תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער א
הבית החמישי
עריכההשער הראשון
עריכההבית החמישי: בית היין: אבאר בו ענין נסך וכליו וחלקתי אותו לששה שערים:
השער הראשון: מי עושה יין נסך לאסור אותו בין בשתיה בין בהנאה ומי אוסר אותו ולא בהנאה. ואכלול עם זה דין שכר של עו"ג ויין תפוחים ורמונים וכן דין ריחו ואפילו קולטו בפיו לידע אם טוב אם רע. וזהו שקראוהו חכמים בת תיהא דבר תורה יין שנסך לע"ג וכן המים שנתנסכו לע"ג אסורין ואפילו בהנאה. דתנן בע"א פרק אין מעמידין אלו דברים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ שהיה מתחלתו יין וחרס הדריני ותנן בפרק השוכר יין נסך אסור ואוסר בכל שהו יין מים במים כל שהן. ואמרינן בגמרא בפרק אין מעמידין יין מנ"ל דאסור בהנאה דאמר קרא אשר חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם. מקיש יין לזבח מה זבח אסור בהנאה אף יי"נ אסור בהנאה. וזבח גופיה מנ"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מקיש זבח למת מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. ועדיין סתם יינן וסתם מימיהן מותרין ואפילו בשתיה. עמדו ב"ד ואסרו סתם יינן כדי להתרחק מהם וממסיבותם שמסיבותיהן מביאות לידי חתנות ולזנות עם בנותיהן וזנות בנותיהן מביא לידי ע"א כדרך שעשו משטים דכתיב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן. וכתיב ויחל העם לזנות וגו'. ולפיכך גזרו על סתם יינן משום ייחוד בנותיהן משום ע"ג. דגרסינן בפרק אין מעמידין אמר גניבא משמיה דרב כולהו משום ע"ג גזרו בהו דכי אתא רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק גזרו על פתן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר. ופרישו התם בנותיהן משום ייחוד בנותיהן. ולפיכך כל שאסרו בבתו אסור לשתות סתם יינן כדרך שאסור בבתו ושלקות שלו משום בתו. בית דין של אחריהם ראו שהורגלו הרבה לנסך ולפיכך הוסיפו איסור על היין וגזרו על סתם איסור הנאה משום ודאי יינן וזהו ששנינו התם בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג אסורין ואיסורין איסור הנאה היין והחומץ שלהן ואפילו בסתם יינן מיירי ואפילו הכי קתני אסורין איסור הנאה. מי מן העו"ג עושה יי"נ ומי אינו עושה יי"נ. גרסינן בשילהי פרק ר' ישמעאל אמר רב קטן בן יומו עושה יי"נ פירוש לאסור אותו בשתיה ולא בהנאה דבהדיא אמר להו רב לרב כהנא ורב אסי אימר דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי. איתיביה רב שימי בר רבא לרב הלוקח עבדים מן העו"ג שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו רוקן ומדרסן בשוק טמא ואמרי לה טהור יינם גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין יין נסך ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים גדולים היודעים בטיב ע"ג ומשמשיה קטנים (דף קל) שאין יודעין בטיב ע"א ומשמשיה. קתני מיהת גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין יי"נ כלומר אפילו בשתיה. תרגומא אבני השפחות והא וכן קתני ארוקן ומדרסן כלומר לא השוה אותן אלא לענין רוקן ומדרסן. הניחא למאן דאמר טמא אלא למאן דאמר טהור מאי איכא למימר כלומר דבשלמא למאן דאמר רוקן ומדרסן טמא שפיר קאמר דאפילו רוקן של בני השפחות הקלין טמא כרוקן של עבדים החמורים אלא למאן דאמר טהור אדרבה טפי איכא לטהורי בני השפחות מעבדים דאם כן היכי קאמר כשם שרוקן של עבדים טהור כך של בני השפחות טהור פשיטא. ואדרבה הוה ליה למימר כשם שבני השפחות טהור כן של עבדים. ופריק הכי קאמר דעבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו עושין יין נסך מלו וטבלו אין עושין יי"נ כלומר אלא יינן מותר מיד לפי שאין שם ע"א שגורה בפיהן אף עבדים מלו וטבלו אין עושין יי"נ לאפוקי מדר"נ אמר שמואל דאר"נ אמר שמואל הלוקח עבדים מן העו"ג אע"פ שמלו וטבלו עושין יי"נ עד שתשקע שם עו"ג מפיהם קמ"ל ואמרינן שיקוע עו"ג עד כמה אריב"ל עד יב"ח. הדר אקשינן מיהא ברייתא לשמואל דכיון דברייתא מפקא מדשמואל אם כן תיקשי ליה לשמואל דהא קתני מלו וטבלו אין עושין יי"נ ופרקינן תרגומא אבני השפחות. ואקשינן והא וכן קתני ארוקן ומדרסן. ואקשינן הניחא למאן דאמר טמא אלא למאן דאמר טהור מאי איכא למימר ופרקינן הכי קתני וכן העבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין יי"נ אף עבדים גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין לאפוקי מדרב דאמר קטן בן יומו עושה יי"נ קמשמע לן דלא. ולענין פסק הלכה ר"ח ז"ל פסק כשמואל מדחזינן דריב"ל מפרש הא דשמואל ואמר עד שתשקע שם ע"ג מפיהם עד כמה עד יב"ח חודש שמע מינה כוותיה מסתברא. וכן כתב בעל התרומות ז"ל. ומן הטעם הזה שכתב ר"ח ז"ל ואף הרב בעל הלכות ז"ל כתב ולית הלכתא כרב והילכך עו"ג קטן כל שאינו יודע בטיב עו"ג ומשמשיה אינו עושה יי"נ ומותר אפילו בשתיה כדעת שמואל דלא גזרו אלא בגדול שהוא בן דעת ובר כונה דעו"ג גדול מגעו אוסר אפילו שלא בכוונת מגע. וטעמא כדאמרן דכל שהוא בר כוונה גזרו עליו אבל קטן לא דהכל יודעין שלא נתכוון לכך דלאו בר הכי הוא וכן כתב רבנו יצחק בר שמואל ז"ל הידוע בעל התוס' דלית הלכתא כרב ומשום דעו"ג קטן לאו בר כוונה הוא כלל דאפילו לנגיעה אינו מתכוין ולפיכך לא גזרו עליו אע"פ שגזרו במגע עו"ג גדול ואפילו עו"ג שאינו יודע בטיב ע"ג משום דבר כוונה נגיעה מיהא ניהו. וכל שהוא בר כונת נגיעה אסרו. וכיון דקיימא לן כשמואל העבדים שמלו וטבלו גדולים עושין יין נסך ליאסר בשתיה עד שתשקע שם ע"ג מפיהם דהיינו עד י"ב חודש ודוקא כשלקחן מן העו"ג אבל לקחן מישראל מיד שמלו וטבלו ישראלים גמורין הן ואין עושין יי"נ כל ששהו בבית ישראל י"ב חודש דבביתו של ישראל אין שם ע"ג שגורה בפיו והיינו דקתני בברייתא הלוקח עבדים מן העו"ג אבל רבנו יעקב ז"ל כתב דודאי רב ושמואל פליגי ואע"ג דלא פליגי אלא למאן דאמר ברוקן ומדרסן טהור אבל למאן דאמר טמא אפשר דלא פליגי וכדאמרינן ודילמא האי וכן ארוקן ומדרסן קאי אפילו הכי טפי עדיף למימר דפליגי דהא טומאת רוקן ומדרסן מדרבנן היא ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וקיימא לן כמאן דאמר טהור והילכך האי וכן לאו ארוקן ומדרסן קאי אלא אעבדים. ומכל מקום לא קיימא לן כשמואל דהילכתא כרב באיסורי. ואי משום ר' יהושע בן לוי ריב"ל לאו על דברי שמואל אמרה דאיהו קשיש מדשמואל ועדיף מיניה ולא מפרש טעמיה אלא עיקר דברי ריב"ל ביבמות בפרק החולץ ומימרא דנפשיה הוא דקאמר וכדאמרינן התם אמר ריב"ל הלוקח עבדינן מן העו"ג מגלגל עמו כל יב חדש כלומר אולי יתרצה למול כל י"ב חדש שישתקע שם ע"ג מפיו לא מל חוזר ומוכרו לעו"ג וגמרא הוא דמייתי הא דריב"ל אהא דשמואל לומר דשיקוע ע"ג הוי אחר י"ב חדש. ודילמא ריב"ל סבירא ליה כרב בעבדים שמלו וטבלו. ולפיכך לדברי רבנו יעקב זצ"ל עו"ג קטן עושה יין נסך ליאסר בשתיה ועבדים שמלו וטבלו אפילו גדולים אין עושין יין נסך אלא מגען מותר מיד כישראל וכן עמא דבר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן פסק גם הרמב"ם ז"ל. ומכל מקום מגע עו"ג קטן לדברי הכל אינו אוסר בהנאה הואיל ואינו יודע בטיב ע"א ומשמשיה. ונמצא בתשובת הגאונים ז"ל דעו"ג בזמן הזה לא בקיאי בטיב על גבי ומשמשיה והוו כתינוק בן יומו שאין מגעו אוסר בהנאה. וכן כתב הרב רבי יהודה ברבי נתן ז"ל וכן כתב רבנו שמואל בשם רש"י ז"ל. ועל דבר זה סמכו קצת בדורות האלו ליקח יין נסך מעו"ג בחובותם. ורבנו יצחק הזקן ז"ל הקשה עליהם שאם כן אף בשתיה לא יאסרו כעו"ג קטן וזה אי אפשר ועוד שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. ואין קושיתו ז"ל אלא לפי מה שפסק הוא בעו"ג קטן שאינו עושה יין נסך כלל אבל לפי מה שפוסקין בעו"ג קטן כרב אינו קשה שאף עו"ג קטן עושה יין נסך ליאסר בשתיה וכבר נהגו בו איסור בכל הארצות האלו ואפילו בהנאה. אבל בני השפחות והם שנולדה מן השפחה נכרית ברשות ישראל לכולי עלמא קטנים אין עושין יין נסך ומותר אפילו בשתיה עד שידעו בטיב ע"ג ומשמשיה ואעפ"י שלא מלו ולא טבלו והא דקתני בברייתא שמלו ולא טבלו לא משום קטנים נקט לה אלא משום גדולים ולומר דאע"פ שמלו וקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ג כיון שלא טבלו עדיין נכרים הן ואף בהן גזרו לאסור סתם יינן ומגען אבל קטנים אעפ"י שלא מלו אין עושין יי"נ דמילה לא מעלה ולא מורידה לגבי קטנים דהא כל שמל ולא טבל אינו גר אם כן מילה מאי מהניא בלא טבילה ותדע לך מדאקשי מיניה לרב דאמר קטנים בני גרים עושין יין נסך לאסור בשתיה ואם איתא מאי קושיא לימא התם בשמלו ולא טבלו וכי קאמינא בקטנים בני עו"ג דלא מלו. וזה ברור אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שמצאתי במקצת חבורי הראשונים ז"ל דברים לא נתכוונו בעיני. וכן שנינו בתוספתא בהדיא וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים הרי אלו מדרסן טמא יינן בגדולים אסור ובקטנים מותר. ואי הו גדול כל הזוכר ומזכיר ע"א ומשמשיה. ע"כ בתוספתא. וזה מבואר כדברי. ועו"ג גדול שמל ולא טבל עושה יי"נ ונראה לי דוקא ליאסר בשתיה אבל הנאה מותר והכין דייקא לי ברייתא דקתני בפרק שמל ולא טבל עושה יי"נ ונראה לי דוקא ליאסר בשתיה אבל בהנאה מותר והכין דייקא לי ברייתא דקתני בפרק השוכר אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד ע"ג דר' מאיר וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח וכו' ויינו כשמנו כלומר ואינו אסור אלא בשתיה כשמנו וקודם שהתיר את השמן נשנית ברייתא זו אלמא כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ג ושבע מצות בני נח אינו עושה יי"נ ליאסר בהנאה וכל שמל כבר קבל עליו שלא לעבוד ע"א וקבל עליו עול כל המצות ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות החמורות ולא גרע מגר תושב הילכך אינו אוסר במגעו אלא בשתיה וזה נראה לי ברור. וגר תושב אינו אוסר יין במגעו בהנאה כמו שאמרנו וכן יינו מותר בהנאה. ומכאן סמכו הגאונים ז"ל להתיר מגען של ישמעאלים הללו בהנאה שהרי אינן עובדין ע"ג וכל שאינו עובד ע"ג יינו אסור בשתיה משום בנותיהן דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה ומשום גזירת בנותיהן וכמו שכתבתי למעלה אבל איסור הנאה שגזרו בית דין שלאחריהם ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בעו"ג עובד ע"ג שמנסך אבל בשאינו עובד ע"ג לא היתה גזירה ואעפ"י שישמעאלים הללו לא קבלו עליהם בפני שלשה שלא לעבוד ע"ג. וכן לא קבלו בפני שלשה שבע מצות בני נח וברייתא קתני אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד על גבי דר' מאיר וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ההיא לא לענין יין נסך ושאר גזירות שגזרו בנכרים היא שנויה אלא להחיותו בלבד וכדגרסינן התם עלה דההיא רבי יהודה שדר ליה קורבנא לבי אדרבן ביום חגו אמר קים לי דלא פלח לע"א א"ל רב יוסף והתניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני חברים שלא לעבוד ע"א כי תניא ההיא להחיותו והאמר רבב"ח אמר רבי יוחנן גר תושב שעברו עליו י"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות התם כגון שקבל עליו למול ולא מל כלומר שחזר בו ולא רצה למול. אלמא כל שידענוהו שאינו עובד ע"ג אינו בכלל גזירות הללו ולא הצריכוהו לקבל בפני שלשה חברים אלא להחיותו בלבד. ומכל מקום כל שאסרו משום חתנות אף הוא אסור בו שהרי בכלל חתנות הוא ולפיכך אף יינו אסור בשתיה כשמנו. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל משמן של גאונים ז"ל. ומכל מקום אין מפקידין בידו יין אלא בשני חותמות כמו שיתבאר בשער הרביעי. שכר של עו"ג אסור הרחקה יתירה נהגו בו משום חתנות ולפיכך אינו אוסר אלא בשתיה כשלקות שלהן וקל טפי משלקות ופת שלהן דהנהו אסורין אפילו בביתו של ישראל ושכר אינו אסור אלא דוקא בביתו ממש של עו"ג הא לביתו של ישראל מותר. ולא עוד אפילו הוציאוהו לו לפתח חנותו של (דף קלא) עו"ג שמוכר שם את השכר מותר דגרסינן בפרק אין מעמידין איתמר מפני מה אמרו שכר עו"ג אסור רמי בר אבא אמר ר' יצחק משום חתנות רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחא מדיפתי מייתו ליה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות סבירא להו אלא מר עביד הרחקה טובא טפי. ומכל מקום קיל טפי משאר דברים שגזרו עליהן משום חתנות כפת ושלקות וכמו שאמרנו דהנהו אסירו אפילו מייתו ליה לישראל לתוך ביתו. וטעמו כדאמרן דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי ובית דין נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור בבתיהם של עו"ג להרחקה יתירתא מבנותיהן והיינו דאמרינן מפני מה אמרו שכר של עו"ג אסור ולא אמרו מפני מה גזרו על שכר העו"ג ולפיכך בעל נפש צריך לעשות בו הרחקה טפי שלא לשתותו בפתח חנותם עד שיביאנו ברשותו כרב אחא ומיהו הלכתא כר"פ דמפקי ליה בבבא דחנותא ושתי דכל בדרבנן הלכה כדברי המיקל. ובמקום שחשודין ישראלים שבו על יינן ואין שותין מיינן משום שמצא אף שכר שלהם אסור משום שמצא דשמצא. דגרסינן התם רב שמואל בר כהנא איקלע למרגואן איתיו ליה חמרא ואיתיאו ליה שיכרא ולא אישתי ואקשי בשלמא חמרא משום שימצא אלא שיכרא משום מאי ואהדריה משום שמצא דשמצא כלומר משום יינן ואע"פ שאין יינן אסור אלא משום חשד. ואפשר דאפילו לכל אדם אסור דאי לא הא אתי למישתי מיינן וכחדא גזירה היא וטוב להזהר. וחומץ של שכר פעמים אסור פעמים מותר דגרסינן התם אמר רב יוסף האי חלא דשיכרא דארמאי אסור משום דמערבי ביה דורדיה דיין נסך. אמר רב אשי של אוצר מותר אם איתא דמערבי ביה מיסרא סרי. והילכך אינו אסור אלא אותו העומד בפני החנוני למוכר אבל שבהיפתק ובאוצר מותר. יין תפוחים מותר לשתותו בכל מקום דבר שאינו מצוי הוא ולפיכך לא גזרו עליה ולא נהגו בו שום איסור. במה דברים אמורים בשאין לחוש לו לתערובת יינן נסך אבל בזמן שיש לחוש לתערובת יין אסור. כיצד שנינו בברייתא בסוף פרק אין מעמידין יין תפוחים הבא מן ההיפתק ומן האוצר מותר והנמכר לחנוני בקטליזא אסור מפני שמערב בו יין נסך והוא הדין ליין רמונים כיוצא בו ולענין מי שקולט ריחו של יין נסך ואפילו בפיו גרסינן בפרק השוכר בת תיוהא עו"ג בישראל שפיר דמי ישראל בעו"ג אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. ופירוש הרמב"ן ז"ל דאביי סבר בכל האיסורין דכל שהוא מתכוין לקלוט הריח הרי ריחו כאכילתו וכי קאמר אביי בפרק כל שעה ריחא לאו מילתא היא בשאינו מתכוין פניו כנגד הריח ואינו בולע הריח ממש אבל כאן שמשים פיו כנגד קילוחו של ריח הרי הוא כטועם את האיסור ממש. ורבא סבר דלא ואע"ג דהתם אמר ריחא מילתא היא נראה לי דהתם בדברים העשויין לריח והילכך היינו עיקר איסורו אבל בדברים הנאכלין ריחן אינן כטעמייהו. וקיימא לן כרבא וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ואע"ג דפלוגתייהו בפלוגתא דלוי ורב שיבא דאיפליגו בפרק כיצד צולין בבשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש מכיון דקאי רבא כלוי קיימא לן כלוי דשרי. וכבר כתבתי במחלוקת רב ולוי יותר מזה בבית התערובות בדברים האסורין במשהו :נשלם השער הראשון בע"ה ב"ה :