תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק יב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קא עמוד בעריכה

אר"י אר"נ הל' מצות חליצה בג' הואיל וסתמא במקום מחלוקת דתנן סמיכות הזקנים וטריפת העגלה בג' דברי ר' יוסי ור"י אומר בה', החליצה והמיאונים הג' ולא פלגי ר"י שם הדר בי'. ר"י ש"מ:

א"ר צריכי דיינים למיקבע דוכתי דכתיב ועלתה יבמתו השערה, פי' יקבעו מקום שיבאו שם היבם והיבמה ולא ילכו הדיינים בבית היבמה או בבית היבם כדי לקיים ועלתה יבמתו השערה. ר"פ ור"י ב"ש ור"ה דר"י עבדי עובדא בה' כמאן כר"י, והא הדר בי' לפירסומי מילתא בעלמא.

אר"כ הוה קאימנא קמי' דר"י ומאר לאיצטרופי לי סליקתא לצירלי דקני לפרסומא מילתא, פי' חבילה של קנים שהכינו לישב שם הדיינים בחליצה זו רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמי' דר"י א"ל סליקתא לזירדא דקני למלוי ה' לפירסומי מילתא. וא"ל תנינא ב"ד של ישראל ולא ב"ד של גרים ואנא גר אנא, פי' הוא ואביו נתגיירו אר"י כגון דין רשב"י מרענא שטרא אפומי' דאי אמר ידענא בהאי שטרא דפרוע הוא לא מזדקיקנא לי' למיגבי' ביה.


דף קב עמוד אעריכה

א"ר גר דן את חבירו גר ד"ת שנאמר שום תשים עליך מלך מקרב אחחיך ומשום תשים ילפי' כל משימות שאתה משים לא יהא אלא מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו גר דיני ממונות אבל לא דיני נפשות שאין ראוי לישב בסנהדרין, ואם הי' אמו מישראל אפילו ישראל דן. ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל, מ"ט תרי בישראל כתיב.

חלצה במנעל חליצתה כשירה א"ר אר"ב א"ר אם יבא אליהו ויאמו חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. ור' יוסי אר"ב א"ר אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעיל לו שכבר נהגו העם בסנדל. מ"ב. א"ב מנעל לכתחיהל דלרבה אין חולצין בו וה"ק אם יבא אלי' ויאמר כו' דוקא אם יבא אלי' ואיאמר הא מסתמא אין חולצין לכתחלה ולר"י חולצין בו דה"ק ר"י דוקא אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו הא מסתמא חולצין במנעל לכתחלה. ואקשי' ולמ"ד מנעל אפי' לכתחלה והתנן חלצה במנעל כשרה דיעבד אין לכתחלה לא ה"ה דאפי' לכתחלה ואיידי דקבעי למיתני סיפא באנפולה חליצתה פסוהל דאפי' דיעדב תנא רישא נמי דיעבד, ומ"ד מנעל לכתחלה לא מ"ט גזירה משום מנעל מרופט א"נ משום חצי מנעל, פי' דנקרע גבו ואינו מכסה רגלו ומפני שהוא רך מתישב על הרגל ואדם נועלו לפי הדחק, וכיון שנפתח שאינו חופה את רוב הרגל פסול לחליצה אבל סנדל שהוא קשה משנפחת ואניו חופה את רוב הרגל אינו מועיל ואין נועלין אותו, וגם פעמים שנועלין מנעל שאינו חופה אל אחצי גב הרגל והוא פסול לחליצה, אבל סנדל אין דרכן לנעול אלא סנדל החופה כל הרגל הלכך במנעל איכא למיגזר ובסנדל ליכא למגזר, ואע"ג דרבה ור"י [פליגי] בהא מילתא וקי"ל הל' כרבה בכ"מ בר משדה ענין ומחצה ורבה הוא דאמר מנעל לכתחילה לא, אפ"ה כיון דנהגו העם במנעל חולצין בו לכתחילה דהכי אמרי' דמנהגא מילתא הוי. ובירושלמי גרסי' מנהג מבטל הלכה, ובבבל נהגו לנעול סנדלים ולא נעלים מ"ה נהגו בסנדל כדרך נעליהן:

אר"י א"ר התרת יבמה לשוק כשמיטת רוב העקב, פי' שכיון שחלצה רוב העקב חליצה כשרה, מיתיבי התיר רצועות מנעל וסנדל או ששמט רוב העקב חליצה כשרה, מיתיבי התיר רצועות מנעל וסנדל או ששמט רוב הרגל חליצתה פסולה, פי' אם היבם התיר הרצועות אע"פ שהיבמה חלצה המנעל ושמטתו מעל רגלו חליצתה פסולה, א"נ אם היבמה התירה הרצועות והיבם שמט רוב הרגל מן המנעל ואח"כ חלצתו היבמה חליצתה פסולה דבעי' שהיבמה תתיר הרצועות ותשמיט המנעל מעל הרגל טעמא דשמט הוא אבל שמט היא חליצתה כשרה אם התירה היא ושמטה היא רוב הרגל אין רוב העקב לא, פי' רוב הרגל תניא אלמא אין חליצתו כשרה אלא ברוב הרגל, ומתרץ היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ואמאי קרי לי' רוב הרגל משם דחילי' דכרעא, ומסייע לי' לר"י דאמר ר"י בין שהתיר הוא ושמטה היא בן שמט הוא הותירה היא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא. פי' ובברייתא הכא תנאי שאם התיר היבם הרצועות או שממט את רוב הרגל חליצתה פסולה אלמא אין החליצה כשרה עד שתתיר היא את הרצועות ותשמיט רוב העקב, ירושלמי כיצד הוא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא התרה וחליצה בימין.


דף קב עמוד בעריכה

אר"י א"ר יבמה שגדלה בין האחין מותרת להנשא בא' מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדלו של א' מהם עעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן ואע"פ שאל נעשית חליצה זו להתיר אלא לשמוט בעלמא, חיישינן, והתניא בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא, בין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם, ואסיקנא הא דבעי כיונה ה"מ לאשתורי לעלמא אבל לאחרים פסולה.

אר"י א"ר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש, פי' המורה שתפר בתוכי בגד כעין שתופרין בתוכו לבדין. לשון אח רשתפרו במשיחה כעין שלנו אין חולצין בו דבעי' כולה דעור, ואינו נ"ל הראשון דהא מכשירין בסנדל של עץ המחופה עור לקמן ומ"ש עץ בתוכו או לבד בתוכו ולא אזילנן אלא בתר החיצון שהוא המנעל. והשני כיון שמנהגל כל העולם האו לתפרן בחוטי פשתן למה יפסל דבדבר זה החוים לבדו אין מגינים את העור והחוטים מחברין אותן ולמה יהי' פסול. ור"ח ז"ל פי' סנדל הוא שתחת הרגל ועושים עליו חוטי פשתן תפורים בו שחופין את הרגל. וזה הפתרון נ"ל:

ואימא תחש אין מידי אחרינא לא, פי' לא יהא כשר עור אחר, נעל נעל ריבה, אי ריבה אפילו כל מילי נמי. א"כ תחש מאי אהנו לי:

בעא מיני ר"א מרבא האו של עור ותריסותיו של שער מהו, א"ל מי לא קריינא בי' ואנעלך תחש, פי' רצועותיו של שער, א"ה כולו של שער נמי ההוא קרקא מיקרי ואין שמו נעל:

באינפלא חליצתו פסולה למימרא דאינפלא לאו מנעל הוא ורמינהו א' מנעל וסנדל ואינפלא לא יטייל בהן מבית לבית ולא ממטה למטה, פי' ביום הכפורים, א"ר לא קשאי כאן באנפלא של עור כאן באינפלא של בגד, הנ"מ דאלת"ה קשה יוה"כ איוה"כ דתניא לא יטייל אדם בתוך ביתו בקורדיקסון ביוה"כ אבל מטיל באנפלא בתוך ביתו אל אלאו ש"מ כאן באנפלא של עור כאן באנפלא של בגד:


דף קג עמוד אעריכה

אמר אמימר אהי מאן דמחליץ צריך למדחסו' לצרעי' פי' לדחוק רגליו בקרקע בחזוק א"ל ר"א לאמימר והתני רבי בין עומד בין יושב פי' והמוטה אין דרכו לדחוק רגליו ומהדר לעולם דדוחק לכרעי' פי' אע"פ שהוא מוטה ידחוק רגליו בקרקע.

ואמר אמימר האי מאן דמחליץ צריך למדחס' לכרעי' פי' לדחוק רגלייו בקרקע בחוזק א"ל ר"ה לאמימר והתנאי רבא בין עומד בין יושב פי' מוטה פי' והמוטה אין דרכו לדחוק רגלו ומהדר לעולם דדוחק לכרעי' פי' אע"פ שהוא מוטה ידחוק רגליו בקרקע.

ואמר אמימר האי מאן דמסגי אליחתא דכרעי' לא יחלוץ. פי' מי שרגלו הפוכה אינו דורס במקום מדרך רגליו אלא הוא דורס בגב הרגל לא יחלץ שאין זו רגל כיון שאינו דורס במקום הראוי לדרוס, אר"א למאי דקאמר אמימר לאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חלוץ. בפ' אלו מגלחין אמרי' דאיחלשי' דעתי' דרב אשי ואיתהפך כרעייהו. ואע"ג דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם לי' שוק במקום רגל דרחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוק אבל לאו הא רגל היא. עיין במעריך ע"ז בספק המכריע.

מן הארכובה ולמטה כו' ורמינהו רגלו פרט לבעלי קבין פי' מי שנקטעה רגלו ומשיב קב בראש שוקו ומהלך בו פטור מן הראיה כיון שאין לו רגל אע"פ ששוקו קיימת אלמא שוק לאו רגל האו והכא אמאי הוי חליצתו כשרה בשוק. שאני הכא דכתיב מעל רגלו והכשיר השוק שהוא מעל רגלו. א"ה מארכובה ולמעלה נמי נעל אמר רחמנא ולא נעל דנעל:

מתניתין חלצה בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשירא חלצה בגדול שהוא יכול לחלוק בו. בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשרה, חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל. בשמאל פסולה ור"א מכשיר:


דף קג עמוד בעריכה

ת"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מניין ת"ל נעל מ"מ א"כ מת"ל נעלי נעלו הראוי לו פרט לגדול שא"י להלוך בו, פרוט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו פוט לסנדל המרופט שאין לו עקב. פי' שנפחת ואינו מכסה את העקב שעיקר החליצה אניה אלא בעקב:

אביי הוה יתיב קמי' דר"י אתאי יבמה לחלוץ א"ל הב לי סנדלך יהיב לי' בשמאל א"ל אימור דאמר רבנו בדיעבד לכתחלה מי אמרו, פי' לכתחלה עשה אביי כך מפני שהי' סובר שגם בסנדל שאינו שלו אסור. א"ה סנדל שאינו שלו נמי אימור דאמר רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור. א"ל אביי הכי קאמינא לך זיל הב לי' ואקני' ליה.

בסנדל של עץ. אוקמוה אבוה דשמואל במחופה עור אבל אם אינו מחופה עור לא מקרי נעל כדילפי' ואנעלך תחש.


דף קד עמוד אעריכה

א"ר הי"ל סנדל של זקן העשוי לכבודו לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה א"ל רבינא לר"א מ"ש של זקן העשוי לכבודו דלא דלאו להילוכא עבידי דבי דינא נמי לאו להילוכא עבידי, פי' אותו של זקן הוא מיוחד לתכריכיו וזה של ב"ד נמי מיוחד לחלוץ בו וכיון דאלו להילוכא עבדי יהא פסול כאותו של זקן א"ל אילו מסגי בי' שלוחא דב"ד מי קפיד עלי' דיינא הלכך כיון דלא קפיד עלייהו כאלו להילוכא עביד אבל של זקן קפיד עליהו והלכך לא הוי נעל.

חלצה בלילה כו'. אסיקנא דבהא קמפלגי דמ"ס חליצה כגמר דין דמי ומ"ס כתחלת דין דמי. פי' בפ' א' ידיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה ואמרי' אתם מנה"מ אר"א אר"פ דכתיב ושפטו את העם בכל עת משמע אפילו בלילה. והא מדכתיב ביום הנחליו את בניו דרשו מיני' ביום אתה דן דיני גזילות ולא בלילה הא כיצד יום לתחלה דין לילה לגמר דין. ובחליצה פליגי ת"ק ור"א דר"א סבר חלצה כתחלה דין דמיא שמעכשיו היא רשאית לגבות כתובתה. שכ"ז שהיא ש"י אינה רשאי לגבות כתובתה שכמו שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל. כך לא ניתנה לגבות מחיים דיבם כיון שהיא זקוקה לו. ואם מתה קודם שתחלוץ יבמה יורש כתובת' כדאמרי' לעיל בפ' החולץ נמצא שמשעת חליצה היא רשאית לגבות כתובתה. והלכך תחלת דין הוי ובעי' יום. ואם חלצה בלילה פסולה. ות"ק סבר חליצה גמר דין הוי שמיד מורים לה ב"ד להנשא ולמאן. רב ב"ח עבדי עובדא במוק וביחידי ובלילה. פי' מוק הוא מנעל העשוי מלבד קשה ואניו עור. אמר שמואל כמה רב גוברי' דהא גברא דעבדי עובדא כיחידאי דתניא אריב"י אני ראיתי את ר"י בן אלישע שחלץ במוק וביחידי ובלילה וא"כ סתם מתניתין דמכשיר בלילה כר"י ב"א הוא ולית הלכתא כוותי'.

בשמאל חליצתה פסול ור"א מכשר. מ"ט דרבנן אמר עולא ילפי' רגל רגל ממצורע מה להלן בימין דכתיב בי' על בוהן רגלו הימנית אף כאן דימין ומקשה ור"א לא יליף. והתנאי אר"א ענין לרצועה שהאי באוזן ימנית נאמר כאן אוזן ונאמר להלן אוזן מה להלן בימין אף כאן בימין. ופריק רבא אוזן אוזן מופנה רגל רגל לאו מופנה. פי' אוזן אוזן מופנה משני צדדין בין במצורע בין בנרצע דמצוע עני מיורת לגמרי כדאמרי' בפ"ק דמנחות יד יד לקמיצה. רגל רגל לחליצה. אוזן אוזן לרציעה. וגבי רציעה נמי תרי אוזן כתיב ורצע אדוניו את אזנו ונתת באזנו ובדלת. רגל רגל לא מופנה משני צדדי' אלא מצד א' דמצורע מיור שכל מה דכתוב במצורע עני כתוב בפ' מצורע עשיר, אבל בחליצה ליכא אלא חד ואיצטריך לגופי' וסבר ר"א דמופנה מצד א' למדין אם אין תשובה ואם יש תשובה משיבין ואין למדין ומהכא נפקא לן בכל דוכתי. ואמרי' השתא למ"ד מופנה מצד א' למדין ואין משיבין אל אלמ"ד למדין ומשיבין מאי איכא למימר. ר"א היא שאמר מופנה מצד א' למדין ואין משיבין. וכי לא מופנה מאי פרכת דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ואין הל' כר"א דיחדי ורבים הלכה כרבים.

ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה. ומבעי' לי איטר באיזה רגל חולץ מי אמרי דומיא דתפילין ואמרי' במנחות אטר מניח בימינו שהוא שמאלו. וה"נ אע"ג דילפי' רגל רגל ממצורע אטר חולץ בשמאלו שהוא ימינו. א"ד אין דין אטרות נוהג אלא ביד דחזיא למלאכה אבל רגל דלא חזיא למלאכא לא. ורגל האטר שוה הוא לרגל כל האדם. ויש לפשוט שדין אטרות נוהגים ברגל ממאי דאמרינן בבכורות פ' מומין אלו ת"ר אטר בין בדי בין ברגל פסול. ואכתי קמבעי' לי' מן אמרי' דוקא בתפילין אמרי' הכי משים דבעי' ידכה והימין של איטר הוא כהה שלו והלכך מניח בימינו שהיה שמאל אבל בחליצה דבעי ימין י"ל דל"ש אטר מכל אדם. תדע דלא תנאי במצורע דילפי' חליצה מיני' אטר במה הוא מזה כדתניא גבי תפלין ולא בחליצה ולא ברציעה ואל בכל אותם שצריכים ימין למימרא דאטר שהו לכל אדם. א"ו ל"ש דגלי לך בתפילין וה"ה נמי לחליצה ולכולהו:

מתניתין חליצה רקקה ולא קראת חליצתה כשרה רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה. חלצה קראה ולא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ורע"א חליצתה כשרה אר"א ככה יעשה לאיש כתיב כל דבר שמעשה מעכב.


דף קד עמוד בעריכה

א"ל ר"ע משם ראהי ככה יעשה לאיש כ"ד שמעשה באיש. פי' ככה הוי עכובא וקסבר ר"א ככה יעשה כתיב כל שיש בו מעשה מעכב ורקיקה יש בי מעשה אבל הקריאה היא דיבור בעלמא. ור"ע סבר ככה יעשה לאיש כתיב כל מעשה שהוא באיש כגון החליצה אבל הרקיקה הוא מעשה באשה הלכך לא מעכבא. וקי"ל הל' כר"ע אע"ג דאמרינן דקריאה לא מעכבה ה"מ בהנהו דבני קריאה נינהו אבל אלם ואלמת דבני דעה נינהו כיון דלאו בני קריאה נינהו לאו בני חליצה נינהו כדר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שיאנו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ דברקיקה לחוד איפסלי' על האחים דילמא דמאן דחזי דרקקא סבר דחלצה כבר שכך הוא הסדר תחלה חולצת ואח"כ רוקקת. ותנ"ה חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פוסלה קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש. פסולה למאן אילימא לעלמא פשיטא מי הוה חליצה כלל דתשתרי לעלמא אלא לאו לאחים. ומ"ש רקקה דפסולה לאחים וקריאה לא פסלה. קריאה דאי' בין בתחלה בי בסוף לא מיחלפא לה פי' אם יראו אחיו אחר שקראה שהיא מביבמת לא מחלפא בחליצה שיאמר מדקראה ש"מ חלצה כבר שהרי יש קריאה קודם חליצה והלכך אמרי הך קריאה קודם חליצה הות מש"ה נתיבמה דאכתי לא חלצה אבל רקקה דלבסוף איתא לכתחלה ליתא למיחלפה לה ואתי למימר כיון שרקקה חלצה כבר ואתי למשרי חליצה ליבם:


דף קה עמוד אעריכה

תניא בן שהקדים רקיקה לחליצה בין שהקדים חליצה לרקיקה מה שעשוי עשוי דסדרן לא מעכבא:

לוי נפק לקרייתא בעי מיני' דידמת במה תחלוץ. יבמה שרקקה דם מהו. לא הוה בידי' אתא שאיל בבי מדרשא א"ל מי כתיב וחלצה ביד מי כתיב וירקה רוק:

שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דה תחלוץ לפי שא"א לדם בלא צחצוחי הרוק וכיון דרקקה נפסלה על האחים ואסורה ליבם. מיתיבי יכול יהא הדם מפיו ומפי האמה טמא ת"ל זובו טמא הוא הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור, ל"ק כאן במוצצת כאן בשותת. פי' במה דאמרינן שא"א לדם בלא צרחצוחי רוק בפי' ורוקקת אותו אע"פ שיצא דם באותו המציצה א"א באל רוק. וזה דתניא התם דם היוצא מפיו טהור. בנוטף מאליו. דבההיא דם ודאי לית בי' רוק. ואי קשיא אע"פ שא"א לדם בלא צחצוחי הורק לבטיל האי רוק ברובה דדם. י"ל אין ראוי לומר כאן ליבטל ברובה שהרי קים לן שרוק יוצא מפי היבמה ונפטרה בו מה יעשה לי אם נתערב דבר אחר בו דאי [דלא] יטמא אחרים שי"ל שבטל ברוב ולא יטמא אחרים. א"נ גם לטמא אחרים י"ל דמטמא כגון זב שרקק דם בטהור טמא שכיון שיש בו צחצוחי רוק הרי נטמא ואינו בטל ברוב דכל מיד ידמטמא בכ"ש אין לומר בו בטל ברוב שהרי כל היכא דאיתי' נטמו. אבל אם היתה דבר שצריך שיעור ונתערב בדבר אחר שם י"ל דבטל ברוב ואיך יכול ללקט בו שיעורו שיצטרף:

מתניתין החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן פסולה. קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה. פי' לאו דוקא חרש וחרשת דלא בני דעה נינהו אל אאפילו אלם ואלמת דבני דעה נינהו. ואמר' חליצתן פולסה. ה"ג בירולשמי תנינן חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר ואם יש לחרש אחים חולצים לה הם. ואם אין לו אחים אחרים כונס ואניו מוציא לעולם כדאמרינן לקמן בפ' החרש. וחרשת נמי לא שרייתה דוקא בחליצה אלא כונסה ואניו מוציא לעולם:


דף קה עמוד בעריכה

והחולצת לקטן חליצתה פסולה. אר"י א"ש זו דברי ר"מ אבל ח"א אין חליצת קטן כלום. פי' מתני' דתני חליצת קטן כלום. פי' מתני' דתני חליצת הגטן פוסלה. וקי"ל דכל היכא דקתני פסולה פוסלה על האחין וגם פוסל בכהונה. ר"מ היא דאמר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול דכי היכי דביאת בן ט' פוסלת על האחים כמאמר בגדול ה"נ חליצת בן ט' פוסלת על האחים כגט בגדול אבל חכמים סברי דוקא ביאת בן ט' פוסלת על האחים כמאמר בגדול משום דאשכחן דביאתו חשיבא שהערוות ממאנת ע"י ביאתו אבל חליצתו אינה כלום ולא פסלה על האחים.

קטנה שחלצה כו' אר"י א"ר זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאשי אבל ח"א איש כתיב בפ' אבל אשה בין גדולה בין קטנה. פי' ר"מ סבר קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין פי' משום דכתיב גבי חליצה ואם לא יחפץ האיש איש ראוי חלוץ ולא קטן והוה מקיש אשה לאיא דכתיב ועלתה יבמתו השערה וכי היכי דחליצת קטן פסול ה"נ דחליצת הקטנה פסולה. אבל חכמים סברי איש כתיב בפ' ולא קטן אבל אשה בין גדולה בין קטנה חזי' לחליצה ואמרנין מאן חכמים ר' יוסי. א"ר אמי מדבריו של ר' קטנה חולצת בפעוטות. רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, פי' שנה אחת קודם לנערותי' דהוא כל שנת י"ב קודם השנה שתשלים שתכנוס יום א' בשנת הי"ג. ומסיק תלמודא והל' עד שתביא שתי שערות:

מתניתין חלצה בשנים או בג' נמצא א' מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה. אר"י אר"נ אין הל' כאותו הזוג. והארש"נ חדא זימנא דאר"י אר"נ הל' מצות חליצה בג'. צריכא דאי איתמר הך קמייתא ה"א ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בתרי נמי כשירה קמ"ל אין הל' כאותו הזוג. ואי אשמעינן בהא ה"א ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לבעיי ה' קמ"ל.


דף קו עמוד אעריכה

ת"ר חליצה מוטעת כשרה איזה הוא חליצה מוטעת. אמר כל אומרים לו חלץ לה ובכך אתה כונסה א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא ובין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונהו שניהן כאחד ואת האמת חליצה מועטת כשרה אלא איזה היא חליצה מועטת כל שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. תנ"ה חליצה מועטת כשירה ואיזו היא חליצה מועטת כל שא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז ומעשה באשה א' שנפלה לפני יבם שאינו הגון חלץ לה ע"מ שתתן לו מאתים זוז ובא מעשה לפני ר"ח והכשיר, פי' כדמפרש בפ' המדיר דכל תנאי. מב"ג ומב"ר גמרי' תנאה. דאפשר לאתנוי' ע"י שליח שעשה משה ליהושע תליא לתת להם את ארץ גלעד הוי תנאה וכל תנאי דאל אפשר ע"י שליח כגון החליצה אין תנאי מועיל בה:

ההיא דאתאי לקמי דרחב"א א"ל בתי עמודי א"ל אימא ישיבתה זו היא עמידתה ותקנתא דממונא הוא דחזי לה ובעי' למיכלי' מינה א"ל ולא ניחא לך א"ל לא, א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה א"ל השתא מינך איפסלא חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא, פי' מפני שלא הי' בידו לכופו לחלוץ כדא"ר בהחולץ דאין כופין עשה לו תחבולה לאוסרה עלי' ואח"כ כפאו לחלוץ:

בת חמוה דר"פ נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמי' דאביי א"ל חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לאחר מיפסלה מיהו נחייבו לקיומו תנאה מן דינא כשאר שכירות דעלמא, א"ל משטה אני בך עבדה לי' מי לא תניא הרי שהי' בורח מב"ה והיתה מעברת לפני' וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרי אלמא מצי א"ל משטה אני בך ה"נ מצי א"ל משטה אני בך.

ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול. פי' אם לא תקיים תנאו והטעתו פסול דגט אפשר ליתן ע"פ שליח הלכך מהני בי' תנאה, חליצה מעושת פסולה גט מעושה כשר. ה"ד אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי כשירה אי דל"א רוצה אני אפילו גט נמי לא, ה"ק חליצה מוטעת לעולם כשירה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושת וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול. ולא ק' הא דאמר רוצה אני הא דל"א רוצה אני. דתנאי יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו האא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכך אתה אומר בגיטי שנים כפין אותו עד שיאמר רוצה אני.

א"ר אר"ה חולצין אע"פ שאין מכירים וממאנים אע"פ שאין מכירים, פי' יבמה שבאה לב"ד והביאה לפניהם אדם אחד ואומרת זה יבמי אע"פ שאין ב"ד מתירים אותו חולצין לה ממנו ואין כותבין לה גט חליצה. וא"ת מה לה לזה הדוחק. כגון שהי' צריך איש זה לילך למדה"י ואומרת היבמה אם לא יחלוץ לי עכשיו צריכה אני ללכת אחריו שם, בעבור זה תחליצי לי וילך לו, אביא לכם ראי' שאחיו מן האב הי' בעלי' וכן האשה שבאה למאן ממאנים לה ומקבלין מיאונה אע"פ שאין מכירים. ואין כותבין לה גט מיאון. וא"ת מה דוחק יש להן למאן באל הכרה כיון שאין כותבין לה גט מיאון להיות מותרת להנשא עד שתביא ראי' ויכירו. לכשיכירו אז תמאן. י"ל שהיא היתה דוחקת שעבור שטוענת אני קרובה להיות בת י"ב שנה ויום א' אם לא אמאן עכשיו בפניכם שאני קטנה אגדיל ושוב לא אוכל למאן קבלי מיאוני עכשו אח"כ אביא לכם ראי' שאפילו אם אגדיל ואהי' בת י"ב שנה ויו"א תעשו לי עדות שבזמן פ' מיאנתי בפניכם כשאביא לכם ראי'. ומה היא הכרת המיאון בשלמא הכרת החליצה צריך שיכירו היבם אם אחי בעלה הוא מן האב אבל ממאנת מה צריכין ב"ד להכיר אע"פ שאין מכירין בעלה ה"ה יכולה למאן שאל בפניו ולמה לא מקבל מיאנוה, ואע"פ שאין מכירין אם היתה אשת ראובן כיון שהיא אומרת אני אשתו ואני ממאנת בו שרצוני להתקדש לאסר למה לא יקבל מיאונה ונכתוב לה כי בפנינו מיאנה בבעלה אין לחוש לכל דבר. י"ל דזו היא הכרת הממנאנת שיש לחוש אע"פ שיודעים ב"ד שעכשיו היא ממאנת שמא אביה קיבל קידושין בחייו שהן קדושי תורה ואין לה כח לעקרן במיאונה ואם יכתבו גט מיאון יסברו העולם כי בעודה יתומה נתקדשה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט. הלכך אין כותבי לה גט מיאון עד שיכירו שאחר מיתת אביה נתקדשה. לפיכך וכו' אלא אם מכירים אותו ואין חוששים לב"ד טוען, פי' לפיכך אם לא הספיקו ב"ד ראשון לחקור אחריהן ולכתוב לה ושיהא ראי' בעדים להנשא ועמדו עדים לפני ב"ד אחר והעעידו שפלונית זו ראינוה שחלצה בב"ד פלוני אין כותבין לה גט חליצה ואין מתירין אותה להנשא אלא אם מכירים שאותו שחלצה ממנו הי' יבמה ואין סומכין בחליצה שנעשית לפני ב"ד הראשון דאמי איכפת לוה אם חלצה לה בלא הכרה אין העיקר תלוי אלא כשמתירים אותה להנשא הלכך השתא הוא דבעי' שיכירו אם הי' יבמה ולמה התירו לב"ד ראשון לחלוץ בלא הכרה לפני שאין חוששין לב"ד שני שמא יטעו ויאמרו מדחלצה בב"ד פ' ש"מ הם הכירו שהי' יבמה ויפה נוכל להתירה. לא חיישינן להא מילתא דודאי בלא הכרה לא יתירוה דיאן ב"ד טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירים שזה הוא יבמה לפיכך אם לא הספיקו לכתוב לה גט חליצה ועמדו עדים והעידו לפני ב"ד אחר בודאי כי פ' שחלצה בב"ד פ'. כותבים לה גט חליצה ומתירים אותה לינשא מיד בלא הכרתה שבטוב יכולים לסמוך על ב"ד הראשון שחלצו בפניהם שלא היו חולצים לה בלא הכרה. ולמה אין רשאין ב"ד הראשון לחלוץ בלא הכרה דחיישינן לב"ד טועים שמא יסמכו ב"ד עליהם ויתירוה בלא הכרה כי יאמרו ב"ד הראשון הכירו כשחלצוהו. דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי. והל' כרבא. וההכרה הוא כדאמרן לעיל בפ' החולץ גבגי אשתמודעינהו והלכך גלוי מילתא בעלמא היא ואפילו קרוב ואפילו אשה. זו הגירסא שכתבתי היאהעיקר וה"ג בפ' י"ג, אבל יש ספרים שמהפכים הגירסא ובדר"ה גרסי' חוששים לב"ד טועים ובדרבא גרסי' אין חוששין וכך כתב בזה ר' יצחק ז"ל, וביש נוחלין כתב אפיכא. וקשי' דידי' אדיד' ומה שכתבתי כאן הוא העיקר.


דף קו עמוד בעריכה

מתניתין מצות חליצה בא הוא והיבמה לפני ב"ד הם נותנים לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו. היא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בשישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלה"ק היו אומרים. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו. רוק הנראה לעינים. וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ע"כ היו מקרין, וכשהקריא ר' הורקנוס בכפר עכו וגמר כל הפ' הוחזקו להיות מקרין כל הפרשה. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים. ר"י אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל:

תניא וקראו לו ולא שלוחם ודברו אליו שמשיאים לו עצה ההוגנת לו שאם הי' הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל זקנה מ"ל אצל ילדה לך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך פי' אע"פ שכל הזמנות ב"ד אין מצוין הן ללכת ולהזמין בע"ד אלא שולחין להם שלוחן הכא משום מצוה חייבים שיקראוהו הם אולי ישא פניהם וישמע להן.

אר"י מצות חליצה קוראה וקורא. חולצת ורוקקת וקוראה מאי קמ"ל מתני' היא. הא קמ"ל מצוה היא ואי אפיך ל"ל בה. אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה, פי' המקרא את האשה בשעה שהיא חולצת לא לקרי' לדידי' לא. לחודי'. ואבה לחודי'. דמשמע אבה יבמי אל אלא אבה יבמי בחד זימנא. רבא אמר אסוקי מילתא חדא היא ואסיק מילתא ל"ל בה. ר"א אשכחי' לר"ה דהוה קמצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א"ל ולא ס"ל מר להא דרבא א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי משום דר"ז דאר"ז כל הראוי לבילה וכו'. פי' מודה רבא בלא אבה בימי דבעי' שלא תפסוק דאי מפסקה משמע דהא לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא. כלומר לא מאן אלא אבה יבמי. אבל לא חפצתי שהוא פתיחת קריאתו ל"ל. דהאי לא אלעיל קאי ואי מפסיק ל"ל בה. ואי אמרת אע"ג דמודה רבא באל אבה יבמי הא קי"ל דקריאה לא מעכבא. ואמאי הוה מצטער כולי האי משום דר"ז דאע"ג דקריאה לא מעכבא ה"מ במאן דידעי למקרי אבל לאמן דלא ידעי למיקרי מעכבא כדר' זירא וכו'.

ובלה"ק היו אומרים כדנפקא לן בסוטה פ' א"נ דתנן התם אלו נאמרין בלה"ק מקרא בכורים וחליצה. חליצה כיצד וענתה ואמרה ככה ועשה לאיש ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם מה עניה האמור להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק. ור"י אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלה"ק. ולוים גופי' מנלן גמר קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והא' יעננו בקול מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק. ואע"ג דכתיב ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה לאו דוקא בעמידה דהכי אמרינן בפ' א"מ אמאימר שכיב ליה בר ברא קרע עילוי' אתא ברי' וקרע באפי' אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד. א"ל ר"א קריאה מעומד מנ"ל א"ל דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו אלא מעתה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ה"נ והתניא בי עומד בין יושב בין מוטה א"ל התם לא כתיב ועמד ואמר התם כתיב ויקם ויקרא.

אמר אביי האי מאן דכתיב גט חליצה צריך למיכתב הכי ואקרינהו לדידה ממאן ועד יבמי ואקרינהו לדידיה מלא חפצתי עד לקחתה אקרינהו לדידה מככה ועד חלוץ הנעל, פי' מפני שאין גט חליצה משורטט לא הי' כתיב כל הפסוק כדאמרינן בפ"ק דגיטין ג' תיבות כותבין בלא שירטוט ד' אין כותבין. מר זוטרא הוה משרטט וכתב כל הפ' כולה. מתקיף לה מרבר"א והא לא ניתן לכתוב. פ' כדאמרינן בהניזקין אין כותבין מגלה ותינוק להתלמד בה שהתורה חתומה ניתנה. והל' כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי:

אמר אביי רקקה וקולטתו הרוח לא עשו ואל כלום. בעי' עד דמטי רוקא קדם אפי' והדר אזיל.

אמר רבא אכלה תומא ורקקה אכלה גרגישתא ורקקה לא עלתה כלום מ"ט רוק מחמת עצמה בעי' ואל מחמת ד"א. פי' גוש עפר. במעבה האדמה. תרגום בגרגישתא דארעא.

וא"ר צריך דייני למיחזי רוק כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה.

ונקרא שמו בישראל תנאי א"ר פעם א' היינו יושבין לפני ר"ט ובאה יבמה לחלוץ וא"ל ענו כולכם ואמור חלוץ הנעל חלוץ הנעל:

ירושלמי אית תנאי תני חליצה גנאי ואית תנאי תני חליצה שבח א"ר יוסי מ"ד חליצה גנאי ע"י שפגם דבר א' מן התורה יבא ויטול פגמו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ימ"ד חליצה שבח נאמר כאן קריא' ונאמר להלן ויקרא בהם שמי מה קריאה שנאמרה להלן שבח אף קריאה שנאמרה כאן שבח.