תורת הבית הארוך/בית חמישי/שער ו
השער הששי עריכה
השער הששי: בדיני כלי היין במה נאסרין ובמה יהיה הכשירן. הכלים שמשתמשין בהן ביין שלשה. יש כלים שמכניסין בהן יין לקיום. או שמשתמשים בהן תדיר תדיר והיין משתהא שם הרבה עד שדומה תשמישן כאלו מכניסין לקיום. ויש כלים שמשתמשין בהן זמן אחד תדיר בשפע ככלי הגת ודינם קל קצת מן הכלים שמכניסין לקיום. ויש כלים שאין תשמישן אלא לשעה ככוסות וכובי וכיוצא שהם ודינם קל אפילו מכלי הגת. כלים אלו יש מהן ממינין הרבה ככלי חרס וכלי עץ ועזר וכלי מתכות וכלי זכוכית וכלי פשתן ושל שיפה ושל גמי ושל שער ושל מינין אחרים. ויש לכל אחד דינין בהכשירן ואיסורן כמו שיתבאר בשער הזה בעזרת השם ברוך הוא: שנינו בברייתא בפרק אין מעמידין נודות דעו"ג גרודין מותרין חדשים זפותין אסורין כך היא הגירסא הנכונה. וזו היא גרסתן של רש"י ור"ת ז"ל. ובההיא שמעתא גופה גרסינן באידך ברייתא קנקנים חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין כלומר ישנים אעפ"י שאינן מזופתין או חדשים מזופתין אסורין ונודות אין מכניסן לקיום אבל קנקנים מכניסן לקיום והיינו דהוה סבור רב אחא בריה דרבא למימר הפרש בדין הכשר מלוי ועירוי בין נודות לקנקנים כדאמרינן התם סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר הני מילי נודות אבל קנקנים לא. ובהדיא אמרינן בפרק השוכר דקנקנים הוי דבר שמכניסן לקיום דתניא התם הגת והמחץ והמשפך של עו"ג ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרין ומודה ר' בקנקנים של עו"ג שהם אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. ופירושא דברייתא הכי נורות העו"ג אפילו מזופתין ואפילו ישנים כלומר שנתיישנו בתשמישן ביד עו"ג גרודין מותרין כלומר אם גרר זפתן מותרין ולא מותרין לגמרי קאמר דאינן צריכין הכשר אחר אלא לומר שאם קלף זפתן אינן צריכין מלוי ועירוי שהוא הכשר גדול אלא בשיכשוך בעלמא סגי להו כדין כל כלי שאינו מכניסו לקיום. וקמשמע לן שאין זפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעים אם לא היו זפותין ואין צריכין קילוף אלא מפני היין שנבלע בין הזפת ודפני הכלי. ותדע לך שאין הזפת מבליעו יותר דתניא בפרק השוכר הגת והמחץ והמשפך של עו"ג ר' מתיר בניגב וחכמים אוסרין ושל עץ ושל אבן ינגב ואם היו זפותין אסורין. ואקשינן הגת והמחץ והמשפך של נכרי ר"מ מתיר בניגוב והתנן של חרס אעפ"י שקלף את הזפת הרי זו אסורה ואם איתא דעל ידי זפיתה בולעין טפי מאי קושיא שאני הכא שזפתן מבליען וכדקתני אעפ"י שקלף את הזפת וההיא דר' בשאינן זפותין וכדקתני בשל עץ ושל אבן אם היו מזופתין אסורין אלמא עד השתא בלא זפותין קא מיירי אלא ודאי כדאמרן שאין זיפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעין בלא זיפתא. ואי קשיא לך הא דגרסינן בירושלמי אמר ר' בא כשהלך רב עקיבא לזפיון שאלון ליה קנקנים במה היא טהרתן אמר מזה למדתי עליה מה אם בשעת שאינן זפותות אתמר מותרות בשעת שהן זפותות ונקלף הזפת לא כל שכן וכשבאתי אצל חברי אמרו לי על ידי זפת הן בולעות דאלמא משמע לכאורה דכל כלי בולע טפי על ידי הזפת וצריך הכשר גדול נראה לי דהתם בקנקנים דמכניסן לקיום מיירי והכי פירושא דאינהו בעי מיניה קנקנים המכניסן לקיום אם מזופתין ונקלף זפתן במה תהיה טהרתן ובחדשים קא בעו מיניה ואמר להן מותרין לגמרי בלא שום הכשר דהא לא נשתמשו בהן ביין כל עיקר וסמכינן בהא אהכרת העין שלא נכנס בהן יין כלל והכי קאמר להו ומה אם בשעה שאינה זפותות אנו סומכין על הכרת העין שלא להצריכן שום הכשר ואעפ"י שאם נשתמשו בהן לא היה שום דבר מפסיד בין היין לקנקנים ובולעים הן בודאי במזופתין ונקלף זפתן וניכר שלא נתנו בהן יין (דף קנג) לא כל שכן שאפילו תמצא לומר שנתנו בהן יין אין בהן איסור כל כך שהרי זפתן מפסיד וחוצץ ועומד בפני היין וכשבא אצל חבריו אמרו לו בשעת זפתן הן בולעות לומר דבשעת זפיתה נותנין בהן יין ובכי הא אין סומכין על הכרת העין דודאי נכנס בהן יין כיון שמכניסין אותן לקיום אבל שאינן זפותין מותרין לפי שאינו ודאי שנתנו בהן יין ואם נתנו בהן ניכר היה בעין. זהו שנראה לי בפרושיו ואלו היה דעת הירושלמי שעל ידי הזפיתה בולעין יותר אין משגיחין בו לפי שאין שיטת גמרתנו הולכת בכך וכמו שכתבנו. ומיהו צריך לקלף זפתן ואעפ"י שלא נתן בהן יין אלא פעם אחת מפני שהיין נבלע בין הזפת ודפני הכלי. אי נמי שהזפת בולע היין הרבה והיינו דקתני חדשים מזופתין אסורין כלומר אפילו בחדשים שלא נשתמש בהן יין אסורין שעל ידי הזפיתה נאסרו בנתינת יין שבשעת זפיתה. ואסורין דקתני עד שיקלפם קאמר ולא שצריך לקלף על כל פנים. שאלו רצה להכשירן על ידי מלוי ועירוי כל שכן שהוכשרו דלא עדיף קליף והדחה ממילוי ועירוי שהמים גם כן נבלעין מיד ומפליטים את היין שבזפת ועוד דכבולעו ע"י זפת כך פולטו בזפת אבל חדשים שאינו זפותים מותרים בלא הכשר כלל ובלא הדחה שהרי ניכר לעין שלא נשמש בהן ביין כל עיקר. ואם תאמר אם הדבר כן שאין מכניסים את הנודות לקיום תיקשי לך עובדא דבר עידי טייעא דגרסינן התם בר עידי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה אתא שאיל בי מדרשא א"ל רב ירמיה כך הורה ר' אמי הלכה למעשה ממלאן ומערן מים ג' ימים ולמה הוצרכנו למילוי ועירוי בהדחה הוה סגי להו ככובי דארמאי. יש לומר דזפותים היו וכדי להצילם מידי קליפה אמרו. וא"ת עוד אם כן מפני מה נחלקו על רב"ג כל סייעתו דגרסינן התם הדרודריא והרוקבאות של עו"ג ויין ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה ומותר בהנאה. העיד ר' שמעון בן גדע לפני בנו של ר"ג על ר"ג ששתה ממנו בעכו ולא הודו לו. ורוקבאות היינו נודות כדמתרגמינן חמת מים רוקבא דמיאי וי"ל דסייעתו סבורים דנודות מכניסים לקיום הן. ולפי זה קיימא לן כר"ג דמעשה רב ובנו נמי הודה לו ושמא כל סייעתו דהא אקשינן התם ולא הודו לו ורמינהו יין הבא ברוקבאות של עו"ג אסור בשתיה ומותר בהנאה. העיד ר' שמעון גודא לפני בנו של ר"ג על ר"ג ששתה ממנו בעכו והודה לו ופרקינן מאי לא הודו לו דקאמר התם כל סייעתו אבל בנו מודה ואי בעית אימא גודא לחוד וגודא לחוד ולומר דגודע אמר לא הודו וגודא אמר שאף סייעתו הודו לו דכיון דלמר ולמר עשה בו ר"ג מעשה ושתה ממנו ומר אמר הודו לו סייעתו אע"ג דמר אמר לא הודו לו מקבלין עדותו של גודא שאמר הודו לו דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודרדוריא של עץ הרי הן כנודות של עור ועל שניהם העידו ששתה ר"ג יין הכנוס בתוכו כלומר אחר שיכשוך. ואלא מיהו אם הכניס בתוכו יין לקיום או במקומות שמכניסים אותם לקיום צריכים הן מלוי ועירוי. תניא קנקנים של עו"ג חדשים מותרים ישנים או מזופתים אסורים סתם קנקנים שדברו חכמים בכל מקום של חרס הן. וכבר פירשנו דקנקנים מכניסים אותן לקיום. ולפיכך שנו דאם חדשים הן שניכר לעין שלא הכניסו בהן יין מותרים לומר שסומכין עליהם על מראית העין ודוקא בשלא זפתן נכרי אבל זפותין אסורים או מפני שבשעה שזופתן נותן לתוכן יין או מפני שאין ניכר היטב אם נתן לתוכו יין לאחר מיכן אם לאו. וכן ישנים אעפ"י שאינה זפותים אסורין וישנים קרי להו כל שנשתמש בהן העו"ג ביין ואפילו פעם אחת דכל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהן רבנן כדאיתא בשילהי פרק השוכר. ובשם רבנו יצחק הזקן ז"ל אמרו דבימים ההם היו רגילין לתת בהן יין בשעת זפיתה ולפיכך אינו ניכר אם נתן בהן יין אחר כך פעם אחת אם לאו אבל עכשיו שאין נותנין בהן יין בשעת זפיתה אם היה נותן בהן יין לאחר זפיתה ניכר היה. ולפיכך הלוקח בראלש מזופתים אם רואה זפתן מצהיב וניכר לו שלא נתן בהן העו"ג יין מותרין בלא שום הכשר. ואם תאמר אחר שאמרנו שהקנקנים שאמרו של חרס הן למה לי דנקט קנקנים שמכניסים לקיום אפילו כל שאר הכלים של חרס שאין מכניסים אותם לקיום אם היה תחלת תשמישם ע"י עו"ג אסורים וצריכין הכשר גדול במכניסו לקיום לפי שהוא בולע הרבה בתחילת תשמישו וכן דעת הגאונים ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב. י"ל דהכא להודיעך כח דהיתירא נקט קנקנים ולומר שאפילו בשמכניסים לקיום דאיכא תרתי לריעותא חדא דהן של חרס ועוד שמכניסין לקיום אפילו הכי יש להן הכשר במילוי וערוי וכדקתני סיפא דברייתא כיצד עו"ג נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכה מים עו"ג נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם ציר או מורייס ואינו חושש. ופירש רש"י ז"ל ישראל נותן לתוכה מים ג' ימים ומערה מעת לעת ומותרת. ועו"ג נותן לתוכה יין וישראל נותן לתוכה ציר או מורייס ומותרים. ונראים דבריו מדאמרינן התם בסמוך ציר שורף אור לא כל שכן דאלמא נותן לתוכה ציר או מוריס דקתני להכשיר קאמר. וכדכוותה נמי הא דקתני ישראל נותן לתוכן מים להכשירם קאמר אלא דקשיא לי קצת שאילו כן הוה ליה לפרושי נותן לתוכן מים ג' פעמים ועוד דכיון דכאיל ותני נותן לתוכן ציר או מורייס אם בהכשירן של קנקנים קא מיירי יש במשמע שנתינת מים כנתינת ציר ובודאי בנתינת ציר אין צריך ג' ימים ולמלאות ולערות והאיך כלל ושנה סתם שני הכשרין שאין ענינם וזמנם שוה ולא דומה זה לזה כלל ולא פירש ונראה לי דברייתא תרתי קתני תנא נותן לתוכן מים לאשמועינן שמותר להשתמש בהן במשקה ואע"פ שהמשקין שנותן לתוכן מפליטין את היין שבתוכם ומתערבת אותה פליטה במשקין אינו חושש. ואחר כך השמיענו שאם נתן לתוכה ציר או מורייס שוב אינו חושש לאיסור אותן כלים ונותן לתוכם מים כל זמן שירצה שכבר הוכשרו ואע"פ שלא נתן בהם ציר או מורייס אלא לפי שעה והיינו נמי דפלגינהו ותני להו דאי לא ליערבינהו ולתנינהו נכרי נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם מים או ציר ומורייס ואינו חושש ומכל מקום אסורין דקתני בכל מקום לאו אסורין לעולם קאמר אלא עד שימלאם ויערם אם הם כלים שמכניסים לקיום ואם כלים שאין מכניסים לקיום אם זפותים מקלף זיפתם ומשכשכן כמו שאמרנו ואם אין זפותים משכשכן במים ודיים. דגרסינן התם דבי פרזק רופילא אנס ההוא כובא מפמבדיתא מלינהו חמרא והאדרינהו ניהליה אתו ושייליה לר' יהודה אמר להו הוי דבר שאין מכניסו לקיום וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש ואין הפרש בדבר זה בין שהיה תחילת תשמישן על ידי ישראל ובין שהיה תחילת תשמישן על ידי נכרי. ומיהו דוקא בכלי עור וכלי עץ אבל בשל חרס אפילו אין מכניסו לקיום כל שתחילת תשמישו ע"י עו"ג צריך הכשר גדול כמכניסו לקיום לפי שהחרס בתחילת תשמישו בולע הרבה והיינו דגרסינן התם כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי ופירש הרב אלפסי ז"ל כסי דפחרא ששתה בהן הנכרי בתחילת תשמישן ואמרינן עלה פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי בפעם שנייה ואיכא דאמרי פעם ראשונה ושנייה כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם שלישית והלכתא פעם ראשון ושנייה אסור שלישית מותר פירוש בששתה העו"ג פעם ראשונה שבתחילת תשמישן וכן בשנייה כגון ששתה בו ישראל פעם ראשונה ובפעם שנייה שתה בה העו"ג אסור עד שימלאנו ויערנו בכלי שמכניסו לקיום לפי שבפעם הראשונה יבש הרבה ושואב הרבה וכן בפעם השנייה שעדיין אינו שבע מלבלוע בפעם אחת אבל משנייה ואילך כלומר אם שתה בו ישראל פעם ראשונה ושנייה ושתה בו העו"ג בפעם השלישית מותר שכבר שבע ביד ישראל ומעתה אינו בולע כשאר הכלים של עץ ושל עור שאין מכניסים לקיום. וכן דעת הגאונים ז"ל וכן פר"ח ז"ל ורבנו תם והרמב"ם ז"ל פירשו אי שתי בהו עו"ג והדיחוהו אחריו בפעם ראשונה ושנייה של הדחה אסור דעדיין צחצוחי היין עליו אבל משנייה ואילך מותר שכבר כלו צחצוחי היין והביא רבנו תם ז"ל ראיה מדתנא במסכת טהרות חרסן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא שלישי טהור שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית. ובמגילת אסתר רבתי אמרו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדני המלך נגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח הכוס שלשה פעמים ואפשר כן שצריך הדחה ג' פעמים. וכן נהגו אבל אין פירושם עולה בשמועה יפה. דאם כן היאך סתמו רב אשי ורב אסי כל כך לשונם ואמרו כסי מר אסר ומר שרי ומאי איירי עד השתא בשכשוכי כלים כמה פעמים צריך עד שאמרו הם סתמא כסי מר אסר ומר שרי. ועוד מאי קאמר בתר הכי אשתי בהו נכרי פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסור דאטו עד השתא לאו בששת בהו איירינן דאיצטריך השתא למימר אי שתי בהו נכרי ועוד אי בהכשרן קא מיירי מאי אריא דאמרינן ליה בכסי ולא אמרו גבי חוצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי דאמר רב פפא משכשכה במים התם הוה להו למימר פעם ראשונה ושנייה רב אסי אסר ורב אשי שרי. אלא ודאי פירושם של גאונים ז"ל עיקר ועליהם יש לסמוך שקבלתם תורה היא. ואם תאמר אם כן תיקשי לן דרב פפא דגרסינן התם א"ר פפא הני חיצבי שחימי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש ואמר רב פפא הני פתואתא דביה מכסי דבר שאין מכניסו לקיום הוא. יש מי שפירש דהתם בשהיה תחילת תשמישן ע"י ישראל ואינו מחוור בעיני חדא דמה ליה למימרא הני חיצבי שחימי ופתואתא דבר שאין מכניסו לקיום הוא. ועוד דמדקאמרי חיצבי שחימי דארמאי משמע דתחילת תשמישן ביד ארמאי הוה. וע"כ נראה לי דחרסן של אלו קשה ועפרן אינו בולע הרבה דאינו כשאר כלי חרס ולפיכך אפילו תחילת תשמישן ביד נכרים הרי הן ככלי עץ וע"כ נ"ל עיקר נוסחאות שמצאתי דגרסי הני חיצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא ודבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכו במים ואינו חושש. וכן נמי פתואתא דבי מכסי מהאי טעמא נמי הוא. ומכל מקום נראה לי דדין זה שאמרו בכסי פעם ראשונה ושנייה אסור לא אמרו אלא בכסי בלבד לפי שאין היין משתהא שם אלא לפי שעה נותן בו יין ושותהו מיד ומערו ולפיכך אין הכוס יכול לבלוע די ספיקו בפעם אחת אבל בשאר כלים שמשתהא בו היין קצת כל שהיה תחילת תשמישו על ידי ישראל אפילו בפעם אחת מותר שבאותו פעם שאב כל צרכו ושבע והיינו דנקטי לה בכסי. ודין זה של כלי חרס שאמרו בשתחילת תשמישו על ידי עו"ג דאפילו כלי שאין מכניסו לקיום צריך הכשר גדול הני מילי בכלים של חרס שאינן שועין באבר אבל שועין באבר אינן בולעין יתר משאר כלים אלא אדרבה ככלי מתכות הן שהאבר מין מתכת הוא ומצי' ואינן בולעין אלא מעט. והני מילי כלים שחורים או לבנים שהאבר מציל ובהדחה בעלמא סגי להו דגרסינן התם אמר רב זביד האי קונים אוכמא וחיורא שרי ירוקא אסור ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי כלומר אפילו חיוראי ואוכמי אם יש בהן בקעי הרי הן כשאר כלי חרס שאינן שועין ודינן במילוי ועירוי בשתחלת תשמישן ביד נכרי כמו שאמרנו. ואם ירוקין אם היה תחילת תשמישן בנכרי אסורין וכדאמר רב זביד ירוקא אסיר מאי טעמא משום דמצריף. וכתב הרמב"ן ז"ל מסתברא דירוקי דאסירי הרי הן ככלי מחפורת של צריף ואין להן טהרה עולמית ונראין דבריו דירוקי נמי מההוא טעמא הוא דאסירי משום דמצריף. וכתב הרמב"ם ז"ל אם היו ירוקין אסורין מפני שהן בולעין ויראה לי שאין זה אלא בשכנסו לקיום אבל אם לא כנסו לקיום מדיחן ומותרין ואפילו הן של חרס. ע"כ. ואם כדבריו אוכמי וחיורי אפילו בשמכניסו לקיום מותרין בשכשוך בעלמא דכלי מתכות הן ומכלל דבריו דכלי מתכת אפילו במכניסו לקיום אינו צריך מילוי ועירוי אלא בהדחה בעלמא סגי. וכן דעת הראב"ד ז"ל דכלי קוניא אוכמי וחיורי דלית בהו קרטופני וכלי מתכות אפילו הכניסן לקיום אין צריכין מילוי ועירוי. והביא ראיה מדלא מפלגינן במאני דקוניא בין מכניסו ובין אין מכניסו לקיום אלא סתמא א"ר זביד מאני דקוניא חיורי ואוכמי שרי. ועוד הביא רעיה מדתניא בשילהי פרק השוכר הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי ישנים דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון הכוסות והצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין וכלי מתכות אמורין בפרשה כדאיתא התם אלמא כלי מתכות בדבר שאין מכניסו לקיום אקילו בה רבנן שלא להצריכם אלא הדחה אע"ג דגבי משפך של עץ אחמירו להצריכו ניגוב הילכך לגבי מכניסו לקיום נמי סגי להו בניגוב דלא בלע מיירי בצונן ע"כ דברי הרב ז"ל וממנו למדנו דבר זה אעפ"י שאין ראייתו מן הברייתא ראיה דכלי עץ אפילו שיש לו בית קיבול אם אינו מכניסו לקיום בהדחה נמי סגי ליה ומשפך שאני דכלי הגת מדה אחרת יש להן כמו שנכתוב לפנינו בעזרת השם ברוך הוא. ומכל מקום מה שכתב הרמב"ם ז"ל דירוקא אם אינו מכניסו לקיום דבהדחה סגי נראה שהלך בה לשיטתו שהוא ז"ל סבר בכל כלי חרס שאם אינו מכניסו לקיום אינו צריך אלא הדחה בעלמא וכמו (דף קנד) שכתבנו למעלה וזה שלא כשיטת הגאונים ז"ל אבל לדעת הגאונים ז"ל שהחמירו בכלי חרס בשתחלת תשמישן ע"י עו"ג וכמ"ש מסתברא דירוקא בשאינו מכניסו לקיום לא גרע מכלי חרס דעלמא שאינו שוע ואם תחלת תשמישו ביד נכרי אף הוא צריך מילוי ועירוי. יש כלים שאין מכניסים אותן לקיום אבל משתמשין בהן תדיר ביין וכשמריקין ממנו יין זה חוזרין וממלאין אותן יין ככלים שמוליכין בהן יין הולכי דרכים וכן אותן של שפוכאי הרי אלו ככלים המכניסין לקיום וצריכין מילוי ועירוי. דגרסינן התם אמר ר' אדא בריה דרב איקא הני קנקנים של עו"ג לאחר י"ב חדש מותרין. אמר ר"ב האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרו. והם הנודות והכלים הקטנים שהסוחרים מוליכין בהן יין תדיר בדרכים וכששותין זה נותנין בו אחר למחרתו. וכן עושין תדיר ומתוך כך בולע הרבה כאלו הכניסו לקיום. ולפיכך אותן בראלש שמוליכין בידם עוברי דרכים הכשר גדול הן צריכין ויש כלים שאעפ"י שאין מכניסן לקיום ואעפ"י שלא שהה בו יין אלא זמן מועט ואפילו הכי נאסר עולמית דגרסינן התם אמר ר' יוסנא אמר ר' אמי כל נתר אין להן טהרה עולמית. מאי כלי נתר כלי מחבורת של צריף. וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא עולמית אלא שאין להם שום הכשר מיד ואפילו במילוי ועירוי אבל ביישון י"ב חדש ודאי ניתרין דלא גרעי מחרצנים וזגין ודורדיא דארמאי דכולהו לאחר י"ב חדש מותרין ואינו מחוור בעיני שאין זה עולמית דאדרבה טהרה עולמית יש להן אלא שאין להן טהרה יומיות לא ביום אחד ע"י ציר ומורייס ולא בשלשה ימים ע"י מילוי ועירוי. ועוד מסתברא שאילו היה להן טהרה ביישון אף בהגעלה או בחזרתן לכבשן האש נכשרין מיד ואם כן היאך פסיק ואמר שאין להן טהרה עולמית. ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דהוו להו כחרס הדרייני ואפילו לאחר י"ב חדש אסורין ואסורין בהנאה. ומה שהביא ראיה מחרצנים וזגין אינה דקים להו לרבנן דאין לחות היין שבחרצנים ושבזגין מתקיים אלא עד י"ב חדש אבל לאחר מיכן עץ בעלמא הן וכן הטעם בדורדיא דלאחר י"ב חדש לחותו כלה ונעשה עפר בעלמא. כלים המכניסין לקיום אם נתן בהם נכרי יין אפילו לפי שעה צריכין הכשר גדול כאלו נתיישנו בידו ולפיכך אפילו הפקידו ביד נכרי בלא חותם חוששין שמא נתן בתוכו יין וצריך הכשר והילכך אין מפקידין אותו בידו בלא חותם אחד דגרסינן בשילהי פרק השוכר רבא כי משדר גולפני דהרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בו רבנן. פירוש סחיף להו אפומייהו וחתים והיינו חותם אחד וכן עביד אברצייהו דהיינו נקב קטן שבושליהן. ואי אפשר לפרש משום חותם בתוך חותם קא עביד דהא כל היכא דליכא למיחש לניסוך כולי עלמא לא חששי לזיופא ובחותם אחד סגי כדאמרינן בפרק אין מעמידין גבי חומץ שלנו ביד עו"ג. וכלי הגת נמי דבעי ניגוב כמו שנכתוב אפילו לפי שעה נמי גזרו בהו כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל ההוא נכרי דאשתכח במעצרתא אמר ר' אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב ואם לא בהדחה בעלמא סגי לה. ולענין הכשרין של כלים נמצא קצרן של דברים לפי מה שכתבנו כלים בין של עור בין של עץ שאין מכניסין לקיום ואין משתמשין בהן תדיר תדיר ככובי משכשכן במים ודיין. וכן הדין לכוסות שאע"פ ששותין בהם תדיר מכל מקום אין היין שוהא בהן תדיר אלא ממלאן לפי שעה ושותה ומערן והילכך בשיכשוך בעלמא סגי להו ואפילו היה תחלת תשמישן ביד עו"ג ואם מזופתין וניכר שלא נכנס בהן יין כלל מותרין בלא שום הכשר כיון שאין דרכן עכשיו לתת בהן יין בשעת זפיתה ואם ישנים קולף את הזפת ומשכשכן לאחר קליפה ומותרין. ואם ממלאן ומערן מותרין אעפ"י שלא קלף את הזפת. ואם כלים של חרס הן ואין שועין באבר אם היה תחלת תשמישן ביד ישראל אם שהה בהן יין או מים זמן אחד ואפילו זמן מועט אעפ"י שנשתמש בהן נכרי לאחר מיכן מותרין בהדחה בעלמא ואם זפותין צריך לקלף את הזפת או למלאות ולערות שלשה ימים והיינו עובדא דבר עידי טייעא ואם כוסות של חרס הן שאין היין שוהא בהן אלא ממלא ושותה לפי שעה אם שתה בהן בתחלה ישראל פעם ראשונה ושניה ואחר כך שתה בהן נכרי מותרין בשיכשוך בעלמא אבל אם שתה בו הנכרי בפעם הראשונה או אפילו בשניה צריך הכשר גדול ככלי שמכניסו לקיום וכדעת הגאונים ז"ל אבל מן השניה ואילך מותר. ואם היו שועין באבר אוכמי וחיורי ולית בהו קרטו פני אפילו היה תחלת תשמישן ביד עו"ג מותרין בהדחה בעלמא שהאבר ממיני המתכת הוא ומציל מלבלוע וכל שכן כלי של מתכת וכל שכן כלי זכוכית שאינו בולע כלל ואם היו בהו קרטופני הרי הן כשאר הכלים שאינן שועין ואם היה תחילת תשמישן ביד נכרי צריכין הכשר גדול כמו שאמרנו. כלי שמכניסין לקיום בין שהיה תחילת תשמישן ביד עו"ג בין שהיה תחילת תשמישן ביד ישראל ואפילו עמדו ביד נכרי בלא חותם ואפילו לפי שעה הרי הן צריכין מילוי ועירוי דאפילו לפי שעה גזרו בהן רבנן ולא שנא של עור ולא שנא של חרס ואפילו מזופתין אין צריך לקלף את הזפת דכל שהוא מערן המים מפליטין את הכל. היו של מתכת או שהיו של חרס והן שועין אוכמי וחיורי כיון שאין בהן קרטופני אין צריכין מילוי ועירוי אלא דינן ככלים שאין מכניסין אותם לקיום ובהדחה בעלמא סגי להו. אבטא דטייעי וכיוצא בהן מן הכלים שהיין שוהא בהן תדיר תדיר אעפ"י שאין מכניסין לקיום הרי הן כמכניסו לקיום בין שהיו של עץ בין של עור בין של חרס. כלים העשויין ממחפורת של צריף אסורין לעולם ואין להם שום טהרה בעולם. ויראה שאפילו בשאין מכניסן לקיום ואפילו היה תחלת תשמישן ביד ישראל אסורין דלעולם הן בולעין הרבה שלא מצינו בהן חלוק וסתם אמרו כלי נתר אין להם טהרה עולמית והרי הן כחרס הדרייני וכן הדין לכלי חרס השועין בזמן שהן ירוקין והיה תחילת תשמישן ביד נכרי שהירוקין במחפורת של צריף הן שועין ולפיכך הרי הן ככלים של מחפורת של צריף כ"מ שאמרו שהמילוי והעירוי מועיל הוא הדין להגעלה וכדאמרינן בפרק השוכר אמר רבא נעוה ארתחו. הגעלה זו תתבאר לפנינו אם בכלי ראשון או בכלי שני. ואם מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או כמעיין שמימיו רודפין ועמדו שם שתים עשרה שעות מותר דתניא בפרק השוכר ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים רשב"ג אומר משום ר' יוסי מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה. וכמה עונה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן או יום או לילה. ר' חגא בר שאונא ארבב"ח אמר ר' יוחנן חצי יום וחצי לילה א"ש בר רב יצחק ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי הא בתקופת תמוז וטבת. וכן אם נתן בהן ציר או מורייס ועמדו בהן קצת מותרין ולא נתפרש זמן עמידתן ואפשר כשיעור שיחמו באש ותשיר זפתן לפי שהן מדמין אותו לו. וכל שכן אם החזירן לכבשן האש מותרין דגרסינן בפרק אין מעמידין בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מרבי אמי קנקנים שהחזירו לכבשן האש והתלבנו מהו א"ל ציר או מורייס שורף אור לא כל שכן. איתמר נמי אמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן קנקנים של נכרים שהחזירן לכבשן האש כיון שנשרה זיפתן מהן מותרין אמר רב לא תימא עד דנתרא אלא כיון דרפאי אע"ג דלא נתר. וטעמא דמילתא דכיון דהיסיקו מבחוץ כל ששלט האור מפניו כ"כ עד שרפתה הזפת הדבר ידוע שכבר כלה לחלוחית היין לגמרי. דבר זה שאמרו שהציר והמורייס מכשיר את הכלים מפני שהמלח שבהן שורף. נראה לי דדוקא ציר או מורייס ואין דנין מהן למים ומלח שאין אומרין בטבעים זו דומה לזו שמא המלח בתערובת הציר והמורייס פועל כן אבל לא להתערב בתוך המים. קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר דכיון שמשים הגחלים מבפנים חאיס דילמא פקען ולא משהא להו בגווייהו כל צרכו. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבנו יצחק זצ"ל שאם עשה אש מבפנים כ"כ שלא יוכל ליגע בידו בדפני הכלי מבחוץ אז חשוב כמו הגעלה. ולדידי קשה לי דאם כן היא שנו סתם קנסא חד שרי וחד אסר והלכתא כמאן דאסר ולא פליג בין נתחמם כל כך ללא נתחמם כל כך ופסיק כמאן דאסר. א"ו סתמן של דברים משמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי אסור גזירה דילמא חאיס עלייהו דילמא פקען. וכענין שאמרו בזבחים פרק דם חטאת גמרא א' שבישל בו וכן בפרק כ"ש בפסחים. ואפשר שהוא ז"ל מפרש דאמילתיה דרב אשי קיימי דאמר לא תימא דנתרא אלא כיון דרפאי אע"ג דלא נתר. ועלה פליגי רב אחא ורבינא אי רפייה איהו בקינסא מבפנים אי מהני או לא וחד שרי בריפוי ע"י קינסא אבל היסק גמרה מבפנים כ"ש דמועיל ושפיר דמי. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וז"ל קינסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו. והילכתא כמאן דאסר דלא דמי להחזירו לכבשן דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבנו אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתן נושרת ע"כ. ולפי דבריהם ניקל ביין נסך לפי שהוא נבלע בצונן. וכמו שכתבתי למעלה בבית התערובת בענין כלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות. ומתוך דברי ר' יצחק ז"ל שאמרנו דלא גרע מהגעלה אנו למדין דס"ל דהגעלה בכלי חרס מהניא לגבי יין נסך. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא מצינו הגעלה בכלי חרס אלא עירוי וניגוב והדחה. ומיהו כלי חרס המוכשר בהדחה אז ודאי סגי ליה בהגעלה. ודבר ברור הוא דהגעלה אפילו בכלי חרס טפי עדיפא מהדחה אבל כל שצריך עירוי וניגוב הגעלה (דף קנה) אינה מתירתו. אבל כלי עץ אפילו מכניסו לקיום ניתרין בהגעלה ובכלי ראשון שאין הכשר לכלי עץ גדול מן ההגעלה. אבל לשפוך עליו מים רותחין אם הוא כלי שמכניסו לקיום מסתברא דלא סגי ליה בהכי דככלי שתשמישו בכלי ראשון הוא וצריך הגעלה בראשון. ואף כלים שאין מכניסן לקיום אלא שמשתמש בהן ביין הרבה כגון גת וכליו דבעו ניגוב אפשר דלא סגי להו בדרך הגעלה אלא בהגעלת כלי ראשון ולא בכלי שני ולא בשפיכת מים רותחין עליהן. וכן כתב ר"ח ז"ל נעוה ארתחו. פירוש נעוה יקב כלומר נעוה זו אין לה היתר אלא בריותח על ידי האור הא נראה מדבריו דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל. ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל. והרב בעל התרומות ז"ל כתב דבעירוי מים רותחין עליהן שרי ואפילו כלים המכניסן לקיום. וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל דעירוי כלי ראשון ככלי ראשון ואפילו קערה שנתנוה בכלי ראשון של נבלה נכשרת בעירוי מים רותחין דכלי ראשון. ויש לו קצת ראיה מן הירושלמי בשבת פרק כירה אבל ודאי קשה עליו מיורה דמר עוקבא דעביד לה גדנפא ואמר רבא מאן חכים למעבד כי הא אלא מר עוקבא דגברא רבה הוא ולמה הצריכוה כולי האי לישדו עלה מים רותחין מכלי ראשון. וכבר הארכתי בזה בבית האוכלין בענין מליגת גדיים וטלאים. ומכל מקום אפשר כדבריו בכלי היין לפי שבליעת היין בצונן מדבר מועט הוא ולא גרע עירוי דכלי ראשון מניגוב או מחליטת מי זתים ואפילו כלי שמכניסו לקיום דלא גרעי ממילוי ועירוי דמים צוננין. גם מה שכתב הרמב"ן ז"ל שלא מצאנו הגעלה לכלי חרס אינו נראה דגרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס. תני רבי חלפתא בן שאול קדירה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. אמר ר' בא ואין למדין ממנה לענין נבלה אמר רבי יוסי קשיתא קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה. ואתמר הכין אמר רבי כמאן דאמר מאיליהן קבלו המעשרות. רבי יוסטא בר שונם בעא קומי ר' מונא תנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואתמר הכין אמר ליה כאן על ידי האור הוא נגעל פירוש אע"פ שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם בתרומה הקלו שאינה בזמן הזה דאורייתא וכמאן דאמר מאיליהן קבלו את המעשרות כשעלו מבבל ועל ידי האור הוא נגעל. ומכאן לכל איסורין של דבריהם כן. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן כי אמר ר' בא אין למדין ממנה לענין נבלה לישמועינן שאר איסורין של דברים וכל שכן נבלה אלא ודאי משמע דהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם וכן מצאתי לרב ר' שמריה הצרפתי תלמידו של רש"י ז"ל והביא ראיה מדרבא דאמר נעוה ארתחו. ואעפ"י שאין ראייתו מחוורת לשאר איסורין הנבלעין על ידי האור מכל מקום לענין יין נסך דנבלע בצונן שומעין לו ועוד דלא גרע ממילוי ועירוי וכמו שכתבתי וכל שכן שאף לשאר האיסורין של דבריהם הנבלעים ע"י האור נראה מההיא דרבי אבא דירושלמי שההגעלה מועלת וכל שכן ליין נסך של דבריהם והנבלע בצונן שתועיל אפילו בפעם אחת. וכבר כתבתי יתר מזה ומה שיש לי לדקדק עליה בשער הכלים שבבית התערובות. וכתב בעל התרומות ז"ל דכלי עץ אם קלף אותו בקרדום מותר דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה. וכן אמר לי מורי הרב רבי יונה זצ"ל לפי שהיין נבלע בצונן ודבר מועט הוא וזהו ששנינו נכרי נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכו מים ואינו חושש. כלומר משתמש בהן על ידי מים ואינו חושש. אעפ"י שהיין הנבלע נפלט על ידי אותן מים וקיימא לן שאין מבטלין איסור לכתחילה הכא שרי לפי שהיין הנבלע מועט והקנקן כלי שאין דרכן להשתמש בו בדבר מועט אלא בדבר מרובה. ולפיכך כיון שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם מותר לבטלו לכתחילה. והרמב"ן ז"ל חלק בדבר זה שאין קליפה מתרת. ובשל דבריהם להן שומעין שאמרו להקל ועוד דמסתבר טעמייהו. כל הכלים שנשתמש בהן ישראל ביין קודם שהוכשרו היין אסור בשתיה ומותר בהנאה דתנן בפרק אין מעמידין נודות הנכרים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בתוכן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכמים אומרים אין אסורין איסור הנאה. ותניא הדרדורים והרוקבאות של נכרים ויין ישראל כנוס בהן אסור בשתיה ומותר בהנאה. ומסתברא שאם יש בתוכו מים כדי שתהא קליפת הכלי מתבטלת בתוכן לפי שיעור אחד בששה מותר אפילו בשתיה דהא קיימא לן כמאן דאמר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מים רבין עליו ומבטלים אותו. הילכך לפי מה שכתבנו שאין בו איסור אלא כדי קליפה אפילו לכשאתה אוסר כל הקליפות כאלו הן יין הרי כתבנו למעלה בשם רבנו יצחק ז"ל שהיין נותן טעם לפגם בתוך ששה חלקי מים. ואם נדרכו ענבים בגת עד שלא הוכשר הכל מותר דהא קיימא לן כרבא חמרא חדתא בעינבי בנותן טעם האי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרי הילכך החרצנים והזגים אינן מינו ומבטלים אותו וכן התיר רבנו תם ז"ל אלא שאני חושש אם הוציאוהו דרך נקב הברזא שאף הנקב נאסר ואין יוצא משם מעורב או מוציאו דרך פתחו של גיגית. ירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם רבנין יין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנאה כנסו לתוך הקנקנים הוא הדין כיין פנהו וכנס לתוכו יין אחר נעשה יין כקנקנים. כל הכלים אם בא להשתמש בהן בשאר משקין קודם שהוכשרו מותר ובלבד שידיח תחלה לכלוכי היין שעל פני הכלים דתניא קנקנים של נכרים נכרי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן מים עו"ג נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש. ואוקימנא בגמרא אפילו לכתחילה ואיבעיא להו מהו ליתן לתוכו שכר רב נחמן ורב יהודה אסרי רבא שרי והלכתא כרבא. וגרסינן התם רב יצחק בריה דר"י שרא לרב חייא בר יצחק למירמא ביה שיכרא רמו בה חמרא ואפילו הכי לא חש לה למילתא אמר אקראי בעלמא הוא. ולענין כלי הגת שנינו בפרק השוכר גת של אבן שזפתה עו"ג מנגבה והיא טהורה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכמים אומרים יקלף את הזפת. ושל חרס. אע"פ שיקלף את הזפת הרי זו אסורה. הגת אינו מכניסו לקיום וכדאמרינן בגמרא ומודה רבי בקנקנים של חרס שהן אסורין. ואמרינן ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום אלמא גת לא מיקרי מכניסו לקיום. ואפילו הכי הוא וכליו כגון המחץ והמשפך צריכין ניגוב אעפ"י ששאר כלים שאין מכניסין לקיום סגי להו בהדחה וכמו שכתבנו למעלה. והטעם לאלו מפני שמשהין אותן ביין כל ימות הגיתות. ולפיכך אמרו הגת של אבן שזפתה עו"ג צריך לנגבם במים ואפר כדי להעביר היין ששם בה בשעת זפיתה. וכבר כתבנו למעלה שאין הזפת מבליעו יותר ממה שיהיה בולע בלא זפיתה אלא שהגת אפילו לפי שעה הצריכוה ניגוב והא דקתני שזפתה עו"ג הוא הדין אם זפתה ישראל ונגע בה נכרי בשיש בה יין כדי להטפיח וכדאמרינן בשילהי פרק רבי ישמעאל ההוא נכרי דאישתכח בי מעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב ואע"פ שהיה הגת ההוא תחילת תשמישה ביד ישראל. והטעם לזה כמו שאמרנו דגת כיון שאם היה תחילת תשמיש' ביד עו"ג היה צריך ניגוב אף הוא גזרו עליו אפילו לפי שעה וכמו שאמרו נמי במכניסו לקיום שאפילו לפי שעה גזרו בו רבנן. ואע"פ שאין נראה כן דעת רש"י ז"ל הא דאמרינן בשל אבן שאפילו זפתה עו"ג אינו צריך לקלף היינו טעמא משום דהאבן שועה הרבה ואין הזפת מתבקע ליכנס היין בין הזפת והגת ליבלע בו. ומיהו אוקימנא בגמרא דוקא בשלא דרך בה הנכרי הא זפותה ודרך בה העו"ג אסורה עד שיקלף וינגב או שימלאנה ויערנה שלשה פעמים ואינו צריך לקלף ואם ישנה שנים עשר חדש אינו צריך לא לקלף ולא למלאות ולערות דגרסינן התם בגמרא על הא מתניתין דגת של אבן שזפתה עו"ג מנגבה והיא טהורה. אמר רבא לא שנו אלא שזפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב זו היא גירסא הנכונה ולא גרסינן לא בעיא ניגוב. והכי פירושא לא שאנו דסגי לה בניגוב ואינו צריך לקלף אלא שזפת ולא דרך בה לפי שאין הזפת מתבקע דאין היין נכנס לפנים מן הזפת ובניגוב שעל הזפת סגי אבל זפתה ודרך בה הזפת מתבקע והיין נבלע שם והגת בולע ולפיכך לא סגי לה בניגוב שעל הזפת אלא מקלף ומגנב ויש ספרים דגרסי איכא דאמרי אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי בניגוב. ואין גירסא זו נוכנה דהיינו נמי לישנא קמא אלא לא גרסינן להאי איכא דאמרי כלל ואי גרסינן ליה לא גרסינן ביה רבא אלא רבה כלומר דאיכא דאמרי דלא רבא אמרה אלא רבה וליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דלישנא קמא בשם רבא ובתרא בשם רבה. ואמרינן לסיועי להא דאמר רבא דההוא דאתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה הב לי גברא דמדכי לי מעצרתא כלומר שקנה אותו חדש מן הנכרים ומזופת היה. אמר ליה לרב זיל בהדיה וחזי דלא מצווחת עלי בי מדרשא אזל חזייה לעצרתא דהות שיעא טובא אמר הא ודאי בניגוב בעלמא סגי כלומר דמתוך שראה אותו חלק כל כך חשב שלא דרך בה הנכרי כלל. בהדי דקא אזיל ואתי חזא פילא מתותיה אשכחיה דמלי חמרא אמר הא ודאי לא סגי בניגוב. כלומר דרך בה ונכנס היין בין בקעי הזפת ובלע הגת ולפיכך קלוף בעיא ומנגבה אחר כך ואי אפשר לפרש לא סגי ליה בניגוב ומילוי ועירוי בעיא כמכניסו לקיום דאם כן לא הוה ליה למימר לה סגי לה בניגוב ולישתוק אלא הכין הוה ליה למימר בהדיא לא סגי לה בניגוב אלא צריכה מילוי ועירוי אלא ודאי הכי קאמר לא סגי לא בניגוב אלא מקלח ומנגב וכן פירש רש"י ז"ל. ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא לא סגי בניגוב אלא קילוף בעיא. ותניא בתוספתא של עץ ושל אבן צריך לנגב ואם היו זפותין צריך לקילוף ובשדרך בה קאמר. דאי בשלא דרך הא תניא במתניתין של אבן זפתה נכרי ינגב ואין צריך לקלף והוא הדין בשדרך ממלא בה ובשאינו זפותה. ואין הפרש בדבר זה בין של אבן בין של עץ דתניא בברייתא של עץ ושל אבן ינגב ואם היו זפותין אסורין כלומר עד שיקלף וינגב ואקשינן והא תנן ושל אבן ינגב כלומר בשזפתה נכרי ופרקינן מתניתין בלא דרך בה ברייתא בשדרך בה. ושל עץ רבי אומר ינגב כלומר ואין צריך לקלף וחכמים אומרים יקלוף את הזפת כלומר ואחר כך ינגב ולא סגי ליה בניגוב כלי שיקלף לפי שהעץ אינן חלק כל כך והזפת רפוי ונכנס בו היין הילכך מקלף ומנגב כאילו נשתמש בה נכרי בלא זפיתה. ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה שהיין גם כן נבלע בינה ובין הזפת והחרס בולע ולפיכך לא סגי לה בניגוב ואפילו אם נגבה לאחר שקלפה אלא מילוי ועירוי בעיא ולפיכך אין צריך לקלף אלא ממלא ומערה שאין אחר מילוי ועירוי או אחר יישון כלום וכמו שכתבתי למעלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכן הדין בשאינה זפותה שהחרס בולע הרבה. וכבר כתבתי למעלה שאין הכלים המזופתין בולעין יותר מחמת זיפתן ממה שהיו בולעין מעצמן בלא זפת רבי מתיר אפילו של חרס בניגוב לפי שהוא סבור דכל שאינו מכניסו לקיום אינו בולע הרבה ובניגוב בעלמא סגי ליה וכדאמרינן בגמרא ומודה רבי בקנקנים של נכרים שהן אסורין כלומר בלא מילוי ועירוי ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. ומיהו אף חכמים לא הצריכו בשל חרס מילוי ועירוי אלא בשהיה תחלת תשמישן ביד נכרי שהחרס בולע הרבה בתחילת תשמישו וכמו שכתבתי למעלה גבי כסי אבל כשהיה תחילת תשמישן ביד ישראל אף של חרס בניגוב בעלמא סגי ליה. והא דקתני הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין. ואם איתא (דף קנו) דאפילו בשהיה תחילת תשמישן ביד ישראל כן למה לי דקתני של עו"ג אפילו בשל ישראל נמי וכן דעת הראב"ד ז"ל ובדין היה שיהיו כלי הגת של חרס נכשרין בהדחה בעלמא אם היה תחילת תשמישן ביד ישראל כדרך שאמרו בכסי דפחרא דמפעם שניה ואילך בשכשוך בעלמא סגי להו. אלא שהחמירו בכלי הגת מפני שתשמישן ביין מרובה ושמושן תמיד ולפיכך צריכין ניגוב לעולם ומכל מקום אם של עץ היא כל שצריך ניגוב צריך להתיר הקשרים לפי שאין המים והאפר יכולין ליכנס בין הקשרים והדפין אלא אם כן מתיר הקשרים ומרפה אותן אבל בהכשר מילוי ועירוי אין צריך להתיר הקשרים מפני שהמים נכנסין בכל מקום שנכנס היין ומפליטין אותו. ובהכשר יישון אין צריך לומר שאינו צריך להתיר הקשרים שהלחלוחית שבין דף לדף מתייבש לגמרי. ויש מי שהצריך היתר קשרים ליישון והראשון נראה לי עיקר. ואינו דומה למה שאמרו בדרווקי דארמאי שאמרו בשילהי השוכר דאי אית בהו קטרי שארי להו ולא סגי ביישון דהתם הוא דקאי חמרא כנוס בין הקשרים אבל כלי הקשור מבחוץ בחריות אין היין נכנס בהן ובין דף לדף אין היין נכנס בהן כל כך. וכלים שאין צריכין ניגוב אלא הדחה לכולי עלמא אינן צריכין התרת קשרים כלל. ניגוב זה שאמרו כיצד גרסינן בפרק השוכר במה מנגבו רב אמר במים רבב"ח אמר באפר. ופרישו בגמרא דרב אמר במים הוא הדין שצריך אפר ורבב"ח דאמר באפר הוא הדין שצריך מים ולא נחלקו כלל אלא שזה הזכיר תחילה הניגוב ואמר שצריך לרטבו במים קודם שיתן שם אפר ומר אמר נותן אפר תחילה וגם בזה לא נחלקו דלכולי עלמא מים צריך תחילה ולא פליגי כאן ברטיבא כאן ביבישתא איתמר בי רב משמיה דרב אמרי תרי תלת ושמואל אמר תלת ארבע. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב משמיה דרב אמרי תלת ארבע ושמואל אמר ארבע וחמש ולא פליגי מר חשיב מיא בתראי ומר לא חשיב מיא בתראי. והילכך ביבישתא נותן מים ואפר ומים ואפר ומים והרי כאן חמש עם המים האחרונים ועם המים הראשונים גרסינן בפרק השוכר בעו מיניה מרבי אבהו הני גורגי דארמאי מהו אמר להו תניתו הרי שהיו גיתו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה הדפין והלולבין ובעדשים של נסרים מדיחן והעקלין של נסרים ושל בצבוץ מנגבן ושל שיפה ושל גמי מיישנן עד שנים עשר חדש רשב"ג אומר מדיחן מגת לגת ומבד לבד. ואקשינן רשב"ג היינו תנא קמא איכא בינייהו חרפי ואפילו דלרשב"ג צריך ליישנן מגת לגת ומבד לבד בין שיקדום הגת י"ב חדש בין שיאחר ותנא קמא סבר לעולם אין הולכין אלא אחר י"ב חדש וקיימא לן כתנא קמא דלא אמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אלא במשנתנו אבל לא בברייתא וזו ברייתא היא. הילכך אין יישון פחות מי"ב חדש. ולא יתר על י"ב חדש ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים רשב"ג אומר משום רבי יוסי מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה. כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך. וכמה עונה אמר רבי חייא בר אבא או יום או לילה רבי חנא שאונא ואמרי לה חנא בר שאונא ארבב"ח א"ר יוחנן חצי יום וחצי לילה אמר שמואל בר רב יצחק ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי הא בתקופת תמוז וטבת. העדשים פירש רש"י ז"ל היינו גיגית עצמה ופליגי אמתניתין דקתני הגת ינגב וקיימא לן כי הא מדמייתי מינה רבי אבא ראיה ואי לא קמו להו רבנן בתראי דהכין הלכתא לא מייתו מינה ראיה. ויש מקשים אם כן היכי שתיק גמרא ולא אקשינהו אהדדי. ולדידי קשיא לי דהא רב אשי דהוא בתרא אצרכה ניגוב וכדאמרינן בפרק רבי ישמעאל ההוא עו"ג דאשתכח בי מעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב. ועוד הקשו עליו בתוספות דאף לכשתמצא לומר דעדשים היינו גת וההוא תנא פליג אמתניתין אמאי דחיא מתניתין מקמי הא דאטו משום דהלכה כהדא ברייתא בחדא מילתא דמייתי מינה רבי אבהו ראיה הא הלכה בשאר דברים שבה דמתניתין וברייתא פליגאן עלה. ורבנו שמואל גריס העדשים מנגבן ואומר שכך מצא בתוספתא טהרות ורבנו תם ז"ל פירש דעדשים אינו גת אלא כלי שנותנין על גבי התפוח של ענבים במקום קורה כדי לעצור הענבים והראיה מדאמרינן בפרק המוכר את הבית המוכר את הבד מכר את הים ומפרש בגמרא מאי ים טלופחא וטלופחא היינו עדשים כדמתרגמינן עדשים טלופחין. ואי עדשים היינו הגת עצמו פשיטא שהיא מכורה דהא היא עיקר הבד ועוד דאי עדשים גת עצמה הוה ליה למיתני עדשים ברישא והדר הדפין והלולבין. וכן פירש ר"ח ז"ל עדשים הים של בית הבד ויש מפרשים שהוא הרחים של בית הבד ויש לה בית קיבול ולפיכך קורא אותו ים ואינה גת עצמה ולא בת עצמה ומיהו בית קיבול יש לה ואעפ"כ אינה צריכה רק הדחה לפי שאין היין משתהא שם כל כך כמו בגת עצמה ומשום הכי היקלו בהכשירה. העקלים של נסרים פירוש חריות של דקל בולעות טפי ולפיכך צריך לנגבן. ושל שיפה ושל גמי בולעות ביותר ולפיכך צריך ליישנן שנים עשר חדש. הא דקתני הרוצה לטהרן מיד מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא עקלין שאין המים מתכנסין בהן אבל נודות וקנקנים וכל כלים האסורין לא סגי להו בהכי כי קילוחן ורדיפתן מאי מהני הלא כשהן בתוך הכלים אינן מקלחין ולא רודפין הילכך בעו שלשה ימים. אלו דברי הרב ז"ל ואם סלק השולים כדי שיעברו המים מעבר אל עבר דרך רדיפתן הרי אלו מותרין. גרסינן בפרק השוכר אמר רב יהודה דרווקי דארמאי דמזיא מדיחן כלומר משמרת של עו"ג של שער מדיחן לפי שהשער אינו בולע כלל. דעמרא מנגבן. דכיתנא מיישנן לפי שהן בולעין הרבה ואי אית בהו קיטרי שרי להו לפי שהיין עומד כנוס בין הקשרים. וגרסינן נמי התם הני דיקולי וחלתא דארמאי דחייטי בחבלי דצורי מדיחן ודצבתא מנגבן דכיתנא מיישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו. פי חלתא כוורת שמסננין בה יין בזמן שקשורה בחבלים של צורי דקל מדיחן שאינן בולעין כל כך. דצבתא מין גמי אם קשורה בחבלים של אותו מין גמי מנגבן לפי שהוא בולע יותר ואי אית בהו קיטרי שרי להו לפי שהיין עומד כנוס בתוך הקשרים. ולפיכך מתיר ומוציא היין שביניהן ומנגבן והרי הן טהורין. ויצאו דברנו בטהרה :נשלם השער הששי בעזר העוזר ברוך הוא אמן :