תוספות יום טוב על שקלים ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

אלו הן הממונים וכו'. פירש הר"ב [*דהנך גברי דחשיב לא בזמן אחד היו אלא] החסידים והכשרים שבכל דור הוא מונה שא"א שאלו הנזכרים שהיו ממונים בכל זמן הבית. דבכל דור ודור היו משתנים הממונים ועיין בספ"ג דיומא. [*אבל מ"ש הר"ב דלא בזמן אחד היו שכן לשון הירושלמי חד אמר כשירי דור ודור הוא מונה וסברא בעלמא הוא. שמכיון שמונה כל הכשרים שכמעט נמנע הוא לומר שכל היותר כשרים היו הכל בדור אחד] יכתב עוד ורבותי פירשו כו' [*אפשר שנתכוין לבעלי התוספות דמסכתא מנחות פרק רבי ישמעאל סוף דף ס"ד אדת"ר כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה כו' א"ל מרדכי כו' דפירש רש"י מרדכי שהיה בימי אחשורוש. וכתבו התוספות דתימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראים הממונים על שמו לפי שאינם [ממנים] אלא בקיאים בעלי שכל ומדע עכ"ל ולמד הרב לומר כן על כולם. ויש לתמוה שאף שכתב פירוש הירושלמי תפס ג"כ פירוש רבותיו. ולמה לא תפס ג"כ לאידך פירוש דבירושלמי דחד אמר מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. ועוד הסברא הפשוטה היא נוטה כך יותר משני הפירושים האלו דמסתמא המונה מונה אותם שבדורו]:

על הנסכים. הר"ב כתב הסלתות והיינו הך כמ"ש בס"פ דלעיל. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים היינו על היין והסולת. וזה שלא כתב שמן לפי שהשמן נבלל בסלת כמ"ש בלול בשמן. וכך עשה ברפ"ב מהלכות מעשה הקרבנות שכתב היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים ולא הזכיר שמן וז"ל בהקדמתו למסכת מנחות והדבר הנקרא מנחת נסכים הוא סולת בלול בשמן זית. והנסכים הוא היין שמקריבין עם העולה אי השלמים ג"כ והוא מה שנאמר ויין לנסך ולפעמים קוראין לכל ר"ל הסולת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בלא סלת ולא סלת בלא יין. וכולן תכסיסי קרבן ר"ל העולה והשלמים ע"כ ועיין [*משנה ה' פ"ז דלקמן וכן] משנה ד' פ"ט דמנחות:

[*שהיה פותח בדברים ודורשן. כדמפרש בגמרא פרק ר' ישמעאל דמסכת מנחות דף ס"ד דהוה עובדא בתלת נשים דאייתו ג' קינין חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעונתי סבור מינה זיבתה זיבה ממש וכו' וכלומר דכולהו חדא חטאת וחדא עולה. א"ל מרדכי שמא בזוב סיכנה*) [שהיתה שופע' דם יותר ונסתכנה למות ונדבה להביא עולת נדבה] שמא בים סיכנה שמא בעינה סיכנה בדוק ואשכח. ומ"ש הר"ב שהיה בולל כו' מפרש התם כאותו ששנינו שם שהביאו מעין סוכר ומגנות [צ"ל ומגגות] צריפין דאילו דידע ע' לשון כולהו סנהדרין נמי ידעי ע' לשון]:

בן בבי על הפקיע. פי' הר"ב להלקות הכהנים והלוים כו' והרצועה שמלקין בה נקראת פקיעה. ולכך נקראת פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה יותר. ופקיעה לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים [היו] מפקיעין לשון קריעה. כ"פ רש"י בפ"ב דיומא דף כ"ג. ואיתא התם אמר אביי מריש ה"א הא דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן מבלאי וכו' כיון דשמענא ולא עוד אלא שלוקה וכו' אמינא מאי פקיע נגדא. וכיון דבגמרא דידן דחי לה לפירוש דבירושלמי יש לתמוה על הר"ב שהביאו אחר שפירש פרושא דגמ' דידן. ואולי מפני שראה שהשיג הראב"ד בפ"ז מהלכות כלי המקדש והקשה על שלא מנה הרמב"ם הממונה על הפתילות ס"ל הר"ב דקסבר הראב"ד דאביי ה"ק מריש ה"א כהירושלמי כיון דשמענא אמינא וכו' כלומר ואיכא למימר הכי וכמסתפק בפי' הוא אומר כן וזוהי השגתו של הראב"ד דכיון דאביי לא הכריע בפי' פקיע מאי היא. ה"ל להרמב"ם לכתוב ב' הפירושים. [ומ"ש הר"ב להלקות הכהנים והלוים לא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים במשנה ב' פ"ק דמדות]:

על הצלצל. פי' הר"ב כלי שיר [*כו' צימבל"ו בלע"ז וכן כתב במשנה ג' פרק ו' דתמיד וע"ש גם] עיין במשנה ה' פ"ב דערכין:

הוגרס בן לוי על השיר. פי' השיר שבפה רמב"ם פ"ז מהלכות כלי המקדש. וביומא, סוף פרק ג' קורהו הגרוס ושם פירש"י בן לוי כלומר מן הלוים:

[*ופנחס על המלבוש. והר"ב העתיק המלביש. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ופנחס המלביש]:

משנה ב עריכה

אין פוחתין מג' גזברים ומז' אמרכלין. וכתב הר"ב דאיכא נמי ב' קתילוקין וכולהו יליף בירושלמי מן הכתוב שבד"ה ב' ל"א ויחיאל ועזזיהו ונחת [גיזברין] ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו [מרכולין] פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו [קתילוקין] במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים ופירש ביפה מראה דאע"ג דבקרא לא נזכר כמה מהם הגזברים ומי מהן המרכולין הא פשיטא דהגזברים ג' שהרי הגזברים ממונים על דבר שבממון ואם כן בעינן ג' כדתנן בסוף פאה הלכך פסקיה לקרא דג' מינייהו הם הגזברין והשאר הם המרכולין והם ז' ובמנוי הקתילוק לא אתפרש אלא דבירושלמי איתא המלך וכהן גדול כשהוא חותם הגזבר חותם ונותנו לאמרכל אמרכל חותם ונותנו לקתליק קתילוקין חותם ונותנו לכ"ג כ"ג חותם ונותנו למלך כו' ובערוך כתב ממונה על האוצרות אבל רש"י בסוף הוריות פירש כן על הגזבר ונראה דודאי כולן ממונים על האוצרות אלא שזה למעלה מזה. והקתילוק שהוא למעלה מהאמרכל לא היה לו שום טורח כי אם לחתום כמו המלך וכ"ג ומחשיבות הכ"ג שלא ימסור לו האמרכל לחתום אלא ע"י חשוב ממנו והוא הקתילוק ולשון הרמב"ם בפרק ד' מהלכות כלי המקדש. ועוד ממנין קתילוקין להיות לסגן כמו הסגן לכ"ג:

גזברין. פי' הר"ב והם פודים הערכים כו' כן לשון התוספתא וכלומר פודים את הנפדה מהן ומוציאין אותם הדברים הראוים להן להוציאן. הרמב"ם בחבורו שם. ועיין סוף פ"ח דערכין:

חוץ מבן אחיה כו'. ותימא דפתחיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין ג"כ בדבר שבממון היו ויחידים הם:

משנה ג עריכה

וארמית כתוב עליהן. לפי שהחותמות היו נותנין לכל הבא מן העם הצריך בן עזאי שיהא כתוב עליהן ארמית שרוב דבורן בלשון ארמית היה כמ"ש הר"ב. וכדי שהלוקח החותם ידע מה לוקח ואף ע"פ שאין כאן חשד שיתן לו חותם פחות ממה שנתן מעות מכל מקום אולי בטעות יתן כך ועל ידי זה שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבא לכלל טעות. אבל במשנה ב' פ"ג לא פליג בן עזאי משום דסימני הקופות לא נמסר אלא לממונים על כך והם היו מגדולי וחשובי העם והיו מכירין בלשון הקדש ואף רבי ישמעאל דס"ל יונית היה כתוב עליהן לא מפני שכולם מגדולם ועד קטנם היו מורגלין בכך. אלא שהיו רגילין בו כמו בלשון הקדש. והר"ב כתב לעיל היו רגילין ביונית ולא כתב שרוב דבורם כו' כמו שכתב בכאן. אלא טעמא דרגילין היו בו כמו שהיו רגילים בלשון הקדש. וכך כתב הרמב"ם ברפ"ב דמגילה דלשון יוני היה מובן אצלם מפני שהם פירשו את התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם ועיין משנה ה' פרק דלקמן:

זכר. פירש הר"ב איל כו' והכי קרי ליה במשנה ד' פ"ג דר"ה*):

גדי משמש עם נסכי הצאן גדולים וקטנים. ר"ל עזים מן הצאן כדכתיב בפרשת ויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים [*וכן עוד בפרשת נסכים שבסדר שלח לך] קאמר תנא דשוים בנסכיהם גדולים וקטנים וכן בכבשה בין גדולה וקטנה אבל בכבש דוקא בן שנתו דאילו גדול נסכי איל מביא והיינו דתנן חוץ מן האילים ולפי דחותם גדי מרובה משל זכר וכולל יותר וכמו שכולל חותם עגל הלכך בפירושא מפרש לה התנא קודם זכר ובהזכרתו לשמות החותמות הקדים זכר לפי שהוא גדול יותר מגדי:

חוטא משמש עם נסכי ג' בהמות. שנסכיהם ג' עשרונות בלול בט' לוגין כו' וג' רביעית ההין יין כדתנן במשנה ו' פ"ט דמנחות וע"ש. והר"ב קיצר וסמך שילמוד סתום מן המפורש. ומ"ש הר"ב דלת"ק נותנין למצורע עני חותם גדי וכ"כ הרמב"ם הקשה ר' ענשקן חפץ לוג שמן דלמתן בהונות [ושיריו נאכל לכהנים כדין קדשי קדשים. כמ"ש הרמב"ם בספ"ד מהלכות מחוסרי כפרה. ואם כן צריכין להיות על טהרת הקדש] מאין היה מביאו. והשבתיו דזהו שאמר בירושלמי בזה הלשון וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי. ע"כ. נראה דלבן עזאי קאמר דלא צריך להביא עמו מביתו הלוג. אבל לרבנן שהיה מביא גדי היה מביא לוגו עמו מביתו ונעשה על טהרת הקדש:

משנה ד עריכה

בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים. פירש הר"ב שהיה ממונה לקנות נסכים וא"כ הוא ניהו החנוני שמקבל עליו לספק וכו' דכ' הר"ב בסוף פרק דלעיל. וז"ש הרמב"ם בכאן דלזה המותר דהכא רמזו בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים והיינו התם במשנה ד' כמ"ש הר"ב בפירושו. וכ"כ גם כן בפרק ז' מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים הוא שמוכר הנסכים. ואי נמי י"ל דז"ש הר"ב לעיל חנוני היינו שסובר כפירוש הראב"ד דסבירא ליה דזה שעל הנסכים גזברות בעלמא הוא. והוא מתנה עם בעל הבית דהיינו החנוני לקבל עליו לספק וכו'. וכן נראה לשון הר"ב בפירושו אשעל הקינין שכתב כלשון הראב"ד ולא כל' הרמב"ם שהוא שפוסקים עמו שימכור הקינים לקרבנות וכו' דאילו להראב"ד זה שעל הקינים מקבל המעות ופוסק עם בעל הבית שיספק וכו'. ועיין סוף פרק ז' בפי' הר"ב. והשתא ז"ש בכאן שהוא ממונה לקנות וכו' רוצה לומר שיקנה מחנוני שמקבל עליו וכו' שזכרו לעיל. ולפי זה המותר דתנן הכא לאו אותו שזכר בפירוש משנה ד' פרק דלעיל אלא כשהותירו אמרינן דלמא זה שנתן מעות נתן יותר ממה שהיה צריך ליתן ונתכוין שיהא להקדש. ומ"מ ודאי שדין זה המותר הוא בכלל מותר נסכים דתנן התם אף ע"ג שלא הזכירו הר"ב בפירושו שם:

משנה ה עריכה

מפני הרמאין. פירש הר"ב שמא מצא חותם שנפל מחברו וכו' ועוד יש לחוש וכו'. שני הפירושים כתב הרמב"ם אבל בחבורו פרק הנ"ל לא כתב אלא האחרון. וכתב בכ"מ דפירוש ראשון אינו נכון כל כך משום דאם כן למה להם לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי. ע"כ. דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן. כדמוכח במשנה ג' פרק ג' דגיטין. עיין במשנה ג' פרק בתרא דבבא בתרא:

משנה ו עריכה

לשכת חשאים. פי' הר"ב שהיו נותנים בסתר וכו' וכדמתרגמינן קול דממה [דקה] (מלכים א' י"ט) קל דמשבחין בחשאי: