תוספות על הש"ס/מנחות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: תוספות | ראשונים | אחרונים




שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה. פסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (דף סו.):

הוקבעו ולא ' הוקבעו. פירשתי בפ' התכלת

פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות

מתני' ואלו ומנחות (באות):

חיטין לא קמיבעיא לן. דמההוא קר' נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה:

אם אינו ענין לחרבה של חיטין. דמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן:


תלמוד לומר איש כאחיו. ואם על תודה כר' יהודה מוקמינן הך ברייתא בפ"ב דקידושין (דף נב: ונג.) וגרסינן התם וסמיך ליה תודה משמע דמסמוכין דריש וקשיא דר' יהודה לא דריש סמוכין בפרק קמא דיבמות (דף ד.) והתם פירשתי:

איש חולק אפילו בעל מום. לשון חולק לאו דווקא דהא קאמר אין חולקין אלא כלומר אין מקפידין בו אבל חלוקה גמורה לא עבדי ליטול בשוה וכן הא דתנן בשילהי בכורים והן מתחלקין ביניהם כקדשי המקדש וכן הני דבריש טבול יום (זבחים דף צט.) לשון חלוקה לאו דווקא וקצת קשה מהא דתנן בפ' שואל (שבת דף קמח:) ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב ושמא מפני דרכי שלום בעלמא היו עושין ועוד נראה דדווקא קאמר אין חולקין לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה דאהכי מייתי ליה בפ"ב דקידושין (דף נג.) אי נמי י"ל דלא ממעטינן הכא אלא שאין מחלקין מנחה חריבה זו כנגד מנחה חריבה אחרת אבל מנחה אחת בפני עצמה מחלקין וכן זבח אחד והא דפריך התם בפרק האיש מקדש (גם זה שם) מהא דתנא הצנועים מושכין ידיהן והגרגרנין חולקין ולא משני במנחה אחת שאני משום דהתם לאו מלשון חולקין גרידא דייק מדלא מייתי ממתני' דטבול יום וממתניתין דביכורים [אלא] כדפי' התם בקונטרס דס"ד דהאי חולקין לאו ליטול חלקו המגיעו קאמר דגבי לחם הפנים (יומא לט.) תניא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היתה ברכה מצויה בלחם הפנים [וכל כהן שמגיעו כזית] יש אוכל ושבע ויש שבע ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה בלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול כו' וכיון דהוי כפול למאי חזי אלא דרך עילוי חולקין מניח חלקו לחבירו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ומשני חלקו המגיעו קאמר וכשאינו שוה לו חוטף חלק חבירו ואוכלו והא דתנן במסכת סוכה (דף נו.) הנכנסין חולקין בצפון חלקו המגיעו קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה:

והא אפיקתיה לכדר' יוסי ברבי יהודה. וא"ת והא מסקינן כולה הך סוגיא לר' שמעון ואיהו פליג עליה בסוף כל המנחות באות מצה (לעיל סג:) ועוד דמוקמינן להך ברייתא בקידושין (דף נג.) כרבי יהודה ואיהו נמי פליג עליה וי"ל דדייק הכא אם איתא דרבי יוסי ברבי יהודה אית ליה הך ברייתא היכי דריש:

מן האש כתיב. תימה לא לכתוב מן האש ולא בעי לכל:

זה גזל הגר. ואתא קרא לאשמועינן כדדרשינן בהגוזל קמא (בבא קמא דף קי.) האשם המושב לה' לכהן ובספרים ישנים גרסינן בפ' ב"ש בזבחים (דף מד:) גזל הגר בהדיא כתיב ביה דכתיב בפרשת נשא לו יהיה ופי' שם בקונטרס דלא גרסינן ליה משום דחטאות ואשמות ושאר האמורים בפרשה בהדיא כתיבי כל אחד ואחד במקומו וסידרו לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח וקשה לפירושו דא"כ מאי קא פריך אשם מצורע בהדיא כתיבי ביה אלא כל הני דאתא קרא לרבויי להו לא כתיבי בשום מקום כגון לוג שמן של מצורע ומנחת העומר ומנחת קנאות וחטאת העוף ואשם נזיר מיהו צריך לדקדק אמאי צריך לכל בכל הני לרבוינהו מדכתיב קרבנם ומנחתם חטאתם ואשמם הוה שמעינן להו כיון דשאר כתיבי כולהו בהדיא והני לא כתיבי דמזאת תורת המנחה וזאת תורת החטאת וזאת תורת האשם לא הוה ידעינן הני כדמפרש טעמא בכל חד וחד:

ואפי' לקדש בו את האשה. הא דדרשינן בסוף הגוזל קמא (בבא קמא דף קט:) ובמס' ערכין בסוף המקדיש (דף כח:) גבי גזל הגר האשם המושב לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר על כרחין אית לן למימר דלאו משולחן גבוה קא זכו דאם לא כן היאך מקדשין בו את האשה הא אמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נב:) המקדש


בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת דמשולחן גבוה קא זכו אלא לענין אחר קאמר דאין יכול ליתנו לכל כהן שירצה ומיהו הא מילתא דריש התם מדכתיב מלבד איל הכיפורים ושמא אתא קרא לאשמועינן דמועלין בו עד שיבא ליד כהן כדאמר גבי חרמים בסוף המקדיש (ערכין דף כט.) כל זמן שהם ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם נתנן לכהן הרי הן כחולין ומדקרייה רחמנא אשם לא הוה ידענא הך מילתא דלא הוה מסתבר לאוקמי הכי וא"ת והיאך מקדשין בו את האשה הא לאו ממון כהן הוא כדמשמע בסוף הגוזל קמא (בבא קמא דף קי.) דמחזירין בלילה והחזירה חצאין לא יצא דאשם קרייה רחמנא ועוד מסיק התם (דף קי:) דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר משום דאשם קריי' רחמנא וי"ל דהנ"מ קודם חלוקה אבל לאחר שיגיע לכל אחד חלקו נעשה ממון כהן:

איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים כו'. תימה דתיפוק לי' מדכתיב גבי בעלי מומין (ויקרא כב) ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו ואין לומר דהיינו ישראל מומר כמו בן נכר דפסח דהא אמרינן בפ"ק דתמורה (דף ז. ושם) ומיד בן נכר לא תקריבו למה לי דסד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן קמ"ל וי"ל דאי לאו איש איש הוה אמינא בבעלי מומין הוא דקאי בלאו אבל תמימים נהי דליכא לאו איסורא מיהא איכא ועוד י"ל דהאי קרא בקרבן ציבור מוקמינן ליה בת"כ דהכי תניא התם מנין שאין מקבלין שקלים מן העובדי כוכבים ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם שאר קרבנות ציבור מנין ת"ל מכל אלה וקמ"ל קרא דאפילו בא העובד כוכבים ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו וכ"ש שאין מקבלין ממנו קרבנות של עצמו ומיהו השתא דאשמעינן איש איש דמקבלין מהן נדרים ונדבות מוקמינן נמי קרא בבעלי מומין כדאיתא בתמורה (גם זה שם):

אי לרבי יוסי הגלילי אפילו יין נמי. ולא מצי למימר דיין נמי דאמר רבי יוסי הגלילי בבא עם הזבח חדא דהכא מרבי ליה מדכתיב ככה ואיהו מרבי ליה מלכל ועוד מדחשיב ליה בהדי עופות ומנחות דבאין בפני עצמן ועוד דמרבינן ברישא תודה ושלמים ובריש תמורה (דף ג.) משמע [דהא] דאין עובד כוכבים מביא נסכים מיירי בבאין עם הזבח דגרסינן התם קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין ואין מביאין עליהם נסכים וקאמר מנהני מילי ומייתי מברייתא דהכא מיהו ברוב ספרים לא גרסי' עליהם אבל בספר רבינו גרשם כתוב עליהם ובקונט' פי' כאן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בלא קרבן:


אי דלמטה. פי' בקונטרס על שפך הדשן בחוץ וקשה א"כ הוי נפסל ביוצא אלא נראה בעזרה במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבול יום (זבחים קד:) דשלשה דשנים הן והא דתנן בפרק היה נוטל (סוטה דף כג.) ומנחתה מתפזרת אבית הדשן שם היתה ולא נפסלה ביוצא ור"ת מפרש במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש ולא יתכן דתרומת הדשן קודם תמיד היה ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות ואז כבר נצטנן:

ויש לך דבר שקרב למטה. ואע"ג דאיכא רצפת העזרה דנתקדשה לר' יהודה (זבחים דף נט.) אין זה למטה והיינו אבוה:

ויש לך דבר שקרב לאיבוד. ואע"ג דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן דלשריפה קאתיין כדאמרי' בהתכלת (לעיל דף מו:) שאני התם דעיקר מצותן עם הכבשים לאכילה:

לאכילה הקשתיו. דאיתקשא מנחת חוטא לחביתין לעניין אכילה ולא להקרבה שזה לאיבוד וזה כליל:

מאי קאמר. דהא כליל נמי כתיב ביה אלמא לכליל נמי הוקשה הכי קאמר כלומר האי קרא לאו בחדא מנחה דאי בחדא מנחה לכתוב כליל ונישתוק דלא סבירא ליה הא דמסקינן לקמן משום לאו אלא לא תאכל קאי אמנחת חובתו וכליל תהיה אנדבתו כמו שמפרש אביי ורבא ואתרוייהו פריך ואיפוך אנא ומה שהקדים אביי לא תאכל לכליל תהיה כדי לקיים וכל מנחת כהן אכולהו מנחות דהכי קאמר אביי לא תאכל חובתו לאו חובתו דווקא קאמר אלא כלומר אף חובתו וכל שכן נדבתו אבל כליל תהיה אנדבתו דווקא קאי ורבא לא חייש בהא דשפיר מקיים וכל דמנחות הוקשו לחביתין הך לענין כליל והך לענין לא תאכל:

ובסים ריחיה. פירש בקונטרס בחד לישנא דכתיב במנחת נדבה וחביתין ריח ניחוח מה שאין כן במנחת חוטא וקשה דלא חשיב שמן ולבונה לכך נראה כלשון אחר שפירש דמינייהו בסים ריחיה:

ורבנן האי כל מנחת כו'. היינו בין רבנן בין ר"ש דפליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון:

לאו דזרות. פי' בקונט' וכל זר לא יאכל קודש [וכפירושו] משמע בפ"ק דכריתות (דף ד:) גבי אכל חלב מן המוקדשים דקאמר רבי יהודה לוקה שלש וחשיב תרי לאוין דחלב וחד דכתיב וכל זר לא יאכל קודש וכן בפ' בתרא דמכות (דף יח.) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש ופריך לילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קודש וקשה דההוא קרא בתרומה כתיב כדמוקי ליה בפרק י' יוחסין (קידושין דף סט:) וכתיב לעיל מיניה תושב ושכיר לא יאכל קודש ונראה דגרסי' בתרוייהו וזר לא יאכל כי קודש הם ובההיא שמעתא גופא דמכות (דף יח:) מייתי לה גבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור ואם תאמר והיכי לקי הכא ובכריתות אלאו דזרות הא מסיק התם במכות גבי עולה ה"מ היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי וגבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור קאמר [נמי] דכל היכא דקרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינא ביה וזר לא יאכל כי קודש הם ויש ליישב פירוש הקונטרס דהכא וגירסת הספרים דכריתות ודמכות (גם זה שם) דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קודש אע"ג דכתיב בתרומה דילפינן קודש חט חט מתרומה כדאשכחנא בפרק הנשרפין (סנהדרין פד.) דיליף מעילה מתרומה ולא


קים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה אבל אלאו דוזר לא יאכל כי קודש הם לא לקי כיון דלא חזי לכהנים והא דנקט הכא לאו דזרות ולא קאמר לאו דמעילה לישנא דקרא נקט ומיהו קשיא לפירוש זה מהא דתניא התם כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה שלש ופרייך מאי שנא חלב דלוקה שלש דאית ביה הלין תרי לאוין דאמרינן ולאו דזרות דם נמי לילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרינן ולאו דזרות ומשני איצטריך סד"א הואיל ואימעיט דם מטומאה אימעיט נמי דם מזרות קמשמע לן הקישא ואי זרות היינו לאו דמעילה הא בהדיא אימעיט דם מטומאה וממעילה בסוף כל הבשר (חולין קיז:) ובקונטרס לא גריס התם מטומאה אלא ממעילה ויש לפרש דהכי קאמר ס"ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה פירוש מקרבן מעילה אימעיט נמי מזרות כלומר ממלקות דלאו דמעילה דנפיק מוכל זר קמ"ל היקישא דכי ממעטינן דם בסוף כל הבשר היינו דווקא מקרבן מעילה ולא ממלקות והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקישא לקרבן משום דהיקישא גבי לאו כתיב אבל אי גרסינן לטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחין אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי"ל משום דהיקישא דכל חלב וכל דם גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורין וא"ת ואי דמפרשינן דלאו דזרות הוא לאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם תקשי לן דלילקי נמי אלאו דמעילה וי"ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאוי דלא שייכי אלא בחלב ואימורין אבל לאו דמעילה שייך אף בבשר ובקדשי בדק הבית ועוד דשייך נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך התם לעיל דליחייב נמי משום כי קודש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר וא"ת ולרבנן דפליגי התם בכריתות (דף ד:) עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות אם כן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב לאו דזרות וי"ל דפלוגתא לא קמיירי וא"ת אמאי לא חשיב בכריתות (דף ד:) לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז) וי"ל דלאו בעניינא דקדשים כתיבא כי הני דהתם ומיהו קשה דלילקי משום לאו דהכא דכל שהוא בכליל תהיה הרי הוא בבל תאכל וי"ל דפלוגתא היא הכא אי נמי הוי לאו שבכללות:

ובזה יפה כח כהנים מכח המזבח. אע"ג דאיכא כבשים בהדי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים מגופו מיהא ליכא למזבח:

והאיכא עולה. וא"ת והאיכא לבונה דאמרינן בפרק בתרא (לקמן קו:) האומר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב כולו למזבח אלא לבונה וי"ל דלא מיירי הכא אלא במידי דחזי לאכילה ולהכי לא חשיב נמי עצים לרבי:

לאפוקי מדשמואל כו'. עיקר מילתא בפרק התדיר (לקמן צא:) ופריך עלה טובא והא דלא פריך מהכא לפי שאינו אלא מייתור משנה ומהאי טעמא נמי לא מייתי התם סייעתא מהכא אההיא דשמואל והתם מוכח טעמא דשמואל משום דבר שאין מתכוין:

קומצו ושיריו נאכלין. [אבל] יין צלול הוא ואי אפשר לקומצו:

איכא מתנות. פירוש מתנות על הפרוכת ולא משמע כן בהקומץ רבה לעיל (דף כז:) דאמר שבע הזאות שבפנים ושבמצורע מכלל דשל מצורע לא הוי בפנים ועוד תנן בסוף נגעים בא לו אצל מצורע לשער נקנור נתן מן הדם על תנוך נטל מלוג השמן ויצק וטבל והזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים כו' בא לו אצל מצורע כו' מדלא קתני בא לו להיכל משמע שבעזרה עומד ומדהדר תני בא לו אצל מצורע משמע שלא היה עומד בשער ניקנור:

למעוטי מנחת מאפה. לא מיקרי נעשית בכלי דקסבר אין תנור מקדש:


מה להלן יציקה ובלילה אף כאן יציקה ובלילה. תימה למה לי למילף מג"ש דקרבנך קרבנך תיפוק לי דמרבינן בסמוך מדכתיב מנחה לרבות כל המנחות ליציקה ולא ממעטינן אלא מנחת מאפה ומצינו למימר דעיקר ג"ש למתן שמן בכלי אתיא ויציקה ובלילה דהכא הוא הדין דבלאו ג"ש הוה ידעינן מדכתיב מנחה ועוד נראה דבלילה נמי איצטריך ג"ש דמדכתיב מנחה לא מרבינן אלא יציקה לחודה דעל יציקה כתיב ומרבינן מיניה פתיתה לכל מנחות דפתיתה ויציקה כתיבי בההוא קרא ומיהו צריך לדקדק דבמנחת סולת ובמנחת העומר דלא כתיב בהו (בלילה) מתן שמן בכלי קודם לעשייתן (חולין) תינח . מחבת ומרחשת דכתיב קרבנך אלא שאר מנחות מנלן ואם נפרש מדכתיב מנחה במחבת מרבינן כל מנחות לשלשה מתנות שמן א"כ היכי דממעטינן מאפה מיציקה מדכתיב עליה והיא נמעט נמי ממתן שמן בכלי קודם לעשייתן דהנך תיבות גבי הדדי כתיבי ויצקת עליה שמן מנחה היא ונראה לפרש דגבי שלשה מתנות שמן כל המנחות למידות זו מזו בלא שום ג"ש מסברא בעלמא דכיון דטעונות מתנות שמן נלמד סתום מן המפורש כעין גלוי מילתא בעלמא והא דצריך הכא קרבנך לג"ש היינו משום דכיון דבמחבת כתיב יציקה אחרונה ובמרחשת כתיב מתן שמן בכלי בתחילה ה"א שזו דינה בכך וזו דינה כך אבל אחר שמלמדינו בג"ש ליתן האמור של זה בזה ה"ה בכל המנחות חוץ ממאפה דמיעטה רחמנא מיציקה ומשום דכתיבי מיעוטי גבי יציקה הוא דאיצטריך ליה מנחה לרבות כל המנחות ליציקה:

שפיר קאמרי ליה רבנן ומאי היא. תימה מעיקרא פשיטא ליה דשפיר קאמרי רבנן ואח"כ בעי מאי היא ועוד שאין מתרץ כלום אקושיא זו ונראה לפרש דלאו קושיא היא אלא בניחותא קאמר דשפיר קאמרי ליה רבנן כדחזינן בתוספתא דחזר בו רבי דאמר נראין דבריהן מדבריי ומאי היא כלומר מאיזה טעם אמר ר' שמואל בר רב יצחק רביעית שמן היא ומתחלקת לכמה חלות ולאחר אפייתן יבישות הן ובולעות שמן מחמת האור וברביעית שמן לא ספקא להו:

ומה חלות שאין טעונות משיחה כו'. צריך לדקדק אי שייך כאן כל חד וחד תיקום בדוכתיה:

כמין כי. צייר בקונט' כמין טי"ת ובפירושי חומש פי' גימל ויש מפרישים כמין נון או כמין כ' ובערוך פירש דתניא בכריתות (דף ה:) המלכים מושחין כמין נזר והכהנים כמין כי יוונית פירוש יצק שמן על ראש [אהרן] ויורד אילך ואילך כמין שני מרגליות וזהו צורתו:

אימא להוציא מנחה כו'. הקשה בקונטרס גבי פתיתה נמי לפרוך אימא להוציא מנחת כהנים ותירץ דמסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי בדין מנחת מחבת שכן פתיתה כתיבא ביה בהדיא ושתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה למעט שתי הלחם ולחם הפנים דציבור הן:


איזהו דבר שצריך שני מיעוטין כו'. תימה דלעיל בסוף כל המנחות באות מצה (דף ס:) גבי הגשה דכתיבי מיעוטי טובא ממעטינא מקמא שתי הלחם ולחם הפנים דאין מהן לאשים וממיעוט שני מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה וממיעוט שלישי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן לכהנים והשתא הכא גבי יציקה דאיכא תרי מיעוטי נהי דלא צריך למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאפילו שמן אינה טעונה כדממעיט להו בפרק כל המנחות (גם זה שם) מכל מקום נוקי קמא למעוטי מנחת נסכים ואידך למעוטי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח מטעמים דהתם ויש לומר דלא דמי דגבי הגשה איכא תלתא מיעוטי ולא שייך לאוקמי כולהו במנחת מאפה אבל הכא דליכא אלא תרי מיעוטי ואיכא לקיומי תרוייהו במנחת מאפה מקיימינן:

חביצא. פי' בקונטרס תבשיל שקורין שלינקו"ק שמפררין בו פת וקשה מה ענין זה אצל מנחות שהבישול מבטלו כאן מתורת לחם ואי משום דטיגון דמנחה חשיבא כבישול דחביצא והא בסמוך מייתי עלה ליקט מכולן דליכא שום טיגון ועוד אמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לז.) גבי חטה טחנה לשה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא אין הפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות משמע אין הפרוסות קיימות אפילו יש בהן כזית ועוד בסמוך דקאמר ולרבי ישמעאל דמחזירן לסולתן הכי נמי דלא מברך המוציא היכי בעי למימר דמברך וכי יש לך אין פרוסות קיימות יותר מזה ומפרש ר"ת דחביצא הן פתיתין דקין שמדביקין אותן על ידי דבש או על ידי חלב ושומן כעין טיגון של מנחה ובערוך פי' כעין חביצא דתמרי שפירר הפת בקערה ושופך מרק עליהן:

היה עומד ומקריב מנחות בירושלים. פירש בקונטרס כהן שלא הביא מנחה בשנה זו ולא היה לומר הביא דמנחת כהן כליל היא ובמנחה הנאכלת מיירי כדקאמר נטלן לאוכלן ויכול לפרש כהן שלא הקריב מנחה בשנה זו ומיירי במנחת ישראל עוד לשון אחר פירש ישראל שלא הביא מנחה מימיו וקשה דנטלן לאוכלן קתני וישראל לא מצי אכיל וה"ר שמעון פירש בברכות (דף לז:) דדוקא במנחות לפי שאין רגילין להתנדב מנחות ואי אפשר לומר כן דבתוספתא קתני . נמי הכי גבי זבח ונראה לפרש דלפי שהיו משמרות מתחדשות ומתחלפות פעמיים בשנה ולכל משמרה היו בתי אבות נמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה וזמן קבוע להם להקריב לחצי שנה יום אחד לפיכך מברך אזבח ואמנחה שהחיינו לזמן: ליקט מכולן אחמשת המינים קאי ובפסח והא ליכא למימר דאמנחות קאי דקתני אם חמץ הוא וכל המנחות באות מצה כך פירש בקונטרס ויש פירושים שכתוב בהן אפתיתין שאין בהן כזית ולא איתפרש לן היכא:

אפילו פירורין שאין בהן כזית. וא"ת הא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם לט. ושם) פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת היכי דמי אי דליכא לחם אחר הא מסקינן הכא דמברך המוציא ואי דאיכא לחם אחר על הגדול מברך דעד כאן לא פליגי התם אלא בפתיתין גדולים ושלימים קטנים אבל פתיתין גדולים ופתיתין קטנים פשיטא הואיל ואיכא לחם אחר שלם דאההוא לחם מברך ונראה לפרש דמיירי התם בככר שמפרר ממנו בקערה לשם ברכה כדי לברך עליו המוציא:


רבי יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק. פי' ולא בחיטין ובתוספ' (פ"ח) גרסינן אף בבצק ופליגא אהך ובתוספתא דיוקנית לא גרסי' אף:

אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. תימה דבפ"ק (לעיל דף ח.) דרשינן חוקה דחביתין ובהקומץ רבה (שם דף יט.) דרשינן חוקה דלחם הפנים:

דאפרשינהו בלישייהו. לכאורה דאין שם תרומה עליהם בעיסה דבשחיטת הזבח הוא דקדשי ותנן בפ' התודה (לקמן דף עח:) שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם ותימה דבסוף פ"ק דנדרים (דף יב.) אמרינן כחלת אהרן וכתרומתו מותר הא כתרומת לחמי תודה אסור והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא ומשני לפני זריקת דמים וכדרב טובי בר קיסנא כדאפרשינהו בלישייהו וצריך לומר דלאו תרומה ממש הוו עד אחר אפייה וא"ת דמשמע הכא דהך דרב טובי בר קיסנא בדיעבד ובפרק קמא דנדה (דף ו:) גבי שפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה ומוקי לה בתרומת לחמי תודה ופריך תרומת לחמי תודה באפייה מאי בעי ומשני דאפרשינהו בלישייהו כדרב טובי בר קיסנא וכי לא עשתה מצוה מן המובחר ויש לומר דהא דקאמר ארבע חלות הוא דיעבד דלכתחילה בעי ארבעים וגם היא עשתה ארבעים אלא שקודם אפייה הפרישה אותן של תרומה ולא הפרשה גמורה אלא שביררה אותן העתידות להיות תרומה לעשותן נאות ויפות:


שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול ויש אומרים אף לחמי תודה ונזירות. זו גירסת הקונטרס טעמא משום דבלחם הפנים וחביתין כתיב חוקה לעכב ובלחמי תודה כתיב מצות בוי"ו אבל בשאר מנחות כתיב מצת ואפילו כתיב בהו מצות בוי"ו גמר ממנחת מאפה ונזירות דכתיב שלמיו לרבות שלמי נזיר ודבר תימה היאך יכול לכוין בחביתין שיהיו שוות דלקמן בריש שתי מדות (דף פז:) אמרינן דמחלקה ביד:

כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות. פירש בקונטרס בלשון אחר משום דכשריבה הוה קומץ נקמץ מן החצי היתר ונמצא שאין עשרון קומץ והוה ליה קומץ חסר ואם מיעט במדת עשרונות הוה לה מנחה חסירה וקשה דהא אסיקנא בהקומץ רבה (לעיל כד:) דקומץ בדעתו דכהן תליא מילתא ואעשרון קא קמיץ ונראה כלשון אחר שפירש דכתיב שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ואם ריבה או מיעט פסולות דגזירת הכתוב היא ואסור לשנותו:

בדקה בגסה בדקה בגסה. תניא בתוספתא העומר היה מניפו בי"ג נפות שתי הלחם בי"ב לחם הפנים בי"א בדקה בגסה בדקה שתהא קולטת את הסולת בגסה שתהא קולטת את הסובין רבי שמעון בן אלעזר אומר י"ג נפות היו זו על גבי זו והתחתונה שבכולן עשויה שתהא קולטת את הסולת:

פרק שמיני - התודה היתה באה


מתני' התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כמו שהוסיפו על הסאה שתות כך הוסיפו על האיפה שתות דלעיל קים לן גם עכשיו איפה שלש סאין וא"ת כי אמר רחמנא עשרון ניזיל בתר השתא כדאשכחן גבי חמש סלעים של בן בפ' יש בכור (בכורות נ.) בתר דאוסיפו עלייהו ויש לומר דשאני התם דגלי קרא כדדרשינן מדכתיב יהיה: