תוספות יום טוב על סוטה ז

משנה אעריכה

[בכל לשון. והתוספות גורסין בלשונם כמו שכתבתי בשמם בסוף דבור המתחיל [ותפלה וכו'] :

פרשת סוטה. כתב הר"ב דכתיב וכו'. וכתב רש"י ובספרי אמרינן דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן. ה"א ניגמר מיבמה בק"ו ומה יבמה קלה לא עשה [בה] כל הלשונות כלשון הקדש סוטה חמורה לא כל שכן. ע"כ. ומ"ש הר"ב מקרא דואמר אל האשה בכל לשון שהוא אומר. והרמב"ם פי' ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר. וה"ג בגמ'. אבל רש"י כתב דה"ג ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת. ומהאי קרא יליף ליה בספרי. ול"ג ואמר הכהן לאשה. אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. ע"כ. וכדבריו מוכח בגמ' שאכתוב לקמן בוידוי מעשר דיליף לה אמירה אמירה מסוטה. ומאי אולמיה דהאי מהאי אלא דהכא כתיב אל. ומעתה הר"ב דנסיב קרא דאל האשה ומסיים לה בלשון שהוא אומר. וזה דלא כשום גירסא. ועוד קשה על גירסא זו דבלשון שהוא אומר דאם כן משמע אפי' אינה שומעת. ואילו בקריאת שמע ושבועות עדות ופקדון. דקפדינן אשמיעה לא הוי דכוותה ואנן אלו נאמרין תנן. ומיהו י"ל דס"ל להר"ב והרמב"ם דהא לא אצטריך קרא דודאי שצריכה שתבין במה שאומר לה הכהן הואיל ומשביעה. ואי לאו דרבי קרא כל לשון ה"א דלשון הקדש אע"פ שאינה מכרת. ולהכי לא סגי להך מ"ד בואמרה האשה אמן אמן. דיליף לה מ"ד בספרי דבלשון הקדש דסבירא ליה דשייך לומר ואמרה אמן אע"פ שאינה מכרת. ולשון הרמב"ם בחבורו פ"ג [הלכה ז'] כתב בלשון שהיא מכרת ע"כ:

ווידוי מעשר. כתב הר"ב דכתיב ואמרת וכו' ויליף אמירה מסוטה. ולא ילפינן מלוים דכתיב בהו עניה ואמירה. גמ':

קריאת שמע. פירש הר"ב דכתיב שמע. ואיצטריך לאפוקי מרבי דאמר בגמ' והיו ככתבם. ורבנן ההוא לשלא יקראנה למפרע. ור' נפקא ליה מדברים הדברים. ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב דברכות:

ותפלה. גמרא רחמי היא כל היכא דבעי מצלי. פי' רש"י דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוין לצלי. ומ"ש הר"ב דבצבור אבל יחיד לא. דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. פירש רש"י יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת. צבור לא צריכי להו דכתיב (איוב לו) הן אל כביר לא ימאס. אינו מואס בתפלתן של רבים ע"כ. ומשמע להר"ב דכ"ש שאר לשונות דלא. דהא ארמי קרוב ללשון הקודש הוא. והקשו בתוס' אמאי שייר הלל וקדושה של שבת וברכת הפירות. וברכת המצות. דליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא תפלה דרבנן כדמשמע פרק ג' דברכות [כמ"ש הר"ב שם במשנה ב'] ועוד דמשמע דקדוש דאורייתא בפ"ק דנזיר [כמ"ש שם פרק ו' משנה ה'] בשלמא מקרא מגילה איכא למימר להכי שייר א) דתנן בריש פרק ב' דמגילה הלועז ששמע אשורית יצא. אלא הני אמאי שייר. ונראה דהני נאמרין בכל לשון [אפי'] אינו שומע הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם ע"כ. [ולשיטתייהו אזלי שכתבו בריש פרקין ה"ג בסדר המשנה אלו נאמרין בלשונם ופי' כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע ובין אינו שומע. ב) ובגמ' לא משמע הכי ע"כ. ולא תירצו תנא ושייר מדקתני אל כמ"ש בשמם לקמן בד"ה ושבועת הפקדון כו']:

וברכת המזון. כתב הר"ב דכתיב וברכת את ה' [וכו']. ולא ילפינן ברכה מברכות הר גריזים כדילפינן מינייהו ברכת כהנים לקמן. להכי כתיב וברכת את ה'. כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה. ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב"ה בלב שלם להנאתך. והכי נמי איתא בירושלמי. ואמרת דכתיב גבי וידוי לא דמי להאי. דהכא כתיב את ה'. אבל התם כתיב לפני ה'. דלהכי כתיב [לפני ה' משום] דבעזרה היה מתודה להכי איצטריך גזרה שוה דאמירה אמירה. תוס':

ושבועת העדות כו'. דכתיב ושמעה קול אלה. פירש"י מדלא כתיב והשביעו באלה ע"כ. וכתבו התוס' דאי לאו קרא ה"א נילף קול קול ממשה כדלקמן משנה ג':

ושבועת הפקדון. כתב הר"ב גמר תחטא תחטא. וכתבו התוס' אגב דילפינן בשבועות בהא גזירה שוה דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא. דהא מהיכא תיתי דנבעי בלשון הקדש. ע"כ. ובהכי נראה לי לתרוצי מה שתמהו התוס' בריש פרק ו' דשבועות דף ל"ט דלא תני במתני' שבועת הדיינים. ושבועת בטוי. דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר. וכתבו דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתא בהני. להכי תני להו לחודייהו. עכ"ל. ולי נראה דאף שבועת הפקדון לא היה צריך לשנות אלא אגב דתנא שבועת העדות ואית ליה ג"ש לשבועת הפקדון תני ליה נמי והיינו טעמא דנסיב לה הגמרא לג"ש משום דמתניתין קשיתיה דלא תנן נמי לדיינין ובטוי אלא דתנא נסיב פקדון משום הך ג"ש דדמיא לעדות. וזו היא סברת בעלי התוס' דמכילתין דלא תמהו כמו בעלי התוס' דשבועות:

משנה בעריכה

מקרא בכורים וחליצה כו'. צריך עיון איזה סדר נקט התנא. דלא נקטינהו ככתוב. ועוד פרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה. כי הדר תני להו לפרושי מפיך להו. ועיין מ"ש בזה בריש פרק דלקמן בשם התוס':

משנה געריכה

כיצד. פי' הר"ב כמו מנין. ואיידי מתני' ה' ולהלן תני נמי הכא כיצד:

מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש. פירש הר"ב דכתיב ואמרו כו' קול רם וכתיב התם והאלהים יעננו בקול. במתן תורה. ובלשון הקדש נתנה. רש"י. וכתבו התוס' ואין לומר אדרבה נילף קול קול משבועת הפקדון. דעניה וקול [מעניה וקול] גמיר ואין דנין עניה וקול. מקול. גרידא:

משנה דעריכה

רבי יהודה אומר וענתה ואמרה ככה וכו'. ורבנן מיבעי להו לדבר שמעשה מעכב ור"י מכה ככה. ורבנן כה ככה לא משמע להו. והא דבמשנה ג' פי"ב דיבמות קריאה אינה מעכבת בין לר"א בין לר"ע ואין סברא לומר דקריאה אינה מעכבת ואם קרא בלשון חול מעכב. כתבו התוספות דמסתבר למימר דס"ל דקריאה מעכב וקא סבר לא נחלקו ר"ע ור"א בדבר זה דהכי אמר בעלמא כגון בפ' ר"א דמילה [ד' קל"ה] גבי פלוגתא דב"ש וב"ה ותמה רבי כיון דהטיל הכתוב ככה בין קריאה למעשה [היכי מצי] לומר דלעכבו תרוויהו. וי"ל דמכה ככה נפקא ליה למדרשיה בין לפניו בין לאחריו. ע"כ. תו בגמ' ור"י האי וענתה ואמרה מאי עביד ליה. מיבעי ליה לאגמורי ללוים בלשון הקדש. דג"ש דקול קול לא גמיר מרבו ואין אדם דן ג"ש אא"כ קבלה:

משנה העריכה

ברכות וקללות כיצד כו'. ומנלן דבלשון הקדש פירש הר"ב במ"ג וקשה למה לא נשנה במשנה:

והכהנים והלוים כו'. כדכתיב בסיפא דקרא דמייתי וכל ישראל וגו' נגד הכהנים והלוים. ובירושלמי רמי ליה דבפרשת כי תבא כתיב אלה יעמדו וגו' על הר גריזים שמעון ולוי. ר' אומר זקני כהונה ולויה למטה. ושאר כל השבט למעלה ר"ש אומר הראוי לשרת למטה. ושאר כל השבט למעלה:

ופתחו בברכה. כל הארורים היו אומרים תחלה בלשון ברכה רש"י. ובגמרא דף ל"ז ע"ב מפיק ליה מדכתיב (דברים י"א) ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה וגו'. מת"ל אם ללמד. שתהא ברכה על הר גריזים וקללה על הר עיבל. הרי כבר נאמר (שם כ"ז) אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וכו' אלא להקדים ברכה לקללה:

ואלו ואלו שבהר גריזים ושבהר עיבל. והא דכתיב ואלה יעמדו לברך. לא שהיו השבטים מברכין ומקללין. אלא הלוים העומדים בין שני ההרים הופכין פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה. רש"י. שנאמר וענו הלוים ואמרו וגו':

הפכו פניהם כו' ופתחו בקללה. בגמ' שם יכול יהו כל הברכות קודמות לקללות. ת"ל ברכה וקללה ברכה אחת קודמת לקללה. ואין כל הברכות קודמות לקללות. ולהקיש ברכה לקללה. מה קללה בלוים אף ברכה בלוים. ומה קללה בקול רם. אף ברכה בקול רם. ומה קללה בלשון הקדש אף ברכה בלשון הקדש. ומה קללה בכלל ופרט [ארור אשר לא יקים הרי בכלל ארור אשר יעשה פסל הרי בפרט וכן כולן] אף ברכה בכלל ופרט [ברוך אשר יקים ברוך אשר לא יעשה פסל וכן כולן] ומה קללה אלו ואלו עונים ואומרים אמן אף ברכה אלו ואלו עונים ואומרים אמן.

ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו וכו' בשבעים לשון ונטלו את האבנים כו'. ובירושלמי עוד הוא מעשה נסים נתן הקב"ה בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון:

בשבעים לשון. כתב רבינו בחיי וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת (דברים כ"ז). זה יורה שכל התורה כולה כתובה עליהן וכ"כ הרמב"ן מצינו בספר חגי [וברמב"ן כתוב תאגי] שכל התורה היתה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתגיה וזיוניה ומשם נעתקו. ע"כ. [ודרך נס היה בלא ספק למלאות שבעים לשון בכל התורה על מספר י"ב אבנים שכל אבן משא איש. גם כתיבתן ביום אחד מעשה נסים הוא] אבל רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב שהיה כתוב בהן מספר המצות כמו שהן כתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות. [ע"כ] :

בשבעים ל'. כתב הר"ב בכתב של שבעים אומות כלומר בכתב ולשון של ע' אומות:

שנאמר באר היטב. דאם לא כן באר היטב למה לי. ויש מפרשים תיבת היטב עולה ע' כזה ה' ה"ט הט"י הטי"ב [והתיבה עצמה כ"כ בספר] גור אריה:

ונטלו את האבנים. פירש הר"ב לאחר שהעלו העולות והשלמים כדכתיב (שם) והעלית עליו עולות. רש"י. [וכתיב (שם) וזבחת שלמים. ומיהו קשיא לי דעדיפא ה"ל לפרש דאף הכתיבה היתה לאחר שהעלו העולות והשלמים. שכ"כ וכתבת על האבנים. אחר והעלית וזבחת וגו'].

משנה ועריכה

ברכת כהנים כיצד. ותימה דלא פירש מנלן בלשון הקדש. ובברייתא כה תברכו בלשון הקדש נאמר כאן (במדבר ו') כה תברכו. ונאמר להלן (דברים כ"ז) אלה יעמדו לברך את העם. וכתבו התוס' ואין ללמוד מוברכת דברכת המזון שבכל לשון כמ"ש ריש פרקין. דברכת המזון אין הברכות עצמן מפורשות בתורה. ולפיכך ילפינן ממפורשות. דברכות דהר גריזים היא הפיכת הארורות המפורשות. ע"כ. ורי"א אינו צריך. הרי הוא אומר כה בלשון הזה. וכתבו התו' אבל לרבנן לא משמע להו עיכובא כה. אלא ככה עכ"ל. [וכמ"ש לעיל במ"ד בד"ה רי"א כו']:

ובמקדש ברכה אחת. כתב הר"ב לפי שאין עונין אמן במקדש ואין כאן שום הפסק. וכתבו התוס' תימה והלא עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהיו שומעין את השם. כדתנן [בע"ח] בפ"ג דיומא. וזה היה הפסק גדול מעניית אמן וכו' ושמא היו עונין בשכמל"ו לאלתר כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא. ולא היו ממתינין עד סוף הפסוק. ולפי שלא היו מפסיקין בין פסוק לפסוק חשיב להו ברכה אחת. ע"כ. אבל לפי מ"ש במשנה ב' פ"ו דיומא בשם הר"מ קרדואיר"ו אפשר דלא היתה עניית בשכמל"ו בברכת כהנים. אלא דאכתי קשה לי ממה שפירש הר"ב בסוף ברכות דאחר הברכה עונין בשכמל"ו. ובגמרא דהתם דף ס"ג יכול הברכות כולן תהא להן תהלה אחת. ת"ל ומרומם על כל ברכה ותהלה על כל ברכה וברכה תן לו תהלה. והיה נ"ל לומר דבשכמל"ו לא שייך לומר אלא כשהמברך אמר בברכתו ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם שכן היתה תקנת עזרא במקדש. וכמ"ש הר"ב בסוף ברכות. אבל בברכת כהנים שא"א לשנות ועליהם אין להוסיף אלא כה תברכו כמו שנכתבו בתורה והואיל והמברכין לא אמרו ברוך ה' כו' לפיכך העונין ג"כ לא היו עונין בשכמל"ו. ונמצא שאין כאן הפסק כלל. וא"ת א"כ יהיו עונין אמן. וי"ל שכיון שאין עניית אמן במקדש בשאר ברכות לא רצו לשנות. אבל לקושטא דמלתא נ"ל דהיו אומרים בשכמל"ו וכשיטת התוס' וגם מה שכתבתי דאין עונין אלא אחר שאמר ברוך ה' כו' ג"כ אמת ולפיכך לא היה כאן הפסק. וכן מוכח בגמ' שהבאתי במ"ח פ"ג דיומא. בשעה שאני מזכיר השם הבו גודל כו'. ונמצא שבברכת כהנים לא היו מפסיקין בין ברכה לברכה אבל ענו בשכמל"ו. כששמעו השם:

כנגד כתפותיהם. פירש הר"ב מפני שצריך נשיאת כפים ומיהו נשיאת כפים הגבהה בעלמא במשמע. ומ"ש הר"ב וכתיב הוא ובניו כל הימים ובא ושרת ואתקש ברכה לשירות [דכתיב (דברים י')] לשרתו ולברך בשמו. גמרא:

שנאמר וישא אהרן וגו'. נ"ל דלאו ר"י אמרה דאי הכי לדידיה בגבולין נמי ליבעי נשיאות כפים למעלה מראשיהן ולא אשכחן דפליג. אלא ארישא מהדר נשיאת כפים מנלן שנאמר וישא. וכה"ג מפרש רש"י במשנה ד' פרק קמא דבכורות [וכן פירש הר"ב בחד פירושא במשנה ב' פ"ב דפסחים]. ועיין בסוף מסכת עדיות:

משנה זעריכה

ברכות כ"ג וכו'. לא אתפרש מנלן דאין נאמרין אלא בלשון הקדש. ולפיכך נראה בעיני דאע"ג דקאמר ברכות כ"ג לא קפיד אברכות עצמן אלא על הקריאה מה שהוא קורא בתורה שלא תהא אלא בלשון הקדש. ועל זה אין צריך ראיה כלל. דכיון שהוא קורא בספר תורה והיא אינה כתובה אלא בלשון הקדש. וקיי"ל נמי דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה מבואר שכשהיה קורא בלשון הקדש היה קורא. וראיה לדברי שכן הרמב"ם בסוף פ"ג מהלכות עבודת יוה"כ לא התנה בברכות שיהיו בלשון הקדש. ועוד בריש הל' ברכות שאחר שכתב ברכת הנהנין. וכן ברכות המצות. כתב וכל הברכות כלן נאמרין בכל לשון וכו' ולא הוציא מכללן ברכות כ"ג. ועיין במשנה דלקמן:

חזן הכנסת. עיין ריש פרק ז' דיומא:

והסגן לכהן גדול. פירש הר"ב דכתיב ברוב עם וגו'. וכ"פ הרמב"ם. וביומא מפרש בטעם אחר:

על התורה כו'. פירש הר"ב [ברכה] שלאחריה כו' בכאן מפרש הר"ב כפירש"י והיא שיטת ירושלמי דהכא ודיומא פרק ז'. אבל התם מפרש כפירוש הרמב"ם בפירושו דהכא ודהתם. אבל בחיבורו סוף פ"ז מהלכות עי"כ כתב כשיטת הירושלמי:

ועל ישראל. פירש"י. מתפלל על ישראל וחותם ברוך הבוחר בעמו ישראל:

משנה חעריכה

פרשת המלך כו'. גם בכאן לא אמרו בגמרא מנלן דבלשון הקדש. והרמב"ם כתב בפרק ג' מהל' חגיגה. וז"ל הקריאה והברכות בלשון הקדש. שנאמר (שם ל"א) תקרא את התורה הזאת כלשונה. אע"פ שיש שם לועזית. ע"כ. ויש לתמוה דברכות מנלן והא משנתינו דייקא ולא תני ברכות המלך כדתנן ברכות כ"ג וגם הכ"מ נסיב להו לפרש מנליה. ולא עלה בידו. ועוד שכבר כתבתי במשנה דלעיל דבכהן גדול דתנן בהדיא ברכות לא כתב בהן בחיבורו שיהא דוקא בלשון הקדש ושכן נראה ג"כ מדבריו בריש הלכות ברכות. וצ"ע והא דקרי לה פרשת המלך ולא כן בשל כ"ג. לפי שפרשת המלך מצוה מן התורה שנאמר תקרא וגו'. אבל קריאת כ"ג ביה"כ אינה אלא תקנה ומנהג מאנשי כנסת הגדולה:

מוצאי יו"ט הראשון של חג. פירש הר"ב ת"ל בבא כל ישראל מתחלת חוה"מ דביו"ט הראשון לא. דבמועד משמע בתוך המועד. תוס':

בשמיני. ה"ג בגמ' ופריך בשמיני ס"ד [הא אמרת במוצאי יו"ט הראשון] ומשנינן אימא בשמינית. ומ"מ צ"ע דלא לתני בשמינית. דהא לא סגי ליה עד דמפרש במוצאי שביעית. ועיין מ"ש במשנה ט' פ"ה דאבות:

בימה נגזר משם במה. כן משמע בערוך:

של עץ בעזרה. פירוש בעזרת נשים כדלקמן:

והמלך עומד ומקבל וקורא. אותה קרייה ע"י מלך היא. כדתניא בספרי בפרשת המלך. רש"י. ודקדקתי ולא מצאתיה. כי אם זהו משנה תורה אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד. ע"כ. אבל דבר הלמד מענינו הוא שמשה אמר ליהושע תקרא וגו' ויהושע מלך הוה:

וקורא יושב. ה"נ מפרשים בגמ' דבעזרת נשים היה מדהיה יושב. והא אין ישיבה [בעזרה] אלא למלכי בית דוד ולא נמצא מלך בבית שני לבית דוד. והכי תניא בסוף פרק בתרא דף מ"ח משחרב ביהמ"ק ראשון וכו' ופסק מלך מבית דוד:

[ושבחוהו חכמים. עיין מ"ש לקמן בד"ה ופרשת המלך כו']:

אחינו אתה. תלתא זימני שכן לשון חכמים כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דשקלים. וביש ספרים לא נמצא אלא כפול ולא משולש. ונ"ל לגי' ההיא שלא באו אלא לומר שכל העם היו אומרים כן. והכי איתא בספרי פרשת המלך והיו אומרים לו כל ישראל אל תירא אגריפס. אחינו אתה אחינו אתה:

עשר תעשר כי תכלה לעשר. כתב הר"ב מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים וכפירש"י. וקצת קשה שכיון שבשמינית שהיא אחר שנת השמיטה מיד בחג הסכות היתה הקריאה. נמצא ) שעדיין אין אסיף ואין מתנות עניים. ובירושלמי ע"י שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח את המעשרות. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואע"פ שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר. היה קורא אותם יחד כו' ואח"כ קורא פרשת המלך. וכתב רש"י ואי משום דיש כאן דילוג בתורה [יותר] בכדי שלא יפסוק התורגמן. אין למלך מתורגמן. ואין מתרגמין אחריו ע"כ. ואכתי תקשה דכ"ש דאיכא גנאי לצבור דהשתא אפילו בהפסק מועט שוהין הצבור לפי שאין תורגמן. לכך נ"ל דהכא היינו טעמא דבמקום המלך וכבודו אין מקפידין על שהיית הצבור וכיוצא בזה שכתבו התוס' על ושבחוהו חכמים דפריך בגמ' האמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כו'. ומשנינן מצוה שאני. והוכיחו שם התוס' דדוקא מצוה שבינו לקונו הוא דשאני שמראה בעצמו שאימת שכינה עליו. אבל למחול על כבודו כגון לחלק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות"ח גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפילו במקום מצוה. שהרי מצות כבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד. גדולה ממצות כבוד שחייב המלך לנהוג בהו שהרי גם עליהן אמרה תורה (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה ע"כ:

ופרשת המלך וברכות וקללות. הר"ב כתב ואח"כ ברכות וקללות. וחוזר וקורא פרשת המלך. ולא ידעתי זו מנין לו לשנות מסדר השנוי במשנתינו. ורש"י מפרש כמו במשנה והרמב"ם פירש שקורא עשר תעשר. וקורא על הסדר עד סוף הברכות והקללות. לפי שנאמר (דברים כ"ח) אשר כרת אתם בחורב. ובפרק ג' מהלכות חגיגה כתב כמו כן. וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ע"כ. וכזה נראה להגיה בלשונו שבפירוש המשנה. אבל גם בזה קשה. דהא במשנה שנינו כי תכלה קודם לפרשת המלך. ואם קורא על הסדר נמצא שפרשת המלך קורא קודם לכי תכלה וצריך לומר שנוסחא אחרת היתה לו. ובסדר משנה דירושלמי עשר תעשר וכי תכלה לעשר ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם: