תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ה

השער החמישיעריכה

השער החמישי: בדיני הערובתו של יין נסך בין בסתם יינן בין בתערובת ודאי יינן בין יינן בין יין ביין בין יין במים ושאר דברים. ובין חבית של יין נסך בתוך שאר חביות של יין. ואכלול עם זה דין נצוק ונצוק בר נצוק: שנינו בפרק השוכר נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של עו"ג אם יש בו עכבת יין אסור. פירוש מדד לתוך צלוחיתו של עו"ג שיש בו יין נסך ולפיכך נאסר מה שבמשפך למאן דאמר ניצוק חבור נאסר מה שבמשפך משום ניצוק ולמאן דאמר ניצוק לא הוי חבור מוקים לה בגמרא בשפחסתו צלוחיתו ועלה מה שבצלוחית וצף על המשפך ואחד נטל ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש עכבת יין במשפך אסור יש מי שגורס עכבת יין בכ"ף כלומר שיש גומא במשפך שמעכב שם היין האסור ואוסר את השאר בתערובתו דיין נסך אסור בכל שהוא. ויש שגורס עקבת יין בקוף ופירוש לכלוך משום עקובה מדם. וכן אמרו בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם כמה דתימא עקובא מדם. ובדאיכא טופח על מנת להטפיח. ואסור דקתני פירוש הראב"ד ז"ל אסור אפילו בהנאה דאלו בשתיה אפילו ליכא טופח על מנת להטפיח כל שלא הדיח את המשפך אסור דקנקנים של עו"ג אעפ"י שהדיחן אסורן של ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה כדתנן בפרק אין מעמידין. ואלא מיהו אם סתם יינן הוא לדידן דקיימא לן כרשב"ג דאפילו יין ביין בסתם יינן ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו הא מתניתין לבר מהילכתא היא אלא מותר בהנאה ואסור בהנאה. והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו. ותמה עליו הרמב"ן ז"ל שהרי לרשב"ג דקיימא לן כוותיה ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל. ותירץ הוא ז"ל דכל שנפל יין נסך לבור ואפילו טפה אחת הכל נאסר בהנאה עד שיפרש חוץ מדמי יין נסך שבו או שיוליך הנאה לים המלח. ואינו מחוור בעיני מדאמרינן התם גמרא המוכר יינו לנכרי אמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לנכרים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו והדר כיילי להו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו ואוקימנא בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה. ואקשינן כמאן דלא כרשב"ג דאי רשב"ג הא ימכר לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל יין ביין לא. ואם איתא מאי קושיא דהתם הא לא אמרי חוץ מדמי יין נסך שבו. ואפשר דהתם אינו צריך לפי שטיפת יין נסך שהיתה בפי החבית של נכרי הלוקח היא ואין צריך הוא לפרש שאינו מוכר לו הטיפה שבפי הכלי. ומכל מקום אין הדבר מחוור כלל שאין לחלק בין שהמשפך של עו"ג או של לוקח. ולי נראה דיין נסך דקתני במתניתין כולה ודאי יינן קאמר ותדע לך דקתני השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. איבעיא לן עלה בגמרא שכרו לסתם יינו מהו אלמא יין נסך דקתני בכולה מתניתין בודאי יינן קא מיירי ולפיכך כתבה הרב אלפסי ז"ל דבודאי יינן הא אמר רב נחמן יין ביין אסור דבהא לית ליה דרשב"ג וכן נראה מדברי רבנו יעקב ז"ל דכולה מתניתין דוקא בוודאי יינן וי"מ דכל כלי שאין מכניסו לקיום ועמד שם יין לפי שעה אם נתייבש אינו צריך הדחה לפי שכבר נתייבש לחלוחית היין שעל פניו וכלה לגמרי והילכך מתניתין דקתני אם יש בו עכבת יין אסור ליאסר בשתיה קאמר דהא ראשון נראה לי עיקר דהא משפך ניגוב בעי שנינו בפרק אין מעמידין נודות הנכרים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין איסורין איסור הנאה. וקיימא לן כחכמים שלא אסרו בהנאה אלא בשנתערב בו ממשו של איסור אבל טעמו ולא ממשו כזה אינו אוסר בהנאה. מיהו בשתיה אסור לכולי עלמא. תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו יין ביין מים במים כל שהן יין במים מים ביין בנותן טעם. פירוש רבנו תם ז"ל דיין נסך שאמרו שאוסר בכל שהוא דוקא ודאי יינן דהא דומיא דמים קתני ודאי מימיהם קאמר אבל סתם יינן אינו אוסר אלא בנותן טעם כשאר האיסורין. וכבר כתבתי אני למעלה דכולה מתניתין ודאי מסתברא דבודאי יינן קא מיירי מדאיבעיא לן בגמרא גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו לעשות עמו בסתם יינו מאי דאלמא מתניתין בודאי יין משמע להו. ומיהו יש מקשים עליו מברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת אסור ותני בתוספתא מפני שטיפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהו. דאלמא אפילו במשהו ואינה קושיא דברייתא דאגרדמים לאו כולהו מודו בה דעל כרחך דלא כר"ש ב"ג אתיא דהא ההוא תנא אסר כולי יין אפילו בהנאה ואילו לרשב"ג ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי (דף קמט) אותה טיפה וקיימא לן כוותיה והילכך אפשר נמי דאפילו רבנן דרשב"ג לא מודו והא מני ר' יהודה היא דאמר בכל האיסורין מין במינו לא בטיל. והא דקתני שטיפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא לאו למימרא דדוקא ביין נסך אבל בשאר האיסורין לא אלא משום דביין נסך קא עסיק אמר שטיפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא כשאר האיסורין אבל לדידי קשיא לי דהא קנקנים של עו"ג ויין ישראל כנוס לתוכן לכולי עלמא אסור בשתיה מיהא כדתנן בפרק אין מעמידין והתם ודאי קיל טפי מתערובת משהו דאפילו משהו ממשות של יין ליכא אלא טעמא ולא ממשו ואפילו הכי אוסר כל היין לר"מ אפילו בהנאה ולרבנן בשתיה מיהא וע"כ לא פליגי נמי רבנן עליה דר' מאיר התם אלא בטעמו ולא ממשו אבל בממשו ממש אפילו אינו אלא משהו מודו ליה לר' מאיר וקנקנים של נכרים ונודות שלהן כסתם יינן הן דלא אמרו דוקא בקנקנים ונודות שכנסו בהן העו"ג ודאי יינן. ורחוק הוא לומר שתהא פליטת הקנקן ביין שמכניסין בו עד כדי שיהא בו יתר מכדי אחד בששים ועוד שאם כן נאסר אפילו לרבנן בהנאה דהא משמע דלרבנן אפילו תערובת של סתם יינן אוסר בהנאה וכדמוכח בהדיא בההיא דאמר להו רב להנהו סבוותא אקדימו ושקולו זוזי וכדאמרינן התם מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל יין ביין לא. וכן פסקו כל הפוסקים לאסור במשהו בסתם יינן ועוד פוק חזי מה עמא דבר שאוסרין בכל שהו ואפילו בסתם יינן. ובסמוך נבאר באי זה ענין אוסר בכל שהוא אם בשנפל איסור לתוך היתר או דוקא בשנפל היתר לתוך איסור יין במים בנותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל נראה שאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה שיהא היין מזג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו אבל נתערב בהן יין מעט קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם. מאי טעמא אינו מסופק בכך שהוא מותר בהנאה. וכן פירשתי בפרק אין מעמידין עד כאן לשון הרב ז"ל. ולמטה גבי יין ביין וחבית בחבית נכתוב שנראה שחזר בו הרב ז"ל ואמר דכל שהיין נותן טעם במים ויהיו המים ראויין לשתיה על ידו ואפילו על ידי הדחק אסור אפילו בהנאה ונכתוב מה שנראה לי שיש עליו מן הקושיות ובסמוך נבאר בשם רבנו יצחק ז"ל שאפילו בשתיה אינו אוסר בשנתערב בששה חלקי מים. גרסינן בפרק השוכר כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. ואקשינן עליה ממתניתין דתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו מאי לאו דנפיל איסורא לגו היתירא. ודחי לא דנפל היתירא לגו איסורא. וכן סופא דקתני יין במים בנותן טעם כולה בנפל היתירא לגו איסורא ורישא דנפל חמרא דהיתרא למים דאיסורא וסופא דנפל מיא דהיתירא לגו חמרא דאיסורא. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מצרציר קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיל עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שאנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחילה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה מצא מין את מינו וניעור. ואיכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלת אותו. מאי איכא בין מאן דמתני לה אמתניתין ובין מאן דמתני לה אדרבין מאן דמתני לה אמתניתין לא בעינן תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה. איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור בהיתר מותר ור' יוחנן אמר הגדילו באיסור נמי מותר. א"ל ר' ירמיה לר' זירא לימא חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ואין בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר"א אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל איסור בסוף אינו נאסר עד שיהא בה כדי חימוץ. ותסברא והאמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק את האיסור אבל לא קדם וסלק את האיסור אסור חזקיה דאמר כמאן אלא הכא ברואין קא מיפלגי חזקיה לית ליה רואין ור' יוחנן אית ליה רואין פירשו רש"י והר"ז הלוי ז"ל דכולי עלמא היכא דנפל יין של איסור לתוך יין של היתר עד שלא נפלו שם המים לעולם אסור אלא אם כן נפלו שם המים בסוף כשיעור שיבטלו את הכל בין יין האיסור ובין יין ההיתר לפי שכבר נתערב יין ביין ונעשה הכל יין איסור קודם שנפלו שם המים דבין חזקיה בין ר' יוחנן סבירא להו כמאן דבעי מים תחלה אלא כי פליגי בשנפלו המים תחילה בתוך יין ההיתר ואחר כך נפל שם יין האסור חזקיה סבר כיון שהגדילו באיסור דקודם שנתבטל יין נסך זה מצא בתוך הבור היין המותר מצא מין את מינו ונצטרפו ואין המים מבטלין אותו אבל הגדילו בהיתר כגון שנפלו המים לתוך היין נסך ונתבטל ואחר כך נפל שם יין של היתר מותר דכיון שנתבטל היין נסך בתוך המים שוב אינו מתעורר דאיסור שנתבטל אינו חוזר וניעור. ור' יוחנן סבר אפילו הגדילו באיסור מותר דרואין את מינו כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. והראב"ד ז"ל פירוש דחזקיה דאמר דהגדילו בהיתר מותר כל שכן שהיה מתיר אם נפלו המים באחרונה שגדול כחם הרבה ואין כח לחצי שיעור האיסור להיות ניעור מתערובתו ולאסור אותה ולי נראה כדברי הרא"ה ז"ל חדא דהא הוה בעינן לאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר"א וחכמים משום דאחר אחרון אני בא הוא וכיון שכן אף לכאורה לחזקיה אם המים המותרים נפלו באחרונה התירו. ועוד דלפי דבריו אתי שפיר לישנא דיין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים דההוא ודאי לישנא משמע דיין נסך נפל לבור שיש בו יין כשר ונפל שם קיתון של מים ולא שנפל יין נסך לבור רק ואם כן הגדילו בהיתר דקאמר חזקיה נמי מוקמינן בשנפל יין נסך לבור יין שר ונפל שם קיתון של מים לבסוף דהגדילו בהיתר מים מותרים מותר דאחר אחרון אני בא. אבל לדברי רש"י והר"ז הלוי זצ"ל קשיא לישנא דיין נסך שנפל לבור דהא הגדילו בהיתר דקאמר חזקיה על כרחין אית לן לאוקומי שנפל לבור רק שאין בו יין ואחר כך נפל לתוכו קיתון של מים וכדקאמר ונפל לתוכו קיתון של מים ונפל לבור לא משמע לבור רק וע"כ נ"ל יתר כדברי הראב"ד ז"ל. ושאר השמועה כולה כתבתיה ופירשתיה בשער השני של בית התערובות בביאור איסור מעט שנפל לתוך היתר מרובה. ולענין פסק הלכה בלישני דרב דימי ורב יצחק ורבין. כתב רש"י ז"ל אין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר לומר דר' דימי ורב יצחק ורבים פליגי מר אמר הכי אמר ר' יוחנן ומר אמר לאו הכי אמרה אלא הכי אמרה ורב יצחק אסר מאי דשרי ר' דימי ורבין אסור אפילו מאי דשרי רב יצחק והלכתא כרבין. וכן כתב הראב"ד ז"ל והילכך לענין ויין נסך בין שנפל איסור לתוך היתר בין שנפל היתר לתוך איסור ואפילו טיפה אחת של יין נסך אוסרת כל הבור אבל אם נפל שם קיתון של מים קיימא לן כרבין דאמר רואין את מינו כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ואע"ג דחזקיה פליג בהא אדר' יוחנן ולית ליה רואין וחזקיה רביה דרבי יוחנן הוא ובעלמא לית הלכתא כרבי יוחנן לגבי חזקיה רביה הכא קיימא לן כר' יוחנן משום דסוגיין בכולי גמרא כותיה דסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. ויש מי שאומר דדוקא בשנפל שם קיתון של מים תחילה וכמאן דמתני לה אדרבין אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה נעשה הכל יין של איסור ואינו בטל עד שיפלו שם מים רבים כדי לבטל את שניהם. ויש מי שאומר דקיימא לן כמאן דאמר אפילו נפלו שם מים לסוף וכן פסק רבנו אפרים ז"ל דלא אמרו אפשר לסוחטו אסור אלא לגבי בשר בחלב בלבד. וכבר כתבנו למעלה שלדברי הרב ר"א ז"ל כל שכן שיתיר אפילו חזקיה בשנפלו שם המים לאחר שנתערב היין נסך לתוך יין של היתר וזה יותר נכון. וכבר כתבתי זה בארוכה שם בשער שני של בית התערובות בביאור איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה. ולענין מה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל כתב הרב ר"א ז"ל דדוקא יין ביין אבל יין במים וכן כל איסור הנימוק בתוך ההיתר כגון חלב ודם וכיוצא בזה מן האיסורין הבטלין ושאין צריך להרים הלכתא כוותיה דכל שלא נפל איסור לתוך היתר בבת אחת כן כתב שיהא בו נותן טעם ראשון ראשון בטל ואפילו נפל שם כל היום דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור ולא עוד אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל האיסור הנופל בו לאחר מיכן. והביא ראיה לדבריו מיהא דתנן במסכת ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה וכבר כתבתי ראיותיו בארוכה שם באותו שער שני של בית התערובות. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דדין שאר איסורין ויין במים כדין יין נסך ביין של היתר לענין שאם נפל איסור מועט לתוך היתר אע"פ שנתבטל בתוכו אם חזר עוד ונפל שם מעט מעט אם לבסוף יהיה בין כל האיסור שנפל שם מתחילה ועד סוף כדי ליתן טעם בהיתר אין אומר ראשון ראשון בטל דטעמא לא בטיל אלא חזר ונתעורר דהא דרב דימי לאו דינא ואידחיא לה דלא אמרה ר' יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא בין ביין נסך בין בשאר האיסורין. ונראין דבריו וכבר כתבתי גם כן ראיותיו שם באותה שעה. וצריכין אנו לבאר מה ששנינו במשנתנו יין במים ומים ביין בנותן טעם בכמה יתערב ויהא אסור אם בששים או אפילו בכל מה שיהיה טעמו נרגש בו ואפילו במאה או בכדי נתינת טעם שמנהג העולם למזגו שיהא טעמו מושבח גרסינן בפרק השוכר בעא מיניה רבי אסי מר' יוחנן שתי כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה שמזגן וערבן זה בזה מהו. ואסיקנא דפשט ליה דרואין את היין של חולין כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו דאית ליה לר' יוחנן רואין. ויש מי שפירש בכוסות שאינן שוין אלא בכוס של חולין תשע עשרה לוגין יין ומזוגין בכדי מזיגת בחמשים ושבעה לוגין מים וכשערב נמצא יין של תרומה בטל בששים חלקי מים כשאר האיסורים הבטלים בששים ואע"פ שהתרומה אינה עולה בפחות ממאה הני מילי במינה אבל בשאינו מינו בטלה בששים כשאר האיסורין וכן נראה לי שמוכיח במדותיו של רבא שאמר בפרק גיד הנשה אמור רבנן בששים ואמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא מין שאינו מינו והיתירא כגון קדירה שבישל בה תרומה בנותן טעם ותניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם ועוד תדע לך מדאיפליגו ר' חייא בר אבא ור' שמואל בר יצחק בפרק גיד הנשה בכל האיסורים שבתורה חד אמר בששים וחד אמר במאה ואמרינן התם יתיב רב שימי ואמר לה להא שמעתא כלומר למאן דאמר במאה ואמר ליה אביי וכל איסורין בתורה במאה והא תנן למה אמרו המתבל והמחמץ והמדמע כו' אין בהם בנותן טעם בין שיש בהן להעלות באחד ומאה בין שאין בהן להעלות באחד ומאה מותר אין בהן להעלות באחד ואמר אלא בכמה מאי לאו בששים לא במאה אלמא שמעינן מיהא בהדיא דתרומה בשאינו מינו כשאר האיסורין ומאן דאית ליה בשאר האיסורים בששים בתרומה נמי בששים ומאן דאמר בתרומה במאה בשאינו מינה משום דסבירא ליה אף באיסורין במאה כך נראה לי ולפיכך שמעינן מיהא דשתי כוסות דיין נסך מתבטל בששים כשאר האיסורין ולא בפחות מיכן והיינו דתני במתניתין יין במים בנותן טעם וסתם נותן טעם האמור בכל מקום היינו ששים. אבל (דף קנ) רבנו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות פירשה בכוסות שוין ומזוגין כדי מזיגה על חד תלתא מיא דהוה ליה יין של תרומה בטל בששה חלקי מים דאע"ג דשאר האיסורין אינן בטלים בפחות מששים שאני יין שמתפסד ונפגם טעמו בששה חלקי מים ונותן טעם לפגם מותר בין בתרומה בין בשאר האיסורין. ולפי פירושו הא דתנן במתניתין יין במים בנותן טעם לשבח קאמר כלומר שיהא בו טעם יין משובח. ובששה חלקי מים אין טעמו לשבח ואין כאן טעם יין אלא קיוהא בעלמא הוא כדאמרינן בפרק המוכר פירות מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא וקרובים לזה דברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה דכל שנפל יין במים ביתר מכדי מזיגת בני אדם קרוב הדבר להתירו בשתיה. שנינו בברייתא בפרק המוכר פירות שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר ר' מאיר אומר שלישי בנותן טעם ושל מעשר ראשון אסור ושני מותר ר' מאיר אומר שני בנותן טעם ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר. ר' מאיר אומר רביעי בנותן טעם. ורמינהו ושל הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר. מעשר אמעשר לא קשיא כאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי. הקדש אהקדש לא קשיא כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. יש מי שאומר ששמרים לגבי יין נסך כקדוש הגוף הוא שהרי אסור בהנאה. ולפיכך שמרים של חולין שתמרן ישראל אפילו רביעי שבו אם נגע בו הנכרי אסור בהנאה וליתא דאף לכשתמצא לומר דיין נסך כהקדש הגוף הני מילי מתמד בתמדים של יין נסך אף הוא אינו מקבל ניסוך דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא כדאמרי התם מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא. ועוד דאפשר לומר שאפילו בשמרים של יין לא החמירו כשל הקדש ואם כדברי רבנו יצחק ז"ל שכתבנו אמת שהיין נסך בעצמו מתבטל בתוך ששה חלקי מים היאך איפשר שהמתמר בשמרים אסור לעולם. ומכל מקום לכולי עלמא אי רמא תלתא ואתו תלתא ופלגא וטפי פורתא אסור ואע"ג דלגבי ברכה ולגבי המתמד בשמרים של חולין אינו חייב במעשר כל שאין בו כדי מזיגה דרבא דהיינו דרמא תלתא ואתא ארבעה דהא גבי כוסות לא שרינן ליותר אלא בשנתערב בששה חלקי מים. ואלא מיהו בתמרים שאינן נכבשין תחת הקורה אלא ברגל וכן המתמד בפורצני ברגל שלא בקורה חוששין לו לעולם לפי שאין אנו יודעין כמה מן היין יצא בו ופעמים שאדם מתמד בפורצני ויתן שלשה ולא יצאו שנים ויהיה היין טוב ומשובח לפי שאינן נסחטין היטב ברגל ויצא היין וישארו המים ופעמים ימצאו שם גרעיני עינב שלימים. ולא דברו חכמים אלא בשלהן שהיו דורכין בגיתות ובקורה. שנינו בפרק השוכר יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו פירוש ואפילו נתערב לו וודאי יינן ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו ולא קיימא לן כוותיה ביין של ודאי יינן שנתערב יין ביין אבל בסתם יינן קיימא לן כוותיה דאמרינן עלה בגמרא אר"נ הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר כלומר בהנאה ומוכרו לנכרים חוץ מדמי יין נסך וברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת דקתני אסור ופרישו בגמרא בפרק ר' ישמעאל דאסור אפילו בהנאה אע"ג דההוא משום טיפה שנופלת מפיו וחוזרת לחבית הוא. כדתניא בתוספתא קדח במיניקת ונפלה ממנה טיפה כל שהוא אסורה מפני שטיפה של יין נסך אסורה ואוסרת כל שהוא ההיא אתיא כרבנן דרשב"ג ולית הלכתא כוותייהו ואע"ג דאקשינן מינה בפרק ר' ישמעאל לרבא שהתיר בהנאה הכי קאמר ליה מדרבנן נשמע לרשב"ג כי היכי דלרבנן טיפה אחת אוסרת כל תערובתה אלמא אותה טיפה אסירא אף לרשב"ג כל שנגע נכרי ביין ונתערב ביין אחר מה שנגע בו ונתערב אסור אלא ימכר כולו חוץ מדמי אותו יין ששכשך. ולענין יין ביין בשל סתם יינן שאמרו ימכר לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו כתב הראב"ד ז"ל יין במים אם נתערב כדי שיהו המים ראויין לשתיה על ידו בתורת היין על ידי הדחק הרי הוא ככבשין שדרכן לתת לתוכן יין דאמר חזקיה בפרק אין מעמידין דאסורין בהנאה והילכך יין ביין נמי מסתם יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויין לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה שלא אמרו יין ביין להקל אלא להחמיר. ואנו כבר כתבנו גבי כבשין דההוא דחזקיה לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה שלא אמרו יין ביין להקל אלא להחמיר. ואנו כבר כתבנו גבי כבשין דההוא דחזקיה דלא כרשב"ג וחזקיה נמי מתניתין הוא דמפרש אבל לרשב"ג אפילו בידוע שנתן לתוכן יין ימכרו חוץ מדמי יין שבהן. ומיהו סעד מצאתי לרב ז"ל בירושלמי דגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים אמר ר' יוסי חד מן רבנין נפיק מבי וועדה ואמר איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש מר אמר הלכה כרשב"ג ומר אמר אין הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור אלמא בכל מכשרי האוכל מודה רשב"ג מפני שהוא כגופו של יין נסך. ומיהו קשיא לי חדא דיין נסך שנפל לבור סתמא קתני ואפילו נפל בו הרבה שכנגדו נותן טעם במים ולא עוד אלא שמאותה שבירושלמי משמע בודאי כן דמדקאמר מודה רשב"ג ביין לתבשיל כלומר שמכשירו כיין לכבשין וכיוצא בו אלמא בדכוותה אמר יין ביין ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דרב נחמן דפסק הלכה בגמרא וחשיב ואזיל כרוכלא יין ביין וחבית בחבית ביין נסך ובסתם יינן וחלק כל הדינין אחד לאחד לא הוה שתיק מיניה לעולם שהרי הוא לפרש בא ולא לסתום. ועוד דרב נחמן הוא דקאמר בפרק ר' ישמעאל וכי שיכשוך עושה יין נסך כלומר לאסור בהנאה כל תערובתו אלמא אינו אוסר לעולם כל תערובתה אפילו נפל שם הרבה מן המשושך. ועוד דאמרינן אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפילו יין ביין ולכאורה ודאי משמע דיין ביין דשמואל דומיא דחבית בחבית לרב ולומר דאפילו חבית שנשפכה בתוך יין של היתר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. כנ"ל. וגם מדבריו ז"ל נראה שכתב מתחלה כן וכמו שכתבתי למעלה. ולמכור את הכל בהולכת הנאה לים המלח. יש מי שאומר מותר ואפילו יין ביין של ודאי יינן היותר עדיף פדיון בהולכת הנאה לים המלח ממכירת כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו. וזה דעתו של הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל וגריס בפרק כל הצלמים ההוא גברא דאיערבא חביתא חמרא דאיסורא בחמריה כלומר שנתערב שנשפכה חבית של יין נסך גמור לתוך יינו אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל שקול ארבעה זוזי דמי חמרא ושדי לנהרא ואידך תשתרי לך בהנאה אבל בהלכות הרב אלפסי ז"ל גריס דאיערבא ליה חביתא דסתם יינן בחמריה ולומר דדוקא בסתם יינן אבל בוודאי יינן לא. ומכל מקום נראה מדבריו שסתם יינן שנתערב יין ביין מותר בהולכת הנאה לים המלח. אבל ר"ח ז"ל כתב ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דיין נסך מסתם יינו של עו"ג בחביות של יין שלו ואמר לו רב חסדא זיל שקול ארבעה זוזי דמי חבית אחת ושדי בנהרא. וממנו אנו למדין דדוקא חבית בחבית דסתם יינן אמרינן יוליך הנאה לים המלח אבל בודאי יינן אפילו חבית בחבית לא אלא דוקא במוכר לנכרים חוץ מדמי יין נסך אבל בהולכת הנאה לים המלח לא וחבית בחבית אפילו של ודאי יינן אם נפלה אחת מהן לים הגדול או שנאבדה או ששתו אותה בשוגג הותרו כולן ואפילו בשתיה שאני אומר הך דנפל דאיסורא נפל וכדמוכח בזבחים פרק התערובות. וכבר כתבתי זה בארוכה בבית התערובות בשער השני בביאור חתיכת איסור שנפלה לתוך חתיכת של היתר. שנינו בפרק השוכר יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיהם והם מותרים ואם היו מבוקעות אסורות מעשה בבייתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של יין על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין. הא דקתני אם מבוקעות אסורות דוקא בשנפל שם יין הרבה בכדי נתינת טעם וכדקתני בהדיא בנותן טעם הא לאו הכי מותר ואפילו הוה חמרא חדתא בעינבי דמין בשאינו מינו הוא דבשר שמא אזלינן דגרסינן התם חמרא חדתא בעינבי אמר אביי במשהו רבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא והוה ליה מין במינו ובמשהו ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם. ואקשינן עליה דאביי תנן יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיהם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות וקסלקא דעתך בחמרא חדתא מאי לאו בנותן טעם לא במשהו והא מדקתני זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור מכלל דבנותן טעם עסקינן. ואביי מתניתין בחמרא עתיקא בעינבי כלומר דלאו חד טעמא אית להו. מכל מקום מדברי כולם נלמוד דמתניתין בנותן טעם ואנן קיימא לן כרבא. והילכך אפילו בחמרא חדתא בעינבי דוקא בנותן טעם הא פחות מיכן בטל היין במיעוטו. והא דקתני מבוקעות אסורות דוקא לאכילה אבל בהנאה מותרות וימכרו חוץ מדמי יין שבהן דקיימא לן כרשב"ג. ואני תמה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב זה לשונו יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיהם והן מותרות באכילה ואם מבוקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש אם נתן טעם בענבים הרי אלו מותרות באכילה מפני שהיין פוגם בטעם הענבים. עד כאן לשונו. והיה לו לומר אם נתן טעם בענבים ימכרו חוץ מדמי יין נסך שבהן ואם לאו הרי אלו מותרות באכילה מפני שהוא מין בשאינו מינו ובטל במיעוטו. ואולי יש טעות בספרים וכך היה ראוי לכתוב ואם נפל על גבי תאנים אפילו נתן בהם טעם מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים. ירושלמי מתניתין בשלא נידלדה חותמן אבל נידלדה חותמן כמבוקעות הן. גרסינן התם ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא למיטחניה ולמיפיה לזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל אבל בפני ישראל לא שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה אותו שבא מיד ישראל ליד עו"ג אבל שלא בפני ישראל שרי משום דלא אתי ישראל למיזבניה מן העו"ג ובמקום שאין אוכלין פת של נכרים אבל במקום שאוכלין פת של עו"ג אסור גזירה שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכן אסור למכור אותו בכל מקום לפלטר עו"ג מפני שהתירו לקנות מן הפלטר. ואקשינן אמאי אסורות והתנן יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות. ופרקינן אמר רב שאני חיטי הואיל ואגב ציריה כמבוקעות דמיאן ודוקא בשיש ביין כדי ליתן טעם בחטים הא לאו הכי מותר דומיא דענבים מבוקעות ואני תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב זה לשונו ולמה אין בודקין את החטים בנותן טעם מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן ע"כ ובלי ספק אין איסורן אלא בנתינת טעם ואם לא נפל עליהם כדי נתינת טעם אינן אסורין וכמו שאמרנו. ואני תמה עוד אמאי אסורות והלא היין שנפל על החטים נותן טעם לפגם הוא כיון שנפל על גבי גרוגרות. ונראה שהיין מתחלתו אינו פוגם בחטים אדרבה משביחן א"ר עקיבא שבתי היתר אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם את העיסה ביין ושמן ודבש ואעפ"י שלבסוף פוגם בשהייתו אינו מחמת שהיין פוגם אלא שהם מתעפשין בשהייתן כמו שמתעפשין בשהיית המים אעפ"י שאין המים פוגמין בקמח אדרבה משביחין. גרסינן בפרק השוכר חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנותן טעם חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא והוה ליה מין במינו ובמשהו ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד הוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם ואני תמה לדברי אביי כי אזלינן בתר טעמא מכל מקום הא איכא חרצנים וזגים שאינו מינו. וקיימא לן כמאן דאמר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואפשר דאפילו החרצנים והזגים בעודן לחים עם חמרא חדתא חד טעמא אית להו עוד יש לי לומר דאביי לית ליה רואין ובדין הוא דלימא טעמיה דרבא דאינו אוסר במשהו משום דקיימא לן כמאן דאמר רואין אלא דקושטא דמילתא בעי למימר (דף קנא) דאפילו בעלמא אינו אוסר במשהו לרבא בכל כי הא דלאו בתר טעמא אזלינן אלא בתר שמא דנפקא מינה נמי דפעמים יאסור רבא במשהו ואביי בנותן טעם כדמפרש ואזיל בהנך אחריני דפליגי בהו אביי ורבא. חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנותן טעם ורבא אמר במשהו אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן האי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו במשהו. חלא לגו חמרא ד"ה בנותן טעם דלא חד שמא אית להו ולאו חד טעמא אית להו חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו וכו' רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והוה כמין בשאינו מינו ובנותן טעם וקיימא לן בכולהו כרבא. קשיא לי חלא לגו חמרא מפני מה אוסר כלל ואפילו בנתינת טעם והא פוגם הוא טעמו של יין. ותנן לגבי תרומה יין ונמצא חומץ ותנן כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר. וניחא לי דלאו פגם מיקרי דחלא מינא אחרינא הוא ואיכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא כדאיתא בפרק המוכר את הספינה. שנינו בפרק השוכר זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינה בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לתוך גריסין ודוקא בפגם מתחילה ועד סוף אבל השביח ולבסוף פגם אי נמי פגם ולבסוף השביח אסור דאמרינן עלה א"ר יהודה אמר שמואל הכי הלכתא. ואמר ר' יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. וכן כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך צונן והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. ולענין ניצוק אי הוי חבור או לא גרסינן בפרק השוכר אמר ר' הונא הניצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור לענין יין נסך הוי חבור א"ל רב נחמן לרב הונא מנא לך האי אי לימא מדתנן הקטפרס והניצוק ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי הא לענין יין נסך הוי חבור אימא סיפא האשבורן חבור לטומאה ולטהרה לטומאה ולטהרה הוי חבור הא לענין יין נסך לא הוי חבור אלא מיהא ליכא למשמע מינה ואתינא למיפשטה מיהא דתנן נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי נטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור האי עכבת יין במאי קא מיתסרא בניצוק שמע מינה ניצוק חבור ודחינן הא קתני ר' חייא כגון שפחסתו צלוחיתו ואמרינן אם כן תפשוט מדר' חייא דניצוק לא הוי חיבור דטעמא דפחסתו צלוחיתו הא לא פחסתו צלוחיתו לא. ודחינן לא דפחסתו צלוחיתו תפשוט לך ניצוק תיבעי לך. ואתינן תו למיפשטה מדתניא המערה מכלי לכלי את שמערה ממנו מותר הא דביני ביני אסור שמע מינה ניצוק חבור. ודחינן אי ניצוק חבור אפילו דגוויה דמנא ליתסר. ופרקינן הא לא קשיא דקא מקטף קטופי מכל מקום ניצוק חבור. ולטעמיך אימא סיפא את שעירה לתוכו אסור הא דביני ביני מותר. אלא מיהא ליכא למשמע מינה. ואתיא תו למיפשטה מהמערה מחבית לחבית קלוח היורד משפת חבית ולמטה אסור שמע מינה ניצוק חבור. תרגומא רב ששת בנכרי המערה דאתי מכחו. ואקשינן אי בנכרי המערה אפילו בגוויה דחביתא נמי ליתסר. ופרקינן כח מדרבנן הוא ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן ולענין פסק הלכה כתב ר"ח ז"ל אע"ג דלא מסתייע רב הונא מהני מתניתין קיימא לן כוותיה דליכא מאן דפליג עליה דר"נ לא פליג אלא אמר ליה מנא לך האי סברא דילמא אית בידיה מתניתין ואגמרה ניהליה ולא חלק עליה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו וכן כתב רש"י ז"ל בפירושיו ובתשובותיו וכן הרמב"ם ז"ל וכן הראב"ד ז"ל בפירושיו. ואע"ג דאמרי בדתניא ר' חייא ניצוק תיבעיא לך לא דחינן מימרא דרב הונא משום ספיקא דר' חייא דמאי דאיבעיא להו לקמאי הדר פשטוה בתראי. ורב חסדא נמי לכאורה משמע דהכין סבירא ליה מדאמר להו להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לנכרים קטיפו קטופי. ואע"ג דאיכא למימר דרב חסדא לכתחילה הוא דחייש לדר"ה ולמאי דלא איפשיטא כדתני ר' חייא הא בדיעבד שרי דספיקא דרבנן לקולא. אפילו הכי כיון דלא איתפרש הכי בגמרא לא סמכינן אהני שנויא. והרב רב זרחיה הלוי ז"ל כתב שהדעת נוטה להתיר בדיעבד דהא קיימא לן דטהרות עדיפי מיין נסך. ועוד דרב הונא ורב נחמן איפליגו בהא מילתא מדאמר ליה מנא לך הא ובדרבנן הלך אחר המיקל ועוד דמדאיבעיא ליה לר' חייא מסייעא ליה לרב נחמן. ואינו רואה שיש ראיה בכל מה שכתב לדחות הא דרב הונא דאי משום דטהרות עדיפי אם כן היאך לא הקשו כן בגמרא לרב הונא ואי בהא מילתא לא עדיפי ליה לרב הונא אנן מנ"ל. ואי משום דרב נחמן כבר כתב ר"ח ז"ל שאינו חולק. ולכאורה הוה ראוי יותר להביא ראיה מההוא עובדא דגושתא ובת גושתא ואתא נכרי ואנח ידיה אגושתא אסריה רבא לכוליה חמרא א"ל רב פפא לרבא ואמרי לה רב אדא בר מתנה לרבא ואמרי לה רבינא לרבא במאי בניצוק ואהדר להו שאני התם דכולי אגושתא ובת גושתא גריד. דאלמא משמע לכאורה דרבא לא הוי חיבור סבירא ליה דאי לא לימא להו אין משום דניצוק הוי חיבור ואפילו הכי מסתברא לי דאינה ראיה לדחות הא דרב הונא דאינהו טעמא בעו מיניה אי דוקא כמאן דאמר הוי חיבור או לא ואהדר להו דלכולי עלמא אמרה דכולי חמרא אגושתא גריר. ומקצת מרבני הצרפתים ז"ל כתבו דאפילו רב הונא לא פשיט ליה דהוי חיבור והביאו ראיה מדאמרינן בפרק ר' ישמעאל גמ' גת בעוטה אמר רב הונא לא שנו אלא שהחזיר גרגותני לגת ואמרינן עלה גרגותני גופא במאי מיתסרה בניצוק שמעת מינה ניצוק חיבור. ודחינן כדתניא ר' חייא בשפחסתו צלוחיתו הכא נמי בשפחסתו לבורו. ואם איתא הוה ליה למימר מידי הוא טעמא אלא לרב הונא הא אמר רב הונא ניצוק חיבור. אלא שמע מינה דרב הונא גופיה לא איפשיטא ליה אלא דאתי למידק מרישא דמתניתין דהניצוק והקטפרס דלגבי יין הוי חיבור ורב נחמן אתי למידק מסופא דלא הוי חיבור וסלקא להו בספיקא והיינו דלא אהדר ליה רב הונא אנא סברא דנפשאי קאמינא. ומיהו אינה כל כך לבטל עליה קבלתם של גאונים ז"ל דדילמא הכי קאמרי שמעת מיהא דרב הונא ניצוק חיבור סבירא ליה ואי הכי מאי קמשמע לן דהא אמרה חדא זימנא. וסוף דבר אין לזוז מקבלתם של גאונים ז"ל שקבלתם תורה שלימה היא. והילכך נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי אף מה שבמשפך נאסר משום ניצוק ואע"פ שלא פחסתו צלוחיתו. וכן המערה מכלי לכלי אם אינו מקטף אפילו מה שנשאר בתוך הכלי אסור ואם היה מקטף מה שביני ביני אסור ומה שנשאר בכלי שמערה ממנו מותר. ושמעת מינה שאינו נאסר בניצוק אלא בניצוק ליין נסך שאסור בהנאה דיין נסך הוי חיבור אמרו ואינו נקרא יין נסך אלא יין הנאסר בהנאה. ולפיכך המערה לתוכו נאסר בהנאה אלא בשתיה וכדתנן נודות העו"ג וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בתוכן חכמים אומרים מותר בהנאה אף היין הנשאר בכלי שמערה ממנו והקילוח שביני ביני מותר. ונכרי המערה מחבית לחבית דאמר רב ששת דמאי דאשתאר במנא ולא נפק לבראי שרי דלא גזרו ביה רבנן אלא במאי דנפק לבראי בלחוד. כתב רש"י ז"ל בפירושיו דהלכה כדבריו דלא אשכחן מאן דפליג עליה. וכן דעת גדולי רבני הצרפתים ז"ל. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דתרגום דרב ששת היינו למאן דאמר ניצוק לא הוי חיבור אבל אנן דקיימא לן ניצוק הוי חיבור על כרחך כולו נאסר דאע"ג דעו"ג לא מנסך אלא מאי דנפק לבראי מכל מקום מה שנשאר בפנים מחובר הוא למה שיצא בחוץ דאי אפשר בלאו הכי הילכך כולו אסור בהנאה. ואפשר שדעת רש"י ז"ל ושאר המתירין לומר דכחו של עו"ג קל הוא שהיקלו בו חכמים לומר שאינו עושה ניצוק בשפיכתו. ונראין דברי הראב"ד ז"ל ומיהו מה שכתב הוא ז"ל דמה שנשאר בפנים אסור בהנאה מדין ניצוק אינו מחוור בעיני דכולי האי לא מחמרינן בניצוק לעשותה יין נסך גמור ליאסר בהנאה דאטומי עדיף חיבור ניצוק מתערובת יין ביין דסתם יינן דקיימא לן כרשב"ג דאמר ימכר לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד הוא ז"ל בעצמו פירש בעובדא דברזא דרב פפא דעד ברזא אסור בהנאה ולמטה מברזא מותר בהנאה. ומי עדיף למטה מברזא מניצוק ומיהו נראה שיש קצת ראיה לדבריו בשמעתא דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לעו"ג אקדימו ושקולו זוזי מינייהו דאמרינן התם סוף סוף כי מטי לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא שמעת מינה ניצוק חיבור. דאלמא למאן דאמר ניצוק חיבור אסור אפילו בהנאה דהא אמר להו רב ואי לא דמי יין נסך קא שקליתו וי"ל דהכי קאמרו ליה שמעת מינה ניצוק חיבור ואפילו ליאסר בהנאה והכל מכלל השאלה. וכן יש לי לומר גם בההיא דאמרו ליה לרבא במעשה דבת גושתא שמעת מינה ניצוק חיבור. ורבא ודאי לההוא אפילו בהנאה אסריה דהא טעמיה קאמר משום דכוליה אבת גושתא גריר והילכך אסור אפילו בהנאה דהוה ליה כאלו נגע בכוליה וכמעשה דברזא דרב פפא דעד ברזא (דף קנב) אסור אפילו בהנאה משום דעד ברזא בתר ידיה גריר. ואפילו הכי אמרי ליה לרבא שמע מינה הוי חיבור ולכאורה הוה משמע דמאן דאמר ניצוק חיבור אפילו ליאסר בהנאה קאמר. ולא היא דהתם נמי הכי קאמרו ליה שמע מינה דניצוק חיבור אפילו ליאסר בהנאה אבל קושטא דמילתא ודאי ניצוק אינו עושה חיבור ליאסר בהנאה. עוד יש לי לומר בההיא דרב דהתם טעמא הוא לרב ורב הא אמר הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין והילכך לדידיה הוי כאילו נתחברו ונתערבו וכולו אסור אפילו בהנאה. ולדידן נמי אם נעשה ניצוק לודאי יינן הכל נאסר אפילו בהנאה. ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובותיו בעו"ג המערה דדוקא המערה מכלי לכלי שאינו הולך לאיבוד הוא שנאסר הכל אי נמי אם הולך לאיבוד ע"י עו"ג א' או על ידי ישראל ובא עו"ג זה ונגע בו אע"פ שהולך לאיבוד אסור אבל אם הנכרי זה שופכו לאיבוד אינו נאסר דהוה ליה כזורק מים לתוך הטיט וכדאמרינן בפרק אין מעמידין בשמעתא דנודות הנכרי וכלשון הזה כתב בתשובותיו דבר זה מסורת בידי מרבותי ומאבינו שבשמים של התירו ביין אלא כח שפיכתו בזמן ששופך אותו לאיבוד דנעשה בשפיכתו כזורק מים לטיט דהא בטליה מחשיבותיה ושוייה מיא בעלמא. ומכלל זה אתה שומע כי כל יין שהעו"ג נוגע בו בענין אחר אע"פ שהיין הולך ממנו לאיבוד בין שהוא הולך לאיבוד מאליו בין ע"י ישראל בין על ידי עו"ג אחר ובא עו"ג ונגע בקלוחו אסור מה שנשאר בכלי מאי טעמא האי נכרי בטליה הא לא בטליה וקא מנסיך ליה וכל שכן הכא דלא ניחא ליה לעו"ג דנזיל לאיבוד במעשה דידיה ע"כ. והולך לאיבוד היינו שהולך במקום מלוכלך כאשפה וכיוצא בו אי נמי בנותן יין לתוך הזפת בשעה שמפתין את הכלים מפני שהיין מקבל זוהמא מן הזפת וכדגרסינן בירושלמי וחשב לומר שמא נסך אינו עשוי לנסך ע"ג דבר מאוס אבל בשנשפך ע"ג קרקע לא שאף הן מזלפין אותו על גבי קרקע לפני ע"ג שלהם. ומכל מקום שמענו בנכרי המערה מחבית במקום איבוד דמה שנשאר בכלי מותר דכח נכרי מדרבנן דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דאשתאר במנא לא גזרו ביה רבנן. ואי משום ניצוק למה שיצא חוץ לכלי הא אפילו מה שיצא לחוץ אינו אסר כיון שהוא משליכו לאיבוד. ולענין ניצוק בר ניצוק דעת רבותינו הצרפתים ז"ל שהוא מותר לכולי עלמא והביאו ראיה מדתנן בפרק ר' ישמעאל ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ואמר רב הונא עלה לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור. ואמר עלה גרגותני גופיה במאי מיתסרא בניצוק שמעת מינה ניצוק חיבור. ואם איתא דלמאן דאמר ניצוק חיבור אפילו ניצוק בר ניצוק נמי הוי חיבור אם כן אפילו כי לא החזיר גרגותני לגת נמי ליתסר מה שבגת משום בר ניצוק. ועל זה סמכו ואמרו מעשה היה ששפכו מקנקן לכליו של עו"ג שהיה בו יין נסך והנשאר בקנקן נאסר בניצוק ואחר כך הוציאו יין מחבית לקנקן ובא מעשה לפני חכמים והתירו משום דניצוק בר ניצוק אינו חיבור. והרמב"ן ז"ל כתב שזו אינה ראיה דהכא כיון שהיין שבתוך הגת מעורב בענבים ואינו יין אינו נעשה חיבור ליין שבתוך הגרגותני ואף מה שבגרגותני אינו יין ואינו נאסר בניצוק אלא קילוח שמן הגרגותני ולמטה וטיפה שבשולי הגרגותני היא שאוסרת הגת ולעולם אינו ניצוק עד שיעשה יין וזו סברא נכונה וירושלמי מוכיח עליה דהכי גרסינן רב הונא אמר קילוח חיבור ר' זעירא בעי בכל אתר לא את עביד הניצוק חיבור וכה את עביד הניצוק חיבור נתנסך הבור נתנסך הקילוח נתנסך הקילוח נתנסך הבור ר' בא לא אמר כן אלא נתנסך הבור לא נתנסך הקילוח נתנסך הקילוח נתנסך הבור מן מאי דמר רב הונא בשם רב הקילוח חיבור סבר רב הונא מימר כשם שהבור מתנסך כך מתנסך הקילוח. שמע מינה שאפילו לדברי האומר ניצוק חיבור אם נתנסך הבור הקילוח נאסר אבל לא הגת או הגרגותני. והטעם כמו שפירשו שאין יין המעורב בענבים חיבור בניצוק ליין אחר. ע"כ. ומיהו נראה דלפי פירושו של רש"י ז"ל ושאר המפרשים שפירשו דרב הונא אפילו מה שבגת הוא אוסר בהמשכת מקצתו לבור או בצלילתו במקום אחד בגומא שבגת שע"י כן יש תורת יין על הכל ואפילו מה שמעורב בענבים ראיית רבותינו הצרפתים ז"ל מיהא דניצוק בר ניצוק לא הוי חיבור ראיה גמורה היא ויש בדבר להקל ולהחמיר דלדבריהם חד ניצוק בכהאי גוונא כלומר מקילוח לגת הוי חיבור ומה שבגת אסור אם נתנסך הקילוח. ולדברי הרמב"ן ז"ל אפילו נתנסך הקילוח לא נתנסך מה שבגת וכן דעת הראב"ד ז"ל כי מה שנשאר בגת אפילו למשנה אחרונה אינו יין ואין נאסר לא במגע ולא בניצוק. ומכל מקום לכולי עלמא הניצוק אינו כמגעו נכרי אלא כתערובת יין והילכך אם נעשה הקילוח ניצוק ליין נסך ואין באותו יין נסך כדי לאסור בטעמו כל מה שבגת הכל מותר כלומר כל מה שבגת דהא קיימא לן כמאן דאמר רואין את מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו והחרצנים והזג שבגת אינו מינו של יין וכדרבא דאמר בתר שמא אזלינן והילכך הכל מותר וההיא דגרגותני דרב הונא ליתה דדילמא ר"ה סבירא ליה כחזקיה דאמר לא אמרינן רואין גבי יין נסך שנפל לבור וכמה שכתבנו למעלה ואנן לא קיימא לן הכי אלא כר' יוחנן דאית ליה רואין ע"כ לא כתבה הרב אלפסי ז"ל לההיא דגרגותני בהלכותיו לומר שאינה הלכה. ולי נראה דאפילו לדברי הראשונים ז"ל אין ראייתם ראיה דמה שלא הקשו כאן אי הכי בלא חזרת גרגותני נמי ליתסר היינו משום דאי אפשר להקשות עד שיקדים לשאול שמעת מינה ניצוק חיבור וכיון שדחה לה אלא כדתני ר' חייא כגון שפחסתו צלוחיתו הכא נמי כגון שפחסתו בירו שוב אינו יכול להקשות אי הכי אפילו בלא חזרת גרגותני נמי. ומיהו כבר הורו הזקנים ז"ל להתיר ולהם שומעים שהם רבנים מובהקים וכל שכן להקל בשל סופרים וכל שכן בניצוק שאין איסורו ברור. כנ"ל : נשלם השער החמישי בעזרת השם ברוך הוא :