חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק יב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קב עמוד אעריכה


ה"ג: ולענין חליצה עד שיהו אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי. וכך בכל הנוסחאות ובהלכות וה"פ תרי בישראל כתיבי בפרשה חד בישראל ישראל כל דהו ואפילו הדיוטות וחד ולא גרים וכי איצטריך לאמו מישראל איצטריך דבן גר וגיורת מקרב אחיך נפקא דהא אפילו בדיני ממונות פסול.

ורש"י ז"ל נראה שגורס מאי טעמא בישראל כתיב ופירוש בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו, וכבר כתבתי בפרק החולץ דעתו ודעת רבינו יצחק ז"ל בזו שאמר רבא גר דן את חבירו גר וכו' (לעיל יבמות דף מ"ה) .

ומנעל לכתחלה תנאי היא דתניא וכו'. ה"ג רש"י ז"ל אמר לי וכי חולצין במנעל אמרתי לו וכי מה ראה ר' מאיר לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ולא גרים התורה אמרה נעלו ולא מנעלו והכי כתיב בנוסחי עתיקי מלישנא דאמר רב יהודאי גאון ז"ל דנעל היינו מנעל דמנעל בדאורייתא לא כתיב ומאן תנאי ר' מאיר אליבא דמתניתין דאמר חליצתו כשירה ומשמע אבל לכתחלה לא ור' יעקב אמר משמיה דר' מאיר חולצין במנעל לכתחלה ור' יוסי לא חשיב בתנאי משום דר' יוסי אתמוה מתמה דכי מאחר שלא ראינו לעולם לר' יהודא ב"ב שחלץ במנעל מפני דוחק שום שעה ושמענו שאין חולצין בו מניין לנו להכשיר בדיעבד אבל לא חלק בדבר דדלמא ר' מאיר שמע ממנו או מאחרים שבדיעבד חליצתה כשרה ואין ללמוד מלכתחלה דיעבד אי נמי תלתא תנאי נינהו ור' יוסי פסול אפילו דיעבד ומיהו אנן לא אמרינן תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דהיינו מנעל לכתחלה.

ובתוספתא (יב,ח) גרסינן לה הכי: נמתי לו במה ראיתי במנעל או בסנדל נם לי וכי חולצין במנעל אמרתי לו א"כ מה ראה ר' מאיר לומר שחולצין במנעל ר' יעקב אומר משמו מודה הי' ר' מאיר שאין חולצין במנעל וזה הלשון יפה אלא שאין נוסחאות בגמרא כן.

ובירושלמי (יב,א) לשון אחר, בקי לך ר' יהודא ב"ב מימך, נומי לי ר' שולחני הייתי בעירי תדיר נומיתי לו ראיתו חולץ מימיך במה הי' חולץ במנעל או בסנדל אמר לי ר' וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל.

וראיתי מי שכתב בחבורו מדקאמר וכי יש סנדל במקומנו ש"מ במקום שאין סנדל חולצת במנעל לכתחלה וכן הלכתא והדבר בהפוך שכיון שאין שם סנדל ואע"פ כן השיבו ממנה לדברי ר' מאיר שאמר אין חולצין בו לכתחלה משמע שאף במקום שאין סנדל לא תחלוץ לכתחלה.

קטרינן בי' מיתנא. אע"ג דמיתנא חבל של גמי הוא בכל מקום נראה בכאן דדוקא של שער ושל עור דהא לקמן בתרסיות דהיינו רצועות לא מכשר אלא בשל שער משום דהוא תחש.


דף קב עמוד בעריכה


טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והתניא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם כאחד הכי קאמר אף על גב דחזינא אין חוששין שמא כונו ואיבעית אימא טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין שמא כונו. ה"ג בכולהו נוסחי וקשיא לן אדרבא ברייתא דקתני חליצתה פסולה משמע שפוסלת מן האחין ואע"פ שלא נתכונו כדאמרינן לקמן (יבמות דף ק"ה) אלא לאחין כלומר פסולה ופוסלת לאחין ותנן נמי (לקמן יבמות דף ק"ד) החולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרינן עלה (בדף ק"ה) זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום אלמא חליצה פסולה מסתמא פוסלת מן האחין והכי אמרינן במסכת גיטין בפרק כל הגט (גיטין דף כ"ד) כל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה מן האחין ולקמן אמרי בהדיא מינך איפסילא לה וכו' אלמא אע"ג דקים לן דלא נתכונו פוסלת.

ובתשובה לרב יוסף הלוי בן מיגש ז"ל תירץ דהא דאמרינן לקמן (יבמות דף ק"ו) מינך איפסילא לה אטעויי הוא דמטעי ליה כי היכי דליחלוץ לה חליצה מעליא א"נ התם איפסילא לה משום קריאה ורקיקה ולאו מילתא היא [דהא] דקאמר אטעויי מטעי ליה הא ברירנא מהני ראיות דודאי פסולה ופוסלת היא והא דקאמר משום רקיקה האיך אפשר רקיקה פוסלת חליצה גופה לא תפסול מאחין.

ולשון אחר תירץ, דהכי קא מקשין: טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן ומיפסלא מינייהו והא תניא בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה טעמא דאיכוון חד מינייהו הוא דחליצתה פסולה ומיפסלא מיניה אבל לא איכוין חד מינייהו כלל אפילו מיניה לא מיפסלא ומהדרי הכי קאמר אע"ג דחזינא אין חוששין שמא כיונו כלומר אין חוששין שמא כיוון אחד מהן והאי פירוקא נמי לא נהירא דבין שלא נתכוונו שניהם בין שלא נתכוון אלא אחד דינן שוה והא דקתני לה ברייתא כשנתכוון אחד מהן קמ"ל דאפ"ה אינה כשרה עד שיתכוונו שניהם.

אלא הכי נהירא לי טפי דהכי קא מקשין כיון דחליצה בעיא כוונה נהי נמי דכי חלץ בב"ד ולא מכוון פסולה מפני מראית עין ואפילו בחליצה לחודה בלא רקיקה וקריאה אבל הכא כיון דלא מיחזו כחולצין אפילו לפסול אינה חליצה דהא ליכא למיחש לשמא יתירו חלוצה לאחין והרי רקיקה בלבד פוסלת בב"ד כדלקמן ואלו רקיקה שלא בב"ד אין חוששין לה לכלום שהרי אי איפשר שלא רקקה בפני אחד מהם ומפרקינן חוששין שמא כוונו ואע"פ שלא נעשה בב"ד בינו לבינה נמי פוסלת היא מן האחין שהרי ר' עקיבא מכשיר נמי הוא.

לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה. פירש"י ז"ל דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ולא דאיק דקרא בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כתיב ואפילו בלא מנעל וסנדל קאמר ובמסכת ברכות בפרק הרואה (ברכות דף ס"ב) מפיק לי' מדכתיב של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא.


דף קג עמוד אעריכה


והא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר. לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במסכת יומא בפרק בתרא (דף ע"ח) אלא לאפוקי מהא דתנן סנדל של סיארין טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו ואמר רבא גופי' בפרק במה אשה (שבת דף ס"ה) לא הודה לו ר' יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לו וכבר פרשתי' שם במסכת שבת בארוכה.


דף קג עמוד בעריכה


סנדל של עכו"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה . פירש"י ז"ל הואיל ולהלוכא עביד ומשמשי עכו"ם לאו לשרפה קיימי דאית להו תקנתא בבטול ואי משום איסורי הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראת כנהנת ועוד דכל למצוה מאיס.

ויש מפרש לכתחילה לא תחלוץ משום דנהנת שנשאת בו ואם חלצה חליצתה כשירה נהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא ולא דאיק לי מהא דגרסינן בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ח) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות נתנו אלמא אי נתנו ליהנות כיון שאם יצא נהנה ועבד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא.

ושל תקרובת עכו"ם.נ"ל כגון שזבח שור לפני' ועשה מעורו סנדל אבל מה שפירש"י ז"ל שהקריבוהו ומסרוהו לפני' לשום דורון לא מחוור לי משום דבעיא משתבר כעין פנים כדאיתא בפרק ר' ישמעאל שבמסכת עכו"ם (דף כ"א) .


דף קד עמוד אעריכה


מה להלן בימין אף כאן בימין. צריך לעיין איטר במה חולץ אי בשמאלו שהיא ימין כל אדם או בימינו שהיא שמאל כל אדם או אינו חולץ כלל מצינו לענין תפילין שהן בשמאל שהאטר מניח בשמאלו שהיא ימין כל אדם ושולט בשתי ידיו מניח בשמאל שהיא שמאל כל אדם אלא יש לומר התם ידכה כתיב יד כהה ואטר יד כהה שלו זו היא ימינו של כל אדם.

וגבי כהן תנן בבכורות (דף מ"ה) השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין ותנו רבנן אטר בין ביד בין ברגל פסול.

ויש מפרשין דהתם לאו משום דבעיא עבודה בימין והא לית ליה ימין אלא משום דכחישותא איתחילה ליה בימין ואע"ג דשולט בשתי ידיו כשר התם משום דבריותא אתחילה לה בשמאל אבל אטר כחישותא היא ודאי.

ורש"י ז"ל פירש שם משום דבעיא עבודה בימין מדאמרינן בפרק ב' דזבחים (דף כ"ד) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה וזה שהוא אטר אין לו ימין ומסתייע החי פי' מדתנן במתניתין דאלו מומין (דף מ"ה) שולט בשתי ידיו ר' פוסל וחכמים מכשירין ולא תנן אטר פסול לדברי הכל אלמא אינו פוסל משום מום דלאו כחישותא ולאו בריותא אית להו טפי משאר אינשי אלא משום שאין לו ימין הוא פסול [פי' ומשו"ה לא תנן במתני' דאטר לד"ה פסול כיון דלחכמים לאו משום מום פסול] וכאן דאין לו ימין אף לחליצה פסול שהרי עבודה וחליצה ממצורע למדנו יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה ובמסכת חולין נמי בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ב) בעי ר' ירמיה בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן ולא איפשיטה אלא דאי מהתם חולץ בזו ואח"כ בזו ומסתלק מן הספק ואם אין לו ימין כמו שפירשנו אינו חולץ כלל וכיון שאין גמרא בדבר לא יחלוץ.


דף קד עמוד בעריכה


הא דאמרינן מאי טעמא לאו משום דלאו בני קריאה נינהו. ומסקנא הכי, קשיא לן, והרי חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ולא מדבר והרי הוא כשוטה וכיון שכן בלאו קריאה נמי היאך יחלוץ והא בעיא עד שיתכוונו שניהם ולקמן נמי בפרק ב"ש (יבמות דף ק"י) מוכח הכי דבחרש שאינו מדבר ואינו שומע עסקי' וקאמר דמערבא בי' קריאה ואמאי תעכב בהו דעה דהא בעיא כוונה ועוד דתניא בתוספתא חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה והחולצת מן הקטן וכן קטנה שחלצה תצא ושלשה עשר דבר בה והא שוטה קריאה לא מעכבה בה ומעכבה בה דעה.

ואיכא למימר אע"פ שחרש כשוטה הוא לענין מצות מ"מ יש לו מקצת כוונה בשאחרים עומדים על גביו והא דתניא הכא עד שיתכונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונו וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו ברמיזה דדעתא קלישתא אית לי' ומשום הכי לא מעכבא בי' אלא קריאה אבל שוטה אין כוונתו כלום לעולם.

והא דתנן במסכת גיטין (דף כ"ב) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן ואקשי' והא לאו בני דעה נינהו ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו אלמא אפילו שוטה כותב לשמה יש לומר קסבר רב הונא כתיבת גט לשמה כל דהו סגי כלומר אין צריך שיתכוון להוציאה אלא שיכתוב אותו על מנת ליתן אותו לפלוני ומיהו מסקנא התם והוא ששייר מקום התורף דבעיא כוונה גמורה ואפילו חרש לאו בר הכי הוא.

ומיהו קשיא לי מתניתין, אמאי קתני חרש וחרשת לישמעי' אלם ואלמת וכ"ש חרש וחרשת ויש לומר רבותא קמ"ל דאפילו הנך חליצתן פסולה שלא תאמר אינה חליצה כלל, קמ"ל.

והא דאמרינן אי הכי אלם ואלמת נמי. ואמר רב אדא אלם ואלמת בני דעה נינהו. קשה ומשמע דלא שמיע להו הא דתניא בפרק קמא דחגיגה (דף כ') חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם ובירושלמי בפירקין ובפרק קמא דתרומות מצאתי גבי מתניתין דתנן התם חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר אמר ר' יונה הדה אמרה דלית כללוי דרבי כללין דתנן חרש מדבר ואינו שומע לא יתרום וסברין מימר מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חרש והתנן חרש שחלץ וחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה ואמר ר' יוחנן שאינן באמר ואמרה ותנינן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הדה מסייעא לר' יונה דר' יונה אמר לית כללוי דרבי כללין.

ולפי זה יש לפרש דחרש דמתניתין קס"ד דבשאינו שומע ומדבר עסקינן מדלא קתני שוטה ולפום הכי מקשינן לאו משום דאינן באמר ואמרה לפי שאין אנו יכולין ללמדן ולהקרותן לא משום דלאו בני דעה נינהו משום חרשותן בלבד ולית לן השתא הרי הן כפקחין לכל דבריהם אלא כפקחין הן לחייבן במצות אבל חליצה שצריכה כוונה אין להן דעת ומשום הכי אקשי' אי הכי אלם ואלמת נמי נימא דלאו בני דעה נינהו כיון דבחוש אחד אין להם דעת ופריק התם פומייהו כאיב להו אבל חרשות כאיבא דכולי' ראש הוא ואין להן דעת ומסקנא משום שאינן בואמר ואמרה ואפילו במדברין ואי נמי בשאינן מדברין פי' ר' ינאי דמתניתין משום האי טעמא נמי פסיל להו אע"ג דאיכא נמי משום דעת לפיכך אלם ואלמת נמי חליצתן פסולה משום קריאה ולאו דוקא נקט חרש.

הא דמקשינן ברקיקההשתא במקום מצוה לא מעכבא. קס"ד דמדינא דאורייתא אמר לה דאלו משום גזרה רקיקה לאו כלום היא ולא מחזי לאינשי כחליצה ולפיכך הקשו לר"ע פשיטא דלא פסלא ולר' אליעזר שני דברים מתירין אין זה בלא זה כלום וסברי לאוקמה כר' דכי היכי דהתם קדוש ואינו קדוש ה"נ חליצה ואינה חליצה ומסקנא מדרבנן הוא ומשום גזרה.


דף קו עמוד אעריכה


הא דאמר לי' אביי לההיא דחלצה זיל הב ליה מאתים זוז דאתנית בהדיה.ומסקנא משטה אני בו עבדי לי' נראה לי שאין דינן אלא בזה משום דכיון דאין החליצה תלוי' בנתינת המעות לפי שאין תנאי בחליצה הוה לי' כשכירות בעלמא ומחייבה לשלומי בכדי הראוי לו ממנה אלא שאומרת לו משטה אני בך אבל בשאר תנאין בעלמא כגון הילך גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אם בא לתבעה בב"ד ליתן לו אינה מתחייבת בכלום ואין לו עלי' אלא תנאה אם נתנה מתגרשה ואם לאו אינה מתגרשה דבמה נתחייבה היא הרי לא נגמר מעשה ביניהם שתתחייב בו לשלם ואפילו חזרה אחריו ואמרה לו תן לי גט ואתן לך מאתים זוז ואע"פ שאם נתן סתם חייבת ליתן כיון שהתנה עלי' בע"מ אינה חייבת לשלם שהרי פירש כפיה שלה אם לא תתן יבטל מעשה.

ודאמרינן משטה אני בך עבדי ליה. קשיא לי, והא אמרינן התם (בב"ק דף קט"ז) ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני חייב ליתן לו דאמר לי' אפסדתן מיהא ה"נ הא אית לי' זכות בנכסים ובגופה של אשה ואמר לה אפסדתן מיהא ויש לומר דוקא ביבם שאינו הגון לה קאמרינן דכיון דמצוה מן התורה בחליצה דכתיב ודברו אליו ורמיא עלי' למיחלץ לא מפסדא מיני' כלום ממאי דחזי לי' הילכך כשהתנית עליו כיותר מן הראוי לו דמי ופטורה וכן נראה מפיר"ש.

ושמעי' מינה דמי שהוא חולה וסמני' ביד חבירו שוין עשרים והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו אין לו אלא דמיהן אבל רפאהו יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמי' הרבה.

ויש מפרשי' דטעמא דמתניתין משום דחייב הוא להצילו משום השבת אבידה ומשום הכי אין לו אלא שכרו כפועל בטל ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו ולא מסתברא דמדמי' לה לחליצה בשמעתי' דהא מ"מ ליכא עלי' חיובא ממש למיחלץ ולישנא דמשטה אני בך נמי דיקא הכי כדפרישית.

גרסת הנוסחאות: אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין וממאנין אע"פ שאין מכירין לפי' אין כותבין גט חליצה אלא א"כ מכירין ואין חוששין לב"ד טועין. כלומר אין חוששין שמא יטעו ב"ד של אחריהם לומר הואיל וחלצו ראשונים מכירין היו ויבאו להתירה והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום אלא לפי' לא הזכיר עדים משום דעדים אי לא כתבי ואישתמודענוה אלא סתם לאו כלום עבדי ולמכתב הכי ליכא למיחש אלא א"כ קים להו במילתא דקמאי דכתבי ואישתמודענוהו ורבא דידי' אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין וכו' חיישינן לב"ד טועין כדאמרן שמא יטעו ב"ד של אחריהם לסמוך על הראשונים ומתרץ לה התם ביש נוחלין (דף קל"ח) משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומשו"ה לא אמר חוששין לעדים טועין משום דעדים א"נ כתבי גיטא אי לא כתבי ואישתמודענוהו לא איהנו ולא מידי דבי דינא בתר עדים דייקי ולמכתב הכי ליכא למיחש כדפרשינ'.

ורש"י ז"ל גורס בדרב הונא חוששין לב"ד טועין ופי' אם יכתבו לה עדים ראינו שחלצה בבית דין פלוני ואפילו לא כתבו בי' ואישתמודענוהו חיישינן שמא יסמכו ב"ד של אחריהם על גט זה להתירה, פי' לפי' אבל בשלא כתבו אין לחוש שמא תביא עדים לפני ב"ד שכיון שלא כתבו לה ראשונים כלום חוששין שמא לא נגמר להם עדות ואישתמודענוהו ולפי' לא התירוה בגט. ורבא דידי' אמר אין חולצין וכו' ולא חיישינן לב"ד טועין. פירש"י ז"ל לא חיישינן שמא טעו ראשונים לומר חולצין ואעפ"י שאין מכירין ואינו מחוור שאפילו בעדים אין חוששין בראשונים שמא כתבו כלום שלא כדין כדתני' התם בב"ב (דף קל"ח) גבי שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא א"כ מכירין לפי' גובה ואין צריך להביא ראיה [וא"כ מאי רבותא דלא חיישינן וב"ד טועין שעשו שלא כדין].

ויש לפר' האי אין חוששין לב"ד טועין כמו אין לחוש לב"ד טועין ולפי שאמר רב הונא חוששין אמר איהו אין חוששין ורבא ורב הונא בהא פליגי רב הונא סבר חולצין ואם אין כותבין אין לחוש שאין ב"ד טועין בכך [ולכן אין כותבין אפילו בלא אישתמודענוהו דחוששין לב"ד טועין שיסמכו להתירה] ורבא סבר אע"פ שלא כתבו לו כלום יש לחוש שמא יסמכו על ב"ד ראשון ולפי' אין חולצין אלא אם כן מכירין [ולכן כותבין אף שאין מכירין ואין חוששין פי' דאין מה לחוש דהא ודאי עשו כדין] והיינו דמקשי' בב"ב (שם) מינה לומר שחוששין לב"ד טועין סבירא ליה לרבא וכן כתב רבינו יצחק ז"ל בהלכותיו [והיינו מהא דסבר אין חולצין אלמא דחוששין שב"ד יטעו להתירה].

ואיכא דדאיק אשמעתין למה אין חולצין וכותבין ומתירין אע"פ שאין מכירין והלא שנינו בפרק האומר שבקדושין (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן ואמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו.

ומסתברא דלאו קושיא היא כלל, שאם לא היו מכירין שזה שם האיש ודאי הרי אמרו צריך להכיר שם האיש בגט וה"ה לשם האשה חוששין שמא אסיק אנפשיה שמא דפלוני בעלה כדי להוציאה מתחתיו ואף כאן שמא העלה שמו כשם יבמה להוציאה ממנו ולקחתה לעצמו במדינה אחרת וכן נמי אפילו במכירין והוחזקו בשמו מכיון שחלץ לה בכאן בב"ד הרי פסלה על יבמה והוציאה ממנו אומרין את אחד היה למת שבא וחלץ לה בב"ד פלוני ונמצאת פטורה מן היבמין הודאין לכשיבאו הילכך חוששין להם שמא זה רוצה להוציאה מידם ולנשאה לעצמו כמו שאמרו בגיטין אבל התם אלו אתי אחרינא ואייתי עדים שהוא קדשה אחרון נאמן מש"ה סמכינן עלי' דהאי השתא עד דאתי סהדי וליכא למיחש למידי שמא ישאנ' במקום אחר שאם שניהן רוצין עכשיו נמי יכולין לילך ולינשא בכל מקום בלא גט ותאמר פנוי' אני ואם חוששין לחומר שבסופה אם יבא המקדש ועדיו עמו מה הועיל בגיטו עכשיו נמי יש להם לחוש וא"ת שמא יהא שמו כשם אותו שקדש כבר אמרו שני יוסף ב"ש הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בגט פשוט (דף קס"ז) .

גמרו של דבר, כל שאלו יבא בעל ודאי והיא פטורה ממנו אין נאמן וחוששין להן, וכל שאלו יבא ומקלקלה נאמן ליתן גט.

ובירושלמי במסכת קדושין (ג,ז) , רב הונא בשם רב נאמן לכנוס מתניתין פליגא על רב המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבאו שנים ויאמרו זהו שקדש ופירושו כענין שאמרנו דהתם הוחזק אשת איש ודאי ואפילו באה עכשיו ממדינת הים יש לחוש שמא זה שמוציאה מתחת בעלה שיבא אחרי' אבל הכא כיון שאין כאן גט אלא מזה או שכונס אין לחוש שהרי אם יבאו עדים ויעידו שאחר קדש יוצאה היא מידו של זה ובנתים יחושו לעצמן.


דף קו עמוד בעריכה


קוראה וקורא. כתבו הגאונים ורבינו ז"ל בסדורא דחליצה, ואין אומרין דברים אלא בעמידה. וראיתי שהקשו מקצת חכמים מהא דגרסינן בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ') אדכר דמיושב קרע קם וקרע מעומד אמר לי' מעומד מנ"ל אילימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתו כשרה. ומהדרינן התם מי כתי' ויעמוד ויאמר ועמד כתיב.

ובדקתי ומצאתי דתניא בספרי כלשון הגאונים ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה ולפי' הוצרכתי לפרש שמועה זו שבפ' ואלו מגלחין כך קריעה מעומד בדיעבד מנ"ל אילימ' מאיוב אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי בדיעבד פסולה והתניא חליצתו כשרה ופריק התם מי כתי' ויעמד ויאמר דמשמע עכובא ועמד ואמר כתי' מצוה הכי ואי יתיב דיעבד חליצתו כשרה.