תוספות רי"ד על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורות תליתאה ורביעאה

דף קלט עמוד ב

זו דברי ר"ג. פי' לא יקראו אלו לרבנן כ"א מועטין ואין חלק לבנים בהם כלום ור"ג הוא דס"ל דיש חלק לבנים בהם דס"ל כאדמון ואפילו במועטין מאלה ומה שכתבתי במה"ק אינו נראה לי:

דף קמ עמוד ב

(א) פיסקא רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס ואין קדוש' [חלה] עליהן פי' דקסבר רשב"ג טומטום ואנדרוגניס ברי' בפ"ע הן ואינן לא זכר ולא נקבה ואינן כשרין לזבחי שלמים דכתיב בהו ואם זכר ואם נקבה והני לאו זכר ולאו נקבה נינהו אלא הן ברי' בפ"ע ולא יקראו לא זכר ולא נקבה ורבנן סברי ספק זכר ספק נקבה נינהו הילכך כשרין לשלמים דאו זכר או נקבה הן ודוקא במקום דכתב זכר או נקבה פליג רשב"ג אבל לגבי ירושה לא דלא כתב אלא בן או בת ירית כדתנן אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל ולגבי בנין נוקבין נמי משום דכתב בנן נוקבין פליג רשב"ג דהני לא מיקרי נוקבן וכן נמי כשאמר אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה טומטום אינו נוטל דאין אלו לא זכר ולא נקבה אלא בריה בפ"ע. אבל אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל דלגבי ירושה לא כתב לא זכר ולא נקבה אלא בן או בת והני או בן או בת הם:

דף קמב עמוד א

דאמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה פי' אע"ג דאמרי' בפ' איזהו נשך בה' הלוהו על שדהו איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא הגיעו לעולם יכול לחזור בו משהגיעו לעולם אינו יכול לחזור בו ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו עד כאן לא אמר רב נחמן התם אלא בפירות דקל דלא היו בעולם כלל בעת המכירה וס"ל דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם אבל העובר כבר נוצר ונברא ודמי לפירות דקל שחנטו ועדיין לא נגמרו דאליבא דכ"ע יכול למוכרם אבל מיהו כל זמן שלא יצא העובר לאויר העולם אינו בר קנין הילכך כ"ז שהיא במעי אמו לא קנה ויכול לחזור בו אבל משנולד אינו יכול לחזור בו ומאי דתנן בקידושין בפ' האומר לחבירו האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי הוא מקודשת לי לא אמר כלום מוקי לה ר"נ כגון שלא היתה אשתו מעוברת אבל אם היתה מעוברת הרי זו מקודשת כדאוקי לה ר' חנינא התם לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין. ואע"ג דהתם מוקמינן למילתי' דר' חנינא כראב"י דס"ל כר"מ ר"נ סבר דאפילו רבנן מודו בהא דכיון דנוצר העובר כפירות שחנטו דמי:

ר"ה [אמר] לכשתלד לא קנה. פי' ואע"ג דבפירות דקל אמר משבאו לעולם אינו יכול לחזור משום דס"ל כר"מ כדאמרי' בפ' האשה רבה בה' האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים אמר רנב"י ר"ה כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כר' [ור' כר"מ] ור"מ כראב"י וראב"י כר"ע דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דוקא בפירות דקל אבל בעובר אפילו ר"מ מודה כדאמרן אימור דשמעת לי' לר"מ לאדם שישנו בעול' לאדם שאינו בעול' מי שמעת לי' וס"ל אע"ג דנוצר כבר לא דמי לפירות דקל שחנטו דפירות דקל שחנטו נראו כבר לעולם אבל העובר לא נראה לעולם ומאי דתנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום אמר לך ר"ה ההיא מתני' רבנן היא דסברי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' אינה מקודשת וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום אבל ר"מ דפליג ארישא כדאמרן בהאשה רבה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' עד ר"מ אומר מקודשת ה"ה נמי דפליג אסיפא ואע"ג שאין אשתו מעוברת הרי זו מקודשת דמה לי עובר מה לי פירות דקל כיון דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואע"ג דאמרן דמודה ר"מ בעובר הני מילי לאקנוי לי' שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם אבל לאקנוי עובר למי שבא לעולם כגון האב שמקנה בתו למקדש או מי שרוצה למכור ולד בהמתו אע"פ שעדיין לא נברא העובר דבריו קיימין ומה שכתבתי בזה במהדורא תנינא אינו כלום:

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה. פי' דס"ל כיון שנוצר העובר אית לי' זכיי' במעי אמו כילוד ואם רוצה לחזור בו אפי' קודם שנולד אינו יכול ואפי' אם הפילה אמו כבר קנה העיבור ויורשין אותו אביו או אחיו ואין המקבל יכול לחזור בו כדבעינא לאוכחי לקמן וסבר רב ששת דאפילו רבנן דפליגי עלי' דר"מ ועלי' דר' יוסי ס"ל הכי כדפרישית במהדורא קמא:

(ג) שמת בנו או שהפילה אשתו כו' מדקא פשיט רב ששת מיכן דעובר קני ש"מ אע"פ שהפילתו אמו קונה ולא אמרי' איגלאי מילתא דלא הוה כלום אלא הרי הוא כבן קיימא שמת והאי דאמרי' ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול בה' בת ישראל שנישאת לכהן הניח בנים והניחוה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהוא אוכלת עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי ר"ש בן יוחי אומר זכרים יאכלו כולם נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום ואקשי' זכרים יאכלו והא איכא עובר ומתרץ קסבר אין חוששין למיעוט. פי' דכל המעוברות יולדו מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוטן מפילות ואם הפילה אין זכיי' לאותו העובר דאיגלאי מילתא דלא הוה כלום וסמיך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים מיעוטא דאלמא אף למ"ד אית זכיי' לעובר דוקא אם ילדתו אבל אם הפילה לא. והכי היכי אמרי' דאפי' אם הפילה יש לו זכיי' יש לתרץ דרב ששת ס"ל דבהא פליגי רשב"י ור' יוסי דר' יוסי אסר אפילו בבנים זכרים מפני חלקו של עובר שאפילו אם תפול בעודו בבטן אמו יש לו זכיי' ופוסל:

דף קמב עמוד ב

(ד) האומר אם ילדה אשתו זכר וכו' איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת אין לפרש כדכתבית במה"ק שאם נתברר שלא מת בעת החזקה הראשונה איגלאי מילתא דניכסי כל היכי דקיימי ברשות דגר קיימי ובפקדון הן בידו ולא מהניא חזקה קמייתא כלום אליבא דכ"ע אלא הכין פירושא האי ולא מת ואח"כ מת אשמעו קיימי ששמעו בו שמת והלכו והחזיקו בנכסיו ושמעו שלא מת ושקר היתה השמועה הראשונה ונרפית החזקה שבידם ואח"כ שמעו ונתברר להם כי מת בעת החזקה והשמועה ראשונה היתה אמת אליבא דאביי דתלי טעמא משום דאית זכיי' לעובר הכי קני שהרי נתברר שמת באותה שעה ונתקיימה חזקתו הראשונה ואע"פ שנרפית בידו לא חייש אביי להכי ולרבא דאמר עובר לא קני ולית טעמא משום דנרפית חזקתו ה"נ נרפית חזקתו ובטלה והילכך המחזיק בשניי' קנה ובראשונה לא קנה:

דף קמג עמוד א

(ה) פיסקא ולאו מי אוקימנא התם דאמר הראוי' מכם לביאה תתקדש לי פי' אביי מוקי לה התם הכי דאמר המקדש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו מהן שתיהן מקודשות דקידושין שאינן מסורין לביאה הוה קידושין הילכך אין להעמידה באמר כולכם ואחת משתי אחיות דאלו כן הוי גם האחיות מקודשו' מש"ה מוקי לה באומר כל הראוי' מכם לביא' תתקדש לי שאין הקידושין (חולין) [חלין] אלא על הנכריות ולא על האחיות שאינן ראויות לביאה אבל רבא דסבר שהמקדש אחת משתי אחיות ולא פירש אין שתיהן מקודשות דקידושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין מוקי לה התם באומר הרי כולכם ואחת משתי אחיות מקודשות לי ואפ"ה אין האחיות מקודשות כיון שלא פירש איזהו מהן וא"ת הא לרבא את וחמור הוא הא פירש המורה התם והשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין האחיות מקודשות משום ספיקא הוא דלא ידעי' הי קדיש דאי הוה ידעי' בת זכיי' היא הילכך נכריות מקודשת והאי דנקט הכא תירוצא דאביי משום דהילכתא בהא כוותי' דהויא מיע"ל קג"ם ועיין מה שכתבתי על המורה במהדורא בתרא:

דף קמג עמוד ב

(ו) שהיו מרובין כחורשין של קנים [בגמרא איתא מרובים כחושים של קנה] פי' אין לפרש שהיו בני דן רבים שהרי למנין נפשות שירדו למצרים אינו נמנה אלא באחד אלא בניו של חושים נתרבו כחורשים ועל שם כן נקרא חושים. ומפני שנקרא על שם בניו שנתרבו כתב קרא ובני ולעולם אין להוכיח מיכן:

(ז) הו"ל ברא ובר ברא פי' אילו הי' לו שני בנים וגם היו בני בנים פשיטא לו שאין אדם קורא בני בניו בניו במקום שיש לו בנים. אלא מפני שלא הי' לו אלא בן אחד והוא אמר לבניו בלשון רבים חלקו בו אם דעתו נמי על בר ברי':

תניא כוותי' דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים פי' וסתמא קאמר ולא חילק התנא שום חילוק בדבר שאפילו אם לא הי' לו בן אלא בן אחד והוא הזכיר בשעת נדרו בנים אפ"ה אין בני הבנים בכלל:

דף קמד עמוד ב

(ח) האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע פי' נרא' לי שהבריתא שמביא בהלכה היא באה לפרש המשנה דדוקא אם מחמת כל האחין לקחוהו שהי' להם חוק ליטול מכל בית ובית אחד אז נפל לאמצע אבל אם מחמת עצמו לעצמו שכל אונס שיארע לאחד מן השותפין בין אם עומדין בעיר בין אם יוצאין חוץ לעיר להרויח הכל הוא לעצמו. וסיפא דמתני' דקתני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ארישא קאי וה"ק אע"ג דנפל לאומנות מחמת כל האחין אם חלה שם באותה האומנות ונתרפא נתרפא משל עצמו ומפרש בגמרא ל"ש אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצעי ודוקא כשנפל מחמת כל האחין אבל אם מחמת עצמו אפילו חלה באונס נתרפא משל עצמו ואע"פ שהן שותפין שכל אונס שיארע לאחד מן השותפין לעצמו הוא וה"ה אם מצא מציאה ואע"פ שאין להם עסק כ"א עסק השותפות כך נראה לי ולא כמו שכתבתי במה"ק:

דף קמה עמוד ב

(ט) עתיר נכסין עתור פומבי זה בעל אגדה פי' בעל אגדה דומה למי שהוא עשיר בנכסים בפרהסיא כגון שדות וכרמים וגנות וכיוצא בהן שהן גלויים לעין כל ובעל פילפול דומה למי שהוא עשיר תקוע וחזק באוצרות כסף שיש לו ואינן ידועין לכל וגם הוא אינו חסר דבר כיון שיש בידו מעות מרובות כך הוא בעל הפלפול יודע כל דבר לאמתו ובעל שמועות דומה לעתיר משח עתיר כמס שהוא עשיר משמן ומהאוצרות חיטין ומיני מזונות שכמס שכל העולם צריכין אליו לקנות ממנו שהכל צריכין למרי חיטי וכך שלחו מתם על רבה ורבה יוסף דסיני ועוקר הרים סיני עדיף:

דף קמו עמוד ב

(י) הואיל ונכנס אחריו לבודקה. נ"ל דה"ג ונשואה הות ומפני שנכנס לבודקה והי' רוצה לגרשה אמרו חכמים שאינו דין שיירשנו ומיכן מוכיח שהמורד על אשתו וביני ביני מתה אשתו אינו יורשה כיון שאינו נוהג עמה כשורה:

(יא) מאן תנא דאזלי' בתר אומדנא פי' ולא אמרי' דברים שבלב אינם דברים. היכא דמעשה מוכיח כי הכא ובההוא נמי דזבין נכסי' משום דבעי למיסק לארעא דישראל. אבל ודאי אם לא פירש לו כי הוא רוצה לעלות לא"י אע"פ שהי' דעתו לכך התם אמרי' בפ' האיש מקדש דדברים שבלב אינן דברים. אי נמי כשהתנה עמה ולא נתקיים התנאי או התנת עמו ולא נתקיים התנאי. אע"פ שאמר בלבי היה להתקדש לו אינן קידושין מפני שלא הטעתו כדתנן התם דדברים שבלב אינם דברים מפני שאין שם מעשה המוכיח. ובמאי דתנן נמי בפ"ג דתרומות המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה (עלה) [עולה] ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לבית זה שאני נכנס ואמר לזה שאני נהנה לפלוני ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פי' ולבו שוין התם אע"ג דמעשה מוכיח כמו הלב בטל הלב היכא דהוציא אחר בשפתיו שנמצא הפה מכחי' את הלב והכי אזלי' בתר אומדנ' דליבא היכ' דאין הפה מכחיש את הלב ובגילוי מילתא בגיטא דקי"ל כאביי דאמר ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא אע"ג דאומדנא דליבא מוכיח שחפץ לבטלו יש לומר שבעבור זה שמח שעדיין לא נתנו לה והרי היא ברשותו אי ליתן או לבטל אבל מיהו ביטול לא הוי עד שיבטל בפירוש עיין מה שכתבתי בריש נזיר:

דף קמח עמוד א

(יב) רב פפא אמר הואיל ויורש יורשה. פי' אבל פירות שלא באו לעולם אין היורש יורשם שאינו יורש אלא גוף האילנות ואח"כ גדילים הפירות באילנותיו ואינו יורשם מכח אביו שהרי אין בע"ח גובה מהם:

דף קמט עמוד א

(יג) שכיב מרע שכתב נכסיו כו' איבעיא להו ש"מ שהודה מהו. פי' ראובן הבריא שאמר לשמעון המנה שיש לי אצל לוי אני מודה בפני עדים שהוא שלך אינו יכול שמעון לכוף את לוי בהודאה זו אלא אומר לו לוי לאו בעל דברים דידי את ואינו מתחייב לוי בהודאת ראובן כדפרישית במה"ק עד שיביא לוי עדים שיעידו כי אותו המנה שהפקיד ראובן ביד לוי אנו יודעים שהוא של שמעון בלא הודאתו של ראובן אז ודאי יכול שמעון ללכת על לוי ולהוציאו מידו וא"י לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי יש לו עדים שהוא שלו ועכשיו הוא שואל אם הי' ראובן המודה ש"מ אם קיימו חכמים הודאתו כשני עדים שיוכל שמעון ללכת על לוי כאלו הי' לו עדים שהיא שלו כיון ששכיב מרע הודה ועשו חכמים דבר זה כדי שלא תטרוף דעתו עליו כמו שעשו במתנתו שמקנה נכסיו בדיבור בעלמא ולאחר מיתה משא"כ בבריא או דילמא לקיים דיבורו כמו הקנין של בריא עשו לו תקנה אבל להאמין דבריו כשני עדים לא עשו לו תקנה ופשט שעשו לו תקנה גם בהודאתו שכיון שהוא מקנה נכסיו לאחרים בהודאתו בכל קנין שהוא מקנה לאחרים עשו לו תקנה:

(יד) פיסקא דאיתי' בירושה איתיה במתנה דליתי' בירושה ליתי' במתנה כתב רבי' יצחק זצוק"ל הא דאמרי' מתנת ש"מ כירושה שוי' רבנן כל דאיתי' בירושה איתי' במתנה וכל דליתי' בירושה ליתי' במתנה דלגבי יורש בלחוד הוא דאמרינן הכי ועיקרא דמילתא משום דקי"ל כל לגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמא נינהו כדאמרי' אמר רב ששת יטול יזכה יקנה יחזיק כולן לשון מתנה הן במתניתא תנא אף יחסן ויירש בראוי לירשו ור' יוחנן בן ברוקה היא ואמרי' נמי שלח רב אחא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום דאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק א"ל רבא לר"נ והא אפסקה א"ל הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מילתא היא ומיכן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אבל מתנת שכיב [מרע] למי שאינו יורש ואפילו לגר דעלמא קני דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי והכי שדר בה רב האי גאון ז"ל ואינו נראה לי לחלק בין גר דעלמא ובין גר שהוא בנו דאי ס"ד דמתנת ש"מ בגר דעלמא קני בגר בנו אמאי לא קני אטו משום דהוא יורש גרע מאינש דעלמא אליבא דרבנן דלית להו דר' יוחנן בן ברוקה דיורש לא קני לשון ירושה אלא לשון מתנה אילו נתן נכסיו לבנו גר בלשון מתנה ה"נ דקני שהרי מחלקים היו בין לשון מתנה ללשון ירושה ולר' יוחנן בן ברוקה נימא דלא קני א"כ ר' יוחנן מיגרע גרע מתנתו דיורש ממתנה דעלמא הא ליכא למימר דאיהו אתא לאלומי כחו דיורש טפי מרבנן ולא לגרועי' אלא ודאי כל מתנת ש"מ בגר לא קניא דכיון דליתי' לגר בירושה ליתי' במתנה דכיון דמתנת ש"מ אפי' מסתמא לא קניא אלא לאחר מיתה כירושה שויוה רבנן והילכך מאן דלא חזי לירש לא חזי לקבל מתנת ש"מ ואפילו מאינש דעלמא ואין לחלק בין (יוד) בנו לאחר:

דף קנב עמוד ב

(טו) כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה ראיתי שרבי' יצחק זצוק"ל כתב משם רבי' שמואל זצוק"ל כדפרישית במה"ק והוא הקשה עליו ממאי דאמרי' בשנים אוחזין בה' מצא דייתקי ומתנה כו' דאפילו הגיע הדייתקי לידו דייתקי האחרונה מבטלת את הראשונה וא"כ נקשה מינה לרב. נראה דלא קשיא ולא מידי דההוא דייתיקי עדות בעלמא איך צוה בפיו תנו שדה זו לפלוני. ומסרה בידו לעדות שלא יוכלו היורשים לכפור אבל לא זיכה לו השדה בשטר כ"א בדיבור בעלמא כדברי ש"מ ושטרא הוי לראיי' בעלמא אבל הכא דכתב לו בשטר שדי נתונה לך ומסר השדה בידו זה היא מעשה בריא שמקנה קרקעו בגוף השטר ואינו יכול לחזור בו:

(טז) בסוריא מתני הכי בפומבדיתא מתני אמר ר' ירמי' בר אבא שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבי' קנו מידו מהו שלח להו אין אחר קנין כלום יש ספרים שכתב בהן וזיכה לראשון וקנו מידו דאיכא תרתי זיכוי וקנין ומש"ה אמר אין לאחר קנין כלום. אבל לעולם קנין לבדו חוזר ואני נראה לי משום דבסוריא מתני הכי משמע דפליגי סוריא ופומבדיתא ואלו כן לא פליגי והנכון נ"ל מה שכתבתי במה"ק ומה דכתב ההוא דקנו מיני' אתא לקמי' דרב הונא אמר מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקני אינשי. נ"ל דה"ג דלא קנית כדקנו אינשי שהקונה בא לקבול לפניו מפני שהש"מ הי' חוזר בו. והוא אמר מאי איעבוד לך דלא קנית כדקני אינשי שאם רצית שתהי' מתנתך קיימת לא הי' לך לכתוב בה ש"מ אי נמי הוה לך למיעבדה בשיור:

דף קנד עמוד ב

(יז) אלא לדידך דאמרת ראיי' בקיום השטר. למה להו לבודקו יקיימו שטרייהו ולוקמי בניכסי קשיא לי דעד כאן לא אמר ריש לקיש אלא גבי ש"מ משום דהשתא הוא בריא ודיינינן ליה בדהשתא כר' נתן אבל גבי קטן ליכא למימר הכי וי"ל כיון דחזקה שאין העדים חותמן על השטר אא"כ נעשה גדול כאלו הוה השתא גדול לפנינו דמי וכך מצאתי שכתב גם רבינו יצחק זצוק"ל:

דף קנו עמוד א

(יח) אמר ר"נ אמר שמואל בודקין לקידושין ולחלוצ' ולמיאונין מה שאמר רבא בפ' יוצא דופן דאין בודקין למיאונין בע"כ משום טעמא דנשרו הוא דאפי' אי בדקי לה ולא משכחינן סימנים אמרי' נשרו ומש"ה לא בדקי' לה דאי אמרת היכא דבדקי' ולא משכחי' סימנין לא אמרי' נשרו אלא הרי הוא בחזקת קטנה וממאנת א"כ אמאי אמר רבא דלא בדקי' לה ומחזיקי' לה בגדולה ומצריכי' לה גיטא ופסלי לה לכהונה והוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו נבדקה דילמא לא הביאה סימנים ואכתי קטנה היא אלא לאו ש"מ דלא אמר רבא דלא בדקי' לה אלא משום טעמא דאפילו אי לא משכחי' חוששין שמא נשרו וכיון דאיפסקא הילכתא בפ' יוצא דופן אמר רב דימי מנהרדעי הילכתא חוששין שמא נשרו והנ"מ היכא דקדי' תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל אי לא בעל לאחר זמן לאו כבר למדנו משם דבכל ספק תורה לא סמכי' אבדיקה היכא דלא מצאנו סימנין לומר קטנים הן אלא כיון שהגיעו לכלל שנים חיישי' לשמא נשרו אבל באיסור דרבנן סמכי' אבדיקה ולא חיישי' שמא נשרו. וא"כ אין לנו לחקור אחרי דברי רבא דאמר התם קטנה שהגיעה לכלל שנותי' אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין היכי סבירא ליה אי חייש לשמא נשרו אפילו באיסור דרבנן כגון שלא בעל אחר שהגדילה אי בשבעל דוקא דהוא ספק תורה דאפי' אם תימצי לומר דבכל חייש רבא ואפי' באיסור דרבנן כבר איפסקא הילכתא דלא חיישינן שמא נשרו אלא היכא דבעל לאחר זמן דאיכא איסור תורה ואפילו הכי נוכל להעמיד דברי רבא דאמר אין בודקין בקידושי תורה קאמר אבל בקידושין דרבנן ה"נ דבדקינן ואם לא הביא השתי שערות ממאנ' כדשמואל ויפה תירץ רבי' יצחק מפאס זצוק"ל ומה שכתבתי עליו במהדורא תנינא אינו כלום:

וכיון דהתם איפסקא הילכתא הכי והכא נמי פסק תלמודא כשמואל א"כ יש לנו לפרש דהאי דאמר שמואל בודקין לקידושין לאו לקולא קאמר שאם קידש ראובן לאה והגיעו לכל שנים ובדקנו ולא מצאנו סימנין בראובן או [בלאה] להפקיע קידושין בלא גט דכיון דהוא איסור תורה חוששין שמא נשרו ולא אמר שמואל אלא כגון שפשטה ידה לאה וקיבלה עוד קידושין משמעון או שחזר ראובן וקידש את אחותה אז ודאי בודקין את ראובן (וגם) [ואם] לא מצאנו בו סימנים אנו מצריכין אותה גט גם משני וגם באחותה ולא סמכי' אשנים כיון דליכא סימנים אבל אם נמצאו בו סימנים הוי בחזקת גדול ואין קידושי השני קידושין ולא קידושי אחותה ולא אמרי' שמא אלה הסימנים עכשיו הביאם אבל בעת הקידושין הראשונים קטן הי' דכיון דבא לכלל שנים ועכשיו נמצאו בו סימני' כאשר אנו רואים אותו עכשיו כך אנו מחזיקים אותו מתחלה. ולמיאונין בודקין גם להקל שאע"פ שהגיעה לכלל שנים בודקין אותה ואם לא מצאנו בה סימנים יכולה למאן ולא חיישי' שמא נשרו כיון דלא בעל לאחר זמן לא הוו אלא קידושין דרבנן ואם הביאה סימנים אנה יכולה למאן ולאפוקי מדר' יהודא דאמר עד שירבה השחור על הלבן היא יכולה למאן כך נ"ל הפתרון ולא כמ"ש במה"ת:

(יט) פיסקא ואינו נותן גט עד שיגדיל בפ' יוצא דופן מקשה עלה בגמרא ולכי גדול בגט סגי ליה והתניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו. וחליצה לזיקתו אף ביאת בן תשע צריך גט לביאתו וחליצה לזיקתו. פירש אע"ג דביאת בן תשע חשובה ביאה כדתנן התם ואם בא על אחת מכל העריו' שבתורה מומתות על ידו והוא פטור מ"מ כיון דקטן הוא ולאו בר מיקנא הוא אינה מפקעת ביאתו זיקת יבמין והילכך לא מצי מפיק בגט בלחוד עד שיבעול אחר שיגדיל ואז בדקינן לי' אם הביא סימנים ולא סמכי' אשנים והאי דתני קנאה לא אהני אלא לפוסלה על האחין שאינ' מותרת אלא לו:

(כ) וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין כו' נראה לי דר' אליעזר גרסי' וכך מצאתי כתוב במקצת ספרים וכן עיקר שאם אתה גורס וחכמים יבואו שלש חלוקות בדבר דר"א סבר בין בשבת בין בחול צריך קנין בבריא וחכמים סברי בחול צריך קנין אבל בשבת לא ור' יהושע סבר בין בחול בין בשבת לא צריך קנין וא"כ מתני' דלא כר' מאיר ודלא כר' יהודא ומדמוקמי' מתני' כר' יהודא ש"מ דר"א גרסי' ולית במתני' אלא חלוקת ר"א ור' יהושע:

דף קנז עמוד א

(כא) פיסקא נפל הבית עליו ועל אביו כולי ומשום דמצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם פי' ואע"ג דלא כתוב דאיקני כיון שיורש נכסי אביו חייב לפרוע חבותיו הילכך אין להביא ראי' מן היורש ולא קמבעיא לי' אלא לגבי לוקח אי מהני לי' דאיקרו אי לא:

(כב) שבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבריו והשביחה ובא בע"ח וטרפה כו' אי קשיא אמאי לא מייתי סייעתא לשמואל בפ' שנים אוחזין דאמר בע"ח גובה את השבח. תשובה משו' דהוה ודחי דלאו בעל חוב אלא נגזל כדדחינן התם חדא מתניתא דתני בעל חוב מוקמי' לה בנגזל והכא נמי אי הוה בעי הוה מוקי לה בנגזל אלא כיון דאית לי' תירוץ יפה הא מני ר' הוא למה רוצה לשבש הברייתא:

דף קנט עמוד א

(כג) וכ"ת ה"נ שהוחזק כתב ידו בב"ד והאמר רב יוסף בר מניומי כו' הנכון בעיני דל"ג הכי דמשמע דלא אמר רב יוסף אלא על חתנו אבל על גזלן לא אלא ה"ג ודילמא ה"נ שהוחזק כ"י בב"ד וכי מקשה והאמר רב יוסף אתרוייהו מקשה בין אחתן בין אגזלן דאע"ג דאינהו לא מהימני אחריני [מהימני] דאינהו לא מהימני גזירת מלך היא אבל אחריני שאינן לא גזלנים ולא קרובים מהימני: