וכיוצא בזה אבל בזורק אבן או מקל לתוך היין והוא אינו אוחז בידו בשעה שנוגע המקל ביין מותר וכמו שיתבאר לפנינו בדיני המזיגה. כחו של עו"ג בכוונת יין אסור אפילו בהנאה דגרסינן בפרק ר' ישמעאל ר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקינן לסוף איגלי מילתא דעו"ג הוא מר אסר אפילו בהנאה ומר שרי אפילו בשתיה אריב"ל מאן דאסר שפיר אסר ומאן דשרי שפיר שרי מאן דאסר מימר אמר רבנן כי הני שיכרא שתו אלא ודאי חמרא שתו ונסכיה ומאן דשרי אמר לך מימר אמר אי סלקא דעתך כי הני חמרא קא שתו אמרי לי תיב ואשקינן ואקשינן למאן דאמר דשרי ותיפוק לי דקא נגע ביה בנטלא והוה ליה מגע עו"ג שלא בכוונה ואסיר ופרקינן לא צריכא דקא מוריק אוריקי וכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן. אלמא מאן דאסר אפילו במוריק אוריקי קא אסר ומשום טעמא דקאמר משום דאיכא כוונת יין ומימר אמר רבנן כי הני שכרא שתו. וכן פירש רבנו יצחק הזקן ז"ל וטעמא דמאן דאסר משום דקסבר דכחו של נכרי בכוונת יין אסור אפילו בהנאה שדרכן של מנסכין כן בשפיכה לפני ע"א. ולא אשכחן מאן דפליג עליה בהא הילכך הילכתא כוותיה. ועוד דהא ריב"ל דאמר דמאן דאסר שפיר אסר כלומר למאי דסבירא ליה דמימר אמר דחמרא הוא שפיר אסר דכחו בכוונה אוסר בהנאה. והא דאמרינן נכרי אדנא וישראל אכובא אסור כלומר שהעו"ג שופך מן הדנא שבידו לכובא שביד ישראל פירש הוא ז"ל אסור בהנאה. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שפירשו בפרק השוכר דתניא התם המערה מחבית לחבית קלוח היורד משפת חבית ולמטה אסור ואוקמה רב ששת בעו"ג המערה דאתיא מכחו וכח נכרי מדרבנן הוא וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן. וכתב שם הוא ז"ל מכל מקום כיון דקיימא לן דנצוק חבור לא איכפת לן בהא דרב ששת דאע"ג דלא נסך אלא מה שיצא לחוץ הרי אותו שמבפנים מחובר הוא במה שיצא לחוץ ואי אפשר בלאו הכי הילכך כולו אסור בהנאה ע"כ. אלמא מה שיצא לחוץ בכחו אסור בהנאה דאי לא האיך אפשר דמה שיצא לחוץ מותר בהנאה ומה שנשאר בפנים אסור בהנאה מחמת חבורו אבל מה שנשאר בפנים רש"י ז"ל מתיר אפילו בשתיה שהוא ז"ל כתב שם דהלכה כר' ששת דליכא מאן דפליג עליה ומה שנשאר מותר אפילו בשתיה ואינו מחוור בעיני דאם כן אתיא דלא כסוגיין דעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר' נהוראי דהא משמע מהתם דלכולהו אי נכרי ידע דחמרא הוא אסור בשתיה מיהא לא קא שרי מאן דשרי אלא משום דמימר אמר אי סלקא דעת חמרא הוא רבנן כי הני חמרא שתו אמרו לי תיב ואשקינן. ואוקימנא במוריק אוריקי דהוה ליה כחו של עו"ג שלא בכוונה אלמא לכולהו אלו הוה בכוונה אסור בשתיה מיהא לכל הפחות אפילו מה שנשאר בפנים דאינהו לא איפליגו במאי דשתו אלא מה שנשאר בפנים אם מותר אפילו בשתיה או אסור אפילו בהנאה. ומסתברא דמאן דשרי מודה למאן דאסר דאלו ידע דחמרא הוא אסור אפילו בהנאה דכחו בכוונה אסור אפילו בהנאה. ורחוק הוא לומר דמה שהוריק להשקותה לא שתו אותו וקודם ששתו נתגלה להם ועליו הוא שנחלקו. ומכל מקום נראה לי לתרץ לדעת רש"י ז"ל ומקצת מגדולי הצרפתים ז"ל שכתבו כדבריו. וכן הרב בעל המאור ז"ל וכן הראב"ד ז"ל לא אסר מה שנשאר בפנים אלא מדין נצוק אבל מצד עצמו ומשום כחו של עו"ג ששכשכו והוריק ממנו קצת לא. ואפשר כן שאלו שתו כבר יש לומר ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן. כחו שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה וכדאמרינן בעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי ברבי נהוראי דמאי דשרי אפילו בשתיה שפיר שרי לפום מאי דסבירא ליה דמימר אמר דשיכרא הוא דהוה ליה כחו שלא בכוונה ומותר אפילו בשתיה. וליכא מאן דפליג עליה בהא. כח כחו אסור ככחו דגרסינן בפרק השוכר מעצרתא זיירא רב פפי אסר ורב אשי שרי (הערה: לפנינו בש"ס איתא בהפך רב פפא שרי רב אשי אסר וכ"ה ברא"ש) ואמרינן עלה בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בכח כחו הוה עובדא ואסר ר' יעקב מנהר פקוד בכח כחו. וקיימא לן כר' יעקב מנהר פקוד דמעשה רב וכן פסק ר"ח ז"ל. והאי מעצרתא זיירא דקאמרינן אע"ג דבההיא שעתא דקא עצר אכתי ענבים נינהו ולא יין ובשעה שהיין זב לא כחו איכא ולא כח כחו איכא אפילו הכי אסרוהו כיון שמכח כחו הוא נמשך. וכח כחו דקאמרינן דאסור הוא הדין לשלשה וארבעה כוסות שאסור. ואם סייע ישראל בגלגל מזה נסתפקו חכמי הצרפתים ז"ל היכא דעו"ג סגי וישראל המסייעו לא סגי אם נאסר בזה ואמרינן מסייע אין בו ממש ואע"ג דכחו וכח ישראל מעורב בו נראה דשרי מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לעו"ג לא ליקרב עו"ג לסיועי בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו עילויה וקא אתי מכחו ואסור דאלמא כשבא מכח שניהם מותר. ומסתברא שהוא מותר דמה נעשה את העו"ג עיקר וישראל מסייע אדרבה נעשה ישראל עיקר והעו"ג מסייע דבשל דבריהן הולכין בו להקל. יש דברים אחרים שאין בהן משום יין נסך כלל אלא שאסרו לעשות כן משום הרחקה וכמו שאמרו לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ואלו הן מזיגת עו"ג והולכת עו"ג ענבים לגת שיש בו יין. ונכרי דמסייע לישראל להוריק היין מכלי אל כלי ויתבאר כאן דינין של אלו בדיעבד מהו. ואם יש לכל אלו דין אחד אם לאו. מזיגת עו"ג כיצד יין שביד ישראל ושפך העו"ג מים לתוכו כדי למזוג אותו מן הדין היין מותר שהרי אינו נוגע בו ואעפ"י שקלוח המים יורד מידו של עו"ג לתוך של יין אין זה כמגע על ידי דבר אחר שלא אמרו אלא בנוגע בו בקנה וכיוצא בו שבשעה שראשו של קנה בידו מנדנד היין בראשו השני אבל על ידי דבר לח אינו נגיעה ואפילו למאן דאמר נצוק חבור לאו משום נגיעה הוא אלא משום תערובת יין של איסור הוא אבל כאן אין המים שביד העו"ג נאסרין שיאסרו את היין בתערובתו. אלא שאסור לעשות כן שמא יהא רגיל להשקותו ויבא ליגע ביינו או שמא יבא לצוק יין לתוך המים ואם עבר ומזג הרי זה אסור דגרסינן בפרק ר' ישמעאל אמר ר' יוחנן אמרי לה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן יין שמזגו עו"ג אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו'. ר' ירמיה איקלע לסכותא חזא לההוא חמרא דמזגו ליה עו"ג ושתו ישראל ואסר להו משום לך אמרין נזירא וכו'. ואיסור שאמרו כאן משמע ודאי אפילו דיעבד חדא דמדקאמר יין שמזגו עו"ג אסור בדיעבד ודאי משמע שאלו לכתחילה בלבד הול"ל עו"ג לא ימזוג את היין. ועוד דבהא דבעא מיניה רב אסי מר' יוחנן יין שמזגו עו"ג מהו א"ל אסור ואם למזוג לכתחילה קאמר ועלה קא מהדר ליה אסור הכי הול"ל עו"ג מהו שימזוג את היין וכלישנא דבעו מיניה מרב כהנא עו"ג מהו שיוליך ענבים לגת. ועוד דגרסינן התם רב הונא בר אבא איקלע לבי גברא חזא חמרא דמזגו עו"ג ושתו ישראלים אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה צא והכריז על יינן משום יין נסך. ומיהו היה באיפשר לדחות דמצא בקעה וגדר גדר בה שאפילו סתם יינן של ישראלים שבאותו מקום אסר לפי שהיו מורגלין בכך והחמיר עליהם לאסור כל יינם ואפילו בדיעבד אבל בשאר מקומות אם עבר ומזגו דילמא מישרא שרי. מכל מקום אין הדעת מכרעת כן ועוד שלשון השואל מוכיח כן וכל לשון אסור שהשיבו מוכיח כמו שאמרנו והרמב"ן ז"ל כתב שאם עבר ומזג מותר. ולכאורה כעין ראיה יש לדבריו שהרי אמרו כאן בטעם האיסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ומשמע דמכל מקום שאמרו טעמא משום לך לך אמרין נזירא שלא אמרו אלא לכתחילה הא אם עבר ועשה מותר וכדאמרינן התם בעו מיניה מרב כהנא נכרי מהו שיוליך ענבים לגת אמר להן אסור משום לך לך אמרין נזירא. איתיביה רב יימר לרב כהנא נכרי שהביא ענבים בסלים ובדורדרין אעפ"י שהיין מזלף עליהם מותר. אמר ליה הביא קאמרת אנא לכתחילה קא אמינא אלמא כל מקום שאמרו משום לך לך אמרין נזירא אינו אלא לכתחילה. ומיהו לאו ראיה היא דהתם לא בעו אלא מהו להוליך ועלה קאמר שאסור משום לך לך אמרין נזירא. אבל הכא ששאלו ביין שמזגו ועלה קאמר להו אסור משום לך לך אלמא אפילו מזגו אמר ליה דאסור משום לך לך. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא דהכא אפילו בדיעבד והתם שרי בדיעבד והתם וכאן טעמא חדא הוא ומשום לך לך אמרינן נזירא. יש לי לומר דבכל חד וחד איכא למיגזר ביה לפום מה שהוא ובמזיגת יין קרוב הרבה שאם אתה מתיר לו למזוג היין במים יבא שיצוק לו היין ביין. או שיהא רגיל אצלו להשקותו ונגע בידו ביינו אבל התם בהולכת ענבים לגת אינו קרוב כל כך שאם תתיר לו בשעבר והוליך שמא נגע בידו ביין שבגת ולפיכך פעמים שהחמירו אפילו בדיעבד פעמים שהקלו שלא לאסור אלא לכתחילה ואעפ"י שכאן וכאן משום טעמא דלך לך אמרין נזירא וכן נראה לי עיקר. ומיהו צריכין אנו לדעת אם נאסרו אותו בנתינת מים כל שהוא או ביותר מכדי מזיגה או דוקא בכדי שיעור מזיגה בינונית כדשתו ליה רובא דאינשי. יש מי שאומר שלא אסרו מזיגת עו"ג אלא כדי שלא יהא רגיל אצלו להשקותו וכמו שאמרנו וכיון שכן לא אסרו אלא בשמזגו בכדי להכשירו לשתיה דהיינו כשיעור מזיגת בני אדם אבל אם יצק מעט מים בחבית של יין או שיצק שם מים מרובים ביתר מכדי מזיגת בני אדם מותר דאין כאן משום לך לך אמרין נזירא שאינו מכשירו לו לשתיה וכל כי הא לא שכיחא וליכא למיגזר בה. והביא הרמב"ן ז"ל מסעד להוראה זו מדגרסינן בירושלמי ר' ירמיה בשם ר' חייא בר בא יין שמזגו בחמין אסור בצונן מותר יבא עלי שלא עשיתי מימי. ר' יוסי אזל לצור חמתון שתן חמר וחמימין וארמי מזג אמר לון מאן שרא לכון פירש יין שמזגו נכרי בחמין אסור שהרי תקנו לשתיה ששתייתן בחמין היתה ולפיכך אסור משום לך לך אמרין נזירא שהרי תקנו לשתיה. ואם מזגו בצונן מותר שלא תקנו לשתיה שאין דרכן למזוג אותו בצונן. ואע"ג דלא סמכינן אדבני מערבא במזיגת מים צוננין חדא דהאידנא רגילי למישתי בצונן ועוד דר' ירמיה אמר יבא עלי שלא עשיתי מימי ועוד דבגמרין סתם אמרו יין שמזגו עו"ג ולא פלוג בין חמין לצונן. מכל מקום ניליף מינה שלא אמרו אלא במכשירו לשתיה כדרך שבני אדם מכשירין לשתיה ומינה לחבית גדולה שאין דרכן של בני אדם למזוגן ביחד שאם שפך בו עו"ג מעט מים מותר והדעת נותנת (דף קלז) שאפילו נתן בה כדי מזיגה לפי שאין דרכן של בני אדם לעשות כן ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ומיהו במזיגת כוס בין שנתן בו כדי מזיגה או יותר מדאי או פחות ממזיגתו בכל ענין אסור לפי שהוא ראוי להוסיף עליו יין או מים. וכך רגילות ואיכא למיגזר ביה משום לך לך אמרין נזירא. אבל מזגו שלא בכוונה ודאי מותר ואין כאן בית מיחוש דלא גרע מכחו שלא בכוונה דלא גזור ביה רבנן ואפילו לשתיה. הולכת ענבים לגת כיצד. גרסינן בפרק ר' ישמעאל בעו מיניה מרב כהנא מהו שיוליך ענבים לגת אמר להו אסור משום לך לך אמרין נזירא וגו'. איתיביה רב יימר לרב כהנא עו"ג שהביא ענבים בסלים ובדורדרין אעפ"י שהיין מזלף עליהן מותר. א"ל הביא קאמרת אנא לכתחילה קאמינא. ופירש הר"א ז"ל דאסור זה מפני שהיין נסחט בדורדרין וכשהעו"ג שופך הענבים בגת נשפך גם היין על ידו ומשום האי לכתחילה אסור ומשום לך לך אמרין נזירא דגזרינן אטו שפיכות יין גמור. אבל בדיעבד שרי ואעפ"י שיש יין הרבה מנתז על הענבים דיעבד לא גזרינן לפי שאינו מתכוין באותה שפיכה לשפיכת היין אלא לשפיכת הענבים שהוא מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נמשך היין מהן. ואין דרכן של מנסכין כן. אלו דברי הרב ז"ל ונמצא לפי דבריו שנכרים הללו שמוליכין עכשיו ענבים לגת צריך ליזהר בהן אם אין ישראל מסייען. ומיהו בשישראל מסייעין מותר ואפילו לכתחילה דלא גזרינן דילמא שדו ליה כוליה עילויה דעו"ג ואע"ג דגזרינן הכי ביין גמור כדאיתא בפרק השוכר התם הוא דהוי חמרא מעליא ואי מישתלו ושדו עילויה הוה ליה כחו של עו"ג ואסור אבל הכא דאפילו כי שפיך ליה לחודיה לית ביה אלא משום לך לך אמרין נזירא. ובדיעבד כי מסייע ליה ישראל אפילו לכתחילה שרי ולא גזרינן דילמא שדי ליה עילויה. והרמב"ן ז"ל פירש במוליך ענבים לגת שיש בו יין ומשום גזרה שמא יגעו ביין שבגת. והא דתניא בברייתא דמותבינן מינה אעפ"י שהיין מזלף עליהן על הענבים שבגת קאמר וטעמא משום דהוה ליה כזורק אבן לגת דשרי רב אשי בשילהי פרק ר' ישמעאל דכל שבזב טהור בנכרי אינו עושה יין נסך. ובודאי לישנא דתוספתא מכרעא כהדין פירושא דתניא בתוספתא עו"ג שהוא מעלה ענבים בסלים ובדורדרין בגת אעפ"י שנפצן בגת והיין מנטף על גבי ענבים מותר. עו"ג דמסייע לישראל להוריק היין מכלי אל כלי כיצד. גרסינן בפרק השוכר אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לעו"ג לא ליקרב עו"ג לסיועי בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה עלו' וקא אתי מכחו ואסור. ופירש הראב"ד ז"ל דדוקא דבעו לשפוכיה אבל היכא דלא בעו לשפוכיה מותר להוליכה אפילו העו"ג לבדו אי חסיר הוא או בענין שלא יוכל ליגע ביין. ויש ספרים דגרסי בפרק ר' ישמעאל אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תקרויה לעו"ג לסיועי בהדייכו דילמא אגב אורחיה דמיתו עליה והו"ל כח עו"ג ואסור. ולספרים דגרסי ליה הכי מפרשים ליה כי האי כשהיה דעתן לשפכו והיה משיאן עצה טובה שלא יסייע הנכרי גם בשפיכתן ויטילו כל הכלי על הנכרי והוה ליה כחו של נכרי לבדו ואסור. והרחקה יתירה קאמר אבל אם אין דעתו לשפכו מיד ע"י הכתפים אין בזה שום חשש ומותר אפילו לכתחילה. ומיהו אפילו סייע הנכרי בשפיכתו כל שכח ישראל מעורב בו ונזהר הישראלי שלא יטיל דכלי מותר בדיעבד דהא דילמא מישתליתו ושדיתו עילויה קאמר ולכתחילה קאמר. וכן פירש הרמב"ם ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פסק דאפילו בדיעבד אסור והכין משמע בגמרא דבני מערבא וכתבו הר"ח ז"ל בפירושיו דגרסינן התם בפרק השוכר גמרא נטל את המשפך ישראל תופש בנאד ועו"ג מערה סברין מימר דברי הכל מותר ר' שמעון אומר כל גרמא אמר שאסור פעמים מרפה ידיו ונמצא כל העירוי מחמת העו"ג ואהין דמרגיל זיקא מעייל לרע אין בו משום מערה מכלי לכלי. ומכל מקום מלשון גמרין לא משמע הכין והילכך נראה לי בדיעבד מותר וכמאן דסברין מימר בירושלמי דברי הכל מותר ואי נמי הא דירושלמי לא מותר ואסור קאמרי. אלא סברין מימר דאפילו לכתחילה שרי הואיל וכח ישראל מעורב בו ואתא ר' שמעון ולימד דכל גרמא אמרי דלכתחילה אסור משום דפעמים מרפה ידיו ונמצא כל העירוי מחמת עו"ג. וגם זה נכון לפי דעתי. נכרי שזרק אבן או כיוצא בו לבור של יין מותר אפילו בשתיה דגרסינן בפרק רבי ישמעאל אמר רב אשי כל שבזב טמא בעו"ג עושה יין נסך וכל שבזב טהור בעו"ג אינן עושה יין נסך. ופירש דבזב אינו מטמא בזריקתו דכל אשר יגע בו הזב טמא כתיב וזריקה לאו נגיעה היא. ואותיביה רב חייא לרב ממתניתין דפרק רבי ישמעאל דקתני נטל את החביות וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והתירוהו. כלומר אפילו בשתיה בחמתו אין שלא בחמתו לא. ופריק התם דקא אזיל מיניה מיניה. ואי שלא בחמתו היינו חוששין שמא יהיב דעתיה ונגע אבל השתא לא חיישינן אבל אי לא אזיל מיניה מיניה אפילו שלא בחמתו מותר ואפילו בשתיה דהא בכל כי הא בזב טהור. ומיהו הא דאמר רב אשי כל שבזב טמא בעו"ג עושה יין נסך וכל שבזב טהור בעו"ג אינו עושה יין נסך לאו כללא הוא לכל מילי שהרי בזב היסיטו טמא ובנכרי אינו עושה יין נסך דגרסינן התם בפרק ר' ישמעאל אמר רב פפא עו"ג דרי זיקא וישראל בהדיה חסיר אסיר משום דמקרקיש ליה מליא שרי וכולה כדאיתא התם. והיסט במגע בית הסתרים כגון קנה בקומטו של זב והיסט בו את הטהור טהור דהיסיט בית הסתרים היא ואינו מטמא וכדילפינן מוידיו לא שטף במים. ובעו"ג עושה יי"נ. אלא לא בא רב אשי כאן אלא לענין זריקה בלבד דבשלא בחבורין היא ובזב טהור. ובעו"ג אינו עושה יי"נ אלא בדאזיל מיניה ושלא בחמתו דחיישינן דילמא יהב דעתיה ונגע. וכן הלכה וכן פסק רבנו שמואל וכן חכמי הצרפתים ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל השמיטה וכתב ה"ר משה בר' נחמן ז"ל דנראה שהוא ז"ל סובר דרב אשי לית ליה גזרה בכחו ביין נסך וכדאמר איהו גופיה לעיל במעצרתא זיירא ללישנא בתרא ואפילו בכחו שרי ולדידיה אפילו מוריק אוריק ואפילו בכוונה שרי. והילכך לדידיה זריקה נמי דלאו נגיעה היא אע"ג דאיכא כחו שרי. ולית הלכתא כוותיה בכחו. והילכך אף בזריקה כן והנכרי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אוריקי. ואין טעמא של רבנו ז"ל מספיק בעיני דהא בלישנא קמא דמעצרתא אמרינן דאפילו רב אשי לא פליג בכחו דאסור אלמא אע"ג דמודה במוריק אוריקי דאסור בזורק שרי דאלמא לא דמיאן ורב אשי מודה במוריק ומתיר בזורק דזורק לאו כחו הוא. והלכתא כרב אשי וכן עיקר. גרסינן בפרק ר' ישמעאל אמר רב פפא נכרי נקיט דנא וישראל נקיט כובא וקא מוריק חמרא אסור מאי טעמא כי קא אתי מכח נכרי קא אתי. פירוש ואסור אפילו בהנאה דכחו של עו"ג בכוונה אוסר אפילו בהנאה. ישראל נקיט דנא ועו"ג נקיט כובא וקא מוריק חמרא שרי ואי מצדד אצדודי אסור. ופירש רש"י ז"ל דבמליא מיירי דחיישינן דאדמצדד נגע ביה. והראב"ד ז"ל פירוש דבצדוד הכוביא א"א שלא ירבה בשפיכתו. וכגון שהדנה סמוכה על דפני הכובא והוה ליה כחו של נכרי ואסור. ואינו מחוור דכח נכרי וכח ישראל מעורב בו בדיעבד מיהא מותר לגמרי. ויש מפרשים דחיישינן דאדמצדד נגע בדפני הכובא לקלוח היין היורד והוה ליה מגעו על ידי דבר אחר ושמא מתכוין הוא כך והילכך אסור. והרמב"ן ז"ל כתב דמשום דמשכשך הוא בכוונה נאסר. ואע"ג דאמרי בנכרי דדרי כובא חסיר שרי התם משום דלא ניחא ליה בקרקושיה דילמא משתפוך עליה ומשום הכי לא חיישינן ושרי. וגם הרמב"ם ז"ל כן נראה שפירש דאפילו לא נגע כל שהוא מנדנדו אסור. ואינו מחוור כלל שלא מצינו שיכשוך אוסר ביין אלא בנוגע ביין בעצמו בין בגופו בין ע"י דבר אחר אבל במגביה כלי או מוליכו ומקרקשו לא שאין דרך המנסכין כן כלל וכן כתב הראב"ד ז"ל ועיקר. ונראה לי שזה מוכרע מברייתא דקתני המערה מחביות לחביות קלוח היורד משפת החביות ולמטה אסור ואוקמה רב ששת בפרק השוכר בנכרי המערה דאתי מכחו וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. וע"כ אי אפשר לו לנכרי לערות ושלא ישכשך מה שיהיה בפנים ואפילו הכי שרי אלמא שיכשוך בלא שפיכה אינו עושה יין נסך כלל. ואמר רב פפא עו"ג דרי זיקא וישראל אזיל אחוריה כך גריס הרב אלפסי ז"ל. חסיר אסיר משום דמקרקיש מליא שרי משום דלא מקרקיש כובא איפכא רב אשי אמר זיקא בין מלא בין חסר שרי אין דרך ניסוך בכך. כובא מליא אסיר חסיר שרי. יש מפרשין זיקא נאד קשור אין דרך מנסכין כן בשיכשוך יין שבכלי קשור שאינו יכול להכניס ידו שם אבל אם היה נאד פתוח שיכול להכניס ידו בפנים אסור ואע"פ שלא הכניס ידו בפנים דכל שמשכשך בכלי שראוי להכניס ידו בפנים הרי זה שיכשוך ואסור. וכובא חסיר נמי שרי. ופירש רש"י ז"ל דאע"ג דאי אפשר לו בלא קישקוש מעט אפילו הכי שרי דלא ניחא ליה בקרקושיה דילמא מישתפיך עליה ואפילו מישתפיך הוה ליה כחו שלא בכוונה ושרי ואפילו בשתיה אבל מליא אסור דילמא נגע בחמרא. ומיהו דוקא בשתיה אבל בהנאה שרי ואע"ג דבשאר ספיקי מגע דבכוליה פירקין דהשוכר אסירי בהנאה הכא כיון דישראל אזיל אחוריה ולא חזא דנגע ביה ועוד דאיהו במלאכתו עסוק לא חיישינן למגעו בכוונה משום דנתפש עליו כגנב בכך. אבל למגעו שלא בכוונה חיישי והילכך אסור בשתיה אבל לא בהנאה. ולזה הפירוש הסכים גם הרמב"ן ז"ל. ולפי דבריהם הא דגרסינן בירושלמי אהין דמרגיל זיקא מעייל לרע אין בו משום מערה מכלי לכלי היינו דוקא בזיקא קשורה. ואינו מחוור בעיני חדא דהא סתמא קאמרי בין בגמרין בין במערבאי זיקא שרי ולא אמרי זיקא קשורה. ועוד אדמיפלגי בין זיקא לכובא ליפלוג וליתני בזיקא גופיה בין קשור לשאינו קשור ועוד דמה לי כלי סתום מה לי כלי פתוח אם דרכן לנסך בקרקוש דכלי בלא נגיעה ממש מה להם בין פתוח לסתום ומסתברא דזיקא שרי משום דאין לחוש לנגיעותו שאין מוליכין אותו לעולם ופיו פתוח אלא או קשור או אוחז בפיו כדי שלא ישפך ואי משום קרקושו אין דרך ניסוך בכך לנסך בקרקוש כלי בין פתוח בין סתום אלא אם כן מכניס ידו ומשכשך בגופו של יין באחד מאיבריו או על ידי דבר אחר. וכובא חסיר שרי דכל שהוא נושאו על כתפו אי אפשר לו ליגע בו בידו ולשמא הטה ונגע לא חיישינן דהא אזיל ישראל אחוריה וחזי ליה ואיהו נמי מיסתפי דילמא חזי ליה ישראל בהטותו ויתפש בו בכך כגנב אבל מליא אסור דילמא נגע ביה. ואפשר דאפילו מליא אינו אסור בהנאה ומדברי רש"י ז"ל וטעם נכון פירש בו וכן פירש ר"ח ז"ל טעמא דכובא מליא משום חשש נגיעה ואעפ"י שפירש בתשובה דטעמא לא משום חשש נגיעה אלא משום דילמא מישתפיך מיניה. מה שפירש כאן בפירושיו יותר נכון ועיקר. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם הראב"ד ז"ל הכובא מליאה דאסור דוקא בדאזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטר ליה אבל אזיל בתריה בצדו דמצי מנטר ליה שפיר אפילו מליא נמי שרי דהא חזי ליה דלא נגע. וזו היא גירסתו של רב אלפסי ז"ל שגורס ואזיל ישראל אחוריה וכמו שכתבנו למעלה ולא גרסינן ואזיל ישראל בהדיה. וכן כתב הראב"ד ז"ל בעצמו בפרק השוכר גבי שפוכאי. וכתב בעל התרומות ז"ל אם נושאה במוט ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונה מותר בשתיה ואפילו מה שיצא לחוץ וכן פירש רבי שמואל ז"ל ונראה שזה פשוט דכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן ואפילו נושאה על כתפו כל שיצא ונשפך שלא בכוונה מותר. וכל שכן כשנושאין על כתפיהן חבית נקובה והיין זב מעצמו שהוא מותר שהרי היין אינו זב מכחו ואפילו בנדנוד אינו מרבה בשפיכתו ואפילו מונחת על גבי קרקע היתה מטפטפת או מוציאה כדרך שהיא מטפטפת ומוציאה עכשיו בשהיא מונחת על כתפו ואין כאן כחו כלל וקרוב אני לומר בכל כי הא דאפילו יודע נכרי דחבית מטפטפת ומוליכה מותר ואפילו בשתיה דאין כאן כחו כלל כמו שאמרנו אלא שצריך להתיישב בזה להורות בו הלכה למעשה. ולענין נעורת שתוחבין בין בכובא או בגיגית בזמן שהיא מטפטפת כתבו בשם רבנו שמואל ז"ל שאסור להיות נכרי תוחב נעורת או מטלית בסדק בחבור השולים לסתם מפני שנוגע ביין ובשם רבנו יצחק ז"ל דבסביבות השולים מקום שמתחברין אל דפני החבית אם יוצא לשם יין מותר לתחוב שם נעורת על ידי נכרי לפי שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדפני הגיגית. (דף קלח) כל מקום שאמרו במגע נכרי וכחו שאסור בהנאה לא אמרו אלא למוכרו לאחרים אבל ליטול דמיו מאותו נכרי שאסרו עליו מותר שאינו כמוכרו לו אלא כנוטל ממנו דמי נזקו דגרסינן בפרק ר' ישמעאל אמר ר' אשי האי נכרי דנסכיה לחמרא דישראל שרי ליה למישקל דמי חמרא מיניה מאי טעמא מיקלא קלייה. ויש ספרים דגרסי האי נכרי דנסכיה חמרא לישראל בכוונה. ויש מפרשים לפי גירסא זו דוקא בדנסכיה בכוונה הא אם היה סבור שהוא של עצמו ונסכיה אסור דהא בישראל בכענין זה פטור. וכדאמרינן המטמא והמדמע והמנסך פטור. וליתא דהא מכל מקום קלייה ניהליה אלא אפילו לאותה גירסא הכי פירושא דנסכיה בכוונת מגע שאסרו עליו בהנאה אפילו הכי שרו למשקל מיניה ודוקא מיניה דאי נגע בו שלא בכוונת מגע אין צריך ליקח ממנו אלא אפילו לאחרים יכול למוכרו שהרי אינו אסור בהנאה וזה נכון ועיקר כדרך שאסרו סתם יינן בהנאה כך אסרו שכרו דתנן בפרק השוכר השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור לעשות במלאכה אחרת אעפ"י שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. ואסיקנא בגמרא דהוא הדין לסתם יינן. דגרסינן התם איבעיא להו שכרו לסתם יינו מהו כיון דאמרינן דאיסוריה חמור הוא וכיין נסך שכרו נמי חמור או דילמא הואיל וטומאתו קלה שכרו נמי קיל ת"ש דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינו ויהבי ליה חיטי באגריה אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל קלינהו וקברינהו בקברי אלמא אפילו סתם יינו שכרו חמור כשכר יין נסך ממש ואע"ג דשאר איסורי הנאה דעלמא שרי בדיעבד וכדתנן בקידושין גבי ערלה וכלאי הכרם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואפילו שביעית שתופשת דמיה שכרו מותר. אפילו הכי קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך כדאיתא התם. ירושלמי נתן לו קרקע בשכרו בכל אתר אתמר אין נאסר וכה איתמר נאסר. נתן לו בהמה בשכרו בכל אתר אתמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר וכה איתמר דבר שיש בו רוח חיים נאסר. הכל אסור אינו אסור אלא כדי שכרו. היה עושה בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. ולאו דוקא בשוכר עצמו לעשות ביין נסך אלא אפילו שכר חמורו וכליו לעשות הנכרי בעצמו בהן ביין נסך שכרו אסור וכמעשה דההוא ארבא דכתבינן ותנן השוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרה אסור. שכרה לישב עליה אעפ"י שהניח לגינו עליה שכרה מותר. והא דתנן שכרו לעשות עמו במלאכה אחרת אעפ"י שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. אוקמה אביי דוקא כדאמר ליה לעתותי ערב העבר לי חבית של יין כלומר שאין שכירותו מחמת אותו חבית ולא נשכר עמו מתחלה על דעת כן ונראה שאפילו נשכר עמו למלאכה סתם ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית זו שכרו מותר מפני שלא נשאר מן היום כדי לעשות לו מלאכה זו והילכך אין שכר העברת חבית זו נכלל בתוך שכירות והיינו דנקט לעתותי ערב דאי לא מ"ש עתותי ערב דנקט שאם לומר שהעבירה לו בחנם לאחר שיצא ממלאכתו אפילו העבירה לו בחצי היום נמי ולמה יהא שכר מלאכה אחרת נאסר מחמת העברה זו. ורבא אוקמה אפילו בששכרו להעברת חביות והעביר חבית של יין נסך בתוכן ומתניתין בשאמר לו העבר לי מאה חביות כל חבית וחבית בפרוטה שנמצא שכר של חבית וחבית בפני עצמו ולפיכך שכר אותו חבית אסור ושל שאר חביות מותר אבל אם אמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות אם יש ביניהן חבית אחת של יין נסך שכר כולו אסור ששכר אותו חבית פתוך בכל השכר שהשכר אחד הוא. וקשיא לי דהא קיימא לן דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. וכל חבית וחבית שהוא מעביר זוכה כנגדה בפרוטה אחת ואם כן למה אסרו שכר המותרת והכא נמי אמרינן בפ"ק דע"א גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם ע"ג זוכה כנגדה בפרוטה אחת ואם כן למה אסרו שכר המותרת והכא נמי אמרינן בפ"ק דע"א גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם ע"ג אסור לבנותה. אמר רבי אלעזר ואם בנה שכרו מותר ואוקימנא אפילו בכוונה ע"א עצמה ואפילו שכר מכוש אחרון דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה שכר מכוש אחרון נמי מותר ונראה לי דהתם היינו טעמא משום דלא הויא ע"א אלא במכוש אחרון ואפילו למאן דאמר ע"ג של נכרי אסורה מיד מכוש אחרון לית ביה פרוטה ובפחות משוה פרוטה לא גזרו הילכך שכרו כולו מותר אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה וההיא פרוטה בכולי אגרא פתיכא הכל אסור אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו כולו מותר וכי נקט מאה חביות במאה פרוטות בדוקא נקט לה מאה במאה. ומיהו רבא לא פליג אהא דאביי דאיתא להא ואיתא להא אלא משום דלא תני במתניתין לעתותי ערב אוקמה רבא אפילו בדלא אמר ליה לעתותי ערב. ומיהו איתא לדאביי דתניא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. והא דתנן השוכר את החמור לישב עליה אעפ"י שהניח לגינו עליה שכרו מותר פירשה רבא דאע"ג דמדינא מצי מחית עלה לגינו אפילו הכי שכרו מותר דנהי דדינא לאחותיה אלא אי לא מנח ליה מי מצי אמר ליה נכה לי. הילכך הרי זה כאלו לא שכרה לכך. ולענין פסק הלכה כתב הראב"ד ז"ל דהשתא דקיימא לן כר"א דאמר בפרק כל הצלמים יוליך הנאה לים המלח ואפילו חבית בחבית הכא נמי אפילו אמר לו מאה חביות במאה פרוטות יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר. והרמב"ן ז"ל כתב עליו דלא דמיא לדר"א דהכא כולי אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה דהא קבלנות היא דקביל עליה הולכת מאה חביות. ועוד שאלו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל הילכך הל שכר יין נסך הוא ואסור. והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות לומר שהלכה כן. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. אע"פ שאמרו שאם אמר לו לעתותי ערב העבר לי חבית זו שכרו מותר. וכן באומר לו מאה חביות כל חביות בפרוטה או מאה חביות בנ' פרוטות מכל מקום אסור לעשות כן ואפילו לשמור אותו בחנם או למזוג ממנו בפני הנכרי דאם שומרו ואפילו בחנם מכל מקום רוצה הוא בקיומו שלא יגנב ברשותו ושלא יאבד וכל שרוצה בקיומו אסור. דגרסינן בפרק השוכר יתיב ר"נ ועולא ואבימי בר פפי ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו ויתבי וקא מיבעיא להו שכרו לשבור ביי"נ מהו כיון דרוצה בקיומי אסור או דילמא כל למעוטי התפלה שפיר דמי אמר להו ר"נ ישבור ותבוא עליו ברכה. אלמא כל שרוצה בקיומו שלא לאבדו אסור וכל שמוליך בחנם נמי אסור. דתניא בתוספתא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר ולעתותי ערב טובת הנאה בעלמא הוא שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכרו. וגרסינן בירושלמי היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. ואני תמה אם כן אפילו לעתותי ערב מפני מה כל שכרו מותר תיפוק לי שהרי עשה עמו בטובת הנאה ואתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכר אותה שעשה עמו בטובת הנאה וי"ל דלדעת הירושלמי מה שאמרו במשנתנו כל שכרו אסור ובטובת הנאה דהיינו נמי לעתותי ערב כנגד אותה חבית אסור והשאר מותר. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפיכך אסור לישראל להיות משמש ומזוג יין נסך לעו"ג ולענין דמי יין נסך שביד עו"ג או שביד ישראל. גרסינן בפרק השוכר הדור יתבי וקא מיבעיא להו דמי ע"ג ביד עו"ג מהו מי תפשי ביד עו"ג דמיה או לא. אמר להו ר"נ מסתבר דמי ע"ג ביד עו"ג מותרין דתניא ישראל שנושה בעו"ג מנה מכר עו"ג והביא לו יין נסך והביא לו מותר. אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ג ואביא לך או יין נסך ואביא לך אסור מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא סיפא משום דהוה ליה כרוצה בקיומו אסור. הא דקתני המתן עד שאמכור יין נסך ואביא לך אסור. ויש מפרשים דדוקא בדשויה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו הא לאו הכי שרי דאין זה רוצה בקיומו. ותדע לך דתנן בפרק השוכר אומנין ישראלים ששלח להם עו"ג חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. ויש דוחים דשאני התם שהישראלים לא פסקו עם העו"ג על שכרם אלא ששגר להם חבית של יין שוה דינר. ואמרו לו עד שאתה משגר לנו יין שוה דינר תן לנו דינר ותדע שאילו היה הפרש בין שויה אפותיקי ללא שויה אפותיקי אדמיפלגי במכר והביא והמתן עד שאמכור ואביא ליפלגו בהמתן ואמכור בין שויה ניהליה אפותיקי לדלא שויה נהליה אפותיקי. והרא"ה ז"ל כתבו דנראה דכשהיה בידו לנוגשו ומדעתו ומרצונו המתין לו עד שימכור ויביא אסור אבל אם לא היה בידו לנוגשו ועל כרחו המתין לו הרי זה מותר. ומיהו לדעת הגאונים ז"ל ורש"י ז"ל שאמרו דאין הנכרים עכשיו בקיאין בטיב ע"ג ואין מגען אוסר בהנאה אפילו בהמתן ואביא לך מותר אבל אנו אין אנו נוהגין כן. ועם כל זה נהגו היתר בדבר זה ואין בידי טעם נכון על מה סמכו אחר שאנו אומרים מגען אסור בהנאה שלא כדברי הגאונים ז"ל. ומכל מקום אחר שהגאונים ורש"י ז"ל מתירין מגען בהנאה בהמתן ואביא אין כח בידינו לאסור עליהן. ולענין דמי ע"ג ביד עו"ג קיימא לן כי הא דרב נחמן דאמר מותר. והא דאמרינן בפרק אין מעמידין גמרא ההולכין בתרפות של עו"ג וישראל מאי טעמא בחזרה אסור דאמרינן ע"א זבין ודמי ע"א איכא בהדי עו"ג נמי אמרינן אימר ע"ג זבין ודמי ע"ג איכא בהדיה. ופרקינן עו"ג היינו טעמא דאמרינן גלימא זבין אבל ישראל אם איתא דמזבין גלימא בהני שוקאי דהכא הוה מזבין דשמעת מיניה דדמי ע"ג ביד עו"ג אסור לית הלכתא הכין אלא כי הא דפשיט רב נחמן להיתירא ותניא כוותיה והתם לתרוצה אף לכשתמצא לומר דדמי ע"ג ביד עו"ג אסורין. ודמי ע"ג ומשמשיה ותקרובת שלה ביד ישראל אסורין דע"ג תופשת את דמיה ואפילו חלופי חילופין אסורין דכתבי והיית חרם כמוהו ודרשינן כל שאתה מהוה ממנו חרם כמוהו. ואפילו דמי סתם יינן ביד ישראל אסור. יש דברים שהן כאילו קנה ישראל יין נסך ומכרו אעפ"י שלא קנאו ולא בא לידו ממש ולא מכרו. כיצד שנינו בברייתא בפרק השוכר אומר אדם לחמריו ולפועליו צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי"נ. ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאיזופי קני ליה דינר גביה. ואקשינן עליה אבל חנוני שאינו מקיפו מאי מותר אי הכי אדתני אכלו בדינר זה ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים בחנוני המקיפו אבל בחנוני שאינו מקיפו מותר. אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו אע"ג דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר מהכא משמע דאי מיחד ליה שעבודיה מיהא מיתסר וכן פסק הרמב"ם ז"ל. וקשיא לי דהא עו"ג אינו קונה בייחד לו ישראל בנתינת היין עד שימשוך הדינר ואם כן יחוד זה לא מעלה ולא מוריד דשעבודא בעלמא הוא בלחוד דאיכא. ומדוחק יש לי לומר דהא דקאמר כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר לאו למימרא דביחוד בלחוד מיתסר אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר דכי לא מיחד ליה לא משכחת דמיתסר בשום צד ואפילו בחליפי כלי ואי נמי באגב אבל הכא לא שנא ייחד ולא שנא לא ייחד שעבודא בעלמא הוא דאיכא ושרי. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל. ורב פפא אוקמה כשהקדים לו דינר. ובהא דרב פפא נמי קשיא לי דכי הקדים לו דינר מאי הוי דהא מדיהביה ניהליה קנייה עו"ג דסתמא דמילתא לאפוקי יהביה ניהליה ובשעת נתינת המעות איסורא ליכא דהא לא שקלי יין נסך וכי שקלי פועלים לבתר מיכן יין נסך דינר ליתיה דישראל ולאו דמי יין נסך הוא והוה ליה כנתן לה טלה באתננה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר. ולפיכך נראה לי דהא (דף קלט) הקדים לו דינר דקאמר לא להוציאו הקדימו לו אלא דליהוי גביה עד שיתן יין לפועליו ויזכה בו בכדי מה שיתן לפועליו. לפי שאין בעה"ב יודע עדיין כמה יטלו פועליו ולפיכך מקדים לו כדי לחשב עליו באחרונה והיינו דקאמר צאו וטלו ושתו ואני פורע ואני מחשב מיבעי ליה דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה יטלו פועליו ויחשב עמו באחרונה. ואע"ג דלא פירש רב פפא כגון שהקדים לו דינר ושלא להוציאו היינו משום דמסתמא כל שמקדים דינר בדבר המסופק שמא יקח שמא לא יקח אי נמי בדבר המסופק כמה יקח וכמה לא יקח סתמו כפירושו שלא יוציא לעצמו עד שעהש יקח וכדאמרינן גבי אתנן נתן לה ואחר כך בא עליה אתננה מותר. ואקשינן נתן לה ואחר כך בא עליה מותר לכי בא עליה ליחול עליה איסור. ופרקינן דאמר ליהוי גביך ואי מציטריך לך קני מעכשיו דאלמא מסתמא כל דלא אמר ליה אי מצטריך לך קני מעכשיו דעתיה דאיניש בכל כל הני כי מקדים דמי לא מהני להו לאפוקינהו מהשתא עד דשקיל זיבונא. ואם תאמר והא בפלוגתא דמשיכה בנכרי קונה או אינה קונה דאפליגו בה בפרק השוכר אמר רב אשי משיכה בנכרי אינה קונה ואקשינן עליה מיהא דתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין וכו'. ואי אמרת משיכה בנכרי אינה קונה אמאי דמיו מותרין דהא לא קני ליה עו"ג עד דיהיב דמי ומדרמי בכליו הוה ליה יין נסך וכי קא שקיל דמי דמי יין נסך קא שקיל. ופריק בשהקדים לו דינר דאלמא כל מאן דאקדים דינר לפרעון יהביה ניהליה מהשתא. לא קשיא דהתם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב והילכך כל כי הא כי מקדים לו לאפוקינהו מהשתא יהבינהו וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכא דעתיה כלומר וזכה מהשתא בדינר והל ההיא סוגיא דהתם בהכי רהטא כנ"ל. ורב אשי אוקמה להא דשתו ואני פורעו בשנטל ונתן ביד. ומסתברא דרב אשי לא פליג אדרב פפא אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא ליה לאוקמתא דר"פ משום דאני מחשב מיבעי ליה. ואיתא לדר"פ ואיתא לדרב אשר הילכך בין בשהקדים לו דינר ולא לאפוקי מהשתא ואי נמי בשנטל ונתן ביד אסור הא לאו הכי ולאו הכי מותר. שנינו בפרק השוכר אומנין ישראלים ששלח להם נכרי חבית של נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה ואם משנכנסה לרשותן אסור. יש פרשים אומנין ישראלים העושין מלאכה אצל הנכרי ולא פסק עמהם דמים אלא לעתותי ערב שלח להם חבית של יין שוה עשרה דינרין הרי אלו מותרין לומר לו קודם שיזכו בה עד שאתה נותן לנו חבית שוה עשרה דינרין תן לנו את דמיה ואין זה כמוכרין לו היין ונוטלין דמיו שהרי לא זכו בה אבל משנכנסה לרשותן הרי זה אסור שכבר זכו בה והרי אלו כחוזרין ומוכרין אותו לו. וי"מ כגון שעשו מלאכה אצל ישראל וישראל זה אומר לעו"ג לפרען בשבילו והוא שלח להם חבית של יין נסך עד שלא נכנסה לרשותן כלומר שלא זכו בה מותר לומר לו תן לנו את דמיה והכל עולה לטעם אחד. גרסינן בפרק השוכר אמר רב יהודה אמר רב מותר לישראל לומר לעו"ג צא והפיס עלי מנת המלך. מיתיבי לא יאמר אדם לעו"ג עול תחתי לאוצר עול תחתיו קאמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר פירש הראב"ד ז"ל שהכל נותנין למלך חלק ידוע מפירותיהם ומיינם וזה אומר לעו"ג הפיס המלך ממנתו שהוא לוקח מייני והלך העו"ג ופייס למלך ביין נסך ואפילו הכי כשיפרע ישראל זה לעו"ג הרי זה מותר דלא חשבינן ליה כפורע דמי יין נסך. ומשום הכי פרכי ליה מיהא דתניא עול תחתי לאוצר הרי זה אסור דכיון שזה חייב ליתן יין למלך וא"ל עול אתה תחתי הרי זה כאלו קנה ממנו היין נסך ובמצותו נתנו לאוצר המלך וכשהוא פורע דמי יין נסך ואסיקנא הא לא דמי אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר כלומר בכל ענין שתוכל למלט והילכך כשחוזר ופורע לו לא דמי יין נסך הוא פורע. והפיס עלי מנת המלך להא דמיא דהא לא אמר ליה לפייסיה ביין אלא שיפייס במה שיוכל. ומיהו איכא למידק דהכא משמע דכי אמר ליה מיהא עול תחתי לאוצר אסור. ואלו גבי חמרין ופועלין תנאי בר"פ השוכר וכדכתבינא לעיל צאו ואכלו ואני פורע חושש משום יין נסך ואסקה רב פפא דוקא כשהקדים לו דינר ורב אשי אוקמה בשנשא ונתן ביד הא לאו הכי ולאו הכי שרי דשעבודא בלחוד הוא דאית ליה עליה וכי קא פרע לאו דמי יין נסך קא פרע. ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני התם שבשעת פרעון כבר שתו הפועלין היין. אבל הכא בשהיין בעין באוצר והילכך איסורא על המעות בשעה שהוא פורע. ואינו מחוור בעיני דאם איתא אדמוקי לה התם רב פפא בשהקדים לו דינר וקשיא לן עליה מחשב מיבעי ליה. ורב אשי אוקמה כשנשא ונתן ביד וקשיא לן עליה טלי ושתו מיבעי ליה. לוקמה כמשמעה כגון שפרע עד שלא הספיקו לשתותו. והרמב"ן ז"ל תירץ דהכי נמי בשהקדים לו דינר כי התם והכין משמע בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם בפ"ו של מסכת דמאי תני לא יאמר אדם לעו"ג הילך מאתים דינרין ושקול על ידי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר. אלמא דבשהקדים לו מעות מיירי. עוד יש לנו לומר דגבי פועלים אינו חייב ליתן להם יין דוקא שכן דרך בעל הבית לפרען במעות והן הולכין ואוכלין אבל במנת המלך שחייב לו יין ממש אלא שפעמים שהוא לוקח מעות לפיכך כשאמר לו עול תחתי לאוצר והוא פורע יין הרי הוא כאלו הוא קונהו ובמצותו נתנו העו"ג לאוצר. אבל כשאמר לו מלטני מן האוצר אעפ"י שהוא פייס ביין כיון שהוא לא אמר לו לפייס ביין אלא בכל דבר שיוכל לסלק את המלך הרי זה מותר ומקצת מן הגאונים ז"ל יש שפירשו שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם זה סאה וזה סאתים וכותב על פלוני כך וכך ועל פלוני כך וכך בכך דמים וכתבו על ישראל זה סאה בעשרה דינרים וא"ל ישראל לעו"ג עול תחתיו לאוצר כלומר שיקבלנו הוא במקומו הרי זה אסור דהוה ליה כמוכר יין נסך זה שהרי כיון שכתבו מבית המלך עליו הרי הוא כשלו שהרי הוא צריך לקבלו על כרחו אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר לפי שזה הולך ולוקחו לעצמו מן המלך כדי שלא יכופו את ישראל זה ללוקחו ולכתוב על עצמו כלום וזה יותר נכון. ולענין המוכר יינו לעו"ג שנינו בפרק השוכר המוכר יינו לעו"ג פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. ופרישנא בגמרא טעמא משום דכל שלא פסק לא סמכה דעתיה דשמא לא ישוו שניהם בפסק ויתבטל המקח נמצא שאין המקח מקח עד שיפסקו. ופירש רש"י ז"ל דוקא בשמדד ישראל. נראה שהוא ז"ל מפרשה בשלא משום העו"ג קודם מדידה בעודו בכליו של ישראל. והילכך אלו מדד העו"ג לעצמו נמצא שנעשה יין נסך קודם שקנה העו"ג דהא איכא כחו של עו"ג בכוונה אסור ואוסר אפילו בהנאה. אבל משך העו"ג קודם שמדדו קנאו וכדקיימא לן דמשיכה בנכרי קונה וכדאמר אמימר משיכה בעו"ג קונה ודאמימר אמר כר' יוחנן דאמר ישראל קונה בכסף וכיון דישראל בכסף עו"ג במשיכה וכדאמרינן בבכורות דדרשינן הכי לעמיתך במעות הא לעו"ג במשיכה. ואסיקנא נמי התם בע"א בפרק הושכר גמ' המוכר יינו לעו"ג דמשיכה בעו"ג קונה ואעפ"י שא"א למדידה בלא הגבהה אפילו הכי אינו קונה באותה הגבהה לפי שאינה לדעת קניית אלא לידע כמה מדות יש בו וכדאמרינן בפרק הזהב מדד ולא משך לא קנה. הילכך דוקא בשמדד ישראל אבל מדד עו"ג דמיו אסורין. וכשמדד ישראל דמיו מותרין ואפילו מדד לתוך כליו של עו"ג ואפילו איכא עכבת יין בקרקעיתו של כלי והוא דקאי כלי בחצרו של נכרי דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה דאויר כליו קונה לו. ואי נמי קאי בחצרו של ישראל אי קאי בידיה דעו"ג נמי שרי ואפילו לכתחלה משום דמכי מטי נמי באויר כלי המונח בידו קנאו ויין נסך לא הוי עד דמטי לקרקעיתו של כלי. וכדאמרינן התם אמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לנכרים אדקימו ושקולו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקיטי מינייהו אוזפינהו ניהלייהו והדר שקליה כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יין נסך קא שקליתו ואוקימנא בדכאיל ורמי למנא דנכרי ודמנח בחצרו של ישראל ומנח בארעא וכמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אבל אי מנח בידיה דנכרי שרי דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה ויין נסך לא הוי עד דמטי אקרקעיתא דמנא. ומיהו הני מילי לכתחילה אבל בדיעבד אפילו קאי כלי בחצרו של ישראל ואפילו איכא עכבת יין אפומא דמנא ואפילו מדד עד שלא פסק דמיו מותרין. לדידן דקיימא לן בסתם יינן כרשב"ג דאמר אפילו יין ביין ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו אלא שאסור לעשות כן לכתחילה דעד כאן לא שרי רשב"ג אלא בשנתערב לו יין ביין אבל לערב לכתחילה ליכא מאן דשרי. ומיהו אם הקדים לו מעות מותר וכדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לעו"ג אקדימו ושקולו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואפילו תמ"ל דמעות אינן קונות בעו"ג אלא משיכה דוקא וכדאמרינן התם בבכורות מה עמיתך בחדא אף עו"ג בחדא. אפילו הכי כיון שפסק ונתן מעות על דעת להוציאן נתנן במעכשיו על מנת שיתן לו יין לבסוף נמצא בשעה שנתנן לו לאו דמי יין נסך ולקנותם הוי וכשנוטל הנכרי יינו אותה שעה אין ישראל נוטל מעות ולפיכך מותר ואם תאמר מכל מקום אסור לעשות כן שהרי רוצה הוא בקיומו שהרי יכול הנכרי לחזור בו אד שימדוד לו כל מה שפסק עמו וכדקיימא לן כור בשלשים סאה בסלע יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. נראה לי דכיון שנתן לו על דעת להוציאם מעכשיו שוב אינו יכול לחזור בו במה שמדד לו מיהו. ודאמרי רב ושמואל יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דוקא בשלא הקדים לו מעות הא הקדים לו מעות כל סאה וסאה שמשך לכולי עלמא מיהא קנה ותדע לך דהא איפליגו רב ורבי יוחנן גביה ערבון דרב אמר ערבון כנגדו הוא קונה וקיימא לן כרבי יוחנן ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואע"ג דלא איפליגו התם אלא לענין מי שפרע כדאיתא בדוכתא בפרק הזהב היינו דוקא במטלטלין משום דמעות אינן קונות קניה גמורה במטלטלין אבל היכא דמשך כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן מיהא לכולי עלמא אבל הרמב"ן ז"ל פירש דאמימר לאו משיכה דוקא קאמר אלא אף משיכה קאמר והוא הדין למעות ולא קיימא לן כמאן דאמר התם מה ישראל בחדא אף עו"ג בחדא אלא ישראל לר' יוחנן במעות ועו"ג אף במשיכה והכי דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לעו"ג וכמאן דאמר גזלו אסור וכדאיתמר התם בבכורות. והילכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכא דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר. ור"ח והראב"ד ז"ל פירשו משנתנו דהמוכר יינו לעו"ג בשמדד העו"ג בעצמו ובשמשך העו"ג תחילה קודם שימדוד וגם זה נכון דודאי משמשך העו"ג ופסק קנאו ויין נסך לא הוי עד שימדוד ונמצא דכי קא שקיל לאו דמי יין נסך קא שקיל. ורבנו האי גאון ז"ל פסק בספר מקח וממכר בשער אחד עשר כרב דאמר להו להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לעו"ג אקדימו ושקולו זוזי מינייהו ואי לא דמי יי"נ קא שקליתו. והוא מן התמה דלא אוקימנא להא דרב דלא כרשב"ג דאמר יין ביין ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו ואנן קיימא לן כוותיה בסתם יינן וכדאיתא בגמרא והילכך בדיעבד ודאי דמיו מותרין אבל לכתחילה מסתברא דאסור וכמו"ש למעלה דאסור לערב לכתחילה סתם יינן ביינו על מנת למכור אותו חוץ מדמי יין נסך שבו :נשלם השער השני בעזרת השם ברוך הוא :