תוספות יום טוב על סוכה ה

<< · תוספות יום טוב · על סוכה · ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

החליל. עיין משנה ג' פרק ג' דבכורים. ומ"ש הר"ב הרבה מיני זמר היו שם לקמן במשנה ד':

של בית השואבה. שם המקום שהיו מתקנים לשמחה. הרמב"ם:

שאינה דוחה כו'. הא דלא קתני כיצד יו"ט שחל להיות כו' כבפירקין דלעיל. משום דבעי למסמך ולמימר חליל של בית השואבה. דדייק מיניה בגמרא האי הוא דלא דחי. הא דקרבן דחי. תוס' [*ועיין במשנה ג' פ"ב דערובין]:

לא את השבת ולא את היום טוב. אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר. כמו לא מספקים. ולא מטפחים. דמשנה ב' פ"ה דביצה וקיי"ל [בפרק בתרא דערובין] דאין שבות במקדש. בית השואבה שאני. כדאמרינן בגמרא שאינה אלא משום שמחה יתרה. תוספת:

משנה ב

ירדו לעזרת נשים. כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוהה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשפוע ההר. רש"י. ועיין במדות:

תקון גדול. ר"ל גדול התועלת. הרמב"ם. וכתב הר"ב שהיו מקיפין אותה גזוזטרא. גמ'. כאותה ששנינו [במשנה ה' פ"ב דמדות] חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא. פירש"י שבראשונה לא היו זיזין יוצאין מן הכתלים והקיפוה גזוזטרא. נותנין זיזין בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב. וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחים שקורין פלנ"ק. כדי שיהו נשים כו' וזהו תיקון גדול דקתני שמתקנים בכל שנה. רש"י. והקשו בגמרא והכתיב (ד"ה א' כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. ותירצו קרא אשכחו ודרוש (זכריה י"ב) וספדה הארץ וגו'. משפחות בית דוד לבד ונשיהם לבד. וק"ו ממקום הספד למקום שמחה וכו'. ומ"ש הר"ב הנשים מלמעלה. פירש הרמב"ם כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. והדין עמו. כי האנשים שלמטה היו הרואין בשמחה לא השמחים בעצמן. כמ"ש הר"ב במדות שם. כי השמחים היו חסידים וכו' כדלקמן. וא"כ הוצרך לטעם. ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש. כי הוא ימשל בך כתיב (בראשית ו'). ועוד משום קישוי לדעת. ושמא יראה קרי. כ"ש בחצרות בית ה':

ומנורות. גבהן פירש הר"ב לקמן:

[*ילדים. בחורים. רש"י]:

של מאה ועשרים לוג. תנא של שלשים שלשים לוג. שהם כולם מאה ועשרים לוגין. ותנא דידן כללא נקט. ואפשר לי לומר משום דסימנייהו שנותיו של משה רבינו ע"ה שאור תורתו זורחת עלינו. ועוד היא מאירה. שכיוצא בזה נתנו סימן במדרש על מספר הללויה שעונין הצבור כפי מנהגם בימי הגמרא. שעולין למספר שנותיו של אהרן קכ"ג. כמ"ש הרמב"ם בפ"ג [הי"ב] מהלכות חנוכה [*והכ"מ לא הראה מקומו ואני מצאתיו במסכת סופרים פי"ו]:

משנה ג

מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן. כתבו התוספות תימה דלא קא חשיב כתונת. שגם היא היתה של שש ע"כ. ולי קשה גם מצנפת. [*ועיין במשנה ה' פ"ז דיומא:

שאינה מאירה כו'. פי' הר"ב לפי שהמנורות כו' ומסיים רש"י וכותל מזרחי שהיא לסוף עזרת נשים היה נמוך כדאמר בסדר יומא [וכן בפרק ב' דמדות משנה ד'] והמנורות עולות למעלה הימנה]:

משנה ד

חסידים ואנשי מעשה כו'. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל. וראשי ישיבות וסנהדרין. והזקנים. ואנשי מעשה. הם שהיו מרקדים. ומספקים. ומנגנין. ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים [כולן] באין לראות ולשמוע. לשון רמב"ם סוף ה' לולב:

[*היו מרקדים לפניהם. קאי על הרואים. דתנן בריש פרקין מי שלא ראה בשמחת כו' ש"מ דרואים היו. וכן שמעינן לה מהא דתנן במשנה ב' ומתקנים שם תיקון גדול. כדפי' הר"ב שם]:

דברי שירות ותשבחות. כתב הר"ב אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו. אלו חסידים. פירש"י כל חסיד. הוי חסיד מעיקרו. ואמרו שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש את זקנותינו. והיינו תשבחות שמשבחין להקב"ה על כך:

בשער העליון. והוא שער הנקנור. ולמה נקרא שער העליון. לפי שהוא למעלה מעזרת נשים. לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות כלי המקדש. וכלומר דלא תטעה שהוא שער העליון שבדרום. הנזכר בפ"ו דשקלים וספ"ב דמדות. וטעמא דהא הכא יציאתם למזרח היה ובפ"ה מהלכות בית הבחירה בכ"מ מראה מקום לשם נקנור. ולא הראה מקום לשם עליון וממתניתין היא. ועוד בירושלמי פ"ה דערובין שבעה שמות היה לו שער סור כו' שער העליון:

קרא הגבר. והיו שוהין בתקיעות ובהפיכות פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מילוי. והיה מאיר היום קודם שיגיעו [לעזרה]. ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו להפסל בלינה כדתנן פרק חטאת העוף במסכת מעילה גבי נסכים. ואע"פ שהצלוחית היתה מקודשת. מ"מ אין כלי שרת מקדשין בחוץ אלא בפנים דאלת"ה הא אמרן במשנה י' פ"ג דיומא דעלות השחר זמן פסולן של מי הכיור. כ"כ התוס':

תקעו וכו'. עיין פרק דלעיל משנה ה':

הגיעו למעלה עשירית. בעי רבי ירמיה למעלה עשירית דנחית חמשה. וקאי אעשרה. או דלמא דנחית י' וקאי אחמשה תיקו. ובדף נ"ד פירש"י דגמירי להו חשבון התקיעות בחג [כו']. ומעלה עשירית משום דמקום מסויים [בעלמא] הוא לידע היכן תוקעין אותם:

היו תוקעין והולכין. ומאריכין בהן עד שמגיעין וכו' רש"י וכפירוש הר"ב במשנה דלקמן:

אבותינו שהיו במקום הזה וכו'. פירש"י אבותינו בבית הראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית. אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו' פסוק הוא ביחזקאל [ח' ט"ז]:

ליה עינינו. גם בכאן פי' בכף נחת. ליה להיכל וכבר הארכתי במשנה ה' פרק דלעיל שהוא שם קדוש וכלפי הש"י אמרוה. ועיין מ"ש לקמן:

אנו ליה וליה עינינו. פי' הר"ב ליה משתחוים כו' דהשתא לא הוי כמו מודים מודים דמשתקים אותו. כדתנן במ"ג פ"ה דברכות ופ"ד דמגילה. משום דמשמע כמקבל עליו שתי רשויות. כ"ש הכא דשתי שמות מזכיר. דכיון דאתרי מילי קא מדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מלתא תרי זימני לית לן בה גמרא. ומכאן סתירה גמורה לפירושו של בעל כף נחת. שכתב ליה אנו משתחוים וליה אנו מיחלים. שזהו לשון הגמרא שממנו תקובל תפלתינו והם ב' דברים הפך מעשה אבותם. שלא די שהיו משתחוים לשמש. אלא אחוריהם להיכל. שלא היו מחשיבין אותו. שכן דרך מי שאינו מחשיב הדבר. שהופך פניו ממנו. עכ"ל. ואי איתא דכלפי ההיכל אמרו כך. מאי קשיא לגמרא ממודים מודים שהוא כלפי הקב"ה:

משנה ה

ובמוספין היו מוסיפין עוד ט'. מסקינן דף נ"ה דט' הוא דמוסיפים לכל המוספים שיהיו בו ביום ואין תוקעין לכל מוסף ומוסף ומהאי טעמא ניחא דלא חשיב ר"ה שחל להיות בשבת. דאיכא מוסף דשבת וראש חדש. ור"ה שהן כ"ז. וכ"א שבכל יום אלא שלכל המוספים לא היו אלא ט':

להבטיל העם ממלאכה. לשון הר"ב תקיעה שניה. לישנא דברייתא בפ"ב דשבת דף ל"ה נקט. וכתבו התוס' דתקיעה לאו דווקא. דתרועה היא. ומ"ש הר"ב שלישית סלק המסלק פירש רש"י שם. קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה:

ערב שבת שבתוך החג כו'. ושבת שבתוך החג. שהיו תשע למוספים. ולהוו נ"א לא מצי למתני. דהא בצרי להו כולהו דמשום בית השואבה. דתנן ריש [פירקין] דאינן דוחין השבת. גמרא. ומ"ש הר"ב ולא מייתי כשחל להיות ערב פסח בשבת כו' דמוסיפין עד נ"ז תקיעות. שהפסח נשחט בג' כתות. כת אחר כת כדתנן בפ"ה דפסחים. וכל כת קוראה את ההלל שלשה פעמים שהיו פסחיהן מרובין. והם טעונים הלל בשחיטתן ולא היו מספיקין לשחוט פסחיהן כל כת וכת עד שיקראוה ג' פעמים. ואע"ג דתנן ואע"פ שלא שלשו מימיהם לא גמרו פעם שלישית. מיהו אין כת שלא היתה גומרתו ב' פעמים. ומתחלת בו פעם שלישית. ואין חסר מן התקיעות כלום. שבתחלת קריאה תוקעים. ובכל קריאה ג' תקיעות. כך פירש"י. ואע"פ שהתוספות הקשו ופרשו בע"א. לא כתבתיו. לפי שלסברתם היו התקיעות בתחלת פרק מפרקי השיר והר"ב מפרש בהדיא בסוף תמיד דבסוף הפרק היו תוקעים [*ועיין עוד מ"ש שם] ומה שהקשו דהלשון אע"פ שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילו כו' אינו מוכרח. ומ"ש הר"ב דלא חשיב ליה משום דלא שכיחי כולי האי. גמרא. וקאמר דאילו ערב שבת שבתוך החג איתיה בכל שנה ושנה דלא משכחת לה שלא יהיה [ערב] שבת בחג אא"כ יהיה יום טוב הראשון בערב שבת [וביום טוב בצרי להו תקיעות דבית השואבה דאינן דוחין היום טוב] וא"כ ראש השנה חל להיות כן. ויהיה יום כפורים בחד בשבת וקי"ל דדחינן לראש השנה למחרתו כדי שלא יחול יום כפורים באחד בשבת כדמפרש טעמא בפ"ק דראש השנה דף כ' משום מתיא. שלא יסריח המת שימות בשבת ולא יכול להקבר לא היום ולא למחר. והמפרש לה' קידוש החודש כתב בספ"ו בשם רבינו חננאל. שאין זה עקר הטעם לדחות אלא שהדחיות מסורות הלמ"מ הם ולא נתגלו אלא לב"ד המעיינים בסוד העבור. ולפיכך הבלתי יודעים מסבירים להם הטעם. ואחרים שהוא ר"מ נמי לא קבל הלכה למשה מסיני זו. כמ"ש ס"פ ט"ו דשבת [*ועיין מ"ש במשנה ו' י' פ"ז [צ"ל מ"ז וט' פי"א]. דמנחות]:

ושלשה למילוי המים. פי' הר"ב לאחר ששאבום כו' כדתנן משנה ט' פרק דלעיל:

משנה ו

[*משמרות. שם משמורה פירשתי פרק קמא דברכות]:

ששה כו' וחמשה כו'. אע"פ שמשמרה ומשמרת לשון נקיבה. מאמרם לא היה אלא על ראש המשמרה כאשר יאמרו בכל המשנה. יהויריב וידעיה. רוצה בו משמרת יהויריב משמרת ידעיה. ואולי שהיה מונה וסומך על מלת משמר שהוא לשון זכר. הרמב"ם. וכן עוד במשניות דלקמן לשון זכר מהאי טעמא:

חוזרין חלילה. כדרך שסדרום בד"ה [א' כ"ד] יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים כו'. כולן כמות שהן סדורים. רש"י. ומיהו בבית שני שלא עלו אלא ארבעה מן המשמרות ונתחלקו לכ"ד וידעיה עלה קודם יהויריב. הלכך ששה שלו קודמים. כדאיתא בפ' בתרא דתענית בגמרא דף כ"ז:

משנה ז

בשלשה פרקים. בשלשה רגלים. רש"י:

היו כל המשמרות שוות. גמ' שנאמר (דברים יח) וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו ושרת יכול אף בשאר ימות השנה ת"ל מאחד שעריך. לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת. וע"כ קרא בכהן ולא בלוי מדכתיב ושרת שאין הלוים ראוים לשירות ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים רש"י. ועי' לקמן:

באמורי הרגלים. כתב הר"ב כגון חזה ושוק כו' והוא הדין לעבודתן. וכ"כ הרמב"ם מה שראוי מהם לאכול אוכלין אותו בשוה. והראוי לשרפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר:

ובחלוק לחם הפנים. שנאמר (שם) חלק כחלק יאכלו. כחלק עבודה כך חלק אכילה ולקרבנות לא אצטריך דכיון דכולם שוות בעבודה נפקא לן דשוות באכילה מדכתיב (ויקרא ז') לכהן המקריב אותה לו תהיה. אלא ללחם הפנים שאין בו עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה דאי משום הקטרת בזיכים. להתיר לחם קאתיין ואין עבודה זו בגוף הלחם. וכתבו התוס' דחלוק הוא דמרבינן אבל סלוקו וסדורו והקטרת הבזיכים למשמר הקבוע [*והכי תניא בתוספתא וטעמא] מדמרבינן ליה מיאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה:

הילך מצה הילך חמץ. מצה [ואח"כ חמץ] דתדיר [ושאינו תדיר] תדיר קודם. [כדתנן בריש פ"י דזבחים]. גמרא:

מקריב תמידין כו'. דחובות הבאות ברגל שלא מחמת הרגל אפקינהו רחמנא מושרת ככל אחיו שנאמר (דברים י"ח) לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך. ובכלל זה נדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש וה"ה במשמר המשמש בשבוע שחל בו הרגל. גמרא:

ושאר קרבנות צבור. [כתב הר"ב] לאתויי פר העלם כו'. גמרא. וכתבו התוספות בד"ה ובחלוק וכו'. ומוסף שבת לא מפרש מתני' מידי. ושיירא. והוי בכלל דשאר קרבנות צבור וכי קאמר בגמרא לאתויי פר העלם כו' הוי מצי [למימר] לאתויי מוסף שבת דבהדיא קתני בתוספתא שהוא למשמר הקבוע והא דמרבה לחם הפנים טפי. דיאכלו משמע מידי דאכילה [כו'] שכבר נעשית עבודתו כדלעיל:

מלפניה. כתב הר"ב אם חל שמיני כו' וכן לשון רש"י. וה"ה ז' דפסח וראשון דשבועות ושני דראש השנה אלא משום דמכילתין בחג. נקט לשמיני דחג ולשון הרמב"ם כשיחול יום טוב האחרון וכן לשון הר"ב לקמן. וטעם שכתב הר"ב מפני קדימתן ואיחורן. בגמ'. והוסיף הרמב"ם לבאר שיש תועלת למקדש. שעל ידי חלוק להם הלחם חלק כחלק יבואו למקדש ואם יתאחר אחד מבעלי המשמר ימצא אחר שיבא במקומו. כך פירש דבריו הכסף משנה בפרק ד' מהלכות תמידין ויש הוכחה לדברי הרמב"ם מדאמרינן בגמרא תיקנו רבנן מילתא. וכל תקנה מפני התועלת היא:

משנה ח

והמתעכב נוטל שתים. פירש הר"ב כל המשמרות שנתעכבו וכו' וכ"כ רש"י. ויש להקשות דה"ל למתני והמתעכבים. ועוד הקשה הכסף משנה בפרק ד' מהל' תמידין התינח אם חל י"ט האחרון בחמישי בשבת דהוו מתעכבים. אבל כשחל יום טוב הראשון בשני בשבת מאי מתעכב שייך למימר. המתעכב והמקדים הוה ליה למתני. והרמב"ם מפרש דהמתעכב הוא מלשון תרגום. ויתמהמה מתרגמינן ויתעכב ור"ל שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שהמשמר שחל בו הי"ט מתעצלים מלבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל הי"ט שיד כל המשמרות שוות. ולפיכך הואיל ומעטים הם הבאים מאותה המשמר אינם נוטלים אלא שתים ולפי זה כשחל י"ט ביום שני. שבת שקודם י"ט משמר היוצא נוטל עשר והוא שקורא התנא משמר שזמנו קבוע והנכנס נוטל שתים מהטעם האמור וכשחל י"ט האחרון להיות בחמישי שבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים שהם המתעצלים:

הנכנס נוטל שבע. כתב הר"ב בשכר הגפת דלתות. ואע"ג שגם עליו תעבור חלוקה הזאת לשבת הבאה שהנכנס אחריו נוטל שבע והוא חמש. וא"כ מאי מהני להם חוק זה. אמרו בגמרא דניחא ליה לאיניש ליקח לאלתר ולא להמתין להבא אע"פ שאם ימתין יבוא לו גם כן שוה בשוה:

חולקת. בכוליה פירקין מתני בלשון זכר כמ"ש במשנה ו' טעם הדבר. והכא בבילגה נקט לשון נקיבה ונ"ל דודאי שהלשון משמרה סובל לשון זכר מהטעם שכתב הרמב"ם לעיל וסובל לשון נקיבה כי כן המלה בעצמה. ולפיכך בבילגה הניחו הלשון לנקיבה לגנאי ועוד שהחוטאת אשה היתה. ואל תטעה לחשוב בילגה לשם אשה כי הוא שם ראש המשמר החמשה עשר בדברי הימים א' כ"ד:

וטבעתה קבועה. פירוש הר"ב שמכניס צואר הבהמה לתוכה כו' ומבואר יותר בסוף  מעשר שני ופרק ד' דתמיד:

סליק מסכת סוכה

משנה סוכה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב